משנה נגעים יג י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יג · משנה י | >>
היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידיו, אם שהה כדי אכילת פרס, טמאות.
היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידיו, רבי יהודה מטמא מיד.
וחכמים אומרים, עד שישהה כדי אכילת פרסיז.
אמרו לו לרבי יהודה, מה אם בזמן שכל גופו טמא, לא טמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס.
בזמן שאין כל גופו טמא, [ אינו דין ] שלא יטמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס.
הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים וּפָשַׁט יָדוֹ לַחוּץ וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, אִם שָׁהָה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, טְמֵאוֹת. הָיָה עוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לִפְנִים וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא מִיָּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה, מָה אִם בִּזְמַן שֶׁכָּל גּוּפוֹ טָמֵא, לֹא טִמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, בִּזְמַן שֶׁאֵין כָּל גּוּפוֹ טָמֵא, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס.
היה עומד בפנים,
- ופשט ידו לחוץ, וטבעותיו בידו -
- אם שהה כדי אכילת פרס - טמאות.
- ופשט ידו לחוץ, וטבעותיו בידו -
- היה עומד בחוץ,
- ופשט ידו לפנים, וטבעותיו בידו -
- רבי יהודה - מטמא מיד.
- וחכמים אומרין: עד שישהה כדי אכילת פרס.
- אמרו לו לרבי יהודה:
- מה אם בזמן שכל גופו טמא - לא יטמא את שעליו, עד שישהה כדי אכילת פרס,
- אף בזמן שאין כל גופו טמא - לא יטמא את שעליו, עד שישהה כדי אכילת פרס.
- ופשט ידו לפנים, וטבעותיו בידו -
דעת רבי יהודה מה שאומר לך, וזה שלדברי הכל שהגוי כאשר נכנס לבית המנוגע יטמאו הבגדים אשר עליו מיד, להיותו הוא בעצמו לא יטמא לפי מה שהשרשנו בפתיחה. וכאשר מצאנו האיש אשר יטמא יציל כלים שעליו מלטמא, ולא יטמאם עד שישהה בכדי אכילת פרס, והאיש אשר לא יטמא הוא עצמו לא יציל כלים שעליו אבל יטמא, גם כן אשר יכניס ידו לבית המנוגע כאשר לא יטמא הוא עצמו יטמאו כלים שעליו מיד:
ופשט ידיו לחוץ וטבעותיו בידיו. היינו באצבעותיו דרך מלבוש כדמוכח בתוספתא דבתר גופו גרירי אבל אם היו בקומצו אע"פ שישהה טהורין דבחוץ קיימי ולא שייכי גביה כך היה נראה מתוך הסברא אבל בתוספתא משמע דאם הוו בקומצו טמאין מיד:
אמרו לו לרבי יהודה. בתוספתא מהדר להו רבי יהודה לרבנן:
תניא בתוספתא [פ"ז וע"ש] היה עומד בפנים ופשט ידיו לחוץ ונתן לו חבירו סנדליו וטבעותיו בקומצו [ג] הוא והן טמאי' מיד דאם היה מלובש בהם טהורין עד שישהה בכדי אכילת פרס היה עומד בחוץ וסנדליו ברגליו ופשטן לפנים וכן פשט ידיו לפנים רבי יהודה מטמא מיד וחכ"א עד שישהה בכדי אכילת פרס אמרו לו לר"י בזמן שכל גופו טמא יטמא את כל מה שעליו עד שישהה בכדי אכילת פרס אמר להן רבי יהודה מצינו שיפה כח הטמא להציל מכח הטהור להציל (את) ישראל מקבלין טומאה ומצילין בגדים בבית המנוגע הבהמה והעובד כוכבים אין מקבלין טומאה ואין מצילין בגדים בבית המנוגע פי' בהמה ועובד כוכבים אין מצילין בגדים בבית המנוגע כדתניא בת"כ יכול אף הבהמה והעובד כוכבים יהיו מצילין בגדים בבית המנוגע ת"ל יכבס את בגדיו כל המטמא בגדים מציל בגדים בבית המנוגע הבהמה והעובד כוכבים שאין מטמאין בגדים אין מצילין בגדים בבית המנוגע: (הגה"ה. ויש לתמוה למה לי קרא למעוטי בהמה דאין מצלת אי לכלי שעל גבה אדם נמי לא מציל ואי כלים שהיא לבושה דשייך בה מלבוש כדאשכחן לענין שבת בפ' במה בהמה (דף נב:) א"כ בפ' בהמה המקשה (דף עא:) דיליף בהמה דמצלת בבלוע מק"ו דאדם ופריך מה לאדם שכן ב) מציל בבית המנוגע תאמר בבהמה דאין ג) מצלת ומשני בהמה דאינה צריכה שהייה למאי הילכתא לכלי' שעל גבה אדם נמי לא בעי והשתא אכתי תקשי דבהמה אינה צריכה שהייה אפי' לכלי' שהיא לבושה כמו עובד כוכבי' וי"ל דאדם שהוא בר קבולי טומאה בגדי' שהוא לבוש בטילי אגביה ומכחו באה להם הטומא' אלא דאמר רחמנא דבעי שהייה אבל בהמה ועובד כוכבים דלאו בר קיבולי טומאה נינהו ואי אפשר לבא טומאה לבגדים מכחן הוי ככלים שעל גבי אדם דאין מיטמאין מכחו ועוד י"ל דאין חושש התם בחולין לדקדק כל כך ולעשות פירכא מכלים שהיא לבושה לפי שיודע דאיכא למימר עובד כוכבים יוכיח דאין מציל בבית המנוגע ומציל בבלוע דאע"ג דקרא דילפינן מיניה בלוע בישראל כתיב לא משמע ליה לחלק בין עובד כוכבים לישראל. ע"כ הג"ה):
היה עומד בפנים - תוך בית המנוגע:
ופשט ידיו לחוץ וטבעותיו בידיו - הכא מיירי כשטבעותיו באצבעותיו דרך מלבוש, ואם שהה כדי אכילת פרס, טמאות, דבתר גופו גרירי. ואם היו בפס ידו דרך משאוי, מוכיח בתוספתא שהם טמאות מיד:
בזמן שאין כל גופו טמא - כגון הכא דהוא עומד בחוץ ולא נטמא כל זמן שלא הכניס ראשו ורובו:
אינו דין שלא יטמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס - ורבי יהודה אומר, מצינו שיפה כח הטמא להציל, מכח הטהור להציל, שהרי ישראל שמקבלים טומאה מצילין כלים בבית המנוגע, שאין מטמאין עד שישהה כדי אכילת פרס, ונכרי ובהמה שאין מקבלים טומאה אין מצילין כלים בבית המנוגע, שהבגדים שעליהם טמאים מיד יח. ואין הלכה כרבי יהודה:
חכמים אומרים עד שישהא כו' ואז נטמאו טבעותיו. אבל ידיו נטמאו מיד. כך כתב הרמב"ם בפי"ו מהלכות טומאת צרעת. ונ"ל דדייק ליה מדא"ל בזמן שאין כל גופו טמא. דמשמע מיהא דמקצת גופו. והיינו ידיו שהכניס. שהן טמאין מיהת. והא דבעינן לעיל שיכניס ראשו ורובו. היינו כדי שיטמא כל גופו. וטומאת ידיו פליגי בה בריש פ"ג דידים [אם הם תחלות או שניות]:
אמרו לר' יהודה וכו'. כתב הר"ב ור"י אמר מצינו כו' כותים ובהמה כו' אין מצילין כו' בת"כ יליף לה מיכבס את בגדיו [כל דמטמא בגדים מציל וכו']. ובהגה"ה שבפירוש הר"ש האריך מסוגית הגמ' ואין זה מעניננו:
(יז) (על המשנה) עד כו'. ואז נטמאו טבעותיו. אבל ידיו נטמאו מיד. הר"מ. ודייק ליה מדאמרו לו בזמן שאין כל גופו טמא, דמשמע מיהא דמקצת גופו, היינו ידיו, טמאין. והא דבעינן ראשו ורובו, היינו שיטמא כל גופו:
(יח) (על הברטנורא) בתורת כהנים יליף ליה:
היה עומד בפנים וכו'. תניא בתוספתא הי' עומד בפנים ופשט ידיו לחוץ ונתן לו חברו סנדליו וטבעותיו בקומצו הוא והן טמאים שאם הי' מלובש בהן טהורין עד שישהה בכדי אכילת פרס ע"כ:
הי' עומד בחוץ. תוס' שם בחולק פירשו דהאי ר' יהודה מטמא מיד וכן חכמים בכדי אכילת פרס היינו מדרבנן אבל מדאורייתא טהור לגמרי כיון שהטומאה שבאה לו מכח. האדם שפשט ידו אותו האדם טהור שהרי בחוץ הוא עומד ור' יהודה מחמיר מהאי טעמא לטמאו מיד משום דס"ל דאין הטומאה באה להם מכח האדם והוי ככותי ובהמה דקיימא לן דלא בעי שהיי' לטמא כלים שעל גביהן הואיל ואין הטומאה באה לכלים מכחן שהן אינם מקבלין טומאה:
אמרו לו לר' יהודה ומה וכו' אף בזמן ל"ג מלת אף:
אינו דין שלא יטמא וכו' כך צ"ל:
יכין
היה עומד: אדם טהור:
בפנים: בבית מוסגר או מוחלט:
וטבעותיו בידיו: דרך מלבוש. דאל"כ טמאות מיד אף שלא היו כלל בפנים:
טמאות: אפילו לא הכניסן כלל לבית המנוגע אפ"ה ידו בתר גופו גרירא:
רבי יהודה מטמא מיד: דס"ל דדוקא בשנכנס ראשו ורובו לשם שנטמא האדם שלבשן. איכא למימר שהטבעות טפילין לגופו ויהיו טמאים רק כטומאת הגוף דהיינו בששהה שם בכדאכפ"ר. אבל הכא שלא הכניס רק מקצת גופו אע"ג דקיי"ל דביאה במקצת עכ"פ מדרבנן שמה ביאה [כרמב"ם פ"ג מביאת מקדש פי"ח. ולהראב"ד שם דאורייתא הוא. רק שאין חייב כרת על ביאה כזו]. היינו רק בטמא שנכנס למקדש. ומצד מעלה [ולראב"ד צ"ל דהתם שאני מדהוקש לנגיעה [כזבחים ל"ב ב'] אבל בטהור שנכנס לבית מנוגע אין כאן מעלה [ולא היקש] ואפילו מדרבנן לא נטמא גופו. לפיכך ליכא למימר שיהי' טפלה לו. והו"ל כהכניסן תוך פס ידו וטמאים מיד [ואי"ל דר"י ס"ל דכיון דידי' עכ"פ טמאים מיד [כרפ"ג דידים] א"כ טפלים הטבעות לידי'. שיהיו גם הם טמאים מיד. ליתא. דטומאת הידים מד"ס. וטומאת הטבעת מדאורייתא. וחייב עליהן כשהכניסן למקדש [כרמב"ם פ"ג מביאת מקדש]:
וחכ"א עד שישהא כדי אכילת פרס: דס"ל דכל שנכנסו דרך מלבוש. אף שלא נטמא אדם הלובשן אינן טמאין עד שישהו כדאכפ"ר. מיהו מודו דידיו טמאות מיד מד"ס. וצריך לטבלן מדנעשו שניות [כרפ"ג דידים]:
בזמן שאין כל גופו טמא: כגון בענינינו שעומד בחוץ והושיט ידו לבית המנוגע דמדאורייתא טהור גמור הוא. וגם מדרבנן לא נטמאו רק ידיו. וכיון דבכה"ג אין כאן טומאה להלובש. מכ"ש דהול"ל שעכ"פ יוקל טומאת הלבושים הטפלים לגופו:
אינו דין שלא יטמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס: ולר"י אדרבה כשהלובש טמא עדיף. דהרי ישראל כשהכניסן לבוש. שנטמא הוא. לא נטמא הכלי עד שישהה בכאכפ"ר. וכותי ובהמה שהכניסם לבוש. לא נטמאו גופן. וכלים שלבשו טמאים מיד. ולרבנן הנך א"א שיקט"ו כלל. משא"כ יד ישראל. הרי הוא גוף הראוי לקט"ו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת