שמחת הרגל

שמחת הרגל

בליל מועדות, ליל התקדש חג לשון הגמרא (ערכין דף י:) הפסח, פסח"י רינה וצהלי מליצה ע"פ (ישעיהו נ"ד, א'), ושינה "פצחי" ל"פסחי" – לשון פסח., להודות לשם ה' (תהלים קכ"ב, ד'), כניסת הרג"ל מגיד דבריו לשה"כ (תהלים קמ"ז, י"ט) בפירוש ההגדה.

ויתהלך חנו"ך לנער מליצה ע"פ (בראשית ה', כ"ט), ושם גרשיים להורות שכאן אין הכוונה לאדם בשם חנוך, אלא "חנוך" מלשון חינוך, כמו: "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כ"ב, ו') כדי שיקלוט העי"ן לספירת דברים מזכירין יציאת מצרים (דף יב:) את הנ"ס למינהו מליצה נפלאה ע"פ (ויקרא י"א, ט"ז), ושינה "הנץ" ל"הנס" ותורה ולתעודה ע"פ לשה"כ (ישעיהו ח', כ').

במוט"ב תלתא מליצה ע"פ (דף ל.), ושינה "מותב" ל"מוט"ב" – לשון טוב, וכן ל' מושב, מקדימין ליום הכניסה ע"פ (דף ד:). "תלתא" – שלושה; רומז לג' לימודים, ג' לימודים, מוס"ר מעי"ר מליצה יפה ע"פ (ישעיהו י"ז, א'), ושינה "מוסר" - ל' הסרה ל"מוסר" [ד"ת המעוררים את האדם לתשובה], וכן: "מעיר" ל"מעיר" – לשון הערה, דבר המעורר את האדם לתשובה לבוראו על ראש הצעי"ר מליצה ע"פ (ויקרא ד', כ"ד), ושינה "שעיר" ל"צעיר", ללמד בני יהודה לשון הכתוב בשמואל ב, א יח.

ואתיא מכלל ע"פ (דף פה.) קצת ביאור ופירוש מגילת רות לילדי ישראל, טוב ילד גמול ידו הדה לשה"כ (ישעיהו י"א, ח'), והכוונה לילד שנגמל מחלב, ושעשו"ע יונק ע"פ הכתוב (ישעיהו י"א, ח') "ושעשוע" - שחוק (רש"י) תחילת אוכל"א מליצה ע"פ (דף כב.), והכוונה לתינוק שרק התחיל לאכול. ומכאן נראה גודל ענוותנותו של רבינו, שבכל ספריו הדגיש שנועדו "לנערי בני ישראל" (שה"ג, דבש לפי, מראית העין, מורה באצבע, ועוד), "לתלמידי דבי רב התינוקות קוראים" (פתח עינים, שה"ג ח"א מהדו"ב, ועד לחכמים ב' מהדו"ק), "לזכות קטני ישראל" (שמחת הרגל), וכו'

קורא ושונה (דף פו.), וירץ הנער ויגד לשה"כ (במדבר י"א, כ"ז) כל שישנו בלמידה ע"פ (דף קט:).

ראה קראתי לשה"כ (שמות ל"א, ב') בשם 'שמחת הרג"ל' ע"פ לשון הש"ס במקומות רבים, למשל (דף ח.) – נוטריקון: הגדה, רות, ג' לימודים ה-ר-ג-ל.

ממני יצאו הדברים ע"פ ירושלמי סוטה ט ו, וכן ע"פ המדרש, שיחת הילדים לשון המשנה (משנה, אבות ג, י), אני הצעיר ע"פ לשה"כ (שופטים ו', ט"ו) חיים יוסף דוד בכמהר"ר בן כבוד מורנו ורבנו הרב רבי יצחק אזולאי זלה"ה זכרונו לחיי העולם הבא ס"ט סיפיה טב\ספרדי טהור,

בליוורנו, בשנת 'אצמיח לדו"ד שמ"ח צדקה' ע"פ (ירמיהו ל"ג, ט"ו) ושם גרשיים במילה "דוד" לפי שרומז לשמו, וכן שינה "צמח" ל"שמח" - לשון שמחה, (להורות מעלת הצדקה) לפ"ג לפרקא גדולה; מניית השנים מבריאת העולם,

בדפוס השותפים – החכם, כמוהר"ר כמורנו הרב, רבי אברהם יצחק קאשטילו נר"ו נטריה רחמנא ופרקיה; והמשכיל, כמוה"ר כמורנו הרב אליעזר סעדון נר"ו נטריה רחמנא ופרקיה^[1]

כל חמירא

על ראש שמחת״י ע"פ לשה"כ (תהלים קל"ז, ו') ליתו תלתא דמרחמי מליצה משולבת: "ליתו תלתא" - (דף עב:) "תלתא דמרחמי" - (דף נה:) - ראה גרסת הראש שם, שו"ע או"ח רכ א. "ליתו" - יבואו, ג' למודים, עד הג״ל הזה ע"פ (בראשית ל"א, נ"ב). ג״ל - ג׳ לימודים., בו תרמו"ז מליצה ע"פ (תהלים ק"ד, כ'), ושינה "תרמוש" - לשון רמש, ל"תרמוז" - לשון רמז, להורות שכאן "ירמוז מוסר השכל" וכו' מוסר השכל לשה"כ (משלי א', ג') בהלכות הפסח, ג' לשונות: לשון "כל חמירא", לשון משנת "אלו ירקות שאדם יוצא בהם י"ח ידי חובתו\ידי חובה בפסח" (משנה, פסחים ב, ו), לשון "קדש ורחץ"; והיו לאחדים לשה"כ (יחזקאל ל"ז, י"ז), וכן רומז לשמו: "אחדים" - מ'הצעיר ח'יים 'יוסף ד'וד א'זולאי. ג' לשונות בח״ר ד״ל מליצה ע"פ (דף קלב:) ועוד, ושינה "בחרדל" (שם מאכל), ל"בחר דל" - בחר עני. פוק חזי ענוותנותו העצומה של רבינו, וישב על הבא״ר מליצה ע"פ (שמות ב', ט"ו), ושם גרשיים במילה באר, כי כאן הכוונה: "באר" - לשון ביאור, דרך רמז ר"ל, שיבאר בדרך רמז לבר בי רב ע"פ (דף קמ:) ועוד. והכוונה, יבאר בדרך רמז לת"ח, יעיר קנ״ו מליצה ע"פ לשה"כ (דברים ל"ב, י"א), והוסיף גרשיים לאות מליצה במילה "קנו", כי כאן הכוונה: "קנו" - כמו קן לכתיבה, והכוונה לקסת הדיו ויער כחו ולבבו לשה"כ (דניאל י"א, כ"ה), העצמות והגידים לשון המשנה (משנה, טהרות א, ד) והגמרא. פירוש: וכן יעיר עצמותיו וגידיו.. מעי"ר לג"ל מליצה ע"פ (ישעיהו כ"ה, ב'), וכאן הכוונה: "מעיר" - לשון הערה, "לגל" - לג׳ לימודים; לשון גילוי., יעיר אזן ע"פ לשה"כ (ישעיהו נ', ד') לשמוע כלימודים לשה"כ (ישעיהו נ', ד'). "כלימודים" - רומז ל־ג' הלימודים:

אור לארבעה עשר לשון המשנה (משנה, פסחים א, א) לאחר הבדיקה בדיקת חמץ, יאמר נא ישראל לשה"כ (תהלים קי"ח, ב') ועוד נוסח "כל חמירא"^[2]:

כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִרְשׁוּתִי דְלָא חֲמִתֵּיהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ וּדְלָא יְדַעְנָא לֵיהּ, לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא.

וביום י"ד אחר הביעור לשון המשנה (משנה, שביעית ט, ח). ביעוץ חמץ., אז יאמרו לשה"כ (תהלים קכ"ו, ב') הנוסח השני:

כָּל חֲמִירָא דְאִיכָּא בִּרְשׁוּתִי, דְחֲזִיתֵיה וּדְּלָא חֲזִתֵּיהּ וּדְלָא בִּעַרְתֵּיהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא.

לימוד א

יסוד הפסח ודיניו הן הם עיקרים ושרשים גדולים, ארזי הלבנון הרמים והנשאים לשה"כ (ישעיהו ב', י"ג), להעיר לב האיש הישראלי ע"פ לשה"כ (ויקרא כ"ד, י') לעזוב ארחות רשע וחשב מחשבות ע"פ לשה"כ (שמות ל"ה, ל"ב) לבלתי ידח לשה"כ (שמואל ב, יד יד) ממחיצתו, והשליך מעליו טומאת חלאת זוהמת הצר הצורר לשה"כ (במדבר י', ט') - היצר־הרע - אשר בתועבותיו, ועלילותיו, מרמותיו ותחבולותיו דכא לארץ חיתו ע"פ לשה"כ (תהלים קמ"ג, ג'), כי גבר אויב לשה"כ (איכה א', ט"ז); אחז שמורות עיניו ע"פ לשה"כ (תהלים ע"ז, ה'), פרש רשת לרגליו ע"פ לשה"כ (איכה א', י"ג), להעבירו על דעת קונו ע"פ לשון הגמרא (דף מא:) מעט מעט לשה"כ (שמות כ"ג, ל'), זעיר שם זעיר שם לשה"כ (ישעיהו כ"ח, י'), לאט לאט. ומראה לו פנים ע"פ לשון הגמרא (דף יג:). "פנים מפנים" - כלומר: צדדים וסיבות מפנים כי אשר נתרשל בעבודת ה' או שחטא, הלא מזער הוא, וכמעט אינו איסור.

ויצא לטעון טעון טענות ותואנות דקות, צנומות, שדופות ע"פ לשה"כ (בראשית מ"א, כ"ג), נאחז בסבך לשה"כ (כב י"ג) קורי עכביש ע"פ לשה"כ (ישעיהו נ"ט, ה'), וזה כל פרי (ישעיהו כ"ז, ט'). זו כל מטרתו והבא ממנו: – למעט חטאתו. וכמו שפירשו כת הקודמין לשון המשנה (משנה, כלים כה, ד). כונת הכתוב: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו', ה') – הכונה: דעצת היצר הוא להמעיט לחוטא חטאו ולהראות לו כחא דהיתרא, ואם תמצא לומר שהוא חטא – איננו כי אם כל שהוא לשון הגמרא (דף סג:), ומעט אשר היה לשה"כ (בראשית ל', ל'), וז"ש וזה שכתוב\שנאמר: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע", "רק" הוא מיעוט^[3] – כלומר: כי תוקף מרמת־היצר לומר לו שלא חטא; ואם חטא – הוא דבר מועט, וזהו "וכל יצר מחשבות לבו רק רע" – למעט הרע^[4] כל היום היא שיחתו ע"פ הכתוב (תהלים קי"ט, צ"ז), עד אשר מעט מעט מפילו לבאר־שחת, שוחה עמוקה^[5]:

וזה אצלי ההדיוט כונת אומרם ז"ל: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהתר" (קידושין דף מ ועוד), דבתחילה אחר שעבר, הנה היצר־הרע מגלה פנים בתורה שלא כהלכה לשון הגמרא (דף צט:) להורות כי חטאו הוא דבר קל מאד, שכמעט אינו בסוג חטא; ואף אם הוא חֵטְא – דבר קל מאד הוא. וכאשר החוטא סבר וקביל לשון הגמרא (דף קו:) ולבו נטה לעצותיו ודמיונותיו הכוזבות, ונתאמת לעניות דעתו כי החטא קל שבקלים, אז יתגבר עליו היצר באמור אליו: "כמה גדלה נפשך, אשר לעוצם דַּקּוּת מחשבותיך הטהורות נכנסת בספק, וחשבת כי היה סרך חטא באשר עשית – האמנם, לפי האמת אין כאן חטא כלל, כי הוא מותר", וכשה לטבח יובל המאמין לו, יחיש לעשות כמעשהו ממנו לשה"כ (שמות כ"ח, ח')^[6]. והטיבו אשר דברו לשה"כ (דברים י"ח, ז'): "העובר עבירה ושנה בה, נעשית לו כהתר" (קידושין דף מ ועוד), כי לרוב התגברות יצרו ונטיית לבו לעצותיו, ידמה כי העבירה כהיתר בכמה וכמה אופני פסקי הרו"ש ולענה מליצה נפלאה ע"פ לשה"כ (דברים כ"ט, י"ז).^[7] ופסקי תוספות; יום יום^[8], באופן כי מדבר קל יביאהו לחמור ממנו, והולך ומתגבר לאט לאט^[9]:

על כן בא האלהים לשה"כ (שמות כ', י"ז) בצאת ישראל ממצרים לשה"כ (תהלים קי"ד, א') ובאהבתו ובחמלתו לשה"כ (ישעיהו ס"ג, ט') קדשנו במצותיו וציונו לשון הברכות: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו..." להרחיק החמץ ב"בל יראה" ו"בל ימצא"^[10], ואסור בכל שהוא לשון הש"ס (חולין דף קב), כי החמץ רמז ליצה"ר והגאוה, וצריך להתרחק מאוד מאוד ממנו עד כי "בל יראה ובל ימצא" (פסחים דף כז:), וכל שהוא לשון הגמרא (דף סג:) ממנו – פשע רב ע"פ לשה"כ (תהלים י"ט, ד')^[11], כי כן היצר־הרע: אפילו בכל שהוא לשון הגמרא (דף סג:) – מטמא, ומדמע ומקעקע כל הבירה. וכאשר כל זה מפורסם שנוי ומשולש ע"פ לשון הגמרא (דף צב:) בפרקי דחסידי, מוס"ר מלכים מליצה ע"פ (איוב י"ב, ח'). ואם כל התורה בכללה יש בה רמזים ותוכחות מוסר לשה"כ (משלי ו', כ"ג), כאשר עין אדם לשה"כ (זכריה ט', א') רואה בספרן של צדיקים לשון הגמרא (ראש השנה דף טז:) כמה פנים לפנים [כנראה] ע"פ לשה"כ (משלי כ"ז, י"ט), עוד בה לשה"כ (דה"י ב, ט ד) במצות חמץ יותר על כל המצות, כי בשאר מצות יש בכל אחד טעם כעיקר לפי הפשט, אבל במצות חמץ הפשט שלה הוא הרמז^[12]:

וכבר נשאל הרדב"ז ז"ל בתשובות הנדפסות חדשות מעתה באשכנז, סי' תקע"ו^[13], יחוה דעת לשון הכתוב (תהלים י"ט, ג'), על אשר החמירו בחמץ כל כך, ומה נשתנה חמץ משאר איסורין שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה, שרוף, וכלה וביטול; והוסיפו חכמים להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין, ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבולין, ועבר עליו ב"בל יראה" ו"בל ימצא", ואסרוהו בכל שהוא לשון הגמרא (דף סג:), ואינו מתבטל כלל – וחומרות כאלו לא נמצאו בכל איסורין שבתורה, דאי משום דאית ביה כָּרֵת – הרי חלב ודם^[14]; אי משום דאסור בהנאה – הרי כלאי־הכרם, ושור הנסקל, וכמה איסורי הנאה שלא החמירה תורה בהם כל כך; ואי משום דלא בדילי מיניה אינשי כוליה שתא כל השנה – הרי יין לנזיר דלא בדיל מפריש עצמו מיניה, ו"חדש" דלא בדילי מיניה כוליה שתא, ולא חמירי כולי האי:

והשיב הרב ז"ל כלשון הזה:

"שני דברים נאמרו בתשובת דבר זה: אחת, שלא נמצאו בכל איסורין שבתורה שיצטרפו כל ג' תנאים הללו – שהוא איסורי הנאה, והוא בכרת, ולא בדילי אינשי מיניה כולי שתא אלא חמץ בלבד, וכיון שיש בו חומרות הללו, החמירה עליו תורה חומרות אחרות, ובאו חכמים והוסיפו חומרות. ותו, דחמץ בפסח הוי כדבר שיש לו מתירין, שהרי איסורו תלוי בזמן וכו', וק"ל עליה דהאי טעמא נהי דסגי האי טעמא לענין דאפילו באלף לא בטיל, כדבר שיש לו מתירין; אבל לחפש אחריו, ולשרפו, ולשרשו ולהוציאו מרשותו, לא ידענא למה. גם על טעם הראשון יש לי קצת גמגום, ומי עדיף מע"ז^[15] דאמרה תורה "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים י"ג, י"ח) וכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה (ספרי במדבר טו כב; רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם פ"ב ה"ד), ולא מצינו שהצריכה תורה בדיקה וביטול וכו', מ"מ מכל מקום, הרי אתה רואה שלא החמירה בעבודה זרה כמו בחמץ, הלכך עדיין צריך טעם; ועל כן, אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות, כי חמץ בפסח רמז ליצה"ר, והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש לשה"כ (שמות י"א, א') אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מבואות מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל, והרי זה אמת ונכון. עכ"ל עד כאן לשונו:

עיניך לנכח יביטו שהרב ז"ל פשפש ולא מצא טעם לחומרות חמץ אשר החמירה תורה ורז"ל טפי משאר איסורין על פי הפשט והדין והוצרך לסמוך עצמו על הרמז כי החמץ רמז ליצה"ר כמבואר היטב בדבריו ונמצא שהרמז של החמץ הוא הפשט כי כל החומרות האלו לעורר האדם שצריך להתרחק מאד מאד מן היצה"ר ולחפש בחורי וסדקי חדרי לבו אם שמץ דבר נמצא בו למהר לבערו ולשרפו באש התורה ולהזהר מאד בבל יראה ובל ימצא כולי האי ואולי ינצל ממנו: [אחורי תרעא: עיין בסוף שם הגדולים ח"ב דף צ"ה מה שכתבתי בהשמטות שמחת הרגל. וכתבנו בזה בכמה מקומות בספרי הקטן הזה דברים אחדים בס"ד]:

ואפשר שזה רמזו רז"ל באומרם: "אין ביעור חמץ אלא שריפה" (תמורה דף לד ע"א. ועוד) – כלומר: אין לו תקנה ליצה"ר אלא לשורפו באש־התורה, וכמו שאמרו רז"ל שאמר הקב"ה: "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין" (קידושין דף ל:). ויש לרמוז כי יצ"ר גימטריא ש', והתורה נקראת "אש"^[16]. ויש אחד יותר רמז, שהתורה א"ש גוברת על יצ"ר גימטריא ש', ועל‏־ידי התורה מקרר חומו של יצר, ונעשה ק"ר – גימטריא יצר; נמשך לזה, יש לרמוז כי יצר־רע גימטריא רש"ע, כי ההולך אחר יצרו נקרא "רשע", וזהו: "רק רע כל היום" (בראשית ו', ה'), "רק רע" גימטריא "יצר־רע" שהוא כמספר רשע:

ועוד רמזתי בדרושים בטעם שהתורה מבטלת יצה"ר, במה שכתבו המפרשים כי אין מגרש כח הנחש כי אם האש, כי ארס הנחש שרשו מיסוד העפר, ונחש עפר לחמו לשה"כ (ישעיהו ס"ה, כ"ה)^[17]; והאש תכלית הריחוק מן העפר – זה מטה מטה וזה מעלה מעלה, ולכן האש מגרש ארסו של נחש^[18]. ושרש הקדמה זו לישבה על מתכונתה כתבתי בעניותי בס' בספרי הקטן "דברים אחדים" דרוש י"ד באורך וברחב ע"פ לשה"כ (יחזקאל מ', כ"ה). ולכן היצר־רע שהוא מיסוד העפר, התורה שהיא אש מגרשתו, כי אין מגרש כח הנחש כי אם האש.

ואפשר שזה טעם מ"ש מה שכתבו\מה שאמרו רז"ל, שהגאולה תהיה בזכות התורה^[19], כמש"ה כמו שאמר הכתוב:: "גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם" (הושע ח', י'), כי בכח תורה לשמה מגרש נחש, ובהבטל נח"ש יבא משי"ח - כמספרו^[20], ועוד הארכנו במקומות אחרים. וכיון שהבורא יתברך לא מצא תקון ליצה"ר אלא התורה, והוא גילה שביטולו בתורה, אם כן ודאי שבלעדי התורה לא בטיל, וז"ש "אין בביעור חמץ אלא שרפה" (פסחים דף כא.), בלשון שלילה, לאפוקי הסוברים שמוסרי הפלוסופים יועילו לבטל היצה"ר, לכן אמר: "אין ביעור חמץ אלא שריפה", כי לא משכחת ביעור יצה"ר אלא באש התורה ותו לא. וכמו שהאריך רבינו יצחק דמן עכו ז"ל בס' מאירת עינים כ"י כתב יד פ' פרשת וישלח, והביא דברי רבינו האיי גאון זצ"ל ושאר גאוני רבני הדורות, והאריך מאד בכמה דפין על זה; אף הראה במופת שפלוסוף גדול בדורו, הפרוש מכל וכל העם עונים אחריו מקודש, מסר עצמו לדבר עבירה באשת המלך. ע"ש עיין שם באורך:

ואחשבה לדעת (תהלים ע"ג, ט"ז) הני חומרי דאיתנהו באיסור חמץ, ומוצא אני כי הם שבעה חומרות, ואפשר לכוונם עם ז' שמות שיש ליצה"ר כאשר חכמי' הגידו, פרק החליל (סוכה דף נב.): דרש רב עוירא, ואי תימא ריב"ל: ז' שמות יש לו ליצה"ר: הקב"ה קראו רע, משה קראו ער, דוד קראו טמא, שלמה קראו שונא, ישעיה קראו מכשול, יחזקאל קראו אבן, יואל קראו צפוני, וכלהו מייתי לה מקראי. ע"ש עיין שם.

ויש להעיר: מאי איפכת לן בשמות הללו? ומה טעם יש בהם? ואם אמרו ברשיעי, דלא מסקינן בשמייהו לשון הגמרא (יומא דף לח:), אם כן מה בצע (בראשית ל"ז, כ"ו) למען רבות לשה"כ (שמות י"א, ט') שבע שמות נקראו לו?

ואפשר, כי הנה נודע דאין מלחמה גדולה וחזקה כמלחמת האדם עם יצרו, כי כבדה מאד, וכאשר סופר כי חיל המלך בשובם מהמלחמה שמחים וטובי לב לשה"כ (מלכים א, ח סו) אשר נצחו האויבים להומם ולאבדם לשה"כ (אסתר ט', כ"ד), לשלול שלל ולבוז בז לשה"כ (ישעיהו י', ו'), הנה כי כן לשה"כ (תהלים קכ"ח, ד') באו בששון ושמחה לשה"כ (ישעיהו כ"ב, י"ג) ועוד להפליא, ועמד זקן אחד לקראתם, מה ברכה ברכם לשון הגמרא (סנהדריו דף קה:)? "יה"ר כשם שנצחתם המלחמה קטנה, כן תנצחו המלחמה גדולה", אז נבהלו אלופי לשה"כ (שמות ט"ו, ט"ו) ושרי החיילים, המה ראו כן תמהו לשה"כ (תהלים מ"ח, ו'), כי היה מפורסם היות מלחמתם מלחמה גדולה הרבה מאד. וכה ענם הזקן: הלא תדעו, כי בכל עז ותעצומות לשה"כ (תהלים ס"ח, ל"ו) המלחמה חזקה הזו היא כאין נגד מלחמת היצר, והטיב אשר דיבר הזקן ההוא, והיה טעמו טעם זקנים לשה"כ (איוב י"ב, כ'):

וכאשר נדקדק עין בעין לשה"כ (במדבר י"ד, י"ד) נחזה כי כל שונא ואויב שבעולם הוא קטן מאד מהיצה"ר, ובשבעה דרכים גדול היצה"ר על כל שונא, ויאסרהו בשבעה יתרי"ם. ואפשר, כי לעומתן נקרא היצה"ר בשבע שמות האמורים: ראשון הוא לשה"כ (שמות י"ב, ב'), כי שנאת היצה"ר מעת צאתו לאויר העולם לשון הגמרא (ביצה דף ד.) לפתח חטאת רובץ לשה"כ (בראשית ד', ז') - מיום הולדו לשה"כ (קהלת ז', א'), משא"כ מה שאין כן שונא דעלמא אשר שנא מימי הבחרות וכיוצא, ולא משכחת לאיש שונא מיום הלידה כי אם היצה"ר, ועל כן זה שמו אשר יקראו "רע מנעוריו" (בראשית ח', כ"א) - משננער לצאת מבטן אמו. ושניה, לפי מעשיו, כי שונא דעלמא הרחק מאד ואפילו שהוא בן עיר, כל אחד במקומו ובביתו; ואף שיהיה השונא בביתו, הנה בצאתו שער עלי קרת ע"פ לשה"כ (איוב כ"ט, ז') ובשוכבו, נפרד ממנו, מה שאין כן היצה"ר - אינו נפרד כלל והוא דבוק עמו, ויאמר הצמ"ד מליצה ע"פ לשה"כ (דברים ל"ג, כ"ז), ושינה "השמד" ל"הצמד" - לשון דיבוק וצימוד; ולעומת זה נקרא "ערל", לומר שהוא כערלה הדבוקה בגוף, אבר מאבריו, כן היצה"ר חלק מחלקי גופו, כי המות יפריד ביניהם לבד. וע"ז משולשת מליצה ע"פ לשה"כ (בראשית ט"ו, ט'), כי דיבוקו מטמא, משא"כ שונא דעלמא, דאף כי יהיה עמו במחיצתו לשון הגמרא (פסחים דף סז.), אין הרעה נדבקת באחר; אבל היצה"ר מטמא במגע ל' הגמרא (בבא קמא דף סב:), ולכן נקרא טמא. ועת רב"ע, כי שונא דעלמא אפשר שיעשה שלום ברוב הימים לשה"כ (קהלת י"א, א') או אם ינוצח, יהפוך שנאתו לאהבה; אבל היצה"ר אין עמו שלום כלל, בשום פנים, ולזה נקרא "שונא", כי הוא השונא האמיתי אשר מעולם ועד עולם לשה"כ (תהלים ק"ג, י"ז) איבה ישית ע"פ לשה"כ (בראשית ג', ט"ו), פתח בבראשית לשון פירש"י הראשון עה"ת על אודות לשה"כ (בראשית כ"א, י"א) האשה הקושי"ת פירוש, הקשה. והוא מליצה ע"פ לשה"כ (במדבר י"ב, א'), ושינה "כושית" ל"קושית" - לשון קשה, ועברתו שמרה נצח לשה"כ (עמוס א', י"א) והוא ברשעו לשון הגמרא (מגילה דף יא.) מכה איש לשה"כ (שמות ב', י"א) בדופן. החמישי, כי שונא דעלמא אפשר ואפשר לינצל מידו, בשגם הוא איש מלחמות לשה"כ (ישעיהו מ"ב, י"ג) גבור בארץ לשה"כ (בראשית י', ח'), זמנין דמשכחת לפעמים\לעיתים מצוי לא יוכל להזיק לשונאו כלל; אמנם היצה"ר אין איש נמלט מידו לחטוא - לעשות קטנה או גדולה, וכתיב: "כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז', כ'). על כן שמו נאה לו, "מכשול", דלא סגי בלאו הכי לבלתי תחטאו, כי הוא על כל פנים יכשילנו. ואשם הששי, כי שונא דעלמא אפשר לשוחדו בממון או להרבות עליו רעים או להכנע תחתיו, ובעבור אחת מהנה לשה"כ (ויקרא ד', ב') יכול להיות שהשונא ישלים עמו, אבל היצה"ר נקרא "אבן" - קשה כאבן, דלא ימצא פיוס ומיתוק שימתקנו; והוא היה לאבן. ושבע תועבת נפשו לשה"כ (משלי ו', ט"ז), כי שונא אחר^[21], הרי הוא ניכר ואפשר לינצל ממנו, משא"כ מה שאין כן היצה"ר - בחדרי חדרים אסור מופלא ומכוסה, ולכן נקרא "צפוני".

ונמצא דהשמות הללו להעיר אזן ששמעה לקול מורים, כמה תקיף חיליה דאילנא, עץ אר"ס מליצה ע"פ לשה"כ (ויקרא י"ד, ו'), ושינה "ארז" ל"ארס", כמו ארס נחש, עץ הרדופני מוזכר ב(סוכה דף לב:), וכאן הכוונה: "הרדופני" - לשון רודף, שרודף אחר האדם להחטיאו, מר ממות לשה"כ (קהלת ז', כ"ו) הוא שטן הוא יצה"ר ל' הגמרא (בבא בתרא דף טז.), וסדר הבדלות הוא מונה - מה יתרון ליצה"ר על אויבו ומבקש רעתו - בשבעה הבדלים כי השב"ע השבי"ע מליצה ע"פ (שמות י"ג, ט') שבעה ברעות נפשו ע"פ לשה"כ (תהלים פ"ח, ד'):

ולעומתן אפשר להקביל חומרות שהחמירה תורה באיסור חמץ, כי הנה הם ע"פ לשון הכתוב (דברי הימים ב, כ יא) שבעה מוצקות לנרות ע"פ לשה"כ (זכריה ד', ב'), להאיר עיני האדם להתרחק משבעה רעות היצה"ר הרומז לחמץ, כי הנה החומרות הנה הנם לשה"כ (ישעיהו מ"א, כ"ז) שבעה: בדיקה, חיפוש בחורין וסדקים, ביטול, שריפה, אוסר בכל שהוא לשון הגמרא (דף סג:), בל יראה, בל ימצא; והם כנגד שבע שמות היצה"ר המודיעים רעותיו. וכלפי אשר הוא "רע מנעוריו לשה"כ (בראשית ח', כ"א)", אשר בצאתו מרחם קדמיה רשיעא, צריך בדיקה לפני המועד - כשם שהוא בא זאת לפנים ע"פ לשה"כ (רות ד', ז'). ונגד אשר נקרא "ערל", שהוא דבק כערלה בגוף, לכן "בל יראה", ולא יועיל כלום בדבוקו כאלו לא היה ועשה ישנו אינו. ולהיות שנקרא "טמא", כי דיבוקו מטמא, על כן "בל ימצא", כי עסק התורה מפריד טומאתו ולא ימצא במכיתתו לשה"כ (ישעיהו ל', י"ד). ולפי העלות שמו "שונא", כי לא יש אין שלום עמו כלל, טעון שריפה לבערו מן העולם, ולשורפו באש דת לשה"כ (דברים ל"ג, ב'). ויען זה שמו "מכשול", דלא סגי אם לא יריע, ונגזלה שנתו אם לא יכשיל; לכן אסור החמץ בכל שהוא לשון הגמרא (דף סג:), דיש לחוש כי כל שהוא שבו יהיה לפוקה ולמכשול. ואשר הוא היה ל"אבן", הכי קרא שמו לשה"כ (בראשית כ"ז, ל"ו) אבן הטועי"ם - קשה כאבן, על כן צריך ביטול - "לבטיל וליהוי כעפרא", אבנים שחקו מים חיים מליצה משולבת: "אבנים שחקו מים" (איוב י"ד, י"ט); "מים חיים" (בראשית כ"ו, י"ט) - מי באר לשה"כ (במדבר כ', י"ז) התורה^[22]. ולעומת שבא דרך הצפון לשה"כ (יחזקאל מ', כ') בדיק בשמיה (יומא דף פג.) "צפוני", ומסתרים שמו^[23], על זאת טעון חיפוש מחיפוש, חופש כל חדרי לשה"כ (משלי כ', כ"ז), חורי, סדקי הבית והעליה, ולשרש אחריו.

והנה כי כן, בחומרות הללו כלה גרש יגרש לשה"כ (שמות י"א, א') ואבד שמו לשה"כ (תהלים מ"א, ו') כל שום שיש לו, והכל הערה ואזהרה לישראל עיניהם ישיתו לשה"כ (תהלים י"ז, י"א) בכל פתגם אשר נעשה בחמץ, אליו ישגיחו, אליו יתבוננו לערוך מלחמתם, דרכו קשתם לשה"כ (תהלים ל"ז, י"ד) נגד השונא האמיתי כל השנה. באופן כי כל כללי, ופרטי, רבויי ומעוטי הלכות הפסח, ואיסורי החמץ והשאור, אינהו ואביזריהו וכל אגפי ענפי עניניהם, הם רמז להתרחק מהיצה"ר ולישמר ממנו שמירה מעולה ל' הגמרא (בבא קמא דף מה ב. ועוד). ואם חטא, אז יכנע לבבו, וימהר לשוב ולטהר רעיוניו, ועניניו וכל מעייניו לשמור משמרת הבית מסח ע"פ לשה"כ (מלכים ב, יא ו), ככל חוקות הפסח ע"פ לשה"כ (במדבר ט', י"ב):

הבט ימין וראה לשה"כ (תהלים קמ"ב, ה') כי בתיקוני הכלים והכשרן יש רמז נאה לתשובה - אשר בהכשר הכלים זאת מצאנו לשה"כ (בראשית ל"ז, ל"ב) ד' מינים אשר הכלים הנקחים מיד הגוי טעונים טבילה, ואשר נשתמש בהם בחמין בחמץ, אפילו פעם אחת, צריכים הגעלה ברותחין, להפליט טעם החמץ אשר בכלי; ואשר נשתמש בהם על ידי האור, צריכים ליבון, שיהיה נצוצות ניתזין מהן, כי בערה בהם האש ובתוקף שליטת האש מפיק ודחיק לטעם החמץ אשר בקרבם; ואם הם כלי חרש, אין להם תקנה - בין לחמץ, בין לשאר איסורין, וטעונים שבירה - ושבירתן היא טהרתן גם לענין טומאה.

ואופני ההכשר על ארבעת רבעיהם לשה"כ (יחזקאל א', ח') מכוונים לארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש: עבר על מ"ע מצוות עשה, לא זז משם עד שמוחלין לו; עבר על ל"ת לא תעשה, תשובה ויום הכפורים מכפרים; עבר על כריתות ומיתות בית דין, תשובה, ויום הכפורים ויסורין, ממרקים; עבר על חילול ה', מיתה מכפרת. והנה, כלהו גופי דרופתקי נינהו (סנהדרין דף צט:), והגוף כלי לנשמה וכמ"ש בס' וכמו שכתוב בספר "אמרי נועם", פרשת טהרה, שהגוף כלי לנשמה, וצריך לה כל ימי התלותה לשון ליווי לגוף. ע"ש עיין שם. וכשם שבכלים הנקחים מיד גוי והם חדשים, שאין בהם איסור אלא דבר שמץ טומאה, דהיו ביד גוי, ולכן בטבילה שהוא טהרה מועטה סגי להו – כן הדבר באדם:

שאם עבר על מצות עשה, לא זז משם עד שמוחלין לו, ובחרטה ותשובה לבד סגי ומסגי לשון הגמרא (יומא דף פח.), כי היכי דסגי הטבילה לכלים חדשים שלקחם מגוי, והכי נמי כלי הנשמה, שהוא הגוף שהיה בו מגע גוי - הסט"א הסטרא אחרא, בחרטה ותשובה על שעבר מ"ע ששלט בו הסט"א - סגי:

ואם הכלי נשתמש באיסור חמץ או שאר איסורין אפילו פעם אחת, צריך הגעלה ברותחין להפליט האסור, וכן כלי הנשמה שהוא הגוף: אם עבר על "לא תעשה", והוא נשתמש בחמין, מים הזדונים לשה"כ (תהלים קכ"ד, ה') מזפת וגפרית ע"פ לשה"כ (ישעיהו ל"ד, ט'), עצות היצה"ר - צריך תשובה, ויום הכיפורים דהוי כהגעלה ברותחין דאש התענית של יום הכיפורים ותשובה, מפליט הזוהמא אשר בכלי, שהוא הגוף, מאשר חטא ועבר על "לא תעשה", ושב ורפא לו לשה"כ (ישעיהו ו', י').

ואם נלכד בעצת יצרו - ליפול בשוחה עמוקה לשה"כ (משלי כ"ב, י"ד) ועבר על כריתות ומיתות ב"ד בית דין, בעריות וכיוצא, דומה לכלי שנשתמש בחמץ או איסור על ידי האור, שצריך ליבון באש עד שיהיו ניצוצות מנתזין מהם; וכן הדבר בגוף - כלי הנשמה - שאם נשתמש על ידי האור, אש יצרו, ושלט בו כל כך עד עוברו על כריתות ומיתות בית דין, צריך ליבון ביסורין עד שיהיו ניצוצות נתזין ממנו רשפי אש לשה"כ (שיר השירים ח', ו') היסורין, אשר כח בהם לשה"כ (דניאל א', ד') להפליט מה שנשתמש על ידי אור היצר ופועלו הניצוץ ובערו שניהם יחדיו לשה"כ (ישעיהו א', ל"א) הכלי, שהוא הגוף וזוהמת האיסור שבו, עד אשר תצא הזוהמא וישאר הכלי נקי.

ואם עבר על חילול ה' אז דומה לכלי אין חפץ בו כלי חרש שאינו יוצא מידי דופייו וצריך שבירה הנה מיתת"ו ושבירתו טהרתו:

ואפשר שעל זה רמז הכתוב (איכה ד', ב'): "בני ציון היקרים המסולאים בפז, איכה נחשבו לנבלי חרש, מעשה ידי יוצר" - כי הן בעון לשה"כ (תהלים נ"א, ז') כאשר גברו עונות ישראל לעבור על כריתות ומיתות בית דין, וחילול ה', אין להם עוד תקנה אלא שבירה, וזה שכתוב (איכה ד', ב'): בני ציון היקרים המסולאים בפז - שהיו כלים טהורים וחשובים שאין בהם שום דופי, איכה נחשבו לנבלי חרס - כי בעון חילול ה' נדמו לכלי חרס שאין להם תקנה אלא שבירה:

הוא הדבר אשר דברו ע"פ לשה"כ (דברים י"ח, כ"א) הנביא ירמיה סי' י"ט^[24] אשר נצטוה בלקיחת הבקבוק, ושם נאמר (ירמיהו י"ט, י"א): "ככה אשבר את העם הזה ואת העיר הזאת - כאשר ישבור את כלי היוצר, אשר לא יוכל להרפא עוד" וכו', הכונה: כי עתה בתוקף חטאתם בכריתות ומיתות ב"ד, וחילול ה', אין עוד תקנה, רק חפץ ה' להמיתם לשה"כ (שמואל א, ב כה) כי נדמו לכלי חרס שנשתמש בו איסור בחמין, שאינו יוצא מידי דופיו וטעון שבירה, וזהו המשל לבקבוק, וזה שכתוב: ככה אשבור את העם הזה ואת העיר הזאת, שנעשו כלים שנשתמש בהם איסור, והם של חרס דצריך לשברם כאשר ישבור את כלי היוצר אשר לא יוכל להרפא עוד כי אין מועיל לו שום תיקון - לא הגעלה ולא ליבון - כלל, והוא הדבר הקשה להנהו אינשי לשון הגמרא (עבודה זרה דף כה:) תמנת חרש לשה"כ (שופטים ב', ט')^[25] את חרשי לשה"כ (ישעיהו מ"ה, ט'):

עלה בידינו לשון הגמרא (סוטה דף לד:), דכשם שהכלים צריכים טהרה ותקון בהגעלה וליבון, כן הגוף - שהוא כלי הנשמה - צריך טהרה ותיקון מאשר נשתמש באיסור, על ידי האור ששלט בו אור היצה"ר ולהט אותו, או אפילו לא היה עון חזק, רק שנשתמש קצת באיסור בחמין - חמימות היצר - על הכל צריך תקון בסגופים ותעניות, עד שיהיו ניצוצות נתזין וטהר טהר גברא מבית ומחוץ כהכשר כלים. ולא עוד אלא שפגם גם בנשמתו אשר בקרבו. ואף גם זאת בשרשי נשמתו אשר למעלה אפשר שפגם כי גבר אויב וטרף ואין מציל כי עונותיו הטו אלה מפני היד שנשתלחה יד לאמ"ה סט"א לאחוז בסנסני נשמתו כי הוא שטן הוא היצה"ר וכל חלק הסט"א התאוו תאוה לטרוף טרף ולעשוק ניצוצי הקדושה:

וכן השרים של מעלה שרי עם ועם מדינה ומדינה השר של מעלה מכניס בלב האומה אשר תחת ממשלתו לרעו"ת ביעקב גלות ישראל אשר בארצם להחטיאם ולענותם וכמ"ש בזהר הקדוש פ' שמות דף י"ז ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל א"ר שמעון תא חזי דהא על כל פנים מלאכ' שלטונא דממנא על מצראי הוה והכי הוא דרובא דפרשתא לא אתמר אלא מלך מצרים סתם והיינו ממנא רברבא על מצראי פרעה מלך מצרים פרעה ממש וכו' ע"ש למדנו דהשר של האומה אשר ישראל גלו בארץ ההוא נותן בלב האומה להרע לישראל וכמ"ש עוד שם בזהר ויאמר אל עמו:

יהב לון עיטא למעבד עמהון בישא ע"ש והעיקר הוא כי כל השרים מהסט"א עיניהם ישיתו להחטיא ישראל ולכן השרים נותנין עצה ומכניסים בלב אומתם להרע להם לישראל ולשעבדם ולהעבירם על דת כי בזה יש לסט"א ריו"ח גדול לעשוק נפשות ישראל ושפע קדושתם כי הוא חיותם וזה כל מגמתם כמ"ש בזהר וגורי האר"י זצ"ל: ואפשר לפרש בזה פסוקי ישעיה סימן מ"ט כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו למען ה' אשר נאמן קדוש ישראל ויבחרך. הכונה כה אמר ה' גואל ישראל והגאולה העיקרית להוציא ממסגר אסיר ניצוצי הקדושה אשר טרפו הסט"א גם גנבו גם כחשו והיא הגאולה אמיתית וז"ש גואל ישראל קדושו כי הוא גואל קדושת ישראל אשר נפוצו בין הקליפות לבזה נפש דייקא כלפי השר של מעלה כי כל ישעו וכל חפצו לבוז בז נפש ישראל ומכניס בלב אומתו לרעות לבלע ולהשחית זרע ישראל וז"ש לבזה נפש לאותו הבוזז הנפש הוא השר שהוא מתעב עכו"ם שמכניס בלב האומה לתעב ולשקץ ח"ו ישראל וז"ש למתעב עכו"ם. ועל ידי זה העבד ישראל מושלים בגופו ונפשו השר והאומה וזהו לעבד מושלים: הנה יום בא לה' חיל בלע ויקיאנו ויצאו לאור ניצוצות הקדושה בהתגברות תוקף הרחמים כמו שהיה ביציאת מצרים וז"ש מלכים יראו וקמו כי עיקר הניצוצות הם מז' מלכים כמ"ש גורי האר"י זצ"ל ואלה המלכים יראו המאורות הגדולים וקמו מעמקי הקליפות שרים הם שרי האומות וישתחוו למען ה' אשר נאמן בהבטחותיו לגאול נפשנו קדוש ישראל ויבחרך לעבוד עבודתו:

ועתה נבא לבאר דרך רמז לשון "כל חמירא" וכו', כי הנה החמץ והמחמצת, השאור והמשארת, הן הם הסטרא אחרא וגונדא דיליה והגדודים שלה, ולכן האיש הישראלי לשה"כ (ויקרא כ"ד, י') לפני בא יום הגדול ע"פ לשה"כ (יואל ג', ד') ועוד ליל התקדש חג לשון הגמרא (ערכין דף י:), וכבר טרח ותקן כלים מכלים שונים ע"פ לשה"כ (אסתר א', ז'), ראה והתקין מתוך הפיוט "א-ל אדון על כל המעשים" טהרת הבית וכליו, ונתעורר בתשובה כראותו כמה צריך להרחקת האיסור, טעמו וממשו; לכן בביטול החמץ תקון רבנן לשון הגמרא (פסחים דף קטז:), ועוד נועם שיח מתוך נוסח הקדושה בחזרת הש"ץ^[26] "כל חמירא", הרומז גם כן על ביטול שאור שבעיסה – הוא שטן, הוא יצה"ר לשון הגמרא (בבא בתרא דף טז.), וזה שכתוב: כל חמירא – כל מין שאור ועצת היצה"ר דאיכא ברשותי: בין הבא מחמת שר האומה אשר אנכי בקרבו לשה"כ (במדבר י"א, כ"א), בין מתערובת העכו"ם ושעבודם, בין מחמת החומר העכור, או אשר חטאתי בגלגול זה וגלגולים אחרים, ונשאר הרושם של הסט"א ברשותי, שכולל בגוף ונפש ושרשיה בשמים, דחזיתיה – שהרגשתי כבר בחטא ולא דחיתיו, או הרגשתי באיזה מדה, כגון גאוה וכעס וכיוצא, ולא בקשתי לדחותה ולהשליכה מעלי; ודלא חזיתיה – שלא הרגשתי כלל; דביערתיה החטא, אשר שבתי בתשובה, והאיכא שיריים, שיורי קוצו"ת לשון 'קוץ'(?), ודלא ביערתיה – דעדיין לא שבתי בתשובה על הפרט ההוא, ליבטיל וליהוי כעפרא דארעא, אשר לא יהיה סיבה להחטיאני, בטל הוא ובטל, ואני נקי ובר לבב לשה"כ (תהלים כ"ד, ד') לעבוד ה':

לימוד ב

תנן פרק 'כל שעה' (פסחים דף לט.): "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי־חובתו בפסח: בחזרת ובעולשין ובתמכא ובחרחבינא ובמרור – יוצאין בהן בין לחים בין יבשים, אבל לא כבושים ולא שלוקין ולא מבושלין, ומצטרפין לכזית".

ובטרם אקרב עלי בא"ר מליצה ע"פ במדבר כא יז. וכאן "באר" – לשון ביאור. משנה שלימה שלנו, אמרתי אעלה על אר"ש מליצה נפלאה משולבת משה"ש ז ט: "אמרתי אעלה" ותהילים קלב ג: "אעלה על ערש"; ושינה "ערש" ל"ארש" – לשון ביטוי והבעה. סדרן של כתובי"ם (בבא בתרא דף יד:) פרשת 'לך לך' (בראשית יד טז – טו א) לבארם דרך רמז, וכה תוארם:

"וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ; אֶל עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן, וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר: 'בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ', וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל [...] וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי רש"י: לְשׁוֹן שְׁבוּעָה; מֵרִים אֲנִי אֶת יָדִי לְאֵל עֶלְיוֹן. אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר: 'אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם', בִּלְעָדַי כלומר: מופרש ממני הוא הרכוש כדי לתתו לך, שלא אכלתי ממנו מפני קדוש ה' (האלשיך הקדוש). רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי, עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא, הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם. אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה, לֵאמֹר: 'אַל תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד'".

ואפשר לפרש רמז הרומז על האר"ש מליצה נפלאה ע"פ (בראשית א', כ"ו), ושינה "רמש" ל"רמז", "רומש" ל"רומז", "הארץ" ל"האר"ש – ארשת, הבעה. כי הנה ראשי תיבות מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ גימטריא ס"מ עם הכולל, כי הוא שטן הוא יצה"ר לשון הגמרא (בבא בתרא דף טז.) הנה הוא יוצא לקראתו ע"פ (שמות ד', י"ד). של אַבְרָם – היא הנשמה של הצדיק, כמ"ש במדרש הנעלם בזהר הקדוש, אַחֲרֵי שׁוּבוֹ היצר הרע מֵהַכּוֹת אֶת הרשע גימטריא כְּדָרְלָעֹמֶר [בוי"ו, על־דרך שכתב רבינו האר"י זצ"ל בגימטריא של תיבת 'צפנה'], והַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, כלומר: אותם המפונקים המתנהגים בשולחן מלכים לשון הגמרא (עבודה זרה דף לח.). ולבושי־מכלול ע"פ (יחזקאל כ"ג, י"ב). המתלוים עם הרשע, כי אף דלא היו רשעים בהתחברם לרשע והנהגתם בתפנוקי מלכים – שלט עליהם היצר הרע להכשילם מעט מעט (שמות כ"ג, ל') עד שהמית לרשע וכל גונדא דיליה הגדודים שלו. יחד כולם אֶל עֵמֶק שָׁוֵה – אזיל לחצר־מות כי שם עֵמֶק שָׁוֵה – יחד עשיר ואביון (תהלים מ"ט, ג')., קטון וגדול (איוב ג', י"ט) שם הוא (בראשית ל"ט, כ"ב), אֶל עֵמֶק הַמֶּלֶךְ – מלכו של עולם; עצה עמוקה לשון רש"י (בראשית ל"ז, י"ד). מאתו יתברך כי הילודים למות (משנה, אבות ד, כב), ונקל זאת בעיני (מלכים ב ג', י"ח) היצר הרע להמית לרשע וכל סיעתו, אך "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו (תהלים ל"ז, ל"ב)", כי אם צדיק וחסיד יכשילהו ועשה עול (יחזקאל ג', כ') – זהו שמחת היצר הרע, לשלוט בצדיק, ושקול זה בעיניו כהמון רשעים רבים ע"פ (תהלים ל"ז, ט"ז).. זאת היתה לו ע"פ (ירמיהו כ"א, ט'). ליצר הרע אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת הרשע וכל הסמוכים לו ע"פ לשון הגמרא (מגילה דף ב:)., ורבו חלליו ע"פ (ישעיהו ס"ו, ט"ז)., אך יָצֹא יָצָא (בראשית כ"ז, ל') לפתות הצדיק בכל מיני פתויים ומרמות.

ויען הבטיחנו הויאל והבטיחנו ה' אשר לא יעזוב חסידיו לעולם נשמרו ראה (תהלים ל"ז, כ"ח)., על כן וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ גימטריא שכינה עם הכולל, שָׁלֵם בהבטחותיו, והנה ה' נצב עליו (בראשית כ"ח, י"ג) לשומרו, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן כמו שכתוב (משלי ט', ה'): "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", ופירשו המפרשים: תורה ומושכלות, והנה כי כן הקב"ה מעורר לצדיק ונותן בלבו לעסוק בתורה ובמושכלות ולהעמיק עיונו, ובזה מסתלק היצר הרע מעליו, דרחמנא ה' אמר: "בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין" (קידושין דף ל:), ומה גם אם יעסוק בתורה בעיון נמרץ – אז יסיר כל מחשבת פגול וכל עצות היצה"ר תזרם ורוח תשאם (ישעיהו מ"א, ט"ז).

וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן – שישאר הצדיק בקדושתו, כֹהֵן משרת לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם – נשמת הצדיק – לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כלומר: שהצדיק בתורתו ומצותיו קנה לעצמו וכמ"ש ז"ל ויק"ר לה ז.: "ועשיתם אותם" – 'ועשיתם אַתֶּם': מעלה עליהם כביכול כאלו עשו עצמם, ואמרו ז"ל פרק 'חלק' (סנהדרין דף צא:): "יקרא אל השמים מעל" – זו הנשמה, "ואל הארץ לדין עמו" – זה הגוף, וזה שכתוב: קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כי הצדיק קונה נשמתו וגופו, כי בצדקתו – גם גופו עשאו חו"מר, בקדש כנשמה, כי זה כל פרי (ישעיהו כ"ז, ט'). זו כל מטרתו. לצדיק – להוסיף מחול על הקדש, היאמר חו"מר והוא דרך חול (שמואל א כ"א, ו') הוחזק לקדש בשגם הוא בשר (בראשית ו', ג'). בִּשְׁבִיל שֶׁגַּם זֹאת בּוֹ (רש"י), כלומר: משום ש-.

וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ – היצה"ר וכחותיו – בְּיָדֶךָ, כי הצדיק מתחיל ד"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות דף לג:) וזה שכתוב בְּיָדֶךָ, כי כאשר נתעצם הצדיק והתעורר ללחום עם יצרו – הקב"ה עוזרו ומשליטו ביצרו, וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל שהשרה הקב"ה שכינתו עליו, וכמו שכתוב בילקוט ראובני משם הזוהר הקדוש: מַעֲשֵׂר מִכֹּל – זו השכינה, כי הצדיק – מרכבה לשכינה, כביכול.

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם – עתה מגיד משא ומתן של היצר הרע עם נשמת הצדיק אשר הוא דל והלך, עני ואביון, ובדלותו ושפלותו זריז קדים (חולין דף קז:) לעבוד עבודתו ע"פ (ישעיהו כ"ח, כ"א).. וכלפי עונייו, מכניס היצר הרע בלבו כאלו פנים בפנים דיבר (דברים ה', ד'): תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, כלומר: תֶּן לִי חלק בנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ – שתתברך בנכסים אם תניח מהעבודה ותשמע לקול סטרא אחרא, כי דרך רשעים צָלֵחָה (ירמיהו י"ב, א').

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם. הנה הצדיק, כשנכנס בלבו מחשבת פגול הַלֵּזוּ ההיא. – קפץ ונשבע אל ה' אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כי הצדיק אינו מחזיק עצמו שהוא בכח תורתו ומעשיו קנה גופו ונפשו, רק הוא אומר כי כל אשר הוא עושה – ה' מצליח בידו ע"פ (בראשית ל"ט, ג')., והכל ממנו יתברך, והוא קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ – הגוף והנשמה, כמו שכתוב: "הנשמה לך והגוף פעלך", ומטובו חיינו ע"פ לשון הגמרא (ברכות דף נ.). והוא הכל.

אִם מִחוּט, כלומר: אף בדבר קל כחוּט כנגד התורה ואשר נהג בסדר קדושה – לא יאבה לו ולא ישמע אליו ע"פ (דברים י"ג, ט').. וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל – זו אשה, כמ"ש חז"ל על "של נעלך" – באשתו אמרו, דגם עם אשתו, בת זוגו שהקצו לו מן השמים, כל מעשיו לשם שמים, לקיים מצותיו יתברך והנ"אה זו איני יודע מה היא בלתי לה' לבדו (שמות כ"ב, י"ט), "כי הוא אמר ויהי (תהלים ל"ג, ט')" – זו אשה, "הוא ציוה ויעמוד (תהלים ל"ג, ט')" – אלו הבנים (שבת דף קנב.). ונקט דבר קטון ודבר גדול, אִם מִחוּט – אף דבר קל כמדובר, כי היצר הרע תחילת דיבר לצדיק אינו אלא בדבר קל מאד, ואינו שומע בקולו, וניצול, לא כן הרשעים (תהלים א', ד') דלא מיבעיא בדבר קל מקדימין עשיה לשמיעה אלא אף בדבר גדול מאוד – סופן לילכד ברשתו אשר טמן ע"פ (תהלים ל"ה, ח'). אמר למהו"מן (אסתר א', י') פרט למזומן (בבא מציעא דף קב.) ועוד. לבאר שחת (תהלים נ"ה, כ"ד).

וזה אצלי ההדיוט טעם אומרם ז"ל פ"ה פרק ה"א. דסוכה (דף נב.) דלעתיד היצר הרע נדמה לצדיקים כהר גבוה ולרשעים כחוט השערה, הללו בוכים והללו בוכים: צדיקים בוכים ואומרים: 'היאך יכולנו לכבוש את ההר הגבוה הזה', רשעים בוכים ואומרים: 'איך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה', הכונה: דלרוב צדיקים כשבא להם היצר הרע אינו אלא בדבר קל, ואינם שומעים לו^[27], ולכן כשרואים אותו כהר הם בוכים, כי לא בא אליהם כהר ולא שאל מהם ולא פיתם אלא בדבר ק, ולכן בוכים, דסוברים דהם לא עשו כלום והכל מאת ה', כי הוא עשה שלא בא אליהם כהר, שאם היה בא בחייהם כהר – ודאי לא יכלו לו, ואם כן האלהים עשה (בראשית מ"א, כ"ה) והם לא עשו כלום; ולרשעים – נדמה להם כחוט בתחילת ביאה, שהחטיאם בדבר קל ולא יכלו לכובשו אף בדבר קל, והם בוכים, שמרגישים ברעתם.

והוא אומרו: אִם מִחוּט – אף בדבר קל, לעשות קטנה או גדולה (במדבר כ"ב, י"ח), עַד שְׂרוֹךְ נַעַל, דגם עם אשתו לא יהנה כלל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ כלל, אף באכילה ושתיה וצרכי הגוף יהיה הכל לשם־שמים ובצמצום גדול כדי־חייו, שאין זו הנאה, וכמ"ש פרק 'הנושא' (כתובות דף קד.) דאמר רבינו הקדוש שלא נהנה מהעולם הזה כלל, כי אם מעט אשר היה לקיום הנפש, והכל לשם שמים ובכונות עליונות, לברר ניצוצות הקדושה וליחד הדודים, ונמצא שלא נהנה מעולם הזה כלל, וזה שכתוב: וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, ואם יעשרני ה' בחסדו הגדול – לֹא תֹאמַר: אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם ומכאן מודעא לשון הגמרא (שבת דף פח.). בפירושא אתמר לשון הגמרא (חולין דף צד:). שאיני רוצה ממך ומחלק סטרא אחרא שום דבר, ולא ידבק בידי מאומה מן החרם ע"פ (דברים י"ג, י"ח)., בִּלְעָדַי ר"ל: "בִּלְעֲדֵי" – זולת. רַק מיעוט אשר מיעטתי בעבודתו יתברך, אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים, כלומר: בימי הנעורים, עד אשר (בראשית כ"ז, מ"ד) לא העיר ממזרח (ישעיהו מ"א, ב') היצר הטוב, ופניתי אני בעסקי אכילה בלא כונה לברר ניצוצי הקדושה ולשם שמים. וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי, כלומר: האברים, וכמ"ש ז"ל (נדרים דף לב:): "ואנשים בה מעט" – אלו האברים, אשר הלכו אברים קודמין למנחת שוא (ישעיהו א', י"ג) – עסקי העולם הזה בהליכה ואכילה. והטעם: עָנֵר אותיות נער – מעשה נערות; אֶשְׁ כֹּל – כלומר: ביצר הרע לבד, בלי יצר הטוב, וזהו אֶשְׁ כֹּל – כלו אש היצר הרע; וּמַמְרֵא אשר בקטנות, מה אני באותם הימים – מַמְרֵא לעצת אבותי ורבותי. הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם – יסורין בעולם הזה, ואהיה נקי לעולם הבא גם מחטאת נעורים.

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – ויכוח היצר הרע עם הצדיק, אשר הצדיק עביד פרישה לשון הגמרא (שבת דף פו.). פרוש מרובה אולי ע"פ לשון הגמרא בכמה מקומות: "כל דפריש – מרובא פריש". שלא ליהנות מהעולם הזה; ולא עוד אלא (משנה, אבות ו, א). ונוסף על זה. ברעות נפשיה (סנהדרין דף ז:) סבר וקביל (בבא בתרא דף קו.) יסורין ראה (סנהדרין דף קז.): "קבל עליך יסורין". על אשר (בראשית מ"ז, ו') בנעוריו לא התנהג בפרישות וחסידות. הָיָה דְבַר ה' – רח"ם רחמתי"ם לראש צדיק משולב ע"פ (שופטים ה', ל'): "רחם רחמתים לראש", ועל־פי (משלי י'-ו'): "לראש צדיק". במדת רחמים, כי הוא שם המיוחד. אֶל אַבְרָם – נשמת הצדיק^[28], בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר, כלומר: הבן יקיר לי (ירמיהו ל"א, כ') – אין צורך ליסורין באהבה, וזה שכתוב בַּמַּחֲזֶה, שהוא כינוי לתורה, על־דרך שאמרו ז"ל בשיר השירים רבה: "ומראיך נאוה (שיר השירים ב', י"ד)" – זה תלמוד. וגם כתב מז"ה מורי זקני הרב [רבי אברהם אזולאי, בעל 'חסד לאברהם']. זלה"ה בפירוש המשנה כתב יד , שהתורה היא כמראָה אשר לכל אחד מראה לו כצורתו, וזאת התורה מראה לכל העוסק בה כפי מדרגתו, והיא אומרו (משנה, אבות ה, כב): "ובה תחזי"; זהו תורף דבריו. וזה שכתוב: בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר – כלומר: אין לך צורך כי אם בַּמַּחֲזֶה – שהיא התורה, לֵאמֹר – אמירה לגבוה ע"פ לשון הגמרא בכמה מקומות: "אמירתו לגבוה"., והיא מכפרת כקרבנות, כמ"ש ז"ל (ב"ר לך לך): אַל תִּירָא מיסורין, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ – בעולם הזה, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד – לעולם הבא.

וע"ט לכל חפץ מליצה ע"פ (קהלת ג', א'), ושינה "עת" (זמן) ל"ע"ט" (קולמוס). ר"ל: שהעט משמש לכתיבה לכל דבר(?). ע"ט הזמיר הגיע מליצה ע"פ (שיר השירים ב', י"ב), ושינה "עת" (זמן) ל"ע"ט" (קולמוס)., לבאר קצת רמזי משנתנו, והנה תסובינה (בראשית ל"ז, ז') על קוטב עיקר, יסוד. מרכז דברינו אך הן קדם קסתי בידי תחליף מליצה ע"פ (איוב כ"ט, כ'), ושינה "קשתי" (ליריית חיצים) ל"קסתי" (צנצנת לדיו)., יביע אומר (תהלים י"ט, ג') אשר זה שנים (שמולא א כ"ט, ג') כרגע נראה לי ספר 'מדרש בחידוש' להרב החסיד מהר"ר אליעזר נחמן פואה זלה"ה, ויהי מאז (בראשית ל"ט, ה') רשום אצלי שהרב ז"ל דיבר בקדשו (תהלים ס', ח') ברמז משנתנו משום ירקיא ומשום מתיא – אומות ומלכיות ששעבדו בישראל מרור, נגד מצרים אשר ענונו בעבודה קשה וימררו את חייהם של ישראל ראה (שמות א', י"ד), (דברים כ"ו, ו').; חרחבינא – כלפי בבל הרשעה שהחריבה את בתינו; תמכא כל קבל לשון הגמרא (בבא מציעא דף קד.). מדי אשר תמכה בימיננו ע"פ (תהלים ס"ג, ט'). לבנות בית שני, ותמכנו ה' גם שלא ליפול ביד המן; עולשין – עול יון הרשעה, דגזרו שלא ללמוד, וזהו עול שין – לשון שנון; חזרת – כנגד הגלות הזה, שהקב"ה עתיד להחזירנו ולהחזיר מלכותנו כבראשונה, הן הן הדברים לשון הגמרא (פסחים דף לח:). הרשומים אצלי, ואין הספר הנזכר מצוי כעת.

ולפי דבריו אפשר לרמוז תחילת דיבר התנא: אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, והוא על־פי הקדמת המפרשים כי יען (בראשית כ"ב, ט"ז) אצטריכא ליה שעתא לשון הגמרא (בכורות דף לא.). לישראל לצאת ממצרים, כי באו במעמקי הקליפות; ואם לא עַכְשָׁו (משנה, אבות א, יד) אום נבחרה להוצאה ניתנה לשון הגמרא (קידושין דף מז.)., לא יזכר שם ישראל עוד ע"פ (תהלים פ"ג, ה'). לכן, להשלים גזרת 'בין הבתרים' נחנו נעבור חלושים מליצה נפלאה ע"פ (במדבר ל"ב, ל"ב), ושינה "חלוצים" (ההולכים בראש) ל"חלושים" (ל' חולשה). "נחנו" – אנחנו. ביד אדונים קשים (ישעיהו י"ט, ד') והיו לארבעה ראשים (בראשית ב', י'), הנה ימים באי"ם (ישעיהו ל"ט, ו') ועוד. "באים" – ראשי תיבות: בבל, אדום, יון, מדי. – בבל, אדום, יון, מדי, והן הן דברי ע"פ לשון הגמרא (פסחים דף לח:). התנא: אלו ירקות – רמז לגליות, אשר ישראל פניהם מוריקות על־יסוד פסיקתא רבתי קא. מילולית: הפכו ירוקות; והוא לשון הבעת צער (הגורמת לפנים להתיירק)., ונהפכו כל פנים לְיֵרָקוֹן (ירמיהו ל', ו'). "לְיֵרָקוֹן" - למראה ירוק (מצו"צ). שאדם מישראל כי כל ישראל אחד בארץ ראה (שמואל ב ז', כ"ג). והמה כאדם (הושע ו', ז') שה פזורה ישראל (ירמיהו נ', י"ז), יוצא בהן בגליות ידי־חובה, אשר נתחייב בגזרת 'בין הבתרים' בפסח, בעבור הפסח – מועד צאתנו ממצרים, שדלג על הקץ, ולכן נקרא "פסח", ידלג אשר עבר בין הגזרי"ם (בראשית ט"ו, י"ז) ויהי אך יָצֹא יָצָא (בראשית כ"ז, ל') נתחייב בד' גליות גלות מצרים, גלות אשור, גלות בבל וגלות אדום..

ואפשר לרמוז בפסוק "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" (שמות א', א') במה שחקרו כת הקודמין, שהקב"ה הראה לאברהם אבינו ע"ה ארבעה גליות, כמ"ש ז"ל(בראשית ט"ו, י"ב): "והנה אימה חשכה גדולה נופלת" – אלו ד' גליות. והרי במעמד הר סיני הלוחות הראשונות היו חירות ממלאך המות, חירות משעבוד מלכיות – ואיך יתקיימו ד' גליות? וניחא להו ע"פ לשון הגמרא במקומות רבים. כי על־ידי הרעב נקבצו באו מצרימה משולב מ"נקבצו באו" (ישעיהו מ"ט, י"ח) ו"באו מצרימה" (בראשית מ"א, נ"ז). מכל האומות ונשארו שם, וכלם שעבדו בישראל, ואלמלא לא חטאנו בעגל – כבר ניצולנו מד' גליות, כי כל אלה היו במצרים ושעבדו בנו. אמנם, כאשר עֲו‍ֹנֵינוּ ענו בנו (ירמיהו י"ד, ז') – יעשו עגל בחורב, הוצרכו ד' גליות בזה אחר זה לשון הגמרא (זבחים דף ו:). אחד אחרי השני., ובמספר שנים שנות דור ודור (דברים ל"ב, ז').

וזה שמעתי משם הרב מהר"ר יעקב ן' נעים ז"ל כונת הפסוק (תהלים ק"ז, ג'-ה') "יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה', אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם, מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם. תָּעוּ בַמִּדְבָּר" וכו' – הכונה, דישראל גְּאוּלֵי ה' סוברים שגאולתם אינה אלא מיד מצרים, וזה שכתוב: אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר – אחד היה, ולא ידעו כי יציאת מצרים חשוב כאלו מֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם, מִמִּזְרָח וכו', ובארץ מצרים לבד, אלו זכו – יצאו ידי־חובת ד' גליות וחשוב כאלו קִבְּצָם מד' רוחות, לפי שכל האומות היו במצרים ושעבדום. אך תָּעוּ בַמִּדְבָּר ועשו העגל, וזה היה סבה שהיו ד' גליות בפועל. עד כאן דבריו.

וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא ראה בפורום אוצר החכמה – "ליכא מידי דלא רמיזא בתורה". וזה רמז באומרו "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" (שמות א', א'), כי בבואם מצרים, אם זכו – שם היו ה' גליות, וזה רמז הַבָּאִים מִצְרָיְמָה – ה': בבל, אדום, יון, מדי (ר"ת: בָּאִים) מִצְרָיְמָה, הם חמשה, והיא אות ה' דתיבת "הַבָּאִים", כי הכל היו במצרים.

ומשם הרב המפורסם מהר"ם זכות' ז"ל שמעתי כי בתיבת "מצרים" שם רמזו ה' גליות, דר"ת "מצרים" הוא: מצרים צולה [היא בבל] רומי יון מדי, שאלו לא נעשה העגל – שעבוד מצרים יעלה לנו במקום כל הגליות.

ומעתה נבא לבאר רמז משנתינו לפי דרכנו, כי הנה נודע תוקף סגולת העשבים והשרשים לרפוא כל חולי וכל מכה, והיא נעלמה מעיני רופאי אליל (איוב י"ג, ד'). כִּנּוּי גְּנַאי לְרוֹפֵא שֶׁאֵין תּוֹעֶלֶת בִּרְפוּאוֹתָיו., אולי קראו בשמותם 'רופאים' בקהל רפאים יניחו ע"פ (משלי כ"א, ט"ז). עיי"ש.. והדבר מבואר בספר הזוהר הקדוש כי בכל עש"ב יהיה מותר מליצה נפלאה ע"פ (משלי י"ד, כ"ג), ושינה "עצב" ל"עשב". כלומר: בכל עשב יהיה יתרון ורפואה. אגר נטר לשון הגמרא (בבא בתרא דף פז.). והן עוד היום שמענו משולב "הן עוד היום" (בראשית כ"ט, ז') ו(ירמיהו ג', כ"ה). כי הערביים השכוני באהלים (שופטים ח', י"א) במדברות וגם יושבי האיים (יחזקאל כ"ז, ל"ה) באמריק"א אמריקה. יודעים היו קצת סגולת העשבים, אשר חולי קשה שהרופאים ילאו יתייגעו. בכמה רפואות ולא עלתה להם, הם רפאי"ם יחשבו (דברים ב', י"א). והוסיף גרשיים להורות על מליצה, שאין הכוונה ל"רפאים" (אנשים ענקיים) אלא "רפאים" (לשון רפואה). בעשב אחד רפואה שלימה. ולעומת שבא על־יסוד (קהלת ה', ט"ו). רפואות הגוף בעשב השדה (בראשית ב', ה'). להכי לכך(?). התנא המשיל רפואות הנפש כמו עשב בשדה אשר ברכו ה' (בראשית כ"ז, כ"ז), ואמר: ואלו ירקות עשביה"ם כסף וזהב מליצה נפלאה ע"פ (תהלים קט"ו, ד'), ושינה "עצביהם" (אליליהם) ל"עשיביהם", כלומר: העשבים הללו ערכם רב, ככסף וזהב, להעלות ארוכה וכו'. להעלות ארוכה לשון הגמרא (בבא קמא דף צא:). לרפא. לעובד ה' ואשר נשאו לבו (שמות ל"ה, כ"א) לידבק ליצר הטוב אשר אליו^[29] רומז הפסח, וזה שכתוב: שאדם יצא בהן ידי חובתו בפסח, כלומר: ברצות האדם לידבק בעבודת ה' ולקיים דברי יצר הטוב, הרומז לפסח.

חזרת – יחזור "חזרת" – לשון 'חזרה'. על לימודו, לא פסיק גרסא מפומיה ע"פ לשון הגמרא (ברכות דף לח.)., שהוא עקר גדול לינצל מיצר הרע, וכמו שאמר הקב"ה (קידושין דף ל:): בראתי יצה"ר – בראתי לו תורה תבלין^[30]. וזה אצלינו טעם אחד מהטעמים אשר זאת לפנים ע"פ (רות ד', ז')., התנאים והאמוראים היו קדושים וריח נור היצר הרע לא עדת בהון (דניאל ג', כ"ז), פירוש: וריח אש היצר לא בא בהם., כי אז היה תורה שבעל פה שוגר"ת ומשוגר"ת מליצה נפלאה ע"פ (יהושע ו', א'): "סוגרת ומסוגרת", ושינה ל"שוגרת" – שגורה. לפום רבנן (שבת דף סז:), כי לא ניתנה רשות לכתוב תורה שבעל פה, ואף כי נכתבה המשנה – כל הברייתות והתלמוד היה על פה. ואשר נשאו לבו (שמות ל"ה, כ"א) ללמוד, היה מוכרח יום ולילה ע"פ (בראשית ח', כ"ב). לחזור על לימודו תדיר ולא פסיק לשון הגמרא (ברכות דף ט:)., שלא ישכח.

ועסק התורה ללמוד בפה תדיר היה להם לעזר ולהועיל, והיו קדושים ממש, כמפורסם בתלמוד. וכבר כתב מהר"ם די ליזאנו ז"ל ב'דרך חיים' שכל היראה ושמירת המצות תלויים בעסק התורה, ולפי רוב עסקו בתורה – כן ירבה יראתו ודבקותו. עיין שם באורך. ואי לזאת (ירמיהו ה', ז'). לכן. חזרת נישנית בראשונה, לראש פינה (תהלים קי"ח, כ"ב). כלומר: נשנית בראש., קרי"ה נאמנה מליצה נפאלה ע"פ (ישעיהו א', כ"א), והוסיף גרשיים להורות שאין הכוונה "לקריה" (עיר) אלא "קריה" (לשון קריאה, שיקרא וילמד ולא פסיק פומיה מגרסה, כמ"ש לעיל). לחזור לימודו כאשר היתה באמנ'.

עולשין – כמ"ש ז"ל משם הרב הנזכר מהר"ם די ליזאנו ז"ל. לדרכו: עול שינון – שיקבל עליו עול שינון. וכמו שפירשו הראשונים (משנה, אבות א, טו): "עשה תורתך קבע" – כך וכך דפין ליום כך וכך שעות בלילה, כך וכך לערב, ועול יסבול ולא יִבּוֹל (תהלים א', ג'). וזהו עול שין – עול שינון.

תמכא חרחבינא – שם רמז לזכות לחייבא, לתמוך באשר החריב ביתו במעשיו הרעים, להוכיחו בדברים הקשים כגידים ע"פ הגמרא (שבת דף פז.): "ויגד משה" – דברים שקשין לאדם כגידין. – וזהו מרור, ולהחזירו למוטב, כי הוא מעלה גדולה, כמו שהפליגו בזוהר: למרדף בתר חייבא כמאן דרדיף בתר חייוי^[31], ואלו הן ירקות ועשב מזרי"ח זר"ח מליצה ע"פ (בראשית א', י"א): "עשב מזריע זרע", ושינה ל"מזרי"ח" ו"זר"ח" – לשון הארה וזוהר, עקב סגולתו לרפואה. מרפא לנפש לידבק עם ה'.

ובסגנון אחר אפשר לרמז כלפי בעל תשובה הרוצה לנוס מתוך ההפכה (בראשית י"ט, כ"ט) עמק הבכא ע"פ (תהלים פ"ד, ז'). רש"י פירש: "עוברי בעמק הבכא" – "אותם העוברים על דתך והנם בעומקה של גיהנם בבכי ויללה" (ולכן שמו הוא עמק "הבכ"א – לשון 'בכי'). ולא ידע כיצד סדר עליית נשמתו אליו ירמוז התנא, ואלו ירקות עשבות הרים (משלי כ"ז, כ"ה), הררי אל ע"פ תהילים לו ז., המסוגלות להעלות נדחיו ולקבץ פזוריו אשר אדם יוצא בהן ידי־חובתו בפסח בדילוגו כאיל ע"פ (ישעיהו ל"ה, ו'). מעמק רפאים (יהושע ט"ו, ח') לבא אל הקדושה.

חזרת – כלומר: ראשית כל בכורי כל ע"פ (יחזקאל מ"ד, ל'). בחר"ט אנוש מליצה נפלאה ע"פ (ישעיהו ח', א'): "בחרט אנוש" (כינוי לעט סופר), ושינה ל"בחר"ט אנוש" (מלשון 'חרטה')., חרט"ה גדולה עד מאד מליצה נפלאה ע"פ (בראשית כ"ז, ל"ג), ושינה "חרדה" (פחד) ל"חרטה" (צער שאדם מרגיש על מעשה שעשם)., שכן ראוי להיות חוזר מאשר חטא על הנפש^[32].

עולשין – עול מדת הדין, כי שם אלהים במילוי גימטריא ש', וזהו עול שי"ן – עול אלהים, שיקבל יסורין וכל דינים הראוים לבא על חטאותיו ממדת הדין שם 'אלהים' מלא, וכמו שפירשו כת הקודמים שזהו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ט"ז, ח'): "שויתי ה' לנגדי תמיד", כלומר: שאני מעריך "ה'" – מדת רחמים – "לנגדי", כלומר: הפך ממני, על־דרך שאמרו (יבמות דף סג.): "לא זכה כנגדו", וכיוצא בזה פירשו רז"ל (בראשית כ"ח, כ"א): "והיה ה' לי לאלהים" – מדת רחמים אשוה לקבלי לדינא, כמ"ש בזוהר הקדוש. וזה רמז עול שין – עול 'אלהים', מדת הדין:

תמכא חרחבינא – יזהר לתמוך "תמכא" מלשון 'לתמוך'. אשר החריב בתי הנפש והלחשים ע"פ (ישעיהו ג', כ')., פרוץ גדרו והיה למרמס, ועלה שמיר ושית (ישעיהו ה', ה'-ו'). "שמיר ושית" - שמות מיני קוצים (מצו"צ)., אך שם הרגיעה לילית (ישעיהו ל"ד, י"ד). 'לילי"ת' – אם השדים (מצו"צ); שידה שהיא ממונה על הרבה שידים (רבי ישעיה מטראני)., עתה ישוב ויבנה חרבות למעבד תמכין וסמכין לעשות תמיכה וסמך. עד שלא יהיה חרב הכל. ורמז שיהיה הכל בשיעור וסדר המדרגה, בתחילה יתמוך, ויוסיף יום יום להחזיק, לבנות ולנטוע.

והכל על־ידי סגופין; וזהו מרור – במרירות "מרור" – לשון מרירות. יאנח.

ויוצאין בהם בין לחים בין יבשים – כלומר: בין שמוריד דמעות על עונותיו, כי שערי דמעה לא ננעלו ע"פ הגמרא (בבא מציעא דף נט.): "שערי דמעות לא ננעלו".; וזהו בין לחים. בין יבשים – שעושה תעניות עד שיבשו עצמותיו.

אבל לא כבושים – כלומר: אין התשובה מועלת אם אחרים כובשין אותו באונס ומפני היראה הוא עושה ולבו בל עמו ע"פ (משלי כ"ג, ז')..

ולא שלוקין ולא מבושלין – כלומר: שניטל טעמן, שאינו בלב שלם – הן כל אלה (איוב ל"ג, כ"ט) אין יוצא בהן ידי־חובתו לא באונס ולא בתשובה, ומעשים חלושים שאין בהן טעם, ורפויי מרפיין ודין לא הניין ראה ב"ר ג ז..

ומצטרפין לכזית – כל הסיגופים צרו"ף יצרפ"ו מליצה נפלאה ע"פ (שמואל ב כ"ג, ז'), ושינה "שרוף ישרפו" (לשון שריפה) ל"צרוף יצרפו" (יזקקו ויטהרו אותו). להפסיק בינו ובין הסטרא אחרא, על־דרך שכתב בספר 'מגיד משרים' פרשת בראשית, דבעינן כזית במקום מרה, לאגנא עליה ממקטריגים, דליהוי האי כזית חוצץ באפייהו וכד לא אשתייר כזית, כיון דליכא מאן דחייץ באפה דסטרא מסאבא האי סטרא שלטא עליה; עד כאן דבריו. ואל זה ירמוז מאי דקתני ומצטרפין לכזית – כלומר: כל הסיגופים ומיני עצב"י בשמי"ם רוש ולענה מליץ מלשון "עשבי בשמים", כלומר: כל מיני עצב, בשמים ראש (ע"פ (שמות ל', כ"ג), "ראש ולענה" (דברים כ"ט, י"ז). וראה מש"כ רבינו לעיל (לימוד א): "פסקי הרו"ש ולענה". "רוש" – עשב רעיל. "הרוֹש מזיק השלמים, והוא מהחליים המדבקים" (ראב"ע דברים כט, יז), והוא ראש המרורים, מר מכולם (רמב"ן). אלו הן הנצרפין מליצה נפלאה ע"פ (משנה, סנהדרין ט, א): "אלו הן הנשרפים (לשון שריפה)", ושינה ל"נצרפין" – לשון 'טיהור וזיקוק'. לכזית לחוץ ולהפסיק בינו ובין הסטרא אחרא לבלתי היות שם ערוב (שמות ח', י"ח), וזר לא יבא להטרידו מסדר קדושה, כי בוחן לבות ע"פ (תהלים ז', י'). אלהים לא ימנע טוב להולכים בתמים (תהלים פ"ד, י"ב), והוא מרומים (ישעיהו ל"ג, ט"ז).

ומדי דברי זכור אזכרנו ע"פ (ירמיהו ל"א, כ'). למאי דפירש בדברי ספר 'המגיד' הרב פנים מאירות בספרו הנחמד על התורה זה שמו ע"פ (ירמיהו כ"ג, ו'). – 'כתנות אור', הנדפס מקרוב פרשת בהר במה שכתוב בחולין דף מ"ו: "ההוא פולמוסא דאתא לפומבדיתא מעשה בחיל המלך שנכנס לעיל פומבדיתא שבבבל., ערקו ברחו משם רבה ורב יוסף, פגע בהו ר' זירא, אמר להו: ערוקאי, כזית שאמרו במקום מרה בורחים, לימדו ממני הלכה זו: "כזית שאמרו" שאם נשתייר בכבד כשרה היא – כוונתו שנשאר כזית "במקום" חיבור הכבד ל"מרה" (שטיינזלץ).". ואיברא באמת, כי באתרא הדין הדבר קרוב דטעון דרשה, שישנו בנותן טעם ע"פ לשון הגמרא (חולין דף קח.). לבריחתם עם הדין, דכזית במקום מרה דנראין הדברים מילי דמסתמן תבנית כל רמ"ז מליצה ע"פ (דברים ד', י"ח).. והרב הנזכר האיר וזרח לפרשה בדברי המגיד הנזכרים, והוא הדבר אשר דיבר ע"פ (שמות ט"ז, כ"ג).: ערוקאי מהאי פולמוסא כלומר: תברחו מוויכוחים שהם מהסטרא אחרא, כדי שלא ישלוט עליכם וסוד ה' ד"כזית שאמרו במקום מרה" דלא ישלוט סטרא אחרא, וצריך כזית לחוץ ולהפסיק מפני המקטרגים – כך אתם צריכים שלא ישלוט סטרא אחרא בכם, וצריכי למערק צריכים אתם לנוס., שלא יראו אתכם ויריעו לכם; ולדעתי זה דרך אמת. עד כאן לשונו הרב 'כתנות אור' ז"ל:

ואני בעניי כמתלמד מדברי הרב ז"ל, נראה לפי קצורי לפרש דאדרבא – כונת ר' זירא לעוררם דלא יפה עשו לברוח, והענין – דאמרינן פ"ק פרק קמא (ראשון). דבתרא דף ח' דאמר רבי: אין פורעניות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ, כההוא דמי כלילא דשדו אטבריא. אמרו: ליתבו רבנן בהדן. אמר להו: לא. אמרו ליה: ערוקינן. אמר להו: ערוקו! ערוק פלגא, דליוה פלגא וכו', פש ההוא כובס – שדייוהו אההוא כובס, ערק כובס – פקע כלילא. אמר רבי: ראיתם שאין פורעניות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ. ושם דף ו' אמרו על פסוק "מחול ירבון": ומה חול מועט מגין על הים – מעשיהם של צדיקים שהם מרובים על אחת כמה וכמה, ואמר ר"י התם: "אני חומה" – זו תורה, "ושדי כמגדלות" – אלו תלמידי חכמים. והיינו דר' זירא נטה ללו"ן על רבה ורב יוסף גדולי הדור שפחדו וברחו, ואמר להו "ערוקאי", כלומר: שהוצרכתם לברוח "כזית שאמרו במקום מרה", דכזית חוצץ בפני המרה שלא תתפשט, כמ"ש המגיד, והיה לכם לישא קל וחומר שאתם עוסקים בתורה, דהיא "חומה", ואתם "כמגדלות", וגם אתם בתוספת "מחו"ל" שמגין על הים, וכל שכן שלא ישלטו בכם. ותיתי בקל וחומר דכזית לבד יש בו כח לחוץ ולהפסיק, כל שכן חומה נשגבה מהתורה, ואתם עדיפי מחול־הים – ודאי אין לכם לברוח, כי אין פורעניות בא אלא מפני עמי הארץ; והיו דבריו ברמז מגלה טפח, להודיעם שלדעתו לא יפה עשו:

ובזה אין אנו צריכים לדברי רבותנו בעלי התוספות שם והר"ן בחידושיו, דקשיא להו דרבי זירא מאי טעם לא ערק נמי, וניחא להו דר' זירא אביו גבאי של מלך היה, כמ"ש פרק 'זה בורר', עיין שם. ולדרכנו ניחא טובא, דבלאו הכי ר' זירא סבר שלא היה להם לברוח, וההוא דאמר אבוה דר' זירא פרק 'זה בורר' (סנהדרין דף כ"ה): כי הוה אתי ריש נהרא וחזי לרבנן, אמר: "לך עמי בא בחדריך", התם היינו שלא יתראו בשוק, כדי דריש נהרא לא לימא דאיכא אינשי טובא, אבל למערק – סבר ר' זירא שאין להם לברוח מן העיר, ד"רבנן לא צריכי נטירותא", וה' עליהם יֵרָאֶה (זכריה ט', י"ד), יהי עליהם סתרה, צנה וסוחרה:

הערות שוליים

1. (הוכנס לויקיטקסט בתוספת ביאור ומראי־מקומות על־ידי הצב"י עידו אברהם ס"ט)
2. פירוש, לאחר בדיקת חמץ יאמר נוסח "כל חמירא"
3. כל אכין ורקין [כל "אך" ו"רק"] שבתורה, מיעוטים הם (ראש השנה יז ב; סנהדרין מט א וברש"י שם ד"ה אכין; בראשית רבה (וילנא) פרשה א יד; רש"י ויקרא כג כז)
4. לפי שכל "רק" בא למעט, לכן: "רק רע" - למעט הרע
5. זו מטרת היצר הרע, לומר לאדם "כי אשר נתרשל בעבודת ה' או שחטא, הלא מזער הוא, וכמעט אינו איסור", וכל פרי מעללו ורצונו הוא לגרום לאדם למעט חטאו בעיניו, ולומר לו שלא חטא; זה שיח היצה"ר כל היום. "שוחה" - בור.
6. פירוש, כמעשה הבא ממנו; שגרם לו להתיר העבירה בדעתו
7. החוטא, חושב במחשבתו שהחטא מותר ואף כן כתב רבינו "הראש" בפסקיו, אך באמת אין זה אלא פסקי "הרוש", "כי הרוֹש מזיק השלמים , והוא מהחליים המדבקים" (ראב"ע (דברים כ"ט, י"ז), והוא ראש המרורים, מר מכולם (רמב"ן (דברים כ"ט, י"ז)
8. פירוש, יום יום יסיתו היצר הרע
9. ראה (דף נב.)
10. ציוונו ב-ב' איסורים להרחיק החמץ: באיסור "בל איסור", ובאיסור "בל ימצא"
11. כלומר, אפילו אם יראה או ימצא מעט חמץ, אפילו "כל שהוא", הרי זה "פשע רב"
12. כלומר, בשאר המצוות יש טעם אחד עיקרי (ועוד טעמים רבים, כידוע), אך במצוות חמץ - הטעם הפשוט שלה הוא רמז
13. בדפוסים שלנו: תתקע"ז https://www.sefaria.org.il/Teshuvot_HaRadbaz_Volume_3.977.2?lang=he&with=DICTIONARIES&lang2=he
14. שעונשם בכרת.
15. פירוש, וכי חמץ חמור מאיסור עבודה זרה
16. כמ"ש (דברים ל"ג, ב'): מימנו אש דת למו; "הלוא כה דברי כאש" (ירמיהו כ"ג, כ"ט)
17. כמו שה' יתברך קילל את הנחש: "ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג', י"ד)
18. רבינו כתב זאת גם בספרו פתח עינים על מסכת קידושין (ל:), עיין שם
19. וראה אור החיים הקדוש (שמות כז כ)
20. נחש בגימטריא משיח
21. שונא שאינו היצר הרע
22. דהתורה נמשלה למים (תענית דף ז.)
23. ד"צפון" הוא לשון צופן וסתר
24. פרק יט [פסוק יא]
25. רומז לכלי הכרס, אליהם נדמו, כמ"ש לעיל
26. פירוש - נוסח נאה, נאים ומתוקן
27. כמ"ש לעיל: "היצר הרע תחילת דיבר לצדיק אינו אלא בדבר קל מאד, ואינו שומע בקולו, וניצול".
28. כמ"ש לעיל: "אַבְרָם" – היא הנשמה של הצדיק, כמ"ש במדרש הנעלם בזהר הקדוש
29. ראה צפורן שמיר סימן י'.
30. ראה מש"כ לעיל: הקב"ה מעורר לצדיק ונותן בלבו לעסוק בתורה ובמושכלות ולהעמיק עיונו, ובזה מסתלק היצר הרע מעליו, דרחמנא אמר: "בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין" (קידושין דף ל:).
31. לרדוף אחר הרשעים [להחזירם בתשובה ולזכותם] כאדם הרודף אחר חייו [להצילם]. (תוספות ע"ז ב ד"ה רומי: "רשע" תרגום "חייבא").
32. כלומר: לחזור בתשובה ולשוב מחטאיו.