חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא בתרא/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות |
רשב"ם |
רי"ף |
רא"ש |
מאירי |
מרדכי |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
יד רמ"ה |
ר' גרשום |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מאי יציע הכא תרגימו אפתא: פירש ר"ש ז"ל: בנין נמוך אצל הבית מצדו או מאחריו. וקשה בעיני דאם כן לימא ולא היציע שאחריו, כמו שאמר ולא החדר שלפנים ממנו, ועוד בברייתא קתני לקמן (סה, ב) גמרא המוכר את הבית מכר את הדלת וכו' אבל לא מכר לו את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים, ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין, ובין כך ובין כך לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע, ואלו חדר שלפנים ממנו שייריה, והיכי דמי, אי דמצר ליה מצרי בראי, בין חדר בין יציע מכור, דכיון דכתב ליה הוא וכל מה שבתוכו, הרי הוא כאלו כתב לו ולא שיירית בזביני אילין קדמאי כלום, ואי דלא מצר ליה מצרי בראי, אפילו חדר נמי לא קנה, ואם כן ליתני ולא את היציע ולא את החדר שלפנים ממנו, ומאי שנא חדר דשייריה.
אלא מסתברא שהיציע הוא או בתוך חללו של בית, כמו שפירשו מקצת המפרשים, וכמו שיראה מפשוטה של שמועה שבסוף פרק חזקת הבתים (ס, א) דאמרינן התם מאי חדר שחלק חדרו לשנים ומאי עלייה אפתא, אי נמי שהיא עלייה שעל גבי הבית ופתוחה לתוך הבית ועולין דרך ארובה, כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל, ולפיכך ברייתא כשמצר לו מצרים החצונים, וחדר שלפנים מכור, הואיל וכתב לו הוא וכל מה שבתוכו דהוי כולא שיירית בזביני אלין, אבל מצרים לבור ודות שהן תוך הבית, כי מצר לו מצרי הבית לא מוכחי מידי למכירתן של אלו, שהרי לא מחמתן מצר, אלא מחמת גופו של בית והוא הדין ליציע וכשלא כתב לו מארעית תהומא ועד רום רקיעא, וכי אוקימנא מתניתין לקמן גבי חדר דמצר לו מצרים חיצונים, משמע דכולה מתניתין אוקימנא בהכין, ואמרינן טעמא דלא קנה משום דהוה ליה למכתב ולא שיירית ולא כתב, אחדר בלחוד קאי, אבל איציע ואגג גבוה לא קאי, דבין מצר בין לא מצר הדין שוה בהן, דמצרים לגבי דידהו לא מוכיחי כלום. כנ"ל.
השתא יציע אמרת לא מזדמנא חדר מיבעיא: לפי מה שכתבתי הכי קאמר, השתא יציע שהוא תוך הבית לא מזדבן, חדר שהוא לפנים ממנו, מבעיא. ור"ש ז"ל פירש לפי שהחדר אין תשמישו דומה לתשמיש בית, שאינו עשוי אלא לשמירת אוצרו, ויש מדקדקין מכאן, דחדר נמי בדאית ליה ארבע אמות, הא לית ליה ארבע אמות לא חשיב, ומזדבן אגב ביתא, דאי לא תימא הכין, מאי קא קשיא ליה חדר מבעיא, אין צריכא למיתני', ולאשמעינן באיזה חדר שיהיה ואפילו אין בו ארבע אמות לא מזדבן.
ומסתברא דאין כאן ראיה, דהכי קאמר, השתא יציע לא מזדבן אף על פי שהוא תוך מצרי הבית וכולה חדא תשמישתא היא, חדר ואפילו אין בו ארבע אמות דהאי תשמישתיה לחוד והאי תשמישתיה לחוד, דאין חדר עשוי אלא לשמירת אוצרו, ואפילו פחות מארבע אמות ראוי לתשמיש זה וחשוב, מיבעיא דלא מזדבן. ולפיכך מסתברא דחדר אפילו אין בו ארבע אמות על ארבע אינו מכור. ועוד נראה לי ראיה, מדאמר ליה מר זוטרא גבי יציע, דאם איתא לינטר ולימא לה גבי חדר ולימא והוא דהוו ארבע אמות, כלומר בין יציע בין חדר. כנ"ל.
מדהוה ליה למכתב ולא שיירית בזביני אלין קדמאי כלום ולא כתב ש"מ שיורי שיירי: תמיהא לי, ומאן אמר לן אכתכי דלא כתב, דאי בשלא כתב ליה הכין הוה למימר, הכא במאי עסקינן בשמסר לו המצרים החצונים ולא כתב לו ולא שיירית בזביני אלין קדמאי כלום.
ואם תאמר סתמא דמלתא לא כתב, לפי שאין רגילין לכתוב, לא היא, דאדרבא סתמא דמלתא בשכתב, שכן הורגלו, כדמשמע לקמן דאמרינן כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה בריה דבת שמואל בר שילת משמיה דאביי האי מאן דמזבין מידי לחבריה צריך למכתב ליה ולא שיירית וכו'. ונראה לי דמתניתין דיקא ליה, דלא קתני בה ואם אמר לו הוא וכל מה שבתוכו, כדקתני באידך בבא דמוכר את הבית מכר את הדלת, לשון כל מה שבתוכו מכרתי לך, הרי הוא כאומר לא שיירית בזביני אילין, דמה הפרש בין אומר כל מה שתוך מצרים מכור לך ובין אומר לא שיירתי לעצמי מכל מה שיש תוך מצרים אלו כלום, בודאי אם מכר הכל לא שייר כלום, ואדרבה הכל מכרתי לשון מרווח יותר, שאומר בפירוש שהכל מכר, אבל לשון לא שיירתי אינו בא אלא מכלל הדברים, לומר שכל שלא שייר מהם מכר.
אלא שעדיין קשה לי במימריה דרב נחמן דאמר המוכר בית לחבירו בבירה גדולה אף על פי שמצר לו מצרים החצונים מצרים הרחיב לו, והיה לו לבאר בדבריו ולא כתב לו ולא שיירית בזביני אלין קדמאי כלום. ושמא כי אמר רב נחמן האי מימרא אכתי לא הורגלו לכתוב לשון זה, והילכך רב נחמן דינא דמצרים הרחיב לו אתא לאשמועינן, וממנו למדו לתקן שיהו כותבי שטרות מורגלין לכתוב כן, כדי להוציא מדיניה דרב נחמן, ואביי הוא דתקן כן מן בתר רב נחמן דאמר משמיה דרבה בר אבוה.
כתבו רבוותא ז"ל , דלא שיירת בזביני אלין אינו מועיל אלא בכעין דברי רב נחמן, דמעוטא מיהא קרו לה לבירה נמי בית, דכיון דאיכא מצרים חיצונים ומקצתן קורין לבירה בית, ועוד דכתב ליה ולא שיירית, אף הבירה בכלל מכירתו, שהרי נתגלה שכן קורא אותה מוכר זה. אבל אי כולי עלמא קרו לבירה בירה ולבית בית, אף על גב דמצר לו מצרים החיצונים וכתב ליה ולא שיירית, לא קנה, דמצרים הרחיב לו. וראייתם מדאמרינן לקמן (סג, ב) אמר רב דימי מנהרדעא האי מאן דזבין ליה ביתא לחבריה אף על גב דכתב ליה עומקא ורומא צריך למכתב ליה קני לך מארעית תהומא ועד רום רקיעא וכו', אהני ארעית תהומא למיקני בור ודות ומחילות, ואם איתא בלשון לא שיירית מהני לכלול במכר כל מה שהוא תוך המצרים, אף על פי שאינו במשמע לשון הדבר הנמכר, למה ליה למכתב ארעית תהומא, דהא משמע דלשון לא שיירית היו מורגלין לכתוב בטופסי דשטר, מדאמר רב יהודה משמיה דאביי. ועוד דטפי הוה עדיף ליה לרב דימי לאשמועינן דבלשון זה לבד קני בור ודות ומחילות. ועוד דלשון לא שיירית בזביני אלין הכי משמע דלא שייר כלום במה שהוא בכלל לשון המכר, אבל מה שאינו במשמע זביני לא מכר.
ונראה לי כי הדין דין אמת, ולא מן הראיות שהביאו, דאלו מדרב דימי ליכא למשמע מינה מידי, משום דהתם שאני דמצרים לגבי בור ודות ומחילות שבתוך הבית לא מוכיחי כלל, וכמו שכתבתי למעלה, דמצרים משום בית נצרכו, אבל בחדר וכיוצא בו כשמצר לו מצרים החיצונים וכתב ליה ולא שיירית, ואף על פי דכולי עלמא קרו לבית בית ולבירה בירה, ולשון לא שיירית בזביני אלין נמי לא מוכח מידי, דלשון לא שיירית היינו כלשון כל מה שיש תוך מצרים אלו מכרתי לך ולא שיירתי בו כלום, כמו שכתבתי למעלה, והרי הוא כלשון שאמרנו במשנתנו ואם אמר לו הוא וכל מה שבתוכו.
וכן הזכירו הגאון ז"ל בספר מקח וממכר על דבר זה, וזה לשונו: ותדע שלא דקדק במיצרים דקדוק גדול, כגון שהזכיר שם הקרקע או בסימן שנתן או שהרחיב את המיצרים, ויש בתוכן בתים מרובים או שדות מרובות, ויש בין הלוקח והמוכר מחלוקת בכך, שזה אומר הכל מכרת וזה אומר לא מכרתי אלא כך וכך, רואין את השטר שכתב לו שהזכיר את המיצרים שהרחיב, אמר כל שיש לי בתוך המיצרים הללו מכור לך ולא שיירתי לעצמי כלום, הכל מכור, וכדגרסינן המוכר את הבית וכו' וכדרב נחמן דאמר רב נחמן המוכר בית לחבירו בבירה גדולה וכו', עד כאן לשון גאון ז"ל, הרי למדנו מלשונו דלא שיירית היינו כלשון משנתינו דאמר לו כל מה שיש תוך המצרים מכרתי לך ולא שיירתי לעצמי בהם כלום לא מכר לו את הבור ולא את הדות ולא שום דבר שאינו בכלל הלשון או בתשמישיו, ואפילו מצר מצרנים החיצוניים, וכדקתני בברייתא המוכר את הבית לא מכר את המפתח וכו', ובזמן שאמר הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין ובין כך ובין כך לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע, וההוא אפילו כשמצר לו מיצרים היא, וכמו שכתבתי למעלה.
ומתניתין נמי הכין מוכחי דפסיקא ראשונה דבית לא הזכיר ביה כלל, ובזמן שאמר לו הוא וכל שבתוכה, לפי שאין ללשון זה ענין לבור ודות וגג, ואף על פי שמשנתנו בשמצר לו מיצרים היא, וכדאוקימנא לה משום דקתני לא את החדר, וכולה מתניתין בהכי מיירי, דאינו מן הדעת שנחלק משנתנו בשני עניינים רישא בשלא מצר וסופא בשמצר, ותדע לך, מדקתני בברייתא (סח, א) גבי המוכר את המרחץ דאם אמר לו הוא וכל מה שבתוכו וכל תשמישיו כולין מכורין, ואקשי אביי והא תניא רבי חייא אין כולן מכורין, ואמר רב אשי חזינן אי אמריה בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך ואלין מצרנא קני ואי לא לא קני, אלמא דוקא בדאמר ליה הוא וכל תשמישיו קני, הא אי לא אמר ליה וכל תשמישיו, אף על גב דמצר ליה מיצרים החצונים, לא קנה. וכן פירש ר"ח ז"ל שם, וזו ראיה מכרחת בדין זה. כנ"ל.
לא צריכא דרובא קרו ליה לשדה שדה ולבקעה בקעה וכו' קא משמע לן: ופירש ר"ש ז"ל, והדמים מודיעים ליכא למימר, משום דקרקעות אין להם אונאה. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל: ואינו מחוור, שאף על פי כן אין דרך בני אדם ליקח בית בדמי בירה, והתם בלוקח מדעת קרקע ידוע בדמים יתרים, וגזרת הכתוב היא דומיא דשטרות והקדשות. ויש מי שפירש משום דקיימא לן כדרבנן דאמרינן בפרק הספינה (לקמן עז, ב) אין הדמים ראיה.
מיעוט ארעתא תרי: ואיכא למידק, מאי שנא מההיא דאמרינן בריש פרק חזקת הבתים (ל, א) ההוא גברא דאמר ליה לחבריה נכסי דבי סיסין מזבינא לך הויא חדא ארעא דמיקריא דבי סיסין, אמר ליה האי לאו דבי סיסין הוא ואקרויי היא דמיקריא דבי סיסין, ואתא לקמיה דרב נחמן ואוקמה בידא דלוקח. י"ל דהתם כל נכסי דבי סיסין קאמר ליה. והכי גרסינן התם בנוסחאי דוקאני.
ואיכא למידק תו, דהא גרסינן במציעא בפרק השואל (קג, א) האי מאן דשאיל נרגא מחבריה למרפק פרדיסא, רפיק כל פרדסא דבעי. פרדסי, רפיק ביה כל פרדסי דאית ליה, ולא אמרינן דלא רפיק ביה אלא תרי פרדסי. וי"ל דהתם לא גרסי' פרדיסי אלא פרדיסאי. ואם תאמר ומה הפרש בין פרדסאי לארעתא דבי חייא, בפרדיסאי מכנה להו בשמא דנפשיה, והתם מכנה להו בשמא דאחרינא ומאי שנא. י"ל כל שהוא מקדים ומזכיר הקרקעות אמרינן מיעוט ארעתא שתים, אלא שלאחר מכאן כדי לברר מאיזה מוכר לו, אם מאותן שהיו מזולת בי חייא או מאותן של בי חייא, קא מפרש ומגלה כי ארעתא דאמר ליה הם מאותן שלקח מבי חייא, והוא הדין לאומר ארעתא שלי, דשלי לא אמר אלא לברר שמשל עצמו הוא מוכר לו אותן ארעתא, ומיעוט ארעתא תרי אבל כשאומר פרדיסאי או ארעתאי, הרי מכר לו כל שכולל הכינוי. והוא הדין לאומר קרקעות חייא, ונראה שאפילו אומר הקרקעות שלי או הקרקעות של בית חייא, הכל בכלל המכר ואפילו שלשה וארבעה, שהרי הקדים הכינוי לזכירת הקרקעות.
הגהת ר"ש ז"ל: ואי אמר ליה נכסי אפילו בתי ועבדי ואי אמר ליה כל נכסי אפילו מטלטלי: ואיכא למידק, דהכא משמע דמטלטלי ליתנהו בכלל נכסים, ובפרק מי שמת (לקמן קנ, ב) אמרינן גלימא איקרי נכסי, אלמא מטלטלי בכלל נכסים, והתם נמי נכסי גרסינן ולא כל נכסי. ויש אומרים דהתם נכסאי והכא נכסי. ויש מי שאומר דהתם מתנה ובעין יפה נותן, והכא מכר.
ובספרים שלנו לא גרסי הכי, אלא: ואי אמר ליה כל נכסי אפילו בתי ועבדי, והוא הדין למטלטלין, ואגב הנך דלעיל נקטה. ומיהו התם נמי לא גרסינן כל נכסי, אלא נכסי לפלניא. ואפשר דמשום דאמר הכא כל ארעתא נקט נמי הכא כל נכסאי, והוא הדין לאומר נכסי. והעיקר נראה כפירוש הראשון, דהתם באומר נכסאי, והאמת כן הוא, כי שכיב מרע שצוה על נכסיו אינו אומר נכסי אני נותן אלא נכסאי.
מצר לו מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר: אי אפשר לפרש כגון שמצר לו שני מצרים ארוכים ואחד קצר, כגון זה ����� דהא אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב דקנה כנגד ראש תור, דבכי הא אי אפשר שיאמרו הם שיקנה כנגד ראש תור, דהא אמרינן בסמוך מצר לו מצר ראשון ומצר שני ומצר שלישי, ומצר רביעי לא מצר לו, רב אמר קנה כולה חוץ ממצר רביעי, ורב אסי אמר לא קנה אלא תלם אחד על פני כולה, והשתא יש לומר כשמצר לו שלשה מצרים ארוכים לא קנה לרב אסי אלא תלם אחד על פני כולה, וכשלא מצר לו אלא שנים וחצי קנה כנגד ראש תור, אלא הכא שמצר לו שלשה ארוכים ולא מצר לו המצר הרביעי ארוך אלא קצר כזה: ����� ובכי הא הוא דאמר רב שלא קנה מן הדרומי אלא כנגד הצפוני הקצר כזה: ����� ורב הונא ורב אסי סברי דקנה כנגד ראש תור, כזה: �����.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שתיק רב: כתב ר"ח ז"ל דהלכה כרב כהנא ורב אסי, מדשתיק רב שתיקה כהודאה דמיא, ויש נותנים טעם, דכל שתיק להו רב לרב כהנא ורב אסי לאו משום דלא חש למאי דקאמרי ליה כשתיקת הרב לתלמיד, כדאמר ליה אביי לרבה בסמוך מאי שנא ושתיק ליה רבה, ולאו משום הודאה, אלא דלא חש לאהדורי ליה, _ דרב כהנא ורב אסי תלמידים חברים היו לו לרב, וכדאמרינן דלגמריה דרב הוו צריכי (לחבריה) [לסבריה] לא הוו צריכי. ותדע לך, מדאמרינן בפרק איזהו נשך (ב"מ סט, ב) ספינה רב אמר אגרא ופגרא, אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרא לאו פגרא, ואי פגרא לאו אגרא, שתיק רב, ואמר רב ששת אמאי שתיק רב ולא שמיעא ליה הא מתניתא אין מקבלין צאן ברזל מישראל וכו', אלמא שתיקותא דרב משום דלא משכח לאהדורי להו, והודאה היא.
והרב אלפסי ז"ל לא פסק בהלכות כחד מינייהו. ויש אומרים דהלכתא כרב, שאף על פי שלא מצא תשובה, לא הודה להם, דרב אגמריה סמיך, והיינו דקאמרינן ומודה רב היכא דאיכא מצר ראובן ושמעון מצד אחד ומצר לוי ויהודה מצד אחד וכו', דלמא בזה הודה אבל באידך לא מודה, אלא אגמריה סמיך, וגמריה דרב משום קושיא דרב כהנא ורב אסי לאו דחי', ואינהו נמי תלמידי דרב נינהו ולגמריה צריכי, ולית הלכתא [כ]שתיהן במקום רב.
והרמב"ן ז"ל כתב שמצא בנוסחא ראשונה מהלכות הרב אלפסי מוגהת בכתב ידו: והלכתא כרב כהנא ורב אסי, ונראה שחזר בו לאחר מכאן ודעתו במסכת סוכה (ז, א) גבי יעמידנו כנגד ראש תור, ולפי זה מה שכתבה כאן לפלוגתייהו סתם, היינו דדעתו לפסוק כרב, דמסתמא הלכתא כרב לגבייהו, ועוד דהוה ליה ספיקא בממונא והמוציא מחבירו עליו להביא ראיה. ור"ש ז"ל פירש, מודה רב מקמי דאשתיק, אבל בתר דאישתיק אודי בתרוייהו.
שודא דדייני: כתב ר"ש ז"ל: ומיהו בשאר מקומות דמספקא לן בתרי לישני הלכתא כמאן, לא אמרינן שודא דדייני, עד שיפרש התלמוד כי הכא, אלא המוציא מחבירו עליו להביא ראיה. ע"כ. ויש אומרים [שזה] מלשון רב יהודאי גאון ז"ל. ומ"מ לו שומעין בזה, שקבלתו מרבנן סבוראי.
הא דאמרינן: הכא איכא תשעה קבין, ואי נמי רכבא דדיקלי: בשדה מיירי, ומשום דבשדה לא חשיב שדה בפחות מתשעה קבין, כדתנן במשנת פרק השותפין (לעיל יא, א), נקט ליה הכין. אבל עיקרא דמלתא אי חשיב באפיה נפשיה קאמר, ומינה בגנה אי הוי חצי קב, וכן בכל דבר ודבר שהוא הדבר הנמכר.
הא דאמרינן: אי אמר ליה אלין מצרנהא פלגא ואי לא אמר ליה אלין מצרנהא תשעה קבין: פירש ר"ש ז"ל טעמא משום יתור לשון, דכל דמיתר לשון לטפויי קאתי. והרא"ם ז"ל פירשה יפה, דכל דכתב ליה מצרנהא למה ליה דכתיבינהו, אלא לברורי עד היכן, כי היכי דשקיל פלגא, דאי לא שקיל אלא תשעת קבין, בין שתהא שדה גדולה או קטנה, למה ליה לממצר. אבל כי לא כתב ליה אלין מצרנהא, בודאי לא גמר לזבוני אלא תשעת קבין, שהוא שעור שדה, ולפיכך לא חשש לממצר, שאין עסק למיצרים בזה הכלל.
תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע: יש לפרש דטעמא דמלתא, משום דסומכוס אזיל לטעמיה, דאמר בכל כי הא ממון המוטל בספק חולקין, ומשום דאמר דיחלוק פלוני בנכסי פלגא, ומספקא לן בתנו אם הוא כיחלוק או לא, הוה ליה ספיקא עד פלגא, והילכך חולקין ונוטל חצי פלגא דהיינו רביע. וכן פירש ר"ח ז"ל.
והא דנקט לה ברייתא בבור, לאו דוקא, ותדע דהא גמרינן מינה הכא לשדה, והילכך בכל מילי נמי, דאמר בין בשדה בין בבית או בשאר נכסים יחלוק נוטל מחצה, ותנו חלק יטול רביע, ומאי דנקטו לה בבור, משום הנך שיעורים בעי למימר ביה בבור, והני שעורי בבור דוקא נקיטא להו, הא בעלמא לא גמרינן מינייהו, דלא קמינן על טעמא דמילתא ולא עבדינן בה עובדא בשאר מילי. כן כתב הרב אלפסי ז"ל.
כתב הר"ח ז"ל: קיי"ל דהני שמעתא דרבה, והא מתניתין דסומכוס בהקנאת מתנה דייקי, אבל במקח וממכר בענין הזה הדמים מודיעין. והגאון רבינו האי ז"ל כתב כן בספר מקח וממכר במתניתין דסומכוס דליתא אלא במתנה, אבל במכר לפי חשבון הדמים בדקדוק הוא נוטל. אבל שמעתתא דרבה פירש במכר, ולומר דהתם כיון דאמר ליה פלגא או מצר ארעא דמינה פליגא אין מחשבין לו לפי דמים בדקדוק, דלא אמר ליה חלק ידוע ובסך ידוע, אבל באומר חלק בשדה שלי אני מוכר לך בכך וכך, הכי קאמר, חלק אחד בשדה בכך וכך, ולפי חשבון המעות ובדקדוק.
ואמאי והא אין אדם מקנה דשלב"ל: איכא למידק מאי קאמר, והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, התם מכר או מתנה, אבל בתנאין לא שייך דשלב"ל, ואילו אמר שדה זו מכורה לך או נתונה לך על מנת שתתן לי סאה מפירות הנולדים לך בשדה לשנה הבאה, בודאי תנאו קיים, ואם נתן המכר והמתנה דבריו קיימין ואם לאו אינן קיימין. תירץ הרא"ם ז"ל, דאין הכי נמי שקיום המכר תלוי ועומד בודאי בקיומו של תנאי, וכדתנן (קדושין ס, א) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ותתן, ואמרינן עלה בגמרא רב הונא אמר והיא תחן ורב יהודה אמר לכשתתן, אבל מקנה ממש לההוא תנאה כי היכי דלא מצי חד מנייהו למהדר ביה לא עד דקני. ודעת הרב ז"ל בתירוץ זה לומר, דלפי מה שאמר כאן מעשר ראשון שלו משמע שקנאו, וזה קנה שדה וזה יש לו על כל פנים המעשר, והיאך קנאו, והלא אין הלוקח חייב ליתן אלא אם רצה שלא ליתן ולבטל מקחו לא יתן, והרשות בידו.
ודינו של הרב ז"ל בלי ספק אמת ודבר ברור ופשוט הוא, אלא שאין הענין מתקבל בעיני במקום זה, דאם כן מאי ענין דשלב"ל כאן, והלא הקושיא זו שוה בין שהתנה בדבר שבא לעולם בין בדבר שלא בא לעולם, דלעולם לא נתחייב הלוקח ליתן לו, ואפילו אמר שדה זו נתונה לך על מנת שתתן לי מאה מפירות שיש לך בתוך ביתך וירד זה לתוך השדה, אף על פי כן לא נתחייב ליתן אותה סאה, שהוא לא נתחייב לו בכלום, אלא שהנותן תלה מתנתו בקיום תנאו, ואם לא רצה המקבל ליתן לא נתקיימה מתנתו, והוא הדין והוא הטעם בתנאין שבמכר, ואינו דומה לדמי מקח, דכל שהחזיק הלוקח במקחו נתחייב בדמים, דהתם כיון שקנה נתחייב גברא בדמיו, אבל כאן אין כאן חיוב חליפין, אלא תנאי של קיום אם תתן תקנה ואם לאו לא תקנה. וזה ברור.
אלא הכא הכי פירושא, מדקתני על מנת שמעשר ראשון שלי ולא קתני על מנת שתתן לי את המעשר, שמע מינה האי לאו תנאי מתנה, אלא שיורי הוא דקא משייר. ועוד שמעינן לה, מדקתני מעשר ראשון שלו ולא קתני נתן לו את המעשר קנה ואם לאו לא קנה. והילכך כי היכי דאין אדם מקנה דשלב"ל כך אינו משייר דשלב"ל, והיאך הוא שלו ולא יתנם ללוי אחר.
ופריק: כיון דאמר ליה על מנת שמעשר ראשון שלי מקום מעשר שיורי משייר: ולאו מחמת לשון על מנת קא אמרינן, דהוא הדין לאומר חוץ מן המעשר ראשון או מעשר ראשון שלי, דעיקרא דמילתא, משום דכיון דנחית לשיורא, כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר, וכדאמרינן בפרק מי שמת (לקמן קמח, א) אמר רבא אמר רב נחמן אם תמצי לומר דקל לאחד ופירותיו לאחר לא שייר מקום פירי, דקל לאחד ושייר פירותיו לפניו שייר מקום פירי, מאי טעמא כל לגביה נפשיה כי משייר בעין יפה משייר, ואמר ליה ר' אבא לרב אשי אנן אדריש לקיש מתנינן לה, דאמר ריש לקיש המוכר בית לחבירו ואמר לו על מנת שדיוטה העליונה שלי דיוטה העליונה שלו וכו'. חוץ מדיוטה העליונה מהו וכו', ואמר רבא אמר רב נחמן חוץ מדיוטה הוי שיור, אלמא לא מחמת לשון על מנת הוא, אלא משום דנחת לשיורא, דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר.
ואם תאמר כיון דמשייר מקום מעשר, אם כן מת אמאי לא יתן ליורשיו, והא כל אשר יש לו מורישו לבניו ויורשיו יורשין אחריו. י"ל שזה אינו משייר ממש מקום המעשר, אלא גוף כל השדה ללוקח הוא, אלא כדי שיהא שיור פירות קיים לפניו, משייר מקום הפירות למעשרותיו, ובמשייר פירות דקל, שהדקל ללוקח מעתה ואם מכרו מכור, וכמו ששנינו הכותב נכסיו לבניו לאחר מותו מכרן הבן מכורין לכשימות האב.
ואם תאמר עוד, דמכל מקום כיון ששיירן למעשרותיו וזכה בהן הוא, אף יורשיו כן, דהא לא קבע ליה זמן. ואין לדחוק ולומר דאתיא כמאן דאמר לי ולא יורשי. וי"ל דאפילו מאן דאמר גבי על מנת שתתני לי מאתים זוז, לי וליורשי, הכא מודה, דהכא שאני, דלא שייר דבר קצוב אלא פירות היוצאין בשדה שנה שנה, והאומר על מנת שתתן לי מנה בכל שנה ושנה לא התנה לו וליורשיו, אלא לימי חייו, ומיהו פירות שבאו לעולם כשמת, אף על פי שלא הגיעו לידו, הרי הן ליורשיו, שכל מה שזכה בו הוא זכו יורשיו אחריו. וכן אם התנה בדבר קצוב, כגון שאמר על מנת שמעשר של שנה או שתים ושלש שלי, אפילו מת נותנין ליורש, אבל כששייר מעשר פירות שנה שנה ואמר לי, אין במשמע אלא כל שהוא קיים.
ואם תאמר עוד, כיון ששייר זה מקום המעשר, הרי הוא כאילו שייר עשירית הפירות לעצמו, ואם כן כשנתן לו ישראל את המעשר היאך נתקנו פירותיו של ישראל זה. י"ל כיון שאמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי ולא אמר לו על מנת שעשירית הפירות שלי, שמע מינה שכך אמר לו הריני משייר מקום עשירית הפירות, ועל תנאי כן שיהו מושאלין לך לעשר בהן פירותיך ואחר כך שתחזירם לי. והיינו נמי דקתני מת יחזיר ליורשיו ולא קאמר מת ינתן ליורשיו, כן כתב מורי ז"ל.
ור"ש ז"ל כתב, דכיון דלא פירש כן אינו מוריש בדבר זה זכותו לבניו, כיון דמשום יתור לשון הוא דאמרינן דשייר מקום מעשר, די לו אי אהנה ליה יתורא למה שפירש, דהיינו לעצמו. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו, דהא לאו משום יתור לשון הוא, אלא משום דכל מאן דמשייר לגבי נפשיה בעין יפה משייר, ומקום מעשר משייר. ונראה לי דאין זה קשה כל כך לר"ש ז"ל, דאילו אמר חוץ ממעשר ראשון, בודאי הוו ליה כדקל לפירותיו, אלא הכא על מנת קאמר.
ואלו על המנת דתנאי בעל מנת דעלמא לא מקנה ליה ולא מידי, והיינו קושיין דאין אדם מקנה דשלב"ל, אלא דאנן הוא דאמרינן כדי לקיים דבריו, שלא להוציא דבריו לבטלה, דהאי על מנת כחוץ הוא ומקום מעשר שיורי משייר. ותדע לך, דהא בבעיין דאיבעיא לן בפרק מי שמת בדקל לאחר ופירותיו לעצמו מאי, לא פשטא לה מהא ברייתא, אלא ממימרא דרבא דאמר משמיה דרב נחמן דכל דמשייר לגבי נפשיה בעין יפה משייר, ובעיא דמשייר דיוטא נמי לא פשטא לה מברייתא אלא מדריש לקיש, ואמאי לא פשטינהו מן הברייתא, אלא דברייתא לא איברירה, אלא דאנן הוא דאמרינן דמשום יתור לשון הוא דאמרינן דעל מנת זה כחוץ דמי, ולשיירו לעצמו בלבד קאמר, עד שיאמר לי וליורשי. כך נראה לי ליישב ולהעמיד בזה דברי הרב ז"ל. ומכל מקום מה שיוצא לו לרב ז"ל מתוך דבר זה אינו מחוור, כמו שאכתוב בסמוך בס"ד.
על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו: פירש ר"ש ז"ל, דיוטה גג גבוה שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים דאמרינן במתניתין דאינו מכור עם הבית, ואמר רב זביד
למאי הלכתא שאם רצה מוכר להוציא זיזין מדיוטה העליונה על אויר החצר שמכר עם הבית, מוציא, דכשם ששייר למעלה בשדה שמכר מקום מעשר, דכל תנאי דלא מהנה מאי דקאמר איהני מיהא לשייר מקום, כך שייר זה בחצר שמכר הוצאת זיזין.
ודוקא הוא, אבל בנו אין לו רשות להוציא זיזין עד שיפרש לי ולבני, כדאמרינן גבי מעשר דכל מלתא דדייקינן מיתורא די לנו אי אהני יתורא לעצמו. רב פפא אמר כולי האי לא אהני תנאיה לשייר מקום ממה שמכר, אלא להכי אהני תנאיה המיותר, שאם רצה לבנות דיוטה זו אם תפול על גביו של בית בונה. והכין מפרש לקמן, דאי נפלה הדר בני לה, דלהכי אהנה ליה תנאיה. דאי בסתמא אי נפלה אזדא, דלהך דיוטה אישתעבד ביה לדיוטא אחרינא לא, עד דאמר לשון מיותר, כדאמרינן בריש פרק הבית והעליה (ב"מ קטז, ב) גבי משכיר עלייה, דאמר ליה עלייה שעל גבי בית זה אני משכיר לך דשעבדיה בית לעלייה. והקשה הוא ז"ל על דבר זה, דהא תנן (שם קיז, א) הבית והעלייה של שנים שנפלו, אומר בעל (הבית לבעל) העלייה לבעל הבית כו', אלמא כל שותפין לזה בית ולזה עלייה ביתכ משועבד לעלייה שאם נפלה חוזר ובונה אותה, ולא עוד אלא שמכריח לבעל הבית לבנות ביתו כדי שיבנה הוא עלייתו על גביו. והעמידה הרב ז"ל לההיא באחין או בשותפין שחלקו, דמסתמא על מנת כן חלקו דכמו שיש לזה בית לעולם כך תהיה לזה עלייה, וסתמן כפירושן, אי נמי בלוקח ומוכר וכשהתנו בפירוש, זהו תורף פירושו של הרב ז"ל.
ואינו מחוור, דמה שפירש דלו לבדו איהני תנאו ולא ליורשיו, וכמו שפירש הוא ז"ל, ודימה אותה למשייר מעשר ראשון, הא ליתא, דהא דאמר ריש לקיש זאת אומרת, לא לדמותן לגמרי קאמר, אלא לומר דכשם שזה אנו דנין אותו כמשייר מקום מעשר, דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ומקום מעשר שייר, גם זה כן, וכמו שאמרו שם בפרק מי שמת על זו דריש לקיש, אבל לומר שכשם שלגבי מעשר אינו נותן לבניו עד שיתנה בפירוש לי וליורשי, לא אמר, אלא האי כדיניה והאי כדיניה, וכבר כתבתי למעלה דטעמא דמעשר משום דלא שייר דבר קצוב, אלא מעשר היוצא בשדה שנה שנה, ואין ליורשין זכות אלא במה שזכה האב, ומעשר של שנים הבאות לאחר מיתת האב לא זכה בהן האב שירשו אותו יורשיו. אבל שיור הוצאת הזיזין, וכן ששייר זכות בכותלי הבית לבנות על גביהן עלייה, אחר שתפול הראשונה או השנייה, ושייר חצר לאוירה להוצאת זיזין והבית לבנות עלייה עליו, כבר זכה האב בזה והרי יורשיו קמים תחתיו, ויש להם להוציא ולבנות אחר מיתת האב.
וקרוב לענין זה כתב הרמב"ן ז"ל, שהוא כתב זה לשונה ונ"ל שלא אמרו לו ולא ליורשיו, אלא במשייר לעצמו פירות מה שמכר ונתן, כגון דקל לאחר ופירות שלי, דמי למעשר שלי, דהא זבין שדה ודקל ולא שייר אלא פירות בשל אחרים, שאף על פי ששייר בגוף קנין גמור לפירות, מיהו גוף ודאי דלוקח הוא, כדקיימא לן גבי מת הבן בחיי האב, וכיון שכן הוה ליה כתנאי, ולי ולא ליורשי משמע כענין שאמרו על מנת שתתני לי מאתים זוז לא נתנה זקוקה ליבם וכו', אבל בעל מנת שדיוטה העליונה שלי, וכן במשייר אילנות לפניו, דמשייר קרקע, כיון דדבר מסויים שייר לעצמו, שהרי יורשיו כמוהו, עד כאן.
גם מה שכתב הוא ז"ל דמוכר את הבית ששנינו שלא מכר את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה שאם נפל אינו חוזר ובונה אותו, וכענין שאמרו המשכיר את העלייה שאם נפלה אזדא, ומתוך כך הוצרך להעמיד משנת הבית והעליה באחין או בשותפין שחלקו, אי נמי כשהתנו אהדדי, תימה, דאם כן אי אפשר שלא היתה (דמשנה) [המשנה] מזכרת כן, וכמו ששנו שם דין שותפין ודין שוכרין, היה להם לשנות דין הלקוחות, או שהיו אומרים כן בגמרא. ועוד, שאם אתה אומר כן, שנלמוד דין הלוקח עליה מדין שוכר,שאם נפלה אזדא, אם כן אפילו במוכר את הבית כן אם נפלה אזדא וחזר גוף הקרקע למוכר, דאפילו במשכיר בית לחבירו אמרו כן, וכדאמר בשילהיט פרק השואל (ב"מ קג, א) אי דאמר ליה בית זה נפל אזדא, אלא ודאי אין דין השוכר ודין הלוקח בזה אחד, דלוקח גוף הקרקע הוא קונה קנין גמור או שעבוד גמור, מה שאין כן בשוכר שאינו שוכר אלא בית זה לדירה, וכל שהוא אומר לו בית זה, השכיר לו כל שהוא בית, כלומר שראוי לדירה, אבל אחר לא.
וכן הדין בלוקח שני אילנות, שאינו לוקח אלא גוף האילנות לימי האילנות, הואיל ואין להם קרקע ומשייר שני אילנות, משום דמפסדי בארעא, ולא לימא ליה לוקח הקרקע עקור אילנך שקול וזיל, נחית לשיורא ומשייר גם קרקע, והכא נמי במשייר עלייה, דאיהי נמי מפסדא בבית, וכדאמרינן בפרק הבית והעלייה (קיט, ב) כמה עלייה מפסדא בבית, משייר הוא בבית שמכר לבנות העליה על גביו לעולם, ואפילו מכר עלייה ושייר הבית, הבית משועבד לעלייה, דאם נפלה הדר בני לה ולא עוד אלא שכופה את בעל הבית לבנות לו בית, כדי שיבנה הוא העלייה על גביו, וכענין שאמרו בפרק הבית והעלייה, ואם אין לזה ולזה שיוכלו לבנות, ונמכר הבית, בעל העליה נוטל שליש בדמים בכל אותן דינים שאמרו שם, ובין לרב זביד ובין לרב פפא בונה וחוזר ובונה אם היה השיור על הדרך שפירש ר"ש ז"ל.
ומורי הרב ז"ל כתב בשם רבינו יצחק ז"ל, דלוקח עלייה לעולם הבית משועבד לו, ואם נפלה חוזר ובונה אותה, והא דאמרינן בשמעתין דאהני על מנת דאי נפלה הדר בני לה, אבל לא התנה אינו חוזר ובונה אותה, משום דדיוטא לא חשיבא כמו עלייה ולא חזיא לדירה, ולפיכך אין הבית משועבד לה. וקשיא על זה, דבכל ספרי ספרד גרסי שאם רוצה לבנות עליה על גבה בונה, דמשמע דדיוטה היינו עליה. עד כאן. והרב בעל הערוך ז"ל כן פירש דיוטה עלייה.
אלא לרב פפא מאי זאת אומרת: פירש ר"ש ז"ל, בשלמא לרב זביד היינו דאיצטריך ריש לקיש למילף מן הברייתא דמשום יתור לשון הוא משייר מקום המעשר אף על פי שמכר לו את השדה, והכי נמי במשייר דיוטה, נלמוד ממנו דמשום יתור לשון, שייר הוצאת זיזין בחצר שמכר. אלא לרב פפא למה לי למימר זאת אומרת לאשמועינן דאהני יתור [לחזור ולבנות הדיוטא אם תפול, בלא הברייתא נמי הוה ידעינן דאהני יתור] תנאי שאינו צריך לטפויי מילתא, או הך דרב פפא או שום דבר בעולם, כדאמרינן במתניתין (לקמן סד, א) ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך, ומהתם שמעינן דכל תנאי בלא צורך לטפויי מלתא קא אתי, ומברייתא לא שמעינן טפי ממתניתין. ואינו מחוור, דמאי דקא מפרש בשלמא לרב זביד משום דאשמעינן דשייר במה שמכר כמו ששייר בתנאי של מעשר מקום המעשר.
אלא לרב פפא לא שייר כלום במה שמכר, הא ליתא אפילו לפי פירושו, שהרי שייר שעבוד בבית שמכר, דאי נפלה הדר בנה לה ובונה עלייה אחר עלייה, כמו ששייר בקרקע מקום מעשר ראשון ליטול שנה אחר שנה. ועוד דלרב זביד נמי מאי זאת אומרת, דלדידיה נמי מתניתין היא, דהא מסתמא לית ליה דרך, שהכל מכר, ומשום יתור יש לו דרך בשדה שמכר או בבית שמכר. ועוד לפי פירושו מאי קאמר שאם רצה לבנות עליה בונה, היה לו לומר שאם רצה לבנות דיוטה, ומאי שקרי לה הכא דיוטה והכא עלייה.
ואין לומר שאם שייר הדיוטה שהוא גג לפי פירושו, אם נפל ורצה לבנות עליה בונה, אי אפשר, דעליון שבא לשנות בארזים או למעט בחלונות או להגביה אין שומעין לו (ב"מ קיז, ב) דלהכביד אין שומעין לו. ועוד דבספרים גורסין למטה, דאי נפיל הדר בני ליה, לשון זכר, ואי לדיוטה קאמר, דיוטה לשון נקבה הוא, והוה ליה למימר דאי נפלה הדר בני לה.
ומיהו יש מקצת ספרים שיש בהן נוסחא זו דאי נפלה הדר בני לה. ועוד דמאי דקאמר שאם רצה לבנות עליה על גבה בונה. פירש הוא ז"ל על גבי הבית, ואם כן הוה ליה למימר על גביו, דבית לשון זכר הוא. וגם רבינו תם ז"ל אחיו הקשה עליו, מאי קאמר רב זביד שאם רצה להוציא בה זיזין, כלומר בחצר ומי שמכרה לחצר זו, והלא לא אמר ריש לקיש אלא המוכר את הבית, ומוכר את הבית לא מכר את החצר, והחצר מאן דכר שמיה. ואם בשמכרה לו בפירוש, היה לו לפרש המוכר בית וחצר לחבירו.
ורבינו תם ז"ל פירש, דיוטה הוא שורת הכותל העליונה כשיש בה בנין באויר, ואמרינן כי אמר דיוטה העליונה שלו למאי הלכתא, כלומר אם היה שם דיוטה בנויה פשיטא ומאי זאת אומרת, אם אין שם בנין מה שייר. ומהדרינן לעולם שאין שם בנין בדיוטה עסקינן, ורב זביד אמר שאם רצה המוכר להוציא זיזין מחצרו ולסמוך אותן על גבי הדיוטא מוציא, ואף על פי שהוא מכביד על הבית, דכיון ששיירה בפירוש, לכך שיירה, ומיהו אף על גב דלא כתב ליה מוכר ללוקח עומקא ורומא ולא קני ליה לוקח רומא, אפילו הכי לא מצי מוכר לבנות על גבי הבית ממש, שלא נשתעבדו לו כותלי הבת אלא להשתמש בה בזיזין כדרך שאדם משתמש בדיוטות וכדתני סתם דלא מהנה ליה תנאיה סתם. ורב פפא אמר דאפילו להכביד על הבית בניעוץ זה לא אהני תנאה, אלא דאם רצה לבנות עלייה עליו באויר בונה, ואף על פי שאפילו לא התנה יכול הוא לבנות באויר, על גבי דיומדין, שהאויר משויר הוא לו, דבסתמא לא קני עומקא ורומא, אהני ליה תנאה דאי נפל ביתו של לוקח כופהו מוכר לחזור ולבנותו כדי שלא תפיל הרוח עלייתו של מוכר כשלא יהיה בנין עלייה תחתיה והיא עומדת באויר, ואי נמי משום דמיבעית, והיינו דאמרינן בשילהי שמעתא אהני ליה על מנת דאי נפל הדר בני ליה, ולא גרסינן דאי נפלה הדר בני לה. ואקשינן בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת, דכי היכי דהתם משייר מקום מעשר, משום דבלאו הכי מבטל תנאיה, הכא נמי כיון דליתה לדיוטא לא אמרינן לאו תנאה הוא, אלא דמשייר מקום דיוטא לסמוך עליה זיזין ולעשות בו דיוטא, שייר מקום לדיוטה כדרך ששייר מקום מעשר. אלא לרב פפא מאי זאת אומרת, דהתם שייר מקום בתנאיה מקום מעשר בגוף השדה שמכר, אבל הכא מי משייר בגוף הבית שמכר כלל.
אמר רב דימי מנהדעא האי מאן דזבין ביתא לחבריה אף על גב דכתיב ליה עומקא ורומא צריך למכתב ליה קני לך מארעית תהומא ועד רום רקיעא: נראה לי, דרב דימי חדא דאית בה תרתי אתא לאשמעינן, חדא דעומקא ורומא בסתמא לא קני, ועוד דאפילו כתב ליה עומקא לא מהני למקני בור ודות ומחילות עד דכתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא. ועיקר חדוש מאי דאתא לאשמועינן, דבסתמא לא קני עומקא ורומא, ועלה נחלקו בכולה שמעתין, אבל בבור ודות ומחילות פשיטא דלא קני עד דכתיב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא, לפי גירסת הגאונים ז"ל, כמו שאני עתיד לכתוב בסייעתא דשמיא.
ותדע, לך, דהא בהדיא תנינן במתניתין ולא את הבור ולא את הדות אף על פי שכתב לו עומקא ורומא, ורב דימי לא אתא לאשמעינן מתניתין. ועוד דכי אתינן לסיועא ממתניתין ולא את הבור ולא את הדות, אמרינן ואי סלקא דעתך בסתמא קני עומקא ורומא וכו', ואם איתא, למה ליה למידק בה כולי האי לא הוה ליה למימר אלא לימא מסייעא ליה דתנן לא את הבור ולא את הדות אף על פי שכתב לו עומקא ורומא, ותו לא, וכן בכולה שמעתין אי אמרינן בסתמא קני עומקא ורומא (או) [אז] לא שקלינן וטרינן, ואי לא כתב ליה עומקא ורומא לא קני עומקא ורומא אף על פי שאין עליו גג גבוה עשרה [טפחים], ואם בא להגביה ולבנות על אויר הבית או לחפור תחת הקרקע אינו רשאי, דרום ועומק משוייר הוא.
והילכך אם חצר היא, כלומר, שמכר [חללה] של חצר, לא קנה לוקח אלא עד ראש כותלי החצר, וכן כתב הרא"ם ז"ל מן הקרקע ועד ראש הכותלים, ואם יש עליו תקרה קנה גם הגג בזמן שאין לו מעקה גבוה עשרה טפחים עד כאן, ואם בית, אין לו באויר שעל גבי הבית ולא למטה ולא כלום, ואם חורבה, נראה לי כיון שסתם חורבות עשויות ליבנות, ויש לו באויר כדי סתם רומו של בית, דהיינו כדנקיט איסורייתא דמחוזא ועייל ונפיק והדר, וכדאמרינן בריש פרק השותפין (ז, א) כי לא אתנו בהדדי עד כמה, ואסיקנא אמר רב הונא בריה דרב יהושע כדנקיט איסורייתא דמחוזא ועייל ונפיק והדר.
ובשדה ובכרם מסתברא דמסתמא קני רומא, דלכך עשויין, שאין עשויין לבנות על גביהן, אבל בעומקא לא, עד דכתיב ליה עומקא, דהא אין עשויין לכך, וכדתנן המוכר את השדה לא מכר לא את האבנים שאינן לצרכו ולא את הקנים שבכרם וכו', ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה, הרי כולן מכורין, ובין כך ובין כך לא מכר לא את הבור ולא את הגת, וכשכתב לו עומקא ורומא קנה עומק ורום, שאם בא להגביה ולבנות באויר או להעמיק ולחפור מגביה ומעמיק, והכי תניא בתוספתא למה כתב לו עומקא ורומא שאם רצה להשפיל ישפיל ולהגביה יגביה, והכי איתמר נמי בירושלמי ובמוכר חצר אני מסתפק אם קנה עומקא ורומא בסתמא, דהא משמע דיותר בקל קנוי עומקא ורומא מבור ודות הבנויין כבר, ותנן המוכר את החצר מכר בתים בורות שיחין ומערות, ומסתברא דלא קנה עומקא ורומא, דשאני בורות שיחין ומערות, משום דחצר כולל הוא כל הבנוי אשר שם, כמו בירה שכולל את כל מה שהוא בנוי שם, אבל המוכר אפילו את החצר או הבירה לא קנה עומקא ורומא עד שיכתוב לו עומקא ורומא, וכל שלא כתב לו עומקא ורומא ובא מוכר לבנות עליה באויר על גבי דיומדין בונה, וכן אם בא לחפור מבחוץ ולהשפיל תחת קרקע הבית עושה, ובלבד שלא יזיק בחפירתו לבעל הבית. והרא"ם ז"ל כתב, שאינו יכול לחפור תחת הקרקע, כדי שלא יזיק, ואם כן מה מועיל לו למוכר שיור עומקא, שאם חפר הלוקח בורות שיחין ומערות הרי הן של מוכר.
אהני עומקא ורומא למקני עומקא ורומא: פירש ר"ש ז"ל דבדכתב ליה עומקא ורומא, אף על גב דלא קני בור ודות, גג גבוה מיהא קני, ואף על גב דלא כתב ליה עד רום רקיעא, והיינו דאמרינן גבי איהני מארעית תהומא למיקני בור ודות ומחילות, ולא מני בהדייהו גג גבוה, אלמא בעומקא ורומא לבד קנאו.
והא דאמרינן מארעית תהומא ועד רום רקיעא לא מהני ולא מידי, אלא סוף דבר הוא, כלומר שכל תחום צריך על כל פנים שני גבולין בראשו ובסופו. ואני אומר דלפי דרכו של הרב ז"ל עוד יכול לומר בהזכרת עד רום רקיעא, משום דבלשון זה לבד קנה עומקא ורומא ובור ודות ומחילות, וכדעת הגאונים ז"ל, וכמו שאכתוב בסמוך בע"ה.
ועוד ראיה לדינו של הרב ז"ל, מדקתני בסופא דמתני' ולא את הבור ולא את הדות אף על פי שכתב לו עומקא ורומא, ואלו ברישא דקתני לא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים לא קתני, שמע מינה דגג קנוי לו בשכתב לו עומקא ורומא. אלא דלדידיה קשיא, דאם כן כי אמרינן לימא מסייעא ליה לא את הבור ולא את הדות וכו', ואי סלקא דעתך בסתמא קני עומקא ורומא, כי כתב ליה עומקא ורומא ניהני למקני בור ודות ומחילות, אמאי לא דחי לעולם בסתמא קני עומקא ורומא, וכי כתב ליה אהני ליה למקני גג גבוה עשרה טפחים ועומקא לתחום לו את הגבול, וכמו שאמרנו לדעת הרב ז"ל בעד רום רקיעא.
ועוד יש להקשות אי כי אמרינן אהני מארעית תהומא למיקני בור ודות ומחילות, בדוקא קאמרינן דלרומא לא אהני ולא מידי,הא לא אפשר, דמכי איכא למימר דקני אפילו עלייה הבנויה על הבית, ומי גריעא עלייה מדות.
ועל כן נראה יותר כדברי הרב ר' יוסף הלוי ז"ל, שכתב דגג נמי לא קני אלא אם כן כתב לו עד רום רקיעא. ואם תאמר אם כן אמאי לא אמרינן הכא אהני מתהום ארעא ועד רום רקיעא למקני בור ודות ומחילות וגג גבוה, כבר פירש הרמב"ם ז"ל (פכ"ד מהל' מכירה הט"ו) דמחילות היינו עלייה שעל גבי הבית, ופעמים עושין כעין מחילות על הגגות, ומתניתין דקתני אף על פי שכתב לו עומקא ורומא, אכולא מתניתין דהמוכר את הבית קאי, ובין אבור ודות וגג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים, הכי קאמר אף על פי שלא כתב כמי שכתב דמי למיקני עומקא ורומא, כלומר מתניתין הכי קאמר, אף על פי שכתב לו בסתם, מכירתו עומקא ורומא, דכל מי שקונה על דעת כן הוא קונה, וסתמו כפירושו לקנות עומקא ורומא, מכל מקום אינו כמפורש לגבי בור ודות ומחילות, אלא אי כתב ליה קני ואי לא לא קני. כך נראה פירושו לפי גירסת הספרים דגרסי ולמקני בור ודות ומחילות אי כתב ליה קני אי לא לא קני.
ולפי גירסא זו משמע, דהא דאמר רב דימי צריך למכתב ליה מארעית תהומא עד רום רקיעא, לא שהלשון הזה דוקא כולל העמק והרום ובור ודות וגג, אלא מיתור הלשון הוא שדנין כן. ולכאורה ודאי הכין משמע, מדאמרינן לימא מסייעא ליה לא את הבור ולא את הדות וכו', ואי סלקא דעתך עומקא ורומא בסתמא קני, כיון דכתב ליה עומקא ורומא ניהני למקני בור ודות ומחילות, אלמא קניית בור ודות וגג אינו תלוי בלשון מארעית תהומא ועד רום רקיעא, אלא ביתור הלשון.
אבל הגאונים ז"ל גורסים, למקני בור ודות ומחילות אי כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא קני, ואי לא לא קני, אלמא לא מחמת יתור לשון הוא, אלא ממשמעות הלשון. ולפי גרסא זו נראה לי דלא גרסינן ולמיקני, בוא"ו, אלא למיקני, והכי פירושא אף על גב דעומקא ורומא סתמן כפירושן ובין כתב ובין לא כתב הרי הוא קונה עומקא ורומא, למקני בור ודות ומחילות אינו קונה עד שיכתוב מארעית תהומא ועד רום רקיעא, ואף על גב דמעיקרא למאן דאמר דמתניתין מסייעא ליה קא סלקא דעתיה דתלוי ביתור לשון, השתא אמרינן דאינו אלא במשמע הלשון. כנ"ל לפי גרסת הגאונים ז"ל. והילכך אי לא כתב ליה אלא קני לך מארעית תהומא ועד רום רקיעא, אפילו לרב דימי קנה עומקא ורומא ובור ודות ומחילות וגג, אלא לרב דימי אתא לאשמועינן דעומקא לבד לא מהני אלא מתהום ארעא ועד רום רקיעא מהני אפילו לבור ודות, וכיון דמהני להני דחשיבי, כל שכן לעומקא דלא חשיב.
גרסת הספרים כך היא: תא שמע לא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים ואי סלקא דעתך בסתמא קני כי גבוה עשרה טפחים מאי הוי אמרי כי גבוה עשרה טפחים חשיב: ולפי גרסא זו בודאי יש סיוע מכאן לדברי ר"ש ז"ל שכתב, דאי כתב ליה עומקא ורומא לכולי עלמא קני גג גבוה עשרה, דאי לא, היכי סלקא דעתא דלמאן דאמר בסתמא קני קני טפי בסתם מבמפורש למאן דאמר בסתמא לא קני, ודי לו לסתם להיות כמפורש. ויש גרסות אחרות דגרסי: הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך בסתמא לא קני כי לא גבוה עשרה טפחים מאי הוי, אמרי כי גבוה חשיב כי לא גבוה לא חשיב. ולומר דאפילו לא היה לו מעקה עשרה טפחים לא גרע מאויר ולמה קנאו. ואהדר ליה, דכל שאינו גבוה לא חשיב ובטיל לגבי בית ומכלל חבית נחשב ונקנה עמו.
תא שמע ריש לקיש אומר זאת אומרת וכו': ומדרב פפא קא מייתי, ואף על גב דמשמע דלית הלכתא כרב פפא אלא כרב זביד, חדא דהא רב פפא סלקא בקושיא, ועוד דבפרק מי שמת (קמח, ב) גבי בית לאחד ודיוטא לעצמו נקטינן ודייקינן מדרב זביד. ואי אפשר לומר דרב זביד נמי אית ליה הא דרב פפא, דמשום יתור לשונו היכי יהבינן ליה תרווייהו, דלמא לא נתכוון אלא לאחד, לא מהני. אלא ודאי כי היכי דלרב פפא חדא לרב זביד נמי חדא, ומכל מקום שפיר פריך הכא מדרב פפא, דרב זביד ורב פפא בהא לא פליגי ופלוגתייהו לאו בהא תליא, הילכך כיון דמדרב פפא מיהא שמעינן דבסתמא קני, לפיכך פרכינן מינה. ודחינן לעולם בסתמא לא קני, ואהני על מנת דאי נפל הדר בני לה.
וקיימא לן כרב דימי דעומקא ורומא בסתמא לא קני, ואהני עומקא ורומא למיקני עומקא ורומא, ומארעית תהומא עד רום רקיעא למיקני גג גבוה עשרה טפחים שעל גבי הבית ובור ודות ומחילות. ולפי גרסת הגאונים ז"ל אפילו מארעית תהומא ועד רום רקיעא לבד קנה הכל, כמו שכתבתי למעלה.
הא דאמרינן: דלמא רבי עקיבא ורבנן בהא פליגי דרבי עקיבא סובר שאין אדם רוצה שיתן מעותיו וידרסוהו אחרים וכו': פירש ר"ש ז"ל דרבי עקיבא [סובר] היזק דריסה עדיף ליה מהיזק פריחה, ולפיכך על המוכר רמי לגלויי, ורבנן סברי בהפך דהיזק פריחה עדיף טפי ולוקח הוה ליה לגלויי, וקשיא לי דאם כן מאי קאמר אין אדם רוצה שיטול מעותיו ויפרח באויר, לא הוה ליה למימר אלא אין אדם רוצה שיפרח באויר. ועוד דכי אמרינן אלא מסופא מכרן לאחר וכו', הוה ליה למימר אי הכי אימא סופא מכרן לאחר וכו', ואי בטענת דריסה ופריחה פליגא, איפכא שמעינן להו, וקשיא רישא אסופא.
ונראה לי דהכי פירושא, דלמא רבי עקיבא סבר אין אדם רוצה שיתן מעותיו וידרסוהו אחרים, ואף על גב דלגבי מוכר איכא הפסד טפי, דצריך לפרוח באויר, מכל מקום כיון דצריך הוא למעות, מעות דחקוהו שלא לחוש לפריחותו, וגמר ומכר ולא שייר אפילו דרך. ורבנן סברי אין אדם דחוק כל כך למעות, שיטול מעות על מה שמוכר, ויפסיד כל מה דמשויר, שיצטרך לפרוח ואי אפשר לו. ולעולם הפסד פריחה אפילו לרבי עקיבא טפי עדיף מהפסד דריסה. ולפיכך חזר והביא מסופא דתנן מכרן לאחר וכו', כלומר ובשלמא לרבי עקיבא דאמר דמוכר מוחל מחמת דוחקו על פריחה, כל שכן על דריסה, אבל רבנן הוה להו לאודויי כיון דהפסד פריחה מרובה ושל דריסה מועט מידע ידע דלוקח על דעת כן נותן מעות ולא שיצטרך לפרוח באויר. אלא דלאו בהכי פליגי אלא בעין יפה ובעין רעה.
וקיימא לן כרבי עקיבא, חדא דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני, ושמואל אמר הלכה כרבי עקיבא, ועוד דהא אמר ליה רב הונא לרב נחמן הלכתא כותייכו דמקריביתו לבבא דריש גלותא.
מתני': המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא מכר את המפתח וכו' ולא מכר לא את התנור ולא את הרחים: כך כתוב בנוסח הספרים שלנו. ולגרסא זו לא פליגא מתניתין בהא אברייתא. וכן יש בנוסח משנתינו מכר המכתשת הקבועה אבל לא מכר את המטלטלת, ובברייתא מכר את החקוקה אבל לא את הקבועה, ולפי זה מתניתין רבי אליעזר היא, ואפילו הכי קיימא לן כסתם מתניתין ויש מי שגרס בברייתא מכר המכתשת הקבועה אבל לא את החקוקה, ופירש הראב"ד ז"ל החקוקה היושבת בחקק שלה אשר הכינו לה לישב בתוכו ולא קבעוה שם בטיט והקבועה היא הקבועה בטיט, ומתניתין כולי עלמא היא. וכן הוא בירושלמי. וכתב הרב ז"ל שזו הגרסא ישרה בעיניו. ואם הגרסא כן לא ידעתי על אי זה יחלוק רבי אליעזר. ואולי על המפתח, דמפתח הקבוע היא דומיא דדלת, כדאמרינן בגמרא, אלא שאני תמה שהדלת בעצמו אינו מחובר לקרקע.
גמרא: מה דלת קבוע אף מפתח קבוע: יפה פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, קבוע בתשמיש דלת זה, כגון מפתחות שלנו, שאינן ראויות כל מפתח ומפתח אלא למנעול שלו. ומפתח שאינה קבוע כגון אותו שאנו קורין קאדנ"ט וקורין אותו בלשון ערב קפ"ל והוא אינו קבוע לדלת זו אלא לכל פתח ופתח. ור"ש ז"ל פירש קבוע בדלת ושאינו קבוע בדלת.
צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה: פירש רש"י ז"ל צנור של אבן או של עץ כעין סילון ויורדין ממנו מים למקוה. ואינו מחוור, דצנור שהוא פתוח מכאן ומכאן כעין סילון אינו פוסל את המקוה, שאינו עשוי לקבלה, ושנינו במסכת מקואות (משנה, מקואות ד, ג) סלון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שאינו עשוי לקבלה, ושנינו עוד (שם, מב) המניח טבלה תחת הצנור אם יש לה לבזבז פוסלת את המקוה ואם לאו אינו פוסלת, ואם חקק בו כדי לקבל צרורות, פוסל את המקוה, דתנן (שם, מג) החוטט בצנור לקבל בו צרורות בשל עץ בכל שהוא בכלי חרס ברביעית רבי יוסי אומר אף בכלי חרס בכל שהוא, ירד לתוכו עפר ונכבש כשר, פירוש נכבש ונדחק שם עד שאין המים העוברים בתוכו אינן יכולים לשטוף אותו, הרי בטלו חללו ושוב אינו בר קבלה. וצנור זה ששנינו שפוסל את המקוה כשחטט בו לקבל צרורות הוא.
שאני פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן: פירש ר"ש(י) ז"ל ולפיכך מיקל בו רבי אליעזר, דאפילו קודם שקבעו אין לו טומאה אלא מדרבנן, והילכך בקבעו מקל בו רבי אליעזר, אבל לעיל גבי צנור שמים פוסלין את המקוה מדאורייתא, כדתניא בתורת כהנים (שמיני פרשה ט) יכול מלא מים על כתפו ועשה מקוה בתחלה יהא טהור תלמוד לומר מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, התם מודה רבי אליעזר דפסיל מקוה.
ומתמה תלמוד מכלל דשאובה דאורייתא, כלומר, מדמשני הכי שמע מינה דברייתא דלעיל בפסול שאובה דאורייתא מיירי, והלא מדרבנן היא, כדתנן במסכת יבמות (פב, ב) מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר אמר רבי יוחנן עד כמה עד רובו, דכל שהיה כשר מתחלתו אפילו נתן לתוכו מים שאובין בטלו ברובא, ואי נמי קמא קמא בטיל, ולעיל נמי גבי צנור המקוה עשוי כבר כהוגן ואחר כך קבעו צנור, כדקתני פוסל את המקוה, מכלל דהיה שם מקוה מעיקרא, הילכך פיסולה מדרבנן היא. זהו תורף פירושו של ר"ש ז"ל.
ומה שאמר הרב דמקוה שלם אם נפלו עליו לאחר מיכן מים שאובין פוסלין את המקוה מדרבנן, אינו מחוור, דמקוה שלם שיש בו ארבעים סאה שוב אינו נפסל, דתנן (משנה, מקואות ז, ג) היו בו ארבעים סאה ממלא בכתף ונותן עד שיחזרו מראיהן למראה מים, והא דתנן מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר רבי יוחנן עד רובו, כדאיתא ביבמות פרק הערל (פב, ב), דאלמא אם נטל רובו כענין זה פסול ואף על פי שמתחלתו כשר היה, י"ל דשאני התם, דכיון שנוטל ממנו פוסלין אותו משום מראית העין, שנראה כנוטל מן הכשרין ונותן שאובין, ומיהו דוקא עד רובו, הא לא נטל רובו כשר ולא חיישינן, ורש"י ז"ל (ביבמות שם) פירש לההיא במי פירות ולא שינו מראו דמפסיל ברוב, ובודאי דלעיל מינה איירי התם במשנה במי פירות שנפלו למקוה.
והאמר ר' יוסי בר חנינא בדף של מתכת עסקינן: פירש ר"ש ז"ל דמשום דלא מצינו לפשוטי כלי עץ שום טומאה ואפילו מדרבנן, אלא בראויין למדרסות, דכלי עץ ושל עצם ושל עור איתקוש לשק, משום הכי אוקמוה רבי יוסי לדף זה בשל מתכת.
וגם זה אינו מחוור, דאם כן מאן דאמר שאני פשוטי כלי עץ דרבנן מיטעא טעי וסבר דאית ליה טומאה מדרבנן, ואם איתא, הכי הוה ליה למימר, ופשוטי כלי עץ בר קבולי טומאה כלל נינהו והא דומיא דשק בעינן, ואמר ר' יוסי ב"ר חנינא בדף של מתכת עסקינן, ומדלא פריך הכי, ודאי משמע דמאן דמוקי לה בשל עץ לא טעי, אלא דמדר' יוסי מקשה אמאי דקא מוקי לה בשל עץ, אבל בשל מתכת אפילו רבי אליעזר מטמא, דאילו רבי יוסי קאמר דאפילו בשל מתכת פליגי, ואפילו בהכי מטהר רבי אליעזר וכח דטהרה אתא לאשמועיננן ואי נמי אפילו רבנן מודו בשל עץ, דכיון דאין להן טומאה מדאורייתא, כי קבעו בטלו מתורת כלי, אבל בשל מתכת דטומאתן מדאורייתא הוא דמטמו, כנ"ל. ועוד דהא תניא בתורת כהנים (שם יא, לב הל' קטז) יכול שאני מוציא השולחן והטבלא והדולפקי תלמוד לומר מכל כלי עץ, אלמא אלו משמשין אדם ומשמשין משמשי אדם מקבלין טומאה אפילו מדאורייתא.
ויש אומרים ששלשה חלוקי פשוטי כלי עץ יש, יש מקבלין טומאה מדאורייתא, ויש מקבלין טומאה מדרבנן, ויש שטהורין לגמרי. כלים הראויים למדרסות, מקבלין טומאה מדאורייתא, וכדאמרינן בבכורות בפרק על אלו מומין (לח, א) ואי אין לו תוך לכלי שטף מדאורייתא בר קבולי טומאה הוא. והא דומיא דשק בעינן, ופריק בהנך דחזו למדרסות, וכן אם משמשין את האדם ומשמשיו טמאין מן התורה, כדתניא (שם) יכול שאני מוציא את השולחן ואת הטבלא ואת הדולפקי תלמוד לומר מכל כלי עץ רבה [וכו'] אף אני ארבה את השולחן והטבלא והדולפקי שהן משמשין את האדם ומשמשי אדם, ודוקא משמשי אדם ומשמשיו, אבל משמשין משמשי האדם ואינן משמשין את האדם טמאין מדרבנן, והיינו דאף דאוקימנא מעיקרא בשמעתין בדף של מתכת, אבל פשוטין שאינן משמשין אפילו משמשי אדם לכולי עלמא טהורין מכלום, וכדאמרינן במסכת סוכה (יב, ב) גבי חינצין בזכרים כשרה, ואמרינן התם (ט, ב) נמי גבי מחצלת עשאה לסיכוך מנסכין בה.
ויש אומרים דכל פשוטי כלי עץ ואפילו משמשין אדם ומשמשיו כשלחן והטבלא, אין להם טומאה מדאורייתא, ודרשא דתורת כהנים מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, כדדרשינן נמי התם מעשר ירק ואילן מקראי, ודבר ברור שאינן אלא מדרבנן, אלא קראי אסמכתא בעלמא נינהו, ומביאין ראיה מהא דתנן בכלים ומיייתו לה בפרק קמא דשבת (טז, א) כלי עץ [כלי עור כלי] עצם כלי זכוכית אין להם טומאה מן התורה, ושמעינן מינה דפשוטיהן לא מקבלי טומאה מן התורה כלל אלא מדרבנן.
לעולם דרבנן ושאני שאובה דרבנן: כבר כתבתי למעלה שר"ש ז"ל פירש שאובה זו שנפלה על מקוה שלם, וכדאמרינן פוסל את המקוה, דאלמא מעיקרא מקוה שהיה, וגם כתבתי מה שיש עליו מן הקושיות במשנתנו שבמסכת מקואות. והראב"ד ז"ל פירש שאובה בזו שלא נשאבו מימיה על ידי אדם אלא עלידי שמים, שרדו מי גשמים ונפלו למקוה דרך צנור. ויש אומרים שכל שאובה בקרקע מדרבנן, והדתניא בספרא (תורת כהנים ויקרא יא, לו) יכול מלא בכתף ועשה מקוה בתחלה יהיה כשר, ההיא דרשא אסמכתא בעלמא היא.
והריני כותב מה שכתב רבינו שמשון ז"ל בפירוש המשניות שלו במסכת מקואות בפרק שני במשנת ספק מים שאובין (מ"ג), ואכתוב המשנה ומה שפירש הוא ז"ל עליה כדי לעמוד על עיקרן של דברים ולהתלמד מהן במקום אחר.
שנינו: ספק מים שאובין שטיהרו חכמים ספק נפלו ספק לא נפלו, אפילו נפלו ספק יש בהם ארבעים סאה ספק אין בהם. שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה והאחד אן בו, נפלו לאחד מהם ואינו ידוע לאי זה מהם, ספקו טהור, מפני שיש לו במה יתלה. היו שניהם פחותים מארבעים סאה, ונפל לאחד מהם ואינו יודע לאי זה א' מהם נפל, ספקו טמא, שאין לו במה יתלה.
פירוש: ספק מים שאובין שטיהרו חכמים כלומר, במקום אחר, כדתנן במסכת טהרות פרק רביעי (מ"ז) אלו ספקות שטיהרו חכמים ספק מים שאובין. ספק יש בהן ארבעים סאה, כלומר ספק היה במקוה ארבעים סאה כשרים קודם שנפלו השאובין, דשוב אין השאובין פוסלין אותו. שיש לו במה יתלה, כלומר, שיש לו מקום לתלות נפילתם שלא גרמו בו פסול. שאין לו במה יתלה, דממה נפשך בהי מנייהו דנפול פסלוהו, ולכך שניהם פסולין. והאי דמטהרין הכא ספק מים שאובין במקום שיש לו במה יתלה, היינו משום דשאובה דרבנן כדאיתא במרובה (ב"ק סז, א) ובפרק המוכר את הבית, ואפילו כולו שאוב דרבנן, כדמשמע בתוספתא (פ"ב, ה"א) דקתני: מקוה שהניחו ריקן ובאו ומצאו מלא כשר, מפני שזה ספק מים שאובין וחזקת המקואות כשירות, כלומר, ספק מים שאובין חזקת כשרות למקוה, מדקתני ריקן ולא קתני שהניחו חסר ומצאו שלם, שמע מינה שריקן נמי דלא היה בו כלום מעיקרא מטהרינן מספק.
ועוד אמרינן בפרק קמא דפסחים (יז, ב) גבי משקין בית מטבחיא בקרקע טהורין דחזו להטביל מחטין וצנורות, והתם כולה שאוב הוא, שמע מינה דמדאורייתא מחזא חזו. והא דתניא בתורת כהנים בפרק ויהי ביום השמיני (שם): יכול מלא מים בכתפו ועשה מקוה בתחלה יהא טהור תלמוד לומר אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אסמכתא בעלמא היא, כדאשכחכן גבי מעשר פירות וירק דרבנן ודימוע דרבנן, ואין עולין באילן דרבנן כולהו דריש מקראי בתורת כהנים ובספרי.
ואם תאמר אי כולו שאוב מדאורייתא כשר, אמאי פסלו חכמים שאובה כלל, וי"ל דגזרו אטו בכלי, ובכלי עצמו לא שרי לטבול, דבעינן מקוה דומיא דמעיין שהוא בקרקע. ומיהו אי אפשר לומר בשום ענין דכולו שאוב מדרבנן, מהא דתנן במסכת פרה (משנה, פרה ו, ד) ומייתי לה בפרק שני דזבחים (כה, ב): נתן ידו או רגלו כדי שיעברו מים לחבית פוסלין עלי קנים ועלי אגוזים כשרים, זה הכלל דבר המקבל טומאה פסולין דבר שאין מקבל טומאה כשרין, ואמרינן בפרק שני דזבחים (שם): מנא הני מילי אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בר אבא אמר קרא אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור, הוייתן על ידי טהרה תהא, והאי קרא גבי מקוה כתיב, ומייתי מיניה ראיה אל מים חיים אל כלי דגבי פרה, משום דמשמע קרא שכל הוויות יהו על ידי טהרה ולא על ידי דבר שמקבל טומאה, שמע מינה דשאובה מדאורייתא לכל הפחות כולו שאוב ואפשר דשאובה שעל ידי כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דפסלי מקוה, כדאיתא בפרק קמא דשבת (טז, ב) דאפילו כולו שאוב דרבנן דהוייתן על ידי טהרה, דאינן מקבלין טומאה, והא דפריך בפרק המוכר את הבית מכלל דשאובה דאורייתא בתמיה, דמשמע דליכא שום שאובה דאורייתא, מדלא מוקי לה בכולו שאוב מדאורייתא, ומשום דסתמא קתני צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, דמשמע כדקיימא לן אפילו בשלשת לוגין בסוף.
וההיא דפסחים בקרקע טהורין דחזו להטביל, משום דאי אפשר בלא המשכה, דכי נפלו מיא ארצפה ממשיכו אילך ואילך, והוה ליה כשאובה שהמשיכוה כולה דטהורה. וההיא דמקוה שהניחו ריקם לא דמיא כלל, דהתם טעמן כדקתני שחזקת המקואות כשירות, דהכי פירושה, דסתם מקוה עשוי לטבול בו, ומספיקא תלינן להכשר, דחזקת העושה מקואות עושהו בכשרות. ותדע דקתני סופא צנור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מן הצנור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול, מפני שהפסול מוכיח, ואם יש בו רוב מקוה כשר, מפני שזה ספק מים שאובין למקוה, כלומר, שהפסול מוכיח שיש לתלות בזה כמו בזה, וחזקת המקואות כשירות לא שייך הכא, אבל כי איכא רוב מקוה כשר מספק, שמע מינה שלא טיהרו חכמים ספק מים שאובין למקוה אלא היכא דאיכא רוב מקוה כשר, דמשם ואילך שאובה דרבנן, דמדאורייתא ברובא בטל. ועוד, בברייתא שהבאתי לעיל, דקתני שני מקואות של ארבעים סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות, אי כולו שאוב מדרבנן היה לנו לטהר כי היכי [ד]כשרים ספק מים שאובין למקוה, אלא שמע מינה כולו שאוב דאורייתא.
ובירושלמי [דריש] פרק בתרא דע"ז (פ"ה ה"ד) משמע דמודו (כולו) [כותאי] בשאובה דפסולי, מכלל דהויא דאורייתא. ויש לדחותה. ולקמן אפרשנה בפרק שמיני. עד כאן לשון הרב ז"ל.
כתב הראב"ד ז"ל: אי קשיא לך כיון דחזינן דרבי אליעזר סבירא ליה תלוש ולבסוף חברו מחובר הוא, ואפילו טמאה דאורייתא נמי מטהר, טעמא דרבי אליעזר מיערת הדבש למה לי. ההוא לדבש שבתוכו הוא דאתא אבל לכוורת גופה לא צריך.
איצטרובלא דרחיא: יש מפרשים השכב, והקלת _ הרכב, וקורין אותה קלת מפני שהיא קלה ומתעגלת על השכב לטחון התבואה, והוא כענין שאמרו בברייתא (סז, ה) מכר את הרחים התחתונה אבל לא את העליונה.
המוכר את החצר מכר את הבור ואת הדות: ואף על גב דבבית אינו מכור, טעמא משום דבית אינו עשוי לכביסה ולא להשקאת בהמות אלא לדירה, ולפיכך הא תשמישתה לחוד והא תשמישתה לחוד, אבל חצר עשוי לכביסה, וכדאמרינן (לעיל נז, ב) בכל השותפין מעכבין חוץ מן הכביסה, שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה, וכן משקין שם בהמות, ונמצא תשמיש החצר והבור תשמיש אחד, ולפיכך נמכרין עמה.
מאי סנטר הכא תרגימו בר מחוניתא שמעון בן אבטולמוס אומר באגי: איכא למידק, דהא על כרחין סנטר גברא, שהרי שנינו (גטין פ, ב) אפילו לא כתב אלא שם סנטר שבעיר כשר, וגרסינן בירושלמי (בבא מציעא פ"ה ה"ה) ישראל שנעשה סנטר או אפוטרופוס לגוי מותר ללוות ממנו בריבית וגוי שנעשה סנטר או אפטרופוס לישראל אסור ללוות ממנו ברבית. וי"ל דודאי סנטר גברא, אלא דעל שם שנתמנה על מס השדות שנקראו סנטר, נקרא גם כן הוא סנטר, וכעין שקוראין זהרורי על שם שממונים על מס זוהרי שהם פרדסי ובוסתני, והכא בהא פליגי, סנטר דמתניתין אי על הממונה אמרו, מפני שצריכין לו להגיד מס השדות, ואי זה שדה מעלה ואיזה שאינו מעלה, כמוהו מזדבן, או דילמא לא אמרו כאן אלא השדות בעצמן.
ומה שאמרו סברוה מאי שלחין גנוניתא ואמרו מי סברת שלחן גנוניאתא לא מאי שלחן באגי: איכא למידק, דהא על כרחין שלחין גנוניאתא, שהרי שנינו (לעיל כה, א) ובית השלחין וטכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתן שלש שנים, וגנוניאתא אינון דעושין פירות תדיר, אבל באגי אינן עושין פירות תדיר, ועליהם שנינו (שם) שדה הבעל חזקתן שלש שנים ואינם מיום ליום, ועוד שנינו (מועד קטן ב, א) משקין בית השלחן במועד לפי שהן עשויין לירקות ואינן מתקיימין בלתי השקאה תדיר. יש מתרצים דהתם גרסינן שלהין בה"א, וכדאמרינן התם דמתרגמינן עיף ויגע משלהי ולאי, והכא גרסינן שלחין בחי"ת, ודאמרינן דכתיב ושלח מים על פני חוצות. ואינו מחוור, דבכולהו ספרים גרסינן במתניתין הכא והתם בית השלחין.
אלא יש לפרש, דכל ארץ שצריכה למים הרבה נקראת בית השלחין, וכדכתיב ארץ לא שבעה מים, ולשון זה כולל בית שדה בית הבעל וגנוניתא, וההיא דמסכת משקין כולל כל שצריך מים תדיר ושהוא צמא למים הרבה, וההיא דפרק חזקת פורט גנוניתא שעושין פירות תדיר, ובהא מתניתין דהמוכר הוא דפליגי אי גנוניאתא כההיא דפרק חזקת או באגי כההוא דפרק משקין.
מלבנות של חלונות מהו: כלומר בדלא מחברי בטינא, אלא דנקיטי בסיכי, כאידך דמלבנות של פתחים, והכי קא בעי, אף על גב דלגבי פתחים לא איתברירא לן, הכא גבי חלונות מי נימא דודאי לנוי בעלמא הוא דעבידי כל דלא מחברי בטינא או דילמא כיון דמחברי מחברי והרי הן כמלבנות של פתחים. אלא דקשיא לי, שאם לעשותן כמלבנות של פתחים קאמר, מאי נפקא לן מינה לי, דבין שתמצא לומר דודאי לנוי עשויין בין שתמצא לומר שהן בספק כמלבנות של פתחים, כאן וכאן מספק לא קנה ובחזקת מוכר הן, והוא מוציא מיד לוקח בלא ראיה ומוכר אינו מוציא מיד לוקח אלא בראיה. וי"ל דאיכא בין הא להא תרעומת דברים בלבד.
הא דאמרינן סביב: אמר רב משרשיא מכאן למיצרים מן התורה: לאו למימרא שיעכבו המיצרים בקנין שדה וכרם, שאפילו אמר שדה פלוני או שדותי מכורין לך ולא מצר לו מיצרים קנה. וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר. ותדע לך, מדאמרינן במנחות (קח, ב) בית בביתי אני מוכר לך ונפל אחד מהם מראהו נפול, ואמרינן נמי לעיל (סג, א) בין מצר ארעא דמינה פליגי בין מצר ארעא דמינה פסיקא אי אמר ליה אלין מצרנהא פלגא ואי לא אמר ליה אלין מצרנהא תשעה קבין, אלמא אין המיצרים מעכבין. אלא שהראב"ד ז"ל פירשה, שאם לא מצר מיצרים יכול הוא לומר לו לא מכרתי אלא תשעה קבין. ואינו מחוור.
עוד פירש הוא ז"ל, דנפקא מינה לשדה שאינה מסויימת באותה בקעה, ואם לא מצר לו מיצרים יכול לטעון שלא מכר לו באותה בקעה רק במקום אחר, ואם מצר אף על פי שלא כתב לו ולא שיירית, שוב אינו יכול לטעון, שהמיצרים מן התורה, והא אתא לאשמועינן. כן כתב הרב ז"ל.
עוד נראה לומר דנפקא מינה להיכא דקרו לשדה שדה ולבקעה נמי שדה, ומצר לו המיצרים החצוניים, אף על פי דלא כתב ליה ולא שיירית קנה הכל, משום דמיצרים מן התורה, ואם לא היו המיצרים מן התורה אין לו אלא שדה אחת, הקטנה שבכולן, לפי שיד בעל השטר על התחתונה, ואפילו אם אמר לו שדה שיש לי מכורה, וכדאמרינן בשלהי פרק גט פשוט (לקמן קעג, א) אמר לו רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו, שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורין לו, ואמר ליה שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה ונפקא מינה לגרעון הלוקח, היכא דאמר לו שדה שלי נתונה ומכורה לך ואין לו אלא אותה שדה, אי נמי יש לו ואמר לו שדה זו ואלין מצרנהא, ומצר לו מיצר אחד ארוך ומיצר אחד קצר, שאין לו אלא ארוך כנגד קצר או כנגד ראש תור, וכן לכולהו אינך דאמרינן בריש פירקין. כנ"ל.
אמר רב יהודה האי מאן דמזבן ארעא לחבריה צריך למיכתב ליה דיקלי וכו': כתב הראב"ד ז"ל: קשיא לי, דקאמר צריך למכתב ליה, וקא אמר דאי לא כתב ליה בסתמא קני ותירץ הוא ז"ל, דאי לא כתב ליה בסתמא אזיל האי ואכיל פירי, אבל אי קאי ומערער מקמי דנחזיק בהו מקבלין מיניה, ואי שכיב ולא ערער, אף על גב דלא אחזיק בריה לא מצי' מערער, דאמרינן ליה מסתמא אקני להו. עד כאן.
ואינו מחוור בעיני, דהא כולה מתניתין מילי פסיקתא קתני, ובמוכר את הבית אי ערער ואמר לא מכרתי את הדלת ולא את האיצטרובל, וכן במוכר את החצר לא מכרתי את הבור ואת הדות אין משגיחין בו, דמסתמא הכל נכנס בכלכלת המכר, וכן הדין במוכר את השדה, ששנינו מכר את החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה, שאם בא וערער עירעורו אינו ערעור. ועוד דהא רב יהודה בעצמו אסיק במימריה אפילו הכי שופרא דשטרא הוא, ואם כדברי הרב ז"ל דינא נמי איכא.
אלא נראה לי דלשון חכמים שלום וכדי לסלק התרעומת אמר כן, כלומר שופרא דשטרא הוא, דלאו כולי עלמא דינא גמירי, וכי היכי דלא ליתו לאינצויי צריך לפרש כן שיהא שטרו יפה ולא יצטרך למיקם בהדיא בדינא ודיינא. כנ"ל.
הא דאמרינן: אי דיקלא טבא הוא ואי דיקלא בישא: פירש הרב ר' יהוסף הלוי אבן מיגש ז"ל, דלאו הטוב שבכולם או הרע שבכולן קאמר, אלא אם מן הטובים או מן הרעים קאמר.
הא דאמרינן: ארעא ודיקלי חזינא אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואי לית ליה זבין ליה תרי דיקלי: איכא למידק, הא דבר שלא בא לעולם הוא ולא קנה, ולמה קונה זה, ואפילו רב הונא דאמר קונה, הא אמר עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו. והרב אלפסי ז"ל כתב דלא אמרו אלא כשאינו מצוי לקנות, אבל בדבר המצוי לקנות כדיקלי קנה, וחייב להעמיד לו מקח. והוא ז"ל דחה טעם זה, דכל שאינו ברשותו דבר שלא בא לעולם הוא. וכתב הוא ז"ל, דלא לחייב את המוכר לקנות לו קאמר, אלא שאם רצה שיהא ממכרו קיים יקנה לו שני דקלים.
וגם זה אינו מחוור בעיני משני צדדין, האחד שנראה מתוך דבריו שהלוקח מקפיד בדבר, ואינו רוצה לקנות את השדה, כיון שאין לו שני דקלים, ולפיכך אמרו שאם רצה להכריח הלוקח זבין ליה תרי דיקלי, ואם כן דעת הרב ז"ל כבודו במקומו מונח, שכל שהמקח בדבר שלא בא לעולם שניהם יכולין לחזור בהם. ועוד שאלו שני ממכרין הם, השדה והדקלים, ואף על פי שאין לו דקלים מכר השדה קיים שהרי זה כאומר שדה אני מוכר לך ודקלים ואף על פי שאין לו דקלים מכר השדה קיים, שאין זה תלוי בזה, ולמה יקנה זה דקלים ולמה יקבל זה.
והרב בעל העיטור ז"ל (אות מ' מכירת קרקעות) כתב, דלא אמרו דבר שלא בא לעולם, אלא כגון פירות דקל, דשניהם יודעין ומתנין בדבר שלא בא לעולם, אבל אם המוכר מתנה בדבר שלא בא לעולם, ועל דעת כן נתן לו לוקח את מעותיו, מחוייב הוא לקיים לו תנאו. וכן כתב גם משמו של רבינו נסים ז"ל, ושהביא ראיה מהא דגרסינן בתוספתא דתרומות בפרק האומר תרומה: הא למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו חייב להעמיד לו מקחו.
ולדידי קשיא לי, דהא קיימא לן בנמצאת שדה שאינה שלו ולקחה שאפילו חזר הגזלן שמכרה לו ולקחה מבעלים הראשונים ואורתה או יהבה במתנה, לאו לאוקומי קמי לוקח קא בעי, ואין מחייבין אותו להעמידה בפני הלוקח אף על פי שהיה הלוקח סבור דדבר שלו מכר לו, וכן בשגבאה בחובו ולית ליה ארעא אחריתי.
ואולי נאמר דשאני התם דכיון דהושבה אצל נגזל אי אפשר לומר לו על כל פנים אותה קח לי, דשמא לא יתרצה הנגזל למוכרה לו ואף בכפלים מדמיה, וכיון שכן, כל שהוציאה נגזל מיד הלוקח כבר נסתלק הלוקח ממנה, ולפיכך גם כשהגזלן חוזר ולוקח מנגזל אינו חייב להעמידה בפני לוקח, סוף דינא כתחלת דינא, ואפילו חזר ולקחה מן הנגזל קודם שהספיק להוציא מיד הלוקח, ומן הטענה הזו בעצמה שכתבתי. אבל כשאינו מתנה לו בשדה מסוימת ובדבר מסוים והוא מידי דשכיחי למזבן, חייב להעמיד לו מקח, שאין לזה יש לזה.
אלא שבדקתי אחריה בנוסחאות שבתוספתא תרומות ולא מצאתי כן. ומיהו כיוצא בה מצאתי גם כן (דמשנת) [בתוספתא ד]בבא מציעא (פ"ד, ה"א), דקתני המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו (תמצא) [ונמצא] שאין לו [לא] כל הימנו לאבד זכותו של זה. עד כאן.
והנכון שבשמועה מה שפירש ר"ש ז"ל, זבין ליה תרי דיקלי שלא יהא מחוסר אמנה, שכך התנה לו אני מוכר לך שאקנה לצורכך, או יחזיר מן המעות כנגד שני דקלים, ע"כ לומר שאין מכר השדה תלוי בזה ואף על פי שאין לו דיקלין ואינו נותן לו, דשני ממכרין הן, והילכך משום מחוסרי אמנה הוא דזבין ליה, הא לאו הכי אין זה מקח טעות, והיינו דאמרינן אי אמר ליה ארעא בדיקלי אי אית בה דיקלי קנה ואי לא לא קנה, מקח טעות הוא דעבד.
הכי גרסינן וכן הוא בפירוש ר"ח ז"ל: אלא לדמי הכא נמי לדמי: וכתב הוא ז"ל, שכך קבל פירושו מרבותיו ורבו מרבו, דלהכי אמר לו חוץ מחרוב וסדן הפלוני, לשייר באותה שדה שמכר חלק אחד כמה ששוה אותו חרוב או אותו סדן, וכן באומר חוץ משדה פלוני, ורואין אם נשאר בשדה שמכר תשעה קבין אחר שיסתלק ממנה שעור דמי החרוב או השדה ששייר קנה ואם לאו לא קנה, שאין פחות מתשעה קבין קרוי שדה.
ור"ש ז"ל העביר עליה קולמוס ואמר דהכי גרסינן: ההוא הוא דלא קני הא אחריני קני אלא לא קני הכא נמי לא קני. וטעמו של הרב ז"ל, דאפילו הוי לשון מיותר ולטפויי מלתא קא אתי, הא איכא למימר דלשייר לו דרך קאמר, וכדתנן ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך. ומה נעשה לגרסתן של גאונים ז"ל שגרסתן תורה שלימה הוא, וכן כל הספרים מסכימין עליה. ועוד, דאלו לשייר דרך, לא אתיא שפיר בעיא דחוץ מחצי חרוב, דאי לדרך מי משייר לחציו לא לכולו.
ויש מפרשים דבעיין לרבנן הוא דאמרי דאין צריך ליקח לו דרך, ועל כן השמיטה הרב אלפסי ז"ל. ואינו מחוור בעיני, דהא גביה הלכתא פסיקתא מייתי לה ומשמע דאליבא דהלכתא בעי לה, ודבר המוכרע ממקומו הוא.
ועל כן נ"ל, דלא אמרו במתניתין אם אמר חוץ מאלו אין צריך ליקח לו דרך אלא במשייר כל החרובין והבורות, והילכך כל שאפשר לפרושי יתיר לישניא בשיורא קלילא. ועוד במאי דשייר בגוף מאי דשייר, מוקמינן, הילכך לא שייר אלא דרך. אבל הכא בדשייר חד מנייהו ואיכא אחריני, ודקאמרינן ההוא דלא קני הא שארא קני, והילכך כיון דלא שייר בפירוש כולהו אלא האי, מימרא אמרינן דודאי לא לשייר דרך איכון, דאינך כולהו נמי דרך בעו שלא יפרח באויר, ומאי שנא דשייר להאי ולא שייר לאחריני ולא חרוב טב מאינך הוא, אלא ודאי לשייר במה שמכר דמיו של זה הוא. ומתניתין נמי דכותא, שאם אמר חוץ מבור פלוני ויש שם אחרים צריך ליקח לו דרך ושייר דמיו באותה שדה.
ולולי שיראה מדברי ר"ש ז"ל שאין לחרוב המורכב ולסדן השקמה המשויירין דרך לדעת רבי עקיבא כמו שאין לבור ולדות ולשובך, הייתי אומר שיש להם ומשייר הוא להם ממילא. ויש לי ללמד על זה מהא דאמר רב הונא מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע ואפילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, הני מילי גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא, אבל גבי אילנות דמכחישי בארעא שיורי שייר, דאי לא אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל, כלומר דאם לא שייר לפניו קרקע מצי למימר ליה לוקח עקור אילנך מעתה כמו שפירש רבינו יצחק ז"ל, ולא שיכול לומר לו כן מן הדין, אלא שיתרעם עליו בכך, והילכך הוצרך לשייר לפניו קרקע, ומדנחית לשיורא שייר קרקע גמור לפניו לכל צורכי האילן, ואפילו תחתיהן וביניהן וחוצה להן וליטע אחרים במקומן, וכיון דיש להן מלוא אורה וסלו כל שכן דיש להן דרך, דיותר נקנה דרך ממלוא אורה וסלו, כדמשמע לקמן בפרק המוכר את הספינה (פב, א) על הא דקתני קנה קרקע וכמה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו, ואתקיף עלה ר' אלעזר השתא דרך אין לו, דהויא לה ארעא אחריתי, מלוא אורה וסלו יש לו, אלמא כל היכא דיש לו מלוא אורה וסלו כל שכן דיש לו דרך, ועוד שמעינן לה מדר' זירא, דאמר התם, מדברי רבינו נלמוד שלשה הוא דאין לו דרך הא שנים יש לו דרך, דאמר ליה בארעא דידך קיימי, אלמא אפילו לרבנן מכר שני אילנות ושייר קרקע לפניו יש לו דרך, אם כן כל שכן המוכר קרקע ושייר אילנות לפניו דיש לו דרך, שהרי מה שאין לו ללוקח שני אילנות יש לו למשייר שני אילנות, ומשום דנחית לשיורא משייר כל מה שצריך להם ושיעור יניקתן, ואם נפלו נוטע אחרים תחתיהן, וכל זה משום דנחית לשיורא, כל שכן במה שיש ללוקחן, דהיינו דרך, יש לו למשייר אותן, דאי לא מאי אהני ליה שיוריה אם לא יכנס לעובדן וללקט פירותיהן. ושיור חרוב וסדן נמי שהוא ממילא, במשייר בפירוש שאר אילנות, כדמוכח לקמן, דמקשינן לרב הונא ממתניתין דקתני רבי שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה, ואי אמרת שיורי משייר מדנפשייהו קא ינקי, אלמא שיור החרוב דממילא ושיור מפורש דשאר אילנות חד דינא אית להו.
ואם תאמר והא מתניתין הוא דאין להם דרך, דתנן בין כך ובין כך לא מכר לא מחיצת הקנים וכו' ולא חרוב המורכב ולא סדן השקמה ולא את הבור ולא את הגת ולא את השובך בין חרבין בין ישובין וצריך ליקח לו דרך, דאלמא אף להנך דמכחשי בארעא צריך ליקח לו דרך. לא היא, דהאי צריך ליקח לו דרך לאו אכולהו קאי, אלא בור וגת ושובך דסליק מניייהו קאי, ומשום דלא מכחשי בארעא.
וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל, (פכ"ו מהל' מכירה הי"ד) שכך כתב, זה לשונו: וצריך המוכר לקנות לו דרך מן הלוקח כדי שילך בה עד אותו הבור או הגת או השובך שנשארו לו בשדה, עד כאן, הנה שפרט אלו, אלמא לאלו בלבד צריך ליקח לו את הדרך, הא לכל שאר לא, דכל דאית להו למיחת לשיורא משייר כל מה שצריך לו, ואין לך דבר שצריך לשיירו כדרך, שלא יפרח באויר, ובהני לא פליגי רבי עקיבא ורבנן דמשויירין הן לזה כמו לזה, ונחית לשיורא למה שהן צריכין לרבי עקיבא כמו לרבנן, הואיל ומכחיש בארעא, וכדרב הונא, ולרבנן ודאי דרך יש להם, ואף לרבי עקיבא כן, ואינו במשמע שנאמר דרב הונא אמר סתם יש לו קרקע ואפילו לרבי עקיבא, ונחלק אנחנו ביניהם ונאמר שלא על דרך אחד יש לרבי עקיבא כרבנן, אלא לרבנן כל הצריך ואפילו דרך, ולרבי עקיבא מלוא אורה וסלו ולא דרך, וזו אינה תורה, ועוד דאם דרך אין לו ואינו רשאי ליכנס לשם ללקט פירותיו, מלוא אורה וסלו למה ליה.
ותדע לך עוד, דאי לא תימא הכי, לר' זירא דאמר לקמן בפרק המוכר את הספינה (פב, ב) מדברי רבינו נלמוד שלשה הוא דאין לו דרך הא שנים יש לו דרך, לא מתוקמא ליה מתניתין דצריך ליקח לו דרך אלא בשלשה, דהויא ארעא אחריתי, הא באחד או בשנים אין צריך ליקח לו דרך, דלא הויא ארעא אחריתי ומתניתין סתמא קתני לא שנא אחד ולא שנא שנים ושלשה. אלא ודאי משמע ליה לר' זירא דצריך ליקח לו דרך, ואין צריך דקתני במתניתין לאו אהנך דמכחישי בארעא קאי, אלא אהנך דלא מכחשי בארעא, ולא תימא דחרוב המורכב וסדן השקמה שני, דאפילו חד ארעא אחריתי הוא, ולפיכך אין לו דרך, דמאי שנא. ואף על פי שראיתי כן לאחד מן החכמים שכתב כן, וסמך בזה על ראיות שאין בהן ממש לפי דעתי, ולפיכך איני כותבן.
ופלוגתא היא בירושלמי (פ"ד ה"ח) דגרסינן התם: אמר רבי יוחנן הקונה סדן השקמה בתוך של חבירו, מחלוקת רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבנין, רבנין סברי אין לו קרקע ורבי ישמעאל סבר יש לו קרקע, ויחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דאמרינן לקמן בשלהי פירקין, חרוב המורכב תורת אילן עליו ותורת קרקע עליו, תורת אילן עליו דאילו מכר או הקדיש שני אילנות והוא יש לו קרקע, ותורת קרקע עליו דלא מזדבן אגב ארעא, אמר ר' אמי עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו, תורת עומר עליו דשני עומרין שכחה שלשה אינן שכחה, תורת גדיש עליו דתנן עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה, ואם כן היה לו לומר תורת אילן עליו דהיכא דאקדיש שני אילנות והוא יש לו קרקע, ותורת קרקע עליו דאילו אקדיש חרוב אחד יש לו קרקע, והשתא הוי דומיא ממש דאותה של עומר שתופש שני ההפכים בענין אחד שהיא השכחה, ואילו היה לו לחרוב אחד קרקע גם כן היה לו לתפוס שני ההפכים בענין אחד שהוא קניית הקרקע, וקנה קרקע ואינו נמכר אגב קרקע אינן הפכים ממש.
וסוף דבר, מכל מה שכתבתי יראה לי לכאורה, דשייר שני אילנות או אפילו אילן אחד, וכן שיור דממילא דחרוב המורכב וסדן השקמה ומחיצת הקנים דמכחשי בארעא, לשיורא נחית בהו ושייר קרקע כדין שלשה אילנות ודרך, ואפילו לרבי עקיבא, והיינו דרב הונא, והילכך באומר חוץ מחרוב פלוני לא הוצרך לו משום דרך, דממילא אית ליה, ואלא למאי אמר ליה לדמי.
ומיהו לפי פירושנו זה, הא דאמרו חוץ משדה פלוני, לאו בשדה שלפנים מזה שמכר ושאין לו דרך, אלא על זה שמכר הוא, דהתם ודאי אין לו דרך ממילא, ולשייר לו דרך קאמר, וכדברי רבי עקיבא בבור, אלא חוץ משדה שיש לו במקום אחר שיש מיצר אחר קאמר. כנ"ל. אבל מה אעשה ומדברי רבינו שמואל ז"ל אין נראה כן.
ולימא ליה שטרך בידי מאי בעי: איכא למידק, אם כן אף במודה בשטר שכתבו לא יהא צריך לקיימו, כיון דלא אמרינן מיגו במקום חזקה, דשטרא בידו מאי בעי. וי"ל דאין הכי נמי, דלמאי דאיבעיא ליה לרב עמרם השתא, הכי נמי דמספקא ליה התם ודילמא הלכה כרשב"ג דאמר אין צריך לקיימו. ואי נמי יש לפרש, דשאני התם, דמאן קא משוי ליה שטרא האי, הא קאמר דפריעא הוא, אבל הכא דשטרא מעליא הוא, דילמא אפילו במקום מגו אמרינן ליה שטרך בידיה מאי בעי, דאנן סהדי דלא שביק ליה אילו פרעיא, ומיגו במקום עדים לא אמרינן.
אמר ליה לא. אמר ליה נאנסו מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי: תמיהא לי, מאי קא קשיא ליה תו לרב עמרם, דהא איהו מעיקרא לא בעא מיניה אלא אי אמרינן מגו כי האי ונאמן או לאו, משום דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי, ואהדר ליה דנאמן משום מגו, ואם כן מאי קא קשיא מעתה. ועוד, רב כהנא מאי חדית ליה השתא בהא דאמר ליה ואי אמר ליה נאנסו מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי, היינו דאהדר ליה מעיקרא.
ונראה לי, דרב עמרם דינא וטעמא קא בעא מיניה, וכי אהדר ליה רב כהנא דנאמן אכתי בעי מיניה טעמא מאי, ואהדרא ליה, הגע עצמך, אלו אמר ליה נאנסו זה כמה, מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי, ואמאי לא אמרת לי עד השתא ולא שקלתיה לשטרך מההיא שעתא, אלא מה אית לך למימר דאמר דילמא לא אזדמין ליה עד השתא ונאמן, הכא נמי נאמן בההוא מגו. אי נמי יש לומר, דהא דקאמר ולימא ליה שטרך בידי מאי בעי, לאו רב עמרם הוה [קא מקשי] אלא תלמודא הוא דבעי ליה לברורה דמילתא. כנ"ל.
אמר ליה מה נאמן נאמן ובשבועה: הקשה בכאן ר"ח וכן ר"ש ז"ל מהא דאמרינן בריש פרק כל הנשבעין (שבועות מה, ב) דשבועת השומרין דחייב רחמנא, היינו כשהפקיד אצלו בשטר, דאין כאן משום מגו, ואמרינן התם מכלל דסבירא להו דהפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר. ותרצו הם ז"ל דהתם דחיקותא בעלמא הוא והכא עיקר.
ואין דרכם מחוור כאן כלל, דהתם הוא דאמרינן גבי שכיר לא שאנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כי אמר שכרתיך ונתתי לך שכרך נאמן, ואמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא, ועלה אמר ליה רבא ומאי מעליותא דאם כן דאמרינן מגו כי האי, שבועת השומרים שחייב רחמנא היכי משכחת לה, מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם כי אמר נאנסו נאמן הכא במאי עסקינן כשהפקיד אצלו בעדים. בעדים נמי מגו דאי בעי אמר החזרתי, ואוקמה כשהפקיד אצלו בשטר, וקסבר דהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר, כלומר, כיון שכן תו אינו נאמן לומר נאנסו לפטר עצמו משבועה תו במגו, דהשתא ליכא מגו, ולולי שפטרתו התורה בשבועת נאנסו היה חייב לשלם או יביא ראיה ויפטור, ומכל מקום כיון שפטרתו התורה בשבועה ואף על פי שאין לו שום מגו, אף בטענת החזרתי פטור מן התשלומין בטענה דהחזרתי במגו דנאנסו ובשבועה, הנה שזה מגלה על זה וישנן לשניהן, כי לולי שהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר היה פטור בלא שבועה, כי אמר נאנסו [נאמן] מגו דהחזרתי אבל עכשיו שאמרו שצריך להחזיר לו בשטר, אף בטענת נאנסו אינו נאמן בלא שבועה, ובשבועה מיהא פטור, שהתורה פטרתו בכך, והדר גלה דין שבועת השומרין שנאמן לומר נאנסו אף כשהפקיד אצלו בשטר לאומר נמי החזרתי שהוא נאמן ובשבועה משום מגו.
לימא בפלוגתא שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרו נשבע וגובה כולו ודייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה: קשיא, והאיך אפשר לומר דטעמא דדייני גולה משום דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי, והא אכתי איכא מחצה מלוה דחייבין לפרוע, ושמא עליה נשאר השטר. ולא היא, דאם כן מכל מקום היה לו לכתוב שובר. ותדע, דאי לא תימא הכי, לעולם לא אשכחינן דוכתא דלא מצי למימר הכין, דאתי לאיערומי ולמימר דינר אני חייב לך, ועל אותו דינר נשאר, וכדאמרינן ודילמא אפשיטי דספרא זייר ליה.
ואם תאמר אכתי לדייני גולה אף על גב דלא טענינן להו טענת חזרה משום דלא מצי אבוהון למיטען, ולא טענינן להו ליתמי מאי דלא מצי טעין אבוהון, נטען להו שמא נאנסו כדמצי טעין אבוהון, דאטו דייני גולה לית להו טוענין ליורש. ושמעתי שהאונס אינו מצוי, ונהי דאילו טעין בריא מקבלין מיניה, שהתורה האמינתו, אבל אנן לא טענינן להו.
אבל הראב"ד ז"ל כתב, דיש אומרים, דהכא ביתומים גדולים עסקינן וטוענין אבינו צוה זה שהחזיר הפקדון, ולפיכך אמרו דייני הגולה שאינן נאמנין, שאפילו הוא שאמר אין מקבלין ממנו, משום דשטרא בידיה מאי בעי, ואין טוענין בשבילם שמא נאנס, שהרי הם מודים בשם אביהם שלא נאנס. אבל בעלמא, שלא טענו הם כלום, היינו טוענין בשבילם.
ודחינן לא דכולי עלמא לא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי אלו טוען האב בעצמו, אבל הם אינם נאמנין, דאם איתא דפרעיה מימר הוה אמר, כלומר, בשעת פטירתו בפני עדים, ודייני ארץ ישראל סברי דנאמנין, דהאי דלא אמר בפני עדים אימר מלאך המות הוא דאנסיה. והראשון ששמעתי נראה לי עיקר, דהכא היוצא על היתומים סתם אמרו, בין גדולים בין קטנים, ואלו היה הדין דוקא בגדולים ובטוענין בריא לא היו אומרים סתם.
אמר רבא הלכתא נשבע וגובה מחצה: פירש ר"ש ז"ל: ונשבעין היורשין שבועת היורשין שלא פקדנו אבא. ואינו מחוור, שאין היתומים נשבעין שבועה זו אלא כשהן באין ליפרע מן היתומים, וכגון שמת מלוה בחיי לוה ואחר כך מת לוה, ומשום שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ויש אומרים שנשבעין שבועת היסת שלא פקדם אביהם. וגם זה אינו, שאין שבועת היסת אלא בטוען טענת בריא על הנתבע שהוא יודע או שיש לו לדעת, אבל זה אי אפשר לומר שהם יודעים, וכן אין להם לדעת אם פרע אביהם או נאנס אם לאו.
ויש מי שהקשה, דאדרבה, הרי הן מחוייבין שבועה ואינן יכולין לישבע וחייבין, שהרי הם חייבין לשלם פלגא, ועל השאר אינן יודעין, והוה ליה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא. וליתא, דהא אמרינן בשבועות בשילהי פרק כל הנשבעין (מז, א) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין, ואוקימנא כגון שאומר מנה לאבא ביד אביך והלה אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, שאילו האב בכי הא חייב, דהוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, והיורשין פטורין, דהא אמר רחמנא ולא בין היורשין.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב כהנא וכרבא, דאמרינן דהמפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתי. ודוקא בשבועה חמורה. ומכאן נראה לי להוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו שאינו נאמן לומר פרעתי, שלא כדעת מקצת הגאונים ז"ל שאמרו שהוא נאמן בשבועת היסת כמלוה על פה, וקא יהבי טעמא דכל שטר שאינו גובה מנכסים משועבדים אינו חושש אם מניחו בידו של מלוה, ולפיכך לא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי, ואילו הכא בשטר כיס ובכל מפקיד אצל חבירו בשטר אינו גובה מנכסים משועבדים, ואפילו הכי אינו נאמן לומר החזרתי אלא בשבועה חמורה ומשום מגו דנאנסו, אלמא במלוה את חבירו בכתב ידו צריך להחזיר לו בשטר, שאין לו שום מגו. כנ"ל.
מתני': בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולן. האחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולן: פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש דלא אמרו נתן את כולן אלא כגון בור ודות וגג ושובך וחרוב המורכב, שהן בתוך השדה ואינן בכלל המכירה, אבל מה שאינו בתוך הבית או בתוך החצר, כגון יציע וחדר שלפנים ממנו, כי היכי דאינן בכלל המכירה אינן אף בכלל המתנה. ותדע לך, דהא אמרינן לעיל (סד, ב) איתמר רב אמר הלכה כרבנן ושמואל אמר הלכה כרבי עקיבא, לימא רב ושמואל אזלו לטעמייהו דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ורב אמר יש להם וכו', אלמא לענין דרך דין אחין שחלקו כדין מוכר נינהו, וממילא שמעת דהא דתנן אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו זכו כולן להנך דקיימי בתוך השדה עצמו הוא, אבל מאי דליתיה בתוך השדה וכיוצא בו, ואי נמי דרך שצריך למה שחוצה לו, איכא למימר דמאן דסבירא ליה כרבנן לענין מוכר אין המוכר צריך ליקח לו דרך, סבירא ליה לענין אחין שחלקו דיש להן דרך זה על זה. וזה עיקר. כן כתב הרב ז"ל.
ומיהו לענין דרך שעובר במה שנתן אלא שצריך למה [ש]הוא חוצה לו, כלומר, שצריך לעבור לשדה ששייר, פליגי בה רב [ו]שמואל בפירוש של מתניתין, דלדעתיה דרב, הא דקתני זכו בשדה זכו בכולן אין פירושו זכו בכל השנויין במשנה, דהיינו בור ודות ושובך ודרך, אלא על רישא דמתניתין, דהיינו בור ודות ושובך, אבל לא על סופא, דהיינו צריך ליקח לו דרך, משום דכל שהוא צריך למה שחוצה לו, כדבר שהוא חוצה לו הוא, ואינו בכלל החלוקה ולא בכלל המתנה, ולדעתיה דשמואל אינו משייר שום דבר במה שנתן ואפילו דרך, וכן האחין שחלקו, וזכו בכולן דקתני במתניתין אכולהו דתניא במתני' קאי, כלומר, בין אבור ודות [ו]שובך בין אדרך.
וכן מצאתיה בירושלמי (בשלהי פרקין) דגרסינן התם: רבי אליעזר שאל על כל התורה כולה הושבה או על הראשונה הושבה, נשמענה מן הדה האחין שחלקו יש להן דרך זה על זה, ואית דבעי למימר הכי אמר רבי אליעזר האחין שחלקו זכו בכולן. עד כאן בירושלמי, ופירושו, הא דקתני זכו בכולן, על כל התורה כולה הושבה, כלומר, על כל מה ששנינו במשנתינו שאינו בכלל המכר הושבה זו שאמרו במה דברים אמורים במוכר אבל בנותן מתנה [וכו'], ואפילו דרך בכלל, או על הראשונה, כלומר, על בור ודות ושובך ששנינו בראשה של משנתינו, ומעיקרא פירשה כדעת רב דאמר האחין שחלקו יש להן דרך זה על זה, אלמא לאו אכולה אלא על ראשונה והדר פירשה כדעת שמואל דבכולהו זכו, כלומר, דסתמא קתני זכו בכולן. כנ"ל פירושו.
אמר רב הונא אף על גב דאמור רבנן הקונה שני אילנות בתוך של חבירו לא קנה קרקע מכר קרקע ושייר שני אילנות לפניו יש לו קרקע: ולאו דוקא שנים, אלא הוא הדין לאחד, דהא טעמא דקאמר, אפילו בחד נמי שייך.
ויש מקשים, מאי אף על גב, דאדרבה היא הנותנת, דמאי טעמא אמור רבנן בקונה שני אילנות שאין להם קרקע, משום דמוכר בעין רעה מוכר ומשייר, ומינה במוכר קרקע ומשייר שני אילנות דבעין רעה מוכר ומשייר במה שמכר קרקע ליניקת שני האילנות, דהא אפילו גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא, אמור רבנן דאין צריך ליקח לו דרך. ותדע לך עוד, דכי אקשינן עליה דרב הונא מדרבי שמעון, ואמרינן רב הונא דאמר כרבנן הדר אקשינן רב הונא כרבנן פשיטא, אם כן מאי אף על גב דקאמר.
ויש מתרצים, דבין שני אילנות ושלשה אילנות אם קנה קרקע אם לאו, אינו תלוי בעין רעה ובעין יפה, אלא אם הקרקע טפלה להם ונקרא שדה אילן אם לאו, ואמור רבנן דשלשה הן שגוררין את הקרקע להיותו טפלה להן, אבל שנים לא, ואפילו הכי לגבי דידיה אית להו קרקע, דמשום דלא לימא ליה לוקח עקור אילנך אנן סהדי דרמי אנפשיה ונחית לשיורא. ולא תימא דוקא לרבנן דאמרי דמוכר בעין רעה מוכר בעלמא אלא אפילו רבי עקיבא דאית ליה בעלמא מוכר בעין יפה מוכר הכא מודה דנחית לשיורא, משום דמכחשי בארעא. וזה נכון.
ועוד נראה לי, דהא דאמר רב הונא אף על גב דאמור רבנן, הכי קאמר, אף על גב דתנן הקונה שני אילנות בתוך של חבירו הרי זה לא קנה קרקע, דמתניתין היא בפרק הספינה (פא, א), וההיא אפילו רבי עקיבא היא, וכדכתבינן בפרק חזקת (לז, א) בשמעתא דזה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע, ומשום דמתניתין אפילו רבי עקיבא היא, אלא דלא מפרש בהדיא מאן תני לה, אמר הכין, ואמר אף על גב דאמור רבנן, ומפרש ואזיל דכולי עלמא מודו בה ואפילו רבי עקיבא. וכי אקשי עליה דרב הונא מדרבי שמעון ואתי למימר דרב הונא כדרבנן, משבשי כל האי לישנא, ולומר דלא הכין אמר רב הונא, אלא הכי קאמר, לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר מכר קרקע ושייר שני אילנות יש לו קרקע, כי היכי דמשבשי ליה ואמרינן דלא אפילו לרבי עקיבא קאמר כנ"ל.
הא דאמרינן: דאי לא אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל: פירשו משום רבינו יצחק ז"ל הידוע בעל התוספות, דאי לא אמר ליה עקור אילנך, מעתה קאמר, ואף על גב דקונה שני אילנות בשל חבירו אין המוכר יכול לומר לו עקור אילנך מעתה, אלא עומדין שם עד שיבשו, הני מילי גבי לוקח שני אילנות, דכולי עלמא ידעי דלא שדי זוזיה בכדי, אבל משייר שני אילנות סבור הלוקח דכל שקבל מעות ומכר לו את הקרקע לא שייר קרקע לאילנות, אלא לקוצצן לעצים שיירן, ואמר לו עקור מעתה. ואף על פי שמן הדין יש לו לשיירן כל ימי העץ, אפילו הכי כי היכי דלא ליתו לאינצויי ולא תהוי ליה ללוקח תרעומת עלויה, אנן סהדי דנחית לשיורא ושייר כל הצריך לאילנות. כך נראה לי לפרש לפי דברי ר' יצחק ז"ל.
אלא ר' שמעון דאמר כרבי עקיבא ורב הונא דאמר כרבנן: קשיא לי, כי אמרינן ר' שמעון כרבי עקיבא מאי הוי, הא מכל מקום לכולי עלמא יניקתן משויירת היא למוכר כל ימי העץ, וכמו שכתבתי למעלה, ואם כן אכתי קשיא לרבי שמעון והא מדנפשייהו קא ינקי. ואי אפשר לומר דלרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, חרוב המורכב וסדן השקמה, שאינן נכנסין בכלל מכר השדה, משויירין הן לעצים וצריך הוא לקוצצן כדי שלא יהו יונקין משדה הלוקח, דאי כן מאי צריך ליקח לו דרך דקתני, ואם קוצצן דרך למה להו.
ולפיכך נראה לי שהמקדיש את השדה כולו בפירוש ואי נמי בסתם, אי אפשר לו לשייר אילנות לפניו, מפני שהן יונקין משדה הקדש, ואי אפשר להיות השדה מוקדש ושיהו אילנות של הדיוט יונקין ממנו, ובשלמא אילו היה משייר קרקע, קרקע של הדיוט הוא, דהא משייר גוף הקרקע, אבל זה אי אפשר לו לשייר יניקה בשדה הקדש. ואף על גב דקיימא לן דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ואפילו לרבי עקיבא, וכדקיימא לן במוכר דקל ושייר פירות לעצמו דמשייר דקל לפירותיו, כדאיתא בפרק מי שמת (לקמן קמח, א) וכדאמרינן נמי לעיל בריש פירקין מקום מעשר שיורי שייר, והכא נמי הרי הוא כמשייר מקום יניקת האילנות, אפילו הכי אי אפשר בשדה הקדש, שגוף הקרקע מוקדש הוא ושייר מקום היניקה אינו אלא כדי שיהא גוף לפירות, וכן בדקל לאחד ופירות לעצמו וכן במוכר דקל לפירותיו. ותדע דהא אם מכר דקל לפירות שנה אפילו תוך זמנו אם מכרוהו הבעלים מכור, וכמו ששנינו (לקמן קלו, א) בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו מכרן הבן מכורין לכשימות האב. ולפיכך אמר רבי שמעון שהמקדיש את השדה אי אפשר לו שלא להקדיש חרוב המורכב וסדן השקמה, וכן כל היונקים מן השדה למאן דאית ליה דלרבי עקיבא לא שייר מקום האילן ממש. כנ"ל.
ולפי זה אפשר להקדיש דקל ולשייר פירותיו וכן קרקע, מעכשיו ולאחר זמן אי אפשר שיהא מוקדש והפירות שלו, וכיון שהקרקע אינו מקודש מעכשיו, דהא מעכשיו ולאחר זמן קאמר ומספקא לן אי תנאה או חזרה, אינו מקודש כלל, אוקי ממונא בחזקת מאריה, כדאמרינן בירושלמי (גיטין פ"ז ה"ג): תמן תנינן הכותב נכסיו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה. אמר ר' אילא במתנה מכיון שכתב מהיום ברורה היא, לאי זה דבר כתב לאחר מיתה, לשייר פירות. בגיטו אין גיטו ברור, לאי זה דבר כתב לאחר מיתה לשייר לו גופה. אמר ר' אבון בר כהנא קומי ר' אילא ושייר לו מעשה ידיה. אמר ליה לא מצינו אשה לאחד ומעשה ידיה לאחר. והוה ר' זעירא מקלס ליה בנייה דאורייתא, פירוש בנים של תורה, אף כשאמר כן הרי גט שחרוריך מעכשיו ולאחר שלשים על דעתיה דרבי מובקרת ועל דעתין דרבנין אינה מובקרת, כלומר, דאף דהפקר אי אפשר שיהא (גיטו) [גופו] מופקר ופירותיו לבעלים. כנ"ל ועוד צריך עיון.
מני אילימא רבי עקיבא הא אמר מוכר בעין יפה מוכר וכל שכן מקדיש: כלומר מאן תנא דאמר בהקדיש זה אחר זה הרי זה לא הקדיש את הקרקע, מני, דאילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, אפילו קונה אילן בתוך של חבירו יש לו קרקע. כן פירשו רוב המפרשים. וכבר הארכתי בסתירת פירוש זה בפרק חזקת בשמעתא דזה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע (לעיל לז, א), דקושטא דמילתא דמתניתין דפרק הספינה (פא, א) דקתני הקונה שני אילנות בשל חבירו לא קנה קרקע, אפילו רבי עקיבא מודה בה.
אלא הכי פירושא: האי תנא דקתני הקדיש שלשה אילנות הקדיש את הקרקע, וכשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל, מני, אי רבי עקיבא הא אמר מקדיש בעין יפה מקדיש, וכל שיש בו בעין יפה מקדיש אית ליה פודה את האילנות בשויהן וחוזר ופודה את הקרקע לפי זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. והכין אמרה רב הונא בערכין (יד, א). כן פירש רבינו יצחק ז"ל וכן עיקר, וכבר כתבתי בארוכה יותר מזה בפרק חזקת הבתים באותה שמועה (דהא) [דזה] החזיק באילנות בסייעתא דשמיא.
אלא ר' שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו וכו': כתב הר"ז הלוי ז"ל: וכיון דקם ליה האי תירוצא קמה לה שמעתא דרב הונא כדמעיקרא ואפילו לרבי עקיבא, ואי נפיל לא הדר שתיל להו. עד כאן. ואינו מחוור, דאפילו מעיקרא נמי הוה שמיעא לן מדרב הונא דאי נפיל הדר שתיל להו, ותדע דהא אמרינן דמאי דלית ליה ללוקח שני אילנות אית ליה למשיירן, ואילו לוקח הא מצי לקיימן עד שייבשו, ואין המוכר יכול לומר לו עקור אילנך וזיל מעתה אלא למאי דאמר רב הונא דאית ליה למשייר אילנות טפי מלוקח, דאילו התם אי מתו לא יטע אחרים במקומן ובמשייר רשאי ליטע אחרים במקומן. וכן כתב ר"ש ז"ל.
ואף על גב דאמרינן ורב הונא כדרבנן פשיטא, ופרקינן הא קא משמע לן דאי נפיל הדר שתיל להו, לאו למימר דעד השתא לא שמעינן למימריה הכין, אלא מאן דאקשי הכי הוה מסיק אדעתיה דעיקר חידושיה דרב הונא אינו אלא הא דקאמר דאפילו רבי עקיבא מודה בה, ואמרינן דרב הונא כדרבנן ולא אתא לאשמעינן אלא הא דכי נפיל הדר נטע להו, ואף על גב דלגבי בור ודות אי נפיל בענין שאינו יכול להחזירן אבד את הדרך. וכן עיקר. ואף על פי שיש לדחות ראיה זו, דאילו לוקח שני אילנות אין לו קרקע כלל אלא לימי עץ, ולכשיבוש עוקרן וקרקע חוזר לבעלים, ואילו מוכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע, ואם מתו לא יטע אחרים במקומן, אלא שמקומן שלו למשטח ביה פירי. ומכל מקום הראשון נראה עיקר, דכל שיש לו קרקע שיכול ליטע בו אילנותיו, מתקנת יהושע.