מלאכת שלמה על קידושין א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מלאכת שלמה · על קידושין · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

האשה נקנית:    וכו'. ביד בהלכות אישות פ"א סי' ב' ורפ"ג. ובטור א"ה סי' כ"ו כ"ז כ"ח:

האשה נקנית:    בה"א משום דאקרא קאי האשה המבוררת ובעבד ואמה ועבד כנעני אין נופל בהו לשון ה"א שאין מבוררים כל כך שצריך לפרש בהי מינייהו אי בעברי אי בכנעני אי בעבריה דהא גבי יבמה קתני היבמה ואין לחוש כל כך שבכל מקום שונה התנא לשון הרהוט לו בפה דכן מצינו שיש מקומות ששונה המעשה קודם המנין כי הא דהכא וכן בתולה נשאת ליום רביעי אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים התורה נקנית במ"ח [דברים] ויש מקומות ששונה המנין קודם כמו בעשרה מאמרות אור לי"ד שבעת ימים קודם יוה"כ בשבעה דרכי בודקים את הזב בשלש דרכים ושוו גיטי נשים לשחרורי עבדים תוס' ז"ל:

בשלש דרכים:    בגמ' בעי מ"ט תני שלש ומשני משום דדרך לשון נקבה דכתיב את הדרך אשר ילכו בה ופריך והתנן בפ' בתרא דנזיר ובפרק שני דזבים בשבעה דרכים בודקים את הזב ולפי סברתך ליתני שבע משום דרך ומשני אשכחן נמי דרך דאיקרי לשון זכר בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים וכו' ולא קשו קראי אהדדי דהכא דבתורה קאי ותורה לשון נקבה דכתיב תורת ה' תמימה מסיבת נפש כתב לה לדרך בלשון נקבה והתם דבמלחמה קאי דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה כתב לה לדרך בלשון זכר ומתנייתא נמי לא קשו אהדדי הכא דלגבי אשה קאי קתני לה בלשון נקבה התם דלגבי זכר קאי ודרכו של איש ליבדק ואין דרכה של אשה ליבדק דהא אשה באונס נמי מיטמאה תני בלשון זכר. וה"נ כתבו תוס' ז"ל בפ"ק דגיטין דף ח' גבי ברייתא דקתני בשלשה דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל דנקט שלשה לשון זכר אע"ג דסוריא לשון נקבה משום דעבד וגט דאיירי בהו בברייתא הוי לשון זכר ע"כ. ופרכי' תו בגמ' מ"ט תני שלש משום דרכים ניתני דברים וניתני שלשה כי אורחא דתלמודא דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה ומשני משום ביאה דאיקרי דרך דכתיב דרך גבר בעלמה וכן דרך אשה מנאפת וכסף ושטר נמי צורך ביאה נינהו ואיבעית אימ' מתני' דנקט לשון דרך בקדושי אשה ר"ש היא דאמר אורחא דארעא שייך בהו דמפני מה כתיב כי יקח ולא כתיב כי תלקח אשה מפני שדרכו של איש לחזר על אשה וכו' דבעל אבדה מחזר על אבדתו ופרכינן והא דתנן בז' דרכים בודקים את הזב וכן אתרוג שוה לאילן בשלש דרכים וכן כוי יש בו דרכים וכן נמי זו אחד מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ניתני דברים ומסקי' אלא כל היכא דאיכא חלוק דרכים שבדרך זו דומה לכאן ובדרך זו אינו דומה כגון מתני' בשלש דרכים למעוטי חופה דלא קניא דזב נמי הני הוא דהוי אונס לזיבה ולא אונס אחר ודגיטין באילו שוה ולא באומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי דחוזר בגט ואינו חוזר בשחרור דזכין לו לאדם שלא בפניו וכל היכא דליכא פלוגתא תני דברים דייקא נמי דקתני סיפא ר' אליעזר אומר שוה לאילן בכל דבר ולא קאמר בכל דרך כדקאמר ת"ק ש"מ שהטעם דשינה ר' אליעזר דנקט דבר ות"ק נקט דרך הוא משום דר' אליעזר כיון שמשוה אותן לגמרי שלא יש חילוק כלל ביניהם שייך למיתני דבר ש"מ:

בשלש דרכים:    למעוטי חופה דלא קניא כדכתיבנא. ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו ומה כסף שאינו מאכיל בתרומה קונה חופה שמאכלת בתרומה אינו דין שתקנה ומייתי לה במה הצד דכסף ושטר וביאה לדידיה מניינא דמתני' למעוטי חליפין דלא. משום דחליפין איתנהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקנייא נפשה ואע"פ שקדשה בכלי שיש בו ש"פ אי יהיב לה בתורת חליפין לא מקנייא עד דיהיב לה הכלי לשם כסף ועיין בהר"ן ז"ל דאיכא מאן דלא גריס בגמרא מלת נפכה:

וקונה את עצמה בשתי דרכים:    למעוטי חליצה דסד"א תיתי בק"ו מיבמה ומה יבמה שאינה יוצאה בגט יוצאה בחליצה זו שיוצאה בגט אינו דין שיוצאה בחליצה קמ"ל דאמר קרא ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה אליבא דר' יוסי הגלילי ולרבנן נמי דכתיב וכתב לה בכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר וליכא למימר בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה דכיון דקאי בגירושין מסתברא דממעט גירושין. וכתבו רש"י והר"ן ז"ל וקונה את עצמה בשתי דרכים גרסי' קונה את עצמה להיות ברשותה להנשא לאחר ע"כ. ולא ידענא מה היא הגרסא שבאו למעט דדוחק לומר שבאו להשמיענו דגם בסיפא גרסי' בשתי דרכים בתי"ו לשון נקבה:

בכסף:    דגמרי' קיחה קיחה א"נ מויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר דהיינו אב שמעת מינה דמתקדשת בכסף ואיצטריך למיכתב ויצאה חנם ואיצטריך למיכתב כי יקח איש דאי כתב רחמ' כי יקח ה"א קדושין דיהיב לה בעל דידה הוו כתב רחמ' ויצאה חנם ואי כתב רחמ' ויצאה חנם ה"א היכא דיהבא ליה איהי לדידיה וקדשתו הוו קדושי צריכא. ופירשו התוס' ז"ל דיהבא ליה לדידיה שאומרת הרי אני מקודשת לך שאי אפשר לפ' כדפירש רש"י ז"ל שאמרה היא לו התקדש לי שהרי אינו נופל באיש לשון קדושין שאינו נאסר בכך לשאר נשים ע"כ:

ובשטר:    בתך מאורסת לי בתך לי לאנתו ונתנו לה בפני עדים עכ"ל רעז"ל. נראה שנ"ל ונתנו לו כיון שהתחיל לפ' שהוא מדבר עם אבי הנערה ודוקא בפני עדים אבל בהודאת שניהם לא סגי אע"ג דבעלמא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי כדילפי' ליה מכי הוא זה שאנו התם דלא קמחייב לאחריני בהודאתו שאין נפסד אלא הוא אבל הכא קא מחייב לאחריני בהודאתו שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרו בה ע"כ. ובשטר. הא דהקדים כסף לשטר לפי שרוב הקניינים הן בכסף. ונקט בתריה שטר משום דדמי ליה שאף קניינו מרובה ובסיפא נמי גבי וקונה את עצמה הקדים גט למיתת הבעל משום דגט כתיב בהדיא דשרי לה ובמיתת הבעל שקלינן וטרינן בגמ' מנלן ועוד דלישנא דחיי עדיף ליה הר"ן ז"ל:

נקנית בכסף:    דגמרי קיחה קיחה וכו' ומהאי טעמא נמי נקט לישנא דקנין ולא תנא האשה מתקדשת כדתני באידך פירקין האיש מקדש משום דקיחה לשון קנין הוא דהא בתר דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני כתיב השדה אשר קנה אברהם. ודעת הרמב"ם ז"ל שם פ"א מהילכות אישות דקנין ביאה או שטר הוא מן התורה וקנין כסף הוא מד"ס אלא שבנו ה"ר אברהם ז"ל העיד וכן ג"כ בתשובת הרמ"ך ז"ל שרבינו עצמו ז"ל הגיה בספרו דשלשתם דבר תורה. ועיין על זה במגיד משנה ובכסף משנה. וכתבו תוס' ז"ל ומשום דלא שייך למיתני סיפא ולוקחת את עצמה בשתי דרכים לא תנא ברישא האשה נקחת ע"כ. ועוד פריך בגמ' וניתני נמי התם בריש פירקי' דלקמן האיש קונה כלישנא דקרא ומשני מעיקרא תני הכא לישנא דאורייתא ולבסוף תנא התם לישינא דרבנן דאסר לה אכ"ע כהקדש ותו הדר פריך וניתני הכא האיש קונה בשלש דרכים וכו' ומשני משום דקא בעי למיתני סיפא וקונה את עצמה בדידה תנא נמי ריבא בדידה ותו הדר פריך וניתני האיש קונה ומקנה פי' ומקנה אותה לעצמה בשני דרכים ומשני משום דאיכא מיתת הבעל שהיא אחת מהשני דרכים דלאו בעל קא מקנה אלא מן שמיא הוא דקא מקני לה ואב"א אי תנא קונה ה"א אפילו בעל כרחה תנא האשה נקנית דמדעתה אין בעל כרחה לא. וכתבו תוס' ז"ל ואע"ג דתנא האיש מקדש דמשמע בעל כרחה היינו משום דכבר אשמעי' הכא דבעל כרחה לא והא דקתני היבמה נקנית ולא קתני היבם קונה בעל כרחה איידי דקתני האשה נקנית תנא נמי סיפא היבמה נקנית דניקנית משמע מדעתה ומשמע בעל כרחה וכל חד וחד כדיניה ע"כ. וכתב עוד בר"ן ז"ל א"נ י"ל משום דבקדושין ה"ל למיתני האיש ותנא האשה נקנית משמע לן דמדעתה הוא מה שא"כ ביבמה דלא מיתני ליה היבם קונה דאפילו דעתיה דידיה לא בעינן אלא ממילא נקנית בביאה שלא מדעת שניהם ע"כ:

בכסף בש"א בדינר:    בפ"ק דיבמות ד' י"ד ובפ' יש בכור (בכורות ד' נ'.) ובגמ' יהיב טעמי טובא לב"ש ורבא מסיק דהיינו טעמא דרבנן אפקעוה לקדושין הפחותי' מדינר שלא יהו בנות ישראל כהפקר. וכתבו תוס' ז"ל בעדויות תני לה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ואע"ג דאי קבלה קדושין מאחר הוו ב"ש לחומרא מיהו לאו להכי איתשיל ע"כ:

ובה"א בפרוטה:    תימא דלא ה"ל למיתני אלא בש"פ כדתנן בהזהב חמש פרוטות הן האשה מתקדשת בש"פ וי"ל משום דתנא כאן בכסף מפ' באיזה כסף דינר לב"ש ופרוטה לב"ה ולפי שלא נטעה לומר כסף דוקא ולא שוה כסף כשדה עפרון דכסף מפורש כתיב ביה ושוה כסף ככסף גבי קדושין וערכין ילפי' לה מעבד עברי דילפי' לה בגמרא מלפיהן ישיב גאלתו מכסף לרבות שוה כסף ככסף תוס' ז"ל. וז"ל הר"ן ז"ל וכי תימא מעבד עברי ילפינן דבכל מילי שוה כסף ככסף ליתא דהא גבי נזיקין נמי איצטריכינן רבוייא דתניא כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ככסף ואפילו סובין אלמא כל היכא דכתיב כסף אי לאו רבוי בעינן כסף דוקא והכא דלא כתיב רבוייא שוה כסף מנלן וי"ל דנהי דגבי עבד ונזיקין איצטריכינן קרא לרבויי שוה כסף הכא לא צריך דהתם כל חד וחד למילתיה איצטריך דגבי עבד סד"א כיון שמגרע פדיונו ויוצא בעל כרחו של רבו דלימא ליה רבו זיל טרח וזבין ואייתי ליה להכי איצטריך קרא לרבויי דמסברא לית לן אבל לגבי קדושין כיון שהיא מתרצית בדבר וניחא לה בשוה כסף לא צריך קרא לרבויי דמסברא אית לן דכל כה"ג שוה כסף ככסף וגבי נזיקין נמי משום דכתיב מיטב שדהו ישלם סד"א כיון דאי פרע ליה בקרקע צריך לפורעו ממיטב [כי פרע לי' במטלטלין נמי שיהא צריך לפורעו ממיטב] מטלטלין דהיינו כסף להכי איצטריך רבוייא דישיב אבל לענין מקנה ששניהם מתרצין מסברא פשיטא לן דשוה כסף ככסף ע"כ. והעלה הוא ז"ל שאפי' קדשה בקרקע או במחובר לקרקע בתורת כסף מקודשת אע"ג דלא מהני מחובר לקרקע בתורת קדושי שטר משום דמקשי' הויה ליציאה ע"כ. וכתוב בספר קולון שרש פ"ד אחר שהביא שם דברי הרמב"ם ז"ל כאב וז"ל ואין לתמוה לדברי הרמב"ם ז"ל מאי פריך בגמרא אדשמואל והא אנן תנן בפרוטה ושוה פרוטה נימא דהא דבעי ש"פ היינו היכא דקדשה בירק או בתבשיל וכו' דאיכא למימר דמשמע ליה דוחקא לאוקומי מתני' דוקא בקדשה בירק או בתבשיל דש"פ כל ש"פ במשמע ועוד נלע"ד דמתני' קשיתיה והכא דייק מדקתני בפרוטה ובש"פ דלא הוה בעי למיתני אלא בש"פ וממילא משמע פרוטה כדאשכחן בכל דוכתא דקתני ש"פ ולא קתני כי האי לישנא בפרוטה ובשוה פרוטה גבי הודאה במקצת וכן גבי אונאה ופדיון מעשר שני וגזל ואפילו גבי אשה אשכחן דקתני תנא דמתני' בש"פ ולא קתני בפרוטה דפשיטא הוא דבכלל ש"פ היא כמו ששנינו בב"מ פ' הזהב ה' פרוטות הן ההודאה ש"פ והאשה מתקדשת בש"פ והנהנה בש"פ מן ההקדש מעל המוצא ש"פ חייב להכריז הגוזל את חברו ש"פ יוליכנו לאחריו אפילו למדי הרי לך שבכל השיעורים אינו משער אלא בש"פ ואפילו לענין קדושי אשה וכן כל המשניות בעיקר מקומן כגון גבי גזל בפ' הגוזל קמא וגבי הודאה בפ' שבועות הדיינים וגבי מעילה בפ' הנהנה לא נמצא א' מהם שישנה רק ש"פ ומ"ש הכא דקהני ש"פ ובפרוטה אלא ודאי צ"ל לאשמועינן אתא דבעי' ש"פ דומיא דפרוטה כשם שהפרוטה ש"פ במקום שהיא יוצאה דהיינו בארץ ישראל ששם נשנו המשניות ופשיטא ששם היו יוצאות הפרוטות שהרי הרבה שיעורים שיערו בה חכמים כדפי' ה"נ ש"פ בעי' שיהיה ש"פ באותו מקום והיינו דפריך והתנן בפרוטה ובשוה פרוטה ולמה הזכיר בקושייתו בפרוטה הל"ל והיא תנן בש"פ ותו לא אלא ודאי מייתורא דפרוטה קא דייק כדפרישית עד כאן לשונו ז"ל:

וכמה היא פרוטה אחד משמונה באיסר:    דשש מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונים ופונדיון שני איסרין ואיסר שני מסמסין ומסמס שני קונטרקין וקונטרק שתי פרוטות אבל רשב"ג אומר שלשה הדרסין למעה שני הנצין להדרס שני שמנין להנץ שתי פרוטות לשמין כשתדקדק תמצא לפי זה פרוטה אחד מששה באיסר האיטלקי כשהאיסר מתייזל. ואיתא ר"פ הזהב בברייתא. ירושלמי חלפאי אמר איתבוני על גיף נהרא דלא אפיקית מתניתא דר' חייא רבא ממתניתין זרקוני לנהרא אמרין ליה והא תני ר' חייא סלעא ד' דינרין אמר לון אוף אנן תנינתה בפ' הזהב כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה ר"מ אומר ד' איסרות מאיסר לדינר אמרין ליה והא תני ר' חייא שש מעה כסף דינר אמר לון אוף אנן תנינתה התם האונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח אמרין ליה והא תני ר' חייא שני פונדיונים מעה אמר לון אוף אנן תנינתה בפרק ז' דערכין נותן סלע ופונדיון לשנה אמרין ליה והא תני ר' חייא שני איסרין פונדיון אמר לון אוף אנן תנינתה בפ"ד דמעשר שני המניח איסר ואכל עליו חציון והלך לו למקום אחר והרי הוא בפינדיון מוסיף עליו עוד איסר אמרין ליה והא תני ר' חייא שני מסמסין איסר שני קורטינדס מסמס שתי פרוטות קורטינדס אמר לון אוף אנן נמי תנינתה וכמה היא פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי ע"כ:

איטלקי:    מפרש ר"ת על שם איטליא של יון ואין לתמוה על הקוף כדאשכחן בעזרא שושנכיא על שם שושן תוס' ז"ל:

היבמה נקנית:    וכו' וז"ל הר"ן ז"ל וקשיא ליה להראב"ד ז"ל אמאי לא תנא דרכים ביבמה ומניינא דרישא למעוטי כסף ושטר ומניינא דסיפא דוקונה את עצמה למעוטי גט תירץ הרמב"ן ז"ל דגבי יבמה אמניינא דרישא סמוך וה"ק היבמה נקנית באחד מאלו דרכים שאמרנו דהיינו ביאה וממילא אמעיטו להו כסף ושטר וכי תימא תינח רישא אבל סיפא דוקונה את עצמה ליתני מניינא למעוטי גט דליכא למימר דאמניינא דרישא קאי דהא חליצה ליתא בדרכים דלעיל וי"ל דאה"נ אלא כיון דלא איצטריך דרכים ביבמה דרישא לא תננהו נמי בסיפא והיינו טעמא נמי דלא תנא גבי עבד עברי במתני' דלקמן דרכים משום דכי קתני עבד עברי נקנה בכסף ובשטר אדרבים דרישא סמיך דהא תננהו לעיל ובסיפא דוקונה את עצמה בשנים וביובל ובגירעון כסף משמע לי דלא מצי למתני מניינא לפי שאף הוא קונה את עצמו קצת במיתת האדון שהרי אינו עובד את האח כדאיתא לקמן בגמרא ומש"ה לא תנא ביה דרכים אע"ג דליכא למימר דאדרכים דרישא סמיך שהרי לא שנה דרכים הללו עד עכשיו כלל. א"נ דכיון דלא מצי למתני מניינא גבי עבד עברי נקנה לא תנא ליה גבי קונה אבל במתני' דלקמן דגבי עבד כנעני ליכא למימר הכי דהא תני ברישא חזקה דלא תנא לעיל ומש"ה משמע לן בגמרא דגבי עבד כנעני נמי נקנה בחליפין אע"ג דתנא לא תני להו משום דלא אשכחן בקניות עבד כנעני מניינא למעוטי ויהבינן טעמא בגמרא למה לא שנה התנא בהדיא חליפין עכ"ל ז"ל. ואיתה להאי בבא בתוס' ביבמות פ' רבן גמליאל (יבמות דף נ"ב:)

בביאה:    דכתיב ויבְמהּ ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה:

משנה ב[עריכה]

עבד עברי נקנה בכסף:    דכתיב מכסף מקנתו והאי קרא משתעי בעבד הנמכר לגוי ולא מני למילף עבד הנמכר לישראל מיניה דמה לגוי שכן כל קניינו דעבד עברי בכסף ולא בשטר [הגה"ה. פירשו תוס' ז"ל דהא דישראל שקונה בשטר מאחרת נפקא לן ונכרי שאינו בתורת גיטין וקדושין לא שייך האי טעמא ע"כ]. אלא ילפי' דהנמכר לישראל נקנה בכסף מהיקש דאמה העבריה דכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ובאמה העבריה כתיב והפדה ומדלא כתיב נפדית משמע בכסף והפדה שאף הבעל מסייע בפדיונה אלמא בכסף נקנית דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעא והדר פריך עלה אשכחן מכרהו ב"ד דכי ימכר ע"י אחרים משמע והדין נותן שיהא נקנה בכסף בלא חזקה הואיל ויש בו צד קל שנמכר בעל כרחו מכר עצמו מנ"ל יליף שכיר שכיר מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד דבמכרוהו ב"ד כתיב כי משנה שכר שכיר ובמוכר עצמו כתיב כשכיר כתושב יהיה עמך והדר פריך הניחא למאן דיליף שכיר שכיר אלא למאן דלא יליף שכיר שכיר מאי איכא למימר ומסקי אלא אמר קרא במוכר עצמו לגויים וכי תשיג וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון דהיינו מוכר עצמו לישראל מתחתון דהיינו מוכר עצמו לגוי ובנמכר לגוי כתיב מכסף מקנתו. וביד ר"פ שני דהלכות עבדים וסי' ח' י"ב ובכ"ג סימן ו' ז' ובפ"ד סי' ג' ד' ה' וכתב שם דאמה העבריה אינה נקנית בפרוטה מפני שצריך לקנותה בדמים שראויין לגרעון כדי שתגרע פדיונה ותצא ע"כ. ושם נסתפק מהרי"ק ז"ל אם גם ע"ע לא ירצה בפרוטה אלא יהיה דינו כדין אמה העבריה מהקשא דהעברי או העבריה:

ובשטר:    גם שם כתב הרמב"ם ז"ל ניצד בשטר כותב על הנייר או על החרס בתי מכורה לך בתי קנויה לך ונותן ביד האדון ע"כ. וגם בר"פ שני גבי עבד עברי כתב כיצד בשטר כותב לו על הנייר או על החרס הריני מכור לך הריני קנוי לך ונותן לו השטר ע"כ:

וביובל:    בברייתא דבגמרא קתני דקונה עצמו בכסף ובשוה כסף בכסף דכתיב מכסף מקנאו ובשוה כסף דכתיב ישיב גאולתו לרבות שוה כסף. וכתב הר"ן ז"ל לעיל בריש פירקין אבל מסברא לא נפקא לן כמו בקדושין דהכא סד"א כיון שמגרע פדיונו ויוצא בע"כ של רבו דלימא ליה רביה זיל טרח וזבין ואייתי לי להכי איצטריך קרא לרבויי דמסברא לית לן דכל כה"ג שוה כסף ככסף ע"כ. וכתוב בתוספות יום טוב ונראה לי דגבי נקנה אה"נ דנפקא לן מסברא כמו בקדושין כמו שמתרצין גם שניהם ומיהו אפילו אי לאו סברא הואיל וקנין כסף מוהפדה נפקא לן ודאי דמייתינן נמי שוה כסף [לכל קנין] ע"כ. וגם בשטר שחרור תנן בברייתא דהוא קונה עצמו אבל מחילה בדברים על פה לא מהני משום דעבד עברי גופו קנוי לרבו לענין שמוסר לו בטל כרחו שפחה כנענית והולדות לאדון הלכך אין זה שעבוד בעלמא אלא קנין הגוף ממש ומשו"ה לא מהני בה מחילה אפילו לענין מעשי ידיו והרב שמחל על גרעונו אין מחול עד שיגיעו ימי חפושו ולפיכך צריך שטר שחרור וכתבו תוספות והר"ן ז"ל ותנא דמתני' דלא חשיב שטר משום דתנא דמתניתין לא חשיב אלא יציאות שהן בעל כרחו של אדון אבל שטר מדעתו של אדון הוא ע"כ:

וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון:    ראיתי כתוב בשם ר"ת דהא דלא תנא וקונה את עצמו בגרעון כסף משום דאין שייך בו כיון שלא נקנה בכסף וכתוב עליו ואינו נראה לי וכו' אלא נראה הטעם מפני שקנסתו תורה להרצע ולעבוד עד היובל ולפיכך אינו יוצא בגרעון כסף שלא זיכתו תורה לכך כי אם ביובל ובמיתת האדון ע"כ:

משנה ג[עריכה]

עבד כנעני:    כל האומות בכלל כנעני משנמכר לעבד שכל עבדים נקראים ע"ש כנען דכתיב ביה עבד עבדים יהיה רש"י והר"ן ז"ל והכי כתיב בקריא מאת הגוים אשר סביבותיכם וגם מבני התושבים וגו' מהם תקנו עבד ואמה פי' בין קנאו מגוי בין קנאו מישראל בין קנאי בעודו גוי בין קנאו אחר שהטבילו רבו ראשון לשם עבדות נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. בתשובות הרשב"א ז"ל סי' צ"ט כתוב עבד כנעני הוא שמל וטבל והוא גר וחייב במצות כנשים ואינו יוצא לחירות אלא בגט שחרור מרבו ואין עסק לב"ד בדבר זה אלא שצריך טבילה בשעת שיחרור אבל העבד הישמעאלי איננו קנוי לרבו קנין הגוף אלא קנין פירות לפי שאין הגוים קונין זה מזה קנין הגוף דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו ודרשי' אתם תקנו מהם אבל הם אין קונין מכם ולא הם קונין זה מזה כלומר אין קונין זה מזה קנין הגוף אלא קנין פירות וגוי מאי דאית ליה ביה מזבין לישראל ולפיכך אם קדם העבד שלא מדעת רבו וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין אלא שחייב ליתן דמיו לרבו וכשרבו מטבילו לשם עבד אז קנה אותו קנין הגוף ונעשה עבד כנעני והיינו דאמרי' בפ' החולץ וכו' ע"כ:

בכסף ובשטר ובחזקה:    דילפינן לה מהיקש דקרקעות ואי אמרת נילף מינה נמי דחוזר לבעלים ביובל דומיא דקרקעות ת"ל לעולם בהם תעבודו ובתוספתא תנא אף בחליפין ותנא דידן מלתא דליתא במטלטלין קתני אבל חליפין דאיתנהו נמי במטלטלין לא קתני:

וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמו:    בגמ' דייק ע"י עצמו אין ע"י אחרים לא אמאי נהי נמי דשלא מדעתו מכדי שמענא להו לרבנן במתני' דבספ"ק דגיטין דאמרי זכות הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות ותנן זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו וכי תימא מאי ע"י עצמו אף ע"י עצמו וקמ"ל דיש קנין לעבד בלא רבו אי הכי אימא סיפא ובשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ואמאי והא קיי"ל פי' מעשים בכל יום שהעבד מקבל גיטו ואי רבנן פליגי עלה דמילתא מי שבקינן רבנן ועבדינן כר' מאיר וכי תימא מאי ע"י אחרים אף ע"י אחרים והא קמ"ל דזכות הוא לעבד שיצא מתחת רבו לחירות אי הכי נערבינהו ונתנינהו בכסף ובשטר בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים ומשנינן משום דסיפא דשטר ר"ש בן אלעזר היא דלית ליה גיטו וידו באין כאחת משום הכי לא ערבינהו ושלש מחלוקות בדבר ר"מ אית ליה בכסף ע"י אחרים ואפי' שלא מדעתו ולא ע"י עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו ובשטר ע"י עצמו ולא ע"י אחרים שלא מדעתו דחוב הוא לו וכסף אע"ג דחוב הוא לו קבלת רבו גרמה לו ור"ש בן אלעזר אית ליה בין בכסף בין בשטר ע"י אחרים דקסבר זכות הוא לו ולא ע"י עצמו דגבי כסף אית ליה אין קנין לעבד בלא רבו וגבי שטר לית ליה גיטו וידו באין כאחת כדקתני בברייתא רשב"א אומר אף בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו וכ"ש בכסף אלמא בתרוייהו אית ליה ע"י עצמו לא ורבנן דמתני' אית להו בכסף בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים ע"י עצמו דיש קנין ע"י אחרים דזכות הוא לו וכן בשטר בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו ודקיימא לן מקבל העבד גיטו דגיטו וידו באין כאחת כרבנן עבדינן לה וה"ק ליה רבנן לר"מ ברישא דסיפא אף בכסף ע"י עצמו דיש קנין וכמו שנפרש בסמוך וכ"ש ע"י אחרים דזכות הוא לו וכ"ש שטר דזכות הוא לו אבל סיפא דקתני ובשטר ע"י אחרים דוקא רשב"א היא וכדכתבינן וטעמיה דגמר לה לה מאשה מה אשה עד שיוציא גט לרשות שאינה שלו דהא כל אשה לא אקנייא לבעל לגופה אף עבד נמי עד שיוציא גט לרשות שאינה של רבו ורבנן גמרי הכי מה אשה מקבלת גיטה אף עבד מקבל גיטו. ועיין בספר המלחמות להרמב"ן ז"ל שהכריח לפרש דכולה מתני' רשב"א היא אבל רבנן לא תנו להא מתני' כלל:

שיהא הכסף משל אחרים:    בגמ' מוקי רב ששת פלוגתא דר"מ ורבנן כגון דאקני ליה אחר מנה וא"ל ע"מ שאין לרבך רשות בו ר"מ סבר כי אמר ליה קני קני עבד וקני רביה וכי א"ל ע"מ לאו כלום קאמר ליה ורבנן סברי כיון דאמר ליה ע"מ אהני ליה תנאיה אבל אי לא אמר ליה הכי דכ"ע אין קנין לעבד בלא רבו. ור' אלעזר מוקי פלוגתא דר"מ ורבנן כגון דאקני ליה אחד מנה ואמר ליה ע"מ שתצא בו לחירות ר"מ סבר כי א"ל קני קנה עבד וקנה רבו וכי א"ל על מנת לאו כלום הוא ורבנן סברי לדידיה נמי הא לא אקני ליה דהא לא אמר לו אלא ע"מ שתצא בו לחירות אבל בגוונא דאוקימתא דרב ששת דאוקי דהיינו שהקנהו לו אחר ע"מ שאין לרבו רשות בו ס"ל לר' אלעזר דכ"ע לא פליגי דקנה עבד וקנה רבו דהוי כאילו נתנו לו בסתם דקיי"ל דאין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה ובגמ' רמינן דר"מ אדר"מ ורבנן אדרבנן ומשני לה רבא. והרמב"ם ז"ל נקט לפרושי כאוקימתא דר' אלעזר ורבינו עובדיה ז"ל נראה דנקט כדעת רב ששת. והקשו התוס' לרב שבת דס"ל דלא אמר ר' מאיר דקנה רבו כו' [עיין בתוי"ט] ועיין ג"כ בהר"ן ז"ל שהקשה דרבנן אדרבנן ודר"מ אדר"מ ממתני' דבפרק בתרא דנדרים דהמודר הנאה מחתנו ושני ליה לפי דעת כל השיטות אשר כתב שם. וכתב הרי"ף ז"ל ובכסף ע"י אחרים כגון שנתן אחד מנה לרבו ע"מ שיצא בו לחירות ואע"פ שנתנו לרבו שלא מדעתו של עבד דקיימא לן זכות הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות וכו' וכתב עליו הר"ן ז"ל וז"ל מדברי הריא"ף ז"ל נראה שהוא סובר דדוקא שלא מדעתו אבל בעל כרחו לא דהא דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו היינו דכי שמע נתרצה או שתק אבל בעומד וצווח כששמע לא כדמוכח בהדיא בפי שני דחולין וכך נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות עבדים כדברי הריא"ף ז"ל אבל אחרים אומרים שקונה עצמו בכסף ע"י אחרים אפילו בעומד וצווח כדאמרינן בגמ' אליבא דר"מ דכיון דקני ליה רביה בכסף בעל כרחו מקני ליה נמי בעל כרחו וכמו שכתבתי במשנתינו ואע"ג דהאי טעמא לר"מ אתמר כיון דלא אשכחן דרבנן פליגי עליה בהא מסתמא ודאי הכי דינו אפילו לרבנן ומיהו בשטר ע"י אחרים דוקא שלא מדעתו אבל בעל כרחו לא משום דשטר קבלת אחרים גרמה לו עכ"ל ז"ל. עוד כתב הרי"ף ז"ל בשטר ע"י עצמו כיצד כגון דכתב ליה הרי אתה בן חורין הרי אתה לעצמך ומסר לו השטר דקיימ' לן גיטו וידו באין כאחת ובשטר ע"י אחרים כיצד כגון שכתב לו רבו גט חירות וזיכה לו ע"י אחר כיון דזכות הוא לו זכין לו לאדם שלא בפניו וכן הלכתא ע"כ. ועבד כנעני היוצא בראשי איברים פלוגתא דתנאי טובא בגמ' אי צריך גט שחרור ומאן דמצריך גט שחרור ילפינן ליה שלוח שלוח מאשה דהכא גבי עבד כתיב לחפשי ישלחנו. ובירוש' פריך ולמה לא תנינן דיוצא בשן ועין ובראשי אברים שאינם חוזרין ומשני מפני המחלוקת דאית תנאי תני דצריך גט שחרור ואית תנאי דתני דאין צריך גט שחרור כלומר דלמ"ד שצריך גט שחרור ונמצא שאינו קונה עצמי בראשי אברים אלא בשטר הר"ן ז"ל וכתב הוא ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דבזמן הזה דליכא סמוכין צריך גט שחרור לדברי הכל ע"כ. וז"ל הריטב"א ז"ל וקונה את עצמו בכסף הקשו בתוס' אמאי לא קתני נמי שקונה את עצמו בראשי אברים ותרצו משו' דה"ל קנסא ובקנסא לא קמיירי דאי בעי מודה ומפטר ואחרים תרצו דלא קתני אלא מה שיש לחלק בו בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים כגון כסף ושטר אבל בירושלמי תרצו בענין יפה שאמרו שם ולמה לא תנינן שקונה את עצמו בראשי אברים שאינם חוזרין א"ר יוחנן מפני המחלוקת אית תנא תני צריך גט שחרור ואית תנא תני אין צריך גט שחרור ע"כ כלומר כיון דאיכא מאן דסבר דמעוכב גט שחרור לא תני ליה הכא דלא קתני אלא דרכים שקונה בהן את עצמו לגמרי ואינו צריך גט שחרור וזה טעם נכון ע"כ. ובבראשית רבה מה טעם עבד יצא בשן ועין משום דכתיב וירא חם אבי כנען ויגד וגו'. וביד ר"פ שני דהלכות מכירה ובפ"ה דהלכות עבדים ובר"פ ששי. ובטור י"ד סימן רס"ז ובח"מ סימן קצ"ו:

משנה ד[עריכה]

במסירה:    אבל במשיכה לא שאין דרכה בכך להוליכה לפניו רש"י ז"ל. ובברייתא תניא וחכמים אומרים זו וזו במשיכה רש"א זו וזו בהגבהה ורב דרש כחכמים דברייתא ובמציעא פ"ק דף ט' שמעי' לר' אלעזר דאמר מנהיג בהמה דהיינו משיכה קנה ומש"ה פירשו תוס' ז"ל דבמסירה דקתני הכא פי' אף במסירה וכ"ש במשיכה דעדיפא טפי וכן פי' הר"ן ז"ל ועוד האריכו בראיות דמשיכה עדיפא ממסירה וכן דעת הרמב"ם ורוב הפוסקים ז"ל. עוד פי' רש"י ז"ל הכא בגמ' במסירה בעלים מוסרין אותה ללוקח באפסר או בשערה ע"כ. וכתבו תוס' והר"ן ז"ל ולאו דוקא שאין צריך שימסרנה מיד ליד אלא כל שאחזה במצותו סגי והיינו דתניא לעיל אחזה בטלפה וכו' ועוד אמרינן בעלמא לך חזק וקנה ומדלא קאמר תא חזק וקנה ש"מ דלא בעינן מיד ליד ואף רש"י ז"ל שפירש כאן שהבעלים מוסרים אותה ללוקח באפסר פירש למעלה אחזה בטלפה במצות המוכר ע"כ. ועוד כתב ז"ל והגבהה בדברים הצריכין הגבהה נראה מדברי רש"י ז"ל שצריכין שלשה טפחים ור"ת ז"ל השיב עליו מדאמרי' גבי עירוב ומזכה להן ע"י אחר ומגביהו מן הקרקע כל שהוא ומפרשי' בגמ' כמה כל שהוא טפח אלמא דין הגבהה טפח ויש דוחין דשאני שתופי מבואות דרבנן כדאמרינן וכו' ובירושלמי בפ"ק דמסכת דמאי אמרינן המטלטלין נקנין בהפיכה אלמא לא בעינן שלשה טפחים אבל טפח מיהא בעי' כדאמרינן גבי עירוב עד כאן לשונו ז"ל. ופשוט הוא דר' אלעזר גרסינן בלי יו"ד והוא ר' אלעזר בן שמוע. ואיתא למתני' בפ"ק דבבא קמא דף י"א ותוספת פ"ק דב"מ דף ח' ובכ' הספינה ד' פ"ו. וביד פ' שני דהלכות מכירה סי' ה' ובפ"ד סי' ג' וכתב שם הרב המגיד בשם הרשב"א ז"ל דמסירה דקונה בחצר שאינה של שניהם דוקא בשהכניסה שם מוכר שלא מדעת בעלים דכיון שלא היה לו רשות להניחה שם הרי היא להם כר"ה דאילו מדעת בעלים הוי כחצר שלו או כחצר של שניהם ע"כ בקיצור. ובטור ח"מ סי' קצ"ז. בפי' רעז"ל ומשיכה קונה בסמטא ובחצר של שניהם ומסירה קונה בר"ה ובחצר שאינה של שניהם כ"כ ג"כ הרמב"ם ז"ל. וכתבו התוס' והר"ן ז"ל טעמא דמילתא משום דמשיכה היינו שמושך הדבר ברשותו ואילו ר"ה לאו רשותו הוא שהרי אין לו רשות להביא שם כליו וכי תימא היאך אפשר דהא משיכה עדיפא ממסירה כדכתבינן ועוד דבכלל משיכה מסירה שהרי א"צ מיד ליד אלא שיתפסנה במצות המוכר וכן דין המשיכה שתהא במצות המוכר ואי נמי בפניו שלא כמצותו וכן דין המסירה כמו כן וכיון שהמסירה קונה בר"ה היאך אפשר שהמשיכה לא תקנה. לאו קושיא היא דכיון שמשך גלי דעתיה דלא ניחא ליה דליקני במסירה אלא במשיכה וכיון דבסימטא ובחצר שאינה של שניהם אפשר למעבד בה מסירה אין המשיכה קונה א"נ היינו טעמ' דמסירה לא קניא בסמטא משום שכיון שיש רשות לכל אחד להניח שם כליו וסתמא דמילתא שהמוכר קדם והניח שם כליו קודם שבא הלוקח זכה באותו המקום וה"ל מסירה ברשות מוכר דודאי לא מהניא שהרי רשותו של מוכר מבטלת תפיסתו ע"כ. עוד בפי' רעז"ל וכל דבר שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה פי' חוץ מבהמה דקה כדפי' רעז"ל בריש מילתיה ואכתוב עוד בס"ד דברי אלפסי ז"ל במתני' דבסמוך וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פ' שני הבהמה בין דקה בין גסה נקנית במשיכה אע"פ שאפשר להגביה אותה לא הצריכוהו להגביה מפני שמתחבטת בארץ ואם הגביה קנה ע"כ. וכאן בפי' המשנה מבואר יותר. בסוף פי' רעז"ל ודבר הנקנה במסירה אינו נקנה במשיכה וכן דבר הנקנה במשיכה אינו נקנה במסירה נראה שר"ל המקום המועיל למסירה דהיינו רשות הרבים וחצר שאינה של שניהם אינו מועיל למשיכה ומקום המועיל למשיכה דהיינו סימטא וחצר של שניהם אינו מועיל לקנין המסירה והכי מוכח מגירוש הרמב"ם ז"ל ובא להודיענו שאפילו בדיעבד אם שינה לא קנה:

משנה ה[עריכה]

נכסים שיש להם:    וכו'. פ' חזקת (בבא בתרא דף נ"א) ובפ' הספינה דף ע"ו ודף פ"ו ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"נ) ובפירקין דף ז'. אמר רב לא שנו דקני בכספא לחודיה אלא במקום שאין רגילין לכתוב שטר מכירה אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה דכיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא ואי פריש אם רציתי יקנה לי שטרי ואם רציתי יקנה לי כספי פריש:

ובחזקה:    רבי חזקיה מייתי לה מקרא דכתיב ושבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה. ואי קשיא אמאי לא תנא נמי חליפין שהקרקע נקנה ג"כ בהן. תשובה כסף ושטר וחזקה דאיתנהו בקרקעות וליתנהו במטלטלין קתני שגם החזקה אינה מועלת במטלטלין שאם מסר לו כליו ונשתמש בו שהניח שם פירותיו או שייפהו ועדיין לא משכו לא קנאו אבל חליפין דאיתנהו נמי במטלטלין לא קתני תוס' רי"ד:

ושאין להם אחריות:    אינם נקנים אלא במשיכה לרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות תנא תקנתא דרבנן קתני:

נכסים שאין:    וכו'. פ' שני דגיטין דף כ"ב ובפירקין דף ז' ובפ"ק דב"ק דף י"ב ובפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ז) ובפ' השואל דף ק' ובפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף ע"ז) ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"נ) ודף קנ"א. וז"ל הרי"ף ז"ל שם בפ' הספינה דף ר"ג תנן התם נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה אמר רבה לא שנו אלא בדברים שאין דרכן להגביה אבל בדברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא וכן הלכתא ואי קשיא לך הא דתניא בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי ר"מ ור' אלעזר וחכמים אומרים זו וזו נקנית במשיכה דהא בהמה דקה דבת הגבהה היא וקני לה במשיכה שאני בהמה דמסרכא עכ"ל ז"ל. וכן הוא מבואר שם בגמ' הקושיא והתירוץ:

ניקנין עם נכסים:    וכו' בגמ' מסיק והל' צבורין על הקרקע לא בעינן אבל אגב וקנה בעינן כדפי' רעז"ל. בפי רעז"ל ולמדנו גלגול שבועה מסוטה וכו' בגמ' פריך אשכחן סוטה דאיסורא ממונא מנלן ומשני תנא דבי ר' ישמעאל ק"ו ומה סוטה שלא ניתנה שבועה דידה להתבע בעד אחד מגלגלין. ממון שניהן להתבע בעד אחד אינו דין שמגלגלין אשכחן בודאי ספק מנלן תניא רשב"י אומר נאמרה שבועה בחוץ ונאמרה שבועה בפנים דהיינו דסוטה שמשביעין אותה בעזרה מה שבועה האמורה בפנים עשה בה ספק כודאי אף שבועה האמורה בחוץ עשה בה ספק כודאי:

וזוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהם:    כך נראה שהיא גרסת רש"י והר"ן ז"ל שפירשו וזוקקים נכסים הללו דקא מיירי בהו תנא את הנכסים וכו' האי זוקקין אנכסים שאין להם אחריות קאי ולאו אב"ד ע"כ ולא גרסי בהדיא וזוקקין נכסים שאין להם אחריות את וכו' וכן הוא ברב האלפסי ובהרא"ש ז"ל. אבל אינו כן לא בבבלי ולא בירוש'. ועיין בהר"ן ז"ל שהכריח דכולהו שבועות מגלגלין ברי על ברי וברי על שמא ושמא על ברי ואפי שמא על שמא ע"ש. ואיתא להאי בבא בתוס' ר"פ מרובה ובגמ' פ"ק דב"מ דף ד' וביד פ"א דהל' מכירה ובפ"ג סי' ח' ט' ט"ז. ובטור ח"מ סי' ק"ץ ר"ב. וכתב שם בית יוסף ר"ס ק"צ בשם הפוסקים דקרקע דנקנה בכסף היינו בש"פ דבפחות מש"פ לא מקרי כסף ע"כ. וכתב החכם ה"ר שלמה שיריליו ז"ל בפ"ג דפאה הא דקרי למטלטלין אין להם אחריות ולקרקעות יש להם אחריות נ"ל הטעם משום דהן בני חורין מכל נזק דאין נרקב ואין נשרף ואין נגנב ואין נאבד כדכתיב והארץ לעולם עומדת והמטלטלין מזומנין לכל אלו המקרים ע"כ ולשון הרמב"ם ז"ל נכסים שיש להם אחריות הם הקרקעות ואמנם נקראו כך לפי שאחריות הוא חזרה והשגה והחזרה וההשגה אמנם הוא על קרקע בלבד ע"כ ובערוך ואחריתך תאכל באש תרגומו ושפר ארעך תתוקד בנורא ע"כ:

משנה ו[עריכה]

כל הנעשה דמים:    וכו'. פ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ו) וירושלמי ר"פ האומר דקדושין דף ס"ד ודר"פ הזהב ופי' ה"ר יהוסף ז"ל פי' כל דבר שעושין אותו בדמים ונותנים אותו בעד אחר שהרי דרך הארץ הוא שהקונה נותן דמים בעד מה שהוא רוצה לקנות והנה מי שאין לו דמים לוקח איזה חפץ אחר ושם אותו כנגד הדמים שהוא צריך ליתן בעד החפץ שהוא רוצה לקנות ונותנו במקום הדמים למוכר והרי זה החפץ נעשה ונישום כאילו הוא דמים ונותנין אותו בעד אחר ע"כ:

כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין:    לרב דס"ל דקונין בכליו של קונה וקיימא לן כותיה אי גרסינן זה [הגה"ה פי' מלת זה שאחר מלת נתחייב] הכי נפרש כיון שזכה זה דהיינו המקנה בסודר של קונה נתחייב זה הקונה באונסי חליפין שהן ברשות המקנה בכל מקום שהם ואם נאבדו נאבדו לו ואי לא גרסי' זה פירושו הכי כיון שזכה זה קנה בחליפין כלומר כיון שזכה המקנה בסודר של קונה נתחייב המקנה להשיב לקונה חליפיו ולא מצי הדר ביה תוס' ז"ל:

כיצד החליף שור בפרה:    וכו'. האי דמפ' לה במטלטלין לאו לאפוקי קרקעת דודאי קרקעות נמי דינא הכי שאם החליף שדה בשדה כיון שהחזיק זה באחד מהם עמד האחר ברשות הלה ונתחייב בו והכי איתא בהדיא בתוספתא דתניא התם החליף קרקעות בקרקעות מטלטלין במטלטלין קרקעות במטלטלין מטלטלין בקרקעות כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ותנא דמתני' אורחא דמילתא נקט שדרך המטלטלין להחליפן תמיד מה שא"כ בקרקעות הר"ן ז"ל. וכתב עוד בשם ר"ת ז"ל שצריך לשום המטלטלין בשעת חליפין לראות כמה שוה כל אחד מהם והיינו לישנא דכל הנישום לומר שצריך שומא בשעת החליפין ע"כ. וכתב עליו דלא נהירא אלא ה"ק כל הנישום פי' כל דבר שאין ערכו כמטבע אלא דרכו לשומו כשמוכרין אותו באחר ע"כ בקיצור מופלג. ועיין ברב אלפס ז"ל בר"פ הזהב בדף פ"ז שפי' שם כל הסוגיא דעלה דמתני'. וז"ל פירוש הריטב"א ז"ל כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו פי' מתני' איירי בדין קנין חליפין בין חליפי סודר בין חליפין ממש ואיתיה בין במקרקעי בין במטלטלי והיינו דנקט כללא כל הנעשה דמים וכללא הוא לכל הנישום בדמים ואע"ג דלא פריש בסיפא אלא החליף שור בפרה דהיינו מטלטלין חדא מינייהו נקט וה"ה בקרקע ונקט מטלטלין דחליפין שכיחי בהו טפי שאם אתה אומר שלא נשנית משנתינו אלא במטלטלין א"כ תקשי לן היכי לא קתני תנא דין קנין חליפין בקרקעות אלא ודאי כדאמרן ובתוספתא אמרו החליף קרקעות בקרקעות ומטלטלין במטלטלין קרקעות במטלטלין ומטלטלין בקרקעות כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. ואי קשיא הא דאמרי' בשמעתא קמייתא דהשותפין וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא ולהדרו בהו (פרקינן שקנו בידם ברוחות. א"נ כגון שהלך זה בעצמו והחזיק בחלקו וזה בעצמו והחזיק בחלקו והתם חליפין הוא שמחליף כל אחד בחלקו זכות שיש לו בחלק חברו ובעי' שיחזק כל א' בחלקו ואמאי לא סגי בחזקה דחד ונימא כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו תירץ רבינו הגדול ז"ל דההיא לאו מדין חליפין היא דהא קאמר מעיקרא חליפי' שקנו מידו ומה לי חליפי סודר או חליפין דעלמא דקאמר בתר הכי אי נמי. אלא ודאי דההיא מדין מכירה היא וקנין חזקה ומעיקרא קאמר שזכה בחליפין ובתר הכי קאמר אי נמי בלאו חליפין אלא שזכה כל א' בחלקו בחזקה דקאמר ליה חבריה לך חזק וקנה והא דקתני נתחייב זה בחליפיו ולא קתני זכה זה בחליפיו חדא דאית בה תרתי נקיט דלא תימה אע"ג דזכה ביה הלה בכל מקום שהוא הרי הוא באחריות בעלים ראשונים לענין גניבה ואבידה כעין שומר שכר עד דאתי לרשותיה דאידך דבההיא הנאה דמחליף אהדדי נעשה עליו שומר שכר קמ"ל דזכה הלה ונתחייב בחליפיו לגמרי ואין בעלים ראשונים שומר עליו כלל מסתמא ואפי' ש"ח כיון שכבר נטל הוא שלו לא נעשה לו שומר כלל עכ"ל ז"ל:

אמירתו לגבוה:    וכו'. פ"ק דב"מ דף ו' ובפ' כל האסורין (תמורה דף כ"ט) וירושלמי ריש פרק האומר דמכילתין. וכתוב במרדכי פ' שור שנגח ד' וחמשה שהשיב רבינו מאיר לה"ר שלמה דה"פ אמירתו לגבוה כמכירה המועלת להדיוט באיזה ענין שתמצא שתועיל מסירה להקנותו להדיוט מהני נמי אמירה לגבוה אבל אמירה דאסמכתא לא מהניא להקדש כי היכי דמסירה דאסמכתא לא מהני להדיוט ע"כ. וזה לשון פי' הריטב"א ז"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכן הדין בהקדש לעניים בזמן הזה והאי כמסירתו דקאמר לאו מסירה ממש דא"כ דברים שאין נקנין במסירה להדיוט א"נ קרקעות לא זכי בהו גבוה באמירה והא ליתא שהאומר בית זה הקדש קנה כדאיתא בגמ' בפירוש מתני' אלא מסירתו פי' בהקנאתו כל חד וחד בהקנאה דיליה ובשטרות הוי ככתיבה וכמסירה ובקרקעות בחזקה הלכך האומר שטר זה וכל שעבודו יהא לעניים זכו לגמרי והוא דקאמר וכל שעבודו דנהי דהקנאה דהדיוט לא בעי אמירה דהדיוט בעי מפי' מורי נר"ו עכ"ל ז"ל. וביד רפ"ה דהלכות מכירה וסי' ד' ה' ורפ"ט ורפי"ג. ובטור י"ד סי' רנ"ח. ועיין במ"ש בר"פ הזהב בשם רבינו ירוחם ז"ל:

משנה ז[עריכה]

כל מצות הבן על האב:    פי' משום דתנא רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה שיש חלוק בין גבוה להדיוט תנא נמי החלוק שיש בין האיש ובין האשה תוס' רי"ד. אבל הריטב"א ז"ל כתב והא דקתני לה רבי להא מתני' הכא מסתבר לי משום דבמצות המוטלות על האב לעשות לבנו דקתני רישא חדא מינייהו להשיאו אשה כדמפרש בברייתא ואיידי דתנא הא תנא אידך ע"כ. ובירושלמי משמע דגריס כל מצות האב על הבן אנשים חייבים ונשים פטורות וכל מצות הבן על האב אחד האנשים ואחד הנשים חייבין ומפ' התם מצות האב על הבן מצוה שאדם חייב לעשות לבנו למוהלו וכו' מצוה שהבן חייב לעשות לאביו מורא וכבוד וכו' וכן הוגהה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל. [הגה"ה וכתב נ"ל לפרש זו הגירסא דה"ק כל המצות שמצווה האב על בנו האנשים חייבין וכו' וכל מצות הבן על האב וכו' כלומר כל המצוות שנצטווה הבן על האב לעשות לו אחד האנשים וכו' וכן נ"ל הגירסא הנכונה שמצוות האב ר"ל מה שמצווה האב לעשות אך בפ' בתרא דבכורות משמע שאין פירושו כן דגרסי' הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם את בנו ר' יהודה אומר בנו קודמו שמצותו על אביו ומצות בנו עליו עכ"ל ז"ל]. אבל בתלמודא דידן גרסי' כל מצות הבן על האב ומפרש רב יהודה דה"ק כל מנות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבים ונשים פטורות תנינא להא דת"ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו וכו'. בפי' רעז"ל ולא יכריע את דבריו יש מפרשים אפי' לומר נראין דברי אבא אלא אם יש לו להשיב על החולקים ישיב:

וכל מ"ע שהזמן גרמה נשים פטורות:    הסכמת הרשב"א ז"ל בתשובותיו סימן קכ"ג כדברי מי שאומר שאם רצו עושות כל מצות עשה ומברכות. ואיתה בשבת פ' במה אשה (שבת דף ס"ב) ובר"פ בכל מערבין. וביד פי"ב דהלכות עכו"ם סימן ג'. ובגמ' מפיק לה רב אחא בר יעקב מקרא דכתיב גבי תפילין למען תהיה תורת ד' בפיך הוקשה כל התורה כולה לתפילין מה תפילין מ"ע שהזמן גרמה ונשים פטורות דאיתקוש תפילין לת"ת דכתיב ושיננתם לבניך ולא לבנותיך וסמיך ליה וקשרתם לאות אף כל מ"ע שהזמן גרמה נשים פטורות ומדמצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות מכלל דמ"ע שלא הזמן גרמה נשים חייבות דאי פטורות ה"ל למיכתב היקשא דתורת ה' בפיך על ת"ת או על פדיון הבן להיקישא אליו ולומר דכי היכי דנשים פטורות מתלמוד או מפדיון דהיינו מ"ע שלא הזמן גרמא ה"נ פטורות מכל מ"ע שלא הזמן גרמה כמו דמקיש לפיטור דהזמן גרמה לתפילין אלא ש"מ מדכתב האי היקשא לתפילין דהוי הזמן גרמה מכלל דשאר מ"ע שלא הזמן גרמה נשים חייבות ולר"מ דס"ל בפ' בתרא דעירובין דתפילין הוי מ"ע שלא הזמן גרמא יליף לה למ"ע שהזמן גרמה דנשים פטורות מבנין אב וגמר מראיה דכתיב בה יראה כל זכורך וכי פרכת נילף לחיובא ממצה והקהל איהו ס"ל דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ולר' יהודה נמי דסבר בתפילין כר"מ וס"ל דשני כתובין הבאין כאחד מלמדין הכא שלשה כתובים איכא מצה שמחה והקהל ולכ"ע שלשה אין מלמדין:

כל מ"ע שהזמן גרמה וכל מ"ע שלא הזמן גרמה:    האי כל רוצה לומר הרוב דהא אין למדין מן הכללות וכדפי' רעז"ל. וכתב הר"ן ז"ל אהא דקתני בברייתא בגמרא איזו היא מצות עשה שהזמן גרמה סוכה ולולב שופר וציצית ואיזו היא מ"ע שלא הזמן גרמה מזוזה מעקה אבידה ושלוח הקן כתב היא ז"ל דפרושי קא מפרש היכי דמי וכגון קתני אבל ממנא לא מני להו דא"כ שייר טובא דהזמן גרמה שייר תפילין וראיה ובלא הזמן גרמה שייר חלה ותרומה וכסוי הדם ואחריני טובא אלא כגון קתני ולישנא הכי דייק דקתני איזו היא מ"ע ולא קתני אלו הן ע"כ. ובתוס' ז"ל הקשו היכי קרי לציצית מ"ע שהזמן גרמה למ"ד ציצית חובת טלית הוא כיון דכלי קופסא חייבין בציצית והתם ליכא זמן גרמה כלל דבין ביום בין בלילה חייבין ואפי' למ"ד ציצית חובת גברא הוא קשה דכמו דכסות לילה פטורים כשהוא לובשן ביום ה"נ כסות יום חייבת כשלובש בלילה דהכי אמרי' בירושלמי כסות יום שלבישה בלילה חייבת בציצית וא"כ היכי חשיב לה זמן גרמה כיון שחייבת בין ביום בין בלילה ואומר ר"י כיון שחיובו תלוי במה שזמן גרם לבישתה ביום יש לה להחשב זמן גרמה שזמן לבישתה גורם החיוב ע"כ ועיין שם עוד שיישבו במעקה ובכיוצא בו היכי משכחת עשה לחוד דהא אית ביה לאו דלא תשים ותיפוק לי דנשים חייבות משום שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ע"ש:

חוץ מבל תקיף ובל תשחית:    דהואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה וכתב הר"ן ז"ל ומיהו מדרבנן מיתסרא להקיף ראש של זכר ואפילו קטן כדאמרי' בנזיר דידך מאן מקפה להו חובה תיקברינהו לבנה ועבדים כיון שיש להם זקן חייבין בהקפה אע"פ שהאשה פטורה ע"כ:

ובל תיטמא למתים:    גמרא איסי תני אף בל יקרחו נשים פטורות ורבא מפרש טעמיה דיליף ולא תשימו קרחה בין עיניכם מתפילין דכתיב בהו בין עיניכם מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות ולית הלכתא כאיסי:

משנה ח[עריכה]

הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזאות:    כולהו טעמייהו משום דכתיב בכל חדא מינייהו בני ולא בנות ומליקות יליף מומלק והקטיר איתקש מליקה להקטרה דכתיב בה והקטירו אותו בני אהרן. והזאות בגמרא פריך אי דפרה אדומה אלעזר כתיב בה אי דפנים הזאות הפרכת ומזבח הזהב משוח כתיב בהו ומשני אלא הזאה דבן עוף דכתיב והזה מדם החטאת ואיצטריך לאשמועינן נשים פסולות ונפקא ליה בקל וחומר ומה בן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו שהשחיטה כשרה בזר קבע לו כהן לזריקתו וזרקו בני אהרן בן עוף שקבע לו כהן למליקתו דכתיב והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו אינו דין שיקבע לו כהן להזאתו:

הקבלות וההזאות:    והולכה וזריקה לא קתני דהולכה בכלל קבלה שהרי מן והקריבו הכהן נפקא כמו קבלה וזריקה בכלל הזאה וא"ת אמאי איצטריך קראי בגמרא למעוטי נשים תיפוק לי דכולהו הוו מ"ע שהזמן גרמה שהרי אינם נוהגות אלא ביום כדכתיב ביום צוותו להקריב את קרבניהם וי"ל דמ"מ איצטריך קרא למעוטי ולמיפסל קרבן בנשים לאשמועינן דמחללי עבודה. מיהו מסמיכה קשה דהא אם לא עשה סמיכה לא מתחלל קרבן בהכי וא"כ אם נעשית סמיכה בנשים לא מיפסל קרבן בכך וי"ל דמ"מ איצטריך קרא למעוטי דסד"א משום דכתיב וסמך ושחט ואיתקש סמיכה לשחיטה מה שחיטה כשרה בנשים וכדתנן רפ"ג דזבחים שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים אף סמיכה כשרה בנשים. ותנופה נמי איצטריך למעוטי משום דאשכחן תנופה דכשרה בנשים כדמפ' לקמן:

חוץ ממנחת סוטה:    וכו' וא"ת תיפוק לי דכל הני אינם כשרים בנשים לפי שהן מחוסרי בגדים דאפי' כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וי"ל דמיירי שלבשו את הבגדים א"נ י"ל כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים עכ"ל ז"ל. והקשה בתוס' רי"ד אמאי לא תני כל סדר המערכה הרמת הדשן שני גזרי עצים הטבת הנרות והדלקתם וקטורת שחרית וערבית ע"כ. ופי' הריטב"א ז"ל והא דלא קתני במתני' יציקות ובלילות ופתיתות ומליחות מפני שכשרות בזר וכיון שכן כשרות בנשים ע"כ. ועיין במ"ש בפ' שתי מדות סימן ח':

והקבלות וההזאות:    גרסינן וכן היא בירושלמי וגם בתוספות שהעתקתי. חוץ ממנחת סוטה ונזירה שהן מניפות סוטה ילפי' לה יד יד משלמים כתיב הכא ולקח הכהן מיד האשה ובשלמים כתיב ידיו תביאנה ובתנופת בעלים משתעי ומה כאן כהן אף להלן כהן ומה להלן בעלים אף כאן בעלים הא כיצד כהן מכניס ידו תחת יד בעלים ומניף ונזירה אתיא כף כף מסוטה ביד פ"ט דהל' מעשה הקרבנות סי' ט"ז:

משנה ט[עריכה]

ה"ג לה בירוש':    ובספרי כתיבת יד כל מצות שאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחו"ל וכל שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים ר"א אומר אף החדש והכי איתא נמי בירושלמי דס"פ בתרא דערלה. וכן משמע ג"כ שהיא הגרסא מתוך פירוש הרמב"ם ז"ל ורעז"ל וכן הגיהו ה"ר יהוסף ז"ל וכן הוא בערוך בערך גף ופי' רש"י ז"ל בגמ' אינה תלויה בארץ אינה מוטלת על הקרקע ולא על גדוליו אלא על גופו של אדם כגון שבת תפילין ע"ז פטר חמור מילה עריות וכיוצא בהם ושהיא תלויה בארץ שמוטלת על הקרקע או גדוליו כגון תרומות ומעשרות חלה לקט שכחה ופאה שביעית חדש ערלה כלאים ע"כ. ומשמע מתוך פירושו הקצר דבמתניתין וגם מן התוספות דתלויה גרסינן ברישא ושאינה תלויה גרסינן בסיפא וכן הוא בסדר המשנה דבגמ' וגם בהרא"ש ז"ל ובגמ' מנא ה"מ דחובת קרקע נוהגת בכל מושבות וחובת הגוף אינה נוהגת אלא בארץ דת"ר החוקים אלו המדרשות והמשפטים אלו הדינין אשר תשמרון זו משנה לעשות זה מעשה בארץ שומעני יכול כל המצות כולן לא יהו נוהגין אלא בארץ ת"ל כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אי כל הימים יכול יהו נוהגים בין בארץ בין בחו"ל ת"ל בארץ אחר שריבה הכתוב ומיעט צא ולמד ממה שאמור בענין אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגיים מה ע"ז מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחו"ל אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחו"ל:

ומצאתי בפירוש ה"ר יצחק ב"ר טורדוס ז"ל לאזהרות דה"ר שלמה בן גבירול ז"ל:    וז"ל דבריו שים מרפא פי' שישים על לבו כל המצות שהן חובת הגוף ולעשותן בכל מקום כמו בארץ שנאמר ושמתם את דברי אלה על לבבכם והענין שכבר הזכיר בפרשת שמע תפילין ודברי תורה ומזוזה והחזירן פעם שנית לרמוז בהיקש הזה שנהיה חייבין בהן לאחר הגלות בחוצה לארץ ומהם נלמוד בכל המצות שהן חובת הגוף שחיובן בכל מקום כך נדרש בספרי וכוונת המדרש מפני שסמך ושמתם אל ואבדתם כלומר שאפילו אחר שיגלו מן הארץ יתחייבו בעשייתן זה מצאתי להרמב"ן ז"ל עכ"ל ז"ל:

ור' אליעזר:    ביו"ד גרסי' ליה והלכתא כותיה דסתם לן תנא כותיה בסוף מסכת ערלה:

אף החדש:    בירושלמי פריך אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינה בעיסה של גוים ולא מיירי מתני' אלא בדברים הנוהגין בישראל ובגוים וקשה אמאי לא פריך נמי התם אמאי לא תני תרומה ומעשר וי"ל דלהכי בעי מחלה לפי שגזרו על חלה בכל מקום אבל על תרומה ומעשר לא גזרו במקומות הרחוקים מארץ ישראל אלא דוקא אעיירות הסמוכות לארץ והיינו טעמא דגזרו על החלה בכל מקום טפי מתרומה ומעשר לפי שהחלה דומה יותר לחובת הגוף שהרי החיוב בא ע"י גלגול שאדם עושה והלכך דין הוא שינהוג בכל מקום אפי' בחו"ל אבל תרומה ומעשר אינם מוטלות אלא על מי שיש לו קרקע ודמי טפי לחובת הארץ ועוד י"ל וכו' ומן הירושלמי שהבאתי יש להוכיח דערלה וכלאים וחדש נוהגין בשל גוים וכן משמע וכו' תוס' והר"ן ז"ל. ובגמרא תניא ר' אלעזר ב"ר יוסי אומר משום ר' יוסי בן דורמסקית שאמר משום ר' יוסי הגלילי שאמר משום ר' יוחנן בן נורי שאמר משום ר' אליעזר הגדול אין ערלה בחו"ל ופרכינן והא אנן תנן ר' אליעזר אומר אף החדש אלמא בערלה כת"ק ס"ל דקא מוסיף חדש ומשני תני חדש ולא תיתני אף וה"ק ערלה וכלאים הרי הם כשאר התלוים ואין נוהגין בח"ל אבל חדש נוהג בח"ל דכתיב ביה מושב כל מקום שאתם יושבים ועיפא ואבימי חריפי דפמבדיתא בני רחבא ס"ל כהאי ברייתא דאין ערלה כלל בח"ל. ואיתא לרישא דמתני' בתוס' פ' הספינה דף פ"א ובפ' בתרא דע"ז דף ס"ג. ומילתיה דר' אליעזר איתיה פ"ק דתמורה דף י"ב: ות"ק דמתני היינו ר' ישמעאל דשמעי' ליה בברייתא דאמר כל מקום שנאמר מושב לאחר ירושה וישיבה משמע וחדש נמי דכתיב ביה מושבותיכם לאחר ירושה וישיבה לומר שאף הארץ לא נתחייבו כל י"ד שנה שהיו בגלגל שכבשו ושחלקו עד שנתיישבו בה והכיר כל אחד את שלו ר' אליעזר סבר כל מקום שאתם יושבין משמע ור' עקיבא פליג אר' ישמעאל בברייתא. ותנא דבי ר' ישמעאל אחרינא ס"ל דלא אמרי' לאחר ירושה וישיבה משמע אלא היכא דכתיב ביה ביאה ומושב וגבי חדש כתיב ביאה ומושב ור' אליעזר ס"ל דאפי' היכא דכאיב מושב כל מקום שאתם יושבים משמע וביאה דכתיבא בחדש אפשר שידרשנה עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ וכדדרשינן בגמרא ביאה דכתיבה גבי תפילין ור"א ב"ר שמעון אשכחן נמי בברייתא בגמ' דס"ל כר' ישמעאל דמושבותיכם לאחר ירושה וישיבה משמע ואבוה ר"ש פליג עליה וס"ל דמושביתיכם דחדש כל מקום שאתם יושבים משמע וס"ל נמי דערלה וכלאים מדאורייתא נוהגין בחוצה לארץ דאתו בקל וחומר מחדש כדאיתא בברייתא בגמרא ועיין בספר קרבן אהרן סוף פרשה עשירי דפרשת אמור. וביד פי"א דהלכות בכורים סי' ו' ובפ"ד דהלכות שביעית סימן כ"ה:

משנה י[עריכה]

עושה מצוה אחת:    עשה אין לא עשה לא והא דתניא ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה מיירי כגון שבאה עבירה לידו וניצל הימנה דאין לך מצוה יתירה מזו. מצוה אחת יתירה על זכיותיו קאמר דאי לא תימה הכי תיקשי לן מתני' דריש פאה דקתני אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לו לע"ה וכו' דמשמע מהתם הני הוא דאוכל פירות והקרן קיימת אבל מצוה אחריתי לא ולפי פו' רש"י ז"ל אביי מפ' למתני' הכי מי שעושה מצוה יתירה דהוי רובא זכיות מתקנין לו בעה"ז יום טוב שנפרעין ממנו עונותיו וזהו תקון יום טוב לו לעולם הבא וכל שעונותיו מרובין דקתני מריעין לו היינו דעבדין ליה הזמנת יום ביש שמשלמין לו שכר מצוותיו להיות מתוקן לו יום רע ע"כ:

מטיבין לו:    בפ' נח דף כ"א ע"ב פי' הרב משה אלשיך נ"ע וז"ל ומאמרו מטיבין לו לשון רבים יורה שגם מדת הדין מסכים ואין מערב על ידו ע"כ:

ומאריכין לו את ימיו:    יש שאין גורסין מלת לו וכן ג"כ בואין מאריכין לו את ימיו. בפי' רעז"ל ומאריכין את ימיו לעולם הבא ונוחל את הארץ ארץ החיים. אמר המלקט נלע"ד שצריך להיות ומאריכין את ימיו בעולם הזה ונוחל וכו' וכן הוא בפי' הרמב"ם ז"ל וכדמוכח מסוגיית התלמוד שכתבתי. ובגמרא פריך מדקאמרת דמצוה אחת דמתני' יתירה קאמר מכלל דהנך דתנינן בריש פאה אפי' בחדא נמי ואפי' לא קיים שאר מצות יש לו קרן ופירות ואמאי והא רובא עונות. ומתרץ רב שמעיה הא דקתני התם אלו דברים וכו' במחצה זכיות ומחצה עונות קאמר ואם יש במחצה זכיות אחת מאלו מכרעת את הכף כאילו הוי רובא זכיות ואינו צריך למצוה יתירה דמתניתין:

כל שישנו:    וכו' רישא דמתני' הוא בגמרא וכן נראה קצת מפי' הרמב"ם ז"ל אבל בהרי"ף והרא"ש ז"ל וגם בירושלמי וספרי כתיבת יד גרסי' לה וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב וכל המחזיק בשלשתם עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

וכל שאינו לא במקרא:    וכו' תוס' פ' העור והרוטב (חולין דף קכ"ז:) וכתבו רש"י ז"ל והר"ן ז"ל אינו מן הישוב אינו מקפיד על דבר שהיא כבוד לו ואין לו בושת פנים ומהאי טעמא פסול לעדות ובגמרא דרש בר קפרא רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו ולאדם טוב מטעימין אותו מפרי מעשיו וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ נדור הנאה הימנו שנאמר ובמושב לצים לא ישב וזה שאינו באחד מאלו במה יתעסק אם לא בליצנות. וביד ר"פ ששי דהלכות עדות. ובטור חשן משפט סי' ל"ד: