(דברים כג ח): "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא; לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ"

הפסוק מדבר על שני עמים, שעשו לנו הרבה צרות לאורך כל ההסטוריה, ובכל-זאת נאמר שאסור לנו לתעב אותם. לא חייבים לאהוב אותם, אבל אסור לתעב (וכמסקנה, אסור לנו להרחיק אותם אם הם באים להתגייר - ראו בפסוק הבא). מדוע לא לתעב אותם?

היחס לבני אדום מדגיש את חשיבות הקשרים המשפחתיים: " "לא תתעב אדומי - לגמרי, ואע"פ שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך" " ( רש"י ) . " "... מפני מה? כי אחיך הוא, גדולה אחוה" " ( ספרי ) .

היחס למצרים מלמד אותנו כמה מידות טובות:

א. הכרת טובה. המצרים אירחו אותנו בארצם במשך שנים רבות, החל מימי יוסף, ואנחנו זוכרים את זה לטובה עד היום. חז"ל קישרו את הפסוק לפתגם העממי: " "בור ששתית ממנו - אל תזרוק בו אבן" " ( בבלי בבא קמא צב: ) , כלומר " "כלומר: דבר הנצרך לך פעם אחת - שוב לא תבזהו" " (רש"י שם) .

ב. ראיה חיובית. מעבר לכך: בניגוד למקרים אחרים של הכרת טובה, כאן היו לנו סיבות מוצדקות בהחלט שלא להכיר טובה למצרים: האירוח שלהם נבע מלכתחילה ממניעים אנוכיים - יוסף הרי הציל אותם מרעב, והם רצו להעסיק את אחיו בתפקידים בכירים כדי שיביאו להם תועלת דומה. ועוד: אחרי מות יוסף ואחיו קם מלך חדש "אשר לא ידע את יוסף", ששיעבד אותנו ואף ניסה לחסל אותנו. ולמרות זאת, אנחנו זוכרים לעם המצרי את השנים הטובות. " "המצרים לא קבלו את ישראל, אלא לצורך עצמם, וקבע להם שכר. והרי דברים ק"ו, ומה אם מי שלא נתכוין לזכות וזכה, מעלה עליו הכתוב כאלו זכה; המתכון לזכות, עאכ"ו." " (רבי אלעזר בן עזריה, ספרי ; ודומה לזה רבי יוסי, בבלי ברכות סג: ) . " "לא תתעב מצרי מכל וכל, אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור; מה טעם? שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק" " ( רש"י ) . " "בשר ודם, אם יעשה לחברו רעה, אינה זזה מלבו לעולם; אבל הקב"ה אינו כן, אלא, היו ישראל במצרים, והיו המצרים משעבדין אותם בטיט ובלבנים, לאחר כל הרעות שעשו לישראל - חס הכתוב עליהן ואמר  לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, אלא רדפו אחר השלום, שנאמר (תהלים לד, טו): "בקש שלום ורדפהו"." " ( דברים רבה ה טו ) .

איך זה מסתדר עם יחזקאל לג יג: "בְּאָמְרִי לַצַּדִּיק 'חָיֹה יִחְיֶה', וְהוּא בָטַח עַל צדקתו[צִדְקֹתָיו] וְעָשָׂה עָוֶל - כָּל צִדְקָתוֹ לֹא תִזָּכַרְנָה, וּבְעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה - בּוֹ יָמוּת"? -

• אולי דבריו של יחזקאל נאמרו רק לגבי אדם יחיד, שכאשר הוא משתנה, לא נשאר זכר לאישיותו הראשונה. אולם העם המצרי לא השתנה לגמרי: גם אם השלטון התחלף, ורוב האוכלוסיה הלכה בעקבות השלטון, עדיין נשארו בו אנשים טובים.
• ואולי הסיבה היא, שבסופו של דבר המצרים נכנעו ושילחו אותנו, אמנם בעל כרחם: " "הפה שאמר לא אשלח, חזר ואמר: אנכי אשלח אתכם, לכך פתח ויהי בשלח. ומה שכרו? לא תתעב מצרי" " ( מדרש תנחומא בשלח א ) .

ג. הכנסת אורחים המונית. המידה הטובה הנפלאה, שבזכותה העם המצרי נזכר לטובה בתורה, היא האירוח שנתנו לאבותינו בזמן הרעב. אמנם בהתחלה היינו רק שבעים נפש, אולם תוך זמן קצר התרבינו והפכנו לעם רב ועצום, ובכל זאת הם המשיכו לארח אותנו, ורק המלך החדש הסית אותם נגדנו, (שמות א ט): "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ". מכאן, שראוי לארח עמים שנמצאים במצוקה כלכלית.

ד. בעלות העם על הארץ. הכתוב מכיר בכך, שארץ מצרים היא ארצו של העם המצרי. לכל עם יש ארץ השייכת לו. כשאנחנו היינו במצרים, היינו רק אורחים. אמנם היינו רבים יותר מהמצרים, אך מעולם לא חשבנו שארץ מצרים שייכת לנו. אמרנו תודה רבה למצרים על כך שהסכימו לארח אותנו בארצם. כך ראוי לכל אדם להתנהג בארץ של עם אחר - לא לבוא בדרישות, אלא להודות על כל מה שמקבלים.