לדלג לתוכן

משנה ביצה ב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


ביצה פרק ב', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר מועדמסכת ביצהפרק שני ("יום טוב")>>

פרקי מסכת ביצה: א ב ג ד ה

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


יום טוב שחל להיות ערב שבת, לא יבשל אדם בתחילה מיום טוב לשבת, אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר הותיר לשבת.

ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת.

בית שמאי אומרים, שני תבשילין.

ובית הלל אומרים, תבשיל אחד.

ושוין בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין.

אכלו או שאבד, לא יבשל עליו בתחילה.

ואם שייר ממנו כל שהוא, סומך עליו לשבת.

חל להיות אחר השבת, בית שמאי אומרים, מטבילין את הכל מלפני השבת.

ובית הלל אומרים: כלים מלפני השבת, ואדם בשבת.

ושווין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן, אבל לא מטבילין.

ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה.

בית שמאי אומרים: מביאין שלמים ואין סומכין עליהן, אבל לא עולות.

ובית הלל אומרים: מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם.

בית שמאי אומרים: לא יחם אדם חמין לרגליו, אלא אם כן ראויין לשתיה.

ובית הלל מתירין.

עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה.

שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי: אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת, ואין זוקפין את המנורה ביום טוב, ואין אופין פיתין גריצין אלא רקיקין.

אמר רבן גמליאל: מימיהן של בית אבא לא היו אופין פיתין גריצין, אלא רקיקין.

אמרו לו: מה נעשה לבית אביך, שהיו מחמירין על עצמן ומקילין לכל ישראל, להיות אופין פיתין גריצין וחורי.

אף הוא אמר שלשה דברים להקל: מכבדין בין המיטות, ומניחין את המוגמר ביום טוב, ועושין גדי מקולס בלילי פסחים.

וחכמים אוסרין.

שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר, וחכמים אוסרין.

פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה, ומקרדין את הבהמה ביום טוב, ושוחקין את הפלפלין בריחיים שלהם.

רבי יהודה אומר: אין מקרדין את הבהמה ביום טוב, מפני שעושה חבורה, אבל מקרצפין.

וחכמים אומרים: אין מקרדין, אף לא מקרצפין.

הריחיים של פלפלין, טמאה משום שלשה כלים: משום כלי קיבול, ומשום כלי מתכות, ומשום כלי כברה.

עגלה של קטן טמאה מדרס וניטלת בשבת, ואינה נגררת אלא על גבי כלים.

רבי יהודה אומר: כל הכלים אין נגררין, חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת.

(א)

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת –

לֹא יְבַשֵּׁל אָדָם בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת.
אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר – הוֹתִיר לְשַׁבָּת.

וְעוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, תַּבְשִׁיל אֶחָד.
וְשָׁוִין בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו – שֶׁהֵן שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין.
אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד – לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִלָּה.
וְאִם שִׁיֵּר מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא – סוֹמֵךְ עָלָיו לְשַׁבָּת:
(ב)

חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַטְבִּילִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים,
כֵּלִים – מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת,
וְאָדָם – בַּשַּׁבָּת:
(ג)

וְשָׁוִין – שֶׁמַשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן – לְטַהֲרָן, אֲבָל – לֹא מַטְבִּילִין.

וּמַטְבִּילִין – מִגַּב לְגַב וּמֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה:
(ד)

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים – וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן. אֲבָל לֹא עוֹלוֹת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת – וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם:
(ה)

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יָחֵם אָדָם חַמִּין לְרַגְלָיו – אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה.

וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
עוֹשֶׂה אָדָם מְדוּרָה וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ:
(ו)

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַחְמִיר כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי:

  • אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת.
  • וְאֵין זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה בְּיוֹם טוֹב.
  • וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין.
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל:
מִימֵיהֶן שֶׁל בֵּית אַבָּא לֹא הָיוּ אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין – אֶלָּא רְקִיקִין.
אָמְרוּ לוֹ:
מַה נַעֲשֶׂה לְבֵית אָבִיךָ, שֶׁהָיוּ מַחְמִירִין עַל עַצְמָן וּמְקִלִּין לְכָל יִשְׂרָאֵל – לִהְיוֹת אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין וָחֹרִי:
(ז)

אַף הוּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לְהָקֵל:

  • מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת.
  • וּמַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב.
  • וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקֻלָּס בְּלֵילֵי פְּסָחִים.
וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
(ח)

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

  • פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ.
  • וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב.
  • וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה – בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה חַבּוּרָה. אֲבָל מְקַרְצְפִין.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מְקָרְדִין, אַף לֹא מְקַרְצְפִין:
(ט)

הָרֵחַיִם שֶׁל פִּלְפְּלִין – טְמֵאָה, מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה כֵּלִים:

  • מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל.
  • וּמִשּׁוּם כְּלִי מַתָּכוֹת.
  • וּמִשּׁוּם כְּלִי כְּבָרָה:
(י)

עֲגָלָה שֶׁל קָטָן –

טְמֵאָה מִדְרָס,
וְנִטֶּלֶת בְּשַׁבָּת,
וְאֵינָהּ נִגְרֶרֶת אֶלָּא עַל גַּבֵּי כֵּלִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
כָּל הַכֵּלִים אֵין נִגְרָרִין –
חוּץ מִן הָעֲגָלָה,
מִפְּנֵי שֶׁהִיא כוֹבֶשֶׁת:


נוסח הרמב"ם

(א) יום טוב - שחל להיות ערב שבת,

לא יבשל כתחילה - מיום טוב לשבת.
אבל - מבשל הוא ליום טוב,
ואם הותיר - הותיר לשבת.
ועושה תבשיל - מערב יום טוב,
וסומך עליו - לשבת.
בית שמאי אומרין:
שני תבשילין.
בית הלל אומרין:
תבשיל אחד.
מודים -
בדג, ובביצה שעליו - שהן שני תבשילין.
אכלו, או אבד -
לא יבשל עליו - כתחילה.
אם שייר ממנו - כל שהוא,
סומך עליו - לשבת.


(ב) חל להיות - אחר השבת,

בית שמאי אומרין:
מטבילין את הכל - מלפני השבת.
בית הלל אומרין:
כלים - מלפני השבת.
ואדם - בשבת.


(ג) ושווים -

שמשיקין - את המים בכלי אבן, לטהרן.
אבל - לא מטבילין.
ומטבילין -
מגב לגב,
ומחבורה לחבורה,
ביום טוב.


(ד) [ג] *הערה 1: בית שמאי אומרין:

מביאים שלמים - ואין סומכין עליהם,
אבל - לא עולות.
בית הלל אומרין:
מביאין שלמים ועולות - וסומכין עליהם.


(ה) [ד] בית שמאי אומרין:

לא יחם אדם חמין - לרגליו,
אלא אם כן - היו ראויים לו לשתיה.
בית הלל - מתירין.
ועושה מדורה - ומתחמם כנגדה.


(ו) [ה] שלשה דברים -

רבן גמליאל מחמיר - כדברי בית שמאי.
אין טומנין את החמין - מיום טוב לשבת.
ואין זוקפין את המנורה - ביום טוב.
ואין אופין את פיתם - גריצות,
אלא רקיקים.
אמר רבן גמליאל:
מימיהם של בית אבא,
לא היו אופין את פיתם - גריצות,
אלא רקיקים.
אמרו לו:
מה נעשה להן - לבית אביך,
שהן מחמירין - על עצמן,
ומקילין - על כל ישראל,
להיות אופין את פיתם - גריצות, וחורי.


(ז) [ו] אף הוא אמר:

שלשה דברים - להקל,
מכבדין - בין המיטות.
ומניחין את המוגמר - ביום טוב.
ועושין גדי מקולס - בלילי פסחים.
וחכמים - אוסרין.


(ח) [ז] שלשה דברים -

רבי אלעזר בן עזריה - מתיר.
וחכמים - אוסרין.
פרתו יוצאה - ברצועה שבין קרניה.
ומקרדין את הבהמה - ביום טוב.
ושוחקין פלפלים - בריחים שלה.
רבי יהודה אומר:
אין מקרדין את הבהמה - ביום טוב,
מפני - שהוא עושה חבורה,
אבל מקרצפין.
וחכמים אומרין:
אין מקרדין - אף לא מקרצפין.


(ט) [ח] הריחים של פלפלין -

טמאה - משום שלשה כלים,
משום כלי קיבול,
משום כלי מתכות,
משום כברה.


(י) עגלה של קטן -

טמאה מדרס,
וניטלת - בשבת,
ואינה נגררת - אלא על גבי הכלים.
רבי יהודה אומר:
כל הכלים - אינן נגררין,
חוץ - מן העגלה,
מפני - שהיא כובשת.


הערות

  • הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם