משנה נגעים יג
נגעים פרק יג', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< • משנה • סדר טהרות • מסכת נגעים • פרק שלושה עשר ("עשרה בתים") • >>
פרקי מסכת נגעים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד
משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • משנה יא • משנה יב •
נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
עשרה בתים הן:
הכהה בראשון, וההולך לו, קולפו והוא טהור.
הכהה בשני, וההולך לו, קולפו והוא טעון צפרים.
הפושה בראשון, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע.
חזר, ינתץ, לא חזר, טעון צפרים.
עמד בראשון ופשה בשני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע.
חזר, ינתץ. לא חזר, טעון צפרים.
עמד בזה ובזה, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע.
חזר ינתץ. לא חזר, טעון צפרים.
אם עד שלא טהרו בצפרים נראה בו נגע, הרי זה ינתץ.
ואם משטהרו בצפרים נראה בו נגע, יראה בתחלה.
האבן שבזוית, בזמן שהוא חולץ, חולץ את כולו.
ובזמן שהוא נותץ, נותץ את שלו ומניח את של חבירו.
נמצא חומר בחליצה מבנתיצה.
רבי אליעזר אומר, בית הבנוי ראש ופתין, נראה בראש, נוטל את כולו.
נראה בפתין, נוטל את שלו ומניח את של חברו.
בית שנראה בו נגע, היתה עליה על גביו, נותן את הקורות לעליה.
נראה בעליה, נותן את הקורות לבית.
לא היתה עליה על גביו, אבניו ועציו ועפרו נתצין עמו.
ומציל על המלבנים ועל שריגי החלונות.
רבי יהודה אומר, מלבן הבנוי על גביו, נתץ עמו.
אבניו, ועציו, ועפרו, מטמאין בכזית, רבי אלעזר חסמא אומר, במה שהן.
בית המוסגר, מטמא מתוכו.
והמוחלט, מתוכו ומאחוריו.
זה וזה מטמאין בביאה.
הבונה מן המוסגר בטהור, וחזר נגע לבית, חולץ את האבנים.
חזר על האבנים, הבית הראשון ינתץ, והאבנים ישמשו את הבית השני בסימנין.
בית שהוא מיסך על גבי בית המנוגע, וכן אילן שהוא מיסך על גבי בית המנוגע, הנכנס לחיצון, טהור, דברי רבי אלעזר בן עזריה.
אמר רבי אלעזר, מה אם אבן אחת ממנו מטמא בביאה, הוא עצמו לא יטמא בביאה.
הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר, טמא.
הטהור עומד תחת האילן והטמא עובר, טהור.
אם עמד, טמא.
וכן באבן המנוגעת, טהור.
ואם הניחה, הרי זה טמא.
טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא, נטמא.
וטמא שהכניס ראשו ורובו לבית טהור, טמאהו.
טלית טהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא, נטמאה.
וטמאה שהכניס ממנה אפילו כזית לבית טהור, טמאתו.
מי שנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפו וסנדליו וטבעותיו בידיו, הוא והן טמאין מיד.
היה לבוש בכליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו, הוא טמא מיד, והן טהורין עד שישהה כדי אכילת פרס, פת חטין ולא פת שעורים, מיסב ואוכלן בלפתן.
היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידיו, אם שהה כדי אכילת פרס, טמאות.
היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידיו, רבי יהודה מטמא מיד.
וחכמים אומרים, עד שישהה כדי אכילת פרס.
אמרו לו לרבי יהודה, מה אם בזמן שכל גופו טמא, לא טמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס.
בזמן שאין כל גופו טמא, [ אינו דין ] שלא יטמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס.
מצורע שנכנס לבית, כל הכלים שיש שם טמאין, אפילו עד הקורות.
רבי שמעון אומר, עד ארבע אמות.
כלים, מיד טמאין.
רבי יהודה אומר, אם שהה כדי הדלקת הנר.
נכנס לבית הכנסת, עושים לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים על רוחב ארבע אמות.
נכנס ראשון, ויוצא אחרון.
כל המציל צמיד פתיל באהל המת, מציל צמיד פתיל בבית המנוגע.
וכל המציל מכוסה באהל המת, מציל מכוסה בבית המנוגע, דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר, כל המציל צמיד פתיל באהל המת, מציל מכוסה בבית המנוגע.
כל המציל מכוסה באהל המת, אפילו מגולה בבית המנוגע, טהור.
עֲשָׂרָה בָתִּים הֵן, הַכֵּהֶה בָרִאשׁוֹן, וְהַהוֹלֵךְ לוֹ, קוֹלְפוֹ וְהוּא טָהוֹר. הַכֵּהֶה בַשֵּׁנִי, וְהַהוֹלֵךְ לוֹ, קוֹלְפוֹ וְהוּא טָעוּן צִפֳּרִים. הַפּוֹשֶׂה בָרִאשׁוֹן, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר, יִנָּתֵץ. לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים. עָמַד בָּרִאשׁוֹן וּפָשָׂה בַשֵּׁנִי, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר, יִנָּתֵץ. לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים. עָמַד בָּזֶה וּבָזֶה, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר, יִנָּתֵץ. לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים. אִם עַד שֶׁלֹּא טִהֲרוֹ בַצִּפֳּרִים נִרְאָה בוֹ נֶגַע, הֲרֵי זֶה יִנָּתֵץ. וְאִם מִשֶּׁטִּהֲרוֹ בַצִּפֳּרִים נִרְאָה בוֹ נֶגַע, יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה.
הָאֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית, בִּזְמַן שֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ אֶת כֻּלּוֹ. וּבִזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵץ, נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ. נִמְצָא חֹמֶר בַּחֲלִיצָה מִבַּנְּתִיצָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, בַּיִת הַבָּנוּי רֹאשׁ וּפִתִּין, נִרְאָה בָרֹאשׁ, נוֹטֵל אֶת כֻּלּוֹ. נִרְאָה בַפִּתִּין, נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ.
בַּיִת שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, הָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לָעֲלִיָּה. נִרְאָה בָעֲלִיָּה, נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לַבָּיִת. לֹא הָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ נִתָּצִין עִמּוֹ. וּמַצִּיל עַל הַמַּלְבְּנִים, וְעַל שְׂרִיגֵי הַחַלּוֹנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַלְבֵּן הַבָּנוּי עַל גַּבָּיו, נִתָּץ עִמּוֹ. אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ מְטַמְּאִין בְּכַזַּיִת, רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר, בְּמַה שֶּׁהֵן.
בַּיִת הַמֻּסְגָּר, מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ. וְהַמֻּחְלָט, מִתּוֹכוֹ וּמֵאֲחוֹרָיו. זֶה וָזֶה מְטַמְּאִין בְּבִיאָה.
הַבּוֹנֶה מִן הַמֻּסְגָּר בְּטָהוֹר, וְחָזַר נֶגַע לַבַּיִת, חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים. חָזַר עַל הָאֲבָנִים, הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן יִנָּתֵץ, וְהָאֲבָנִים יְשַׁמְּשׁוּ אֶת הַבַּיִת הַשֵּׁנִי בְּסִימָנִין.
בַּיִת שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַיִת הַמְנֻגָּע, וְכֵן אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַיִת הַמְנֻגָּע, הַנִּכְנָס לַחִיצוֹן, טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מָה אִם אֶבֶן אַחַת מִמֶּנּוּ מְטַמָּא בְּבִיאָה, הוּא עַצְמוֹ לֹא יְטַמֵּא בְּבִיאָה.
הַטָּמֵא עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר, טָמֵא. הַטָּהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְהַטָּמֵא עוֹבֵר, טָהוֹר. אִם עָמַד, טָמֵא. וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנֻגַּעַת, טָהוֹר. וְאִם הִנִּיחָהּ, הֲרֵי זֶה טָמֵא
טָהוֹר שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְבַיִת טָמֵא, נִטְמָא. וְטָמֵא שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְבַיִת טָהוֹר, טִמְּאָהוּ. טַלִּית טְהוֹרָה שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ לְבַיִת טָמֵא, נִטְמְאָה. וּטְמֵאָה שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ כַזַּיִת לְבַיִת טָהוֹר, טִמְּאַתּוּ.
מִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת הַמְנֻגָּע וְכֵלָיו עַל כְּתֵפוֹ וְסַנְדָּלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, הוּא וָהֵן טְמֵאִין מִיָּד. הָיָה לָבוּשׁ בְּכֵלָיו וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, הוּא טָמֵא מִיָּד, וְהֵן טְהוֹרִין עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. פַּת חִטִּין וְלֹא פַת שְׂעֹרִים, מֵסֵב וְאוֹכְלָן בְּלִפְתָּן.
הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים וּפָשַׁט יָדוֹ לַחוּץ וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, אִם שָׁהָה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, טְמֵאוֹת. הָיָה עוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לִפְנִים וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא מִיָּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה, מָה אִם בִּזְמַן שֶׁכָּל גּוּפוֹ טָמֵא, לֹא טִמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, בִּזְמַן שֶׁאֵין כָּל גּוּפוֹ טָמֵא, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס.
מְצֹרָע שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת, כָּל הַכֵּלִים שֶׁיֶּשׁ שָׁם טְמֵאִין, אֲפִלּוּ עַד הַקּוֹרוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד אַרְבַּע אַמּוֹת. כֵּלִים, מִיָּד טְמֵאִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם שָׁהָה כְדֵי הַדְלָקַת הַנֵּר.
נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, עוֹשִׂים לוֹ מְחִצָּה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים עַל רֹחַב אַרְבַּע אַמּוֹת. נִכְנָס רִאשׁוֹן, וְיוֹצֵא אַחֲרוֹן. כֹּל הַמַּצִּיל צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת, מַצִּיל צָמִיד פָּתִיל בְּבַיִת הַמְנֻגָּע. וְכֹל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְאֹהֶל הַמֵּת, מַצִּיל מְכֻסֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֹּל הַמַּצִּיל צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת, מַצִּיל מְכֻסֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע. כֹּל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְאֹהֶל הַמֵּת, אֲפִלּוּ מְגֻלֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע, טָהוֹר.
נוסח הרמב"ם
(א) עשרה בתים הן -
- הכהה בראשון, וההולך לו -
- קולפו - והוא טהור.
- הכהה בשני, וההולך לו -
- קולפו - והוא טעון ציפורים.
- הפוסה בראשון -
- חולץ, וקוצה, וטח - ונותן לו שבוע.
- חזר - ניתץ.
- לא חזר - טעון ציפורים.
- חולץ, וקוצה, וטח - ונותן לו שבוע.
- עמד בראשון, ופסה בשני -
- חולץ, וקוצה, וטח - ונותן לו שבוע.
- חזר - ניתץ.
- לא חזר - טעון ציפורים.
- חולץ, וקוצה, וטח - ונותן לו שבוע.
- עמד בזה ובזה -
- חולץ, וקוצה, וטח - ונותן לו שבוע.
- חזר - ניתץ.
- לא חזר - טעון ציפורים.
- חולץ, וקוצה, וטח - ונותן לו שבוע.
- אם עד שלא טיהרו בציפורים נראה בו נגע - הרי זה ינתץ.
- ואם משטיהרו בציפורים נראה בו נגע - ייראה כתחילה.
(ב) האבן שבזווית -
- בזמן שהוא חולץ - חולץ את כולה,
- בזמן שהוא נותץ - נותץ את שלו, ומניח את של חברו.
- נמצא - חומר בחליצה מבנתיצה.
- רבי אלעזר אומר: בית הבנוי ראש ופתין -
- נראה בראש - נוטל את כולו,
- נראה בפתין - נוטל את שלו, ומניח את של חברו.
(ג) בית שנראה בו נגע -
- והיתה עליה על גביו - נותן את הקורות לעליה.
- נראה בעליה - נותן את הקורות לביתץ
- לא היתה עליה על גביו -
- אבניו ועציו ועפרו - נתצין עימו,
- ומציל על המלבנים, ועל שריגי החלונות.
- רבי יהודה אומר: מלבן הבנוי על גביו - ניתץ עימו.
- והיתה עליה על גביו - נותן את הקורות לעליה.
- אבניו ועציו ועפרו - מטמאין כזית.
- רבי אלעזר חסמא אומר: במה שהן.
(ד) בית המוסגר - מטמא מתוכו.
- והמוחלט - מתוכו, ומאחוריו.
- זה וזה - מטמאין בביאה.
(ה) הבונה מן המוסגר בטהור -
- וחזר נגע לבית - חולץ את האבנים.
- חזר על האבנים -
- הבית הראשון - ינתץ,
- והאבנים - ישמשו את הבית השני בסימנין.
(ו) בית שהוא מסך על גבי בית מנוגע,
- וכן אילן שהוא מסך על גבי בית מנוגע -
- הנכנס לחיצון - טהור,
- דברי רבי אלעזר בן עזריה.
- אמר רבי אלעזר:
- מה אם אבן אחת הימנו - מטמא בביאה,
- הוא עצמו - לא יטמא בביאה?.
- הנכנס לחיצון - טהור,
(ז) הטמא עומד תחת האילן -
- והטהור עובר - טמא.
- הטהור עומד תחת האילן -
- והטמא עובר - טהור.
- אם עמד - טמא.
- וכן באבן המנוגעת - טהור,
- אם הניחה - הרי זה טמא.
- והטמא עובר - טהור.
(ח) טהור -
- שהכניס ראשו ורובו לבית טמא - נטמא.
- וטמא -
- שהכניס ראשו ורובו לבית טהור - טימאהו.
- טלית טהורה -
- שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא - נטמאת.
- וטמאה -
- שהכניס ממנה אפילו כזית לבית טהור - טימאתו.
(ט) מי שנכנס לבית מנוגע -
- כליו על כתפו,
- וסנדליו וטבעותיו בידו -
- הוא והן - טמאין מיד.
- היה לבוש בכליו,
- וסנדליו ברגליו, וטבעותיו בידו -
- הוא טמא - מיד,
- והן טהורין - עד שישהה כדי אכילת פרס,
- פת חיטין - ולא פת שעורין,
- מיסב - ואוכלה בלפתן.
(י) היה עומד בפנים,
- ופשט ידו לחוץ, וטבעותיו בידו -
- אם שהה כדי אכילת פרס - טמאות.
- ופשט ידו לחוץ, וטבעותיו בידו -
- היה עומד בחוץ,
- ופשט ידו לפנים, וטבעותיו בידו -
- רבי יהודה - מטמא מיד.
- וחכמים אומרין: עד שישהה כדי אכילת פרס.
- אמרו לו לרבי יהודה:
- מה אם בזמן שכל גופו טמא - לא יטמא את שעליו, עד שישהה כדי אכילת פרס,
- אף בזמן שאין כל גופו טמא - לא יטמא את שעליו, עד שישהה כדי אכילת פרס.
- ופשט ידו לפנים, וטבעותיו בידו -
(יא) מצורע שנכנס לבית -
- כל הכלים ששם טמאין - אפילו עד הקורות.
- רבי שמעון אומר: עד ארבע אמות - כלים מיד טמאין.
- רבי יהודה אומר: אם שהה כדי הדלקת הנר.
(יב) נכנס לבית הכנסת -
- עושין לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, על רוחב ארבע אמות,
- נכנס ראשון - ויוצא אחרון.
- כל המציל צמיד פתיל באוהל המת -
- מציל צמיד פתיל בבית המנוגע.
- כל המציל מכוסה באוהל המת -
- מציל מכוסה בבית המנוגע - דברי רבי מאיר.
- רבי יוסי אומר:
- כל המציל צמיד פתיל באוהל המת -
- מציל מכוסה בבית המנוגע.
- כל המציל צמיד פתיל באוהל המת -
- כל המציל מכוסה באוהל המת -
- אפילו מגולה בבית המנוגע - טהור.
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- ביאור הרב שטיינזלץ על המשנה
משנה נגעים, פרק י"ג:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב