ברטנורא על נגעים יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

עשרה בתים - הכהה בראשון. בסוף שבוע ראשון כהה, או הלך הנגע לגמרי. הרי שני בתים, דכשנים הן חשובים:

קולפו - קולף מקום הנגע בלבד, והבית טהור:

הכהה - בסוף שבוע שני, וההולך לגמרי. שנים אחרים, הרי ארבעה:

הפושה בשבוע ראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע - ואם חזר, נותץ. הרי חמשה:

לא חזר טעון צפרים - הרי ששה: עמד בעיניו בשבוע ראשון ופשה בשני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. חזר, נותץ. הרי שבעה:

לא חזר טעון צפרים - הרי שמונה: עמד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. שדין העומד בעיניו בשבוע שני כדין הפושה. חזר, נותץ. הרי תשעה:

לא חזר טעון צפרים - הרי עשרה:

אם עד שלא טיהרו בצפרים נראה בו נגע - הרי הוא כחוזר, וטעון נתיצה. אבל משטיהרו, הוי ליה כנגע חדש ומסגירו:

(ב)

האבן שבזוית - שהיא בינו ובין חברו בשותפות :

חולץ את כולו - כדדרשינן וחלצו, מלמד ששניהם חולצים:

בזמן שהוא נותץ - את הבית כולו:

נותץ שלו - דגבי נתיצה כתיב את אבניו ואת עציו, אבניו שלו ועציו שלו:

ראש ופתין - פירש הערוך, אותה האבן או אותו העץ שתופס מצד מערב נדבך שלו, ולצד מזרח נדבך של חברו, שם אותה האבן או אותו העץ, ראש. ואותם האבנים ועצים שבנדבך זה במערב אחת, ובנדבך זה במזרח אחת, שמן פתין :

(ג)

נותן את הקורות לעלייה - וסומכן בעמודין ואינו נותצן עם הבית, דכתיב את אבניו ואת עציו ואת [כל] עפר הבית, ולא אבנים ועצים ועפר של עלייה:

נתצין עמו - דדרשינן את אבניו ואת עציו ואת עפר הבית, כל אבנים שנבנו עמו וכל עצים שנבנו עמו וכל עפר שנבנה עמו. וכיון דאין עלייה על גביו, הרי כולם נבנו עמו:

מלבנים - כמין לבנים מרובעות ששוטחים על הגגות . ויש מפרשים, כעין מזוזות שעושים בחלונות מבחוץ לנוי, ואין מחוברים בטיט בחלון:

שריגות - כמין סבכה שעושים בחלון שמסתכלים משם לרה"ר :

מלבן - עץ ארוך שעל הקיר העשוי להושיב עליו ראשי הקורות שלא ירקבו מלחלוחית החומה:

בכזית - משום דצרעת אתקש למת, דכתיב (במדבר יב) אל נא תהי כמת:

במשהו - כאברים של מת, דתנן באהלות, האברים אין להם שיעור. ואין הלכה כר' אלעזר:

(ד)

בית המוסגר מטמא מתוכו - כדכתיב והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב. והאבנים המנוגעים עצמן, אפילו במוסגר, מטמאין מאחוריהן:

והמוחלט מתוכו ומאחוריו - הנוגע בבית מאחוריו, טמא, דכתיב במוחלט, צרעת ממארת בבית טמא הוא, מה תלמוד לומר טמא הוא, הוסיף לו שיהא טמא בין מתוכו בין מאחוריו:

זה וזה מטמאין בביאה - לטמא כל הנכנס בתוכו:

(ה)

הבונה מן המוסגר בטהור - לאחר שחלץ וקצע וטח ונתן לו שבוע, בתוך ימי הסגרו לקח מאותו בית אבנים ובנאן בבית אחר:

חזר נגע לבית - המוסגר: חולץ את האבנים: שלקח ממנו ומסלקן מן הטהור, והן טמאים כטומאת הבית שנטלן ממנו:

חזר הנגע לאבנים - שנבנה בטהור:

הבית - המוסגר ינתץ, כאילו היו קבועים בו. והני אבנים נמי בעו נתיצה, אלא שממתין להם עד שישמשו הבית השני בסימנין, דטעון הסגר, ודינו לכל דבר ככל בית שנראה בו נגע בתחילה:

(ו)

בית שהוא מיסך על גבי בית המנוגע - כגון שבית המנוגע בנוי בתוך בית אחר. וכן אילן שבית המנוגע בנוי תחתיו:

הנכנס לחיצון טהור - דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ודמי לבית ועלייה, דאי קאי מצורע בבית, עלייה טהורה:

ומה אם אבן אחת - שמבית המנוגע, מטמאה כל אשר באוהל:

הבית כולו - שהוא תחת בית אחר, לא כל שכן שיטמא כל מה שבתוך החיצון. והלכה כרבי אליעזר:

(ז)

והטהור עובר טמא - דכתיב במצורע, מחוץ למחנה מושבו, מכאן שמושבו טמא. הלכך כשהטמא עומד תחת האילן, נעשה מקום האילן מושבו והטהור העובר שם טמא. אבל כשהטמא עובר ואינו עומד לפוש שם, אין זה קרוי מושבו, ואע"פ שהטהור יושב שם, טהור ואינו מקבל טומאה: ואם עמד הטמא, נטמא מקום האילן ונטמא הטהור העובר! (י)

שם: וכן באבן המנוגעת - אם אדם הנושאה עובר תחת האילן, הטהור העומד שם לא נטמא:

ואם הניחה טמא - והוא הדין אפילו לא הניחה, אלא שעמד הנושאה:

(ח)

טהור שהכניס ראשו ורובו - דבציר מראשו ורובו לא חשיבא ביאה:

שהכניס ממנה שלש אצבעות על שלש אצבעות - חשיבא כאילו נכנסה כל הטלית כולה. אבל פחות מכן לא, דבציר משלש על שלש אינה מקבלת טומאה ולא חשיבא:

וטמאה - כגון טלית המנוגעת שהכניס ממנה כזית לבית טהור:

טמאתו - דצרעת אתקש למת. וטלית המנוגעת דמטמאה בביאה נפקא לן מקרא דכתיב [ויקרא יד] ולצרעת הבגד ולבית, מקיש בגד לבית, מה בית מטמא בביאה דהא כתיב [שם] והבא אל הבית וגו', אף בגד מטמא בביאה . מנין לרבות את כולן כגון שתי וערב ועורות , תלמוד לומר [שם יג] זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר, מקיש כולן לבגד, מה בגד מטמא בביאה, אף כולן מטמאין בביאה :

(ט)

וכליו על כתפו - מקופלים ומונחים על כתיפו דרך משאוי:

וטבעותיו בידיו - מונחים על פס ידו שלא כדרך מלבוש:

הוא והן טמאין מיד - דקרינן נמי בכלים והבא אל הבית יטמא:

היה לבוש בכליו - דהשתא אין כליו טמאים אלא מחמת דידיה:

והן טהורים עד שישהה בכדי אכילת פרס - דכתיב והאוכל בבית יכבס את בגדיו והשוכב בבית יכבס את בגדיו, ותניא, אין לי אלא אוכל ושוכב, לא אוכל ולא שוכב מנין, תלמוד לומר יכבס בגדיו, ריבה. א"כ למה נאמר אוכל ושוכב, ליתן שיעור לבא אל הבית שאין טעון כיבוס בגדים עד שישהה כדי שיעור אכילה כשהוא שוכב, כלומר כשהוא מיסב . וכמה שיעור אכילה, כדי אכילת פרס, שהוא חצי ככר של עירוב, לדברי רש"י הם ארבע ביצים, ולדברי רמב"ם שלש ביצים:

מיסב ואוכל בלפתן - ששיעורו מועט משאלו [היה] אוכלן בלא לפתן, שמתוך טעם של לפתן ממהר לאכול:

(י)

היה עומד בפנים - תוך בית המנוגע:

ופשט ידיו לחוץ וטבעותיו בידיו - הכא מיירי כשטבעותיו באצבעותיו דרך מלבוש, ואם שהה כדי אכילת פרס, טמאות, דבתר גופו גרירי. ואם היו בפס ידו דרך משאוי, מוכיח בתוספתא שהם טמאות מיד:

בזמן שאין כל גופו טמא - כגון הכא דהוא עומד בחוץ ולא נטמא כל זמן שלא הכניס ראשו ורובו:

אינו דין שלא יטמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס - ורבי יהודה אומר, מצינו שיפה כח הטמא להציל, מכח הטהור להציל, שהרי ישראל שמקבלים טומאה מצילין כלים בבית המנוגע, שאין מטמאין עד שישהה כדי אכילת פרס, ונכרי ובהמה שאין מקבלים טומאה אין מצילין כלים בבית המנוגע, שהבגדים שעליהם טמאים מיד . ואין הלכה כרבי יהודה:

(יא)

עד ארבע אמות - קסבר ר' שמעון, למעלה מארבע אמות רשותא אחריתא הוא, דקומתו של אדם בינוני שלש אמות, ואמה אחת לפישוט ידים ורגלים. ואין הלכה כרבי שמעון:

כלים מיד טמאים - כלומר כלים שאמרנו עד הקורות לתנא קמא ועד ארבע אמות לר' שמעון, מיד הן מיטמאין כשנכנס עמהן לבית המנוגע :

כדי הדלקת הנר - כשנכנס ברשות, מודה ר' יהודה דמיטמאין מיד, ולא פליג אלא כשנכנס שלא ברשות. משום דמושבו של מצורע מטמא כדאמרן, וכשנכנס ברשות הוי מושבו מיד, אבל כשנכנס שלא ברשות לא הוי מושבו אלא אם כן שהה כדי הדלקת הנר ולא אפקיה. ואם לא שהה כדי הדלקת הנר, לא הוי מושבו. דהאי דלא אפקיה, משום דטריד בהדלקת הנר דביני שמשי או דימות החול ולא מצי מפיק ליה:

(יב)

נכנס לבית הכנסת - מצורע שבא ליכנס לבית הכנסת:

עושים לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים - דפחות מעשרה אינה חשובה מחיצה להציל:

ברוחב ארבע אמות - כנגד ארבע אמות של תפילה . אי נמי, משום דזהו שיעור מקומו של אדם, כדאמרינן בעירובין בפרק מי שהוציאוהו [דף מ"ח]:

נכנס ראשון ויוצא אחרון - כדי שלא יטמאו העומדים בבית הכנסת בכניסתו וביציאתו, כשהוא עובר מן הפתח ועד המחיצה. דחיישינן שמא יעמוד מעט בשעה שהוא עובר, ויטמאו כל העומדים שם:

כל המציל בצמיד פתיל - כגון כלי חרס וכל הנהו דחשיב במסכת כלים פרק ואלו כלים מצילים:

כל המציל מכוסה באוהל המת - כגון בור ודות דלא בעי צמיד פתיל אלא כיסוי, כדתנן במסכת אהלות פרק התנור (משנה ו). והלכה כרבי יוסי: