תפארת ישראל על קידושין ב

משנה קידושין, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

ובשלוחו: בין אשה סתם בין פלונית, דשלוחו כמותו [ויאמר לה השליח הרי את מקודשת לפלוני], מיהו באינו מכירה, אסור לקדש ע"י שליח באפשר בעצמו. ואפילו באי אפשר, אין לעשות שליח לקדש אשה סתם. ובמכירה, רק מצוה בו יותר מבשלוחו [(שו"ע אה"ע, לה)]:

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה: תינוקת בת י"ב שנים ויום א', כשהביאה ב' שערות הו"ל נערה ו' חדשים. ואח"כ היא בוגרת. ומקודם לכן היא קטנה. ונקט כשהיא נערה, דמשמע הא קטנה לא, אף דהרי כ"ש קטנה. עכ"פ קטנה שאין בה דעת אסור לקדשה. וביש בה דעת, נכון שלא לקדשה. ובסמוך לפרקן, דהיינו שסמוכה לזמן נערות מצוה לקדשן [כך נ"ל. ובהא מתורץ קו' האחרונים [ב(שו"ע אה"ע לז, ח)] אהא דקאמר בש"ס הכא אסור, ובסנהדרין [דע"ו] אמרי' מצוה לקדשן, ובאה"ע קאמר דנכון שלא לקדשן. ולפי דברינו הכל מיושב על נכון]:

אינה מקודשת: דמדאמר התקדשי התקדשי, כל חד הו"ל קדושין באנפי נפשה [(שו"ע אה"ע לה, ה)]:

עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה: ודוקא כשהאחרונה ש"פ, דכל אותן שאכלה מקודם הו"ל מלוה גבה, עד בסוף שגמר קדושיו בנתינת האחרונה, והו"א כמקדש במלוה ופרוטה, דקיי"ל דעתה אפרוטה ומקודשת. אבל באין באחרונה ש"פ, אף דאיכא בקמאי ש"פ, כי מטי גמר קדושין הו"ל קמאי כבר מלוה, ואינה מקודשת במלוה. מיהו לדידן הו"ל בכה"ג ספק קידושין, דשמא אחרונה ש"פ במקום אחר [שם]:

משנה ב

אינה מקודשת: דבכל חד איכא צד טיבותא, ואיכא דניחא ליה בהא ואיכא בהא:

מקודשת: וקיי"ל כת"ק [שם ל"ח כ"ד]:

משנה ג

בן עיר ונמצא בן כרך: ישיבת כרכים קשה [ככתובות פי"ג מ"י] ששם היוקר מצוי במזונות ודירה:

על מנת שיש לי בת או שפחה גדלת: גדולה לשמשה. או מקלעת שערות נשים, דג"כ יש צדלריעותא, דמדהולכת מבית לבית, מספרת ממנה:

משנה ד

אינה מקודשת: דמסתבר דקפיד, משום דבמקום שהזכיר, אוהבים אותו ולא יגנוהו בפני אשתו [ודו"ק, ועי' רמ"ל פ"ז הכ"א מאישות]:

הרי זו מקודשת: דרק מראה מקום הוא לו [ל"ז ז' ח'] ועי' גיטין [פ"ו מ"ג]:

משנה ה

אינה מקודשת: עי' כתובות [פ"ז מ"ז]:

תצא שלא בכתובה: דאין אדם חפץ באשה נדרנית. אבל גט צריכה מדלא פירש תנאי בשעת קדושין:

פוסלים בנשים: ויתרים עליהן נשים, ריח רע מבשרה. וזיע. וריח הפה [וי"א אף דחוטם]. וקול עב. ודדים גסים ביותר. וצלקת שממכה [שראם בל"א]. ושומא שעל הפדחת בלי שער אם לפעמים נראה ולפעמים אינו נראה. דבנראה תמיד, הרי ראה ונתפייס. ובלא נראה כלל, לא תתמאס עי"ז [שם ל"ט ד']:

משנה ו

אף על פי ששלח סבלונות: מתנות לארוסתו:

שמחמת קדושין הראשונים שלח: ולא אמרינן דיודע שאין קידושין בפחות מש"פ, ושלח הסבלונות לשם קדושין:

וכן קטן שקידש: ושלח סבלונות כשהגדיל. וקמ"ל דבין בפחות מש"פ ובין בקדושי קטן, אמרינן דטעה וסבר שהקדושין תופסין:

משנה ז

או אשה ואחותה כאחת: וה"ה שאר חייבי כריתות:

אינן מקודשות: דכל שאינו בזא"ז, דהרי אין קידושין תופסין בחייבי כריתות, להכי גם בבת א' אינו. ודוקא באמר להן התקדשו לי כאחת. אבל באמר להן, אחת מכם מקודשת לי, וקבלו שניהן הקידושין כאחת או שקבלה אחת בשליחות חברתה, שתיהן מקודשות מספק, אף דהו"ל קדושין שאין מסורים לביאה, דהרי אסור לבעול כל אחת, אפ"ה צריכות שתיהן גט. ואם אמר, הראוי מכם לי לביאה מקודשת לי, א"כ הרי שתיהן אינן ראויות לביאה, וא"צ גט:

ואמר הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו: באמר כולכן, אז גם הנכריות אינן מקודשות רק מספק [כ(שו"ע אה"ע מא, ג)]. דאף דקיי"ל קני את וחמור קנה מחצה [כ(שו"ע חו"מ, רי)]. י"ל דהכא שאני, מדכלל הכל במלה א', להכי לא חלו הקדושין כלל. אבל מתניתין מיירי באמר, הראויות מכם לי לביאה מקודשות לי:

וקבלה אחת מהן על ידי כולן: ר"ל בשליחות כולן:

ואמרו חכמים אין האחיות מקודשות: ודוקא תני שביעית, משום דהכל הפקר. אבל בשאר שנים, גם האחרות אינן מחודשות, דהרי שלהן היה, והו"ל גזל. ומדקידש מיד כשליקט, הו"ל גזל לפני יאוש, דאין אשה מתקדשת בו, ואפילו בגזל לא אמרינן מדקבלתיה אחלתיה. וקמ"ל נמי דקידש בפירות שביעית מקודשת, דמדזכי בהן כבר, שלו הן. ותו קמ"ל דאשה נעשית שליח לחברתה לקבל קידושין, אפילו הנך דפסול לה לעדותה עליה, מדשונאות זא"ז [כיבמות פט"ו מ ד]:

משנה ח

בין קדשי קדשים: שחלק עם הכהנים בקרבנות:

אינה מקודשת: דאינו שלו רק משולחן גבוה זכי:

לא קדש: דמע"ש ממון גבוה הוא לר"מ, מדכתיב ביה לה' הוא, בהוייתו יהא:

בשוגג לא קדש: דכיון דלא ידעי דמע"ש הוא, הו"ל קדושי טעות, מדצריכה טרחה להעלותו לירושלים:

במזיד קדש: דס"ל מע"ש ממון הדיוט הוא:

במזיד קדש: דמדהיה במזיד, נתכוון לחלל קדושתו, ונפיק לחולין:

ובשוגג לא קדש: דמדלא ידעי שהוא הקדש, לא ניחא ליה דלתחלל הקדש על ידו. ודוקא בקדשי בדק הבית, אבל בקדשי מזבח בין בשוגג בין במזיד לא נפיק לחולין, דאין מועל אחר מועל במוקדשין, רק בבהמה וכלי שרת בלבד [כמעילה י"ט ב'], ש"מ דקדשי מזבח בקדושתייהו קיימי, ולא הוה חולין שתתקדש האשה בהן [והר"ב קיצר במובן במח"כ יותר מהראוי]:

רבי יהודה אומר בשוגג קדש: דמעילה ליכא רק בשוגג, ומדמעל נפיק לחולין:

במזיד לא קדש: דמדלא מעל לא נפק לחולין:

משנה ט

בשור הנסקל: משנגמר דינו נאסר בהנאה [קידושין ד"נ ע"ב]:

ובעגלה ערופה: משירדה לנחל איתן נאסרה [כריתותכ"ד ב']:

בצפורי מצורע: שחוטה, נאסרה בהנאה משנשחטה. וגם משולחת נאסרה בהנאה משנשחטה חברתה עד שתשולח היא:

וחולין שנשחטו בעזרה: שכולן אסורין בהנאה:

מכרן: לעכו"ם, או לישראל והודיעו שהוא איסור הנאה. דבלא הודיעו, הרי המעות גזל, ובל"ז אינה מקודשת:

וקידש בדמיהן מקודשת: דאין תופס דמיו רק יי"נ, שביעית, ע"ז, הקדש, ישעה סימן, [כספ"ז דשביעית, וע"ז דס"ב א'. והר"ב השמיט הקדש ויי"נ ואע"ג דבש"ס נמי לא הזכיר רק שביעית וע"ז. היינו משום דיי"נ כלול בע"ז [כרש"י בע"ז דס"ב א']. ושביעית ילפינן מהקדש. אבל הר"ב שכתב אין לך דבר שתופסדמיו אלא וכו', דמשמע דזולת אלו אין שום דבר שתופס דמיו מדד לנו במדה מחוקה אחמ"כ יותר מדאי:

משנה י

ובמתנות: זרוע לחיים וקיבה שניתן לכהן מכל בהמת חולין שישחט ישראל. ואינו נוהג בח"ל [כ(שו"ע יו"ד, סא)]:

ובמי חטאת: מים ששאבו לצורך אפר פרה:

ובאפר חטאת: אפר של פרה אדומה. ושתיהן ראויין למכרן לטמאין, שישלמו שכר שאיבה ושכר הבאה. אבל שכר הזאה אסור ליטל:

ואפילו ישראל: שירש מאבי אמו כהן, תרומות ומעשרות או טבלים שלו, שהיה יכול אבי אמו להפריש מהטבל התרומות, והם שלו. להכי גם נכדו זה יכול לעשות כן וימכור תרומות לכהנים. ואפילו בטבל, הרי מתנות שלא הורמו כהורמו דמיין, ויכול לקדש בהן אשה. אבל ישראל שקדש בתרומות שמתבואות שלו, מדאין לו בהן רק טובת הנאה, אינה ממון, ואינה מקודשת:

בועז

הלכתא גבירתא