קטגוריה:אסתר ה ח

​ 

כמו בפנייתה הראשונה למלך (פסוק ד), אסתר משתמשת בסגנון המכובד "אם על המלך טוב". אולם היא מוסיפה עוד שאלה: "אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ". אסתר עדיין לא היתה בטוחה שהמלך אוהב אותה: אומנם הוא לא הרג אותה בהופעתה הבלתי קרואה, אבל היו לכך סיבות אפשריות רבות פרט לאהבה (ראו ביאור:אסתר ה ג). והרי הוא לא קרא לה כבר שלושים (ושלושה) ימים (אסתר ד יא + אסתר ה א).

בכך שהמלך לא דרש תשובה מיידית, וכך שבא למשתה השני, הוא למעשה ענה לשאלתה: "כן, מצאת חן בעייני, מלכתי". כל זה נעשה בנוכחות המן, כדי לחזק את מעמדה.

מתוך דברי אסתר, הבין המלך שאסתר לא מבקשת אוצר או רכוש. שאלתה מדגישה בקשה "לעשייה" דבר שביכולו של המלך לעשותו ללא פגיעה בכבודו כי הדבר יהיה "עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב". המלך האמין שמלכתו מוקירה אותו, ולא תעליב אותו בנוכחות המן.

1. אסתר חששה לבקש מייד; אולי לא היתה מוכנה נפשית לכך (שטיינזלץ); אולי לא היתה מוכנה רוחנית, "בעבור שלא ראתה שום אות שחידש השם בעבור תענית ישראל; וכאשר עשה ביום השני דבר גדולת מרדכי, חזק לבה." (אבן עזרא).

2. אסתר מראש תיכננה לעשות משתה ראשון כדי לתרגל לפני המשתה השני, שהוא העיקרי. במשתה התירגול, אסתר ראתה איפה המלך והמן ישבו, איך להושיב את המלך כדי לברוח מהחדר בלי לרוץ קרוב להמן, איפה להושיב את התך כדי לשמור על המלך ועליה, איך יהיה לוח הזמנים של המלך. בנוסף, בנוכחות המלך, המן הוזמן למשתה השני, וזה היה כאילו צו הופעה. העדרותו של המן היתה נחשבת לפגיעה במלך והזדמנות לאסתר להאשים את המן בהעדרותו.

אילו אסתר היתה מזמינה את המן רק למשתה השני, הוא היה עלול לחשוד שאסתר והמלך זוממים נגדו. כך הוא והמלך נשארו סקרנים, והוא למד שהמלך מוחל על כבודו מאהבתו לאסתר. אסתר הראתה כוח על המלך, דבר שיסביר את תחינתו למלכה להציל את נפשו (אסתר ז ז), למרות שקשה להבין איך היא היתה יכולה לעשות זאת.

אסתר טמנה להמן מלכודת. המן הוזמן לחדר המלכה בהרמון הנשים. הוא לא יוכל להביא את אנשיו או לתקשר איתם מחדר המלכה. הוא יהיה במקום בלתי מוכר, שהשומרים לא מכירים אותו והוא לא שיחד אותם לשרותו. הוא לא יוכל לברוח במסדרונות בהרמון. הוא יהיה במלכודת תחת שליטה של אסתר ואחשורוש, ששומריו עומדים מחוץ לדלת. לאסתר היה שומר ראש בחדר - התך, ואסתר יכלה להרוג את המן כאשר המלך יצא, ולהמציא סיפור שהוא התקיף אותה.^[1] (ע"פ אילן סנדובסקי).

3. חכמי המדרש קישרו את ההחלטה ל(שמות יז ט): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי": "כל זרעו של עמלק רגיל ליפול למחר"; והמן הוא מזרע עמלק (ילקוט שמעוני אסתר תתרנו ה. וראו גם המהר"ל ומנות הלוי).

1. לפי הפשט, הכוונה היא "מחר אגלה לך את שאלתי ובקשתי" (אבן עזרא, מלבי"ם). יש כאן התחיבות מפורשת של אסתר, שלא לדחות שוב את התשובה. יש כאן גם תנאי המעורר סקרנות - "אם תבוא תשמע, ואם לא תבוא לא תשמע" (ע"פ אילן סנדובסקי). ויש כאן גם דיבור של כבוד כלפי המלך: "וגם בזאת השכילה לאמר, כי היא איננה כדאי לבקש דבר מן המלך, אבל אחר שהמלך פקד עליה שתבקש ממנו דבר, הנה תבקש בקשתה כדי לקיים דבר המלך ופקודתו שרוצה בזה שתבקש" (מלבי"ם).

2. מאז שאסתר נישאה לאחשוורוש, (אסתר ב כ): "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ". סביר שהמלך מאד רצה לדעת את מוצאה של מלכתו, וביקש ממנה כמה פעמים לגלות לו, אולם היא סירבה. הפעם היא אומרת ומחר אעשה כדבר המלך - "מה שבקשת ממני כל הימים, לגלות לך את עמי ואת מולדתי" (רש"י).

המלך לא נהג להבטיח דבר עתידי שאולי לא יהיה ביכולתו לקיים והוא יפר את הבטחתו. אם הוא ירצה, הוא יבוא, ויש לו זמן להחליט. אסתר היתה חיבת להכין את המשתה, אפילו אם המלך הראה פנים חמוצות, כי הוא יכול לשנות את דעתו ולהופיע. המלך לא התנגד ולא דרש תשובה מיידית, אלא כיבד את אסתר. זה כשלעצמו מראה שהמלך נהנה ולא כועס.

מה היה קורה אילו המלך לא היה מסכים לבוא? - קשה לתאר מה היה צעדה הבא של אסתר במצב זה, לאחר שהיתה לומדת שהמלך לא כל כך אוהב אותה. אולם לאסתר היו עוד כ-11 חודשים להיות מוזמנת למלך ולספר לו את בקשתה.