משנה קידושין א ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת קידושין · פרק א · משנה ב | >>
עבד עברי נקנה בכסף יח ובשטר.
וקונה את עצמו בשנים וביובל כא ובגרעון כסףכב.
יתרה עליו אמה העבריה, שקונה את עצמה בסימנין.
הנרצע נקנה ברציעה.
וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון.
עֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר;
- וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּשָׁנִים וּבַיּוֹבֵל וּבְגֵרְעוֹן כֶּסֶף.
- יְתֵרָה עָלָיו אָמָה הָעִבְרִיָּה,
- שֶׁקּוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּסִימָנִין.
- הַנִּרְצָע נִקְנֶה בִּרְצִיעָה,
- וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן:
עבד עברי -
- נקנה - בכסף, ובשטר,
- וקונה את עצמו - בשנים, וביובל, ובגרעון כסף.
- יתרה עליו אמה עבריה -
- שהיא קונה את עצמה - בסימנין.
- הנרצע נקנה - ברציעה,
- וקונה את עצמו - ביובל, ובמיתת אדון.
כתוב בתורה בעבד עברי "מכסף מקנתו"(ויקרא כה, נא), מלמד שהוא נקנה בכסף.
ונאמר באמה העבריה "והפדה"(שמות כא, ח), מלמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה. ואמר "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה"(דברים טו, יב), מקיש עברי לעבריה. ונאמר באמה העבריה "אם אחרת יקח לו"(שמות כא, י), הקישה הכתוב לאחרת, מה אחרת בשטר אף אמה העבריה נקנית בשטר, וילמוד עבד עברי מאמה עבריה שהוא נקנה בשטר כמותה ויצא בגרעון כסף, ותלמוד אמה עבריה מעבד עברי שהיא נקנית בכסף כמותו ותצא בשנים.
ומה שאמר בשנים - רוצה לומר עבודת שש שנים מיום שנמכר עד תשלום ששה שנים, ואפילו היה בכלל השש שנים שמיטה, והוא מה שאמר "שש שנים יעבוד ובשביעית"(שמות כא, ב) רוצה לומר פעמים שהוא עובד בשביעית, ואם נזדמן שנת היובל בתוך השש שנים יצא לחירות.
וגרעון כסף - הוא שיחשוב הקונה לפי חשבון השנים שעבד אצלו, וגורע מה שמגיע להם מדמיו, ונותן לו השאר ויצא. כיצד, הרי שלקחו בששים דינרין ועבד אצלו שתי שנים, נותן לו ארבעים דינרין ויצא בן חורין, ואל זה העניין רמז באמה העבריה כשאמר "והפדה"(שמות כא, ח).
ובסימנין - רוצה לומר שתביא שתי שערות אחר תשלום שתים-עשרה שנה ויום אחד, וזה בא בקבלה "ויצאה חנם" אלו ימי הבגרות, "אין כסף" אלו ימי הנערות. וימי הנערות הם אחר שהביאה ב' שערות עד ששה חדשים כמו שבארנו בפרק שלישי מכתובות (הלכה ח).
ואמר בנרצע "ואף לאמתך תעשה כן"(דברים טו, יז), ולכך האמה העבריה גם כן יוצאה במיתת האדון, ולא זכר אותה התנא מפני שהיא משותפת עם הנרצע בזה העניין.
ואמנם עבד עברי כשמת האדון, אם הניח בן עובד את הבן עד תשלום שש שנים, ואם לא הניח בן יצא לחירות ואינו עובד לא את הבת ולא את האח ולא שאר יורשים. ודע שעבד עברי, כשמכר הוא את עצמו מפני העניות הוא שנאמר עליו בתורה "כי ימכר לך אחיך העברי"(דברים טו, יב), וכשמכרוהו בית דין נאמר בו "ונמכר בגנבתו"(שמות כב, ב). ואם היו דמיו יותר מן הסך שנשאר עליו מקרן גניבתו אינו נמכר. וכבר נקדם לך בפרק שלישי (הלכה ח) מסוטה, האיש נמכר בגנבתו ולא האשה נמכרת בגנבתה, ואמנם מוכר אותה אביה בעודה קטנה כמו שבארנו בפרק שלישי מכתובות (הלכה ח). ואמרו שטר אמה עבריה מי כותבו האב כותבו, כגון שיכתוב לו "בתי מכורה לך" "בתי קנויה לך" ונותן לו השטר בפני עדים.
ואחר שזכרנו קצת מדיני עבד עברי נשלים אותם דרך העברה. אחר שתדע שהנמכר לגוי יוצא גם כן במיתת האדון. ומזה העניין הוא מה שאמרו:
- המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש, מכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש.
- המוכר את עצמו אינו נרצע, מכרוהו בית דין נרצע.
- המוכר עצמו אין מעניקין לו, מכרוהו בית דין מעניקין לו.
- המוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, מכרוהו בית דין רבו מוסר לו שפחה כנענית, והיא מותרת לו כל זמן שהוא עבד והבנים שיש לו ממנה עבדים, והוא מה שאומר בתורה "האשה וילדיה תהיה לאדוניה"(שמות כא, ד), ויש לו רשות לאדון להכריחו על זה אם לא רצה העבד.
ואמרו, ואלו מעניקין להם היוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון, ואמה עבריה בסימנין, אבל יוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו, ושיעור הדבר שיגיע לו מממונו לא פחות ממה ששווה שלושים סלעים, והסלע ארבעה דינרין, וכבר בארנו שיעור הדינר. ואמרו, מנין לבורח שחייב להשלים, שנאמר "שש שנים יעבוד"(שמות כא, ב). ואמרו, ענק אמה עבריה ומציאתה לאביה, לפי שהיא עדיין נערה כמו שבארנו והיא ברשות אביה, ואם מת אביה הרי היא לעצמה, לפי שהעיקר אצלנו אין אדם מוריש זכות בתו לבנו לפיכך אין לאחיה בזה שום דבר, וענק עבד עברי לעצמו ואין לבעל חובו שום זכות בו ולא יגבה חובו מזה. וכל זמן שחלה עבד עברי והוא אצל רבו, והיה חולה פחות מארבע שנים רצופין או מקוטעין, יחשב לו זמן החולי מכלל שש שנים, ואם התמיד בחוליו ארבע שנים חייב להשלים לפי שהוא כמו השכיר, והנך רואה מה שכתוב בתורה "כי משנה שכר שכיר"(דברים טו, יח).
וכבר ידעת לשון התורה באמה העבריה "אשר לא יעדה"(שמות כא, ח), ואמרו כיצד מצות יעוד, אומר לה בפני שנים, "הרי את מקודשת לי" "הרי את מאורסת לי" "הרי את לי לאינתו", אפילו בסוף שש ואפילו סמוך לשקיעת החמה, ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג מנהג שפחות. וכתוב בתורה "ואם לבנו ייעדנה"(שמות כא, ט), והוא שיאמר לה "הרי את מקודשת לבני", אבל צריך שיהיה הבן גדול וירצה בכך, וכן אמרו אין יעוד אלא בגדול ואין יעוד אלא מדעתה. ומכר אמה העבריה אינו קיים אלא לאדם שיש לה עליו קידושין או יש לה על בנו קידושין, ואף על פי שאין לה עליו, כגון שימכור את בתו לאביו שאי אפשר שייעד אותה אלא לבנו מפני שהיא בת אחיו. ואמרו לאמה מלמד שמוכרה לפסולין. וכשיעדה לו או לבנו אינה יוצאה אלא בגט, ואמנם יוצאה בכל אלו הדרכים כשלא יעדה לא לו ולא לבנו. ודע שמחייבין האב לפדות את בתו כשמכרה משום פגם משפחה, והוא מה שאמר מפדין אותה בעל כרחו.
ואמרו אינה נמכרת ונשנית. וממה שצריך שתדעהו שהגנב כשגנב מראובן ונמכר בגניבתו, אחר כך גנב פעם שניה מראובן עצמו, הרי זה אינו נמכר פעם שניה לפי שלא ימכרנו ראובן שתי פעמים, אמרו כיון שנמכר פעם אחת אי אתה רשאי למוכרו.
ולא יהיה המרצע אלא של מתכת. ואין רוצעין אלא בגובה של אוזן. ועבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום, אבל לוקח שפחה כנענית מפני שהיא מותרת לו כל זמן העבדות. ואמרו, בכל עבד עברי יש לו אשה ובנים, רבו מוסר לו שפחה כנענית. ואמרו "אם אמר יאמר העבד"(שמות כא, ה), עד שיאמר וישנה העבד, עד שיאמר כשהוא עבד, ועד שיאמר בתחילת שש ובסוף שש. לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע, שנאמר "כי אהבך ואת ביתך"(דברים טו, טז). לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע, שנאמר "את אשתי ואת בני"(שמות כא, ה). הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע, שנאמר "כי טוב לו עמך"(דברים טו, טו). רבו אוהבו והוא אינו אוהב רבו אינו נרצע, שנאמר "כי אהבך ואת ביתך"(דברים טו, טז). הוא חולה ורבו אינו חולה אינו נרצע, שנאמר "כי טוב לו"(דברים טו, טו). רבו חולה והוא אינו חולה אינו נרצע, שנאמר "עמך"(דברים טו, טו).
תנו רבנן "כי טוב לו עמך" עמך במאכל עמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא יין חדש, אתה ישן על גבי המוכין והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. ואמרו רבו חייב במזון אשתו ובניו, ולכך אמר "ויצאה אשתו עמו"(שמות כא, ג), "ויצא מעמך הוא ובניו עמו"(ויקרא כה, מא), לפי שאין עליהם רשות, ואמנם רוצה לומר שהם יוצאים מטורחו. וכמו כן אינו מותר לו שישתעבד בו בכל ימי העבדות בעניינים שיש בהם גנאי גדול, כגון שינעול מנעליו או יוליך כליו לבית המרחץ, לפי שנאמר "לא ימכרו ממכרת עבד"(ויקרא כה, מב).
ואמרו אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:
עבד עברי נקנה בכסף - דכתיב (ויקרא כד) מכסף מקנתו, מלמד שהוא נקנה בכסף יז:
ובשטר - שנאמר באמה העבריה (שמות כא) אם אחרת יקח לו, הקישה הכתוב לאחרת. מה אחרת בשטר יט אף האמה בשטר, וילמוד עבד עברי מאמה העבריה, דכתיב (דברים טו) העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה:
בשנים - לסוף ו' שנים יצא חפשי, ואפילו היתה שמטה בתוך שש שנים, עובד, דכתיב (שמות כא) שש שנים יעבוד ובשביעית. פעמים שהוא עובד בשביעית: כ
וביובל - אם פגע יובל בתוך שש שנים, מוציאו:
ובגרעון כסף - דכתיב באמה העבריה (שם) והפדה, והוקש עברי לעבריה, אם קנאו רבו בשש מנים והוא עתיד לצאת לסוף ו', נמצא קונה עבודת כל שנה במנה, כשבא לפדות עצמו מגרע לו רבו מפדיונו דמי עבודת השנים שעבד:
יתירה עליו אמה - שקונה עצמה בכל אלה כג ובסימני נערות, כדילפינן מויצאה חנם, ריבה לה יציאה לזו, שיוצאה בסימנים:
ובמיתת האדון - דכתיב ועבדו לעולם, לו ולא לבן. אבל הנמכר ומת האדון בתוך ו', עובד לבן, דכתיב שש שנים יעבוד, בין לו בין לבנו. ודוקא לבן עובד כל שש אם מת האדון, אבל לבת ולאח ולשאר יורשים אינו עובד, דכתיב (דברים טז) ועבדך שש שנים, לך ולא ליורשים. ואמה העבריה קונה עצמה במיתת האדון כנרצע, דכתיב גבי נרצע (שם) ואף לאמתך תעשה כן כד:
עבד עברי נקנה בכסף. כתב הר"ב דכתיב מכסף מקנתו כו'. וכן כתב הרמב"ם. ובגמ' אשכחן עבד עברי הנמכר לנכרי הואיל וכל קנינו בכסף. פירשו התוספות *) דעבד עברי אינו קונה בשטר. דישראל שקונה בשטר מאחרת נ"ל כדלקמן. ונכרי שאינו בתורת גיטין וקדושין לא שייך ה"ט. ע"כ. נמכר לישראל מנלן. אמר קרא (שמות כ"א) והפדה מלמד שמגרע פדיונה ויוצאה. פירש"י. אלמא בכסף נקנה. דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעה. ע"כ. והוקש עברי לעבריה כדפי' הר"ב לקמן. ואהא נמי פרכינן אשכחן מכרוהו ב"ד. הואיל ונמכר בעל כרחו. מוכר עצמו מנלן. יליף שכיר שכיר. פירש"י נאמר במוכר עצמו (ויקרא כ"ה) כשכיר כתושב יהיה עמך. ונאמר במכרוהו ב"ד (דברים ט"ו) כי משנה שכר שכיר:
בכסף. ולא פירשה משנתינו זו. בכמה. והרמב"ם בפ"ד מה' עבדים כתב אמה העבריה נקנית בכסף כו' ואינה נקנית בפרוטה מפני שצריך לקנותה בדמים שראוים לגרעון כדי שתגרע פדיונה ותצא. ע"כ. ולא הראה הכ"מ מקומו איה. ואני מצאתים בפירקין בגמ' לעיל דף י"א ויליף לה מיעוד דכל היכא דלא מצי מייעד לא הוו זביניה זביני ואע"ג דאי בעי מייעד ואי בעי לא מייעד. ה"נ כל היכא דלא מצי מגרעא לא הוה זביניה זביני. ובעבד עברי לא כתב כן הרמב"ם. ומשמע להכ"מ דדינו ככל קנין שהוא בפרוטה. וכתב וז"ל קשה דהא לא ילפינן דנמכר לישראל נקנה בכסף. אלא מדכתיב והפדה כו' והוקש עברי לעבריה. ומהאי ילפינן נמי גרעון כסף וכיון שכן היה לנו לומר דגם [עבד עברי] נמכר לישראל לא יקנה בפרוטה כמו אמה. ואיני רואה דבר מתיישב בזה. רק ששאלו בגמ' ע"ע נקנה בכסף מנלן אמר קרא מכסף מקנתו אשכחן כו' עד יליף שכיר שכיר הניחא למאן דיליף [שפיר שכיר] אלא למאן דלא יליף שכיר שכיר מא"ל אמר קרא (ויקרא כ"ה) וכי תשיג וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמוד עליון מתחתון כלומר וכי תשיג כתיב בנמכר לנכרי ולעיל מיניה כתיב נמכר לישראל ואע"ג דבגמ' לא אשכחן בתר הכי תנא דיליף שכיר שכיר אלא כולהו ילפי עבד עברי מדכתיב וכי תשיג מצינו למילף דכיון דאיכא כסף דהיינו פרוטה נקנה בכך עכ"ל ויש ט"ס בדבריו דאדרבא לא אשכחן תנא דלא יליף שכיר שכיר ועוד אי כולהו ילפי מוכי תשיג א"כ שפיר מצינו למילף ומאי דוחקיה למימר אע"ג כו':
בכסף. ובשוה כסף הרמב"ם פ"ב מה' עבדים. ועיין מ"ש לקמן בדבור ובגרעון כסף:
ובשטר. כתב הר"ב שנאמר באמה העבריה אם אחרת כו' מה אחרת בשטר. כלומר קיחת קדושין. ולפי זה שטר דאמה נמי הקונה כותב בתך קנויה לי. ובגמ' פליגי בה רב הונא ורב חסדא. והרמב"ם פסק בפ"ד מהלכות עבדים כרב חסדא שסובר הא בכותב בתי קנויה לך וכ"כ בפירושו. ולרב חסדא יליף ליה מלא תצא כצאת עבדים אבל נקנית בקנין עבדים ואתי אחרת וגלי לן דקנין שטר מרבינן:
וקונה את עצמו בשנים. כתב הר"ב לסוף שש שנים כו'. ובשביעית פעמים כו'. וכ"פ הרמב"ם. והכ"מ בפ"ב מהל' עבדים הביא ל' מכילתא בענין אחר. והך קרא במכרוהו ב"ד כתיב אבל במוכר עצמו דינו שמוכר עצמו אפי' לעשרים שנה ואם פגע בו יובל אפילו אחר שנה [אחת]. יוצא. [שנאמר (שם)] עד שנת היובל יעבוד עמך כמ"ש שם הרמב"ם. ויראה לי דהואיל ומ"מ יוצא בשנים שקצב במכירתו שפיר תני סתם דע"ע יוצא בשנים. ואלא מיהא הא כדאיתא והא כדאיתא.
וביובל. גמ' שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך. ובמוכר עצמו כתיב. ומכרוהו ב"ד יליף ליה דף ט"ו מדכתיב (שם) ושב אל משפחתו:
ובגרעון כסף. תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ויליף ליה מדכתיב (שם) ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף אבל מסברא לא נפקא לן כמו בקדושין דהכא סד"א כיון שמגרע פדיונו ויוצא בע"כ של רבו דלימא ליה רביה זיל טרח וזבין ואייתי לי להכי איצטריך קרא לרבויי דמסברא לית לן דכל כה"ג שוה כסף [ככסף]. כ"כ הר"ן בריש פירקין. ונ"ל דגבי נקנה אין ה"נ דנפקא לן מסברא כמו בקדושין כיון שמתרצים גם שניהם ומיהו אפילו אי לאו סברא הואיל וקנין כסף מוהפדה נפקא לן ודאי דמייתינן נמי שוה כסף [*לכל קנין]. ודע דתנא דברייתא תני ובשטר כלומר שטר שחרור וכתבו התוס' דתנא דמתני' לא חשיב אלא יציאות שהם בעל כרחו של אדון. אבל שטר מדעתו של אדון. יתירה עליו אמה העבריה. כתב הר"ב שקונה עצמה בכל אלה מהקישא דעברי ועבריה. הרמב"ם. וכתב הר"ב דקונה את עצמה ג"כ במיתת האדון כנרצע. וכיון דאיכא נמי באיש לא קתני. גמ':
(יז) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ובגמרא, אשכחן עבד עברי הנמכר לעו"ג כו', נמכר לישראל מנלן. אמר קרא והפדה מלמד שמגרע פדיונה ויוצאה. ופירש"י אלמא בכסף נקנה דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעה:והוקש עברי לעבריה. אשכחן מכרוהו ב"ד הואיל ונמכר בע"כ מוכר עצמו מנלן יליף שכיר שכיר. ופירש"י נאמר במוכר עצמו כשכיר כתושב היה עמך ונאמר במכרוהו ב"ד כי משנה שכר שכיר:
(יח) (על המשנה) בכסף. ולא פירשה משנתינו זו בכמה. והר"מ כתב באמה, ואינה נקנית בפרוסה מפני שצריך לקנותה בדמים שראוים לגרעון כדי שתגרע פדיונה ותצא. ומצאתי לו ראיה כו' ובעבד עברי לא כתב כן. וכתב הכ"מ משמע דדינו בפרוטה, וקשה דהא איתקש לעבריה:
(יט) (על הברטנורא) כלומר קיחת קדושין. ולפי זה שטר דאמה נמי הקונה כותב בתך קנויה לי. ובגמרא פליגי בה. והר"מ פוסק כמ"ד דכותב בתי קנויה לך:
(כ) (על הברטנורא) והך קרא במכרוהו ב"ד כתיב אבל במוכר עצמו דינו שמוכר עצמו אפילו לעשרים שנה ואם פגע בו יובל אפילו אחר שנה אחת יוצא. שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך ונ"ל דהואיל ומ"מ יוצא בשנים שקצב במכירתו שפיר תני סתם דע"ע יוצא בשנים ואלא מיהא הא כדאיתא והא כדאיתא:
(כא) (על המשנה) וביובל. בגמרא יליף להו מקרא:
(כב) (על המשנה) ובגרעון כסף. תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף. ויליף ליה מקרא כו'. ודע דבברייתא תני ובשטר, כלומר שטר שחרור. וכתבו התוספ' דתנא דמתניתין לא חשיב אלא יציאות שהם בע"כ של האדון. ועתוי"ט:
(כג) (על הברטנורא) מהקישא דעברי ועבריה. הר"מ:
(כד) (על הברטנורא) וכיון דאיתא נמי באיש לא קתני. גמרא:
עבד עברי נקנה בכסף: דכתיב מכסף מקנתו והאי קרא משתעי בעבד הנמכר לגוי ולא מני למילף עבד הנמכר לישראל מיניה דמה לגוי שכן כל קניינו דעבד עברי בכסף ולא בשטר [הגה"ה. פירשו תוס' ז"ל דהא דישראל שקונה בשטר מאחרת נפקא לן ונכרי שאינו בתורת גיטין וקדושין לא שייך האי טעמא ע"כ]. אלא ילפי' דהנמכר לישראל נקנה בכסף מהיקש דאמה העבריה דכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ובאמה העבריה כתיב והפדה ומדלא כתיב נפדית משמע בכסף והפדה שאף הבעל מסייע בפדיונה אלמא בכסף נקנית דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעא והדר פריך עלה אשכחן מכרהו ב"ד דכי ימכר ע"י אחרים משמע והדין נותן שיהא נקנה בכסף בלא חזקה הואיל ויש בו צד קל שנמכר בעל כרחו מכר עצמו מנ"ל יליף שכיר שכיר מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד דבמכרוהו ב"ד כתיב כי משנה שכר שכיר ובמוכר עצמו כתיב כשכיר כתושב יהיה עמך והדר פריך הניחא למאן דיליף שכיר שכיר אלא למאן דלא יליף שכיר שכיר מאי איכא למימר ומסקי אלא אמר קרא במוכר עצמו לגויים וכי תשיג וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון דהיינו מוכר עצמו לישראל מתחתון דהיינו מוכר עצמו לגוי ובנמכר לגוי כתיב מכסף מקנתו. וביד ר"פ שני דהלכות עבדים וסי' ח' י"ב ובכ"ג סימן ו' ז' ובפ"ד סי' ג' ד' ה' וכתב שם דאמה העבריה אינה נקנית בפרוטה מפני שצריך לקנותה בדמים שראויין לגרעון כדי שתגרע פדיונה ותצא ע"כ. ושם נסתפק מהרי"ק ז"ל אם גם ע"ע לא ירצה בפרוטה אלא יהיה דינו כדין אמה העבריה מהקשא דהעברי או העבריה:
ובשטר: גם שם כתב הרמב"ם ז"ל ניצד בשטר כותב על הנייר או על החרס בתי מכורה לך בתי קנויה לך ונותן ביד האדון ע"כ. וגם בר"פ שני גבי עבד עברי כתב כיצד בשטר כותב לו על הנייר או על החרס הריני מכור לך הריני קנוי לך ונותן לו השטר ע"כ:
וביובל: בברייתא דבגמרא קתני דקונה עצמו בכסף ובשוה כסף בכסף דכתיב מכסף מקנאו ובשוה כסף דכתיב ישיב גאולתו לרבות שוה כסף. וכתב הר"ן ז"ל לעיל בריש פירקין אבל מסברא לא נפקא לן כמו בקדושין דהכא סד"א כיון שמגרע פדיונו ויוצא בע"כ של רבו דלימא ליה רביה זיל טרח וזבין ואייתי לי להכי איצטריך קרא לרבויי דמסברא לית לן דכל כה"ג שוה כסף ככסף ע"כ. וכתוב בתוספות יום טוב ונראה לי דגבי נקנה אה"נ דנפקא לן מסברא כמו בקדושין כמו שמתרצין גם שניהם ומיהו אפילו אי לאו סברא הואיל וקנין כסף מוהפדה נפקא לן ודאי דמייתינן נמי שוה כסף [לכל קנין] ע"כ. וגם בשטר שחרור תנן בברייתא דהוא קונה עצמו אבל מחילה בדברים על פה לא מהני משום דעבד עברי גופו קנוי לרבו לענין שמוסר לו בטל כרחו שפחה כנענית והולדות לאדון הלכך אין זה שעבוד בעלמא אלא קנין הגוף ממש ומשו"ה לא מהני בה מחילה אפילו לענין מעשי ידיו והרב שמחל על גרעונו אין מחול עד שיגיעו ימי חפושו ולפיכך צריך שטר שחרור וכתבו תוספות והר"ן ז"ל ותנא דמתני' דלא חשיב שטר משום דתנא דמתניתין לא חשיב אלא יציאות שהן בעל כרחו של אדון אבל שטר מדעתו של אדון הוא ע"כ:
וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון: ראיתי כתוב בשם ר"ת דהא דלא תנא וקונה את עצמו בגרעון כסף משום דאין שייך בו כיון שלא נקנה בכסף וכתוב עליו ואינו נראה לי וכו' אלא נראה הטעם מפני שקנסתו תורה להרצע ולעבוד עד היובל ולפיכך אינו יוצא בגרעון כסף שלא זיכתו תורה לכך כי אם ביובל ובמיתת האדון ע"כ:
יכין
עבד עברי: שמכר א"ע או שמכרוהו ב"ד בגניבתו:
נקנה: שלא יוכל לחזור בו עד שיחזיר להאדון גרעון כסף ממכרו:
בכסף: בקבל המוכר המעות ששוה:
ובשטר: שכותב לו הריני מכור לך [(רמב"ם פ"ב מהל' עבדים)]. אבל בחזקה לא, דלא הוקשה לקרקעות רק עבד כנעני [קדושין כ"ז א']:
וקונה את עצמו: לצאת חפשי:
בשנים: לסוף שש משמכרוהו ב"ד. ומוכר את עצמו, שנמכר גם ליתר משש, יוצא לסוף זמן מכירתו אם מעט או הרבה:
וביובל: דפגע יובל תוך זמן ממכרן, יוצא:
ובגרעון כסף: בהשיג ידו ורוצה לפדות א"ע, חושב דמי ממכרו לפי שנות ממכרו, ומחזיר דמי מותר השנים ויוצא. והא דלא תני וקונה א"ע בשטר, דהרי רבא נ"ל דגם עבד עברי גופו קנוי וצריך שטר [כקידושין ט"ז א']. י"א דלא תנא רק מה שהוא על כרחו של אדון, משא"כ שטר ברצון אדון תליא:
יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין: גם בסימנים, דהיינו בהביאה ב' שערות אחר י"ב שנים ויום אחד יוצאת:
הנרצע: עי' ריש פרשת משפטים:
ובמיתת האדון: אבל בלא נרצע, ומת האדון, עובד לבנו, אבל לא לבתו או ליורש אחר. אבל אמה אף שאינה נרצעת יוצאת במיתת האדון אף מבן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת