תפארת ישראל על נגעים יד

משנה נגעים, פרק י"ד:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על נגעים · יד

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

היה מביא פיילי:    הוא מזרק בלשון ארמי. אבל נראה טפי שהוא לשון יוני או רומי שנקרא כך גביע קעלך בל"א שהוא כוס ארוך ועמוק טפי ממזרק. כדי לטבול בו האגודה והעוף. אולם גם בארמי מצינו שמשמעות פיילא יהי' כוס וכדמתרגמינן [ישעי' נ"א פי"ז] כוס התרעלה פיילא דלווטא:

של חרש חדשה:    הכי ילפינן מדהוקש כלי חרש למים חיים. דצריך שיהיו חדשים. דהיינו שלא נעשה בהן מלאכה [כסוטה דט"ו ב']:

ונותן לתוכה רביעית מים חיים:    ר"ל ממעין שאינו פוסק:

ומביא שתי צפרים דרור:    דרור לשון חפשית הוא. והוא מין צפור כשר. שהוא בטבעו פרא ואינו מקבל מרות. כמ"ש כדרור לעוף [משלי כ"ו]. ונ"ל שהוא שפערלינג בל"א. וכן תרגמו יעזעניוס. וערמל"מ רפי"א מטו"צ [וטעה המתרגם משניות בל"א שפירש הויזפאגעל. ולא ידעתי מאיזה בית לקח דרור זה. אולי נתכוון לתרנגול ולאווז שהן עופות בייתות ואולי לשון חז"ל הטעתו שאמרו [ביצה כ"ד א'] שנקראת דרור שדרה בבית כבשדה. ואיהו סבר דהיינו שהוא עוף בן תרבות ומתגדל בבית. ולא היא. דאיהו גופי' הי' כעטלף שלא ראה אור. דהרי במקומו הוא מוכרע. דשם אמרינן שאינה מקבלת מרות. וכן פירש"י התם שדרה בבית כבשדה. ר"ל שגם בבית יודעת להשמט בעופפה לשום זוית אילך ואילך]:

שחט את אחת מהן:    היינו הבריאה והיותר חזקה שבשניהן [ת"כ]. אבל מצותן שיהיו שניהן שוין במראה. ובקומה. ובדמים ולקיחתן כאחד [כלקמן מ"ה]:

על כלי חרש:    ר"ל בשעת שחיטה עצמה שחטו ממעל להכלי חרס הנ"ל שבו המים חיים. וממצה דמה היטב לתוך המים [רמב"ם רפי"א מטו"צ]:

חפר וקוברה בפניו:    צריכה קבורה. מדגם עפרה משנתרקבה אסור בהנאה [כתמורה דל"ג ב']. ויקברה מיד לפניו במקום ששחטה שלא יחשדוהו ששחטה לאכילה:

נטל עץ ארז:    היינו מקל מעץ ארז ארכו אמה. ועבי' כרביע מכרע מטה [כלקמן מ"ו]:

ואזוב:    והגבעול לא יהי' פחות מטפח [נדה כ"ו א']:

ושני תולעת:    הוא צמר מסורק ארוך כתמונת לשון. וצבוע כקארמעזין. אמנם מדקאמר תנא מלת נטל ולא כלעיל הי' מביא. משמע שכל הג' מינין כבר הן לפניו וכן הוא הדין באמת. דבשחטה ולא היו כל הג' מינין מוכנים לפניו. פסולה [כקדושין נ"ז א'] וכן פסק הר"ש והרא"ש. גם מהרמב"ם [פי"א מצרעת ה"ז] יש קצת הכרע כן:

וכרכן בשירי הלשון:    שמניח אלו הג' מינים ביחד בידו. נמצא שהצמר הסרוק הוא ארוך יותר מכולן ואותו העודף נקרא שיורי הלשון. מדהוא משויר באורך יותר מכולן. ובאותו עודף שוב כורך כולן יחד:

והקיף:    ר"ל והסמיך להג' מינין שבהאגודה:

להם ראשי אגפים וראש הזנב:    נ"ל דר"ל שאחז הזנב עם ראשי הכנפים עם האגודה בידו ביחד משום ששם העוף דק. ונאות לאחזו שם עם האגודה ביחד. א"נ משו"ה אוחז העוף שם כדי שיוכל להטביל כל גוף העוף בהמים. ולא יחצוץ בידו בין גופו להמים:

של שניה טבל:    העוף והאגודה יחד בהמים שבכוס הנ"ל:

והזה שבע פעמים לאחר ידו:    ר"ל אחורי פס ידו. והיינו מדכתיב והזה על המתטהר. דמשמע חוצה להגוף:

ויש אומרים על מצחו:    נ"ל דר"ל ממעל למצחו. וכ"ע ס"ל דמדכתיב על המטהר. היינו על ממש [כסוכה ד"ז ב'. ועיין מנחות ס"ב א' ודו"ק]. רק דת"ק ס"ל דמדאפשר שמגביה ידו ממעל לראשו. להכי רק אחורי פס ידו הוא עליונו של מצורע טפי. וי"א ס"ל דעל המתטהר היינו עליונו של עיקר בנין הגוף דהיינו ממעל למצחו משמע:

וכך היה מזין על השקוף שבבית:    דכשמטהר בית מנוגע נמי עושה כלעיל. אבל ההזאות יהי' על צד חוץ של המשקוף. דהיינו ג"כ עליונו של בית. במקום שנראה לכל. משא"כ על הגג שם אינה נכרת ההזאה [ומה"ט נמי נ"ל דבהזאת אדם מנוגע ליכא למ"ד שיזה על הקדקד. רק בעליונו של מצח מקום שההזאה ניכרת. דמצח מקום היותר ניכר הוא כמ"ש [יחזקאל ט'] והתוית תיו על מצחות האנשים]. וכל המעשים הללו שבמשנתנו. בין בטהרת אדם או בית צריך שיעשה ע"י כהן [ת"כ]:

משנה ב

בא לו:    הכהן. ומדהי' שחיטת הצפור מחוץ לעיר במקום ישיבת המנוגע. והרי שליחת הצפור צריך שתהי' מתוך העיר. ולפיכך הי' צריך הכהן לכנוס לתוך העיר כדי לשלח הצפור. להכי שייך לשון בא לו. וכ"כ לקמן לאחר ששלח הצפור. כשרוצה לגלח אח"כ המצורע. הי' צריך לצאת אליו למחוץ לעיר. שייך נמי לומר בא לו. דבשניה ר"ל שהלך לו ממקום שהוא שם למקום אחר:

אינו הופך פניו לא לים:    אם הים סמוך להעיר. אינו פונה א"ע לשם:

ולא לעיר:    דמשום דעומד השתא תוך העיר אבל מיד אצל השער. דהיינו סמוך למקום המצורע שהוא מחוץ להשער. להכי קאמר הכא שבשעת שלוח אינו פונה א"ע לצד העיר:

ולא למדבר:    אם מדבר סמוך לעיר:

ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה:    דהכהן נכנס מהמצורע לתוך העיר. ובידו הצפור שטבל. ופונה א"ע לצד חוץ לעיר מקום שדות. ומשלח משם את הצפור לחוץ לחומה [כתוס' קידושין נ"ז ב']. וכ"ז מבואר בקרא. דכתיב ושלח הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ושדה היינו מקום הראוי לזריעה. לאפוקי ים ומדבר שאינן ראויין לזריעה:

בא:    ר"ל חזר ויצא מתוך העיר למקום המצורע שעומד מחוץ לעיר:

העביר תער על כל בשרו:    כל שער שבגוף. אפילו של בית השחי ושל בית הערוה [ובאשה מכסה מה שא"צ לראות כשמגלח. ועיין לעיל פ"ג סימן מ"ח]. וכ"ש של ראשו וזקנו וגבות עיניו חוץ מהשער שתוך החוטם. לא משום ביהס"ת. דהרי גם ביהס"ת מגלח. אלא מדאינו בכל אדם. אבל כל השאר מגלח בתער דוקא עד שיהי' כדלעת חלקה:

וכבס בגדיו:    נ"ל דגם המנוגע בעצמו רשאי לטבלן. דאע"ג דכשיאחזן בשעת טבילה. יטמאן במגעו. עכ"פ הרי טבילה זו לא משום שאחר טבילת גופו יהי' יכול ללבשן בטהרה צוה הכתוב. דהרי גם אחר שיטבול טבילה זו עדיין הוא אהט"ו כשרץ. ויחזור ויטמא הבגדים שילבש ויעשה אותן ראשון לטומאה וא"כ מה מזיק כשיאחזן בשעת טבילה שיעשה אותן בנגיעתו רק ראשון. מיהו אעפ"כ צותה תורה לטבלן. כדי להקל טומאתן. דתחלה כשלבשן בימי חלוטו הי' אהט"ו כמדרס הזב. והשתא כשיטבלן. אף שיחזור וילבשן יהיו רק ראשון. מיהו אפשר שגם אם יהיו לו בגדים טהורים גזיה"כ הוא שיטבלן. [אמנם לא זכיתי לידע למה הפך התנא במשנתנו הסדר שנזכר בתורה. דבקרא כתיב כבס קודם גלוח ראשון. ורק בגלוח השני כתיב גלוח קודם הכיבוס. ובמשנתנו נזכר בב' הגלוחים הגלוח קודם הכיבוס. ועל מה זה. והיה בדעתי לומר דתנא אתא לאשמעינן דאין הסדר מעכב בו. אלא דא"כ קשה דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי. דרשאי לטבול בגדיו גם אחר טבילת גופו. וביותר תמוהים דברי הרמב"ם [פי"א מטו"צ ה"א] אחר גלוח ראשון. קאמר. ואח"כ מכבס בגדיו. מדקאמר מלת ואח"כ. משמע דוקא אחר גלוח טובלן. וק' ואמאי והרי בתורה נזכר טבילתן מקודם. ואפרשה כפי אל ד' ואומר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי אתה נרי ד' אלדי יגיה חשכי]:

טהור מלטמא בביאה:    אינו מטמא בית כשיכנס בה אחר שטבל:

והרי הוא מטמא כשרץ:    דהיינו שהוא אהט"ו כשרץ לטמא חדם וכלים במגע ולא במשא כשלא נגען. וגם הוא כשרץ שאינו עושה משכב ומושב מהשתא:

ואסור:    דהיינו ואסור וכו'. ורב"א כתב דתרי מילי נינהו דאף שמותר לכנוס להעיר המוקפת חומה. אפ"ה גזיה"כ הוא שעדיין יהי' מגורש מביתו ז"י. ואסור נמי בתשמיש המטה [וכן משמע נמי לע"ד מת"כ שהביא הרא"ש. דכתיב וישב מחוץ שיהי' כמנודה [מביתו]. לאהלו מלמד שאסור בתשמיש]:

משנה ג

כבס בגדיו וטבל טהור מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום:    לפסול תרומה וקדשים במגעו:

אוכל במעשר:    מעשר שני:

הביא כפרתו אוכל בקדשים:    הם הקרבנות שמביא ביום הח' [כמשנה ז']:

נמצאו ג' טהרות במצורע:    דכשטבל ועלה אוכל במעשר. הרי טהרה א. העריב שמשו. אוכל בתרומה. הרי טהרה ב. הביא כפרתו אוכל בקדשים הרי טהרה ג. והא דלא חשיב דאחר טבילה ראשונה אמ"ט בביאה. ואינו עושה משכב ומושב. ונהוי ד' טהרות במצורע. היינו משום דגם אחר טבילה ראשונה עדיין טמא כשרץ. ולא שייך למקרי לטבילה ההיא בשם טהרה:

וג' טהרות ביולדת:    וה"ה בזב וזבה. דבכולן יש ג' חלוקי כפרה הנ"ל. רק נקט יולדת משום דבה מפורש כמו במצורע. וכפר עליו הכהן וטהרה. דהיינו לאכילת קדשים. ומינה ילפינן זב וזבה. ורב"א פי' דג' טהרות של מצורע. היינו

• (א) דאחר טבילה ראשונה טהור מלטמא בביאה [ומלעשות משכב ומושב].
• (ב) דאחר טבילה שנייה והערב שמש מותר בתרומה.
• (ג) שאחר שהביא כפרתו מותר בקדשים.

וג' טהרות של יולדת היינו

• (א) אחר טבילת ז' לזכר וי"ד לנקבה טהורה לבעלה.
• (ב) ואחר טבילה ב' של מ' לזכר ופ' לנקבה. אחר הערב שמש של זו או זו טהורה לתרומה.
• (ג) ואחר הבאת קרבנותיו ביום מ"א לזכר ופ"א לנקבה מותרת בקדשים

[ולדברי רבינו ז"ל שנזיר לא נקט זב וזבה מדלא שייך גבייהו רק ב' טהרות. דבזב הרי לא שייך גבי' רק טהרה לתרומה וקדשים. ובזבה נמי או טבלה ביום ז' מז' נקיים שלה כי כך דינה [כפסחים ד"צ ע"ב]. הרי עכ"פ אסורה לבעלה עד הערב [כספ"י דנדה]. וא"כ טהרתה לבעלה ולתרומה בהדדי קאתו. ואע"ג שאם טבלה בליל ח' או ביום ח' מז"נ. מותרת לבעלה מיד אחר טבילה. ואפ"ה אסורה בתרומה עד אחר הע"ש. ובקדשים אסורה עד אחר הבאת קרבנותי' ביום ט' [עיין בפרקין מ"ז ורתוי"ט נזיר פ"ו מ"ו ד"ה ואינו]. נמצא שיש לה ג' טהרות. אפ"ה כיון דדינה לטבול בז' לא ניח"ל לתנא למנקט לה. דהרי כשטבלה כדינה יש לה רק ב' טהרות. וא"ת א"כ למה לא חשב נמי דזה וזה אחר טבילה ב' מיד הותר במעשר. ונהוי כל א' ד' טהרות. י"ל דס"ל לרבינו דג' טהרות דנקט תנא היינו ג' פעולות שיעשה אדם לטהרתו. משא"כ הע"ש שמשא ממילא ערבא. ותו דטבילה והע"ש בהדי הדדי שייכא. ולהכי לא שייכי למקרי לחצי טהרה בשם טהרה שלמה]:

משנה ד

והלוים:    כשנתחנכו במדבר לעבודתן:

מיהו משונה נזיר מב' חבריו. שמגלח רק שער ראשו. ומשונה מצורע מב' חבריו שב' גלוחי' צריך שיהי' דוקא ע"י כהן וכלעיל. וגם גלוחו מעכב [כראב"ד פי"א מטו"צ ה"ד]. משא"כ נזיר א"צ כהן לגלחו. וגלוחו אינו מעכב [כיומא ס"א ב']:

משנה ה

שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים:    שיהא סך דמי זה כזה. ואפשר נמי שיהיו שוין במין המעות שיתן בעד זה וזה. אם בזהב או כסף או נחושת. דבכל הג' ילפינן במה מצינו ב' צפרים מב' שעירי יו"כ דכתיב בהו ג"פ שני שיהיו שוין בג' אלו [ולא זכיתי לידע למה לא נילף נמי ביולדת ובמצורע ובזב וזבה. וכמו כן בכל קרבן עולה ויורד. דבכולהו נמי כתיב ב' תורים וב' בנ"י. ונימא שיהיו שוין בג' אלו. ועיין יומא [ס"ב ב'] וצ"ע]. ופשוט שאם לא לקחן. אלא נולדו אצלו יהי' עכ"פ דמי של זה כשל זה:

ולקיחתן כאחת:    כך אמרינן נמי בב' שעירי יוה"כ [יומא ס"ב ב']. וילפינן כך משום דהתם כתיב יקח שני והכא כתיב ולקח שני. מהא ילפינן דבתרווייהו צריך שיהי' גם זמן לקיחתו שוה [הרא"ש]. ונל"פ דבנולדו אצלו א"צ שיהיו נולדים כאחת. אלא סגי בשמיחדם להיות צפרי טהרתו בשעה אחת:

אף על פי שאינם שוות:    במראה קומה ודמים:

לקח אחד היום ואחד למחר:    לאו דוקא. אלא ר"ל אפילו לזמן מרובה ביניהן. דיש מחר שהוא לאחר זמן. וכמו וכי ישאלך בנך מחר [כרש"י שמות י"ג פי"ד]:

יקח זוג לשניה:    ואע"ג דא"כ לא יהי' זמן לקיחתו כאחד עכ"פ כיון דבדיעבד אפילו שלא כאחת כשרים. וכיון דקנה כבר זו הי"ל כדיעבד. מיהו כ"ש ינשנמצאת אחת מהן שאינה דרור. וקודם ששחטה שרשאי לקנות זוג לשניי'. רק רבותא קמ"ל דאע"ג דקיי"ל דשחיטה קובעת [כקידושין נ"ז א'] וזו כבר נשחטה. עכ"פ כיון שנמצאת שאינה דרור. לא קבעתה שחיטה:

הראשונה:    ר"ל אותה ששחטה:

מותרת באכילה:    וה"ה דגם המשולחת מותרת דהרי לא הוקבעה בשחיטת חברתה שאינה ראוויה לטהרתו. רק אורחא דמלתא נקט שרגיל לזווגו לאחר. וקמ"ל נמי דמותר לזווגו לאחר. אף שלא יהי' לקיחתו כאחת:

שחטה ונמצאת טרפה:    לא זו אף זו קתני. דלא זו שמצאה שלא דרור דלא הוקבעה כלל בשחיטה. אלא אפילו שחטה ונמצאת טרפה. שהוא מין הראוי. ואפילו מצאה טרפה במעיה. שלא ידעו קודם שחיטה שהיא טרפה. אפ"ה לא נקבעה חברתה. וכ"ש בטרפות שהי' אפשר לידע קודם שחיטה. וה"ה בנתנבלה בשחיטה. דכיון דלא נשחטה כראוי. לא הוקבע שנייה. רק נקט טרפה לרבותא. דאע"ג דשחיטתה מהני לטהרה מטומאת נבלה [כחולין דע"ב ב']. אפ"ה כיון דנמצאת טרפה הרי מעיקרא לא הוה חזיא. ולא הוקבעה שניי' בשחיטת זו:

נשפך הדם:    קודם שהוזה ממנו ז' הזאות [כלעיל מ"א]:

תמות:    ברעב. דמדנשחטה כראוי מיד הוקבעה חברתה לזווגה לזו ולא לאחרת. דכ"ש דשחוטה אסור בהנאה מה"ט:

ישפך הדם:    אבל במתה משולחת אחר הזאות הדם. שלוח אינו מעכב [כיומא ד"מ א' וראב"ד פי"א מצרעת ה"ד. ורלח"מ שם]:

משנה ו

אחד לשנים:    לכאורה מיותר. דמדקאמר דצריך כרביע כרע מטה. ל"ל תו לפרש האיך יחלקו לד' חלקים. ונ"ל דהא קמ"ל דמדסד"א דרביע כרע המטה. היינו שיחלק עובי הכרע לד' חלקים באורך או ברוחב שבעובי'. אלא דבכה"ג לא יהי' יכול לצמצם חלק הרביעי יפה. להכי קאמר א' לב' וכו' דע"י שיחלקום באופן זה מצי שפיר לצמצם יפה. דכל השיעורין הלממ"ס. והי' מדת כרע ידוע להם:

ולא כל אזוב שיש לו שם לווי:    ביינאמען. ונ"ל דאעפ"כ נקט כל הנך כנויים לדוגמא לאשמעינן דבין שהי' השם לווי ע"ש מדינה. כגון יוני. ובין שהי' על שם צבעו כגון כוחלי. דהיינו שמראהו הוא כמראה כחל. והוא מראה בלויא בל"א. ובין שהוא על שם עיר שמצוי שם. כמו רומי. ובין שהוא על שם הארץ שגדל שם. והיינו מדברי. הכל נקרא שם לווי. ואסור. [ועיין מ"ש בס"ד פי"א דפרה מ"ז]. א"נ נ"ל ממה דקיי"ל דטהרת מצורע נוהג אפילו בחו"ל ואפילו שלא בפה"ב [כרמב"ם פי"א מטו"צ ה"ו]. א"כ אי משום דתני דכל אזוב שיש לו שם לווי פסול. סד"א דרק בשמא קפיד קרא. לפיכך כשהוא בארץ יון או ברומי. דשם נקרא אזוב שלהן אזוב סתם. ולפיכך כשמתטהר המצורע ביון או ברומי. מותר להתטהר באזוב שלהן שנקרא במקומן בלי שם לווו. קמ"ל דאפ"ה הנך לעולם ובכ"מ פסולים. והא דלא תנא נמי מדות האזוב שיהיה ארכו טפח [כנדה כ"ו א']. וגם לא הזכיר שיהי' הלשון משקלו שקל [כיומא מ"ב א']. נ"ל דה"ט משום דכל המדות שמנה תנא במשנתנו היינו שלא יהי' פחות או יותר מזה. מדכך קבלנו מסיני. אבל אזוב ולשון וודאי רשאי להוסיף. ורק שלא יהיה האזוב פחות מטפח. והלשון לא יהיה פחות ממשקל שקל [ועיין יומא מ"ב ב']:

משנה ז

ביום השמיני:    תנא מיירי כשגלח וטבל ביום הז'. אבל כשיגלח וטבל ביום ח' או אחר כמה ימים מגלוח הראשון. טובל ומביא קרבנותיו למחרתו [רמב"ם פ"ד ממחוכ"פ ה"ב]:

מביא ג' בהמות:    דהיינו ב' כבשים זכרים א' לעולה וא' לאשם וכבשה א' נקבה לחטאת. והם כפרתו שנזכר במשנה ג':

חטאת:    אע"ג דסדר הקרבתו תחלה אשם [וכמשנה ז']. ואח"כ חטאת ועולה. אפ"ה לא רצה להפסיק בין זכרון החטאת בין האשם לעולה. משום דחטאת נקבה. אבל האשם והעולה שניהן זכרים. ולא עוד אלא שב' אלו צריך שיהיו שניהן שוין [כיומא ס"ב ב'. ותמוה שהרמב"ם לא הזכיר דין זה בחיבורו. וכ"כ לא הזכיר [בפ"ד מתמידין] שב' מוספי שבת צריך שיהיו שוין]. ואעפ"כ לא הזכיר תנא חטאת לבסוף. משום דחטאת קודמת לעולה בכ"מ [כנזיר פ"ו מ"ז]. ולא עוד אלא שהחטאת והאשם מעכבין הכפרה. אבל לא העולה [כרמב"ם פ"א ממחוסכ"פ] להכי אסמכינהו יחדו לחטאת ואשם:

ועולת העוף:    משא"כ לאשם גם הוא צריך כבש:

משנה ח

בא לו:    המצורע המתטהר. אחר שחזר וטבל היום [כלקמן מ"ח]:

אצל האשם:    שהאשם מקריב הכהן תחלה. והיינו שהכהן עומד בפנים אצל האשם שעומד בתוך חלול העזרה סמוך לשער נקנור. הוא עזרת ישראל. ובא המצורע לתוך חלול השער הזה שלא נתקדש [אף שכל חללי השערים נתקדשו. כפסחים פ"ה ב'] ומסמיך א"ע שם לאשמו שעומד בפנים:

וסמך שתי ידיו עליו ושחטו:    אמנם קודם לזה מכניס המצורע ב' ידיו לתוך חלול העזרה תחת האשם. והכהן משים ידיו תחת ידי המצורע. וכך מניפין שניהן את האשם חי עם לוג השמן שמביא עמו. ובאותה תנופה מוליך ומביא ומעלה ומוריד. ואח"כ סומך המצורע ב' ידיו שהכניס. על ראש האשם שעומד בפנים ומתוודה עליו החטאים שעליהן נגעים באין. ואח"כ מכניס הכהן האשם לצפון המזבח ושוחטו שם [כך פירשתי ע"ד התוספתא פ"ה מנגעים. וכך הוא דעת הראב"ד פ"ד ממחוסכ"פ וברכ"מ שם מועתקת התוספתא בשיבוש. ולפ"ז צ"ל דבמשנתנו לא נחית תנא לפרש דין התנופה שמפורש בקרא. אבל נקט סמיכה שאינו מפורש בענין. אולם להרמב"ם לא היה תנופה זו שקודם שחיטה רק ע"י כהן לבד]:

וקבלו ב' כהנים:    שכהן אחד מקבל דם בתוך כף ימין. ומערה מתוכה לתוך כף שמאל. דבין קבלה ובין נתינת הדם בבהונות צריך שיהיו בימין. ואם עשה בשמאל פסול. והא דצריך שיקבל הדם תוך הכף ממש. ילפינן כך בהיקש. מדכתיב ולקח ונתן. דמה נתינה ביד ממש אף לקיחה כן:

וזה שקבל ביד בא לו:    אחר שזרק חבירו הדם בקיר המזבח [רמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ] בא לו הכהן ממקום המזבח לשער נקנור ששם עומד עדיין המצורע:

והמצורע טבל בלשכת המצורעים:    שהיתה בעזרת נשים בקרן צפונית מערבית:

בא ועמד בשער ניקנור:    ר"ל אחר שטבל בהלשכה היה בא ועמד בשער ניקנור והוא השער שנכנסין בו מעזרת נשים לעזרת ישראל. אולם לא שטובל השתא. דהרי כבר היה צריך לטבול קודם תנופה וסמיכה שהכניס ידיו לפנים. אלא נ"ל דאפ"ה נטר תנא מלפרש טבילתו עד הכא. כדי להסמיך כל פלוגתות דר"י ורבנן. דכמו דפליגי בטבילה כמו כן פליגי במתן בהונות [במ"ו]:

רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה:    מדכבר טבל מאתמול ולרבנן אמרינן מדהיה מורגל בטומאה בימי חלוטו. ולא היה משתמר בטהרה. חיישינן שמא גם השתא שכח ונגע בשרץ וכדומה ולא הוה אדעתי'. מיהו אע"ג דא"כ הו"ל טבו"י והאיך יכנוס לעזרת נשים שטבו"י אסור שם [כפ"ק דכלים מ"ח]. י"ל דכיון דטומאה זו רק מדרבנן היא. אף שהוא מחשש טומאה דאוריי' א"צ הע"ש [ועיין רמב"ם רפ"ט מאהט"ו]:

משנה ט

הכניס ראשו:    מתוך חלול שער נקנור שעומד שם המצורע. משם מכניס המצורע רק ראשו לתוך עזרת ישראל. דמדלא הקריבו עדיין אשמו וגם חטאתו. מחוסכ"פ הוא עדיין. ואסור לכנוס לעזרת ישראל. וגם הדם א"א הי' להוציא אליו לתוך חלול השער. דהרי יפסל ביוצא. להכי יעמוד המתטהר במקומו. ויכנים ג' אברים אלו לפנים להמתנות. ואע"ג דהא דקיי"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה. היינו שהמכניס מקצתו לא יתחייב כרת בשהכניס מקצתו בטומאה. אבל לענין מלקות שמה ביאה [כזבחים ל"ג ב']. י"ל הכא דלא אפשר באופן אחר. אתי עשה ודחי הל"ת [כך נ"ל להראב"ד פ"ג מביאת מקדש. אמנם להרמב"ם שם. ביאה במקצת רק מד"ס שמה ביאה, ולוקין דקאמר הש"ס. היינו רק מכות מרדות]:

ונתן:    הכהן נותן מהדם שבתוך כף ידו:

על תנוך:    הוא הגדר האמצעי שבאוזן:

ידו:    על הכניס דרישא קאי. ור"ל ואח"כ מכניס המתטהר ידו:

אין לו בהן יד:    הוא האצבע העב ביותר דוימען בל"א:

אין לו:    שחסר לו זה או זה:

טהרה עולמית:    לר"ש והר"ב דוקא בנקטעו אחר שנזקק לטהרה. בעינן קרא כדכתיב. דילפינן מעדים. דבנקטע יד העדים קודם שנזקקו הן בעצמן להרוג המתחייב מיתה. דהיונו קודם שהעידו בב"ד לא אמרינן גבי' בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ"ה ב'] וגם רבותינו בעתוס' שם הכי ס"ל. רק כתבו דזקוק העדים הוא קודם לכן. דהיינו משראו העדות אף שלא העידו עדיין. וזקוק המצורע הוא משנזקק לטומאה. וכל שנקטע מקודם לא בעינן קרא כדכתיב. ולרמב"ם [פ"ד ממחוסכ"פ] במצורע אפילו נקטע מעיקרא אמרינן בעינן קרא כדכתיב ואין לו טהרה עולמית:

רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן:    דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב. רק מה דאפשר לקיים דהיינו המתנות יקיים. ומקום הימין עדיף מבהן שמאל:

אם נתן על של שמאל יצא:    ס"ל נמי כר"א דלא בעינן קרא כדכתיב. רק ס"ל דכיון דיש לו עכ"פ בהן. אע"פ שהוא בשמאל. אפ"ה הוא עדיף טפי ממקום בהן ימין. מדאין שם בהן כלל והתורה בהן קאמרה:

משנה י

נטל:    הכהן נטל ביד ימינו:

מלוג השמן:    ר"ל מן השמן שבלוג שהניפו עם האשם. ולא יצק כולו לתוך היד. רק כפי השיעור הצריך להזאות ומתנות. והשאר מניחו בכלי שהוא בתוכו. ומתחלק לכהנים [כספ"י דזבחים]:

ויצק לתוך כפו של חברו:    לתוך כף שמאל של כהן חבירו:

טבל:    הכהן שיצק טובל אצבע ימינו הסמוך לאגודל. תוך השמן שבכף חבירו. והופך פניו לק"ק:

שם הוא נותן את השמן:    דהיינו על תנוך ועל בהן יד ועל בהן רגל. ואפילו נתקנח הדם ביני ביני אינו מעכב מדלא כתיב על דם. רק על מקום דם האשם:

אם נתן:    על ראשו:

לא כפר:    מדכתיב יתן על ראש המטהר וכפר. משמע שהנתינה מעכב כפרתו [רש"י זבחים ד"ו]:

ומעלין עליו כאילו לא כפר:    ר"ל דלא עשה מצוה מן המובחר:

חסר הלוג עד שלא יצק:    לתוך כף הכהן:

ימלאנו:    ולא אמרינן דכלי הלוג כששפכו לתוכו קבע לו שיפסול הנשאר כשחסר אח"כ. ואע"ג שהשמן שימלא בו החסרון לא הונף עם האשם. אפ"ה הרי קיי"ל דאם הניף השמן בפ"ע יצא [כרמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ]. לפ"ז אחר שחזר ומילא הלוג צריך להניפו:

משיצק:    דהיונו אחר שהתחיל ויצק תוך כף הכהן עד אחר שנתן ג' מתנות הבהונות. ומשמע אפילו לא חסר השמן שיצק לתוך הכף. רק מהשמן שנשאר בהכלי אחר שיצק:

יביא אחר:    דיציקה קבעה לי' שכשיחסר אח"כ נפסל הנשאר. מיהו ההזאות ומתן הבהונות כל חד מצוה בפ"ע הוא. שכשנחסר אחר שיצק קודם שגמר ההזאות. מביא לוג אחר ומתחיל מתחלת ההזאות. אבל אם נחסר אח"כ. או קודם גמר מתן הבהונות. מביא לוג אחר ומתחיל רק מתחלת מתן הבהונות:

עד שלא נתן:    ר"ל עד שלא התחיל ליתן המתנות:

משנתן:    ר"ל משהתחיל ליתן מתן הבהונות וקודם גמרן [ודלא כהר"ב]:

יביא אחר בתחלה:    אבל א"צ שוב להתחיל מתחלת המתנות. רק ממקום שפסק שם הוא מתחיל:

משנה יא

עני:    דעני שאין לו בכדי לקנות ג' בהמות כנ"ל. מביא רק כבש א' אשם ולוג שמן. וב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. וזה הי' עני. והביא קצת מקרבן עני. דהיינו מהעופות. ונתעשר:

או עשיר:    ר"ל או עשיר שהביא קצת מקרבנות עשיר. דהיינו חטאת או עולה מבהמות. ונתעני:

הכל הולך אחר חטאת:    שלכתחלה צריך להביאו קודם להעולה. וכמין החטאת צריך שיהיה ג"כ בעולה. וכשילהי קינין. וא"כ אם הי' אז עני. והביא אז חטאת העוף אחר שהקריב אשמו. ואח"כ נתעשר. מביא עולת העוף שחייב. כאלו עדיין הוא עני. ואם בשעת הבאת החטאת היה עשיר [והיינו שהי' לו כל כך מעות עכ"פ כדי לקנות ג' בהמות]. והביא האשם והחטאת בהמה. אע"ג שאח"כ נתעני. אין לו טהרה עד שיהי' לו מעות כל כך כדי שיוכל להביא עולת בהמה:

אחר האשם:    דבאשם עני ועשיר שוין. וגם הקרבת האשם הוא שמכשירו לאכול קדשים [כערכין י"ז ב']. ואף דגם החטאת מעכבו מלאכול בקדשים [כערכין כ"א א']. עכ"פ מהאשם ניתן ההזאות והמתנות. ועוד שממנו מתחיל ההכשר. והכי קיימא לן:

משנה יב

מצורע עני שהביא קרבן עשיר:    כגון שנתנו לו במתנה. או שהלוו לו:

יצא:    ואפילו לכתחלה שרי. רק איידי סיפא נקט נמי ברישא יצא:

מביא אדם:    ר"ל אדם עשיר רשאי להביא:

על ידי בנו:    אם היו מחוסכ"פ שצריכין קרבן לטהרתן. מביא עליהן קרבן עני. אע"פ שהוא עצמו עשיר. עכ"פ חשבינן לבני ביתו כעניים. מדאין להם רק מה שיתן להם הוא:

אף על ידי:    האי אף לאו אבנו ובתו וכו' דלעיל מינה קאי דהרי בהנך רשאי להביא קרבן עני. אלא ארישא קמהדר דקתני דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר ר' יהודה דאף באשתו חייב להביא קרבן עשיר. מדכגופו דמי. ואם הביא בעדה קרבן עני לא יצא:

וכן כל קרבן שהיא חייבת:    כגון זבה או יולדת. מביא עבורה קרבן עשיר. וה"ה שחייב להביא עבורה כל קרבן שהוא להכשירה ולהתירה בשום דבר. כגון קרבן נזירות [ומה שהזכיר הר"ש שגם קרבן סוטה חייב להביא. לא זכיתי להבין דזה אינו חיובא דידי' מדהוא בעלה. וכקרבנות נזיר. אלא התורה חייבתו בפירוש להביאן. ואם תרצה היא להביאן משלה לא יצא אם לא תזכה לו. משא"כ בקרבנות נזיר שלה. אם יש לה. תוכל להביאן משלה. כי חיובא דידי' הוא. וצ"ע]. אבל קרבנות שחייבת לכפרה בלבד. כגון שאכלה חלב או דם וכדומה להר"ש הכא. פטור הבעל מלהביאן. אבל להרמב"ם [פ"י משגגות] חייב הבעל להביאן. וממשנה שלנו יש קצת ראיה להרמב"ם מדקתני וכן כל קרבן. ואע"ג דמה שנתחייבה א"ע בנדר ונדבה לכ"ע הבעל פטור. אין על זה קושיא במה דאמרינן דקרבנות שנדרה היא פטורה. י"ל הרי ממקומו הוא מוכרע. דהרי מתני' בקרבנות שחייבת קאמר ור"ל אבל לא בקרבנות שהתחייבה היא א"ע בעצמה:

משנה יג

אמר המחבר בזיעת אפי אכלתי לחם פי"ד משנה י"ג. כי משנה חמורה היא. ורבותינו מיניקנו בכל מקום ובכל עת. ופה השמיטו דדם מפי עולליהם. ואני העלוב מוטל על חצנם. יאמר נא ישראל אם אלה הענקים אומנינו אשר תמיד בחיקם ינשאנו ממעל לכל דרך לא סלולה. פה נטשונו כעטלף ערום מושלך על שפיים בכרם ד' צבאות. איה אמצא מנוח להציג כף רגלי החלש לפרש המשנה הקדושה. ומאין יבא עזרי. אם לא מד' עושה שמים וארץ מאין. דהנה ראו נא דבמשנתנו הנ"ל אמרינן שנים שנתערבו קרבנותיהם. וקרב קרבנו של א' מהן. ואנחנו נשמע קול ענות חלושה בשאלה. איזה מקרבנותיהן נתערבו. ואיזה קרבן של א' מהן שהוקרב. והנה אין גם אחד מרבותינו שענונו על ב' שאלות אלה. זולתי בעל הפיל. ה"נ רתוי"ט שנשמטה מלה משפתותיו שושנים נוטפות מור. הוא אמר ויהי. וז"ל שקרב קרבנו של א' מהן דהיינו החטאת. עכ"ל. וזה פשוט דבחטאת וודאי איירי. דיגיד עליו ריעו. דהיינו דמתשובת ר' יהושע וודאי מוכח. דהאלכסנדריי' עבור החטאת שאלו. שכבר הוקרב בעוד חבירו חי. ואין ידוע אם שלו או של חבירו הי'. אולם מדנשמע מדברי רבינו. שלא יוכלל במלת קרבנו רק חטאת. כפי הנראה דייק כן רבינו. משום דמלת קרבנו דקאמר תנא. רק חדא משמע. אולם אם לכך מתכווין רבינו אין הוכחתו מוכרחת. דהרי כבר מצינו בקרבן הנשיאים בפ' נשא. דכתיב גבי כל א' הקריב את קרבנו. וסופר ומונה אח"כ כ"א קרבנות שהקריב כל א' מהן. אלמא דמלת קרבנו גם מובא משמע. ובל"ז יש לדקדק דאי מיירי שהקריב רק החטאת מי סני לי' להתנא למנקט מלת חטאת. ולמה לא נקט בפירוש והקריב חטאת של אחד מהן. ויהיה איך שיהי'. אכתי לא פי' לנו רבינו. מה נכלל במלת שנתערבו קרבנותיהן. אי נימא דמוקי לה כדמוקי למלת קרבנו דהיינו שנתערבו רק ב' החטאות. אבל האשם והעולה לא נתערבו להן. א"כ קשה מה מקשה הש"ס על זה [נדה ד"ע א'] והאיכא אשם. ומה קושיא. וכי מי מעכבו מלהקריבו. והרי האשם לא נתערב ויכול שפיר להקריבו. ותו מה משני שמואל שקרב אשמו. וכי מי מכריחנו לאוקמא שכבר קרב אשמו. הרי לא נתערבו האשמות. ויכול השתא להקריב אשמו. ואדרבה טפי הול"ל שלא קרב אשמו. ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ובזה יסתור קושית רב ששת. דהרי באופן כזה קבעו האשם בעניות. ואי נימא לאידך גיסא דמדלא פי' רתוי"ט במלת שנתערבו קרבנותיהן. דהיינו שנתערבו חטאתיהן וילמד תחתון מעליון. דהיינו קרבנו דנקט תנא בתר הכי ממלת קרבנותיהן. דשניהן רק מחטאות מיירי. אלא ש"מ דס"ל לרתוי"ט. דנתערבו קרבנותיהן דמשנתנו. היינו שנתערבו כל הג' קרבנות שחייב כל א' בקרבנות של חבירו. עכ"פ קשה כיון דכל ספיקת אנשי אלכסנדריי' רק עבור החטאות הי'. וכדמוכח מתשובת ר' יהושע להם. למה הי להם לתאר השאלה שנתערבו להם גם שאר הקרבנות. טפי הו"ל למנקט שנתערבו חטאתיהן. ותו קשה א"כ ממ"נ היכי איירי. אי שהי' האשם והעולה מפורשים דהיינו שפירש כל א' מהן איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. ונתערבו אח"כ ג' המפורשים של א' בג' המפורשים של חבירו. ונמצא שיש בכל א' מהבהמות המעורבים ב' ספיקות. אחד אם הוא אשם או עולה. והספק הב' אם הוא שלו או של חבירו. ואף דגם ב' החטאות שלהן נתערבו. אפ"ה משום שהחטאת נקבה היא ולא הי' יכול להתערב עם אינך שהם זכרים. לפיכך לא הי' בב' החטאות רק ספק א'. היינו שלא ידעו של מי הוא. והיו יכולין שפיר להקריב מב' החטאות חטאת א' שתהי' לשם מי שהיא שלו. ואח"כ מת א' מהן. ונמצא שלא ידע החי אם הקריבו חטאתו אי לא. עכ"פ אכתי קשה מה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ומה קו' הרי כיון שנתערבו האשמות והעולות המפורשות יחד. כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהדמים כל קרבן שנתערב. וכפי דמי היותר מובחר מאותן שהוממו [וכרמב"ם פ"ו מפסוהמ"ק הט"ו]. וא"כ ה"נ יכול לעשות כן ויקריב אשמו לשיוממו וגם אם לא ירצה להמתין כך יכול להקריב אשם אחד מיד דהרי כל התערובות נדחו לרעיא. רק לכשיוממו הנך יפול כל מעותיהן לנדבה [כרמב"ם שם הט"ו]. וא"כ מה זה קו' והאיכא אשם. ומה מתרץ שהקריב אשמו. והיכי אפשר כן והרי הכל מעורב. וגם טפי הו"ל לתרוצי שלא הקריב אשמו וכלעיל. ואפילו נימא דמשנתנו מיירי. לא בנתערבו האשמות המפורשות בהעולות המפורשות. רק שנתערבו ב' האשמות לבד וב' העולות לבד כל א' מין במינו. ונמצא שאין בכל א' מהם רק ספק א' אם שלו או של חבירו הי'. אכתי ק' היכי קאמר והא איכא אשם. ומאי קושיא. הרי בין האשמות המעורבות יש א' מהן שמת בעליו. והרי בחטאת כה"ג בכלל חטאות המתות הוא [כתמורה כ"א ב']. וחטאות כזו שנתערב עם קרבנות אחרות כולן ימותו [כזבחים ד"ע ב']. וכל שבחטאות מתה. באשם כה"ג רועה [כתמורה די"ח א']. וא"כ ב' אשמות אלו ירעו עד שיסתאבו וכו' הכל כלעיל. ומה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ואיך מתרץ שכבר הקריבו אשמו. וגם מי ומה מכריחו לאוקמא כן. ולהעמיס עלינו קו' רב ששת. ולא נוקמא טפי שנתערבו כולן יחד. ולא הקריב אשמו עדיין עד אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ואי נימא דהכא לא במפירשות מיירי אלא בסתומות. דהיינו שלא פירש כל א' מהן על ב' הזכרים שהביא איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. רק איזה מהן שירצה יקרבנו אשם ואיזה שירצה יקריבנו עולה. ונתערבו ב' שלו בב' של חבירו. הרי גם בכה"ג לא נרפאה לנו קושייתינו דמה מקשה הש"ס והאיכא אשם. הרי מתערובות ד' בהמות אלו. אף שיכול להקריב מהתערובות עולה א'. דאף אם תהי' של המת. רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. עכ"פ ב' עולות אינו יכול להקריב מהתערובות. דאע"ג דכולן סתומות יש לחוש שמא שניהן של איש א' הן. וכשיקריב שניהן. יקריב אשם לעולה. וגם אשם אינו יכול להקריב כלל מהתערובות. דשמא זו שיקריב של המת הוא. אלא בכה"ג אין לו דרך אחר רק אחר שהקריב עולה א' מהתערובות יהיו ג' הנשארים רועים עד שיסתאבו וכו'. וכיון שכן יכול שפיר להקריב אשמו. ותו כיון שנתערבו כולן. היכי אפשר שכבר הקריב אשמו מהתערובות בוודאי. הרי אפילו יקריב ב' אשמות מהתערובות עדיין יש לחוש אולי שניהן של חבירו היו. וירא ישראל כי אין עוזר לו מרבותינו המפורשים בפירוש משנתנו הקדושה. ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ד'. והנה יד שלוחה ממרום. ותושע לו ימינו וזרוע קדשו. כימי חודש בחדשו. אשר תמיד לא נטשו. הללו אל בקדשו]:

שני מצורעים:    ב' מצורעים עשירים שהביאו לטהרתן. כל א' קרבנותיו. דהיינו ב' כבשים זכרים א' לאשם וא' לעולה. וכבשה אחת נקבה לחטאת. ונתערבו קרבנותיהן בג' תערובות. דהיינו אם מפורשים היו. נתערב האשם עם האשם. וחטאת עם חטאת. ועולה עם עולה. ואם סתומים היו. נתערבו מב' הזכרים של כל א' זכר א' משל זה עם זכר א' של חבירו לבד. וכ"כ נקבה אחת של זה עם הנקבה של חבירו. באופן שאין להסתפק בכל א' התערובות שמא אשם או עולה הוא. אלא שמא של זה או של חבירו הוא:

שנתערבו קרבנותיהם:    ר"ל שמג' מיני תערובות אלו. הקריב מכל תערובות ותערובות א' דהיינו אשם א' מב' האשמות. ועולה א' מהב' עולות. וחטאת א' מהב' חטאות המעורבות. כל קרבן לשם מי שהוא שלו. נמצא שהקריב קרבן שחייב א' מהן לטהרתו. רק שאינו יודע מי הוא האחד שהקריב קרבנו:

ומת אחד מהם:    דאילו היו שניהם חיים. היה יכול להקריב גם הנשארים מהתערובות. כל א' לשם מי שהוא שלו מדנתערבו רק מין במינו. אבל מדמת א' מהן. תו אינו יכול להקריב מג' הנשארים רק העולה. דהרי אפילו היא של המת רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. אבל השתא אינו יכול להקריב החטאת דשמא של מת הוא. ולמיתה אזל [כתמורה כ"א ב']. וגם האשם אינו רשאי להקריב אולי של המת הוא. ולרעיא אזל. דכל שבחטאת מת באשם רועה עד שיומם. ויביא בדמיו עולה [תמורה די"ח א']. וחטאות ואשם אחרים אינו יכול להביא. דאולי כל ג' הקרבנות שהקריבו בתחלה בעוד חבירו חי. שלו הי'. וכבר נתטהר החי. ונמצא שכשיקריב השתא האשם והחטאת יביא חולין לעזרה. וא"כ איך יתטהר חי זה לכנוס למקדש ולאכול קדשים. והוא מסופק אם הקריבו קרבנותיו:

זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע אמר להם יכתוב נכסיו:    לאוהבו או קרובו. שבטוח בו. דלאחר שיביא זה קרבנו. יחזור ויתן לו נכסיו במתנה:

לאחר ויביא קרבן עני:    דהיינו חטאת העוף הבא על הספק. שאחר שהוזה דמה במזבח ישרפוה [כסוף תמורה]. ומדאין למזבח אלא דמה אין בה חשש חולין בעזרה מדאורייתא. ואע"ג דעכ"פ הוה כחולין בעזרה מדרבנן. ומה"ט אינה נאכלת. אפ"ה כדי לתקוני גברא שרינן להקריבו לכתחלה [ועמ"ש בס"ד פ"א דכריתות סימן ל"א]. ואחר שהקריבו לו חטאת זו. מותר לכנוס לעזרה ולאכול קדשים. ואע"ג דעדיין יש להסתפק שמא האשם שהקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. הי' האשם ההוא של חבירו ונמצא שזה החי לא הקריב אשמו עדיין. אין בכך כלום. דהאשם אינו מעכב הכפרה [כרמב"ם נזירות פ"י ה"ח]. וכן מוכח נמי מהרמב"ם [סוף מחוסכ"פ] שלא הביא דין האשם. והיינו מדאזל לשיטתי' [וכרלח"מ שם]. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דאשם אינו מעכב. דאל"כ קשה לרב ששת [נדה ד"ע א'] שהקשה לשמואל דמוקי למשנתנו בשכבר קרב אשמו. למאן תירץ שמואל הכי. אי לר' יהודה. הרי ס"ל לעיל בפרקין דאשם קובע. וכיון שכבר קרב אשמו בעשירות היכי יכול להביא חטאת בעניות. ואי כר"ש דס"ל לעול דרק חטאת קובע. א"כ אפילו לא קרב עדיין אשמו יקריבנו השתא. ואפ"ה אין בו חשש חולין בעזרה. דהרי ר"ש ס"ל דמצי מייתי אשם בתנאי. שאם כבר אשמו בעוד חבירו חי. יהי' זה שלמים. ואע"פ דממעט זמן אכילתו. דהרי שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א'. וזה שהוא ספק אשם אינו רשאי לאכלו רק ליום ולילה כאשם. הרי ר"ש ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול. וקשה ואלא רב ששת היכי מוקי לה למתניתין. והרי בתרווייהו לא קיי"ל כר"ש. דבאמת רק אשם קובע [כרמב"ם סוף מחוסכ"פ]. וגם קיי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול [כרמב"ם פ"ב דחגיגה]. והרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [יבמות מ"ב ב']. אע"כ דס"ל דבאמת אנשי אלכסנדריי' בכל הג' היו מסופקים. מדנקטו שנתערבו כל ג' הקרבנות. ולא נקטו שנתערבו חטאתיהן [כדנקט הרמב"ם]. אבל מדלא השיב להן ר' יהושע רק תיקון החטאת. ש"מ דס"ל דבאמת אין האשם מעכב. וא"כ כיון דרב ששת בתראה ניהו. וגם פשטות המשנה לא הזכירה כלל מהאשם. ש"מ דהכי קיי"ל. אלא דשמואל לשיטתי' דס"ל אשם מעכב. הוכרח לתרץ שכבר קרב אשמו. ר"ל לפע"ד שכבר הקריבו ב' האשמות המעורבות. בין בעוד חבירו חי או אחר שמת. הרי בכה"ג בין כך וכך וודאי כבר הקריבו אשמו של חי. והא דלא הוה מצי לשנויי שלא הקריב אשמו ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחרים ויהי' כעני. זה א"א. מדכבר הקריבו א' מב' האשמות שנתערבו בעוד חבירו חי. וכשיחזור להביא אשם. יביא השתא חולין בעזרה. ולהביאו בתנאי א"א. מדס"ל אין מביאין קדשים לפסול. אמנם תמהני מאד האיך אפשר לומר כרבינו הרמב"ם דאשם אינו מעכב. ואמאי והרי בעינן קרא כדכתיב. וכמ"ש לעיל [מ"ט]. ותו וכי עדיף זה מאילו נקטעו לו בהונות דוודאי מעכב וכמשנה ט' לעיל דאמרינן דאין לו טהרה עולמית. ומ"ש זה מזה. ואין פנים כלל לומר דרק מתנות שבשמן מעכבין ולא אותו שבדם. דמ"ש. וצ"ל דדוקא כשיביא אשם ואז מתן בהונות מעכב. אבל כשא"א לו להביא אשמו אין מתן בהונות מעכב כפרתו. והרי אשכחן דכוותי' במתנות הראש [כמ"ש בבועז משנה י']. וכ"כ מצינו [פסחים נ"ט ב'] דהקטרת אימורין מעכבין הכהנים מלאכול חזה ושוק. ואעפ"כ כשאבד האימורין מותרין לאכלן. ה"נ. ולהר"ש והר"ב אשם נמי מעכב כפרה [כערכין כ"א א'] ואפ"ה יש לו תקנה להחי בשיביא כבש זכר לאשם בתנאי שאם כבר הקריבו אשמו בעוד חבירו חי יהי' זה לשלמים. משום דשניהן דהיינו אשם ושלמים מתן דמו שוה. בב' שהן ד'. ולמטה מחוט הסקרא. ואע"ג דעכ"פ אשם נאכל רק לזכרי כהונה. ורק ליום ולילה. אבל שלמים נאכלים גם לבעלים. ולב' ימים ולילה א'. וא"כ שמא זה הכבש שמביא שלמים הוא. ומדמסופק שמא אשם הוא. אסור לישראל לאכול ממנו. וגם הכהן אסור לאכלו יותר מיום ולילה. ונמצא שממעט באוכליו ובזמן אכילתו. שאינו רשאי [כזבחים ע"ה ב']. אפ"ה כיון שבדיעבד אם הקריבו כך. הקרבן כשר. לפיכך משום תקוני גברא. הו"ל כשעת הדחק דכדיעבד דמי [כרטו"ז י"ד צ"א סק"ב]. וכ"כ אמרינן אפילו בדאו' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [ברכות ד"ט א']. וכ"ש הכא דאיכא נמי תקוני גברא דמה"ט שרינן נמי שיקריב חטאת עוף ולהביאו לבית הפסול לגמרי. כך נ"ל ליישב דעת הר"ש והר"ב. וא"ת ה"ת אשם שפיר יכול להביאו בתנאי וכדאמרן. אבל האיך יעשה עם לוג השמן שג"כ מתנותיו מעכבין. י"ל דכבר הקשה בש"ם בדוגמת זה [זבחים דע"ו ב'] בספק מצורע שהוא ספק נזיר טמא. ותירץ שם דגם הלוג שמן מייתי בתנאי. שאם שלמים הוא יהי' לוג זה נדבה. ומה שיש עוד לגמגם גם בזה מהקמיצה של השמן שצריך בנדבה. ומהזאות שצריך שיעשה מהלוג של מצורע. ע"ש שמתרץ הש"ס שם הכל על נכון. א"נ נ"ל דהכא בב' מצורעים א"צ לדחוקי בכל הנך תירוצים דמתרץ הש"ס התם. דהרי כבר אוקמינה לה שכבר הקריבו אשם וחטאת ועולה בתנאי בעוד חבירו חי. וא"כ ע"כ כשהקריבו האשם הראשון בתנאי שתהיה לשם מי שהוא. נתנו מדמו מתן בהונות. אבל הלוג שמן לא היו יכולין כל א' להביא אז עדיין. דשמא אין האשם שלו ומביא חולין לעזרה. אלא מדקיי"ל מביא אדם אשמו היום. ולוגו אפילו אחר י' ימים [כזבחים מ"ד ב']. להכי היו שניהן סומכין לכשיקריבו האשם האחר מהתערובות. יביאו אח"כ כל א' הלוג שמן. ונמצא שאם ביני וביני מת חבירו. יכול זה החי שפיר אחר שיקריב השתא אשמו. להביא גם לוגו בלי שום תנאי כלל. אמנם לרתוי"ט שהבאנו לעיל שפי' דהקריבו קרבנו של א' מהן. דהיינו שרק חטאת הקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. ע"כ צ"ל בלוג שיביא החי השתא. שיביאנו בתנאי ובכל הנהו שנויי דחיקא דמתרץ הש"ם בסוגיא דזבחים וכמש"ל. אמנם הגם כי עד הנה עזרנו ד' לסלק כל ערעור בין אי נימא כהרמב"ם דאשם אינו מעכב. ובין אי נימא כהר"ש והר"ב דאשם מעכב. ושיביאנו החי השתא בתנאי. אפ"ה לפי עני בדעת כמוני עדיין יש דוחק קצת בפירוש הר"ש. דהרי מדנקט תנא שנתערבו קרבנותיהן. וודאי משמע שנתערבו להב' מצורעים כל מין ומין מקרבנותיהן. ומדהעמידו האלכסנדריי' שאלתן באופן כזה. וודאי שהסתפקו גם בהספק אשם שחייב החי. והאיך לא השיב להן ר' יהושע מה יעשו לתקנת האשם. ובשלמא להרמב"ם דס"ל דלר' יהושע אין האשם מעכב. וא"צ החי להביאו. שפיר י"ל דלהכי שתק ר' יהושע מיני' מדבאמת א"צ לתיקון מדאינו מעכב. אלא אי נימא דגם אשם צריך תיקון. ושיביאנו בתנאי. מ"ט שתק ר' יהושע ולא הודיעם מה יעשו לתיקון חובו. וצ"ע. ולכאורה קשה בין להרמב"ם הנ"ל ובין להר"ש והר"ב. מה לנו לבקש כל כך הרבה תחבולות כדי לתקן את החי. הרי כבר דרך כבושה לפנינו לתקן את החי כמשחל בניתא מחלבא. דהו"ל להחי למתשל על הקרבנות שהביא מקודם בעוד חבירו חי ונמצא שיהי' זה החי השתא כשאר מצורע המתטהר שעומד על פרקו להביא קרבנותיו מחדש בלי שום פקפוק כלל. ובשלמא לתוס' [כריתות די"ג ב' ד"ה ארבע] דכל קרבן כשכבר נזרק דמו תו לא מצי למתשל עלוהי שפיר. אלא להר"ן [נדרים דע"ח א']. דס"ל דגם לאחר שנזרק דם הקדשים מצי למתשל עלה. והא דחייבה תורה כרת בשחוטי חוץ. היינו בלא רצו הבעלים למתשל עלה. א"כ אף דאילה"ק לרבינו הרי אי מתשל אחר זריקת הדם. הו"ל חולין בעזרה למפרע. די"ל דכיון דכי מתשיל כבר הוא לפנים. חולין ממילא הויין. ובכגון זה אין כאן משום חולין בעזרה. ובדוגמת זה תירץ הש"ס [מנחות דמ"ח א'] בפודה ב' חלות יתירות של כבשי עצרת. דמדהן כבר בפנים אין בהם משום חולין בעזרה. דחולין ממילא הויין. וגם אילה"ק להר"ן. אם כדבריו. ה' חטאות המתות היכי משכח"ל. נתשל עלוהי. די"ל נמי בהא כתי' להר"ן לשחוטי חוץ שאין הבעלים רוצין למתשל. או שמת המקדיש או שאינו כאן. אבל ק' לדבריו מהכא. שע"כ שהמקדיש חי. והוא כאן שהרי יכתוב נכסיו לאחר בהערמה. ויביא קרבן עני. והרי גם בהאשם יש כמה ערעורים. או שלא יביאנו כלל. או שיביא אותו ואת הלוג בתנאי ובדוחק. ולמה לן כל הנך לחפש בחורין וסדקין תקון להאי גברא. טפי הול"ל דנתשיל על הקרבנות שהביא כבר. ונמצא שיהי' יכול שפיר להביא קרבנותיו בלי שום ערעור ועיכוב כלל. ואע"ג דגם בתרומה אמרינן [נדרים נ"ט א'] דלאו מצוה לאתשולי עלה. וכ"ש בקדשים דחמירי ושכבר נזרק דמו. עכ"פ הול"ל דמשום תקוני גברא שיהי' מותר לכנוס למקדש ולאכול קדשים. הא עדיף טפי משנתיר לו הערמה ושיביא חטאת עוף שג"כ אסור לכתחלה להביא קדשים לפסול. ואת"ל דהא דלהר"ן שרי להתשיל אף לאחר זריקה היינו קודם שאכלו הכהנים הבשר. דאף שכבר זרקו הדם. לא הוה כזרק דם חולין במזבח. דרואין הדם כאילו הוא מים [כזבחים ע"ט ב']. אבל כשכבר אכלו הכהנים הבשר. אינו רשאי להתשיל ולהביא הכהנים לידי עבירה אכילת חולין שנשחטו בעזרה דאסור [כתוס' מנחות ד"פ ב' ד"ה וכי]. ליתא. דבפירוש אמרינן [זבחים פ"י מ"ז] דמותר להכניס ולאכול חולין בעזרה. ואע"ג דמרש"י [תמורה כ"ג א' ד"ה יאכלו]. משמע דאפילו להכניס ולאכול בעזרה כדי לאכול מיד אח"כ קדשים על השבע אסור. וא"כ על כרחך הא דשרינן בזבחים הנ"ל. היינו רק בשיאכלו טפלים כתבלין. אבל שיאכלן בעין בעזרה אסור. והרי רמל"מ [בפ"ה מיסודי תורה בס"ד שם] החליט שחולין בעזרה אסור מדאורייתא. ואם כן כשיתשול עלה מביא הכהנים לאיסור דאורייתא. ואת"ל דרק הקרבת חולין בעזרה אסור מדאורייתא. אבל אכילתן בעזרה מותר מה"ת. תדע דאל"כ היכי מותר להביא תבלין חולין לשם. ליתא דהא תינח לילפותא דיליף הש"ס בקידושין [דנ"ז ב'] מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור י"ל שפיר דאקרבה קאי. אבל למסקנת הש"ס התם מקרא וזבחת יאכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל. ולא בקירוב מקום. א"כ גם האכילה היא דאורייתא. וע"כ הא דשרינן לאכול שם תבלין חולין. היינו מדשרינהו תורה בפירוש. כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין [וכש"ס שם] והיינו עם תבלין. והרי אין תבלין בקדשים. וא"כ שפיר י"ל דלהכי לא מתשל. כדי שלא יביא הכהנים לידי איסור אכילתן. עכ"פ היינו הכל רק לכתחלה. אבל בדיעבד. וכדי לתקוני גברא. ודאי אע"ג דלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך [כשבת ד"ד]. עכ"פ היכא דלא פשע. אמרינן לאדם חטא בקל כדי שיזכה חברך בחמור [כתוס' עירובין ל"ב ב']. וכ"ש הכא דאין הכהן עושה כלום. רק הלה מתשיל. ודאי אמרי' לי' זכה בחמור אף שעי"ז יחטא חבירו בקל. והרי אין לך קל יותר מזה שאכל הכהן למפרע חולין בעזרה. שבשעה שאכלן קדשים היו. ואפילו שוגג ואונס לא הוה. ואין לך מצוה רבה יותר מזה. שיתוקן גברא ויהי' רשאי לכנוס למקדש ולקיים מצות ראיי' וגם לאכול קדשים מצוה היא [יבמות ד"צ א']. א"כ קשה שפיר נתשל עלה. ולא נצטרך לדחוקי היתר בהבאת חטאת העוף שגם כן אסור להביא קדשים לפסול. דהרי אינה נאכלת. ואפ"ה שרי. מכ"ש התשלה. נ"ל דלק"מ דכיון דלא מתשיל רק משום קלקול שאירע ע"י מיתת חבירו. הו"ל נולד. ואין מתירין בנולד [נדרים פ"ט ב']:

בועז

פי"ד (משנה א) ול"מ הי' נ"ל דצריך רביעית מהלמ"ס (מהלכה למשה מסיני) ככל השיעורין [עירובין ד"ד א'] ורק מה שמוזהר שלא יקח יותר הוא מד"ס דגזרו כך. דכשירבה במים לפעמים לא יהא ממשות הדם ניכר בהמים [כסוטה דט"ז ב'] והרי כתיב וטבל אותם בדם. וא"ת בלא זה אסור להוסיף דאף לבתר מאי דקיי"ל [כתובות דצ"ט א'] דבא"ל לשלוחו זבין לי ליתכא וזבין לי' כורא קנה עכ"פ ליתכא ולא מקרי מעביר על דבריו, וא"כ שפיר אצטרכו חכמים לגזור שלא יטול יותר מרביעית, דאי משם הלכה למשה מסדיני הי' רשאי להוסיף, ליתא, דסוגיא דכתובות הנ"ל ע"כ היינו רק בציווי אדם אבל בצוויו של הקב"ה כל המוסיף על דבריו ית' הו"ל כמעביר על דבריו, תדע דוכי העושה ה' ציציות בבגדו וה'פרשיות בהפילין יצא יד"ח והכתוב צווח לא תוסיף עליו, וכ"כ אמרו [מנחות פ"א מ"ב] הקומץ היתר והחסר פסול, [ולא דמי כלל לנדר קטן והביא גדול יצא], מנחות ק"ז א'], וא"כ אי הלמ"ס שיהיו המים רביעית אם יקח טפי לא קיים המצוה כלל, ול"ל מצוה דרבנן שלא יוסיף על רביעית. י"ל דהלמ"ס הוה שלא יהי' פחות מרביעית כמו שאר השיעורים שנזכרים שם, עצם כשעורה ממת, ורביעית יין לנזיר, וכרוכרת להוצאת שבת ואינך דקתני התם, דכולם היינו רק שלא יהי' פחות , כמו כן ה"נ בהרביעית מים של מצורע. אמנם הרמב"ם [פי"א מטומאת צרעת] בפירוש כתב שכל השיעור הזה מד"ס הוא, [ועיין לעיל פי"א מה שכ' שם בס"ד בבועז סי' יא] :