עיקר תוי"ט על קידושין א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה קידושין א: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) נקנית. לבעלה להצריכה ממנו גט. הר"נ:

(ב) (על הברטנורא) ואכתי קשיא דליתני מתקדשת ומתרץ בגמרא משום דקא בעי למתני כסף דילפינן קיחה קיחה וקיחה אקרי קנין דכתיב השדה אשר קנה אברהם. ועתוי"ט:

(ג) (על המשנה) בג' כו'. מנינא למעוטי חליפין. דלא תימא הואיל וגמרינן משדה עפרון מה התם בחליפין אף כאן בחליפין קמ"ל דלא. דאשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה, וחליפין אפילו בפחות מש"פ. ולא דבר הכתוב בקיחה דאשה אלא בקנין דמים. גמרא:

(ד) (על המשנה) וקונה. להיות ברשותה להנשא לאחר. רש"י:

(ה) (על המשנה) בב'. מנינא למעוטי חליצה דלא תיתי ק"ו מיבמה שאינה יוצאה בגט כו' ת"ל כו'. גמרא:

(ו) (על המשנה) בכסף. וצריך שיהיה לשם קדושין ולפני עדים. ותימא על הר"ב והר"מ שלא פירשו. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) איברא דבגמרא הכי איתא אבל הר"ב מסיים ונתנו לה משום דה"ה במתקדשת ע"י אביה איירי. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) ולאו דוקא אלא נתייחד עמה:

(ט) (על המשנה) בדינר. טעמייהו דב"ש שלא יהו בנות ישראל כהפקר גמרא. ומצאנו שיעור דינר שהוא שיעור חשוב:

(י) (על המשנה) ובשוה. והטעם דכיון שהיא מתרצית בדבר וניחא לה בשוה כסף ככסף דמי ואין צריך קרא לרבויי:

(יא) (על המשנה) וכמה כו'. הא דלא מפרש כמה הוא דינר משום דדינר היו יודעים כמה היה כו'. ועוד. דדברי ב"ה דקיי"ל כוותיה אבעי ליה לפרושי טפי. תוספ':

(יב) (על המשנה) האיטלקי. הוא אטליא של יון:

(יג) (על המשנה) בגט כו'. בגמרא ילפינן להו מקראי:

(יד) (על הברטנורא) כדיליף לה בגמרא מקרא:

(טו) (על המשנה) בחליצה. יליף ליה בגמרא מקרא:

(טז) (על המשנה) ובמיתת כו'. ק"ו ומה א"א שהיא בחנק מיתת הבעל מתירתה, יבמה שהיא בלאו לא כ"ש כו':

(ב)

(יז) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ובגמרא, אשכחן עבד עברי הנמכר לעו"ג כו', נמכר לישראל מנלן. אמר קרא והפדה מלמד שמגרע פדיונה ויוצאה. ופירש"י אלמא בכסף נקנה דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעה:והוקש עברי לעבריה. אשכחן מכרוהו ב"ד הואיל ונמכר בע"כ מוכר עצמו מנלן יליף שכיר שכיר. ופירש"י נאמר במוכר עצמו כשכיר כתושב היה עמך ונאמר במכרוהו ב"ד כי משנה שכר שכיר:

(יח) (על המשנה) בכסף. ולא פירשה משנתינו זו בכמה. והר"מ כתב באמה, ואינה נקנית בפרוסה מפני שצריך לקנותה בדמים שראוים לגרעון כדי שתגרע פדיונה ותצא. ומצאתי לו ראיה כו' ובעבד עברי לא כתב כן. וכתב הכ"מ משמע דדינו בפרוטה, וקשה דהא איתקש לעבריה:

(יט) (על הברטנורא) כלומר קיחת קדושין. ולפי זה שטר דאמה נמי הקונה כותב בתך קנויה לי. ובגמרא פליגי בה. והר"מ פוסק כמ"ד דכותב בתי קנויה לך:

(כ) (על הברטנורא) והך קרא במכרוהו ב"ד כתיב אבל במוכר עצמו דינו שמוכר עצמו אפילו לעשרים שנה ואם פגע בו יובל אפילו אחר שנה אחת יוצא. שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך ונ"ל דהואיל ומ"מ יוצא בשנים שקצב במכירתו שפיר תני סתם דע"ע יוצא בשנים ואלא מיהא הא כדאיתא והא כדאיתא:

(כא) (על המשנה) וביובל. בגמרא יליף להו מקרא:

(כב) (על המשנה) ובגרעון כסף. תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף. ויליף ליה מקרא כו'. ודע דבברייתא תני ובשטר, כלומר שטר שחרור. וכתבו התוספ' דתנא דמתניתין לא חשיב אלא יציאות שהם בע"כ של האדון. ועתוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) מהקישא דעברי ועבריה. הר"מ:

(כד) (על הברטנורא) וכיון דאיתא נמי באיש לא קתני. גמרא:

(ג)

(כה) (על הברטנורא) והאי קרא בפרשת בהר כתיב:

(כו) (על המשנה) בכסף כו'. בגמרא דה"ה בחליפין ובמשיכה ומילתא דאיתא במטלטלי לא קתני:

(כז) (על המשנה) בכסף. וביובל לא. ואע"ג דאתקיש קרקעות לשדה אחוזה ושדה אחוזה יוצאת ביובל כמפורש בכתוב, בעבד כתיב לעולם בהם תעבודו, כדאיתא בגמרא:

(כח) (על המשנה) ובשטר. דגמר לה לה מאשה:

(כט) (על הברטנורא) ולפי זה כל שכן על ידי עצמו. וא"ת לערבינהו ולתני בכסף ובשטר בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים. בגמרא משנינן דהך בבא ובשטר כו' לאו חכמים אמרי לה אלא רשב"א היא וג' מחלוקות בדבר. ופירש"י ה"ק ליה רבנן לר"מ אף בכסף ע"י עצמו, דיש קנין, וכ"ש ע"י אחרים דזכות הוא לו וכ"ש שטר דזכות. ורשב"א אומר בשטר ע"י אחרים, וה"ק אף בשטר, וכ"ש בכסף דע"י אחרים דוקא:

(ל) (על הברטנורא) יליף ליה בגמרא מכלל ופרט וכלל:

(לא) (על הברטנורא) יליף לה שילוח שילוח מאשה:

(לב) (על הברטנורא) שמעינן מינה דסברת הר"ב דהלכה כי אמר ע"מ שאין לרבו רשות בו מהני ולא קנה רבו וא"כ כל שכן אשה שאם א"ל כן שלא קנה בעלה. שהרי העבד גופו קנוי לרבו לא כן האשה לבעלה. ועתוי"ט:

(ד)

(לג) (על הברטנורא) לאו דוקא, דאין צריך שימסרנה מיד ליד. אלא כל שאחזה במצותו סגי. הר"נ:

(לד) (על המשנה) בהגבהה. ג' טפחים, דנפקא ליה מתורת לבוד. רש"י. ולא דמי לערוב דמשנה ו' פ"ז דערובין דהגבהה טפח סגי לזכות בו. דשאני שתופי מבואות דרבנן לא הצריכו קנוייה על כך. ור"ת מפרש דכל הגבהה בטפח קני:

(לה) (על הברטנורא) משמע דבמסירה לא. ש"מ דמשיכה עדיפה ממסירה:

(לו) (על הברטנורא) טעמא דמלתא, משום דמשיכה היינו שמושך הדבר לרשותו, ואלו רה"ר לאו רשותו הוא, שהרי אין לו רשות. להביא שם כליו. ואף דבכלל משיכה מסירה שהרי א"צ מיד ליד (ומשיכה צריכה נמי להיות במצות המוכר א"נ בפניו וכן דין המסירה). וכיון שהמסירה קונה ברה"ר איך אפשר שהמשיכה לא תקנה. לאו קושיא היא דכיון שמשך גלי דעתיה דלא ניחא ליה דלקני במסירה אלא במשיכה ומשיכה ברה"ר לאו מידי היא והא דמסירה לא קני בסמטא ובחצר של שניהם משום דאפשר במשיכה. א"נ כו' ועתוי"ט:

(לז) (על הברטנורא) היינו כשהכניסה שלא ברשות בעל החצר. דאל"כ הוי חצר שלו או של שניהם. המגיד:

(לח) (על הברטנורא) מסיים הר"מ ואפילו שאנו אומרים בו דנקנה במשיכה. ומו"מ יצא מן הכלל בהמה דקה משום דמסרכא. ועתוי"ט:

(לט) (על הברטנורא) לא ידעתי טעם הדבר, דודאי דמשיכה דעדיפא ממסירה כמו שכתבתי מהני בדבר הנקנה במסירה דגריעה מינה:

(ה)

(מ) (על הברטנורא) וכלומר שחוזר לאחור. ולשון הערוך ואחריתך תאכל באש (יחזקאל כג). תרגום ושפר ארעך תתוקד בנורא:

(מא) (על המשנה) בכסף. בשוה פרוטה. דבפחות מש"פ לא מקרי כסף. ב"י:

(מב) (על הברטנורא) ואימא, עד דאיכא שטר, דכתב וכתוב בספר וחתום. אי כתיב יקנו לבסוף, כדקאמרת, השתא דכתיב יקנו מעיקרא, כסף קני, שטר ראיה בעלמא הוא. גמרא:

(מג) (על הברטנורא) כיון שרגילים בהכי לא סמכה דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא. רש"י. ובכל שטר עם עסקינן ואפילו בשטר הודאה. (כלומר שטר ראיה. ב"ד) ומיהו כששרגילין בשטר קנין תולה קנייתו בשטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף וכשרגילין בשטר ראיה. כשנכתב השטר קנה למפרע משעת נתינת הכסף:הר"ן. ועתוי"ט:

(מד) (על הברטנורא) או או קאמר ומשכחת ליה בקנייה. במוכר שדהו מפני שדהו מפני רעתה כדמפרש ואזיל:

(מה) (על הברטנורא) דלא גמר מוכר ומקנה עד שמקבל דמים. ואע"ג דקביל דמים בעי שטרא כדלעיל. רש"י

(מו) (על הברטנורא) דניחא ליה דלקנייא ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא מצי למיהדר ביה. רש"י:

(מז) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ותימא דהא אמרן דלעיל דהאי קרא לשטר ראיה בעלמא הוא. ובגמרא אלא מהכא ואקח את ספר המקנה. פירש"י אלמא יש קנין אף בספר לבדו:

(מח) (על הברטנורא) ושייר קנין חליפין:

(מט) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ותימא דבמ"ב פ"ד דב"מ מפרש ד"ת מעות קונות וחכמים תקנו משיכה כו'. ובגמרא סתמא דגמרא קאמר דכתיב קנה מיד כו'. והדר אמרינן ולר"י דאמר ד"ת מעות קונות מא"ל תנא תקנתא דרבנן קתני.

(נ) (על המשנה) במשיכה. לא אתא למעוטי אלא קנינין דנכסין שיש להם אחריות דהיינו כסף שטר וחזקה. אבל אה"נ דנקנין במסירה והגבהה. ונקט משיכה משום דרוב קניית מטלטלין במשיכה כו'. הר"נ. ועתוי"ט:

(נא) (על המשנה) עם. מסקינן בגמרא דלא בעינן צבורין ומונחין בקרקע:

(נב) (על הברטנורא) ואע"ג דסוטה איסורא, ילפינן מינה לממונא, ובק"ו, ומה סוטה שלא נתנה להתבע בעד אחד מגלגלין, ממון שניתן להתבע בעד אחד (להשביעו) אינו דין שמגלגלין. גמרא:

(נג) (על המשנה) וזוקקין. גוררין. הר"ב פ"ו דשבועות מ"ג:

(ו)

(נד) (על הברטנורא) כדכתיב ושלף איש נעלו:

(נה) (על הברטנורא) שהמלך פוסלה לפעמים וגוזר לצור צורה אחרת הלכך כדבר שאינו מסוים ושלם דממעטינן דבר שאינו מסוים מדכתב נעל. רש"י. וטעם דבפירות לא. מדכתיב נעלו נעל אין מידי אחריני לא. גמרא. וקשה דלמ"ד אין קונין בפירות לא קיימא הך אוקימתא דכל הנשום כל מטלטלין שכתב הר"ב ברישא. ומוקמינן שנתחייב לו דמי שור ואח"כ קונה אצלו פרה באותן הדמים ומשום דלא שכיח לא תקנו בו רבנן שלא יהיו מעות קונות כו'. והר"מ מפרש כל הנשום כו' כגון שיאמר אלו בהמות או זו השדה שוים כך וכך לטרות פלפלין. לפיכך כשהחליף הפלפלים עם הבהמה כו' (כיון שמשך זה נתחייב כו') ולא יתקיים הקנין לא בפירות. ולא במטבע. לא קשה מידי לפי דלדבריו הראשונים אין הקנין כמו קניין סודר שבו אמרו אין קונין בפירות דאמעיטו מנעל. אבל דבריו הראשונים בתורת שיווי דמים הן וסבירא ליה דבכהאי גוונא כולי עלמא סבירא להו דקונין זה את זה. ומ"ש הר"ב הואיל ולא שקל כו' כ"כ הר"מ. וקשה דהא אפשר דאעפ"כ דעתו אצורה. ובגמרא אמרו משום דלא שכיח כו'. ולי נראה שלשון הר"ב מסורס שמ"ש וכל וכו' עד בחליפין. צ"ל אחר ולא מנה. ועתוי"ט:

(נו) (על המשנה) בכסף. בגמרא יליף ליה:

(נז) (על הברטנורא) וחזקה לאו דוקא. וה"ה משיכה ל"ד:

(נח) (על הברטנורא) משמע דבמקח וממכר לא משכחת לה. ומ"ב פ"ח דערכין, מדבריהם היא. המגיד. ועתוי"ט:

(ז)

(נט) (על הברטנורא) ועיקם התנא לשונו לומר דמצות הבן הם. שאם לא עשאן לו אביו חייב הוא בעצמו לעשותן כדאיתא בגמרא. ובסיפא אגב רישא נקט האי לישנא:

(ס) (על הברטנורא) כולהו ילפינן להו בגמרא מקראי. ועתוי"ט:

(סא) (על הברטנורא) חיותיה הוא שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אינו יודע לשוט:

(סב) (על הברטנורא) כללים הם ולדוגמא נקטינהו. כמ"ש הר"מ:

(סג) (על הברטנורא) אם היה חולק עם אחר בדבר הלכה לא יאמר נראים לי דברי פלוני רש"י. והרמ"ה כתב, זה אין צריך דהיינו סותר את דבריו אלא אפילו נראין לו דברי אביו, אין לו לומר נראין דברי אבא שנראה כמכריע דברי אביו, אלא אם יש לו תשובה להשיב על החולקים ישיב. טור:

(סד) (על המשנה) חייבין. דכתיב תיראו. ומה ת"ל איש, שהוא סיפוק בידו לעשות (שאין מוחה בידו). אשה רשות אחרים (בעלה. רש"י) עליה. גמרא:

(סה) (על הברטנורא) ואף דבירושלמי אמרינן כסות יום שלבשה בלילה חייבת בציצית, אפ"ה כיון שחיובו תלוי במה שהזמן גרם לבישתו ביום יש לה ליחשב זמן גרמא שזמן לבישתה גורם החיוב. תוספ':

(סו) (על המשנה) פטורות. מה תפילין נשים פטורות, אף כל מ"ע שהזמן גמרא נשים פטורות. גמרא:

(סז) (על הברטנורא) אע"ג דאית בהו לאו וללא תשים דמים, וא"כ תיפוק ליה דנשים חייבות משום הלאו, מסיק הר"נ, דלאו ועשה אינן באין כאחד, דלא תשים, ההוא כשבנה ע"מ שלא, לעשות. ואעפ"כ מחייב אח"כ, לעשות מעקה משום העשה:

(סח) (על הברטנורא) נמי לאו דלא תוכל להתעלם כשנטלה ע"מ שלא לההזירה עבר הלאו. ומ"מ מחויב לקיים העשה דהשב תשיבם:

(סט) (על הברטנורא) אם נטלה ע"מ שלא לשלחה עובר משום לא תקח האם. ואח"כ חייב בעשה. דשלח לרבנן לאו מעיקרא משמע. הר"ב:

(ע) (על הברטנורא) ומ"ש כל, אמנם ר"ל הרוב. הר"מ:

(עא) (על הברטנורא) דזמן גרם ונשים חייבות, כדאיתא בפסחים דף מ"ג. ושמחה במועדים דכתיב ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך. רש"י:

(עב) (על הברטנורא) כדכתיב הקהל את העם האנשים והנשים:

(עג) (על הברטנורא) כת"ק דסוף: פ"ו דיבמות, דהלכתא כותיה:

(עד) (על הברטנורא) מפורש לעיל:

(עה) (על הברטנורא) ולאו עונשי מלקות הן. ובגמרא, אי מהכא אימא דוקא משום כפרה הם רחמנא עלה. פירשו התוספ' כגון עריות דכתיב בנשים עונשין כתב רחמנא אשר תשים. לפניהם השוה כו' לכל דינים. ואי מהא הוא אמינא משום דחיותה היא דאי אין עליה דין הכל גוזלים אותה והיא גוזלת אחרים והכל בדילין הימנה כתב רחמנא והמית איש או אשה בשור המועד שהרג ה. סוה כו' ואי מהא משום דאיכא איבוד נשמה חס רחמנא, אבל הנך תרתי אימא לא, צריכא:

(עו) (על הברטנורא) אפילו העלתה זקן. רש"י:

(ח)

(עז) (על המשנה) סמיכות. נראה דמהגשות ואילך מיירי בכהנים, אבל סמיכות ותנופות איירי בישראל. תוספ'. ובגמרא ילפינן לכולהו, מהן מקראי ומהן בהיקש, ובק"ו. וכתבו התוספ' ואע"ג דאינן כשרים אלא ביום והוו מצות עשה שהזמן גרמא איצטריכי קרא למיפסל הקרבן. וסמיכה דלא מיפסל הקרבן בסמיכתה, איצטריך, דה"א דאיתקש לשחיטה דכשרה בנשים משום דכתיב וסמך ושחט. ותנופה, ה"א דנילף מסוטה כו'. וכתבו עוד, ומחוסרי בגדים. לא היו, כיון דלא נצטוו בהם. ועתוי"ט:

(עח) (על המשנה) וההזאות. והולכה וזריקה לא קתני, דהולכה בכלל קבלה, שהרי מן והקריבו הבהן נפקא נמי קבלה וזריקה בכלל הזאה. תוספ':

(עט) (על המשנה) סוטה. מפורש ריש פ"ג דסוטה. ונזירה, אתיא כף כף מסוטה. ועתוי"ט:

(ט)

(פ) (על הברטנורא) שמוטל על גופו של אדם כגון שבת תפילין ע"ג פטר חמור מילה עריות וכיוצא בהם. רש"י:

(פא) (על הברטנורא) פירש"י שמוטלת על הקרקע או גדוליו כגון תרומות ומעשרות חלה לקט שכחה ופאה שביעית חדש ערלה כלאים ובגמרא יליף להו מקראי. ועתוי"ט:

(פב) (על המשנה) חוץ כו'. בירושלמי פריך אמאי לא תני לה חלה ומשני לפי שאינה בעיסה של נכרים ולא מיירי מתניתין אלא בדברים הנוהגים בישראל ונכרים. ועתוי"ט אמאי לא פריך נמי מתרומות ומעשרות:

(פג) (על הברטנורא) ות"ק, מפרש בגמרא, דס"ל דבא לומר שאף בארץ לא נתחייבו כל י"ד שנה שהיו בגלגל שכבשו ושחלקו עד שנתיישבו בה והכיר כל אחד את שלו:

(י)

(פד) (על הברטנורא) וכלומר שזוכה לעולם שכולו ארוך שהרי אין שם קצור ימים כלל. וא"ת דהיינו ונוחל את הארץ, לא קשיא, דהכי קאמר דבעוה"ז מתקנין לו כדי להטיב ולהאריך ימיו לעוה"ב, כדאיתא בגמרא שנפרעין ממנו מיעוט עונותיו בעוה"ז ומי שזכיותיו מועטים משלמין לו שכרו בעוה"ז:

(פה) (על הברטנורא) מסיים הר"מ, ר"ל העוה"ב. וכ"כ רש"י, חיי העוה"ב. והא דתנן בריש מסכת פאה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב ואלו הן כו', דליכא למימר דאפילו לא קיים שאר מצות, דהא רובו עונות הוא ואמאי תנן דוקא לאלו. מוקמינן בגמרא שאם היתה שקולה, פירוש הכף מאזנים, ויש במחצה זכיות אחת מאלו, מכרעת, פי' מכרעת את הכף כאלו רובא זכיות ואינו צריך למצוה יתירה דמתניתין אלא יש לו דין עושה מצוה יתירה:

(פו) (על הברטנורא) וכ"פ הר"מ. ונראה בעיני שהוכרחו לפרש כן אע"ג דקשיין דיוקי אהדדי. דמרישא דפירשו מצוה אחת יתירה כדמפרש בגמרא שמעינן דבעינן מרובה בזכיות, והשתא מפרשינן דלא בעינן אלא מחצה על מחצה. לפי שמסקינן בר"ה (דף י"ז) בינונים כו' בה"א ורב חסד מטה כלפי חסד. וברישא דמפרשינן מצוה אחת יתירה אע"פ שמחצה סגי לפי שהקב"ה מטה כלפי חסד. מ"מ עדיף צדיק מרובה בזכיותיו ממי שהוא בינוני אלא שע"י חסד נעשה כמרובה. וכלפי הא אמרו בגמרא דרישא מיירי ביתירה משום דבה מטיבין כו' ע"פ שורת הדין. אבל בסיפא דתנן אין מטיבין ע"כ כשעונותיו מרובין דהא אפילו אין לו יתירה נמי מטיבין לו מצד החסד כדאמרן:

(פז) (על הברטנורא) ופירש"י שזה שאינו באחת מאלו במה יתעסק אם לא בלצנות:

(פח) (על הברטנורא) דכיון שאינו מן הישוב אין מקפיד ע"ע ואין לו בושת פנים. רש"י: