תפארת ישראל על קידושין א

משנה קידושין, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

תפארת ישראל · על קידושין · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

האשה:    נקט בה"א ידיעה, ר"ל אשה הראוי להתקדש, לאפוקי חייבי כריתות או איילונית וכדומה בשאר קדושי טעות:

נקנית:    לבעלה, להצריכה גט ארוסה. אבל ליורשה ולטמא לה, ולהפר נדריה בלי אב, אינן רק אחר נשואין גמורים, ע"י חופה ויחוד שאחר הקדושין. מיהו חופה בלי קידושין ספיקה הוה [(שו"ע אה"ע כו, ב)]. והא דלא תני האיש קונה. קמ"ל דאין אשה מתקדשת בע"כ. ואיידיהא, תנא נמי סיפא היבמה נקנית, אף דמתיבמת בע"כ:

וקונה את עצמה:    להיות מותרת לעלמא:

נקנית בכסף:    בנתן לה כסף, ואמר לה מתחלה או בשעת נתינה הרי את מקודשת לי בזה, מקודשת. ובנתן לה בשתיקה, ושניהן מודים דלשם קידושין כוונו, י"א דהוו קדושין, אפילו לא דברו תחלה מעסקי קידושין [(שו"ע אה"ע, כז)]. ואף למאי דקיי"ל דקדושין בלא עדים לא מהני [שם ע"ב] והרי הכא לא ידעו עדים מה בלבם. י"ל מדאגלאי מלתא למפרע, הו"ל כידעו עדים [ועי' פ"ג סי' כ' [ל"א]] :

בשטר:    בכתב לה על נייר הרי את מקודשת לי, ונתן לה הכתב לפניעדים:

ובביאה:    בנתייחד עמה. וא"ל מקודם בפני עדים, הרי את מקודשת לי בביאה זו. וכולן צריכין ב' עדים. וי"א דאף ע"א מהני בקידושין. אבל עדות נשים לכ"ע לא מהני [שם מ"ב ב']:

ובשוה דינר:    הוא קצ"ב פרוטות [ואמרינן בש"ס די"ב א', דב"ש מאמה עברייה יליף לה דלא מקניא בפרוטה, וכיון דאפקה מפרוטה, אוקמא אדינר. וק"ל ואימא מעה, ואימא פונדיון או איסר. ונ"ל דלב"ש כיון דאפקה מפרוטה מסתבר דלהוי דינר, דהרי כופר נפש איש הוא מחצית השקל, ומנה של קודש כפול היה, הו"ל ב' דנרין. ואשה פלג גופא דבעל, הו"ל דינר]:

בפרוטה:    הוא מלשון פרט וכלל, משום דהסלע כולל כמה פרוטות. והוא חצי שעורה כסף צרוף [אה"ע ססכ"ז]. וי"א דבזה"ז שהמעות בזול יותר מפירות, בקדשה בפרוטה הו"ל ספק [סמ"ע ח"מ ספ"ח]:

ובשוה פרוטה:    מיהו אפילו בפחות מש"פ עכ"פ מקודשת מספק, דשמא שוה פרוטה במקום אחר [ל"א ג' וע"ש]. ואין לקדש בטבעת שיש בו אבן, דמדאין ידוע שומתו, שמא חשבה דשוה טפי [ל"א ב']:

אחד משמנה באיסר האיטלק:    [איטאליען]:

ובמיתת הבעל:    הא דהקדים גט למיתה, אף דמיתה שכיח טפי. נ"ל משום דהא דקונה א"ע במיתה רק מגט גמרינן [כש"ס י"ג ב']:

היבמה נקנית:    ליבם להיות כאשתו:

בביאה:    אבל כסף ושטר רק מדרבנן קונה ביבמה לאסרה על האחין, ולא לפטרה מחליצה:

משנה ב

עבד עברי:    שמכר א"ע או שמכרוהו ב"ד בגניבתו:

נקנה:    שלא יוכל לחזור בו עד שיחזיר להאדון גרעון כסף ממכרו:

בכסף:    בקבל המוכר המעות ששוה:

ובשטר:    שכותב לו הריני מכור לך [(רמב"ם פ"ב מהל' עבדים)]. אבל בחזקה לא, דלא הוקשה לקרקעות רק עבד כנעני [קדושין כ"ז א']:

וקונה את עצמו:    לצאת חפשי:

בשנים:    לסוף שש משמכרוהו ב"ד. ומוכר את עצמו, שנמכר גם ליתר משש, יוצא לסוף זמן מכירתו אם מעט או הרבה:

וביובל:    דפגע יובל תוך זמן ממכרן, יוצא:

ובגרעון כסף:    בהשיג ידו ורוצה לפדות א"ע, חושב דמי ממכרו לפי שנות ממכרו, ומחזיר דמי מותר השנים ויוצא. והא דלא תני וקונה א"ע בשטר, דהרי רבא נ"ל דגם עבד עברי גופו קנוי וצריך שטר [כקידושין ט"ז א']. י"א דלא תנא רק מה שהוא על כרחו של אדון, משא"כ שטר ברצון אדון תליא:

יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין:    גם בסימנים, דהיינו בהביאה ב' שערות אחר י"ב שנים ויום אחד יוצאת:

הנרצע:    עי' ריש פרשת משפטים:

ובמיתת האדון:    אבל בלא נרצע, ומת האדון, עובד לבנו, אבל לא לבתו או ליורש אחר. אבל אמה אף שאינה נרצעת יוצאת במיתת האדון אף מבן:

משנה ג

ובחזקה:    חזקה היינו ששימש את רבו שקנאו, או שהגביהו רבו וכ"ש איפכא. וה"ה דנקנה בחליפין או במשיכה, רק מדאיתנהו גם במטלטלין, לא קתני להו, דפשיטא:

וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים:    בנתן א' ממון לרבו ע"מ שיהיה זה בן חורין. אבל ע"י עצמו אפילו נתנו לו אחרים מעות על מנת שאין לרבו רשות בהן אפ"ה לא מהני, דס"ל אין לעבד קנין כלל בלא רבו. והא דלא תני דבניתן לעבד המעות ע"מ שיצא לחירות, דבכה"ג גם לר"מ מהני ע"י עצמו. ה"ט דכה"ג הוה ככסף ע"י אחרים, מדלא זכי ביה כלל, והרי ע"י אחרים כבר תנא לה:

ובשטר על ידי עצמו:    רק ע"י עצמו, דחוב הוא לעבד שיצא לחירות, דנאסר עי"ז משפחה דשכיחא לי טפי מבת חורין. ואם עבד כהן הוא נאסר אף מתרומה, ואין חבין לאדם רק בפניו. ואף דבכסף נפדה ע"י אחרים אף דחוב הוא לו. ה"ט דכסף קבלת רבו גרמה לו, והרי רבו אינושלוחו, ונמצא ע"י קבלת רבו מעצמו הוא יוצא:

וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמו:    אפילו ע"י עלמו, דס"ל יש קנין לעבד בלא רבו:

ובשטר על ידי אחרים:    גם ע"י אחרים דס"ל זכות הוא לעבד שמשתחרר דמותר עי"ז בבת ישראל, דחשיבא ליה. [והא דלא עריב ותני. בכסף ובשטר ע"י אחרים וע"י עצמו. מתרץ בש"ס דסיפא רשב"א היא דס"ל בשניהן רק ע"י אחרים, ונקט שטר לרבותא]:

ובלבד שיהא הכסף משל אחרים:    שניתן לו ע"מ שאין לרבו רשות בהן. והא דלא קתני שקונה א"ע בקצץ לו רבו א' מכ"ד ראשי אברים. ה"ט משום דגם זה אינו קונה א"ע רק בשטר שחרור:

משנה ד

בהמה גסה נקנית במסירה:    שיאחזנה הלוקח בפני המוכר או במצותו [(שו"ע חו"מ קצח, א)]:

והדקה בהגבהה:    ולא במשיכה מיהו לרש"י כל הגבהה לקנות צריך ג"ט ולתוס' בטפח א' סגי [כתובות דל"א א' וח"מ שם ס"ב]:

בהמה דקה נקנית במשיכה:    וקיי"ל דגסה ודקה נקנין רק במשיכה. וי"א דגסה נקנית גם במסירה. מיהו הגבהה קונה בכל דבר ובכל מקום. משא"כ משיכה אינה קונה רק בקרן זוית הסמוך לר"ה, או בחצר של שניהן, אבל לא בר"ה או בחצר שאינו של שניהן, אפילו נתן לו המוכר רשות למשוך שם, אם לא שימשכנה משם קצת לסימטא או לרשותו [(שו"ע חו"מ קצח, יד)]. ומשיכה דקנה, היינו במשכה לפני המוכר או במצותו. ואפילו קרא לה ובאה, או שהכישה במקל ורצתה, בכולן משעקרה יד ורגל קנאה [(שו"ע חו"מ קצז, ב)]. ובדבר כבד שא"א להגביה או למשוך, נקנה במסירה. ודוקא בר"ה או בחצר שאינו של שניהן [(שו"ע חו"מ קכח, ט)]:

משנה ה

נכסים שיש להם אחריות:    כך נקראין קרקעות, מדיש להן אחריות, שאינן כלין [ונ"ל דנקט הך לישנא, ולא נקט קרקעות. ה"ט דרצה למכלל נמי מטלטלין שהקנן אגב קרקע. וה"ק, נכסים אפילו מטלטלין, שיש להן ואצלן אחריות. דהיינו קרקעות, נקנין בכסף שקונה בהן קרקע. או נ"ל דמה"ט לא נקט קרקע, דקמ"ל דלאו דוקא קרקע. אלא אפילו שאר מילי שיש להן אחריות, ככל מחובר לקרקע דדינו כקרקע [כ(שו"ע חו"מ, קלג)]:

נקנין:    במכירה או מתנה או בשכירות, שלא יהיה יכול לחזור בהן [(שו"ע חו"מ, קצ)] :

בכסף:    בשוה פרוטה, ואפילו נתן הפרוטה ע"מ להחזיר. אף דבאשה לא מקניא בהכי. התם ה"ט, משום דכל ע"מ להחזיר דמי לחליפין, דאין אשה נקנית בהן. [(שו"ע אה"ע כט, א)] . מיהו במקום שדרך לכתוב שטר, לא קני במעות [(שו"ע חו"מ, קצז)]:

ובשטר:    אפילו כתב ידו בלא עדים מהני ודוקא במכר שדהו מפני רעתה דאל"כ לא קנה עד שיתן כל הדמים [שם קצ"א]:

ובחזקה:    בנעל גדר ופרץ כל שהוא, בפני המוכר או במצותו. וכ"כ בהשתמש בבית שקנה. אבל חפירה לא מהני, רק בעומד לחרישה [(שו"ע חו"מ, קצב)]. וה"ה שקרקע נקנית בחליפין, אפילו החליף קרקע בקרקע, כיון שקנה א' קנה ג"כ חבירו [(שו"ע חו"מ, קצ) ו(שו"ע חו"מ, רג)]. ולא נקט לה התנא מדאיתא ג"כ במטלטלין כסי' כ"ה:

ושאין להם אחריות:    מטלטלין:

אין נקנין אלא במשיכה:    משימשכו כל כך שיגיע סופה למקום שהיה שם ראשו בתחלה. [(שו"ע חו"מ קצח, ג)] מיהו זה דוקא בשמשך הדבר בסימטא או ברשות של שניהן. אבל בשמונח ברה"ר ומשך קצתו לסימטא או לרשותו, קנה [קצ"ח ס"ט] וכמ"ש לעיל [סי' ל"ג]. [ורק בבהמה סגי בעקרה ביד ורגל כלעיל. ה"ט דמשעקרה יד ורגל, ממילה תזוז כולה]. וכ"ש דהגבהה קונה במטלטלין כבכל דבר. ודבר תורה מעות קונות, רק שמא קודם שימשך הלוקח, יארע אונס במטלטלין והמוכר שהן אצלו לא יטריח להצילן, להכי תקנו דרק משיכה תקנה, אפילו לא נתן מעות עדיין. ואפ"ה יש דרכים שמעות קונות [כ(שו"ע חו"מ, קצח) וקצ"ט]. והא דתני אלא במשיכה לא אתא לאפוקי אלא כסף שטר וחזקה, דקונין הן בקרקעות. אבל ודאי דכל מטלטלין נקנין בהגבהה או בק"ס וחליפין בכל מקום או במסירה ברה"ר [שם]. אמנם בכל אופן אינו קונה רק אחר שהסכימו שניהן על סכום המקח [(שו"ע חו"מ ר, ז)]:

ובחזקה:    דבקנה קרקע ע"י א' מאלו השלש, נקנו גם המטלטלין שמכר לו, אפילו זו במכר ואלו במתנה או איפכא, ואפילו אינן צבורין בתוכה. מיהו בכה"ג צ"ל לו קנה המטלטלין באגב. וי"א דאף בצבורין צ"ל לו כן [(שו"ע חו"מ, רב)]:

וזוקקין:    אוגדים. כמו ויאסרוהו בזיקים:

את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן:    אף דאין נשבעין אקרקעות אפילו מודה במקצתן, עכ"פ בנתחייב לו שבועה אמטלטין, חייב לשבע גם אקרקעות [(שו"ע חו"מ, צה)]:

משנה ו

כל הנעשה דמים באחר:    בש"ס אמרינן דה"ק, כל הנישום דמים באחר, ר"ל כל שכשבא להחליפו בדבר אחר, רגילין לשומו תחלה כמה שוה, והיינו כל מטלטל, חוץ ממטבע שא"צ לשומו. [והא דלא תני מטלטלין נקנין בחליפין. נ"ל דרבותא קמ"ל אעפ"י ששמו המטלטלין כמה דמים שוה, בשעה שהחליפן, לא אמרינן בתורת דמים קנינהו. או נ"ל דאתא לאפוקי מעות, אף שגם מעות מחשב כמטלטל. או נ"ל דלהכי נקט כל הנישום לאתויי בהמה שאינו נחשב ממש מטלטל. מיהו לתוספתא דגם בהחליפו קרקעות זב"ז כיון שהחזיק הא' בשלו קנה גם חבירו, שפיר נקט כל הנישם]:

נתחייב זה בחליפיו:    כיון שמשך הא' נתחייב האחר ליתן חליפיו, ואם מתו או אבדו, אבדו להקונה אותן. וחליפין קונה אפילו אין בהן שוה פרוטה. מיהו אין חליפין חל על מעות או על מחילה, או על כל דבר שאין בו ממש, כגון ע"מ שילך עם פלוני, או על קנין אתן, או על טובת הנאה [ר"ג ורמ"ה]:

או חמור בשור:    ר"ל בין ששניהן מין א', או שהן ב' מינין:

נתחייב זה בחליפיו:    נ"ל דנקט כיצד. דא"צ רק לדיוקא, דדוקא בהחליף שור בפרה. אבל בהחליף שור וחמור בפרה, כל זמן שלא משך שניהן לא קנה שכנגדו [ר"ג ב']:

רשות הגבוה בכסף:    דגזבר שקונה בהמה לקרבן קונה בכסף:

ורשות ההדיוט בחזקה:    דהדיוט אינו קוצה רק בחזקה, דהיינו במשיכה, אבל במעות יכול לחזור בו, רק מקבל מי שפרע [כרפ"ד דב"מ]:

אמירתו לגבוה:    שאמר שור זה עולה, בית זה הקדש:

כמסירתו להדיוט:    ואינו יכול לחזור בו. ודוקא במקדיש. אבל במכר להקדש [כסי' מ"ח] דוקא דמי קנה ולא אמירה. רק במתכוון לוותר להקדש, אז גם במו"מ קנה אמירה [כערכין פ"ח מ"ב]:

משנה ז

כל מצות הבן על האב:    כל מצות של הבן, שחייב האב, כגון מילה, פדיון הבן, ללמדו תורה, ואומנות, ולשוט בנהר, ולהשיאו אשה [וסי' מפת אשא]:

ונשים פטורות:    ר"ל דאמו פטורה מכל אלו בו:

וכל מצות האב על הבן:    ר"ל כל מצות שהבן חייב לאב ואם כמורא וכבוד. איזה מורא. לא ישב ולא יעמוד במקום המיוחד לאו"א בשום מקום, ולא יסתור דבריהם, ולא יכריע דבריהם בדבר שחולקים עם אחר, לא יאמר נראים דברי אבא או אמי [ודוקא בפניו, אבל שלא בפניו, אפילו לחלוק על אביו מותר בד"ת [(שו"ע יו"ד, רמ)], ולא יזכיר שמו אפילו שלא בפניו. וא"ת הרי יעקב אבינו אמר אלהי וגו' ופחד יצחק היה לי. י"ל כיון שהזכיר עליו שמו של הקב"ה הו"ל כאומר אבי מרי, דפחד יצחק, היינו שהוא עבד ד' ויראתו על פניו, והרי בכה"ג גם ברבו מותר שלא בפניו [כ(שו"ע יו"ד רמב, טו)] וכ"ש באביו [עי' ש"ך רמ"ב סקכ"ז]. אמנם דהרי קאמר יעקב אבינו נמי שמה קברו יצחק ורבקה אשתו. וצ"ל דמורא דלאחר מיתה מדרבנן הוא. ונ"ל ראיה מקידושין [ל"א ב'] ששמע שאמו באה אחריו לא"י ויצא לח"ל לקראתה, ונ"ל דה"ט דעשה דכבוד או"א דוחה לל"ת דיציאה מא"י לח"ל. וכשמצא אח"כ שמתה אמר אלו ידענא לא נפקי, ש"מ משום דאז כבוד ומורא אינו רק מדרבנן, ואינו נדחה הל"ת, ואפילו הכוהו או קללוהו או"א ברוב עם, ישתוק. איזה כבוד. מאכילן ומשקן ומלבישן, מכניסן ומוציאן, ואם אין להן יתן להם בסבר פנים יפות, וכל עת שיראה אותן באים, יקום לפניהן וכל שמזכיר מהן דבר יזכירן בכבוד, ואפילו לאחר מותן, ואפילו כשיפסידו מעותיו לא יכלימם [י"ד שם]:

וכל מצות עשה שהזמן גרמה:    שתלויה בזמן:

אחד אנשים ואחד נשים חייבין:    מיהו אין למדין מכללות אפילו כשנאמר בהן חוץ [כעירובין דכ"ז א']. דהרי מצה, ושמחה במועד, ומצות ההקהל [עי' סוטה פ"ח] דהזמן גרמא, ואפ"ה נשים חייבות. והרי ת"ת, ופדיון הבן, ופריה ורביה, שאין הזמן גרמא, ואפ"ה נשים פטורות. אלא הך כל וכו', ר"ל רוב המצות:

אחד אנשים ואחד נשים חייבין:    ואף על גב שלא הוזהרו מלהנשא לפסולים. היינו רק בהנך שאין האיש זר מוזהר, כגון כהנת לחלל או לגר וכדומה, אבל באם הוא מוזהר גם היא מוזהרת [ועי' קידושין ע"ו א']:

חוץ מבל תשחית:    הזקן אם יש לה:

ובל תקיף:    פיאות הראש:

ובל תטמא למתים:    אם היא בת כהן:

משנה ח

הסמיכות:    לסמוך ידיו על הקרבן קודם שחיטה:

והתנופות:    להניף הקרבן או המנחה:

וההגשות:    להגיש המנחה לקרן המזבח:

והקמיצות:    לקמוץ המנחה:

וההקטרות:    להקטיר האימורין או הקמיצה:

והמליקות:    לקרבן עוף:

וההזאות:    הזאות של חטאת עוף. ונכלל בזה זריקת דם של כל הקרבנות. [מיהו גם הזאת מי חטאת על טמא מת, והזאת דם צפור ומים חיים שעל מצורע נוהגות רק באנשים [כ(רמב"ם פ"י מהל' פרה אדומה ה"ו), ו(רמב"ם פי"א מהל' טומאת צרעת ה"ה)]. ונ"ל דלהכי נקט הזאה קודם קבלה, לגלויי דגם על חטא עוף קאי, מדאסמכה למליקה והקדימו לקבלה:

והקבלות:    קבלת הדם והולכתו למזבח:

ולא בנשים:    דלכולהו יש מיעוט מקרא. ואף דבל"ז פטורים מדהו"ל עשה שהזמן גרמא, דהרי אין כשרות רק ביום. עכ"פ סד"א מדשחיטת קרבנות כשרות בנשים, ה"נ כולהו מדהוקשו אהדדי, קמ"ל. ואף דבל"ז עבודתן פסולה מדמחוסרי בגדים. י"ל דסד"א מדלא נצטוו על בגדי כהונה, לא מפסל בהכי. או דקמ"ל אפילו לבשו בגדי כהונה, פסולה:

משנה ט

כל מצוה שהיא תלויה בארץ:    שהיא חובת קרקע, כתרומה, מעשרות, וחלה, לקט, שכחה, פאה, שביעית, חדש, ערלה, כלאים:

ושאינה תלויה בארץ:    רק מוטלות על גוף אדם, כשבת, תפילין, ע"ז, פטר חמור, מילה, עריות, וכדומה:

חוץ מן הערלה:    אף שתלויה בארץ, נוהגת בח"ל הלממ"ס:

וכלאים:    כלאי כרם נוהג בחוץ לארץ רק מד"ס [ועי' פירושינו ספ"א דכלאים]. וכלאי זרעים שרי לגמרי:

אף מן החדש:    וקי"ל דחדש מותר בח"ל [ועי' פירושנו חלה פ"א ז']. אמר המפרש, משנה י', אם כי דברי אגדה היא, היא משנה חמורה דהרבה נתקשו בה קמאי, וברש"י ותוס'. ותו ק"ל א' מדקאמר כל העושה וכו' מטיבין וכו' לאו שמעת מנה, דכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו וכו'. וסיפא א"כ ל"ל. ב' לר' יעקב דקאמר בש"ס הכא, דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. א"כ איך יתיישב משנתינו דקאמר מטיבין לו וכו'. ג' סיפא דחשב תנא ואזיל כרוכלא, דכל שיש בו מקרא משנה וד"א אז לא במהרה הוא חוטא. ול"ל כולי האי. הרי אי אפשר שיחטא האדם, רק בעברו על מצות התורה. והרי המשנה כוללת כל המקרא ותפרשהו יותר, א"כ המשנה היא כל התורה כולה ובה לחוד סגי, וא"כ מקרא למה. וגם ד"א למה. דמהו בד"א שיקרא חוטא בנטה מדרכה. ועוד יש הרבה דקדוקים בהמשנה. ואני בעניי אפרשה כפי אל ד', אשר יציץ עלי מאורו אור מבין סדקי ערפלי טוהר, ויושב תהלות ישראל יאיר עינינו באור תורתו, כי באורה נראה אור]:

משנה י

כל העושה מצוה אחת:    בבינוני מיירי, כי כך הם רוב בני אדם מחצה עוונות ומחצה זכיות [כקידושין ד"מ ע"ב]. ולהכי קאמר שאם בינוני זה עושה עוד מצוה א', דהו"ל לפ"ז רוב זכיות:

ונוחל את הארץ:    הזכיר התנא ג' דברים אלו, משום דג' מיני הטבות הם. הטבת ה ג ו ף שיהיה חזק וקיים. הטבת הקנין, שיהיה לו עושר ופרנסה. והטבת הנפש החיוני, דהיינו בדברים שהם חוץ מגופו וממונו, דאפשר שיהיה גופו בריא אולם, וגם עושר רב יהיה לו, ואעפ"כ לא יראה שמחה בעולמו, ולא תנוח רוחו מדאגות וכעס והתמעטות כבודו. לכן אמר התנא הכא שכל שרובו זכיות, הרי הו"ל כקיים כל התורה, דרובה ככולה, והרי כתיב בה כי היא חייך ואורך ימיך, חייך בעוה"ז, ואורך ימיך לעוה"ב. מלבד שיש בכללה גם כמה מצות שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב [כריש פאה], לכן מטיבין לו, לשמח נפשו בעולמו. ומאריכין לו ימיו, לחזק גם גופו ולקיימו. ונוחל את הארץ, שנותנים לו משמים גם קניני הארציים. מיהו אעפ"כ נפרעין ממנו מיעוט עונותיו בעוה"ז מעט מעט על חטאיו שעשה, מה שחסר לו משאר המצות. שיקרהו לפעמים צרה למרק עונותיו. מה שאין כן ביש לו רוב עונות, משלם לו הקב"ה מצותיו המעטים בעולם הזה [וזהו דקאמר הש"ס, מתניתין דעבדין ליה יום טוב ויום ביש. ר"ל מתניתין דאיירי ברוב זכיות, נפרעין ממנו פסקי פסקי, מעט מעט על עוונותיו שעשה]:

וכל שאינו עושה מצוה אחת:    גם הך בבא בבינוני מיירי, שאינו עושה מצוה אחת יתירה על עונותיו, דהו"ל מחצה על מחצה:

ואינו נוחל את הארץ:    לא קאמר מריעין לו ומקצרין לו ימיו וכו'. דא"כ הוה משמע שמענישו הקב"ה בפועל אפילו אם סדרי הטבע נאותים להטיבו. והא ליתא, דוכי משום שוטה זה שקלקל, ישנה הקב"ה טבע עולמו [כע"ז נ"ה א']. ותו הרי אמרו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא רק במזלא [כמ"ק כ"ח א']. ורק קיום כל התורה, או המצות המיוחדין לאכול פירותיהן בעוה"ז גורמין כולן כלעיל, אבל לא שיהא החטא מכריע את המזל. רק ה"ק, אין מטיבין לו בפועל ובדרך שנוי הטבע והמזל, רק מה שישיג בטובת עה"ז, יהי לו כמים גנובים ממשרתי המלך הכבוד, והם המזל והטבע. אבל לא יקבלם בסבר פנים יפות מידי אב הרחמן יתשו"י [ואילה"ק הרי כל מחצה זכיות הו"ל כרובו, כדאמרינן [ר"ה י"ז א'] דבמחצה על מחצה, הקב"ה מטה כלפי חסד להחשב כרובו. נ"ל דהיינו לעה"ב, והרי משכר הרוחני בעה"ב לא מיירי תנא הכא. אבל בעה"ז כל מחצה על מחצה, אדרבה, מדהקב"ה חפץ חסד לבלי לנכות לו משכרו בעה"ב, לכן ימרק עונותיו בעה"ז. או נ"ל דהתם בתורת חסד, ומתניתין דידן בדרך תשלומין מיירי. מיהו אם לזה הבינוני שהוא מחצה זכיות, יש בכללן א' מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעה"ז [כריש פאה]. אז ודאי מחשב כרוב זכיות שמטיבין לו וכו' כלעיל. אולם גם בעה"ב שאמרנו דרק במחצה זכיות מטה כלפי חסד, עכ"פ יש מצוה אחת שמצלת את האדם מגיהנם, אפילו כשהיא לבד, ואין אנו יודעין איזהו [כסנהדרין קי"א א']. ולכן הזהיר התנא הוה זהיר במצוה קלה כבחמורה. שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות]:

ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא:    נראה לי דנקט הנך תלת, משום דחיובי האדם ג' הם. באמונות. ובפעולות. ובמדות. באמונות, להאמין שיש אל חי יחיד ומיוחד מושל משגיח ובעל יכולת ומרחם ורב חסד, והכל עד אין קץ ותכלית. וכ"כ להאמין בכל י"ג העקרים. בפעולות, הם כללות כל מצות התורה בעשה ול"ת. ובמדות, שלא נתגאה ושלא נכעס, ושנרחם על הבריות, ושנקבל כל אדם בסבר פנים יפות, שנסתפק במועט, שנתרחק מהזוללות ושיחה בטלה וקנאה, וכדומה. והנה חלק האמונות לא נתבארו מהמשנה, וגם במקרא לא נצטוו עלינו בפירוש רק על דרך המועט. והטעם שלא נזכרו במשנה, היינו משום דהמשנה אינה רק פירוש המצות שלא נתבארו במקרא יפה [כעירובין דכ"א ב'], וקבלנו פירושם הלממ"ס בעל פה. אמנם גם במקרא לא היו צריכים להתבאר משום דע"י סיפורי התורה ותוכחותיה הן מבוארים ממילא, שעל ידן נוכל להכיר יוצר בראשית ומדותיו יתברך, כפי שהתנהג עם דור ודור להאריך אף ולבלי ידח נפש החוטא, ושנאמן לשלם שכר. וכל זה אינו צריך להתבאר מה"ט גם במשנה. אמנם בחלק המדות, גם במקרא גם במשנה לא מצינו בהן צווי מפורש בעשה ול"ת. שלא נמצא בתורה לאו מפורש שלא יהא גאותן וכעסן עצל או רעבתן, ושלא יאכל בשוק וכדומה. וכ"כ בעשה שבמדות, לא נזכר, שיהיה רחמן, וסבלן, שומע חרפתו ואינו משיב, ושיהיה טוב עין ומטיב לכל, ושירחם הנדכאים, ושלא יעמוד בין היושבים או יושב בין העומדין, בוכה בין המשחקים או שוחק בין הבוכים וכדומה לרוב. ואפילו צער בע"ח שהוא ודאי דאורייתא [כ(שו"ע חו"מ רעב, ט)] ואפילו לבטל כלי מהיכנו התירו מה"ט [כא"ח ש"ה סי"ט]. ואפ"ה לא נמצא בה עשה מפורש בתורה, רק ברמז דכתיב ונתתי עשב בשדך והדר ואכלת ושבעת [גיטין ס"ב א']. ואף שכבר נשמעו מכלל דבריה, עכ"פ אין לאו או עשה מפורש בה. אמנם נ"ל עוד דלהכי לא פירשה תורה העשה והל"ת שבמדות, משום שאי אפשר לשום גבול לחיוב המדות, משום דדבר זה משתנה לפי המקום, והזמן, והדור, ולפי הענין הנאות. ולכן דבר זה צריך לימוד והרגל יפה בשישמש ת"ח זמן רב, שע"י זה יראה באיזה זמן ראוי להשתמש במדה או בשכנגדה. כמו בכעס, יראה באיזה זמן ראוי לכעוס קצת [כשבת ק"ה ב'], או לזרוק קצת מרה סביבו [ככתובות ק"ג ב'], ובאיזה זמן צריך למילף נפשיה בניחותא [כתענית ד"ד א']. וזהו לפע"ד מ"ש חז"ל [סוטה כ"א א'], קרא ושנה ולא שימש ת"ח, הר"ז ע"ה. דק' אמאי. אלא על כרחך דהאי שימוש, שימוש ממש הוא, שעי"ז יראה הנהגתם וילמד מדותיהם. ואם לא עשה כן הרי הוא כשאר ע"ה שתשטפהו זרם [אפפעקט] בחמימות או בקרירות, אשר בהן תטבע הנשמה בבואה לידי חטא. ומי לנו גדול ממשרע"ה, אף שיפה דיבר באמרו החייתם כל נקיבה. עכ"פ אפ"ה לא היה לו לקצוף אז על צדיקים וקדושים שהשליכו נפשם מנגד לנקום נקמת ה', ובשובם מהעבודה הכבידה, יכלו להתפאר ולא נפקד ממנו איש, ואיך יאמר לקדושים עמלים כאלה כדברים האלו. לכן נענש ונתעלמה ממנו ההלכה [כפסחים ס"ו ב']. וכ"כ נענש על שאמר בכעס לעם ד' שמעו נא המורים. והיה לו לרבינו לשקול בדעתו הטהורה, כי אף שבאמת המרו את רוחו וילונו, אבל הלא לא יין ועוגות שאלו כי אם נפשם מרה בעבור מעט מים לשתות, לכן גם כן נענש בלא תביאו כמוזכר בתהלים, כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו [ועי' בח' פרקים לרמב"ם פ"ד]. מה שאין כן בבני גד וראובן כששאלו מתוך כרם מלאה לירש נחלתם בעבר הירדן. אז חרה אף הרועה הנאמן עליהם, והגה ברוחו הקשה, וימטר עליהם אם אפו מתלקחת בתוך ברד דבריו, "והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים". הן אמת שגם אלו דברים מרורים כלענה לצעירי הצאן, ואפ"ה לא נענש עליהם, מפני שהיה שאלתם שלא כהוגן מכמה פנים, ומסוכנת מאוד להצלחת כל ישראל. כי כן דברו אז אחר שראו הנסים והגבורות התשועות במלחמות סיחון ועוג. ובעת ורגע כניסתם לארץ. וקודם פרידת הרועה הנאמן מהם. וכנראה מדבריהם כאילו במורך לב רוצים להשמט ממלחמת הענקים בעבר הב' מהירדן, וכאילו יתר העם כעבדים כבושים להם. ומלבד שע"י זה ימוגו לב ישראל, יתגלגלו גם כן שלהבא יחלק ישראל לבלי להתיחד בעת צרה, כי יהיה מעשה זה התחלה, שלהבא כל חלק יכבוש חלקו לבד, ולא יעזרו איש את אחיו בכיבוש א"י. לכן לפי המקום והענין והזמן, יפה התמרמר הרועה הנאמן, הדואג תמיד לטובת ישראל כאב לבנים וישפוך עליהם זעם אפו. לכן חיסד עליו הכתוב בזה, לא כפעם הראשון אצל הסלע. אולם אם מבחר מין אנושי כמשרע"ה שגה לפעמים במדות, וכדאמרן, מה יעשו אזובי קיר, ונהי בעינינו כחגבים עבים. ואם כן לנדיבי עמים, יונקי התורה נוטרי כרם ה"צ, מה יענו העצים היבשים אשר אין בהם כל רוח לשקול בפלס השכל את הראוי ואת הבלתי ראוי במדות. אם לא על ידי הראייה מהאחרים המושלמים וההתרגלות במעשיהם, וכולי האי ואולי. ומעתה יפה אמר התנא, כל שישנו במקרא, שעי"ז יתחקה בלבו אמונה שלימה להכיר אביו שבשמים ושאר י"ג העיקרים. ובמשנה, שעל ידה יבין היטב כל עשות ול"ת שבתורה. ובדרך ארץ, שגם שקל ומדד בפלס הררי המדות היטב, אז לא במהרה בא לידי חטא:

ולא בדרך ארץ:    ר"ל שאין לו אפילי א' מהן:

אינו מן הישוב:    דראוי לו לדור במדבר מקום חיות הרעות, מפני שמסוכן יותר מהם למין האדם. ומה"ט פסול נמי לעדות, כש"ס הכא [וזה לפע"ד פי' הכתוב, ואדם ביקר ולא יבין, שהוא בתמונה יקרה של מין האדם, ואעפ"כ לא יבין התעסק בתבונה, זר מעשהו. זהו נמשל כבהמות יער. אבל גרוע מהן. דאלו, בלתי ספק יש בהם ואפילו בהיותר מסוכנים שבהן, שום צורך בבריאה, לרפואה או לכסות בעורם , אבל אלו הפראים הם רק כחיות נדמו, הצבועים בששר ומצויירים בקיר, שאינם לא לרפואה ולא לישועה, כ"א גבשושית יתירה בעולם, חרפת אדם ובזוי האנושי. אולם המשך דברי הפרק, דמדהזכיר התנא קניני האשה [במ"א], הזכיר נמי איך נקנה עבד עברי ועבריה [מ"ב], ועבד כנעני [מ"ג], ובהמה [מ"ד], ואיך נקנו נכסים שיש להם אחריות ושאין להם אחריות [במ"ה], וכן כל הקניינים. אח"כ הדר תנא לקמייתי מענין קדושין, דמדרצה למנקט השתא האיש מקדש, נקט תחלה כל מצות הבן על האב. דמן הראוי שאביו יתעסק להשיאו אשה, וכלעיל סי' נ"ב, אבל אמו פטורה. ואגב זה נקט נמי כל המצות שאנשים חייבות ונשים פטורות. ואגב זה נקט נמי החילוק שבין תלויות בארץ, שיש חלוק ביניהן במקום עשייתן. כמו שיש חלוק בין מצות שהזמן גרמא לאין הזמן גרמא, באדם העושה. ומדנקט כמה מצות שאין האשה חייבת, וכמה מצות שתלויות בארץ, שאי אפשר השתא בח"ל לקיימן. להכי למען לא יתבהל לב הישראלי עבור זה, לחשוב שאבד הרבה מעולמו עי"ז. להכי תנא כל העושה מצוה א' וכו', דרחמנא לבא בעי [כסנהדרין דק"ו], אם רק חפץ לעשות ולהרבות מצות, ונאנס, מעלה עליו הכתוב כאילו עשהו, כש"ס הכא, רק שיתעמל בכל יכלתו בג' עקרי תכלית האדם, והם האמונות, והפעולות, והמדות הנכללים בג' מלות, מקרא, משנה, וד"א]: