כד הקמח/פורים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פורים[עריכה]

חסדך ה' מלאה הארץ חוקיך למדני (תהלים קי"ט) פסוק זה אמרו דוד ע"ה. ומלת הארץ תכלול את העולם השפל הזה עם שלשת גלגלי היסודות המקיפין עליה, והוא כלשון (בראשית א') והארץ היתה תהו ובהו הכולל הארץ עם היסודות שעליה אשר ארבעתן רשומים בכתוב, וידוע כי האיש החכם הנלבב רואה ומכיר בסידורם ובתנועתם חכמתו של הקב"ה וחסדו הגדול בהנהגת עולמו, ועל כן יתחנן דוד בכתוב הזה לפני הש"י שיעשה חסד עמו שילמדהו חקיו ושיתבונן מתוך תורתו איך הוא יתב' מנהיג עולמו במדת החסד. דבר ידוע וברור כי חסד הש"י קדם לכל הנבראים כלם, לפי שהנבראים לא היו ראוים להברא כי כיון שהיתה הויתם נעדרת קודם היותם לא היה בהם זכות ולא שום ענין שבשבילו יהיו ראוים להברא א"כ חסדו הגדול הקדימני ואשלם, וכיון שהוא יתברך המציא כל הנמצאים אחר שלא היו הנה זה חסד גמור א"כ העולם כולו נברא בחסד, וז"ש דוד ע"ה (תהלים פ"ט, ג') אמרתי עולם חסד יבנה, ואחר שהמציא את עולמו בחסד הוא מתנהג עם נבראיו בחסד הוא שכתוב (דברים ה') עושה חסד לאלפים וכתיב (איוב י') חיים וחסד עשית עמדי ומזה תקנו בתפלתם המנהג עולמו בחסד. וצוה אותם על החסד לעשותו הוא שאמר הנביא (הושע י') זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד. וצוה אותם לאהוב אותו הוא שאמר שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הפניה לפסוקים) אין פרק י בספר מיכה.(מיכה י') ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד. החסד הזה הוא שופע בכל יום בעוה"ז השפל עם כל אחד ואחד מן הבריות ממה שכתוב כאן חסדך ה' מלאה הארץ, וכתיב (תהלים נ"ב) חסד אל כל היום. והוא שופע גם בעולם הגלגלים הוא שכתוב (שם נז) כי גדול עד שמים חסדך והיא שופע גם בעולם המלאכים הוא שכתוב (שם קח) כי גדול מעל שמים חסדך. אם כן מדת החסד נמצאת ומתפשטת בכל המציאות כולו העליונים והשפלים, ואין להם קיום ועמידה זולתה והכל צריכין לה ואין לה סוף ותכלית, וזה שאמר ירמיה (איכה ג') חסדי ה' כי לא תמנו וגו' וכתיב חדשים לבקרים מלת רחמיו דבקה עם חדשים כי אין תכלית לחסדו יתברך ורחמיו חדשים בכל בקר ובקר, וכיון שכן שאין תכלית לחסדו יתב' מהו שאמר דוד ע"ה (תהלים ק"ו) כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו שנראה מזה שיש למדת החסד שיעור ומדה כשם שיש שיעור ומדה לגובה השמים על הארץ, אין הדבר כן חס ושלום, אבל באור הענין במשל הזה לפי שאין אצל בעלי המורגש בחוש הראות שלהם גובה גדול יותר מגובה השמים על הארץ ואין העינים יכולין להעיד על גובה גדול יותר ממנו, אבל בודאי חסד הש"י גדול וגבוה מאד יותר מגובה הגלגלים, וע"ז אמר הכתוב כי גדול מעל שמים חסדך ביאר כי חסדו יתברך גבוה מאד למעלה מן הגלגלים, והנה הוא רחב יותר מרוחב העולם הוא שאמר (שם) כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו, וידוע לבעלי החכמה כי ריחוק מזרח ממערב הוא כפלים מגובה השמים על הארץ וזה ענין מוכרח כי כיון שהארץ היא כנקודה בתוך העגול יתחייב שיהיו די קצוותיה שהן מזרח ומערב צפון ודרום שוים ושיהיה שיעור ריחוק שבין מזרח למערב כשיעור ריחוק שבין צפון לדרום מפני שהאמצעות יתחייב להיותו קרוב אל הקצוות בשיעור שוה ויהא אם כן מן הארץ לשמים חצי השיעור הזה. ואחר שהמשיל הכתוב לחסד הש"י פעם במדת גובה השמים על הארץ ופעם בכפלים זו ראיה שאין לחסדו יתברך שיעור ומדה ולא סוף ותכלית אבל הוא נאמר על צד הקרוב אצל השכל: כל מה שהקב"ה נותן לאדם בעוה"ז או שלוה או יסורין הכל חסד, וכן מצינו כי ההצלה מן היסורין נקרא חסד, הוא שאמר דוד (שם פו) כי חסדך גדול עלי והצלת נפשי משאול תחתיה, וכשם שההצלה מן היסורין נקראת חסד שכן כתוב (שם פט) ופקדתי בשבט פשעם וגו' וחסדי לא אסיר מעמו וזהו שאמר דוד (שם כה) כל ארחות ה' חסד ואמת לימדך הכתוב שאין כל ארחות הש"י יוצאין ממדת חסד ואמת ואפילו היסורין שמביא על האדם, שאם יביאם עליו על עון שקדם לו אם הם לכפרת עון זהו אמת, ואם הם התחלה מאת הש"י מבלי עון שקדם לו כדי שיתן לו השכר תמורתו מפני שסובל נסיון זהו חסד, וע"ז אמר דוד (שם סג) כי טוב חסדך מחיים יאמר טובים היסורין ואפי' כשהם בלי עון שהם חסד גמור מחיי העוה"ז, כי עם היסורים ההם יגיע אל החיים האמיתים שהם חיי העוה"ב, והמשל בזה למי שיש לו מלאכה כבדה ומסגף ומענה בה את נפשו ואינו עושה בזה חמס לנפשו לפי שעם עינוי המלאכה הוא מתפרנס ומגיע לחיי הגוף בעוה"ז ולא יחיה זולתה, ולפי שהיסורין הם חסד גמור על כן אמר שפתי ישבחונך. וידוע כי כשהקב"ה מביא יסורין על האדם הוא מביאם עליו דרך החסד וזהו שאמר דוד (שם) ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, הזכיר שם אל"ף דל"ת שהוא מדת הדין, ובאר הכתוב אף כשאתה מביא על האדם יסורין במדת הדין לך ה' החסד כלומר אתה מתנהג עמו בחסד כשתשלם לאיש כמעשהו כי לעולם מדת החסד גוברת על מדת המשפט וכן אמר (שם) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה. באור הכתוב צדקתך על משפטיך כהררי אל על תהום רבה, ומצינו בקריעת ים סוף (שמות י"ד) ה' ילחם לכם היל"ל אלהים ילחם לכם כי מדת הדין היא הנלחמת והמחרבת ים, אבל בא לומר כי אפי' בנס הגדול הזה באבדן המצרים בים מדת רחמים היתה משותפת עם מדת הדין, ואע"פ שנראה שמדת הדין היתה בהן בלא רחמים כלל ממה שכתוב (שם) לא נשאר בהם עד אחד הרי מצינו שיתוף מדת רחמים שנתנו לקבורה ממה שכתוב (שם טו) נטית ימינך תבלעמו ארץ והימין הוא מדת החסד, וכן תמצא בענין גוג ומגוג שכתוב (זכריה י"ד) ויצא ה' ונלחם בגוים ההם וגו' והוא מדת הדין בלי ספק ואע"פ כן מצינו שם מדת רחמים והוא שיזכו לקבורה שנאמר (יחזקאל ל"ט) ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר. ולא מצינו מעולם שנשתמש העולם במדה"ד קשה שלמעלה כי אם בעמלק וע"ז אמר דוד (תהלים צ') מי יודע עוז אפך וכיראתך וגו', כלומר מי שיש לו ידיעה במה"ד קשה שלמעלה תחול עליו: גדול כח מדת החסד שהכתוב מיחס שהיא עם הקב"ה כמו האור העליון עצמו שהכתוב בו (דניאל ב') ונהורא עמיה שרא ובמדת החסד כתיב (תהלים ק) כי עם ה' החסד, כישראל שנאמר (שם קיז) כי גבר עלינו חסדו, ואמרו במדרש (תהלים קי"ח) יאמר נא ישראל כל"ח. מי העיד בהקב"ה ישראל מה עשה להם במצרים מה עשה להם בים מה עשה להם בסיני הוי אומר יאמר נא ישראל כל"ח, יאמרו נא בית אהרן כל"ח, בית אהרן הם המעידים על חסדו של הקב"ה שהם עבדיו ומקריבין לפניו בכל עת ובכל מי שעמד כנגדם לקח הקב"ה נקמתו ממנו, עמד קרח וסיעתו ובלעתן הארץ, עמד עזיהו להקטיר קטרת זרחה צרעת במצחו, ולמה שלמתי לו שכר זה בשביל שהלך ביושר שנאמר (מלאכי ב') בשלום ובמישור הלך אתי הוי אומר יאמרו נא בית אהרן כל"ח. יראי ה' ביתו של דוד שנאמר (תהלים קי"ח) חבר אני לכל אשר יראוך, אמר הקב"ה מה עשה עמי אמר (שמואל ב ז') ראה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה, ומה עשיתי לו לעולם אשמור לו חסדי וגו' הוי אומר יאמרו נא יראי ה' כל"ח ע"כ. וכיון שהמדה הזו עליונה ועצומה שהיא מנהגת ומקיימת המציאות כולו העליונים התחתונים חייב אדם להתבונן במדת החסד ושיזכור חסדי ה' תמיד כענין שאמר ישעיה (ישעיהו, סג) חסדי ה' אזכיר תהלות ה' וגו'. מכלל חסדיו שעשה עם ישראל שהוציאם מתחת יד פרעה שהיה מלך גדול וישלח בו ובעמו עשר מכות והוציאם מתוכם באותו ובמופתים בכח גדול וביד חזקה ומתוך השעבוד הגדול יצאו מאפלה לאורה ומעבדות לחירות:

מכלל חסדיו שהטיב עמהם בזמן הזה בגאולה אחרת שהיתה גאולת הנפשות כי גאולת מצרים לא היתה אלא מעבדות לחירות וגאולה זו היתה ממות לחיים, והיה זה בימי אחשורוש שהיה מלך גדול מפרעה שהרי פרעה לא הזכיר הכתוב כי אם מלך מצרים, אבל המלך אחשורוש היה מולך על כל העולם מהודו ועד כוש כי היה הודו בקצה העולם וכוש בסוף העולם א"כ היה מולך מסוף העולם ועד סופו וזהו שכתוב (מגילה א) ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש וגו':

על דרך הפשט ענין הפרשה הזאת שעשה המלך אחשורוש שתי משתאות בשושן הבירה אשר שם כסא מלכותו. המשתה האחד עשאו לגדולי המלכות המיוחסים ולשרי המדינות שבאו לפניו משבע ועשרים ומאה מדינה ועמד משתה זה שמנים ומאת יום שהם ו' חדשים, והוא שכתוב בשנת שלש למלכו כלומר בשנה השלישית למלכו עשה משתה וגו'. וכאשר נשלמו ימי משתה זה עשה משתה שני בשושן הבירה ג"כ לכל העם הנמצאים שם ועמד משתה זה ז' ימים, וזהו שכתוב ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה וגו'. וחזר לבאר באי זה מקום בשושן הבירה עשה משתה וזה שאמר בחצר גינת ביתן המלך. וביאור הכאוב כי אויר החצר היה מכוסה למעלה ומקולע ומעוטר סביב בחור כרפס ותכלת שהם בגדים מעולים בצבעונים נאים ביותר, וכל בגד ובגד מהן היה אחוז בחבלי בוץ שהוא הפשתים וארגמן שהוא הצמר הצבוע אדום, והבגדים הללו היו נתונים ופרושים על גלילי כסף ועמודי שש שהיו קבועים וזקופים בקרקע החצר והיה קילוע הבגדים הללו ופרישתן וכסוין הולך מגליל לגליל מעמוד לעמוד בציור נאה ומהודר, והיה קרקע החצר מכוסה ברצפה של בהט ושש והיו קבועים שם דר וסוחרת שהן אבנים טובות ומרגליות, והיו מציעים להם שם מטות זהב וכסף על הרצפה, והיו משקין אותן בכלי זהב הוא שכתוב והשקות בכלי זהב, ולמה עשה המשתה הגדול הזה לפי שחשב בחשבונו שלא יגאלו ישראל, ויש אומרים ששקט ממלחמותיו, ויש אומרים שנשא את ושתי המלכה מחדש, וזהו הנכון כי על כן עשה המלך משתה לאנשים גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים. ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, הגיד הכתוב כי עמד המשתה ז' ימים וביום הז' כשהיה שמח מתוך משתה היין צוה להביא לפניו את ושתי בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה, כי היה מנהג מלכותו שהמלכה תתראה לעיני הכל ולא תסתר, והנה ושתי המלכה היתה ממלכות אחרת שדרך הנשים להסתתר או חשבה שהמלך שכור ולפיכך ותמאן המלכה ושתי. ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים כלו' החכמים הזקנים יודעי העתים שעברו על המלכים הקדמונים, והכל נמשך אל כדת מה לעשות כי נטל עצה מהן ושאל להם כן, ויאמר ממוכן לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה והיום הזה תאמרנה שרות לשון (דברים ט') האמרת היום. והעצה שנתן לשלוח ספרים אל כל מדינות המלך להיות כל איש שורר בביתו, ומה שאמר ומדבר כלשון עמו עירב דבר אחר עם זה כדי שלא יהא קלון למלך. ונערי המלך משרתיו אמרו לו יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה ויפקד המלך פקידי' בכל מדינות מלכותו ויקבצו את כל נערה בתילה והנערה אשר תיטב בעיני המלך תמלוך תחת ושתי וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן. וסמך לזה מיד איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי וגו' כדי שיזכיר הכתוב לאסתר שהיתה ברשותו של מרדכי. ונקרא איש יהודי על שם שהיה מארץ יהודה וזהו שאמר אשר הגלה מירושלים וגו'. וביאר לך הכתוב כי קודם שתבא אסתר לבית המלך כבר היה מרדכי גדול בבית המלכות ודר בארמון המלך ועל כן אמר בשושן, כי בכ"מ שתמצא במגלה זו בשושן הבירה הכונה על ארמון המלך ששם כסא מלכותו שהיה שמו שושן, כי לשון הבירה הוא ארמון כמו (דברי הימים א כ"ט) כי לא לאדם הבירה, והארמון הזה ששמו שושן היה בתוך עילם המדינה וכן כתוב בספר דניאל (דניאל ח') ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה, וכשתמצא במגילה זו שושן סתם או העיר שושן הכולה על שם מדינה ששמה שושן שהיתה קרובה לעילם. ויש לך לדעת כי רוב אנשי העיר שבשושן היו ישראל אבל בשושן הבירה הוא ארמון המלך לא היו שם ישראל כלל אלא מרדכי כן פירש החכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל, ומה שאני מבאר בכאן הוא דרך פירושו שהוא הפירוש הנכון מכל הפירושים שנעשו במגילה זו, וכן אמר כי שושן הבירה לבד ושושן סתם או העיר שושן לבד, ואמר כי ההיכל והארמון אשר למלך היה שמו שושן הבירה ואין שם יהודי כלל כי אם משרתי המלך ומרדכי עמהם, והמדינה הקרובה לעילם ששם היהודים שמה שושן סתם ויקראנו הכתוב פעם שושן כענין שכתוב הנמצאים בשושן ופעם העיר שושן כענין שכתוב והעיר שושן נבוכה והעיר שושן צהלה ושמחה. ויהי בהשמע דבר המלך ודתו וגו' ותלקח אסתר אל בית המלך ותיטב הנערה בעיניו ותשא חסד לפניו והחסד תשא עמה לא יזוז ממנה. לא הגידה את עמה ואת מולדתה וגו', מה שצוה עליה כן כדי שתשמור תורת הש"י בסתר שלא תאכל נבלות ותשמור השבתות ולא ירגישו המשרתים כי אם היה יודע המלך שמא יכריחנה בכך כי בעל כרחך נתפשה, ובהגיע תור אסתר בת אביחיל דוד מרדכי לא בקשה דבר גם זה לאות על שכלה. וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן, כתב החכם רבי אברהם ז"ל יש לשאול ולמה הכניס מרדכי עצמו בסכנה גם הכניס כל ישראל היה ראוי שידבר לאסתר ותסירהו משער המלך, אבל חק המלכות שכל מי שנתמנה במינויו והוא זז משם דמו בראשו. וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו. ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו ויבקש המן להשמיד את כל היהודים. ואז הפיל פור ונפל לו הגורל בחדש אדר ושמח שמחה גדולה לפי שבו מת משה ולא ידע שבו נולד, ויקראו סופרי המלך בחדש הראשון בי"ג יום בו. ונשלוח ספרים ביד הרצים וגו' והעיר שושן נבוכה. ומרדכי ידע את כל אשר נעשה. ואז שלח לאסתר שתתחנן לפני המלך על זאת, ואמר לה אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים כי אם החרש תחרישי בעת הזאת וגו'. ביאור הכתוב כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ולא על ידך, ואם תחשבי שתמלטי תאבדי וכל בית אביך עמך, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות כלומר שמא לא הגעת למלכות ואל המעלה הזאת אלא בעבור העת הזאת שתושיעי את ישראל, ואז השיבה לו לך כנוס את כל היהודי' וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום, והנה אסתר בטחה באלהיה על כן התענתה ולא בטחה ביפיה כי פני המתענה תשתנה אף כי עד היום הג', כל זה כתב ר' אברהם ז"ל. יבא המלך והמן היום בכאן נרשם השם המיוחד ברמז, ומה שלא נזכרים במגילה זו בפירוש כתב בזה רבי אברהם ז"ל אין במגילה זו זכרון השי"ת כלל מפני שהמגילה הזו חברה מרדכי. וזה העד וישלח ספרים וכלם משנה ספר א' כטעם פתשגן והעתיקוה הפרסיים ונכתבה בדברי הימים של מלכיהם והיו עובדין ע"ז והיו כותבין תחת השם הנכבד שם תועבותם כמו שעשו הכותיים שכתבו תחת בראשית ברא אלהים ברא אשימא, והנה כבוד הש"י שלא יזכרהו מרדכי במגילה עכ"ל ז"ל:

בלילה ההוא נדדה שנת המלך. אחשורוש ממנו, כן פירשו בו רז"ל (מגילה דף טו:) והוא פשוטו של מקרא נפל ליה מילתא בדעתיה אמר מאי דקמאי דקא אזמנתיה אסתר להמן דילמא עצה קא יעצו מליה דההוא גברא למיקטליה, הדר אמר אי הכי לא הוה אינש דרחים לי דהוה מודע לי, הדר אמר דילמא איכא איניש דעביד בי טיבותא ולא פרעתיה מיד, ויאמר להביא את ספר הזכרונות ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה וגו', יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך ואשר נתן כתר מלכות בראשו פירוש וכתר מלכות אשר נתן בראשו, והמן שאל שלשה דברים הלבוש והסוס והכתר וחרה לו למלך על הכתר ועל כן אמר ונתן הלבוש והסוס ולא הזכיר הכתר, או יאמר וסוס אשר רכב עליו המלך, אותו סוס אשר נתן כתר מלכות בראשו ומלת בראשו תחזור לסוס כי היה למלך סוס שישימו כתר מלכות בראשו כאשר ירכב עליו המלך ואין אחד מעבדיו רשאי לרכוב על אותו סוס וזה דבר ידוע, כן כתב ר' אברהם ז"ל. ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך וגו'. ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וגו' והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי וגו', כלומר אם היה מזרע שאר האומות אפשר שישלים עמך אבל אם הוא מזרע היהודים לא תוכל לו ולא ישלים עמנו לפי שנצטוה מפי השי"ת תמחה את זכר עמלק ואיך יעבור על צוויו. עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן וגו' ויבא המלך והמן עם אסתר אל המשתה וגו' מה שאלתך אסתר המלכה ותנתן לך. ותען אסתר ותאמר תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי כי נמכרנו וגו' שכך כתוב בתורת משה בפרשת התוכחת (דברים כ"ח, ס"ח) והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה. אבל הריגה לא נזכרה בכל הפרשה ומזה אמרה אסתר יודעת אני שאין הענין גזירת שמים אלא גזירת המן ויכולה היא להתבטל זהו כי אין הצר שוה בנזק המלך. כלומר אין נזק המן הצר ראוי להשוותו לנזק הראוי לבא עלינו בשביל המלך שהמלכנו עלינו רמז למה שכתוב בפרשה (שם) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך וכו'. מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו וגו' איש צר ואויב וגו'. והמן נבעת מלפני המלך והמלכה. והמלך שב מגינת הביתן אל בית משתה היין והמן נופל על המטה, פשט הכתוב הזה כי היה מתחנן לאסתר ומתנפל לפני רגליה והיא על המטה שתתחנן אל המלך בעדו, ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית נראה שחשדו המלך באסתר, הדבר יצא מפי המלך וגו' ויאמר חרבונה גם הנה העץ וגו', ונקרא חרבונא שתי תיבות חרבו נא כלו' חרבו עתה לפי שהיה (עד) עתה חרבו של המן ומלאך המות שלו. וע"ז דרז"ל חרבונה זה אליהו והכונה שנדמה לו אליהו בדמות חרבונה א' מן הסריסים והיה אליהו למרדכי ומלאך המות להמן וזהו חרבו נא חרבו עתה כלומר זה היה סיבת מהירות מיתתו שאמר גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי ויאמר המלך תלוהו עליו. מיד ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי. ואחר שנתלה המן הוצרכה אסתר להעביר אגרות הראשונות שנשתלחו כבר, וזהו שכתוב ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך וכו'. כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר תמצא את עמי, והשיב לה המלך הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים. ואתם כתבו על היהודים וגו' אין להשיב. ויש לשאול והיאך שואל להשיב הראשונות, אבל תשובתו של מלך היתה כן מאחר שתלו את המן על העץ תוכלו לכתוב בשם המלך ותאמרו כי מה ששלח המן באגרות הראשונות שיהרגו האומות לישראל לא כך היתה כונת המלך אלא שיהרגו היהודים בשונאיהם והמן זייף את השטרות וחתם אותם בטבעת המלך אשר בידו הפך מכונת המלך ראיה לדבר שתלה אותו על העץ, שאם לא כן למה כתב מרדכי להרוג האומות ודי לו שינצלו ישראל אלא בהכרח הוצרך לעשות כן. ועל כן האמינו השניות ולא הראשונות, וע"כ אמר בשניות אין להשיב כי בבא השניות חשבו מיד שהראשונות מזוייפות ואז היתה שמחה וששון ליהודים: וע"ד המד' (מגילה א) ויהי בימי אחשורוש כ"מ שנאמר ויהי בימי לשון צער הוא, (בראשית י"ד, א') ויהי בימי אמרפל עשו מלחמה. (רות א׳:א׳) ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ. (ישעיהו ט', י"א) ויהי בימי אחז ארם מקדם ופלשתים מאחור. (ירמיהו א', ג') ויהי בימי יהויקים (שם ד) ראיתי את הארץ והנה תהו. ויהי בימי אחשורוש היה המן. הוא אחשורוש אמר רב אחיו של ראש ובן גילו של ראש. אחיו של ראש נבוכדנאצר שנקרא ראש שנאמר (דניאל ב', ל"ח) אנת הוא רישא די דהבא. ובן גילו של ראש נבוכד נאצר החריב והוא בקש להחריב דכתיב (עזרא ד', ו') ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה, ושמואל אמר שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה, רבי חנינא אומר שכל הזוכרו אומר אח לראשו, רבי יוחנן אומר שהכל נעשו רשים בימיו שנא' וישם המלך אחשורוש מס וגו', הוא אחשורוש הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו, (בראשית ל"ו, ט') הוא עשו אבי אדום. הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו. (במדבר כ"ו, ט') הוא דתן ואבירם הם ברשעם מתחלתן ועד סופן. המולך שמלך מעצמו שלא היה ראוי למלכות אלא ממון יתיר הוא דיהיב וקם, מהודו ועד כוש הודו בקצה העולם וכוש בסופו ומלך מסוף העולם ועד סופו. בשנת שלש למלכו עשה משתה בחצר גינת ביתן המלך. רב ושמואל חד אמר הראוי לגינה לגינה הראוי לחצר לתצר הראוי לביתן לביתן, וחד אמר הושיבן בחצר ולא החזיקתן הושיבן בגנה ולא החזיקתן עד שהכניס אותן לביתן. במתניתא תנא הושיבן בחצר ופתח להן שני פתחים אחד לגינה ואחד לביתן. חור כרפס ותכלת. חור רב ושמואל רב אומר חרי חרי, ושמואל אומר מילת לבנה הציע להם, כרפס כרים של פסים. מטות זהב וכסף, רבי יהודה אומר הראוי לכסף לכסף הראוי לזהב לזהב אמר לו רבי נחמיה אם כן אתה מטיל קנאה בסעודה אלא הן של כסף ורגליהן של זהב. ודר וסחרת דבי רבי ישמעאל תנא שקרא דרור לכל בעלי סחורה ועשה זה לכבוד המשתה, והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים, משונים מיבעי ליהי צאת ב"ק ואמרה ראשונים כלו מפני כלי ביהמ"ק ואתם שונים בהם. ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר רבא יום שביעי שבת היה מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטתן ערומות והיתה עושה בהן מלאכה בשבת לפיכך נגזר עליה שתהרג בשבת ערומה, והיינו דכתיב אחר הדברים האלה כשך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה, כשם שעשתה כך נגזר עליה. ותמאן המלכה ושתי מכדי פריצותא הואי מאי טעמא לא אתיא, מלמדש פרחה בה צרעת. במתניתא תנא בא גבריאל ועשה לה זנב, והוא יתרת בשר שנעשה בפניה לפי שעה בדרך הנס. ויאמר לחכמים מאן חכמים רבנן. יודעי העתים שיודעים לעבר השנים ולקבוע חדשים. כדת מה לעשות אמר להו דיינוה ניהלאי אמרי היכי נעביד נימא ליה קטלה למחר פקח ליה חמרא ותבע ליה מינן נימא ליה שבקה קא מזלזלינא במלכותא מוטב נסליק נפשין, אמרו לו מיום שחרב ביהמ"ק וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות, כלומר כי טלטול האדם ממקום למקום סבה שאי אפשר שתהיה חכמתו ודעתו על השלמות, ועל כן אמרו לו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יכולין לדון דיני נפשות אלא זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב אדורדיא וכתיב (ירמיהו מ"ח, י"א) שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא על שמריו וגו'. והקרוב אליו כרשנא שתר וגו'. פסוק זה כלו על שם קרבנות נאמר, והקרוב אליו מלשון קרבן. כרשנא אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כלום הקריבו לפניך פרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך. שתר כלום הקריבו לפניך שתי תורים כדרך שהקריבו ישראל. אדמתא כלום בנו מזבח אדמה כדרך שבנו ישראל לפניך. תרשיש כלום שמשו לפניך בבגדי כהונה שנא' בהם (שמות כ"ח, כ') תרשיש שהם וישפה כדרך שעשו ישראל. מרס כלום מרסו בדם. מרסנא כלום מרסו במנחות, מריסה לשון בלילה ותערובת. ממוכן כלום הכינו שלחן לחם הפנים לפניך. ויאמר ממוכן לפני המלך. ממוכן זה המן ולמה נקרא שמו ממוכן שהיה מוכן לפורענות ומכאן שהדיוט קופץ בראש. איש יהודי היה בשושן הבירה קרי ליה יהודי אלמא מיהודה קא אתי וקרי ליה ימיני אלמא מבנימין קא אתי. אמר ריב"ל אביו מבנימין ואמו מיהודה, ר' יוחנן אמר לעולם מבנימין קא אתי ואמאי קרי ליה יהודי על שם שכפר בע"ז וכל הכופר בע"ז נקרא יהודי שנא' (דניאל ג', י"ב) איתי גוברין יהודאין די מנית יתהון על עבידת מדינת בבל שדרך מישך ועבד נגו. רבי שמעון בן פזי אומר (דברי הימים א ד') ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי סוכו וגו' וכי יהודיה שמה והלא בתיה שמה אלא נקרא שמה יהודיה על שכפרה בע"ז דכתיב (שמות ב', ה') ותרד בת פרעה לרחוץ וגו', ואמר רבי יוחנן שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה. ילדה והלא רבויי רביתיה אלא לומר לך כל המגדל יתום בביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ירד זה משה ולמה נקרא שמו ירד שירד לישראל מן בימיו. גדור שגדר פרצותיהן של ישראל. חבר שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים. סוכו שנעשה להם כסוכה לישראל. יקותיאל שקוו ישראל לאל בימיו. זנוח שהזניח עונותיהם של ישראל. אבי אבי אבי. אב בתורה אב בחכמה אב בנביאים. אלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח לו מרד וכי מרד שמו והלא כלב שמו אמר הקב"ה יבא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא בתיה בת פרעה שמרדה בגלולי בית אביה, בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו. בן שמעי בן ששמע אל תפלתו. בן קיש בן שנקש על דלתי רחמים ונפתחו לו. ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ותלקח אסתר וגו' הוא חדש טבת, ירח שהגוף נהנה מן הגוף, והכל סבות מאת השי"ת אשר לו נתכנו עלילות, וכתיב ויאהב המלך את אסתר וגו'. בימים ההם ומרדכי יושב וגו' הקציף הקדוש ב"ה אדון על עבדיו לעשות נס לצדיק ומנו יוסף והקציף הקב"ה עבדים על אדוניהם לעשות נס לצדיק ומנו מרדכי. ויודע הדבר למרדכי. בגתן ותרש שני טרסיים היו והיו מספרים בלשון טרסי זה לזה ואומרים מיום שבאת זו לא ראינו שינה בעינינו אלא בא ונטיל לו ארס בספל כדי שימות הוא והיא, והם לא ידעו שמרדכי מיושבי לשכת הגזית היה ויודע שבעים לשון, אמר לו והלא אין משמרתי ומשמרתך שוה אמר לו אני אשמור משמרתי ומשמרתך והיינו דכתיב ויבוקש הדבר וימצא שלא נמצאו במשמרתם ויתלו שניהם על עץ. אחר הדברים האלה אחר שברא הקב"ה רפואה למכה. והרפואה הזו היא שנלקחה אסתר אל בית המלך שעל ידה באה הגאולה לישראל, גידל המלך את המן בן המדתא וגו'. היו על בגדיו ועל מצנפתו צורת ע"ז ולכך היו כורעים ומשתחוים לו, ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי וגו' ואסור לו להשתחות לע"ז. ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו וגו' ויבקש המן להשמיד וגו' ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד וגו' אמר רבא ליכא אינש דידע לאשתעויי לה"ר כהמן, אמר ליה תא ניכלינהו אמר ליה מסתפינא מאלהייהו דילמא עביד בההוא גברא כמה דעביד בקמאי. אמר ישנו מן המצות אמר ליה אית בהו רבנן, אמר ליה עם אחד ושמא תאמר קרחה אתה עושה במלכותא תלמוד לומר מפוזר מפוזרים בין העמים ושמא תאמר איכא חדא מדינתא מינייהו תלמוד לומר בכל מדינות מלכותך. ודתיהם שונות מכל עם דלא אכלו מינן ולא שתו מינן ולא נסבי מינן ולא מינסבי לן מינייהו. ואת דתי המלך אינם עושים דמפקי לה לשתא בש"הי פ"הי. ולמלך אין שוה להניחם. דאכלו ושתו ורוו ויתבי ומבזו ליה למלכא. ד"א ולמלך אין שוה להניחם שאפילו זבוב נופל לתוך כוסו של אחד מהם זורקו ושותהו ואלו אדני המלך נוגע בו חובטו בקרקע ואינו שותהו. אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה. יש שפירש שנתכוין המן במנין עשרת אלפים ככר כסף לתת ערכם של ישראל כי ערכו של אדס נ' שקלים נמצא לכל היותר וישראל היו ס' רבוא והככר ק"כ מנים והמנה כ"ה שקלים נמצא שכל אדם צריך שני מנה והככר הוא ערך ששים בני אדם ועשרה אלפים ששים הם ששים רבוא. ויקראו סופרי המלך. ונשלוח ספרים ומרדכי ידע כל אשר נעשה ואז צותה אסתר להתענות ואמרה לך כנוס את כל היהודים וגו'. וטעם שלשה ימים לפי שאין הקב"ה מניח את הצדיקים בצרה יותר משלשה ימים שכן מצינו ברחב (יהושע ב', ט"ז) ונחבאתם שמה שלשת ימים וביונה (יונה ב', א') ויהי יונה במעי הדגה שלשה ימים וגו', וכן בגאולה העתידה כתיב (הושע ו', ב') יחיינו מיומים וגו'. ואז ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוה"ק כתיב הכא ותלבש אסתר וכתיב (דברי הימים א י"ב, י"ט) ורוח לבשה את עמשאי. ותעמוד בחצר בית המלך כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה אמרה (תהלים כ"ב, ב') אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב שנאמר (שם) הצילה מחרב נפש וגו'. וקראתו אריה שנאמר (שם) הושיעני מפי אריה. ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב. אמר ר' יוחנן שלשה מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה אחד שהגביה את צוארה ואחד שמשך עליה חוט של חסד ואחד שמתח שרביטו וכמה מתח שתי אמות היה והעמידו על שנים עשר אמר רבן גמליאל ששים וכן את מוצא בשני רשעים דכתיב (שם ג) שני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבת. אם על המלך טוב יבא המלך והמן כיום. מה ראתה אסתר דזמינתיה להמן רבי אליעזר אומר פחים טמנה לו ללכדו שנא' (שם סט) יהי שלחנם לפניהם לפח, רבי יהודה אומר שלא יכירו בה שהיא יהודית, רבי נחמיה אומר כדי שלא יאמרו ישראל אחות לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים. רבי יהושע בן קרחה אומר אמרה אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא. רבן גמליאל אומר עדיין צריכים אנו למודעי. רבי אלעזר המודעי אומר קנאתו במלך קנאתו בשרים. רבא אמר (משלי ט"ז, י"ח) לפני שבר גאון. אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו א"ל כמאן חזיא אסתר דעבדא משתיא להמן אמר ליה ככלהו תנאי וככלהו אמוראי. בלילה ההוא נדדה שנת המלך שנת מלכו של עולם זה משל ודברה תורה כלשון בני אדם. (תהלים קכ"א, ד') הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ויאמר להביא את ספר הזכרונות וימצא כתוב כתב מיבעי ליה מלמד ששמשי מוחק וגבריאל כותב ומה כתב שלמטה שלזכותם של ישראל אינו נמחק כתב שלמעלה על אחת כמה וכמה. ופרש"י ז"ל כך כתוב בסדר עולם שמשי בנו של המן היה וסופר המלך היה, ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה וגו'. תנא לא מפני שאוהבין את מרדכי אלא מפני ששונאין להמן. ויאמר המלך מי בחצר והמן בא וגו' לאמר לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו. תנא לו הכין. ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך ויאמר המלך להמן מהר קח את הלבוש ואת הסוס וגו'. אמר ליה מאן הוא מרדכי אמר ליה היהודי. טובא מרדכי איכא ביהודאי. א"ל היושב בשער המלך. א"ל איהו סגי ליה בחדא דיסקורתא אי נמי בחד נהרא א"ל אל תפל דבר וגו'. ויקח המן את הלבוש ואת הסוס אזל ואשכחיה דיתיב וקא יתבי רבנן קמיה וקא מחוי להו הלכות קמיצה אמר להו במאי עסקיתו אמרי ליה כי הוה ביהמ"ק קיים אמר קוב"ה מאן דמנדב מנחה ליתי מליא קמצא דקמחא, אמר ליה אתי מליא קמצא דקימחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דההוא גברא. א"ל רשע עבדא דקני נכסי עבדא דמאן נכסי דמאן, א"ל קום לבוש הני מאני ורכיב האי סוסיא דקא בעי לך מלכא, א"ל לא יכילנא עד דעיילנא לבי בני ואשקול למיזאי דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכא הכי וכו' אסרתיהו לכלהו בי בני ולכלהו אומני. עייליה איהו לבי בני דידיה ואסחיה ואזל אייתי זוגא מביתיה וקא שקיל במזייה בהדי דקא שקיל איתנגיד ואיתנח, א"ל אמאי קא מתנחת א"ל גברא דהוה חשיב ליה למלכא מכולהו רברבניה השתא לישויי בנאי וספר, א"ל רשע ולאו ספר של כפר קרינוס היית, תנא המן ספר של כפר קרינוס היה כ"ב שנה, עד דשקיל ליה אלבשיה א"ל סלק רכיב א"ל לא יכילנא דכחיש תילאי מתעניתא גחין ליה וסליק רכיב כי קא סליק בעיט ביה וכו'. ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו וגו'. ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי וגו'. שתי נפילות הללו למה אמרו לו חכמיו אומה זו משולה כעפר ומשולה כככבים כשהם יורדין יורדין עד עפר וכשהם עולים עולים עד לככבים. עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו וגו' מלמד שהביאוהו בבהלה, ויבא המלך והמן לשתות עם אסתר המלכה ויאמר המלך לאסתר במשתה היין וגו' ותען אסתר המלכה ותאמר תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי וגו', אמרה לו צר זה איננו שוה בנזקו של מלך קטלה לה לושתי ואיקני בה בדידה ובעי למקטלה. ויאמר המלך אחשורוש ויאמר תרי ויאמר למה לי רבי אבהו אמר בתחלה על ידי תורגמן כיון שאמרה בת מלכים אני משאול קא אתינא מיד ויאמר לאסתר המלכה, ותאמר אסתר איש צר ואויב אמר ר' אלעזר מלמד שהיתה ידה מתוחה כלפי אחשורוש ובא מלאך וסטר את ידה כלפי המן. והמן נבעת מלפני המלך והמלכה. והמלך קם בחמתו ממשתה היין והמלך שב מגינת הביתן מקיש שיבה לקימה מה קימה בחמה אף שיבה בחמה כי אזל אשכחינהו למלאכי השרת דאידמו ליה כגברי דקא עקרי אילני אמר להו מאי עבידתיכו אמרו ליה דפקדינן המן אתא לביתיה והמן נופל על המטה נופל נפל מיבעי ליה מלמד שבא מלאך והפילו עליה אמר ווי מדברא ווי ממתא, ויתלו את המן וחמת המלך שככה שתי שכיכות אחת של מלכו של עולם ואחת של אחשורוש. ומרדכי יצא מלפני המלך וגו' ה' לבושי מלכות היו תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן וכנגדן נתן יוסף לבנימין אחיו ה' לבושים שנא' (בראשית מ"ה, כ"ח) וחמש חליפות שמלות. ורמז לו רמז בזה עתיד בן לצאת ממך שיצא בה' לבושו מלכות ומנו מרדכי שנא' ומרדכי יצא. ליהודים היתה אורה ושמחה וגו' אורה זו תורה שנאמר (משלי ו', כ"ג) ותורה אור. ושמחה זה יום טוב שנא' (דברים ו') ושמחת בחגך. וששון זו מילה וכן הוא אומר (תהלים קי"ט, קס"ב) שש אנכי על אמרתך. ויקר אלו תפילין שבראש, וענין המדרש הזה כי גזרו על מצות הללו ולא היו ישראל רשאין לקיימן ועתה נתבטלה הגזרה וחזרו. ואת פרשנדתא ואת דלפון ואת אספתא אמר רבי אחא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת בעי למימרינהו כולהו בנשימה אחת מאי טעמא דכלהו בהדי הדדי נפק נשמתייהו. אמר ר' זירא וא"ו דויזתא צריך לממתחיה בזקיפה מ"ט דכלהו בחדא זקיפא איזדקיפו, דרש רבי שילא איש כפר תמרתא כל השירות כלן אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח חוץ משירה זו שהיא אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה מ"ט אמר ר' אבהו כדי שלא תהא תקומה למפלתן של רשעים, והענין שכל זמן שהרשעים כלין ואובדין מן העולם הצדיקים מתעלין ומתרוממין, וכן אמר דוד ע"ה (שם ע"ה) וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק:

ועל דרך השכל ענין המגלה הזאת וכל המאורעות שבה הכל רמזים לעתיד, כי העולם השפל הזה הוא בעל תמורה והגלגל מתהפך והאומה העולה תרד והיורדת למטה לארץ תעלה, לפי שהעולם מתנהג ע"י שבעה ככבי לכת והם המנהיגים הפועלים בשפלים, ואע"פ שהם המנהיגים אין ההנהגה מסורה להם מעצמם כי כח העליון עליהם ואינם רק כשליח שעושה שליחותו, ודבר ידוע כי שבעה ככבי לכת המנהיגים העולם הזה, הב' מהם רעים ומזיקין לכל דבר והם שבתאי ומאדים, והשנים מהם טובים ומועילים לכל דבר והם נגה וצדק, והשנים מהם בעלי אורה והם חמה ולבנה, והשביעי ככב והוא בינוני טוב עם הטובים ורע עם הרעים. כאשר יהיו שנים האלה שבתי ומאדים הסכמה אחת במערכה על איש אחד או אומה אחת הנה הם סבת ההשחתה והביטול. וצדק נגה הפכם כי הם סבה לקיום האיש או האומה. אחשורוש והמן רמז לשבתי ומאדים. אחשורוש לשבתאי ממה שידוע בחכמת המחקר כי השחרות מיוחס לשבתאי ועל כן נקרא אחשורוש, ורז"ל הבינו במלת אחשורוש ב' לשונות לשון ראש ולשון שחרות, לשון ראש הוא שאמרו אחשורוש אחיו של ראש ובן גילו של ראש, אחיו של ראש כי שבתאי ראש הככבים בראשית הבריאה, לשון שחרות הוא שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה, והמן למאדים לפי שהמן בא לשפוך דמן של ישראל והוא מזרע עמלק בן עשו הנקרא אדום, וידוע כי אחשורוש והמן שניהם היו בהסכמה אחת להשחית ולעקור אמונתנו, ולכן הוצרכו לעמוד בפרץ מרדכי ואסתר שהם כנגד נגה וצדק ולעזור ולהגן בעד ישראל, ומן הידוע בספרי חכמת המחקר כי התכלת מיוחס לנגה והירוק מיוחס לצדק, ועל כן מרדכי שיצא מלפני המלך בלבוש מלכות הוא רמז לנגה כי לכל ישראל היה אור על ידו, וזהו שסמך לו מיד ליהודים היתה אורה. ואסתר הנקראת הדסה שדרשו עליה אסתר ירקרקת היתה היא רמז לצדק, ותוקף המלחמה הזאת ברקיע תוכל להבין מן המלחמה הראשונה שהיתה למשה ויהושע עם עמלק ועמו, כי משה הוצרך להתעסק במלחמת השמים בפרישת כפים כדי לבטל כחותיו של עמלק למעלה, ומלחמת הארץ מסרה ליהושע, ולפי שהמלחמה הזאת בימי מרדכי ואסתר היתה בשמים חזקה עד מאד והיו כחות הככבים המטיבים והמריעים זה כנגד זה מתגרים ומתקוטטים זה עם זה, ושבתאי ומאדים בכחם הגדול והתקיף חושבים להתגבר כנגד ישראל וצדק ונגה לא מצאו ידיהם ולא יכלו לעמוד בפניהם, לכך הוצרכה אסתר להעזר במי שהוא עליון תקיף על הככבים העליונים התקיפים והזכירה בשאלתה השם המיוחד שהוא אלהי ישראל המנצח והמשדד המערכה ובידו להשפיל ולבטל כח הככבים התקיפים ורצתה להכנס בענין הזה בטבע ועל ידי משתה, וידוע כי בכח השם הזה העליונים יורדים למטה והתחתונים עולים למעלה וזהו שכתוב ותלבש אסתר מלכות שלבשה רוח הקדש, והעיר הקב"ה את רוחה שתעשה משתה להמן ובקשה המשתה מן המלך התחתון בהזכרת שם המלך העליון כדי שיסכימו שניהם במפלתו של המן, ומן העת הזאת שהתחילה אסתר להזכיר השם המיוחד ברמז התחילה מפלתו של המן ורצתה אסתר לבא עליו בכח השם המיוחד שיתגבר על כחו של המן אשר היה בוטח בו ועשתה זה כנגד כונת המן שרצה להשמיד זכר ישראל מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד במחיר עשרת אלפים ככר כסף, ורצה להתגבר על זכות ישראל שקבלו עשרת הדברות ושמעו קול השי"ת מתוך האש כי רצה שידחו עשרת שלו וע"כ אמר י' אלפים ככר כסף אשקול. כלומר אש קול כי רצה שידחו עשרה שלו אלו העשרה שניתנו ע"י האש והקול, כן עשתה אסתר ובאה עליו בכח השם המיוחד שהוא כח הכחות כלם כדי להתגבר על כחו של המן ולבטלו מן העולם ואז נדחו עשרת אלפים שלו ונהרגו עשרת בניו, וכן אמרה במשתה הראשון יבא המלך והמן היום הזכירה תחלה בקשתה במשתה ראשון בשם השלם הנקרא שם המפורש ואחרי כן במשתה השני הזכירה השם הנעלם והבן, כי כונה בדבר זה ממטה למעלה כדי להמשיך כח מלמעלה מלפני ולפנים שהרי במשתה שני היה סוף מפלתו של המן כי אז נחתם ונכתב בטבעת המלך העליון והמשכיל יבין. והנה המן הרשע היה חכם גדול ויודע ענינם של ישראל אבל היה נוטר בלבו המלחמה הראשונה שהיתה לישראל עם עמלק זקנו שכתוב בו (שמות י"ז, י"ג) ויחלוש יהושע וגו', ואע"פ שהיה יודע כי כחן של ישראל הוא סבת הסבות וראש כל הכסות כלן לא שת לבו גם לזאת והיה בז לדבר ומקשיח את לבו ועז"א וכל זה איננו שוה לי:

ועל דרך הפשט יאמר וכל הכבוד הזה שיש לי לפני המלך והמלכה אינו שוה בעיני ואינו חשוב לכלום כנגד החסרון והביזוי שיש לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי, אבל לפי הדרך הזה יתכן לפרש כי היתה כונתו רעה וכפר בעיקר כשאמר וכל זה איננו שוה לי, והוא כלשון (ישעיהו כה, ט) הנה אלהינו זה (שמות ט"ו, ב') זה אלי ואנוהו (שם יג) בעבור זה עשה ה' לי. ומפני זה הזכיר כאן השם המיוחד במלות גאות ובוז לפי שגס רוח היה מאד ולפני שבר גאון. ועוד שחת והעמיק סרה כי הזכירו הפוך ועל כן נתהפכה עליו מדת רחמים למדת הדין, גם נתהפכה על האומות והוא שכתוב ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים וגו', ועדין לא השגיח על ענינו ולא נתן על לבו כח השם המיוחד, וכאשר ירד ממעלה והוצרך להביא הלבוש והסוס והוצרך לעשות למרדכי את כל הכבוד ההוא אז נתן אל לבו ונתבררה לו מפלתו עד שאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי וגו', וכאשר אמרה אסתר תנתן לי נפשי בשאלתי וגו' והשיב לה המלך מי הוא זה ואי זה הוא ואמרה אסתר איש צר ואויב, אז נתן אל לבו משלם והשגיח הענין והוברר לו הדבר שנפילתו זאת בכח הש"י המיוחד, הוא שכתוב עליו כי כלתה אליו הרעה מאת המלך העליון יתעלה, כי לא אמר אחשורוש, ואחר שנתלה המן מסר המלך את טבעתו למרדכי הוא שכתוב מיד ויסר המלך את טבעתו וגו'. ומן הידוע כי טבעת דבר עגול והוא רמז לגלגל, והכונה כי נתהפך הגלגל שהמשילו לטבעת אשר היתה להמן ניתנה למרדכי, ויש בזה רמז לעתיד כי יתהפך הגלגל ויהיו עליונים למטה ותחתונים למעלה בכח השם המיוחד, וזהו שהזכיר דוד ע"ה בגאולה העתידה (תהלים צ"ו, י"א) ישמחו השמים ותגל הארץ, כי תאבד מלכות ארם הרשעה ותחזור הממשלה והמלכות לישראל, ומה שנתגיירו מן האומות בימי מרדכי ואסתר וחזרו רבים לדתנו כמו שכתוב ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם רמז הוא לעתיד שיתגיירו העכו"ם ויבאו בבריתו של הקב"ה ויעבדוהו שכם אחד ועל זה אמר הנביא (צפניה ג', ט') כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו', וכשם שהיו ישראל בימי מרדכי ואסתר נבזים ושפלים ביד אויביהם החושבים להומם ולאבדם ולקעקע ביצתן ואחרי כן נתהפך הגלגל והיו מכבדין ומנשאים אותם כענין שכתוב וכל שרי המדינות והאחשדרפנים וגו' כן לעתיד תחת היותנו עתה בין האומות מדרך כף רגליהם עתידים לכבדנו ולנשאנו ולתת אותנו לשם ולתהלה, ועל זה אמר הנביא (ישעיהו סו, כ) והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'. וכבר התנבא דוד על הגלות הזה זהו שאמר (תהלים קכ"ד, א') לולי ה' שהיה לנו וגו'. ואמר זה על מלכות ארם הרשעה. אזי (תהלים קכ"ד, א') חיים בלעונו לפי שכתוב בהם (עמוס א', י"א) ועברתו שמרה נצח, ואחר שראה דוד ע"ה אורך הגלות הזה עובר עלינו אשר עליו הזכיר נחלה עבר על נפשנו ראה הגאולה אחריו ונתן בזה הודאה להקב"ה הוא שאמר (שם) ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם נפשנו כצפור נמלטה וגו', המשיל ישראל לצפור שהוא העוף הטהור, ועוד רמז למהירות ענין הגאולה כמהירות עפיפת העוף, וכן אמר הנביא (ישעיהו ס, ח) מי אלה כעב תעופינה. הפח נשבר מלכות ארם ועולם יבטל. ואנחנו נמלטנו על כרחם וישראל יהיו פלטים מידו כענין שאמר יעקב על עשו (בראשית ל"ג) והיה המחנה הנשאר לפליטה כלו' על כרחו. עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ. הוסיף לפרש כי הגאולה הזאת והעזר הזה לישראל יהיה בשם ה' שהוא עושה שמים וארץ. ומלת עושה כאלו אמר עשה כמו (עמוס ד', י"ג) יוצר הרים ובורא רוח, וכן בלשון התפלה בורא כל הנשמות. או יהיה ענין עושה על התנועה היומית תנועת הגלגלים שאינה פוסקת לעולם. והזכיר בענין הגאולה שמים וארץ להורות כי יעשה העליון פלא גדול וחדוש עצום כחדוש העולם בבריאת שמים וארץ ואז יתברר לכל האומות חסד הש"י עלינו שלא שכחנו ולא עזבנו בגלות. וכן כתוב בעזרא (עזרא ט', ט') כי עבדים אנחנו וגו' ויט עלינו חסדו לפני מלכי פרס, ואז יכירו כי חסדו של הקב"ה קבוע וקיים עמנו לעולם כקיום ההרים הקבועים והקיימים לעולם. ויותר חסד קיים עמנו מקיום ההרים לפי שההרים באורך הזמן עתידים להתמוטט אבל חסד הש"י עם ישראל לא ימוט לעולם ולא יסור מהם, וכן הבטיחנו הנביא (ישעיהו, נט) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וגו':