אמרי במערבא/מסכת תענית
מסכת תענית[עריכה]
פרק א - מאימתי[עריכה]
פתיחת המסכת[עריכה]
טעמיה דרבי אליעזר וכו' (פותח מיד בסוגיית הזכרת גשמים).
בבבלי - פותח בענייני לשון המשנה (מאימתי, גבורות) וסדר המשניות1.
שלושה מפתחות לא נמסרו לשליח - אינו בירושלמי[עריכה]
בבבלי - הביא ששלושה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח: גשמים, חיה, תחיית המתים, ובמערבא אמרי אף פרנסה. ובירושלמי לא הובא2.
טעמו של רבי אליעזר בהזכרת גשמים בסוכות[עריכה]
טעמיה דרבי אליעזר על ידי שארבעת מינין (לולב וכו') הללו גדילים על המים לפיכך הן באין פרקליטין למים. דבר אחר: בשעה שהעבד משמש את רבו כל צורכו הוא תובע פרסו ממנו (בסוכות אנו משמשים את הקב"ה).
בבבלי - הובא רק הטעם הראשון.
הטעם שמתחילים להזכיר גשם במוסף[עריכה]
ויזכיר (גשם ביו"ט האחרון של חג) מבערב (בערבית)! לית כל עמא (כולם) תמן (בבית הכנסת). ויזכיר בשחרית! אף הוא סבור שמא הזכירו מבערב והוא הוי מדכר (ולשנה הבאה יטעה ויזכיר בערבית).
בבבלי - לא הובא הטעם לזה, ותוס' (ד"ה העובר) הביאו את הירושלמי.
מקורם של עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ד ה"א (יח.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת האם הטל נעצר[עריכה]
רבי יוסה ורבנין (רבנן), חד אמר: בין על הטל בין על המטר נשמע לו (שאליהו עצר את שניהם), וחורנה (האחר) אמר: על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו.
בבבלי - פשוט שהטל לא נעצר.
אליהו החזיר את הטל כדי לרפא את בן הצרפית[עריכה]
(משל) לאחד שגנב נרתיקו של רופא, עם כשהוא יוצא נפצע בנו, חזר אצלו ואמר לו: אדוני, רפא את בני. אמר לו: לך והחזר את הנרתיק שכל מיני רפואות נתונין בו, ואני מרפא את בנך. כך אמר לו הקב"ה לאליהו: לך והתר נדרו של טל, שאין המתים חיים אלא בטללים, ואני מחיה בנה של צרפית.
בבבלי - כל זה לא הובא.
דיני טעות בהזכרת גשם וטל[עריכה]
היה עומד בגשם והזכיר של טל - אין מחזירים אותו, בטל והזכיר של גשם - מחזירין אותו וכו'. בגשם והזכיר של טל - אין מחזירין אותו וכו'. לא שאל בברכת השנים - אומרה בשומע תפילה. ודכוותה אם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים - אומרה בשומע תפילה, מה אם שאלה שהיא מדוחק אומרה בשומע תפילה, אזכרה שהיא מריוח לא כל שכן.
בבבלי - ברכות כט. מוכח שאי אפשר לומר גבורת גשמים בשומע תפילה, שגבורת גשמים היא שבח ואינה תפילה3.
לא לשנות מנוסח התפילה[עריכה]
לכו ועשו ובלבד שלא תשנו מטביעה של תפילה.
בבבלי - לא הובא, אך בברכות מ: הובא לא לשנות מנוסח של ברכות.
ספק האם הזכיר גשמים[עריכה]
כל שלשים יום - חזקה מה שהוא למוד הזכיר, מיכן והילך - מה שצורך יזכיר.
בבבלי - לא הובא דין זה, והובא בשו"ע (או"ח סי' קיד סעיף ח).
המחלוקת האם גאולה תלויה בתשובה[עריכה]
רבי ליעזר אומר: אם אין ישראל עושין תשובה - אין נגאלים לעולם וכו'. אמר לו רבי יהושע: וכי אם יעמדו ישראל ולא יעשו תשובה אינן נגאלין לעולם? אמר לו רבי אליעזר: הקב"ה מעמיד עליהן מלך קשה כהמן, ומיד הן עושין תשובה והן נגאלין.
בבבלי - סנהדרין צז: הובאה אותה מחלוקת, אך לאחר קושייתו של רבי יהושע "אם אין עושין תשובה - אין נגאלין?" רבי יהושע עצמו אומר שהקב"ה מעמיד להן מלך וכו'.
הסיבות שנגאלו ממצרים[עריכה]
מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים: מתוך הקץ, מתוך צרה, מתוך צווחה, מתוך זכות אבות, מתוך תשובה.
בבבלי - לא הובא.
אילו משמרים שבת אחת נגאלים[עריכה]
אילו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקנה מיד היה בן דוד בא.
בבבלי - שבת קיח: כתב שאילו משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים.
הלשון "חביבך" - דודך[עריכה]
נהיר את כד הוינן קיימין קומי חנותיה דרב הושעיה חביבך (האם אתה זוכר שהיינו עומדים לפני חנותו של רב הושעיא דודך).
בבבלי - לא הובאה לשון זו, אך "חביבי" הובא בכמה מקומות.
הירושלמי לא מחלק בין מקדש ראשון לשני לעניין עולי רגלים[עריכה]
רבי ירמיה דרש בכנישתא דבולי (אותו בית כנסת): הלכה מקום שמזכירין שואלין. והא תנינן בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים! אמר רבי תנחום בר חייה: בשעת המקדש שאני (שלא שאלו עד ג' במרחשוון כדי שעולי הרגלים יספיקו לחזור למקומן קודם הגשמים).
בבבלי - בבא מציעא כח. הביא גם דעות שמחלקות בזה בין מקדש ראשון למקדש שני, והירושלמי לא חילק ביניהם.
לעתיד לבוא אילנות יוציאו פירות במהרה[עריכה]
לפי שבעולם הזה התבואה עושה לששה חדשים והאילן עושה לשנים עשר חדש, אבל לעתיד לבוא התבואה עושה לחדש אחד והאילן עושה לשני חדשים וכו'.
בבבלי - שבת ל: הביא יותר מזה, שעתידה אשה שתלד בכל יום, עתידים אילנות שיוציאו פירות בכל יום, ועתידה ארץ ישראל שתוציא כלי מילת. ובירושלמי לא הובאו עניינים אלו (רק בירושלמי ברכות פ"ו ה"א (מג:) הובא שעתידה הארץ להוציא פת, כדברי הבבלי שם שתוציא גם גלוסקאות)4.
אין מלכות נוגעת בחברתה - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו ביומא פ"ג ה"ט (כ.).
להיתלות בקב"ה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"א (סג.), ועיין מה שכתבנו שם.
אין הברכה מצויה אלא בסמוי מהעין - אינו בירושלמי[עריכה]
בבבלי - הביא כאן (ובבבא מציעא מב.) שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, ובירושלמי לא הוזכר כלל זה5.
נוסח ברכת הגשמים[עריכה]
הכין הוה יחזקאל אבא מברך על ירידת גשמים: יתגדל יתקדש יתברך יתרומם שמך מלכינו על כל טיפה וטיפה שאת מוריד לנו וכו'.
בבבלי - הלשון: מודים אנחנו לך וכו'6.
מים עליונים ותחתונים[עריכה]
המים העליונים זכרים, והתחתונים נקבות.
בבבלי - לא הובא.
גודלו של גן עדן, עץ חיים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"א (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
מספר תעניות היחידים על הגשמים[עריכה]
הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין אוכלין ושותין משחשיכה וכו'.
בבבלי - במשנה הגירסא: מתענין שלוש תעניות.
אנשים פשוטים שהתפללו והורידו גשם[עריכה]
חד בר נש וכו' יצלי ומיטרא נחת (אדם פשוט התפלל וירד גשם), שלחון רבנן ואייתוניה, אמרון ליה: מה אומנך? וכו' (וסיפר שזה בזכות חסד שעשה). יצלי ואתי ומיטרא נחית מיטרא וכו', א"ל: מה אומנך? וכו'. יצלי ומיטרא נחת וכו' (ועוד מעשים שונים על אנשים פשוטים שהתפללו והורידו גשם).
בבבלי - לא הובאו.
דיני מעוברות ומניקות בתעניות[עריכה]
עוברות ומיניקות מתענות כדרכן בתשעה באב וביום הכפורים ובשלש תעניות הראשונות ובשלש השניות (האמצעיות), אבל בשבע האחרונות אינן מתענות בהן.
בבבלי - הסיק שמתענות רק בשלוש התעניות האמצעיות.
אלו מנהגים חשובים, מלאכה בראש חודש[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ד ה"א (כה:), ועיין מה שכתבנו שם.
עצי השיטים שנטע אברהם לצורך המשכן[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ד ה"א (כה:), ועיין מה שכתבנו שם.
טעה וחשב שהדבר אסור - מתירים לו[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ד ה"א (כה:), ועיין מה שכתבנו שם.
תשמיש בשעת צרה[עריכה]
כתיב בחסר ובכפן גלמוד - בשעה שאת רואה חסרון (צרה) בא לעולם, עשה אשתך גלמודה (אסור לשמש מיטתו).
בבבלי - איסור זה נאמר רק בשנות רעב, ולא בשאר צרות. השו"ע (או"ח סי' רמ סעיף יב) פסק כבבלי והרמ"א (שם) כירושלמי.
י"ג תעניות כנגד מ' יום של הר סיני[עריכה]
רבי יודן בריה דרבי חמא דכפר תחמין (הטעם שלא מתענים יותר מי"ג תעניות): כבתוך ארבעים שעשה משה בהר (י"ג תעניות בשני וחמישי הם ארבעים יום), אמר רבי יוסה: על שם שאין מטריחין על הציבור יותר מדאי.
בבבלי - הובא רק הטעם השני7.
רק על גשמים וגובאי מתריעים לאחר י"ג תעניות[עריכה]
שאם היו שני דברים כגון עצירת גשמים וגוביי (גובאי, מין חגב) מתריעין עליהן (גם לאחר י"ג תעניות).
בבבלי - כתב שלכל שאר הפורענויות חוץ מגשמים (ולא רק גשמים וגובאי) - מתריעים עד שיענו מהשמים (גם לאחר י"ג תעניות).
אסור לארס בערב שבת[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בביצה פ"ה ה"ב (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.
תפילה להתחתן עם פלונית[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בביצה פ"ה ה"ב (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ב - סדר תעניות כיצד[עריכה]
חמישה דברים חסרו במקדש שני, שכינה ורוח הקודש[עריכה]
חמשה דברים היה המקדש האחרון חסר מן הראשון, ואלו הן: אש, וארון, ואורים ותומים, ושמן המשחה ורוח הקודש.
בבבלי - יומא כא: חמשת הדברים הם: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש (בנביאים) ואורים ותומים. ואם כן מהבבלי מוכח ששכינה ורוח הקודש הן שני עניינים נפרדים (וכן משמע קצת מברכות לא: ויומא עג:, אך מסנהדרין יא. וסוטה מח: משמע קצת שהן אותו עניין). ובירושלמי הוריות (פ"ג ה"ב (טז.)) הגירסא: אש, ארון, אורים, תומים, שמן הקודש. ובירושלמי מכות (פ"ב ה"ו (ז:)) הגירסא כירושלמי כאן8.
תפילה צדקה ותשובה יחד מבטלים גזירות[עריכה]
שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה, ואילו הן (ובסנהדרין פ"י ה"ב (נא:) הגירסא: אם ראית חלומות קשים או חזיונות קשים קפוץ לשלשה דברים ואת ניצול ואילו הן) תפילה וצדקה ותשובה. ושלשתן בפסוק אחד: ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם, ויתפללו - זו תפילה, ויבקשו פני - זו צדקה, כמה דאת אמר אני בצדק אחזה פניך, וישובו מדרכיהם הרעים - זו תשובה, אם עשו כן מה כתיב תמן, ואני אשמע השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם.
בבבלי - ראש השנה טז: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה, וי"א אף שינוי מקום. והיפה עיניים (ראש השנה שם) דייק שמהירושלמי משמע שצריך את כולם, ומהבבלי שם משמע שכל אחד מועיל לבד. בירושלמי סנהדרין (פ"י ה"ב (נא:)) ישעיהו ניבא לחזקיהו שימות, וחזקיהו ענה לו גם כן את מימרא זאת, שתפילה וצדקה ותשובה יצילוהו מהמיתה. ובבבלי (ברכות י.) באותו מעשה תשובתו של חזקיהו לישעיהו היא "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים", דהיינו רק תפילה.
תשובתם של נינוה לא היתה שלימה[עריכה]
אמר רבי יוחנן: מה שהיה בכף ידיהם החזירו, מה שהיה בשידה תיבה ומגדל לא החזירו.
בבבלי - סובר שאדרבה, החזירו אפילו מריש גזול שבנוי בבירה9.
האומר הקב"ה ותרן[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בביצה פ"ג ה"ח (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
דיני הזקן שיורד לפני התיבה בתעניות[עריכה]
ושפל ברך ונוח תשחורת ורגיל בחכמה ורגיל באגדה ויש לו בית ושדה.
בבבלי - הלשון: מטופל ואין לו, ויש לו יגיעה בשדה, וביתו ריקם, ופרקו נאה, ושפל ברך, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה, וקלו ערב, ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות, ובקי בכל הברכות כולן.
קושיא על מספר הברכות בתפילה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ד ה"ג (לג:), ועיין מה שכתבנו שם.
ברכה לרבו שתישמע תפילתו[עריכה]
שאדם צריך לומר לרבו תישמע תפילתך.
בבבלי - לא הובא.
מקומן של הוספות מעין המאורע בתפילה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ד ה"ג (לד.), ועיין מה שכתבנו שם.
זכות עקידת יצחק[עריכה]
אמר אברהם לפני הקב"ה: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני היה לי מה להשיב ולומר לפניך: אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו את אומר והעלהו שם לעולה? חס ושלום לא עשיתי כן, אלא כבשתי את יצרי ועשיתי רצונך. כן יהי רצון מלפניך ה' אלהי שבשעה שיהיו בניו של יצחק בני נכנסים לידי צרה ואין להם מי ילמד עליהם סניגוריא - אתה תהא מלמד עליהם סניגוריא.
בבבלי - לא הובא.
ארבע כיתות היו על ים סוף[עריכה]
ארבע כיתים (כיתות) נעשו אבותינו על הים: אחת אומרת נפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה עמהן מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן.
בבבלי - לא הובא.
הקב"ה דן את מי שאומר לא חטאתי[עריכה]
רבון העולמים, כלום את דן את האדם אלא על שהוא אומר לפניך לא חטאתי וכו' (ציון ירושלים: שאומר שלא חטא, וכמו שאומר שהקב"ה עושה לו עוול. פני משה: אדם שלא מודה ועוזב).
בבבלי - לא הובא.
דן בכל אחד מ"מי שענה" שבברכות התענית[עריכה]
שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני וכו' (אברהם ויצחק). ארבע כיתים (כתות) נעשו אבותינו על הים וכו' (ים סוף). ויאמר ה' אל יהושע קם לך וכו' (יהושע). ויאמר שמואל חטאנו לה' וכו' (שמואל). ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא וכו' (אליהו). ויאמר קראתי מצרה לי אל ה' ויעניני וכו' (יונה).
בבבלי - לא דן בכל אלה.
צום בערב ראש השנה, שבת, סוכות, שלוש מאות צומות[עריכה]
רבי יונתן ציים (היה צם) כל ערובת (ערב) ריש שתא, רבי אבון ציים כל ערובת שובא (ובנדרים פ"ח ה"א (כו:) הגירסא: ערובת סוכות), רבי זעירא ציים תלת מאוון (שלוש מאות) צומין ואית דאמרי תשע מאוון.
בבבלי - לא הובא. והשו"ע (או"ח סי' תקפא סעיף ב) הביא שנוהגים להתענות בערב ראש השנה.
כללי הפסיקה במחלוקת ואח"כ סתם[עריכה]
אמר רבי חזקיה רבי אבהו בשם רבי לעזר: כל מקום ששנה רבי מחלוקת וחזר ושנה סתם - הלכה כסתם. אמר ליה: ולא רבי, דילמא חורן (כאן את הסתם לא שנה רבי אלא תנא אחר, ואולי בזה אין הלכה כסתם). מה הן אין (ומה אם) דאשכח רבי מתני מחלוקת וחזר ושנה סתם - הלכה כסתם, אתר (מקום) דלא אשכח רבי מתני מחלוקת אלא אחרים שנו מחלוקת ורבי שנה סתם - לא כל שכן שתהא הלכה כסתם וכו'. רבי שמואל בר ינא בשם רבי אחא: הדא דאת אמר (זה שהלכה כסתם נאמר) בשאין מחלוקת אצל סתם, אבל אם יש מחלוקת אצל סתם - לא בדא (בזה) הלכה כסתם (קרבן העדה והר"ש מקינון (הובא בשיירי קרבן כאן): כאשר המחלוקת והסתם הם באותה המשנה - אין הלכה כסתם. מראה הפנים: כאשר המחלוקת אחר הסתם - אין הלכה כסתם). רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי אחא: הדא דאת אמר ביחיד אצל יחיד, אבל ביחיד אצל חכמים - לא בדא הלכה כסתם (כשרבים חולקים על היחיד אין הלכה כמותו אפילו שסתם כמותו).
בבבלי - (יבמות מב. ועוד מקומות) הכלל הוא שמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם, סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם (ולכן הפני משה חלק על הקרבן העדה והר"ש מקינון, וכמו שהסביר במראה הפנים, שרצה לפרש את הירושלמי כבבלי, כדרכו). דיני סתם ומחלוקת כשתנא אחר שנה את המחלוקת ולא רבי, וכן כשרבים חולקים על יחיד - אינם בבבלי.
נפילת אפיים[עריכה]
רביעין על מעיהון (רובצים על כריסם).
בבבלי - הלשון (כגון תענית טו:) נופלים על פניהם.
פרק ג - סדר תעניות אלו[עריכה]
התרעה בשביעית[עריכה]
תני: כשם שמתריעין עליהן בשאר ימי שבוע, כך מתריעין עליהן בשביעית מפני פרנסת אחרים. מהו מפני פרנסת אחרים? חברייא אמרי: מפני פרנסת גוים, רבי זעורא אמר: מפני פרנסת חשודים (החשודים על השביעית).
בבבלי - מובא רק טעם אחד, והוא פרנסת עניים10.
רבי ריחם על עני שסחר בפירות שביעית[עריכה]
חד ספר (קרבן העדה: מלמד תינוקות, או אומן המגלח את האדם) הוה חשיד על פירות שמיטתא, אייתוניה גבי רבי, אמר לון: ומה יעביד עליבא? ובגין חייו הוא עבד (מה יעשה העני הזה, בשביל חייו הוא עושה).
בבבלי - לא הובא.
מתי מתריעים על הגשמים לבורות[עריכה]
מתריעין על האילן בפרס הפסח, לבורות לשיחין ולמערות בפרס העצרת (חג שבועות).
בבבלי - כתב שלבורות שיחין ומערות בפרוס החג (סוכות). והב"י רצה ליישב שהירושלמי התכוון לשמיני עצרת, וכבבלי, אך הריטב"א פירש את הירושלמי כפשוטו שהוא שבועות. דן בזה השיירי קרבן.
הטעמים לירידת הגשמים מלמעלה ועצירתם[עריכה]
מפני ארבעה דברים יורדין מלמעלן (הגשמים יורדים דווקא מהשמים ולא עולים מהתהום): מפני בעלי זרוע (שיגזלו את מי התהום), ומפני טללים הרעים (שהגשם מזכך את האוויר), ושיהא העליון (בעל השדה הגבוה) שותה כנמוך, ושיהו הכל תולין עיניהם אל השמים (שיתפללו). בזכות שלשה דברים הגשמים יורדין: בזכות הארץ, בזכות החסד, בזכות הייסורין וכו'. בעון ארבעה דברים הגשמים נעצרין: בעון עובדי עבודה זרה, ומגלי עריות, ושופכי דמים, ופוסקין ברבים ואינן נותנין.
בבבלי - לא דן בטעם שהגשמים יורדים דווקא מלמעלה, כמו כן טעמי ירידת הגשמים ועצירתם נמצאים בפרק א.
חמישה שמות לענן[עריכה]
חמשה שמות נקראו לו (לענן): איד, עב, ענן, נשיא, חזיז.
בבבלי - לא הובא. ובדף ט: הובאה סוגיית עננים והלשון "חזיז" לסוג מסוים של ענן.
הקב"ה ברא והתחרט[עריכה]
שלשה ברא הקב"ה ותהא שבראן, ואילו הן: כשדים וישמעאלים ויצר הרע.
בבבלי - סוכה נב: הוסיף גם גלות.
אסור להתענות בראש השנה[עריכה]
בראש השנה מתריעין ולא מתענין.
בבבלי - לא הובא. וציון ירושלים העיר שזו ראיה שאסור להתענות בראש השנה.
בהמות שנשכו[עריכה]
כבר היו שנים בארץ ישראל חמור נושך וממית, שור נושך וממית.
בבבלי - לא הובא.
מתי תפילה מועילה, מתי מועילה ונענש, ומתי לא מועילה[עריכה]
לוי בן סיסי, באו הגייסות לעירו, נטל ספר תורה ועלה לראש הגג, אמר: רבון העולמים אין (אם) בטלית חדא מילה מן הדין ספר אוריתא - ייעלון לון (יכנסו הגויים), ואין לא - ייזלון לון (ילכו הגויים). מיד איתבעון ולא אשתכחון. תלמידיה עבד כן, יבשת ידיה ואזלון לון (הגויים הלכו, אך יבשה ידו כעונש). תלמיד תלמידיה עבד כן, לא יבשת ידיה ולא אזלון לון. לומר שאין שוטה נפגע ולא בשר המת מרגיש באוזמל.
בבבלי - מעשה זה לא הובא. ובפרק ג הובאו מעשים רבים שמלמדים להתרחק מעשיית ניסים.
הלשון "אבן הטועים"[עריכה]
אמר להן: צאו וראו אם נמחית אבן הטועים.
בבבלי - (בבא מציעא כח:) הלשון: "אבן הטוען". ובמשנה כאן הגירסא "אבן הטועין".
גם סבו של חוני המעגל ישן שבעים שנה[עריכה]
הדין חוני המעגל (שבמשנתנו), בר בריה דחוני המעגל הוה סמיך לחרבן בית מוקדשא (מזרעו של חוני המעגל אחר שהיה סמוך לחורבן בית ראשון). נפק לטורא לגבי פעליי, עד דו תמן נחת מיטרא, עאל (נכנס) ליה למערתא. מן יתיב נם ודמך ליה ועבד שקיע בשינתיה שובעין שנין עד דחרב בית מוקדשא ואיתבני זמן תיניינות (ישן שבעים שנה עד שנחרב בית ראשון ונבנה בית שני). לסוף שובעין שנין איתער מן שינתיה, נפק ליה מן מערתא וחמא (וראה) עלמא מחלף, זוויי דהוות כרמין עבידא זייתין (שדה שהיתה כרם נעשתה זיתים), זוויי דהוות זייתין עבידא זרעו. שאל ליה למדינתא, אמר לון: מה קלא בעלמא? אמרון ליה ולית את ידע מה קלא בעלמא? אמר לון: לא. אמרין ליה: מאן את? אמר לון: חוני המעגל. אמרון ליה: שמענן דהוה עליל לעזרה והיא מנהרה (מאירה), עאל ואנהרת. וקרא על גרמיה: בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים.
בבבלי - כתוב שחוני המעגל של משנתנו ישן שבעים שנה, והוא הרי בתקופת שמעון בן שטח שבאמצע זמן בית שני.
סיפורי הניסים של רבי חנינא בן דוסא - אינם בירושלמי[עריכה]
בבבלי - האריך בסיפורי ניסים של רבי חנינא בן דוסא, על התנור שנתמלא לחם, רגל שולחן של זהב, חומץ שדלק, עיזים שהביאו דובים בקרניהם, קורות הבית שהתארכו. ובירושלמי לא הובאו מעשים אלו כלל.
מעכב רבים ממצוה, על מה מנדים[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם במועד קטן פ"ג ה"א (י:), ועיין מה שכתבנו שם.
אסור להתענות בשבת[עריכה]
אסור להתענות עד שש שעות בשבת.
בבבלי - ברכות לא: דן בתענית בשבת, אך לא הזכיר את דין שש שעות. והשו"ע (או"ח סי' רפח סעיף א) פסק כירושלמי.
זכויותיו של רב אדא בר אהבה[עריכה]
מפלתא (בית הנוטה ליפול) הוויין תמן, והוה רב מיתב חד מן תלמידיה בביתא עד דהוון מפנין ביתא, וכיון דהוה נפק מן בייתא הווה בייתא רבע (נפל הבית). ואית דאמרין: רב אדא בר אחווה (אהבה) הוה. שלחו חכמים ואמרו לו: מה מעשים טובים יש בידך? אמר להן: מימיי לא קדמני אדם לבית הכנסת וכו'.
בבבלי - גם כן מובא אותו מעשה על רב אדא בר אהבה, אך מביא ששאלוהו חכמים "במה הארכת ימים" בלי קשר למעשה הזה, וענה להם תשובה דומה לתשובה בירושלמי11.
הקב"ה מראה לצדיקים את שכרם קודם מיתתם, נהרות אפרסמון[עריכה]
הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ג ה"א (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.
קד קידה ונעשה צולע[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"ה (י.), ועיין מה שכתבנו שם.
עשרים וארבעה מיני ארזים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ז ה"ט (מז.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ד - בשלושה פרקים[עריכה]
מתפללים נעילה בכל התעניות[עריכה]
את שמע מינה וכו' ושמתפללים ארבע (תפילות: שחרית, מוסף, מנחה, נעילה).
בבבלי - דוחה זאת ומסיק שרק ביום כיפור מתפללים נעילה, אך לא בשאר התעניות12.
אין נשיאת כפיים בלא תפילה[עריכה]
ואין נשיאת כפים בלילה אלא ביום. וישא את כפיו ואל יתפלל! מצאנו תפילה בלא נשיאת כפים ולא מצאנו נשיאת כפים בלא תפילה (גליון הש"ס על הירושלמי: וזה גם הטעם שאין נשיאת כפיים בלילה, שאין בו חזרת הש"ץ).
בבבלי - לא הובא.
תפילת נעילה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ד ה"א (לא.), ועיין מה שכתבנו שם.
תפילת ערבית מבעוד יום[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ד ה"א (לב:), ועיין מה שכתבנו שם.
המעשה בתלמיד ששאל על תפילת ערבית[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ד ה"א (לב:), ועיין מה שכתבנו שם.
ישראל צריכים לאסוף את הדגן[עריכה]
אילין תמידין קרבנותיהן של כל ישראל אינון וכו', אם יהו כל ישראל יושבין ובטילין והא כתיב ואספת דגנך, מי אוסף להם את הדגן? אלא שהתקינו הנביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות וכו'.
בבבלי - לא הובא "ואספת דגנך" בעניין זה, אלא בברכות לה: תלה זאת במחלוקת רשב"י ורבי ישמעאל האם הנהג בהן מנהג דרך ארץ13, וכן האם עושים רצונו של מקום14.
מדוע לא הפחיתו את המשמרות לעשרים ושלושה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בסוכה פ"ה ה"ח (כו:), ועיין מה שכתבנו שם.
הטעם שרבי חנינא בר חמא כיבד את רבי אפס לשבת בראש[עריכה]
רבי הוה יתיב, מתני: וזכרו פליטיהם אותי והיו אל ההרים כיוני הגיאיות כולם הומיות. אמר ליה (רבי חנינא בר חמא): הומות (כך צריך לקרוא, ולא "הומיות"). אמר ליה: הן קריתה (היכן קראת כך)? אמר ליה: קדם רב המנונא דבבל. אמר ליה: כד תיחות לתמן אמור ליה דמנייתך חכים (כשתרד לבבל אמור לרב המנונא שימנה אותך להיות חכם). וידע דלא מיתמני ביומיי (ורבי חנינא הבין שבימי רבי לא יתמנה לחכם אלא רק לאחר מותו, שאז ירד לבבל). מן דדמך בעא בריה ממניתיה (כשמת רבי רצה בנו של רבי למנות את רבי חנינא לנשיא), ולא קביל עליה מתמנייא, אמר: לית אנא מקבל עלי מתמנייא עד זמן דתמני רבי פס דרומא קמיי (אינני מתמנה לנשיא עד שתמנה את רבי אפס לפני). והוה תמן חד סב (זקן), אמר: אין (אם) חנינה קדמיי - אנא תיניין (שני), אין רבי פס דרומיא קדמיי - אנא תיניין. וקביל עלוי רבי חנינה מיתמנייא תליתאי (אחרי רבי אפס ואותו הזקן). אמר רבי חנינה: זכית מארכה יומין, אין (אם) בגין הדא מילתא לית אנא ידע אין בגין דהויית סליק מן טיבריא לציפורין (לציפורי) והוינא עקים איסרטין מיעול מישאול בשלמיה דרבי שמעון בן חלפותא בעין תינה לית אנא ידע (זכיתי לאריכות ימים, ואיני יודע אם הוא משום מעשה זה, שמחלתי על כבודי, או משום שכאשר הלכתי מטבריה לציפורי הייתי מאריך את הדרך להיכנס לעין תינה לשאול בשלום רבי שמעון בן חלפתא).
בבבלי - כתובות קג: המעשה קצר יותר, שרבי חנינא בר חמא לא ישב בראש כי רבי אפס גדול ממנו15.
ר"ש בן חלפתא מעין תינה[עריכה]
דרבי שמעון בן חלפותא בעין תינה וכו' (קרבן העדה: שם מקום, וזה היה מקומו של רבי שמעון בן חלפתא).
בבבלי - לא הובא שזה מקומו, ולא הוזכר כלל מקום זה.
שינויי גרסאות בתורה[עריכה]
שלשה ספרים מצאו בעזרה: ספר מעוני, וספר זעטוטי, וספר היא. (ומפרש מדוע קראו להם כך:) באחד מצאו כתוב מעון אלהי קדם, ובשנים כתוב מעונה אלהי קדם, וקיימו שנים וביטלו אחד. באחד מצאו כתוב וישלח את זעטוטי בני ישראל, ובשנים כתוב וישלח את נערי בני ישראל, וקיימו שנים וביטלו אחד. באחד מצאו כתוב תשע היא, ובשנים כתוב אחת עשרה היא, וקיימו שנים וביטלו אחד.
בבבלי - כל זה לא הובא.
מגילת יוחסין[עריכה]
מגילת יוחסין מצאו בירושלם וכתוב בה: הלל - מן (הוא מזרעו של) דדוד, בן יצף - מן דאסף, בן ציצית הכסת - מן דאבנר, בן קוביסין - מן דאחאב, בן כלבא שבוע - מן דכלב, רבי יניי - מן דעלי מן יהוד מן ציפורין, רבי חייה רבה - מבני שפטיה בן אבוטל, רבי יוסי בי רבי חלפתא - מבני יונדב בן רכב, רבי נחמיה - מן נחמיה התרשתא.
בבבלי - יבמות מט: הובא שמצאו מגילת יוחסין בירושלים, אך אינה אותה מגילה.
סדר קברי האבות במערת המכפלה[עריכה]
אבות דרך הסב הן קבורין (כדרך הסב: אברהם באמצע, יצחק למעלה ממנו ויעקב למטה ממנו. ומראה הפנים כאן הביא עדות על מקום הקברים במערת המכפלה).
בבבלי - לא הובא.
על שלושה דברים העולם עומד[עריכה]
על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ושלשתן בפסוק אחד: ואשים דברי בפיך - זו תורה, ובצל ידי כסיתיך - זו גמילות חסדים. ללמדך שכל מי שהוא עסוק בתורה ובגמילות חסדים זכה לישב בצילו של הקב"ה.
בבבלי - לא הובאו המקורות הללו (המימרא עצמה על תורה עבודה וגמילות חסדים היא משנה באבות פ"א מ"ב).
ראש חודש שני ימים בזמן הנביאים[עריכה]
ויהי ממחרת החדש השיני (במעשה שאול ויהונתן). אין תימר תרין ירחין הוון (אם תאמר שהם ש"החודש השני" הם שני ראשי חודשים שונים) - והא כתיב מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם (מוכח שהוא בחודש אחד והיו בו שני ימים ראש חודש).
בבבלי - לא הובא. מראה הפנים וציון ירושלים הוכיחו מהירושלמי כאן שגם בימי הנביאים שקידשו ע"פ הראיה היו שני ימים ראש חודש, כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה.
התנדבות עצים למערכה[עריכה]
כל מי שהיה מתנדב עצים וגיזירים למערכה היה מביא עצים ועושה אותן כמין שלבין ועושה אותן כמין סולם ונותנן על כתיפיו וכו'.
בבבלי - הלשון: מה היו עושים יראי חטא שבאותו הדור, היו מביאים עצים וכו'.
המקור שאסור לדון אומדות[עריכה]
ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות - רבי חלקיה בשם רבי אחא: מיכן שלא יהא אדם דן אומדות (שהרי כבר שמע קול ענות, ואעפ"כ לא שבר את הלוחות עד שראה את המחולות).
בבבלי - לא הובא מקור זה (הדין שלא לדון אומדות הוא במשנה בסנהדרין לז.).
הקב"ה ניסה לחטוף את הלוחות ממשה[עריכה]
רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה, והיה משה תפוש בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיים ריוח באמצע, כיון שעשו ישראל אותו מעשה ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה, וגברה ידו של משה וחטפן ממנו וכו'. רבי יוחנן בשם רבי יוסה בר אביי: הלוחות היו מבקשין לפרוח, והיה משה תופשן דכתיב ואתפוש בשני הלוחות. תני בשם רבי נחמיה: הכתב עצמו פרח. רבי עזרה בשם רבי יהודה בי רבי סימון: הלוחות היו משאוי ארבעים סאה והכתב היה סובלן, כיון שפרח הכתב כבדו על ידיו של משה ונפלו ונשתברו.
בבבלי - לא הובא. ובשבת פז. (וכן יבמות סב.) מפורש שמשה שבר את הלוחות מדעתו, ולא שכבדו על ידיו ונפלו.
גודל הלוחות[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בסוטה פ"ח ה"ג (לו.), ועיין מה שכתבנו שם.
טעו בתאריך שהובקעה העיר[עריכה]
כתיב בתשעה לחדש הובקעה העיר ואת אמר הכין (שהובקעה בי"ז בתמוז)? אמר רבי תנחום בר חנילאי: קילקול חשבונות יש כאן (כלומר טעו וסברו שהוא בתשעה בתמוז, ובאמת היה בי"ז בתמוז).
בבבלי - תירץ שחורבן העיר בראשונה היה בט' ובשנייה בי"ז. ותוס' (ראש השנה יח: ד"ה תשעה בתמוז) הביאו את הירושלמי הזה16.
שריפת התורה[עריכה]
ושרף אפוסטומוס את התורה - איכן (היכן) שרפה? רבי אחא אמר: במעברתא דלוד, ורבנן אמרי: במעברתא דטרלוסה.
בבבלי - לא הובא כלל מקום השריפה.
של מי היה הצלם בהיכל[עריכה]
והעמיד צלם בהיכל - אית תניי תני הועמד. מאן דאמר הועמד - צלמו של מנשה, מאן דאמר העמיד - צלמו של אפוסטומוס.
בבבלי - לא הובא כלל איזה צלם היה זה, ורש"י (כו: ד"ה והועמד) פירש שהעמידו מנשה.
מאור עיניו של אדם[עריכה]
ואין מאור עיניו של אדם חוזר אלא לאחר ארבעים יום.
בבבלי - לא הובא.
בנ"י נסעו מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר[עריכה]
ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים - רבי זכריה חתניה דרבי לוי: לאילין טלייא דמיתפניי מן סיפרא ונפקון לון בכפריי (כתינוקות שבורחים מבית הספר ויוצאים לכפרים).
בבבלי - לא הובא.
חטא המרגלים[עריכה]
אתון אשכחינון (באו המרגלים ומצאו את ישראל) עסיקין בהילכות חלה וערלה. אמרו להן: לארץ אין אתם נכנסין ואתם עסוקין בהילכות חלה וערלה? מיד ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו.
בבבלי - דן בעניין חטא המרגלים, אך לא הובא שעסקו בחלה וערלה.
מחלוקת אם אומרים שירה בלא נסכים[עריכה]
רבי יוחנן אמר: אומרים שיר בלא נסכים, רבי שמעון בן לקיש אמר: אין אומרים שיר בלא נסכים.
בבבלי - ערכין יא. וברכות לה. פשוט שאין אומרים שירה אלא על היין (נסכים).
סוגיית בר כוזבא וחורבן ביתר באריכות[עריכה]
תני רבי שמעון בן יוחי, עקיבה רבי היה דורש: דרך כוכב מיעקב - דרך כוזבא מיעקב. רבי עקיבה כד הוה חמי (כאשר היה רואה את) בר כוזבה הוה אמר: דין (זה) הוא מלכא משיחא. אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא. אמר רבי יוחנן: קול אדריינוס קיסר הורג בביתר שמונים אלף ריבוא וכו'. והיה שם בן כוזבה והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע (שהיה בודק את חייליו אם הם חזקים ואמיצים שיכולים לעקור לעצמם את האצבע). שלחו חכמים ואמרו לו: עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין? אמר להן: וכי היאך איפשר לבודקן? אמרו לו: כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון לא יהיה נכתב באיסרטיא שלך (מחיילך). והיו לו מאתים אלף כך (עוקרי אצבע) ומאתיים אלף כך (עוקרי ארזים). וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר: ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף (אל תעזור לנו ואל תפריע לנו), הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו וכו'. ונהרג בן כוזבה וכו'. אתון טעינין רישיה (של בר כוזבה) גבי אדריינוס. אמר לון: מאן קטל הדין? אמר ליה חד כותייא: אנא קטלתיה. אמר לי: חמי לי פטומיה (הראו לי את גווייתו)! חמי ליה פטומיה אשכח חכינה כריכה עלוי (מצאו שנחש הכישו). אמר: אילולי אלהא דקטליה מאן הוה יכיל קטליה (והאריך הרבה בחורבן ביתר ובחורבן בהמ"ק).
בבבלי - לא מובאת מחלוקת רבי עקיבא ורבי יוחנן בן תורתא, ולא מוזכרות המעשיות בעקירת האצבע ובמלחמה בביתר. לגבי מותו של בר כוזבא, בבבלי גיטין נז. מסופר אותו סיפור על בר דרומא (שיש מפרשים שהוא בר כוזבא) - שאמר "הלא אתה זנחתנו" והוכש ע"י דרקונא. אמנם הבבלי סנהדרין צג: סובר שחכמי ישראל הרגו את בר כוזבא משום שטען שהוא המשיח. מעשיות החורבן הובאו בבבלי בגיטין נה: והלאה17. העיר ביתר הוזכרה פעמים רבות בבבלי, כגון ברכות מח:, וכך נקראת גם בירושלמי. אמנם בירושלמי בכת"י ליידן (שהוא כתב היד המקורי שממנו הודפס הירושלמי) ובדפוס ונציה (שהוא הדפוס הראשון והמדויק ביותר) היא נקראת "ביתתר", ונראה שהוא קיצור של "בית תר", ובמדרש שיר השירים (ספ"ד) נקראת בית תור.
שבע עבירות עברו בהריגת זכריה[עריכה]
שבע עבירות עברו ישראל באותו היום: הרגו כהן ונביא ודיין ושפכו דם נקי וטימאו את העזרה ושבת ויום הכיפורים היה.
בבבלי - גיטין נז: וסנהדרין צו: הובא המעשה שהרגו את זכריה ודמו היה רותח, אך לא מסופר שהיה בשבת ויום הכיפורים.
אסור לארס בערב שבת[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בביצה פ"ה ה"ב (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.
תפילה להתחתן עם פלונית[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בביצה פ"ה ה"ב (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת אם מותר לכבס לאחר תשעה באב[עריכה]
לאחריו (בשבוע שחל בו, לאחר תשעה באב) מהו (ללבוש בגד מכובס)? רבי יוחנן אמר לאחריו אסור, רבי שמעון בן לקיש אמר לאחריו מותר.
בבבלי - פשוט שמותר.
אמוראים שצמו תשיעי ועשירי[עריכה]
רבי יהושע בן לוי ציים (צם) תשיעי ועשירי. רבי אבון ציים תשיעי ועשירי. רבי לוי ציים תשיעי ולילי עשירי.
בבבלי - לא הובא18.
אכילת פת באפר בערב תשעה באב[עריכה]
רב, מן דהוה אכל כל צורכיה, הוה צבע פיסתיה בקיטמא (היה טובל פרוסתו באפר) ואמר: זו היא עיקר סעודת תשעה באב.
בבבלי - לא הובא. טבילת פת באפר הובאה ברמ"א (או"ח סי' תקנב סעיף ו), ואמירת "זהו סעודת תשעה באב" הובאה במשנה ברורה (סי' תקנב ס"ק טז).
הרוגי ביתר ניתנו לקבורה בט"ו באב - אינו בירושלמי[עריכה]
בחמשה עשר באב למה (תיקנו שיהיה יום טוב) וכו'? כל עץ שנמצא בו תולעת פסול מעל גבי המזבח (שפסקו לכרות עצים למערכה) וכו', שבו התיר הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים וכו', שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה וכו', שבו הותר שבטו של בנימן לבוא בקהל וכו', שבו בטל החפר (כלו מתי מדבר).
בבבלי - הביא את חמשת טעמים אלו והוסיף עוד טעם שנתנו הרוגי ביתר לקבורה.
דור המדבר מתו בתשעה באב[עריכה]
בכל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפר, צאו לחפר. והיו יוצאין וחופרין להן קברות וישינים, ובשחר היו עומדין ומוצאין עצמו חסירים חמשה עשר אלף ופרוטרוט (וקצת יותר). ובשנה האחרונה עשו כן, ועמדו ומצאו עצמן שלימים. אמרו: דילמא דטעינן בחושבנא (אולי טעינו בחשבון התאריך), וכן בעשרה (באב), ובאחד עשר, ובשנים עשר, ובשלשה עשר, ובארבעה עשר, ובחמשה עשר כיון דאשלם זיהרא (שהירח התמלא וידעו לא טעו) אמרו: דומה שביטל הקב"ה אותה הגזירה קשה מעלינו. ועמדו ועשו יום טוב.
בבבלי - לא הובא. והתוס' (ד"ה יום) הביאו בדומה לזה מהמדרש.
בת מלך שואלת מבת כה"ג[עריכה]
היתה בתו של מלך שואלת מבתו של כהן גדול, בתו של כהן גדול שואלת מבתו של מלך.
בבבלי - בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן וכו'.
השמטות מתלמוד ירושלמי[עריכה]
קטעים שאינם נמצאים בירושלמי שלפנינו אך הובאו בראשונים, ונדפסו בירושלמי בסוף כל כרך
למעט בלימוד בערב שבת[עריכה]
אסור לארוס אשה בערב שבת וכן לדברי תורה (ממעטים בלימוד תורה בערב שבת כדי שיהיה פנאי לעסוק בצרכי שבת).
בבבלי - לא הובא. והרמ"א (או"ח סי' רנא סעיף ב) פסק זאת להלכה (והמשנה ברורה שם דן בזה).
1 דרך הבבלי במקומות רבים לפתוח מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון לשון המשנה וסדר המשנה, אך הירושלמי פותח מייד בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עג.
2 דרך הירושלמי לא להביא אגדות שעוסקות במעשיו של הקב"ה (ומה שנראה כביכול כהגשמה), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מח.
3 שיטת הירושלמי לא לחלק בין ברכות שבח (גבורת גשמים, שהיא הזכרה) לבקשה (שומע תפילה, שהיא תפילה). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ט.
4 דרך הירושלמי לא להביא אגדות מחודשות (וכל אלו הן אגדות שאינן בדרך הטבע), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נא.
5 דרך הירושלמי למעט בסגולות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מו.
6 מלשון הירושלמי כאן נראה שהיא ברכת שבח, אך מלשון הבבלי משמע שהיא ברכת הודאה. ושיטת הירושלמי לא לחלק בין ברכות שבח, הודאה ומצוות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ט.
7 כדרכו של הבבלי לא להביא טעם אגדתי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לג.
8 בבבלי מובאות גם אגדות על השכינה, ובירושלמי כמעט ואין אגדות כאלה, ובכלל הירושלמי ממעט להזכיר את השכינה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מט.
9 הירושלמי מרבה להזכיר שהגויים הם רשעים, והבבלי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מג.
10 הירושלמי סובר שצריך לגמול חסד גם עם הגויים (פרנסת גויים), והבבלי חולק על כך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מב.
11 דרך הבבלי לספר שאריכות ימים היא בזכות שלא עבר עבירה מסוימת כל ימיו, והירושלמי לא מביא זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נו.
12 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
13 דרך הירושלמי להחשיב יותר את האומנות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לו.
14 מצאנו שהבבלי מביא שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום זוכים לכמה דברים, ובירושלמי לא הובא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נז.
15 דרך הירושלמי להאריך יותר במעשים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לד.
16 הירושלמי מביא בכמה מקומות שעם ישראל טעו, והבבלי לא כותב זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מ.
17 בירושלמי סוגיות נמצאות יותר במסכת שהן שייכות אליה (והחורבן שייך יותר למסכת תענית), ובבבלי בפעמים רבות הסוגיות נמצאות במסכת אחרת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עה.
18 רואים מסירות נפש בירושלמי, כשיטתו. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לז.