רמב"ם על קידושין א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רמב"ם · על קידושין · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים כו': דרך טפל בין על לשון זכור בין על לשון נקבה כתוב בתורה את הדרך (אשר) ילכו בה וכתוב בדרך אחד יצאו אליך. ומה שאמר האשה נקנית ולא אמר האיש קונה ללמדינו שהיא אינה נישאת ותהיה אשת איש אלא בעצונה אבל אם קדשה בעל כרחה אינה מקודשת. ולמדנו שהיא מתקדשת בכסף לפי שנאמר כי יקח איש אשה ונאמר בעפרון נתתי כסף השדה קח ממני גמר קיחה קיחה. והקידושין בשטר הוא שיכתוב לה על איזה דבר שיזדמן ואפילו על גב החרס או על עלי הצמחים הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי ומה שדומה לזה הענין ויתן לה זה הדבר הכתוב בפני שני עדים והראיה על זה מה שאמר ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר כמו שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות אף הויה בשטר. וענין הקדושין בביאה הוא שיבא עליה בפני שני עדים לשם קידושין ואין שם דרך מבואר בקדושין יותר מזו והוא הכתוב בתורה שנאמר ובא עליה ובעלה בביאה נעשית בעולת בעל אבל מי שקדש בביאה או בלא שדוכין שקדמו לקדושין יש לו לדיין להלקותו מכת מרדות כדי שלא יהיו בני אדם פרוצין ואף על פי שהם נשואים קיימין ויכנוס את אשתו: ומשקל הדינר ששה ותשעים גרעיני שעורה מכסף ואיסר הוא רובע הדרכמון נקרא דרהם בערבי. והדינר ששה דרכמונים א"כ משקל האיסר ארבעה גרעינין ופרוטה חצי גרעין מכסף. ומפני שאמר האשה נקנית אמר ג"כ היבמה נקנית והיה מן הדין שיאמר היבם קונה לפי שהעיקר אצלנו שהאונס יבמתו ובא עליה בלא כוונה שקנאה כמו שנתבאר בסוף פרק ששי מיבמות:

משנה ב[עריכה]

עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה עצמו כו': כתוב בתורה בעבד עברי מכסף מקנתו מלמד שהוא נקנה בכסף ונאמר באמה העבריה והפדה מלמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה ואמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה ונאמר באמה העבריה אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת בשטר אף אמה העבריה נקנית בשטר וילמוד עבד עברי מאמה עבריה שהוא נקנה בשטר כמותה ויצא בגרעון כסף ונלמוד אמה עבריה מעבד עברי שהיא נקנית בכסף כמותו ותצא בשנים. ומה שאמר בשנים ר"ל עבודת שש שנים מיום שנמכר עד תשלום ששה שנים ואפילו היה בכלל השש שנים שמטה והוא מה שאמר שש שנים יעבוד ובשביעית ר"ל פעמים שהוא עובד בשביעית ואם נזדמן שנת היובל בתוך השש שנים יצא לחירות. וגרעון כסף הוא שיחשוב הקונה לפי חשבון השנים שעבד אצלו וגורע מה שמגיע להם מדמיו ונותן לו השאר ויצא כיצד הרי שלקחו בששים דינרין ועבד אצלו שתי שנים נותן לו ארבעים דינרין ויצא בן חורין ואל זה הענין רמז באמה העבריה כשאמר והפדה: ובסימנין ר"ל שתביא שתי שערות אחר תשלום י"ב שנה ויום אחד וזה בא בקבלה ויצאה חנם אלו ימי הבגרות. אין כסף אלו ימי הנערות וימי הנערות הם אחר שהביאה ב' שערות עד ששה חדשים כמו שבארנו בפ' שלישי מכתובות (הל"ח). ואמר בנרצע ואף לאמתך תעשה כן ולכך האמה העבריה גם כן יוצאה במיתת האדון ולא זכר אותה התנא מפני שהיא משותפת עם הנרצע בזה הענין. ואמנם עבד עברי כשמת האדון אם הניח בן עובד את הבן עד תשלום שש שנים ואם לא הניח בן יוצא לחירות ואינו עובד לא את הבת ולא את האח ולא שאר יורשים. ודע שעבד עברי כשמכר הוא את עצמו מפני העניות הוא שנאמר עליו בתורה כי ימכר לך אחיך העברי וכשמכרוהו ב"ד נאמר בו ונמכר בגנבתו ואם היו דמיו יותר מן הסך שנשאר עליו מקרן גניבתו אינו נמכר. וכבר נקדם לך בפ' ג' (הל"ח) מסוטה האיש נמכר בגנבתו ולא האשה נמכרת בגנבתה ואמנם מוכר אותה אביה בעודה קטנה כמו שבארנו בפרק שלישי מכתובות (הל"ח). ואמרו שטר אמה עבריה מי כותבו האב כותבו כגון שיכתוב לו בתי מכורה לך בתי קנויה לך ונותן לו השטר בפני עדים. ואחר שזכרנו קצת מדיני עבד עברי נשלים אותם דרך העברה אחר שתדע שהנמכר לעובד כוכבים יוצא גם כן במיתת האדון ומזה הענין הוא מה שאמרו המוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש המוכר את עצמו אינו נרצע מכרוהו ב"ד נרצע המוכר עצמו אין מעניקין לו מכרוהו ב"ד מעניקין לו המוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מכרוהו בית דין רבו מוסר לו שפחה כנענית והיא מותרת לו כל זמן שהוא עבד והבנים שיש לו ממנה עבדים והוא מה שאומר בתורה האשה וילדיה תהיה לאדוניה ויש לו רשות לאדון להכריחו על זה אם לא רצה העבד. ואמרו ואלו מעניקין להם היוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון ואמה עבריה בסימנין אבל יוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו ושיעור הדבר שיגיע לו מממונו לא פחות ממה ששוה ל' סלעים והסלע ד' דינרין וכבר בארנו הלכה קודמת שיעור הדינר ואמרו מנין לבורח שחייב להשלים שנאמר שש שנים יעבוד. ואמרו ענק אמה