מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית לד א

שלמה בובר
מדרש תנחומא
הקדום והישן מיוחס לרבי תנחומא ברבי אבא על חמשת חומשי תורה
→בראשית לג יח	בראשית לה א←

[יב] ותצא דינה בת לאה (בראשית לד, א). ילמדנו רבינו, מהו שתצא אשה בתכשיטיה בשבת לרשות הרבים? כך שנו רבותינו: לא תצא אשה לרשות הרבים בשבת בתכשיטיה, ולא בכבול ולא בעיר של זהב, ולא בקטלא (מין תכשיט הוא) ולא בנזמים, ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה. ואם יצתה אינה חייבת [חטאת] (בזמן שיצתה בהן בתוך הבית). אבל לא תצא באחד מן התכשיטין לרשות הרבים. ורבותינו אומרים, אפילו בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים, למה? שהעם מסתכלין בה, שלא נתן הקב״ה תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה, שאין נותנין פירצה לפני הכשר, וביותר לפני הגנב. וכך איוב אמר: "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה" (איוב לא, א). בוא וראה צדקו של איוב! ומה אם הבתולה, שכל אדם רשאי להסתכל בה, שמא ישא אותה, או שמא ישיאנה לבנו או לאחד מקרוביו, לא היה איוב נסתכל בה; על אחת כמה וכמה על אשת איש, שאינו רשאי להסתכל בה. לפיכך כתיב: "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד). ואם עשתה והצניעה עצמה וזכתה – "ממשבצות זהב לבושה" (שם), אמר ר׳ לוי: זכתה שתעמיד כהנים, שהם לובשים בגדי כהונה גדולה; ואין משבצות אלא בגדי כהונה, שנאמר: "ועשית משבצות זהב" (שמות כח, יג). וכבר נאמר מן הדבר הזה רמז בתורה, שלא תהא אשה מהלכת בשוק הרבה; מנין? שכן כתיב: "ויברך אותם אלהים" וגו׳ "וכבשוה" (בראשית א, כח), ["וכבשה" כתיב]: האיש כובש את האשה ואין האשה כובשת את האיש. אבל אם הרבתה רנל והיתה יוצאה לשוק, סוף באה לידי קלקל[ה], לידי זנות. וכך אתה מוצא בדינה בת יעקב, כל זמן שהיתה יושבת בבית לא נתקלקלה בעבירה; אבל כיון שיצאה לשוק, גרמה לעצמה לבא לידי קלקלה:

[יג] ותצא דינה בת לאה. זהו שאמר הכתוב: "בז לרעהו חסר לב" (משלי יא, יג), מי שהוא מבזה את רעהו נקרא חסר לב. ואם היה אותו האיש שהוא מתבזה בעל דעה ותבונה, נותן ידו על פיו ומחריש, שנאמר: "ואיש תבונות יחריש" (שם). "בז לרעהו חסר לב", זה חמור אבי שכם, שאמר שכם: "בני חשקה נפשו בבתכם" (בראשית לד, ח); "ואיש תבונות יחריש", זה יעקב, שנאמר: "והחריש יעקב עד בואם" (שם, ה). מתוך מה? על ידי הקלקלה הזו; ותצא דינה בת לאה:

[יד] [ותצא דינה בת לאה]. זהו שאמר הכתוב: "הנה כל המשל עליך ימשול לאמר כאמה בתה" (יחזקאל טז, מד). רבינו שאל לר׳ חייא: מה אתם אומרים "כאמה בתה"? אמר לו: כמזבח כן כהניו. הטריח עליו רבי הרבה, אמר לו: אמור אמת מה אתם אומרים! אמר לו: כנשיא כן הדור. דבר אחר: "כאמה בתה", זו דינה. מה כתיב בלאה? "ותצא לאה לקראתו" (בראשית ל, טז); ואף כאן, ותצא דינה:

[טו] [ותצא דינה], זהו שאמר הכתוב: "החוח אשר בלבנון" (מ״ב יד,ט), זה היה חמור אבי שכם. "שלח אל הארז אשר בלבנון" (שם), זה יעקב, שנאמר: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" (תהלים צב, יג). "תנה את בתך לבני לאשה" (מ״ב שם), שהוא אומר: "תנו נא אותה לו לאשה" (בראשית לד, ח). "ותעבר חית השדה" (מלכים ב יד, ט), אלו השבטים, שהיו משולים בחיות, שנאמר: "גור אריה יהודה" (בראשית מט, ט), "בנימין זאב יטרף" (בראשית מט, כז), "נפתלי אילה שלוחה" (בראשית מט, כא), "יששכר חמור גרם" (בראשית מט, יד). "ותרמוס את החוח" (מלכים ב יד, ט), זה חמור ושכם בנו, שהרגו לפי חרב על ידי דינה, שנאמר: ותצא דינה בת לאה. בכל מקום נטפלת התינוקת בזכרים, וכאן היא נטפלת באמה? אלא שהתחילה הקלקלה באמה:

[טז] דבר אחר: ותצא דינה, ומן חטייא שאמר יעקב: "קטנתי מכל החסדים" (בראשית לב, יא). אמר ר׳ אחא: האכלתי את אבותיך ממעשיהם ואתה אומר קטנתי? אמר לו הקדוש ברוך הוא: יעקב, בצדקתך עשיתי לך כל הנסים הללו שאתה אומר קטנתי? אלא הרי היא יוצאה ותעמוד לך זכותך, ותצא דינה:

[יז] [ותצא דינה]. זהו שאמר הכתוב: "ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם" (משלי א, כה), מדבר בחוה. כשביקש הקב״ה לבראותה, אמר הקב״ה: אם אני בורא אותה מן הראש של אדם, רוחה גסה עליה. מעיניו, סוקרנית. מפיו, תהא דברנית. מידיו, תהא גנבת. מרגליו, תהא פרסנית. אמר הקב״ה: כל העצה הזאת נטלתי עד שלא בראתי אותה, ולא יצאתי מהם! אמרתי: אם בורא אני אותה מראשו – רוחה גסה עליה, שנאמר: "ויאמר ה׳ יען כי גבהו בנות ציון" וגו׳ (ישעיהו ג, טז). ומעיניו, "מסקרות עינים" (שם). ומאזנים, "ושרה שומעת" (בראשית יח, י). ומפיו, "ותדבר מרים" (במדבר יג, א). ומידיו, "ותגנוב רחל" (בראשית לא, יט). ומרגליו – היא נכנסת ויוצאה, ותצא דינה; הוי ותפרעו כל עצתי וגו׳:

[יח] ותצא דינה בת לאה. אמר ר׳ חייא בר אבא: לעולם הזכר נתלה באשה, והנקבה באיש; ולמה זו תולה באמה? שהיה עיקר עיבורה זכר. אלא בשעה שילדה לאה ששה, ובלהה ב׳, וזלפה ב׳, הרי י׳, עיברה לאה זכר; באותה שעה נתפללה על רחל, ונעשה תוך מעיה נקבה. לפיכך היא נתלה באמה, ותצא דינה בת לאה:

[יט] לראות בבנות הארץ, לראות, לירָאות. למה הדבר דומה? למי שהיה מהלך בשוק וחתיכה בידו, ראה אותה כלב אחד, והיה מהלך אחריה וחטפה ממנו. כן היתה דינה יוצאת לראות, וראה אותה שכם וחטפה.

דבר אחר: לראות בבנות הארץ. כיון שבאו בני יעקב לארץ ישראל, התחילו מראין כחן ועשרן ונויין. מראין כחן, "ויקחו שני בני יעקב" וגו׳ [איש חרבו וגו׳ ויהרגו כל זכר] (בראשית לד, כה), מראין עושרן, "ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות" (בראשית לג, יז), התחיל פותח אטלין^[1]. ונויין מנין, ותצא דינה בת לאה לראות וליראות.

וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ (בראשית לד, ב). הרשעים רואים: "וירא המן" (אסתר ג, ה), "וירא עשו" (בראשית כח, ו), וירא אותה שכם בן חמור. אמר דוד: "תחשכנה עיניהם מראות" (תהלים סט, כד):

ויקח אותה וישכב אותה ויענה. ומאיזו חטייא בא עליה הערל? כתיב: "למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב" (איוב ו, יד). אלא בשעה שהיה יעקב אבינו בא והשבטים עמו, היתה דינה עמו. כיון שבאו המלאכים ואמרו לו: "באנו אל אחיך אל עשו" (בראשית לב, ז), נטל יעקב דינה ונתנה בתיבה, שלא יראה אותה עשו ויטול אותה לאשה. אמר לו הקב״ה: חסכתה אותה ממנו? חייך, לאדם ערל היא מתוקנת, הוא דכתיב: "למס מרעהו חסד"; אילו היתה נישאת לעשו, שמא היתה מגיירת אותו. כשנטלה איוב, לא גיירה אותו? לפיכך חסכתה אותה, הרי בן מאירה בא כננדה, וירא אותה שכם בן חמור:

[כ] מה כתיב למעלה מן העניין? ויבא יעקב שלם (בראשית לג, יח). בא מפדן ארם בתנאין שהתנה עמו הקב״ה, לא חיסרו כלום. מה עשה יעקב? התחיל פותח איטליסין. אמר לו הקב״ה: שנדרת לפני שכחת? ולא כך אמרת: "אם יהיה אלהים עמדי" (בראשית כח, כ), שלא אעבוד עבודה זרה. "ושמרני" (שם), משפיכות דמים. "בדרך הזה" (שם), מגילוי עריות, שנאמר: "כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און" (משלי ל, כ). שמרו הקב׳׳ה, שכן הוא אומר: "ושמרתיך בכל אשר תלך" (בראשית כח, טו). אמר יעקב: אם שמרתני מכל הדברים הללו, "כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (שם, כב). כיון שבא לארץ, שכח אותו נדר. אמר הקב״ה: חייך, באותן הדברים שאמרת לשמרך, בהם אתה נכשל. בע״ז מנין? שנאמר: "ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם" וגו׳ (בראשית לה, ד). בשפיכות דמים מנין? שנאמר: "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו" וגו׳ (בראשית לד, כה). בגילוי עריות מנין? מדינה, שנאמר: וירא אותה שכם בן חמור... ותדבק נפשו בדינה בת יעקב.

אמר ר׳ אבהו: למדנו דברים מליחה סרוחה. פרעה אמר ליוסף: "אני פרעה" (בראשית מא, מד), אני אמרתי שתהא מלך; אמר הקב״ה לישראל על כל מצוה ומצוה שעושין: "אני ה׳", אני שעתיד לשלם לכל אחד ואחד מתן שכרו. ומה בשר ודם שאמר "אני פרעה", העלה אותו לכל הגדולה, אני שאמרתי על כל מצוה ומצוה: "אני ה׳", על אחת כמה וכמה. וכיוצא בדבר אתה אומר: "רק הכסא אגדל ממך" (בראשית מא, מ), אמר הקב״ה לישראל: "והיית רק למעלה" (דברים כח, יג); ומה "רק" של בשר ודם – כך גידל את יוסף, "רק" של הקב׳׳ה, על אחת כמה וכמה: כתיב בישראל: "חשק ה׳ בכם ויבחר בכם" (דברים ז, ז), וכתיב: "ויאהב את הנערה" (בראשית לד, ג), ואין אתה יודע מה היתה האהבה, [אלא ממה שנתן נפשו עליה את יודע מה היתה אהבה]; הקב״ה שאמר לישראל: "אהבתי אתכם" (מלאכי א, ב), על אחת כמה וכמה, חשק ה׳ בכם. אין אתה יודע מה? אלא אנו למדין משכם, שנאמר: שכם בני חשקה נפשו בבתכם (בראשית לד, ח), אמר ר׳ אבהו: נלמד מליחה סרוחה. כתיב בשכם: ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, וכתיב בישראל: "ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ד):

הערות

1. צ"ל אטליס, אטליז, או אטליסין. והיינו שווקים. ערוך.