תפארת ישראל על נגעים יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על נגעים · יג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

עשרה בתים הן:    ר"ל עשרה מיני בתים מנוגעין הן שחלוקין בדיניהן זמ"ז:

הכהה בראשון:    שבסוף שבוע א' של הסגרו. מצא שכהה הנגע ממראיתו הטמא שבתחלה. ונתהפכה למראה כשרה:

וההולך לו:    ר"ל או שבסוף הסגר א' מצא שהלכה ועברה הנגע לגמרי:

קולפו:    ר"ל בב' אופנים הללו קולף בפנים מקום הנגע לבד:

והוא טהור:    ונפטר מיד לגמרי. הרי ב' בתים:

הכהה בשני:    ר"ל ואם עמד בעינו בסוף שבוע א'. וחזר והסגירו. ובסוף הסגר שבוע ב' מצא שכהה למראה כשרה:

וההולך לו:    ר"ל או שבסוף שבוע שני עברה לגמרי:

קולפו והוא טעון צפרים:    ר"ל זה טעון צפרים לטהרתו כמ"ש בתורה. הרי ד' בתים:

הפושה בראשון:    ר"ל ואם בסוף שבוע א' מצא שפשתה הנגע:

חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע:    ר"ל מסגירו עוד שבוע שנית:

חזר ינתץ:    כסוף פי"ב. הרי בית ה':

לא חזר טעון צפרים:    לטהרות ככתוב. הרי בית ו':

עמד בראשון ופשה בשני:    הרי בית ז':

לא חזר טעון צפרים:    לטהרו. הרי בית ח':

עמד בזה ובזה:    בסוף שבוע א' וב':

ינתץ:    דבחזר בסוף שבוע שלישי נותץ כל הבית כסוף פי"ב. הרי בית ט' [ועמ"ש בס"ד פ"א סי' ל'. דבשהה הכהן ולא בדקו אף שמצאו עמד בעינו כבתחלה. אפילו שהה בינתיים כמה ימים ולא מחשבו כולהו רק כשבוע א'. ואם שהה שבוע א' וב' מלבדקו בינתיים. יש לו בזה קולא. ואם לא בדקו בין שבוע ב' לג' אין כאן קולא דהרי אפילו נחשבנו כבדקו הכהן בסוף שבוע ב' לא היה מחוייב השתא שעמד בעינו רק חליצה וקיצה]:

לא חזר טעון צפרים:    לטהרו. הרי בית י':

אם עד שלא טהרו בצפרים:    בכל מקום שהצרכנו לעיל צפרים. אפילו בסוף שבוע ב':

ואם משטהרו בצפרים:    דאז דינו כנגע חדש:

האבן שבזוית:    שבכל זוית רגילין להניח אבן גדולה כדי לאגד ב' הכותלים. וכמ"ש אבן מאסו הבונים [מפני כובדו] היתה לראש פנה. ואולם מחמת גדלו נראה בביתו ובבית שכנו. וה"ה שכל אבן שבכותל שנראה בבית המנוגע ובבית שכנו. ורק נקט בזוית. דשם רגיל בכך:

ובזמן שהוא נותץ:    את כל הבית:

ומניח את של חבירו:    דבחליצה כתיב וחלצו. משמע שניהן. אבל בנתיצה כתיב ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו. משמע רק של א'. מיהו פשיטא דגם כשב' הבתים של אדם א' נמי דינא הכי. וכתקרה [במ"ג]. רק הכא אורחא דמילתא נקט:

נמצא חומר:    לאו אשכנו קאי שחמור לי' חליצה מנתיצה. שבחליצה גם השכן חייב להטריח. משא"כ בנתיצה ליתא דכל דין שבין גברי לא שייך חומרא וקולא. דמה שחמור לזה קל לזה. אלא אאבן המנוגע בעצמו קאי. דכשהדין לחלוץ חולצו כולו. וכשהדין לנתץ. נותץ רק חצי האבן. דאף דהי' מסתבר שתהיה הנתיצה לכל הבית טמא חמירא מהחליצה. ולחידוש בעלמא נקט תנא הך בבא. ואפשר עוד דלאפוקי מדר"א לקמן אתא. דלר"א חליצה ונתיצה שוין:

בית הבנוי ראש ופתין:    ר"ל אם הבית בנוי באופן כך. ששורה א' מהאבנים שבכותל הם אבנים גדולות שנקראים ראש. וע"י גדלן כל א' מהם הוא עב כעובי החומה. ולפיכך נראה כל אבן שבשורה זו בב' הבתים. ועל שורה זו שוב מונח שורה ב' מאבנים קטנים ששנים מהן עוביין יחד כעובי החומה. נמצא שאבן הנראה בבית אחד לא נראה בהבית שבצדו. ומחמת קוטן האבנים נקראו פתין דהיינו כמו פתות אותה פתים. דר"ל חתיכות קטנות:

נראה:    ר"ל אם נראה הנגע באחד מהאבנים הגדולות:

נוטל את כולו:    בין כשמחוייב לחלוץ או לנתוץ. ומחמיר בהא טפי מבת"ק (רב"א):

היתה עליה על גביו נותן את הקורות לעליה:    ואם נותץ כותלי חדר התחתון אז תומך התקרה בעמודים שיעמיד תחת ד' זויות התקרה. סתמא דמתניתין משמע בין ששניהן שייכין לאדם א' או לב' בנ"א כך הוא הדין [ותמוה דמ"ש קורה מאבן שבכותל שבינו לבין חבירו. דאמרינן לעיל [במ"ב] דאפילו בראש נותץ את שלו ומניח של חבירו. ואי"ל דהכא כשיחלק הקורה ויתוץ רק את שלו לא יהיה חלק הנשאר לחבירו ראוי לקורה. ליתא דאטו מי לא איירי הכא גם בקורה עבה מאד. ואות"ל התם מיוחד כל חצי עובי אבן לתשמיש של כל א' לבד. להכי לא נטמא חלק של כל א'. דרק חלק האבן שמיוחד לתשמיש הבית המנוגע נטמא. אבל הכא התחתון והעליון שניהן צריכין להתקרה. נמצא ששניהן משותפין בכל התקרה. ולפיכך לא נטמאת התקרה. וכדממעטינן בת"כ בפירוש [והביאו הר"ש בפירקין] מדכתיב ונתץ את אבניו ואת עציו. דמשמע רק כשהן שלו לבד ולא כשחבירו משותף עמו. ליתא דהרי בפירוש תנינן [ב"מ פ"י מ"ב] דבין לת"ק ובין לר' יוסי התם. רק במעזיבה פליגי. דלת"ק שייך לתחתון ולר' יוסי שייך לעליון. אבל בקורות מודו תרווייהו דשייכים לתחתון. וא"כ הכא כשהנגע בהבית למה לא יתוץ את הקורות. וי"ל דאע"ג דכל הקורה שייך להתחתון. עכ"פ משועבדת הקורה גם להעליון. ושפיר קרינן בי' את עצו ולא את עציהם. דהרי קיי"ל שעבודא דאורייתא [כקידושין י"ג ב']. מיהו מדלא נקט תנא נותן את הקורות ואת המעזיבה וכו' דהרי גם עפר של בית מנוגע אסור. ולאשמעינן דהכא אע"ג דשייכי גם מעזיבה להתחתון. וכהת"ק התם. עכ"נ. משום דגם היא משועבדת להעליון כמו הקורה. קרינן גם בה את עפרו ולא את עפרם. ש"מ קצת כי"א [בח"מ שי"ד] דס"ל כר' יוסי שם דמעזיבה וודאי לעליון שייכי. ולפיכך דוקא כשהנגע בעליי' מקעקע כל המעזיבה. וכיון דלר' יוסי מעזיבה רק אשוויי' גומות הוא ולא אחזוקי תקרה. אין להתחתון שעבודא עלה כלל. וקק"ל לפ"ז מהא דאמרינן [אהלות פ"ו מ"ד] לענין טומאת אהל המת. דכשהטומאה בחדר התחתון. בוקעת לתוך חצי עובי המעזיבה התחתון. וכשהטומאה בעליי' בוקעת הטומאה למטה עד תוך חצי התחתון. וכ"כ כשהטומאה במעזיבה עצמה. רק חצי עובי' העליון שייך להעליי'. וחצי עובי' התחתון שייך להבית. ואמאי נימא הכא דכל המעזיבה לעליון שייך. וי"ל קצת. דבשלמא הכא כיון דעליי' שייכא לתשמיש בית העליון שנתנגע. חשבינן לה כאילו המעזיבה הוא הכותל עצמו. וכשנתנגע חדר התחתון. הרי מדהמעזיבה שייכא כולה לתשמיש העליון. א"צ המעזיבה נתיצה. דהרי לא נתנגע המעזיבה כלל. אבל התם הרי רק על התפשטות הטומאה דיינינן. וכי משום דשייכא לכאן או לכאן לא תתפשט טומאה שבחבירו אליו. והרי אפילו דבר ששייך ממש לאדם אחר אפשר שתתפשט אליו הטומאה שברשות חבירו. ונתנו חכמים קצבה בדבר ואמרו שלא תתפשט הטומאה משם למקום אחר או ממקום אחר לשם רק עד חציו. ואפשר נמי דשעורא דהתם הלמ"מ היא ככל השיעורים]:

ומציל על המלבנים:    לבנים מרובעות שמניחין על הגג שלא יתרכך הטיט הטוח ברצפת הגג בהגשמים. והלבנים הללו אינן מחוברים בטיט בהגג. וו"א דמלבנין. היינו ד' קרשים שתוך חלול הפתחים והחלונות. סמוך למזוזות ותחת המשקוף. ועל המפתן. וגם בהנך מיירי שאינן מחוברין בטיט או ביתידות בגוף הבית. רק תקועים שם בחוזק. ומה"ט נצולין:

ועל שריגי החלונות:    גיטערווערק בל"א. ועושין אותן מגבעולין דקין שו"ע. ותוקעין אותן בחלונות להסתכל מתוכן לחוץ. וגם שלא יפלו התינוקות מתוך החלון. וגם הנך מיירי שאונן מחוברים בהבית. ועשוי להוציאן משם. מיהו דלתות וחלונות אע"ג שמתנועעים אנה ואנה אפ"ה כיון שקבועים בצירים רהבית כגוף הבית דמי [כב"ב פ"ד מ"ג] ולפיכך נתצין עמו:

ר' יהודה אומר מלבן:    ר"ל ד' קורות שמניחין על ד' כותלי הבית שמחוברין כל הד' קורות יחד ברבוע נגד ד' זויות הבית. ונקראין מויער לאטטען בל"א. ועל המרובע הזה מניחין ראשי קורות הבית כדי לחבר כל הקורות יחד בהרבוע כדי שיחזק כל א' את חבירו. וקשה פשיטא. ואת"ל דקמ"ל דאפילו אין המלבן מחובר להבית אפ"ה כובדו קובעתו. אפ"ה פשיטא. דאם הקורות שמונחין על המלבן ניתצין. א"כ המלבן שתחת הקורות. שמונח על כותלי הבית ממש. מכ"ש ששייך לבית טפי וחייב לנתצו. ונ"ל דר"י מיירי שיש עליי' על גביו. דאז כשהנגע בחדר התחתון. אין התחתון נותץ את הקורות וכלעיל. וקאמר הכא דעכ"פ המלבן הזה שהקורות מונחין עליו. שייכים לחדר התחתון וניתץ עמו. ול"מ הי' נ"ל דר"י במלבן שמונח בשפתי הגג סביב כעין מעקה מיירי. וכמש"ל. וס"ל דכיון דכל גג חייב במעקה. להכי כגוף הבית דמי:

אבניו ועציו ועפרו מטמאין בכזית:    במגע ובמשא כמת. ודוקא כשיש בא' מהן כזית. וכ"כ בהוכנס מא' מהם כזית לבית נטמא כל אשר בבית [רמב"ם פט"ז מטו"צ]. וכ"כ בגד ועור המנוגעים. מטמאים במגע ובמשא ובביאה לבית [כרמב"ם פי"ג מטו"צ הי"ג]. [ותמוה שו"ע האיך אפשר שיטמאו במגע. הרי כל המנוגעים אינן מטמאין עד שיהי' בהן כזית [כפרקין מ"ח]. והרי כל החוטין אינן גוף א'. והרי מה"ט מלא תרווד רקב אמ"ט במגע מדאינו גוף א' [כחולין קכ"ה ב' ועיין רש"י שם]. ואת"ל לחלק דדוקא תרווד רקב שכולו קרטין קרטין קטנים מאד וא"א שיגע בכל א' וא'. להכי אמ"ט במגע. אבל חוטי שתי שהן חוטין ארוכים וגם עבים קצת מקרטני רקב. אפשר שפיר שיגע בכל החוטין שבה כזית והרי קיי"ל דמגע ומגע מצטרפין. וכמ"ש בס"ד בפירושינו [חולין ד"ט סי' נ"ז. וע"ש] להכי שפיר אמרינן דכזית ממנו מטמא במגע. ואפילו להרמב"ם [פ"א מטו"מ הי"ב] דפסק בנגע הב' חצאי זיתים התחובים בקיסוס לא נטמא. אלמא דגם בנגע בב' גופים גסים דאפשר ליגע בשניהן יחד. אפ"ה אמ"ט במגע. י"ל דבאמת ס"ל להרמב"ם מה"ט דחוטי שו"ע נמי אמ"ט במגע רק במשא ובהבאה לבית. וכך נוטין קצת דברי הרמב"ם [פי"ג מטו"צ הי"ג] למדייק שם. א"נ דמיירי בשהחוט ארוך מאד עד שהוא בכללו כזית. עכ"פ ק' בעפר בית מנוגע שכתב הרמב"ם בפירוש [פט"ז מטו"צ ה"א] שעפרו מטמא במגע וכו'. ואמאי והרי העפר אינו גוף א'. אלא כולו הוא קרטין קרטין קטנים. ואיך יטמא במגע. וכ"כ קשה מדאמרינן [ע"ז פ"ג מ"ו] דעפר ע"ג מטמא במגע. וק' ואמאי. ומ"ש מתרווד רקב דאמ"ט במגע. ואין סברא כלל לומר דמיירי בנגע בגוש של עפר ההוא שהי' בכזית. ליתא. דמהיכן יהי' הגוש הזה. אי מקרקע של ביח המנוגע או של בית ע"ג. הרי קרקע עולם לא נאסרה ולא נטמאה בשום דוכתא [כע"ג פ"ג מ"ה. וסנהדרין פ"י מ"ו. וסוטה פ"ט מ"ו סנהדרין דמ"ז ב']. אע"כ דר"ל הגוש מהטיט שטח בין הנדבכין. הוא שנאסר ונטמא. וזאת העפר בשעה שטח בו היו פרורים קטנים. ורק האדם לשן יחד להיות גוש. והרי קיי"ל [רמב"ם פ"ד מטו"מ ה"ה] דחיבורי אדם אינו חיבור ולפיכך גם גוש מהעפר ההוא כמפורר דמי. ואיך יצטרפו לענין מגע. ואת"ל כיון דנתחברו ונתדבקו פרורי הטיט יחד בלישה ע"י מים שהוא א' מז' משקים. בכה"ג קיי"ל דחבורי אדם הוה חיבור [כהרמב"ם פ"ו מאוכלין הי"ג]. ליתא דהרי רבינו הרמב"ם בעצמו [פ"ב מטו"מ הי"א] כתב בשם התוספתא. דתרווד רקב אע"ג שלשו יחד במים אמ"ט במגע דחיבורי אדם אינו חיבור. וקשה והרי הוא בעצמו כתב דבנדבק יחד במים הוה חיבור. אע"כ דהא דבנילש ע"י א' מז' משקין הוה חיבור היינו רק במאכלים ולא בשאר מילי. וא"כ מ"ש עפר מתרווד רקב. ונ"ל דהא דאמרינן חבורי אדם אינו חיבור היינו רק בלאו אורחי' בכך. אבל בהכי אורחי' בכך אדרבה עדיפי שאר מילי ממיני מאכלים. דבמאכלים אינו חיבור רק בנלושין יחד ע"י א' מז' משקין אבל בשאר מילי אפילו בנדבקו יחד בשום דבר שבעולם הוה חיבור. תדע דאל"כ בגד האיך אפשר יקט"ו. הרי נתחבר יחד ע"י אדם שארג החוטים יחד. וכן כל כלי מחובר יחד מחלקים ע"י מעשה אדם [עיין כלים פ"ה מ"ט]. אע"כ דכל דאורחי' בהכי אמרינן גם בכלי ובכל דבר שאינו מאכל שגם בחבורו בכל דבר הוה חיבור. וא"כ י"ל דתרווד רקב דלאו אורחי' לגבלו יחד. ולפיכך גם בגבלו בא' מז' משקין לא הוה חיבור. דלאו בר גיבול הוא. אבל עפר וטיט דאורחא הוא לגבלו בביתו. והרי מה"ט קיי"ל [שבת די"ח א וביצה ל"ב ב'] דרק אפר אינו בר גיבול משא"כ עפר. לפיכך אפילו גבלו יחד שלא בא' מז' משקין הוה חיבור. ולפ"ז הא דאמרינן לעיל [ספי"א] דמוחלט שעשאו מוכין דמטמא. היינו דמטמא במשא ובביאה דבכה"ג אפילו קרטין קטנים מצטרפין לכשיעור [כרפ"ג דאהלות]. אבל במגע אמ"ט. וכתרווד רקב לעיל. א"נ דמיירי דבחזר ועשה מהמוכין חוט וארגם יחד עד שנעשה גוש א' כשיעור מטמא גם במגע [ועמ"ש בזה בס"ד בעוקצין פ"ג מ"ה]. ואעפ"כ הנני עומד משתאה מחריש לדעת איך לא הוזכר במשנה וברמב"ם שעפר בית מנוגע ועפר בית שנעבד. רק גושיו שבכזית יטמאו במגעו:

ר"א חסמא אומר במה שהן:    ר"ל אם אבן שלם הוא מטמא בכל שהוא כאבר ממת שאין לו שיעור [כאהלות פ"א מ"ז] ולא קיי"ל כן:

בית המוסגר מטמא מתוכו:    בהושיט ידו לתוך הבית ונגע בכותליו בפנים אף שלא במקום הנגע. נטמא. וכ"ש בנכנס כולו לתוכו אפילו דרך אחוריו או ראשו ורובו כדרכו. ואפילו לא נגע בכותלי' טמא. אבל בנגע באחורי הבית אפילו באחורי האבנים המנוגעים בעצמן לא נטמא במגען כל זמן שמחוברין [ועיין רש"י יבמות ק"ג ב']. ולרמב"ם [פט"ז מטו"צ] מתוכו דקאמר הכא היינו בנכנס כולו לתוכו. ואפילו דרך אחוריו. אבל הנוגע בהאבן שבו הנגע בכל צד מצדדין ואפילו מאחוריו טמא. אבל שאר הכותל אפילו נגע בה בפנים טהור. ותוס' [ביבמות הנ"ל] מסתפקין אם מתוכו דקאמר הכא. היינו בנכנס כולו לתוכו כהרמב"ם. אבל במגע. אפילו האבן שבו הנגע. אפילו בנגע בו בפנים ובמקום הנגע אמ"ט. או דילמא מתוכו דקאמר היינו בנגע במקום הנגע שהוא מטמא במוסגר רק מבפנים ודו"ק:

בין לרש"י ובין להרמב"ם הנ"ל הנוגע בו בכ"מ בין מתוכו ובין מאחוריו טמא:

זה וזה מטמאין בביאה:    כשבא לתוך הבית דרך ביאה. אז תיכף כשנכנס לשם ראשו ורובו אף שלא נגע בכותליו טמא וכן כשהכניס עץ או אבן או עפר המנוגעים לתוך הבית הטהור בין שהן מאותן שחלץ מהמוסגר או שהן מבית מוחלט ואפילו רק עברו בבית בלי שהוי נטמא כל אשר בבית באותה שעה [כמשנה ח']. דדוקא שתחת אלו שהאהיל מדהוא אהל בלי כותלי' צריך שהוי אבל בית המנוגע מדיש בו קרוי וכותלי' תיכף בשנכנס לתוכו [תוס' יבמות ק"ג א']. ול"מ מבבא זו משמע דרישא לא מיירי בכניסה והיינו דלא כרמב"ם. אלא רק במגע מיירי והיינו דבנגע בפנים בכל מקום טמא. והיינו דלא כרמב"ם ודלא כתוס' הנ"ל בב' הפירושים]:

הבונה מן המוסגר:    לאחר שחלץ וקצה יטח בסוף הסגר א' או ב'. לקח מהבית אבנים או וכו'. ובנאן בכותלי בית טהור:

בטהור וחזר נגע לבית:    לבית המוסגר שנטלן:

חולץ את האבנים:    שבנה מהמנוגע בהטהור צריך לחלצן. מדאין טמאין כהבית שנטלן משם שחזר אליו הנגע:

חזר על האבנים:    באותן האבנים שבנה אותן בתוך כותלי הבית השני:

והאבנים ישמשו את הבית השני בסימנין:    שממתין מלנתקן מהכותל עד שיסגור הבית השני עם הנגע שבהאבנים כדין כל בית שנראה בו נגע בתחלה. וכולה מתני' דמיא לבגד מנוגע [פי"א מ"ו]:

בית שהוא מיסך:    שהי' בית המנוגע בנוי באמצע בית אחר ותקרת החיצון מאהיל על גג הפנימי המוסגר או מוחלט:

דברי ר' אלעזר בן עזריה:    נ"ל דס"ל דדוקא בבא לתוכו. או בנגע בהאבן המנוגע אע"ג שעדוין במחובר נטמא. אבל בהאהיל דבר אחר עליו ועל הטהור. כל זמן שמחובר אמ"ט:

מה אם אבן אחת ממנו:    דהיינו אבן שחלצו ממוסגר או שנתצוהו ממוחלט:

מטמא בביאה:    דכשהכניסו כזית ממנו לתוך הבית נטמא כל אשר בבית:

הוא עצמו:    אע"ג שעדיין מחובר הוא. מיהו בעליי' שע"ג חדר [כלעיל מ"ג] ונתנגע חדר התחתון. אפשר דגם ר"א מודה דהנכנס לעליי' טהור ואע"ג דדמי ממש להך דהכא. דכמו דהכא תקרת הבית החיצון מאהיל על הפנימי. כמו כן התם תקרת העליי' מאהלת על חדר התחתון. אפ"ה יש לחלק. דהכא כיון דתקרת הפנימי אינה מחוברת להבית החיצון. וצריך גם הוא נתיצה. ולפיכך אינה חוצצת. אבל התם כיון דחדר התחתון והעליי' מחוברין יחד. נותנין התקרה להטחו' ואינו נתוץ [וכמבואר התם]. א"כ התקרה זו חוצצת בין החדר המנוגע להעליי'. אמנם דוקא בשהפנימי טמא והחיצון טהור ס"ל לר"א דהבא לתוך החיצון טמא. מדאין הפסק בין אויר הטמא לאויר הטהור של בית החיצון. אבל אי הוה איפכא שהחיצון טמא והפנימי טהור. אע"ג דאויר חיצון הטמא מקיף להפנימי סביב. אפ"ה כיון שמחיצת הפנימי הטהור מפסיק. ניצל כל מה שבפנימי. ולא עוד אלא אפילו אין לפנימי' תקרה ע"ג אפ"ה מה שבפנימי טהור. דלא גרע ממחיצה שאינה מגעת לתקרה דחוצצת [כלקמן בפרקין מי"ב]. מה אמרת. דהכא שאני שתקרה הטמאה של החיצון מאהיל על מה שתוך בית הפנימי. אבל הרי קיימא לן דכל דבר המנוגע מטמא רק במגע ומשא. וביאה לתוך רשות א' עם הטהורה. אבל בהאהיל הטומאה על הטהרה או איפכא טהור [כרמב"ם פט"ז ה"ד מטו"צ]. וקיי"ל כר"א:

הטמא עומד:    אדם מוסגר או מוחלט:

טהור:    ודמיא קצת לספק נגע בטומאה. דכשאין לטומאה מקום טהור [כטהרות פ"ד מ"ח]. אלא דהכא אפילו בוודאי ביאה טהור. מדכתיב בה ישיבה. ורישא רבותא קמ"ל דאע"ג שהטהור עובר טמא. וכ"ש כשהטהור ג"כ עומד. וסיפא רבותא קמ"ל דאע"ג שהטהור עומד. אפ"ה טהור דהכל תלוי בהטמא דמדכתיב מחוץ למחנה מושבו גלי לן קרא דדוקא בששהה מטמא. דמושב היינו שהוי כדכתיב ותשבו בקדש [כמגילה כ"א א'] ולהכי בין עומד בין יושב או שוכב טמא [ועיין ברכות כ"ה א' דגרסינן התם כמשנתנו. ובקידושין דל"ג ב' גרסינן יושב. ואין חילוק בין הגירסות. דכולן דינן שוה]. מיהו כ"ש בשניהן עוברים דטהור:

אם עמד טמא:    גם הטמא ואפילו עמד רק משהו באמצע הלוכו. וכבר מרישא שמעינן כן. רק קמ"ל דלא תימא דרישא ה"ט מדאיכא תרתי לריעותא. שיש קביעות לטומאה. וגם קדמה טומאה לטהרה. להכי קמ"ל סיפא דאפילו קדמה טהרה. אפ"ה כשיש קביעות לטומאה טמא:

וכן באבן המנוגעת:    וה"ה בגד. שהי' זה או מוסגרים או מוחלטים ונשאן אדם ועבר תחת האילן שהי' הטהור עומד תחתיו:

ואם הניחה הרי זה טמא:    וה"ה בעמד הנושא. וכ"כ ברישא בהיתה אבן מונחת תחת האילן וטהור עובר טמא. וכשהטהור עומד תחת האילן. וזרקו האבן הטמא. ובזריקתו עבר תחת האילן שהטהור עומד תחתיו. טהור. והא דנקט שנשא אדם האבן. ולא שנזרק האבן. היינו רק לאשמעינן רבותא ברישא. דכשהנושא האבן עובר טהור. דאע"ג דהאבן נח ביד הנושא. אפ"ה מדקיי"ל עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי [כשבת ד"ג א']. וכ"כ קיי"ל רכוב כמהלך דמי [קידושין ל"ג ב']. להכי גם הכא כאילו עבר האבן דמי. ואע"ג דמושב דכתיב דמינה ילפינן שתשהה הטומאה. רק גבי אדם מנוגע כתיב. עכ"פ הרי הוקשו כל המנוגעים זל"ז [כרמב"ם ספי"ג מטו"צ הי"ד]:

טהור שהכניס ראשו ורובו:    דבציר מהכי לא מקרי ביאה. מיהת דוקא בשנכנס כדרכו סגי בהכי. אע"ג דקיימא לן ביאה במקצת לא שמה ביאה [כיומא דל"א]. עכ"פ משהכניס ראשו ורובו ככולו דמי בשנכנס דרך ביאה. אבל בנכנס דרך אחוריו לבית מנוגנר. לא נטמא עד שיכנס כולו בלי שום שיור משהו מגופו בחוץ [כשבועות די"ז ב']:

נטמא:    אפילו נכנס דרך אחוריו סגי בהכי. מדלא כתיב גבי' ביאה [עיין רמב"ם ספ"י מטו"צ]:

טלית טהורה שהכניס ממנה ג' על ג':    אצבעות:

לבית טמא:    מוסגר או מוחלט:

וטמאה:    בגד מוסגר או מוחלט:

אף שאינה גע"ג אצבעות. מיהו בהכניס רוב הבגד א"צ געגא"צ ברישא ולא כזית בסיפא [רב"א]. וכל זה בטלית דכל גא"צ שבו חשובים בגד. אבל שאר כלי טהור שהכניס לבית המנוגע לא נטמא עד שהכניס רוב הכלי. ורק בכ"ח סגי בשהכניס קצת מאוירו [רמב"ם פט"ז מטו"צ]. ולתוס' [יבמות ק"ג ב'] הכא מדיש כותלי' סביב אפילו עבר הטמא בלי שהוי נטמא כל מה שבבית. דלא דמי למשנה ז'. דהתם אין להאויר שתחת האילן כותלי' סביב [ועיין לקמן מי"א]:

וכליו על כתפו:    שנשאן לשם מקופלין ולא לבשן:

וסנדליו וטבעותיו בידיו:    תוך פס ידו:

הוא והן טמאין מיד:    אפילו לא שהה. דמדאינו מלובש בהן אינן טפלין לו. וקרינן גם בהם והבא אל הבית יטמא:

היה לבוש:    דכשלובש בהן והם טפלין לו. אמרה תורה יכבס בגדיו. דהיינו שיטבלם מדנטמאו. ומדאמרה תורה כן רק באוכל ושוכב. ללמדנו בא. שכל שהן טפלים להנכנס. לא יתטמאו רק בשישהה בכדי אכילה כשהוא שוכב. דהיינו מיסב ואוכל. שיש קבע לאכילתו. ושיעור אכילתו הוא הלמ"מ שהוא כדי אכילת פרס. דהיינו כשיעור ד' ביצים לרש"י. וכג' ביצים להרמב"ם. דמלת פרס ר"ל חצי. דלחם שלם הוא כפול משעור זה [ועיין פ"ח דעירובין מש"ש סימן י']. ומדאינו רק ראשון. אדם וכלים אמקט"ו רק מאב. ולא טימאן בנגיעתו:

פת חטין:    שע"י שטעמו טוב נאכל מהרה:

ולא פת שעורים:    נ"ל דה"ה של מינים אחרים אין משערין בהם. רק נקט שעורים מדמצוי הוי רק ב' מיני פת אלו. וכ"ש שאר מיני מאכלים אפילו ערבים לחיך טפי מפת חטין. אין משערין בהן. דאין סעודה קרויה אלא על שם לחם כדכתיב עבד לחם רב. א"נ להכי נקט שעורי' לרבותא אע"ג שקמחן לבן כקמח חטין. אפ"ה מדאינו מוטעם כ"כ. לא נאכל מהר כשל חטין:

מיסב:    שקבע א"ע לאכילה ואינו פונה לדברים אחרים בשעה שאוכל. וממהר אכילתו להפרס הנ"ל:

ואוכלן בלפתן:    שגם עי"ז ממהר לאכול מדמוטעם לו טפי. והנך כולהו הלממ"ס נינהו. ולחומרא. דאפילו בשהוי מועטת כזו נטמאו בגדיו:

היה עומד:    אדם טהור:

בפנים:    בבית מוסגר או מוחלט:

וטבעותיו בידיו:    דרך מלבוש. דאל"כ טמאות מיד אף שלא היו כלל בפנים:

טמאות:    אפילו לא הכניסן כלל לבית המנוגע אפ"ה ידו בתר גופו גרירא:

רבי יהודה מטמא מיד:    דס"ל דדוקא בשנכנס ראשו ורובו לשם שנטמא האדם שלבשן. איכא למימר שהטבעות טפילין לגופו ויהיו טמאים רק כטומאת הגוף דהיינו בששהה שם בכדאכפ"ר. אבל הכא שלא הכניס רק מקצת גופו אע"ג דקיי"ל דביאה במקצת עכ"פ מדרבנן שמה ביאה [כרמב"ם פ"ג מביאת מקדש פי"ח. ולהראב"ד שם דאורייתא הוא. רק שאין חייב כרת על ביאה כזו]. היינו רק בטמא שנכנס למקדש. ומצד מעלה [ולראב"ד צ"ל דהתם שאני מדהוקש לנגיעה [כזבחים ל"ב ב'] אבל בטהור שנכנס לבית מנוגע אין כאן מעלה [ולא היקש] ואפילו מדרבנן לא נטמא גופו. לפיכך ליכא למימר שיהי' טפלה לו. והו"ל כהכניסן תוך פס ידו וטמאים מיד [ואי"ל דר"י ס"ל דכיון דידי' עכ"פ טמאים מיד [כרפ"ג דידים] א"כ טפלים הטבעות לידי'. שיהיו גם הם טמאים מיד. ליתא. דטומאת הידים מד"ס. וטומאת הטבעת מדאורייתא. וחייב עליהן כשהכניסן למקדש [כרמב"ם פ"ג מביאת מקדש]:

וחכ"א עד שישהא כדי אכילת פרס:    דס"ל דכל שנכנסו דרך מלבוש. אף שלא נטמא אדם הלובשן אינן טמאין עד שישהו כדאכפ"ר. מיהו מודו דידיו טמאות מיד מד"ס. וצריך לטבלן מדנעשו שניות [כרפ"ג דידים]:

בזמן שאין כל גופו טמא:    כגון בענינינו שעומד בחוץ והושיט ידו לבית המנוגע דמדאורייתא טהור גמור הוא. וגם מדרבנן לא נטמאו רק ידיו. וכיון דבכה"ג אין כאן טומאה להלובש. מכ"ש דהול"ל שעכ"פ יוקל טומאת הלבושים הטפלים לגופו:

אינו דין שלא יטמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס:    ולר"י אדרבה כשהלובש טמא עדיף. דהרי ישראל כשהכניסן לבוש. שנטמא הוא. לא נטמא הכלי עד שישהה בכאכפ"ר. וכותי ובהמה שהכניסם לבוש. לא נטמאו גופן. וכלים שלבשו טמאים מיד. ולרבנן הנך א"א שיקט"ו כלל. משא"כ יד ישראל. הרי הוא גוף הראוי לקט"ו:

מצורע:    בין שהאדם מוסגר או מוחלט בשנכנס ראשו ורובו סגי אפילו בנכנס דרך אחוריו:

כל הכלים:    ה"ה אדם ומאכלים ומשקין [כלעיל מ"ז]. רק נקט כלים לאשמעינן עד הקורות. ואינך אינן מצויין רק למטה:

אפי' עד הקורות:    ר"ל ואפילו תלויין בכותלי' למעלה מגובה אדם מנוגע שנכנס לשם:

רש"א עד ד' אמות:    דהיינו כפי קומת אדם כשיפשוט ידיו ורגליו יפה. דלזה צריך ד' אמות [כב"ב פ"ד מ"ד] אבל כל שלמעלה מזה רשות אחר הוה:

כלים:    רב"א ל"ג כלים דהא בכלים איירינן. ולפע"ד שפיר גרסינן לה. דלדיוקא נקט כלים. לאשמעינן דרק בכלים פליג ר"י. הא באדם טהור שהוא שם. לכ"ע א"צ שישהה המצורע רגע. ונטמא הטהור מיד. ומשום שיש כותלים סביב [וכמש"ל סימן ל"ה]:

מיד טמאין:    וא"צ שהוי רגע:

ר"י אומר אם שהה כדי הדלקת הנר:    ואפילו בנכנס ביום משערין כך. דס"ל דדוקא בנכנס טהרה לבית טמא נטמא מיד [כלעיל משנה י']. אבל בנכנס טמא לבית טהור. דוקא בנכנס ברשות א"צ שהוי בשוש כותלים סביב. דמשום כשנכנס ברשות הו"ל מושבו ונטמא הכלי. ונכנס ברשות היינו בראהו בעה"ב נכנס ושתק. ורק כשהבעה"ב טרוד בעסקיו. ואפילו טרוד רק בהדלקת הנר שהיא מלאכה קלה שבבית. מצינן למימר דכנכנס שלא ברשות דמי. ואע"ג שלא א"ל בעה"ב שיצא היינו מדטרוד במלאכתו הי'. והיינו דקאמר הכא דמשערינן בכדי הדלקת הנר. דכששהה יותר מזה בבית חבירו ולא א"ל שיצא. הרי נכנס ברשות ונטמא כל אשר בבית. ומיהו משום לא פלוג גם בשנכנס ביום ושהה כך ולא א"ל שיצא נטמא הכל. וי"א דמשערין בזה משום לא פלוג מע"ש ביה"ש שטרוד בעה"ב אז בהדלקת נר של שבת שצריך לברך על הדלקתו. ולא הי' יכול לומר לו בשעת הדלקה צא טמא. אבל כששהה יותר מזה ושתק הבעה"ב הרי נכנס ברשות ונטמא הכל. מיהו כמו דפליגי הכא. פליגי נמי לעיל [במ"ח] בטמא שהכניס ראשו ורובו לבית טהור. דלר"י צריך שהוי כהדלקת הנר. רק דלעיל לא נחית תנא להודיע שיעור שהוי גם לת"ק. אבל במשנה ז' בעבר תחת אילן שאויר שתחתיו אינו רשות מיוחד. ולא שייך שם לומר שנכנס שלא ברשות. להכי לכ"ע סגי בשעמד:

נכנס:    ר"ל ואם רצה המוסגר או המוחלט לכנס לביהכ"נ:

על רוחב ד' אמות:    ולהכי מפנין לו מקום מרווח כזה. משום דכך הוא שיעור תפלה להשתחוות בפישוט ידים ורגלים [רש"י יומא דכ"א א' ד"ה משתחוים]. ולפ"ז י"ל דרק אורחא דמלתא נקט תנא. והוא הדין בפחות מזה. [ומרמב"ם משמע לכאורה דס"ל דכשאינו כשיעור הזה אינו מושב בפ"ע ובטל לגבי ביהכ"נ. ונטמאו הקהל. אבל א"א לומר כן דהרי אפילו בור ודות המגולים בבית והן צרכי הבית. ואפ"ה לא בטלי לגבי הבית כשנכנס המנוגע לתוכו [כסוף פרקין]. מיהו אע"ג דגם כשיש כותל גבוה י"ט שמפסיק. עכ"פ למעלה מהכותל ב' האוירים מעורבין. אפ"ה רשות בפ"ע מיקרי ולא נטמאו הקהל. ולפיכך גם כשיש פתח פתוח מהביהכ"נ למושב המנוגע. אפ"ה עכ"פ מושב בפ"ע הוה ונשארו הקהל בטהרתן [ועיין בבמראה כהן סי' י"ד]:

נכנס ראשון:    היינו כשאין לחדרו פתח בפ"ע רק שפתוח לביהכ"נ. וכשרוצה לילך לחדרו צריך לילך לשם דרך ביהכ"נ:

ויצא אחרון:    דכשיכנס או יצא מחדרו דרך ביהכ"נ בעוד הקהל שם אף שילך דרך העברה יטמא הקהל מדיש כאן כותלי' א"צ שהוי. [אמנם מהרמב"ם והראב"ד [ספ"י מטו"צ] נראה דס"ל דאף רק בשאין כותלי' צריך שהוי אבל בבית שיש כותלי' א"צ שהוי. אפ"ה ביהכ"נ אע"ג שיש כותלי' רשאי לעבור בלי שהוי ולא יטמאו הקהל. ונ"ל טעמיי' משום דביהכ"נ דרשות לכל אדם לכנוס שם דמי לאילן לעיל שרשות לשניהן לכנס תחתיו. ועכ"פ צריך עמד. ורק לזהירות בעלמא שמא יגע באחד מהקהל בביהכ"נ בעברו או שמא יעמוד משהו. להכי נכנס ראשון ויוצא אחרון. אולם מדנקט לעיל [במ"ז] גוונא רק באילן. ובכולהו משניות אחרינהו נקט בית. נלפע"ד מוכרע כרב"א שיש חילוק בין יש כותלי' או לא]:

כל המציל צמיד פתיל באהל המת:    כפ"י דכלים. והיינו בין שהכלי אמקט"ו כלל ככלי אבנים וכו'. ובין שהוא כ"ח שאמקט"ו מגבו:

וכל המציל מכוסה באהל המת:    כגון בור ודות [כאהלות פ"ה מ"ו]:

אפילו מגולה בבית המנוגע טהור:    ולפיכך כשמונחין בתוכן כלים וטהרות בתוך הבור והדות המגולים בבית המוסגר או המוחלט. נשארו בטהרתן. דכרשות אחר דמי. והכי קיי"ל [רמב"ם פט"ז מטו"צ ס"ט]. ונל"פ דכ"ש בשנכנס מנוגע לבית טהור כך הוא הדין:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]