עבריה ומציאתה לאביה לפי שהיא עדיין נערה כמו שבארנו והיא ברשות אביה ואם מת אביה הרי היא לעצמה לפי שהעיקר אצלנו אין אדם מוריש זכות בתו לבנו לפיכך אין לאחיה בזה שום דבר וענק ע"ע לעצמו ואין לב"ח שום זכות בו ולא יגבה חובו מזה וכל זמן שחלה ע"ע והוא אצל רבו והיה חולה פחות מד' שנים רצופין או מקוטעין יחשב לו זמן החולי מכלל שש שנים ואם התמיד בחליו ד' שנים חייב להשלים לפי שהוא כמו השכיר והנך רואה מה שכתוב בתורה (דברים טו) כי משנה שכר שכיר: וכבר ידעת לשון התורה באמה העבריה אשר לא יעדה ואמרו כיצד מצות יעוד אומר לה בפר שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו אפילו בסוף שש ואפילו סמוך לשקיעת החמה ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג מנהג שפחות. וכתוב בתורה ואם לבנו ייעדנה והוא שיאמר לה הרי את מקודשת לבני אבל צריך שיהיה הבן גדול וירצה בכך וכן אמרו אין יעוד אלא בגדול ואין יעוד אלא מדעתה ומכר אמה העבריה אינו קיים אלא לאדם שיש לה עליו קידושין או יש לה על בנו קידושין ואף על פי שאין לה עליו כגון שימכור את בתו לאביו שאי אפשר שייעד אותה אלא לבנו מפני שהיא בת אחיו ואמרו לאמה מלמד שמוכרה לפסולין. וכשיעדה לו או לבנו אינה יוצאה אלא בגט ואמנם יוצאה בכל אלו הדרכים כשלא יעדה לא לו ולא לבנו. ודע שמחייבין האב לפדות את בתו כשמכרה משום פגם משפחה והוא מה שאמר מפדין אותה בעל כרחו ואמרו אינה נמכרת ונשנית. וממה שצריך שתדעהו שהגנב כשגנב מראובן ונמכר בגניבתו אח"כ גנב פעם שניה מראובן עצמו הרי זה אינו נמכר פעם שניה לפי שלא ימכרנו ראובן שתי פעמים אמרו כיון שנמכר פעם אחת אי אתה רשאי למוכרו. ולא יהיה המרצע אלא של מתכת ואין רוצעין אלא בגובה של אוזן ועבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום אבל לוקח שפחה כנענית מפני שהיא מותרת לו כל זמן העבדות ואמרו בכל עבד עברי יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ואמרו אם אמר יאמר העבד עד שיאמר וישנה העבד עד שיאמר כשהוא עבד ועד שיאמר בתחלת שש ובסוף שש. לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר את אשתי ואת בני הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע שנאמר כי טוב לו עמך רבו אוהבו והוא אינו אוהב. רבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך הוא חולה ורבו אינוו חולה אינו נרצע שנאמר כי טוב לו רבו חולה והוא אינו חולה אינו נרצע שנאמר עמך ת"ר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה. שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא יין חדש אתה ישן על גבי המוכין והוא ישן על גבי התבן מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו ואמרו רבו חייב במזון אשתו ובניו ולכך אמר ויצאה אשתו עמו ויצא מעמך הוא ובניו עמו לפי שאין לו עליהם רשות ואמנם ר"ל שהם יוצאים מטרתו וכמו כן אינו מותר לו שישתעבד בו בכל ימי העבדות בענינים שיש בהם גנאי גדול כגון שינעול מנעליו או יוליך כליו לבית המרחץ לפי שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד ואמרו אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:

משנה ג[עריכה]

עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כו': כתוב בתורה בעבד כנעני והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה הקיש עבדים לקרקעות מה קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כמו שיתבאר עתה כמו כן עבד כנעני נקנה באלו הדרכים בעצמם. ושמור בלבך שני עיקרים אחד מהן זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו והעיקר השני מחלוקת ר"מ וחכמים שהוא בפ' ראשון מגיטין (הל"ח) בענין יציאת עבד לחירות שר"מ אומר חובה הוא לו וחכמים אומרים זכות הוא לו ומן הידוע מה שקנתה אשה קנה בעלה ומה שקנה עבד קנה רבו ובזה אין חולק בו שום אדם ר"מ סבר כשנתן שום אדם ממון לעבד ואמר לו קנה אותו על מנת שתצא בו לחירות קנה אותו רבו ואינו יוצא לחירות לפי שכל זמן שאמר לו קנה אותו קנה רבו ואינו מועיל לו תנאו אחר כך לפיכך אמר רבי מאיר שהוא לא יצא בכסף לחירות אלא על ידי אחרים כגון שיתן אחד מבני אדם ממון לרבו כדי לפדותו וחכמים אומרים שתנאו מועיל ולא קנה העבד מזה הממון שום דבר עד שיצא לחירות ולכך אפשר לפי סברתם בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים ורבי מאיר ג"כ סבר שאינו יוצא לחירות עד שיגיע גט שחרור לידו אבל אם זכה לו על ידי אחר לא יצא לחירות לפי שהיא חובה לו ולכך אמר בשטר על ידי עצמו וחכמים אומרים שהוא קונה את עצמו אפילו בשטר על ידי אחרים לפי שזכות הוא לו. והלכה כחכמים. ומה שאמר בכאן בחזקה כבר בארוהו ואמרו כיצד בחזקה התיר מנעל רבו או הנעילו הוליך אחריו כליו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גרדו הלבישו הגביהו או שהגביה הרב את העבד קנאו. ועבד כנעני גם כן יקנה עצמו בראשי אברים והוא שיכה אותו רבו ויבטל ממנו אחד מעשרים וארבעה אברים והם אצבעות הידים והרגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראשי שדים שבאשה וראש הזכרות או שיבטל פעולת עינו או שינו כמו שכתוב בתורה ומה שחייב שלא מנה אותם בכלל מה שיקנה בו העבד עצמו לפי שהוא צריך גט חירות מרבו אחר שעשאן בעל מום כמו שזכרנו:

משנה ד[עריכה]

בהמה נסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה כו': מסירה הוא שימסור לו בהמה או שתלך בראש הבהמות ונמשכות אחריה על ידי ההלוך ופסק ההלכה בין בהמה דקה בין בהמה גסה נקנית במשיכה וכל שכן בהגבהה ומן העיקרים שאנו עתידין לבארם בב"ב (פ"ה הל"ט) הם אלו שהמשיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם ומסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם והגבהה קונה בכל מקום וכל מה שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה ואפילו שאנו אומרים בו שנקנה במשיכה ואשר חייב שתקנה בהמה דקה במשיכה ואע"פ שאפשר בה בהגבהה מפני שהיא מחזקת עצמה בקרקע ואינה נעתקת הוא מה שאמרו משום דמסרכה ובמקומות שאמרו שקונין בהם במסירה לא תועיל בהם המשיכה והמקומות שתועיל בהם המשיכה לא תועיל בהם המסירה ושמור אלו העקרים תמיד:

משנה ה[עריכה]

נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף כו': נכסים שיש להם אחריות הם הקרקעות ואמנם נקראו כך לפי שאחריות הוא חזרה והשגה והחזרה וההשגה אמנם הוא על קרקע בלבד כיצד ראובן מכר שדה לשמעון וראובן חייב ללוי חוב שהוא קודם לזאת המכירה הנה לוי מוציא השדה המכור מיד שמעון אם לא תמצא אצל ראובן ממה שיגבה חובו וזהו ענין אחריות ושאין להם אחריות הם המטלטלין כולם לפי שאין יכול לוי להוציא מיד שמעון המטלטין שמכר ראובן אחר שקבל החוב מלוי. ואמנם שתהיה הקרקע נקנה בנתינת המעות הוא מה שנא' (ירמיה לב) שדות בכסף יקנו ועל מנת שלא יהיה מנהגם בזה המקום לכתוב את השטר אבל המקומות שנוהגין בהם לכתוב השטרות במקח וממכר לא קנה עד שיכתוב השטר אלא א"כ פירש שהוא בנתינת המעות בלבד יקנה. וענין קניית הקרקע בשטר הוא שיכתוב באיזה דבר שירצה שדי נתונה לך שדי קנויה לך או כל כיוצא בזה וזהו במתנה בלבד שיקנה בשטר אבל במקח וממכר לא קנה עד שיתן הדמים אלא אם כן היה מוכר שדהו מפני רעתה ומביאין אנו ראיה שקונין בשטר ממה שכתוב (שם) וכתוב בספר וחתום. והחזקה קונין בה לבדה לעולם בכל ענין ואנו עתידין לבאר מיניה בבבא בתרא במקומה ומהם שיבנה שום דבר או יהרוס איזה שיעור שיהיה בזה הקרקע שרוצה לקנותו בפני בעל הקרקע וכל זמן שיעשה שום דבר בגוף הקרקע ובעל הקרקע לא ימחה בידו נתקיים המקח ומחייב לזה המוכר בזה המכר ואם היה שלא בפניו צריך שיאמר לו לך חזק וקני והראיה שקונין בחזקה מה שנאמר וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה. ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה הביאו ראיה על זה ממה שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד רוצה לומר שהדבר שאפשר לתתו מיד ליד לא יתקיים קנינו אלא בנתינה מיד ליד. ומה שאמר שהמטלטלין נקנין עם נכסים שיש להן אחריות כגון שימכור ראובן לשמעון ככר של פלפלין ובית פלוני בכך וכך מעות כשקנה שמעון הבית באחד משלשה דרכים שהקרקעות נקנין בהם קנה הפלפלין עם זה הבית ואע"פ שלא משך אותן ואפילו שהיו הפלפלין במדינה אחרת ועל מנת שיאמר לו קני הני אגב הקרקע והביאו ראיה על זה ממה שנאמר (דה"ב כא) ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערים מצורות ביהודה. וכבר זכרנו בזה הסדר במסכת כתובות (פ"ט הל"ז) שבכל מקום שנאמר במשנה שבועה שהיא שבועה בתורה או שבועה בתקנת חכמים כעין דאורייתא ואין מחייבין שבועת התורה בטענות קרקעות ועוד יתבאר זה במקומו במסכת שבועות (פ"ו ה"א) אבל נשבעין שבועת התורה על המטלטלין שנאמר כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וגו' ואמר ונקרב בעל הבית אל האלהים וכבר זכרנו שמודה במקצת הוא המחוייב שבועת התורה אבל אם כפר בכל זה הוא פטור ר"ל שישבע היסת כמו שבארנו בסוף כתובות ואם היה טוען ראובן לשמעון מנה ובית פלוני והודה לו במקצת המנה חייב שבועת התורה על כפירת קצת המנה וישבע ג"כ על כפירת הבית על ידי גלגול וגלגול שבועה מן התורה לפי שנאמר בסוטה אמן אמן ובא בקבלה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר וכו' כמו שביארנו במקומו (פ"ב ה"ה דסוטה) לפיכך כל מי שנתחייב שבועה יכול המשביעו לגלגל עליו בכלל שבועתו כל מה שירצה ממה שיתלה בטענה הראשונה או לא יתלה בה ומכח דברי יתבאר לך שכל מי שטוען לחבירו קרקעות והודה באחד מהם או טען עליו כלים וקרקעות והודה במטלטלין וכפר בקרקעות כולם או הודה בקצתם וכפר בכל המטלטלין הרי הוא בכל אלו החלקים פטור מן התורה משבועה וחייב בשבועת היסת בכל טענה מהם וכמו כן מי שטען על חבירו במטלטלין והזמין קצתם ואמר לו זהו שיש לך בידי טול והילך אינו מחוייב אלא שבועת היסת ושמור אלו העיקרים כולם ודי בהם:

משנה ו[עריכה]

כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה כו': רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה כו': כל הנעשה דמים באחר פי' כל הנישום דמים באחר ופי' זה כל מה שאפשר שמשערים בו והוא דמי ענין מהענינים כגון שיאמר אדם אלו הבהמות או זה השדה שוים כך וכך ליטרין מפלפלין לפיכך כשהחליף הפלפלין עם הבהמות כיון שמשך זה נתחייב האחר בחליפיו ואפילו לא משך השני וזהו ענין הקנין שאתה רואה שנוהג תמיד בבעלי המקר. והממכר שהלוקח נותן למוכר זה הדבר ויתקיים בו הקנין חליפין על הדבר שלקח ממנו וכל זמן שהגיע זה הדבר ביד המוכר קנה הלוקח ואע"פ שהוא לא משך ובהיות הדבר שנפל בו החליפין אין לו שיעור אנו אומרים קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה ולא יתקיים הקנין לא בפירות ולא במטבע רוצה לומר מטבע הדרכמוני שיש בהם צורה והדינרים כמו כן כל הדברים נקנים בחליפין רוצה לומר הקנין כמו שבארנו בין שהיה הדבר הלקוח מקרקעי או מטלטלי או עבדים אלא המטבע. שהוא אינו נקנה בחליפין והוא אינו ראוי שיהיה חליפין לקנות בו דבר אחר אא"כ לקח האדם הדרכמונים הרבה או דינרים בלתי שאינו חושש למשקלם וחשבונם ואמר אלו חליפי דבר פלוני בין מטלטלי או עבדים ונתן לו אלו הרי זה יתקיים הקנין ותתקיים המכירה בזה ויהיה זה המטבע דינו כדין החליפין וכבר בארנו שבכל מקום שאנו אומרים חליפין או קנין שהענין כולו אחד ולכך נאמר קנין ומה שחייב שלא יתקיים הקנין במטבע משום דדעתיה אצורתא רוצה לומר הפיתוח והציור שבו וצורתא עבידא דבטלה לפיכך אם לקח מזה המטבע באומד ואינו חושש שיגיע למשקלו ולמנינו הרי נתבאר מדעתו שהוא אינו מעיין אותו מטעם שהוא מצוייר ומפותח אלא שמעיין שיעור גופו והרי הוא כאילו היה לשון של זהב או חתיכות כסף שמתקיים בו הקנין בלא ספק ואי אפשר לו לאדם שיקנה מטבע שאיט בעין אא"כ קונה אותו אגב קרקע כמו שנקדם ויתקיים לו קניית זה הקרקע בכסף ובשטר ובחזקה ובקנין לפי מה שנקדם באורו: ומה שאמר רשות הגבוה בכסף רוצה לומר שהגזבר כשלוקח שום דבר לצורך הקדש ונותן דמיו קונה ואפילו שלא ימשוך ובהדיוט עד שימשוך והוא פירוש מה שאמר ההדיוט בחזקה וכבר נתבאר לקח הדיוט מהדיוט מטלטלין ונתן הלוקח דמים קצתם או כולם אבל לא תפס המטלטלין ולא באו לידו המקח אינו קיים ואינו חייב המוכר על המכר וכל אחד מהם יכול לחזור מהמקח וממכר אבל על החוזר לקבל מי שפרע ויתזיר הדמים לחבירו והסחורה תשאר ביד בעלים אא"כ נתן הממון בתורת חליפין והוא שיתן לו באומד כמו שבארנו ואם תפס במטלטלין וקנה אותן בדרך מן הדרכים שהמטלטלין נקנין בהם וכבר זכרנו אותם נתקיים המקח והממכר ונתחייב הלוקח בנתינת המעות ונתחייב המוכר ליתן הסחורה אם היא מצויה אצלו. וכשיאמר אדם שור פלוני הקדש קנה אותו הקדש כמו שקנה אותו הלוקת אחר המשיכה כשהוא הדיוט והוא ענין מה שאמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והמקח והממכר בדברים והסכמה על הסך אינו כלום בשום ענין מהענינים לא בקרקע ולא במטלטלי ואינו מועיל בו העדים ואפילו שיאמר אתם עדים שלקחתי ממנו כך וכך או מכרתי לו כך וכך בכך דמים ואפילו מי שפרע אינו חייב בזה מי שיחזור ואמנם יתקיים קניית הדברים כולם בדרכים הנזכרים בזה הפרק והבן אלו העקרים כולם שזכרתי בזה הפרק שהם עקרי הדינים ולא תשאל ממני להחזירם לך בכל מקום כדי שלא נאריך החיבור בחזרת הדברים וכל זמן שיבא מהם שום עיקר במה שאנו עתידין לומר אעורר על זה הפרק ולכך הארכתי בבאור ענינו:

משנה ז[עריכה]

כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות כו': מצות האב על הבן שש מצות והם אלו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות ולהשיטו בנהר והביאו על כולם ראיות מן הפסוקים יאריך פירושם ותמעט התועלת בזה ואלו כולם מחויב האב לעשות לבן. ואין האם חייבת לעשותם לבנה והוא ענין מה שאמרו האנשים חייבים והנשים פטורות. ומצות הבן על האב הרבה מלהביאם בכאן והענין ארוך מאד אבל כולל אותן שני עקרים מורא וכבוד ומסרו לנו מהם דוגמא ואמרו מורא לא ישב במקומו ולא עומד במקומו ולא סותר דבריו. כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא ואלו כולם והנגרר אחריהם מחוייב על הבנים ועל הנקבות כולם שיעשו אותם לאביהם אלא אם היתה האשה בעולת בעל שאין חיוב עליה מתורת הכבוד אלא מה שאפשר בידה לעשות מפני עסקי בעלה המחוייבין לה מתורת הזווג לפי מה שנתבאר בכתובות (פ"ה הל"ה): ומצות עשה שהזמן גרמא הן מצות שאדם חייב לעשותם בזמן מוגבל וכשלא יהיה זה הזמן נתבטל חיובם כמו הסוכה והלולב שופר תפילין וציצית שהם מחוייבין ביום ולא בלילה וכל מה שדומה לזה. ומצות עשה שלא הזמן גרמא הם המצות המחוייבות בכל הזמנים כגון מזוזה ומעקה והצדקה וכבר ידעת שהעיקר אצלנו אין למדין מן הכללות ומה שאמר כל אמנם רוצה לומר הרוב ואמנם מה שהנשים מחוייבות ממצות עשה ומה שאינן מחוייבות ממה שמגיע אליהן אינו תלוי בכלל ואמנם נמסרים על פה והם דברים שבאו בקבלה הלא ידעת שאכילת מצה בלילי פסחים ושמחה במועדים והקהל ותפלה מקרא מגילה ונר חנוכה ונר שבת וקידוש היום אלו כולם מצות עשה שהזמן גרמא וכל אחד מהם מחוייבות על הנשים כמו שהם מחוייבות לאנשים וכמו כן מצות פריה ורביה ות"ת ופדיון הבן כל אחד מהם מצות עשה שלא הזמן גרמא ואע"פ כן אין הנשים חייבות בהן ואמנם נמסרים על פה כמו שזכרנו אמנם העיקר שזכר במצות לא תעשה הוא אמתי שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ובארו השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה חוץ מאלו השלשה שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך ולא תטמא למתים לפיכך מי שיש לו זקן ואפשר למנעו מתגלחת הוא שאסור עליו גילוח כל הראש והוא מה שאמר הני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה ואמרו אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם בני אהרן ולא בנות אהרן:

משנה ח[עריכה]

הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות כו': כל אלו המנויות באו בלשון זכר אמר וסמך ידו והניף והגיש וקמץ והקטיר ומלק ואמר והקריבו בני אהרן ואמר בתורת כהנים והקריבו זה קבלת הדם ואמר והזה מן הדם ואמר במנחת סוטה ולקח הכהן מיד האשה ואמר במי שמביא קרבן שלמים ידיו תביאנה את אשי מה שלמים תנופה בבעלים אף סוטה תנופה בבעלים ומעשה תנופה בבעלים כמו שזכרנו כהן מכניס ידו תחת יד הבעלים ומניף ולמדנו הנזיר מסוטה לפי שנאמר בסוטה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון ונאמר בנזיר ונתן על כפי הנזיר ודין הנזירה והנזיר בענין הקרבן שוה למה שנאמר בתחלת הפרשה איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר והוא מה שאמר אתיא כף כף מסוטה:

משנה ט[עריכה]

כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהנת אלא בארץ כו': שאינה תלויה בארץ המצות שאינם תלויות בארץ ואמנם הם חובת הגוף. שהיא תלויה בארץ הם הדברים שהם חובת קרקע וכבר בארנו בסוף מסכת ערלה שאיסור הערלה בח"ל הלכה למשה מסיני וכלאי הכרם מדרבנן אבל כלאי זרעים מותר לזורען בחוצה לארץ והלכה כרבי אליעזר שאומר החדש אסור מן התורה בכל מקום ואע"פ שהוא תלוי בארץ כמו שנתבאר בסוף מסכת ערלה:

משנה י[עריכה]

כל העושה מצוה אחת מטיבין לו כו': כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ כו': רוצה לומר באמרו כל העושה מצוה אחת שיעשה אותה יתירה על זכיותיו שהיו נגד עונותיו עד שחזרו זכיותיו מרובין מעונותיו בזאת המצוה ואמר כל שאינו עושה מצוה אחת ר"ל מי שעוונותיו מרובין מזכיותיו ולא עשה מצוה אחת כדי להשוותם אלא נשארו עונותיו מרובין מזכיותיו. אמר מטיבין ומאריכין את ימיו בעולם הזה וענין נוחל את הארץ ארץ החיים רוצה לומר העולם הבא ואנו עתידין לבאר אותו בסנהדרין בפרק עשירי: ודרך ארץ הוא חבורת בני אדם חבורה טובה בנחת ובמוסר: וענין אין זה מן הישוב שאין תועלת בו בישוב העולם אבל להוציאו מן המקום תועלת למדינה ואמרו באדם שאלו מעשיו מושבו מושב לצים ופסול לעדות: