חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק כא
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
גמרא. ולחייב משום תינוק רבא כר' נתן סבירא ליה. איכא דקשיא ליה והא מודו ליה רבנן לר' נתן באדם ול"ק דתינוק משרבט נפשיה כבהמה ואי קשיא הא דאמרינן בפרק מפנין האשה מדדה את בנה ברה"ר ולא גזרינן דילמא אתי לטלטולי משום דאדם נושא את עצמו ול"פ רבנן התם וכמו שפירש רש"י ז"ל, א"ל התם בנוטל א' ומניח א' כיון שיש לו דעת בהילוך והולך ברגליו לא משרביט אבל הכא בתינוק גורר שאינו יכול לילך בלא סמיכה דמשרביט נפשיה וה"ל כבהמה פלוגתא דר' נתן ורבנן, ומיהו אפילו לר"נ בגורר אסור לדדות תחלה וכן בבהמה דלא פליג ר"נ התם כלל ולפי סברתינו בפרק המילה שקטן שבקטנים ככפות דמי אפילו ר"נ מודה נמצאו ג' דינים בקטנים, ומיהו ק"ל ל"ל לאוקמי לרבא כר"נ לוקמה בתינוק גדול שהולך בעצמו ויש לו דעת בהילוך כאדם גדול ואפילו רבנן מודו, אפשר לומר דילמא אין נותנין כיס אלא בצוארי תינוק קטם אבל לא משיגדיל:
א"ה מאי איריא אבן אפילו דינר נמי. פי' אא"ב בתינוק שאין לו געגועין ואין בו משום חולי היינו דשרי ליה אבן משום דכמאן דמבטל ליה גבי תינוק דמי וכיס נמי כמאן דמבטל ליה לגבי תינוק הזה הואיל ואורחיה בהכי אבל דינא לאו אורח ארעא ליתן דינר בלא כיס ביד תינוק אלא משום אביו שהוא נוטלו מסרוהו לו וכמאן דאב נקיט דינר בידיה דמי ומ"ה אסור אלא אי אמרת כל דלאו צורך תשמישו הוא לא מבטיל ליה והכא משום געגועין התירו אבן אפילו דינר נמי, ומפרקינן אבן אי נפלה לא אתי לאתויי דינר אי נפיל אתי לאתויי וכיון שטלטלה אף ביד תינוק כטלטול דמי ואתי לאחלופי בטלטול בידים אי נפיל ליה לא רצו להתיר אותו טלטול קטן שהוא אסור בעצמו משום געגועין כדי שלא יבא אף לידי טלטול גדול, ומיהו כל היכי דלא מטלטלינן לתינוק שרי דלא גזרינן משום דלמא נפיל ואתי לאתויי דכל היכי דלא עביד איהו מעשה ולא שייך בטלטול זה מאי גזרינן שלא יראה אדם תינוק מטלטל דינר ולא יעמוד אצלו בקרוב ד' אמות והאוחזו בידו נמי לאו מידי עביד ליה כן נראה לי, אבל רש"י ז"ל כ' דלה"ט דחיישינן דילמא אתי לאתויי טעמא לאו משום טלטול הוא דאפילו לאחזו בידו והתינוק מהלך ברגליו אסר ליה רבא דלמא נפיל ואתי לאתויי ולא מחוור:
מאן תנא דכל היכי דאיכא התירא ואיסורא בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן. פי' לפי שכיון שהאבן מונחת ע"פ חביות שיש בה יין שהוא צריך לו ולא נעשית חבית בסיס לאבן אלא דין הוא שתנטל משם היה ראוי שתעשה אבן זו כפסולת שבאוכל שהוא עפרורית וטנופת ואעפ"כ ניטלין בפ"ע, ה"נ תנטל בעצמה כדי שיהיו המשקין שבחבית מתוקנין לאכילה דמ"ש מאבן שעל גבה מאבן שבתוך הפירות עצמן דניטלת כפסולת שבאוכלין אלא מפני שפסולת מרובה אין טורחין אלא בהיתר דהא צריך למשקלה לחבית כדמפרש ואזיל:
הא דאמרן בגרעיני פרסיתא שמואל מטלטל להו אגב ריפתא. משום דמוקצין הן, בשבת עסקינן דביו"ט שרי לטלטלינהו דחזו להסקה ואע"ג דשברי כלים נינהו שמואל כר"ש ס"ל בפ"ק ובפרק בתרא דמכילתין אבל בשבת אינן ראוין לכלום לפי שאין מיוחדין להסקה והא דשדינהו רב לחיותא בפרק במה מדליקין, בי"ט מתוך שראוין להסקה אבל לא חזי לחיותא, וה"נ משמע בפ"ב דביצה:
והא דמטלטל להו אגב ריפתא י"מ דלא ס"ל כרב אשי דאמר לא אמרו ככר או תינוק למת בלבד, ואינו נכון בעיני לפי שאינו דומה מטלטל גוף האיסור ע"י דבר היתר המונח עליו דומיא דמת בככר או תינוק למטלטלי גוף המותר אע"פ שיש עליו איסור, ודשמואל נמי הכי הוה דמנח להו אגב ריפתא ומטלטל ריפתא ומטלטלי אגביה דומיא דליקנא דמיא דודאי גרעיני הוא דיהיב בגווה ולא ליקנא עלייהו דגרעיני והיינו דאמרינן שמואל לטעמיה לפי שהפת נעשה תשמיש לגרעינין אבל במניח ככר על המת ועל הארנקי לא מסיימי בגמרא ס"ל כשמואל דאמר עושה אדם כל צרכיו בפת וכיון שעיקר הטלטול בדבר המותר ודאי אינו נעשה בסיס שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן וכן זו ששנו לב"ש מסלק את הטבלא כולה ומנערה, ה"נ הוא שמטלטל עם הקליפין שעליה עד מקום החנות ומנערה שם, ואי קשיא הא אמרינן בפ' כירה במטה שלא יחדה למעות אסור לטלטה, י"ל התם אסורה בטלטול קאמר לו שאינה מטלטל לצורך גופה להדיא בלא ניעור הא אלו רצה מנער והן נופלין וכן אם הוצרך למקומה מטלטלה ועודן עליו עד המקום שהוא צריך להניחה שם דהיינו מתניתא מעות שעל הכר, והראב"ד ז"ל אמר התם אע"פ שלא ייחדה בטלה לגבי מעות הכא גרעינין בטלי לגבי הפת וקליפין לגבי טבלא, ומפני זה כ' רבינו הגדול ז"ל לדשמואל ורבא אע"ג דקי"ל לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, ובתוספות בשם רבינו תם ז"ל מפרשים דגרעיני תמרים כולהו מותרין לר"ש דחזו למאכל בהמה ושמואל אע"ג דס"ל כוותיה משום דהוא אדם חשוב מצריך להו רפתא, ועוד אמרו דלרבא דסבר כר"י מותר הוא דהני כיון דלא אפשר להניח עליהן או לעשות בהן הכנה מבע"י לכתחלה מותרין אגב רפתא ומנא אבל פירא ובר יונה דאפשר מבע"י לא שריא לכתחלה אלא בדבר המותר לאדם חשוב ודברים משובשין הן, ויש לי להשיב עליהן הרבה ומה שפירשתי נכון וברור: