חידושי הרמב"ן על הש"ס/בבא בתרא/פרק ו
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות |
רשב"ם |
רי"ף |
רא"ש |
מאירי |
מרדכי |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
יד רמ"ה |
ר' גרשום |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מתני': המוכר פירות ולא צמחו. פי' שאחר שזרען באו בקיאין ואמרו שלא היו ראויין לזריעה שאינן מצמיחין אבל אי לאו הכי היאך יתחייב באחריותן לעולם שמא מתמת דבר אחר אירע שאיפשר שאין המקום שזרען בו ראוי לזריעה ואפילו היתה שדה בדוקה ולא היו שנים בתקנן אם אפשר לתלות תולין ואם לאו תולין ודאי בזרעים אע"פ שאינן ידועין שאינן מצמיחין, וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל, וכן כתב רבינו הגאון ז"ל בספר המקח בשער מ"ו.
גמ': וליחזי דמי היכי. מקשו בה רבנן ז"ל, והא קיימ' לן (עז ע"ב) הלכה כדברי חכמים שאין הדמים ראיה ופריק לה רבי יוסף הלוי ז"ל דכי אמרי' אין הדמים ראי' הני מילי לעיולי בכלל המכר מילתא אחריתי שאינה בכלל כגון צמד ובקר שכל שני דברים צריך היה לפרש אבל במכר גופיה לאודועיה אי לדידיה זבין אי לנכסת' זבין לו גילויי מילתא בעלמ' היא והוו הדמי' ראיה וזה הפירוק הנכון בקושיא זו שהרי בקרון ופרדות וצמד ובקר ובאשדוקי' בהן הדמים מודיעים כמו שכתבתי בפירקין דלעיל (בבא בתרא עז ע"ב). וכבר כתבתי דעת אחרים בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא סא,ב).
אי דליכא לאשתלומי מיניה לישקול תור' בזוזיה. מהא שמעי' דמאן דאיכא עליה בעל חוב ואית ליה זוזי ואית ליה מטלטלי לא מצי לסלוקי במטלטלי וכל שכן בשומא דארע' כדמפורש בכתובות ודאי דאמריתו משמיה דרב' האי מאן דאית ליה ארעא ולית ליה זוזי וכו' אמרי' זיל טרח וזבין ואיתי ליה א"ל ההוא תולה מעותיו בנכרי הוה הוא עושה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן ושמעת מינה דמחייבינן ליה לאיפרועי זוזי ולא מצי מסלק ליה בארעיה והוא הדין נמי למטלטלי כדמוכח' שמעת' דאמדינן אי דליכא לאשתלומי מיניה לשקול תורא בזוזי ומפרקינן דאיכא לאשתלומי מיניה ולא מצי לסלוקי בתור' אלא בזוזי ודינ' דהלואה ודינא דזביני בטעות שוין הן וכדכתב רבינו הגדול ז"ל.
ושמעתי בשם רבינו תם ז"ל שהיה אומר שאין דין פועל ובעל הבית כן דלא מצי בעל הבית לסלוקיה אלא בזוזי ואף על גב דלית ליה זוזי דאמרינן זיל טרח וזבין ליה ואיתי ליה כדתנן במציעא השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו תן לי שכרי ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ואמרינן עלה בגמרא כיון דאית ליה אגרא גביה אימא שומעין לו דאמרי אינשי ממארי רשותך פארי איפרע קמ"ל מדאמרינן האי טעמא דפארי איפרע שמע מינה דלית ליה זוזי לאישתלומי מיניה דהא טעמא ליתיה אלא היכא דליכא לאישתלומי מיני' כדאמרינן הכא ועוד היכי הוה אמינא ניצית ליה מי גריע מבעל חוב אלא בדלית ליה זוזי קאמרי' ואפי' הכי אין שומעין לו משום כדי חייו, כך אמר הרב ז"ל.
ומצינו עוד דין אחר בנזקי' דאי אית ליה ארעא יהיב ליה מיטב אע"ג דאית ליה זוזי כדאמרינן בקמ' או כסף או מיטב ואמרינן כספים הרי הן כקרקע ואי אית ליה מטלטלי יהיב ליה אפילו סובין דכל מידי מיטב הוא דאי לא מזדבן הכא מזדבן התם, וכך פסק שם רבינו הגדול ז"ל.
ואיכא מאן דגריס הכא בשמעתין אי דליתנהו לזוזי לשקול תור' בזוזי כלומר אי ליתנהו לזוזי בעינייהו לשקול תורא בזוזי ואע"ג דאי' ליה זוזי אחריני או מטלטלי וארעא. ומי' מודה בב"ח שאין מסלקין אותו במטלטלין כשם שאין מסלקין אותו בקרקע ויהיב טעמא למילתיה דלא דמי מלוה לזביני דזביני מאן דיהיב זוזי אדעתא למשקל הנהו זביני יהיב ולא למשקל זוזי הילכך כי אבטילי להו זביני יהיב לי' מאי דשוי וחלו הלואה אדעתא דלמשקל זוזי יהיב ואם אין אתה אומר כן אתה נועל דלת בפני לוין ומשום הכי לא מסלק ליה בארעא ולא במטלטלי.
ואחרים אומרין בזביני אי דאיתנהו לזוזי דידי' נינהו כיון שאין מקחו מקח וכי ליתנהו הוה להו הלואה ואמרי אינשי מכל מארי רשותך פארי אפר' ושנינן מטלטלי משומ' דארעא ואחרים מחלקין כן אף לפי גרסת רבינו ז"ל ואע"פ שבמקצת הנוסחאות יש חילוף בכאן אין עלינו לסמוך על זה ועל זה אלא על הנוסחא שסמך עליה רבינו הגדול ז"ל ועל הפיר' שהוא סומך עליו והדעת נוטה כן ששומ' הקרקעו' והמטלטלי' בזה שוין הן ואין להפרי' ביניהם כלל.
אלא אימא רוב הנשאו' בתולות יש להן קול וזו הואיל ואין לה קול אתרע לה רובא. איכא למידק הכא הא דתנן בכתובות (כ"ח א') אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן זכורני בפלוניתא שיצתא בהינומ' וראשה פרוע ואמרי עלה בגמ' מאי טעמא כיון דרוב נשי' בתולות נשאות גלויי מילתא בעלמא היא וקשיא דהא איתרע לה רוב' ועדות מעלייתא בעיא וכי תימא הנך הוא דמפקי השתא לקלא לאו מילתא הוא דקול אחר חוץ מעדותן של אלו בעינן כדאמרינן וכיון דלית לה קול סהדי שקרי נינהו. אלמא סהדותי' דהנך לאו קלא הוא אלא אם כן הוחזק קול אחד בבית דין ואיכא למימר דהאי רוב דנשים בתולות נשאות עדיף מההוא רוב דרוב הנשאות בתולות יש להן קול ואע"ג דאתרע ליה רובא לא איעקר לגמרי ובגלויי מילתא בעלמא סגי.
קוביוסטוס. פירש"י ז"ל (כתובות נח,א) גונב נפשות. ותימה הוא א"כ היאך אמרינן הכא כולהו הכי איתנהו וכי כל העבדים גונבי נפשות הם.
ורבינו חננאל ז"ל פי' מלשון קובי' כלומר משחק בקובי' הוא. ודאמרי' בבכורות בפרטן של לויים אתה מוצא וכו' וכי משה רבכם גנב היה או קוביוסטוס פי' שחק המעות בקובי' או גנבם לעצמו. ודאמרי' באגדה וכי גנב אתה או קוביוסטוס שאתה מתיר' מן השחר לפי שדרך משחקי בקובי' ללוות מעות ואפילו על עצמן והן מתיראין מן השחר שלא ימצאו אותן בעל חוב.
ליסטים מזוין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך. מכאן קשה למה שפירש"י ז"ל בפ"ק דקדושין (יא,א) מאי אמרת ליסטים מזוין או מוכת' למלכות הנהו קלא אית להו ופרש"י ז"ל וסובר וקביל.
לפיכך פר"ת ז"ל קלא אית להו ומילתא דלא שכיח' הוא וכיון דלא שכיחי זביני לא גזור בה רבנן ומכל מקום אם נמצא אח"כ ובא לחזור בו אומר לו הרי שלך לפניך דאנן סהדי דלא שמע דאי שמע ודאי לא הוה זבין ליה ואפשר שפירשו כמו שאמר רש"י ז"ל וההיא סברא דבן בג בג היא ולא סבירא ליה כי הא מתנית'.
ואיכא דקשיא ליה דגרסינן בגיטין (פ"ו א') אתקין רב יהודה בשטר זביני עבד' דנן פטור ועטיר מכל ערעורי מלכ' ומלכת' ואמאי צריך למכת' הא אמרי' אומר לו הרי שלך לפניך ואיכא למימר שופרא דשטרא הוה כי ההוא דאמרינן צריך למכתב ליה קני לך הוצין ודקלין ואע"ג דלא כתב ליה הכי קני ומיהו שופרא דשטרא הוא אי נמי התם לא מוכתב הוא כבר למלכות אלא (לא) ערעור יש לו עליו ושמא יצא פטור בדין אבל מכיון שהוא מוכתב גברא קטילא הוא ומקחו מקח טעות ואע"ג דלא כתב ליה הכי.
הא דאקשינן לאו משום דרוב' הכי איתנהו וכו'. משום דקים להו בגמ' דבשלא נתן דמים קאמר שמחייבי' אותו ליתן ממאי מדקתני סיפא אומר לו הרי שלך לפניך ולא קתני מקח טעות הוא ומיהו ודאי הוא הדין ואפי' נתן לו דמים שמקחו מקח טעות.
רבי אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים וכו'. פי' לא מיבעי' מועד ליגח אלא אפילו גמל האוחר וכו' והא דאמרינן בקמ' כגון דאתו עדי' ואמרי ידענא דתורא נגחא אית לך בבקרך איבעי ליה לנטורי לכולה בקרך ומיעדי ליה לשלם מן העליה ולא יכול למימר לאו חד שור הוא שנגח כולן אלא שנים ושלשה שוורים נגחו אותן שלש נגיחות אלמא מחייבינן באומד ההיא רבי אחא היא איבעית אימא לעולם רבנן וכגון דהשתא בסוף שלש נגיחותיו אתו עדי' ואמרי הדין הוא תורא דאזיק ומשוין ליה למועד וכן פי' רבינו חננאל ז"ל. וההיא דתנן שני שוורין אחד תם ואחד מועד זה אומר תם הזיק וזה אומר מועד הזיק וכו' אפילו ר' אחא מודה שהרי אף התם היה רודף אחר שור המנוגח והוה ליה כמועד לגבי הך נגיחה.
אי תנא קמא ורבי יוסי אי ת"ק ואמרו. פי' דליכא למימר דתנא קמא היינו אמרו לו דא"כ מאי אפילו זרע פשתן דקתני מתניתין כיון דרובא דאינשי לאכילה זבני דין הוא שלא יהא חייב באחריותן ואי פליגא אמאן תרמיא אי נמי מדקא נסיב רישא זרעוני גנה שאין נאכלין חייב דכולהו לזריעה נינהו מכלל דבשאר פירי לא אזלינן בתר רובא.
הא דתנן הרי זה מקבל עליו וכו'. כתב רבינו הגדול ז"ל כל הני שיעורי באתרא דליכא מנהגא וכו'. ורבינו הגאון ז"ל פי' בה יותר בס' המקח, וכך אמר כל השיעורין הללו שהן במשנה הן לפי מנהג אותו מקום ששם נישנית המשנה וכן בשאר מקומות הולכין אחר מנהג אותו המקום ובמקום שאין שם מנהג ידוע אין דנין בו כאלו השיעורין שהזכרנו אלא רואין היאך מביאין אנשי אותו המקום הפירות מן השדה ולפי אותו ענין עושין כדאמרינן במתניתין (ב"מ מ,א) בכגון זה הענין יוציא לו שתות ליין רבי יהודה אומר חומש ואתמר בגמ' ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה, ע"כ לשון הגאון ז"ל.
כל סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר ימעט. פי' הרב רבי שמואל ז"ל קודם שנזרעו אי נמי נזרע קודם השרשה אבל לאחר השרשה כבר נאסרו ולא היא שבכלאי זרעים הדברים אמורי' וכלאי זרעים מותרין באכילה ובהנאה ולא אסרה תורה אלא כלאי הכרם כדמפ' במסכת חולין ולאחר זריעה קאמר, וכדאמרינן דמיחזי כמקיים כלאים ולאחר שצמחו באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים וכך היא מפורשת במועד קטן (ו,א).
ודאמרינן סברוה דכלאים דהכא וכו'. פי' הרב ז"ל דמקשי למ"ד דינא וקאמ' ומיהו הוה מצי לתרוצי דלא דמי ויש לפרש דלמאן דאמר קנס' קא פריך דסברוה דכי היכי דביתר מרובע אמרינן הכא דעריב ה"נ חיישינן התם דילמא עריב אפילו ברובע דפירי בזריעה פירי שפירי אינון ומשום הכי קנסינן ליה לעקור ואפילו הכי לא קנסינן אלא למעט ופריק דלא חיישינן שמא ערב לפיכך אין קונסין אותו ומשום חומרא דכלאים הוא שאמרו ימעט דאתי לאיחלופי בית' מרובע ולערובי.
ויש לפרש למ"ד דינ' דגבי כלאים בתר חזותא וקפידא דאינשי אזלינן ומדקאמרינן ימעט שמע מינה דמחיל איניש ומסיק אדעתי' לקבל רובע טנופת בסא' וגבי כלאים פחות מרובע לא קפדי ואינו נראה כמין אחד. ופריק לא רובע דכלאים לא טרח איניש וכיון דלא טרח דרכן של בני אדם לזורען כך ואין נראה להם אלא כמין אחד וכשאמרו ימעט משום חומרא דכלאים.
שטר שיש בו רבית. מפורשת בבבא מציעא (עב,א).
מרתף סתם ולא א"ל למקפה וכו'. כתב הרב רבי שמואל ז"ל [ד"ה מרתף] דמרתף זה וא"ל למקפה אינו נותן לו כולו חומץ אלא יין יפה מקבל עליו עשר קוססות והך דקתני ברייתא אפילו כולה חומץ הגיעו בדלא א"ל למקפה לכ"ע והך דקתני רב זביד מרתף זה של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה רבותא נקט דאע"ג דאמר ליה של יין וא"ל נמי למקפ' אפ"ה מקבל עליו עשר קוססות למאה והיינו דלא קתני רב זביד מרתף זה אפילו כולו חומץ הגיעו משום דאיהו בדאמר ליה למקפה קתני והטעם לפי שאין דרך בני אדם ליקח מרתף של חומץ ולמה אמר למקפה והרי כל חומץ מתקיים הוא וה"נ משמע הסוגי' דלא תיקום בברי' מציעתא בדלא א"ל למקפה דוק' וסיפ' אף בדאמר לי' למקפה.
אבל תמהני א"כ למה מקבל עליו עשר קוססות בשביל לשון זה והלא א"ל למקפה ואין זה מגרע דינו כיון שאמר לו למקפה ובין במרתף זה למקפה בין במרתף זה של יין למקפה קשיא אמאי מקבל כלל אלא משמע דמרתף זה למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות הילכך במרתף זה של יין משום לשון זה מקבל אבל לדברי הרב ז"ל קשיא אמאי מקבל.
ולא קושיא היא דכיון דאמר לו זה וסתם מרתף לעולם יש בו מקצת קוססות עד עשר הכי קאמר ליה מרתף שיין שבו ראוי למקפה ומקצת טנופת שבו מקבל כמו שמקבל עפרורית ותאנים מתליעות אע"פ שאינן בכלל ואינן ראויות לו ובהכי מחיל איניש וסבר וקביל דהא שכיח אבל כשאומר מרתף של יין למקפה מיעט סתם המרתפות ובעינן מרתף שלם למקפה.
הא דאקשינן ולמאן דדאיק מדרב זביד קשיא בריית'. בדין הוא דהוה לן למימר מאי כולו יפה דקתני ומקבל עליו עשר קוססות כדקס"ד מעיקר' אלא מאחר דאת' רב זביד ותנא יין שכולו יפה סתם ופירושו שאינו מקבל עליו קים לן דברייתא נמי כולו יפה לגמרי קתני ואלו היכא דמקבל פרושי הוה מפרש לה כרב זביד ואי קשיא למאן דדאיק מדרב זביד מתני' במרתף של יין סתם נמי מתוקמ' וכיון שכן היכי תני רב זביד זהו אוצר ששנו חכמים. איכא למימר משום דמתניתין בלמקפה היא מדוקי' דסיפא דלקמן ואיכא לפרושי זהו דין אוצר ששגו חכמים ולאו למימרא דלא משכחת ליה בגונ' אחריתי אלא לומר דבכי האי גונא נמי הוא וזהו דעת רבינו ז"ל.
הא דאמר רבי יהושע בן לוי מ"ט חמרא מתתאי עקר. הוצרך לזה לפי שהוא רוצה לפרש להכנים בספק אפילו שעת הבדיקה עצמה כפ"ה ר"ש ואי מעילאי עקר ודאי נהי דמשעת חלוק ידיו אימ' אית חלא ביה אם תרם כשהוא בודק אין לחוש לו ועדיין היה צ"ל דריחא חלא וטעמיה חמרא חלא מדקתני כל שלשה האחרונים ודאי חומץ וזו שאמר ואם תמצא לומר מעילאי עקר לא שהוצרך לכך אלא שאינו חולק על רבי יוחנן בזו דודאי אפשר דמעילאי נמי עקר והיינו לשון אם תמצא לומר ויש לרב יהוסף הלוי ז"ל דברים בכאן שאינן.
הא דאמר שמואל חמר' אכתפ' דגברי שוור. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דסבירא ליה כרבי חייא בר' יוסף דאמר לקמן (בבא בתרא צח,א) חמר' מזלא דמרי' גרים ולא נהירא דאי הכי לימא לקמן ופליגא דשמואל ועוד הא דאמרינן עבד רב יוסף עובדא בשכר' כותיה דרב וכי שכרא לא גרים מזל' דמריה ואע"ג דלא כתיב גבר יהיר ולא ינוח ועוד דהוה ליה למימר הכי מזלא דמריה גרים.
ופירש ר"ת ז"ל דהא דשמואל איתא בקנקני' דלוקח על ידי עירוי ועירוי גורם שיחמיץ ואתי' הא דשמואל כרבי יוסי ברבי חנינא כדאיתא לקמן ופירש אכתפ' דגברי בשמערין אותו מכלי אל כלי.
ורבינו הגדול ז"ל כתב דהא דשמואל אי בקנקני' דמוכר קאמר בדלא א"ל למקפה וכן נראה עיקר דבקנקנים דמוכר הוא והחמיצה בריחא וטעמא דכל החמיצה בריח' וטעמא הוא ולשון מוכר חבית של יין שמכר יין בחביתו הו' ומשום הכי סבר רב כל שלשה ימים ברשות מוכר דכיון דהשתא החמיצה בידוע שהו' קוסס קודם מכירה ושמואל סבר אכתפ' דגברי כלומר שהסבלי' שטלטלוהו ממקום למקום הם החמיצוהו שהנדנוד קשה ליין ואע"פ שלא עירו אותו וכיון שכן לא איבעי ליה לשהוייה כלל אלא מיד ימזוג וישתה.
ואי קשיא לך הא דאמר (צח,ב) האי מאן דזבין ליה חבית' דחמרא לחנוואה וכו' דינא הוא דמקבל ליה מיניה והא איכא טלטול לא קשיא דכיון דאדעתא דלזבנה זבין ליה ועל מנת לטלטל כמה טלטולין חייב הוא להעמיד לו יין יפה המתקיים עד שימכר שיש מקומות הנטועין שיינן חזק ואינו מתקלקל בטלטול יין ויש שיינן יפה ומתקיים והטלטול קשה להו הילכך המוכר היה לו להתנות וכשאמר לו למקפה חייב להעמיד לו יין חזק ויפה אבל בקנקנים דלוקח אין למקפה מועיל לו כלום. לפי שכל יין משתנה בעירוי והכתוב צווח כן ומיהו יין מבושם חייב לו להעמיד לו יין יפה שאינו מתקלקל אפי' בקנקני' דלוקח כדתנן לקמן, כך נ"ל דברי הרב ז"ל.
ואי אפשר לפרש דאפילו בלא טלטול נמי אמר שמואל אכתפ' דגברי שוור שמשהין אותו עד ביתו של לוקח וכעין גוזמ' וטעמיה משום דלא איבעי ליה לשויי משום דהא רב מתניתין קאמר כל שלשה ימים ודאי אלא משום טלטול הוא דפליג שמואל ועוד אמרה בלשון אחרת שיכול אתה להעמידה בקנקני' דלוקח ואף ע"ג דא"ל למקפה דרב סבר כיון שבתוך ג' ימים החמיצה ודאי שהיה קלקול בתוכה מקודם עירוי ושמואל סבר על כתפן של מערין שוור ומיד מחמיץ כפירוש רבינו תם ז"ל ולא הכריע רבינו הגדול ז"ל באחד משתי לשונות אלו ודברי רבינו הגאון ז"ל בספר המקח נראין כלשון ראשון.
נמצינו למדין שאם לא טלטל ולא עירה החמיצה בתוך שלשה חייב באחריותו דהיינו מתני' הוא קוססות בתוך ג' אינו חייב באחריותו דאמר ליה לא איבעי לך לשהוייה אלא כדי לשתותו כיון שלא אמר למקפה והוי יודע כי מה שחלקו בקנקנים דלוקח לאו משום פגמן של קנקנים אלא מפני הערוי וכן פירשו כל רבותינו אף על פי שתמצא בירושלמי קנקנך החמיצו את היין פירושו העירוי לתוך קנקנך הוא גרם לו ובתוך קנקנך נתחמץ ולא מקודם לכן.
כל חמרא דלא דארי על חד תלתא מיא הא לאו חמרא הוא. אי קשיא לך הא דאמרינן בסנהדרין (סנהדרין לז,א) נצרך אחד מהן לצאת רואין אם נשתיירו שם עשרים ושלשה יוצא ואם לאו אינו יוצא שנאמר (שיר השירים ז ג) אל יחסר המזג ופרש"י ז"ל שני חלקי מים וא' יין אלמא מזג לאו על חד תלתא הוא איכא למימר מזיג' בינונית שני חלקי מים ואחד יין ומיהו אי לא דארי על חד תלתא מיא ותהוי חמר מעלי' בטעם ומראה לאו חמר' הוא ומיהו מזיגה רבתי הי' ואין בני אדם רגילין למזוג כל כך כדאמרינן בנדרים דמי הך מזיג' למזיג' דרב יוסף בר חמא אלמא אינך מזיגת' כולהו שני חלקי מים ואחד יין.
ואי קשיא הא דאמרינן במסכת שבת כמה שיעור ברכ' רובע רביעי' כדי שימזגנו ויעמוד על רביעי' אלמא מזיגה דרב' מזיגההיא בינונית לא קשי' דכיון דחמרא הוא כרבא כך הוא שיעור ברכה ושיעור' זוט' נקט דמכל מקום חמרא הוא לכולי עלמא אף ע"ג דרובא דאינשי לא מזגי ליה כולי האי.
ויש מפרשים דההיא דאל יחסר המזוג, לאו משום שיעור מזיגה אלא משום דמז"ג בגימטרי' חמשין הוו נשתיירו שם עשרים ושתי' דהא אמר רחמנ' אל יחסר מז"ג ואין בית דין שקול לפיכך מוסיפין עליהן עוד אחד.
והפי' הראשון הוא האמת שבמדב' סיני רבה מצאתי אל יחס' המזג שלא יהו חסרין א' משלשתן מה המזג הזה כשאומן נותן שליש של כוס יין ושני חלקי מים כך הסנהדרין לא פחתה מימיה מעשרים ושלשה שהן השליש של שבעים הוי אל יחס' ואפשר ששיעו' זה לפי מזיגת היין השרוני שהוא שני חלקי מים ואחד יין ולאותו יין שיעור הכתוב שהוא יין חשוב.
וביתר מכדי מדתו מי פליגי והתנן המתמד וכו'. אי קשיא לפרוך ולקשי בהדיא ובכדי מדתו מי לא פליגי דהא ר' יהודה מחייב אפי' בכדי מדתו לא קשיא דאי מדר' יהודה הוה אמינא התם משום חומרא דמעש' אבל לא לענין ברכה וא"ת אי הכי מדרבנן לא קשיא דילמא בית' מכדי מדתו דמחייב רבנן חומרא בעלמא הוא לא קשי' דאי משום חומרא אפי' בכדי מדתו נמי כדר' יהודה דהא תלמוד יתר מכדי מדתו לאו חמר' הוא ואפילו הכי מחייבת ליה משום חומרא כדי מדתו אי נמי משום חומרא.
זה כתב הרב ר' שמואל ז"ל, וא"צ דאי הוה פריך ובכדי מדתו לא פליג והתנן וכו'. מאי קושיא, נהי דר' יהודה פליג יחידאה הוא ולא סביר' לן כותיה אבל רבנן ואחרים לא פליגיבה אבל השתא מקשי שפי' דמשמע ממתני' דאי הוה יות' מכדי מדתו פורתא לא פליגי דלכולי עלמא חמר' הוא ורבה אמר דלכולי עלמא לאו חמרא הוא ואפילו מדאחרים קשי' וכל שכן מדרבנן.
וקשה לן, מאי קושיא, התם טבל הוא ואוס' בנותן טעם הילכך כל שיש שם יותר מכדי מדתו הרי נתערב כאן טבל ונתן טעם ונתחייב במעשר אבל חמרא לאו חמרא הוא לענין בפ"ה וא"ת לאו טעמא הוא אלא קיוהא דחמרא וכי כל חמרא דליכא חד לתלתא לא יהיב טעמא כלל והלא אף בששי' משערין.
וי"ל דשמרים דלאו טבל הם, שאפי' המתמד ומצא על חד תלתא מים עכשיו הוא שנעשה יין ולא קודם לכן ולא היה טבל כלל הילכך כל היכא דליכא על חד תלתא מיא לרבא לאו חמרא הוא ופטור מן המעשר ואינו אוס' מדין טבל דפסולת אוכלין הוא דאפילו בפירות של תרומה שנינו המורסן מות' סובין של חדשות אסורות של ישנות מותרות נוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין וכו' הילכך שומרים של טבל אין עליהם אסור טבל וכשמתמד עכשיו הוא קובעו למעשר ובעי' דלהוי יין כדפרישית, כך נראה לי.
ולפי ענין המשנה הזו במקומה (מעשרות ה,ו) והאמור עליה בירושלמי (ה,ג) נראית דבמתמד על שמרי יין המעוש' היא ולפי שלא הפריש מתחל' אלא על היין שבו צריך עכשיו להפריש על השמרים מעשר ושם אמרו שאינו צריך להפריש עליו תרומה שהתורם בלבו על הקוטעין ועל הצדדין ועל מה שבתו' התבן וכ"ש שהטעם שפירשנו נכון בזה הענין לפי שהיין כבר מעושר הוא והשמרים הנעשים עכשיו יין הוא שמתחייבין במעשר מעתה.
הוא הדין דאפילו בית' מכדי מדתו פליגי. ואיכא דקשיא ליה והא קתני סיפא מצא בה ית' מכדי מדתו מוציא עליו ממקום אח' לפי חשבון אלמא לא פליגי ואיכא למימר מאי יתר מכדי מדתו רמא תלתא ואתו ארבעה ונראה שזה שלא פי' משום דלא עייל ההוא תנא נפשי' בפלוגת' דרבנן ואחרי' לפיכך אמ' סתם יותר מכדי מדתו.
ולי נר' דסיפא רבי יהודה קתני לה אלא דקאמר בכדי מדתו מפריש מעשר מיניה וביה דלא ידעינן כמה נפיק ובית' מכדי מדתו בלפי חשבון ממקום אחר סגי.
להודיעך כחו דרבי יהודה. דאפי' בכדי מדתו מיחייב. ואיכא למידק אדרבה כח דרבנן עדיף דכח דהיתירא הוא ואיכא למימר דרבי יהודה חדוש יתירא וחביבא ליה ודרבנן לאו חדוש דחמרא פורתא בעי טוב' ודאי לאו חמרא הוא. הרב ר' שמואל ז"ל.
כתב בתוס':מכאן הורה רבי יעקב ז"ל להתיר על נכרי שהיה דוחה חבית של שמרי יין בלא ישראל דלאו חמר' הוא אלא קיוהא בעלמא הוא ולכתחלה [אין] לעשות כן ובמקומו אפרש (אין) בסייעתא דשמיא.
שמרים שיש בהן טעם יין מהו. פי' כגון דרמא תלתא ולא אתו ארבעה ויש בהן טעם גדול של יין כאלו רמא תלתא ואתו ארבעה מהו מי אמרינן הכא ודאי תלתא עייל ותרי ופלגא אפיק ואידך חמר' הוא א"ל לעולם לאו חמרא הוא דלא אפיק אלא פלגא והאי דקא יהיב טעמא כולי האי קיוהא הוא וטעמא דרבנן פשט ליה. אי נמי הלכה או אין הלכה בלבד בעא מיניה כי ההיא דאמרינן במס' גיטין (כה"ב) מי בעינן ודין או לא והיא פלוגתא דרבי יהודה ורבנן במתניתין.
ומה שאמרו בשל תרומה מעשר ראשון ושני אסור התם כיון שחל על הכל שם מעשר ותרומה אוס' שהרי מעט יין מעורב במים אוסרין בששים אבל מכאן ואילך מותר שכבר הלכו מהם צחצוחי היין לגמרי בתמדין ראשונים ועכשיו אין כאן יין לא טעמו ולא ממשו אלא קיוהא בעלמא הוא ואפשר שאף חומרות הללו מדבריהם וכדברי הרב רבי שמואל ז"ל.
והא דאמרינן לא צריכא שתמדו בשני גשמים. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דמי גשמים צריכין מחשבה אבל יין מכשי' בלא מחשבה דבמים הוא דכתיב כי יותן מים ובעינן יתן דומיא דיותן ולא היה לו לומר כן דבכל המשקים נמי בעינן דניחא ליה שאין שאר המשקין מכשירין אלא מדין מים.
אלא כך י"ל, דבחמרא ודאי ניחא ליה הילכך תמד ראשון שהוא חשוב יין ניחא ליה באותן גשמים שנפלו על התמד שהרי החזירוהו יין מכאן ואילך כיון שאין התמד אלא מים דילמא דלא ניחא ליה לפי' צריך מחשבה אחר גמורה ומה שאמרו כדרך שאמרו לענין איסורין לומר דשל הקדש לעולם מכשי' משום דכיון שהוא חשוב יין לענין אוסרו חשיב נמי לענין הכשרו שהשוו חכמים מדותיהן וזה שהקשו בגמ' וכיון דקא נגיד קמה קמה אחשביה כלומר כיון שהוציא ראשון ושני גלי אדעתיה דניחא ליה שירדו גשמים כאן פעם אחרת.
לא צריכה בפרה ששותה ראשון ראשון. ואח"כ נתמד פעם שלישית והוא הדין אם נשפך מאליו לאח' שנתמ' אלא שאם נשפך ותקן החבית או הברזא גלי אדעתיה דניחא ליה בתמדים אחרים ואי לא גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בהו ואורחא רויחא נקט.
מודים חכמים לרבי אלעזר בכוס של ברכה. פי' פלוגתייהו בברכות (נ,א), ואיכא למידק והא בעינן התם בכוס של ברכה חי איכא מאן דמפרש חי לאו איין קאי אלא אכוס דבעינן שיהא חי כלומר שלא יהא שבו' ודיקא נמי דהנהו עשרה דברים דקא חשיב כולן נאמרו בכוס עצמו ואל תתמה על לשון חי שהרי אמרו שבירתן זו היא מיתתן ואמרינן במסכת מכות ריסק תשעה נמלים ואחד חי שפי' שלם ואינו מרוסק וחס' דחי ממש לא בעינן, וזה הבל.
ויש מפ' מי שיוציאנו מיד החבית ולא ישתנו בכוס כדאמרינן שתהא חיותן בכלי ורש"י ז"ל פי' שיהא חי בכוס ואח"כ ימזגנו.
ורבינו תם ז"ל מפר' חי מזיג ולא מזיג ולא לגמרי כדאמרינן בסנהדרין (ע"א) אינו נעשה בן סורר עד שיאכל תרטימר בשר וישתה לוג יין חי ואוקימנא דמזיג ולא מזיג אלמא מזיג ולא מזיג נמי חי מיקרו וכן מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל.
וא"ת דאדרבה מדקא מתמה תלמודא עלה התם משמע שלשון חי סתם לגמרי משמע ואע"ג דאוקימנא במזיג ולא מזיג סתמא לא משמע הכי הכא נמי כיון דאמרינן עד שיתן לתוכו מים הא פירשו דחי גמור לא בעינן מזיג ולא מזיג בעי' דהא מיקרי חי.
ואי קשיא דהא אפילו מזיג ולא מזיג גבי בן סורר שכר ניחא מיקרי ולא הכש' חמרא וכו' והכ' בעינן חי לפיכך פי' הרב ז"ל הא דאמרינן ובברכת הארץ מוסיפין עליו מים קאמר ולא כדברי רבינו שלמה ז"ל שהוא מפ' מוסיפין עליו יין.
בודק גרסינן. בדל"ת, והוא חזק שהיא בודק את כל הגוף וכן מפו' בערוך שלא כפי' הרב רבי שמואל ז"ל דלא תיקשי אחמ' חיורין.
והליסטון הוא מתוק, דבמסכת מנחות מקשי להו אהדדי ואמרי' עליה חולי דפירא לא מאיס.
למעוטי מגולה וכו'. איכא למידק אמאי לא אמר למעוטי מבושל שפסול לנסכים כדתנן במס' מנחות (פ"ו) אין מביאין יין מבושל ולא מעושן ואם הביא פסול.
ויש שפירשו שאף ע"פ שפסול לנסכים מקדשין עליו דעלויי עלי' ואע"ג דתנן במסכ' תרומות (מ"ט ב') תורמין משאינו מבושל על המבושל ולא מן המבושל על שאינו מבושל הא דתנן בפ' בתרא אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו רבי יהודה מתיר מפני שמשביחו. וגרסינן בירושלמי התם בתרומות ומקצתו פרק אין מעמידין א"ר יוחנן דרבי יהודה היא דתנן רבי יהודה מתיר מפני שמשביחו. פי' וההיא דאין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל רבי יהודה היא דקתני עלה ר' יהודה אומר תורמין בצלים מבני המדינה על הכפר. א"ר יוחנן מחלפא שטתיה דר' יהודה רבי אלעזר אומר אינה מוחלפת תמן בכהן וכאן בבעלים רבי יוחנן ור' אלעזר חד אמר מפני שממעיטו ממדתו וחד אמר מפני שממעיטו משותיו ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא מה דמר רבי יוחנן מחלפא שטתיה דרבי יודה ואמ"ר אלעזר אינו מוחלפ' תמן בכהן וכאן בבעלים הוי דרבי יוחנן אמר מפני שממעיטו משותיו וכן פירושו שמי שאמר שממעיטו משותיו לומר שאע"פ ששכח הוא אסור לעשות כן ביין של תרומה שיש מקצת אנשים שאין שותין אותו ומה שאמר ר' יוחנן שמוחלפ' שיטתו של רבי יהודה אתה למד שהוא מפ' דברי תנא מפני שממעיטו משותיו והוא כעין מפסיד ורבי יהודה סבר משביחו הוא לגמרי ואין אדם קץ בו אלא מפני שהוא חזק ביותר א"כ א"ר יהודה אין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל בודאי מוחלפת השיטה וסברא דתנא קמא דידיה היא ואיפוך ורבי אלעזר סבר מאי מפני שממעיטו דקאמר תנא קמא היינו שממעיטו ממדתו ורבי יהודה מתי' מפני שהוא משביחו ושבחו יותר מהפסדו ולא התי' רבי יהודה אלא לכהן עצמו מאחר שנתנוהו לו אבל לבעלים אסור לבשלו ולעשותו תרומה מפני שלדברי הכל ממעיטו היא משותיו ואף ע"פ ששבח הוא לו כיון שיש מקצת בני אדם שאין רוצין בו הרי הוא מפחי' דמיו שאין לוקחין קופצין עליו ומפסיד ממונו של כהן ולפיכך אמרו שאין תורמין ממנו כל שאינו מבושל אבל משאינו מבושל על המבושל תורמין לדברי הכל אע"פ שהמבושל מושבח שהרי אפשר לבשלו אע"פ שיתמעט כן נ"ל פי' הירו' אבל בלשון אחרת שמעתיו מכל מקום למדנו ולדברי הכל ששבח הוא ליין שיתבשל הילכך מקדשי' עליו קדוש היום.
אבל רש"י ז"ל כתב בתשובת שאלה שאף בורא פרי הגפן אין מברכין עליו וכן כתב רב צמח גאון ז"ל ואמרו שמפני כך לא אמרו בשמועה זו דלמעוטי מבושל אתא שאפי' בורא פרי הגפן אין מברכין, אבל כבר כתבנו שאין זה עיקר.
ועוד מצינו מפורש בירושלמי יוצאין ביין מבושל שמע מינה שמקדשין עליו קדושת היום ואין צריך לומר בורא פרי הגפן ואף על פי שאמרו אין בו משום יין נסך לפי שאין מנסכין כך אמרו ולא משום גריעותו של יין.
ויש שכתב חבית שנפל לתוכה מעט דבש כיון שאינו ראוי לנסך על גבי המזבח אין אומרין עליו קדוש היום ואחרים הכשירו שלא אמרו יין הראוי לנסך אלא למעוטי מגולה וכן הוא עיקר דאי לאו הכי הוה לן לאיתויי הכא למעוטי שנתערב בו דבש וטעמא דמלת' דלא ממעטינן הכא אלא יין הפסול מחמת עצמו אבל יין שנתערב בו דבש הדבש הוא שאסרו מפני שפסלו הכתוב מעל גבי המזבח ולא פסלו לקדוש ואין להשיב אחר טעם זה ועוד מצינו מפורש במסכת פסחים בירו' מהו לצאת ביין קונדיטון מן מה דתני בר קפרא קונדיטון ביין הדה אמרו יוצאין בקונדיטון אלמא יין קונדיטון מברכין עליו קדוש היום והקונדיטון יש בו יין דבש ופלפלין. ומפורש בהגדה (פסיקתא דר"כ) בפרשת החדש השלישי, נמשלו דברי תורה לקונדיטון - מה קונדיטון יש בו יין דבש ופלפלין, כך דברי תורה וכו'.
ואיכא למידק נמי ולימא למעוטי גפן שהדלה על גבי תאנה שהוא פסול לנסכים כדאיתא במנחות (פ"ז ב') ואיכא למימר דלא ממעט מהכא אלא יין דאישתני בטעמיה לריעותא כמו שפי' הרב ר' שמואל ז"ל אבל גפן שהדלה על גבי תאנה לא אישתני לריעותא אלא שאסור משום דבעינן נסכים שלא נשתנו וקרבן שלא נשתנה כבש בן כבש מששת ימי בראשית ולא פסלו לקדו' היום.
ומכל מקום יין מעושן שפסול לנסכים היה לו למעט מקדוש היום ואפשר דאין הכי נמי והאי דלא קאמר הכי משום דאפילו לבורא פרי הגפן פסול, ולא מסתבר לי.
אלא נראה שהמעושן כמבושל ומפני שנשתנה מברייתו ולא משום גריעותו וכשם שלמדנו שמקדשים על המבושל כך נאמר על המעושן. וקשה לי ולימא למעוטי מתוק דתנן לא יביא ואם הביא פסול וי"ל משום דרבינא מתרץ התם כרוך ותני אבל לרב אשי דאמר חוליא דשמשא מאיס הכא נמי.
חמר חיורין. לענין קדוש בעי דעליה קיימינן. אי נמי בין לקדוש בין לנסכים דאי לנסכים דוקא הוה ליה למימר מהו לנסכים ועוד דקא פשיט אל תרא יין כי יתאדם אלמא אינו קרוי יין אלא אדום, ומה שדחק הרב רש"י אינו נכון.
וקשה לי כושי אמאי כשר וי"ל אדום הוא אלא שלקה אי נמי כושי אינו שחור גמור כדמשמע במסכת סוכה (ל"ו א') תדע מדלא קאמר שחור כדתנן לענין דמים ובכל מקום.
וקשה לי מאי קא מיבעיא ליה, הא תנאי במסכת פסחים (ק"ח ב') לענין ארבע כוסות רבי יהודה אומר עד שיהא בהן טעם ומראה יין ואמר רבא מאי טעמא דר' יהודה דכתיב אל תרא יין כי יתאדם ואיכא למימר לא פליגי רבנן עליה דודאי חי ומזוג חדש וישן דקתני דתנ' קמא כולהו בטעם ומראה הן ולא פליגי בהו רבי יהודה כלל וטעם יין לכולי עלמא בעינן כדמוכח בשמעתין ולאו פלוגתא היא והכא מדרבי יהודה פשיט ליה וטעמיה פריש ליה והרבה כמותה בתלמוד שאינן מחלוק'.
ואיכא לפרושי דהלכה כמאן בעא מיניה ופשיט ליה כרבי יהודה וכן כיוצא בהן בתלמוד מכל מקום לענין קדוש בעינן אדום.
ושם מצאתי בירושלמי (פסחים י,א) א"ר ירמיה מצוה לצאת ביין אדום מאי טעמא אל תרא יין כי יתאדם ומשמע דאפילו בדיעבד לא יצא דעד שיהיה בהן מראה יין דיעבד הוא ומצוה לצאת דיעבד נמי הוא דגמ' דילן לאו לכתחלה בלחוד היא דהא מנא תיתי אי בעינן קרא כעין דכתיב לענין קדוש אפילו דיעבד נמי ואי לא לכתחלה נמי כשר דהא ראוי וחשוב הוא ועולה על שלחן מלכים ולית לן בגמרא דילן לא יביא ואם הביא כשר, לענין קדוש.
אבל בקנקנים דמוכר א"ל הא חמרך והא קנקנך. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דסבירא ליה דחמרא דעיקר מעיקרא נמי חלא הוא דהשתא מבחר נפשיה כי ההיא דאמרי' במציעא (ע"ג ב') מעיקרא דחמרא חמרא ודחלא חלא והשתא בטבת מבחר נפשיה ואי קשיא הא דגרסינן התם ההוא גברא דקבל פרדיסא מחבריה בעשר דני חמרא ואתקיף סבר רב הונא למימר היינו מתני' לקתה נותן לו מתוכה וא"ל רב אשי מי דמי התם לא עבדא ארעא שליחות הכא עבידא ארעא שליחות' ומודה רב אשי בענפי דאקרוס דלא עבידא ארעא שליחותא משמע והשתא דכי לא אקרוס ענבי לא אמרי' דבענבים לא דחלא חלא איכא למימר שמשעה שנעשה יין דחמרא חמרא דחלא חלא, אבל ענבי לא אמרינן אלא א"כ אקרום.
מאי מאן דזבין ליה חבית' דחמרא לחנואה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דשליחא בעלמא שויה ואין לשון הגמ' מסכים לפירושו דאמר זבין וכבר מפורשת למעלה (צו ע"ב).
הא דתנא המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית וכן המקבל מקום מחבירו לעשות לו בית חתנו' לבנו. כך פרשוה שהמוכר מקום לעשות לו בית סתם בית חתנות קאמר ועשה לו בית קטן שבקטנים דהיינו ארבע על שש שאלו לקחו מקבל לבית יתר מכאן היה לו ללוקח לפ' שהקרקע בחזקת בעלים עומדת כן במקבל מקום מחבירו אם פי' בית חתנות עושה ארבע אמות על שש והוא הדין אם אמר סתם שאומר לו בית חתנות קבלתי עלי אבל אם אמר לו בית קטן לעצמו שש על שמנה הוא.
והרב רבי יהוסף הלוי ז"ל פי' דסיפא אתאן לרבי ישמעאל ולמאן דאמר רפת בקר רבי עקיבא תני לה לא נוכל לפ' דרבי עקיבא ממש אמרה דא"כ מיפסקא מתני' פסקי פסקי אלא רבי עקיבא מודה בה קאמרינן והכי קתני המקבל עליו בית לעצמו או בית חתנות וכן המוכר עשה ארבע על שש דברי ר' עקיבא א"ל ר' ישמעאל רפת בקר היא זו שהרי אתה מודה שהרוצה לעשות רפת עושה כן אלא בית קטן שש על שמנה. ומיהו רבי עקיבא אמר לך אע"פ שאני מודה שכך שיעור הרפת פעמים שאדם עושה דירתו כרפת וזהו הנכון ואף ע"ג דאמרי' במסכת סוכה כל בית שאין בו ארבע אמות אינו בית וכו' אלמא בארבע אמות שמו בית נהי נמי ששמו בית וראוי לחלוקה האחין והשותפין מכל מקום דירה סרוחה היא ואין דעתן של מקבלי קבלה לדירה כגון זו. ואמר רבינו הגאון ז"ל בספר המקח שיש חלוק בין זה למוכ' בית לחברו דהתם אין ללוקח אלא פחות שבבתים כלו' ארבע אמות על ד"א.
ודילמא באלכסונא הוו קיימי ודילמא ביתא מעילאי רווחא וכו'. לכל הני אמוראי דמקשי הכי הא דכתיב וי' אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו וגו' מקצות כנפיו של כרוב זה ועד קצות כנפיו של כרוב זה קאמר שהן עומדין בשורה אחת. ולמאן דאמר מיכף הוו כיפין ידייהו נמי על הידות הסמוכות לכותלי' קאמר שיהו כפופו' אבל של תוך הבית פשוטות היו ועשר אמות היו אבל לרבא דאמר זה שלא כנגד זה היו ולרב אשי דאמר משלח פי' מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו לאו דוקא אלא שאם באת לחבר שני כנפי כרוב זה בצד זה תמצא כן. כן פי' ה"ר שמואל ז"ל.
ולכולי עלמא קשיא הא דאמרינן במסכת יומא (נד,ב) בשעה שנכנסו נכרים להיכל וראו כרובים מעורין זה בזה כזכר עם נקבה אמרו ישראל הללו שקללתן קללה וברכתן ברכה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנ' (איכה א,ח) כל מכבדיה הזילוה. ואמרינן נמי התם בשעה שישראל עולין לרגל היו מגלי' להם את הפרוכת ורואין כרובים מעורין זה בזה כזכר עם נקבה. ותירץ ה"ר יוסף הלוי ז"ל בשם רבו שמעשה נסים נעשין להם בשעה שישראל עולין לרגל כדי להראות חיבת הב"ה לכנסת ישראל ובשעה שנכנסו נכרים להיכל כדי שיזילום.
הכי גרסינן אמה בית השלחין אני מוכר לך נותן לו שתי אמות לתוכה ואמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה. וא"ת למה נקראת אמה איכא למימר שעומק' אמה, והכי אמרינן במו"ק.
וה"ר שמואל ז"ל גריס נותן לו ב' אמות לתוכה אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה ומפ' נותן לו שתי אמות של שדה אמה מהן מכאן והאחרת מכאן לאגפיה וליתה בנוסחי הגאונים ז"ל ולא דמיא אמה בית השלחי' לההיא דאמרינן במציעא (ק"ז ב') ארבע אמות דאנגרא דמשמע דארבע אמות יהבי לצדדין דהתם יאור גדול הוא ומשקין ממנו שדות הרבה והכא לשדה אחת.
אמאי ושלו לא הגיעו לנקוט פיזרא וליתיב. הקשה ר"ת ז"ל היאך יגיענו שלו ונקט פיזרא ויתיב כל כמיניה דשקיל דרכן של רבים ומחליף אותה להם וכי יפה כח יחיד מכח רבים וזה גרע לו להחליף פירוש שמועה זו כמו שאכתוב וזו אינה קושיא דמכל מקום קשיא אי חליפיו חליפין לינקוט פיזרא ליתיב בדידהו ואי לא בעו לדידיה לנקוט פיזרא וליתיב בדידיה וא"ת היכי נקטינן בגמ' לאקשויי בשלו לא הגיעו. ויש להשיב דמדקתני מה שנתן נתן קא סלקא דעתך שכך פירוש משנתנו מי שהחליף דרך הרבים באחרת כגון שגדר שלה' והם הלכו בזו ושתקו ומחלו ודומיא דרישא דקתני מדעת שניהם מה שנתן נתן שחליפיו חליפין שאלו לא היו חליפיו חליפין קל הוא להגיע את שלו כלומר זה דרך החדש שאין העם רגילין בה אלא ודאי חליפיו חליפין והדרך הישנה שהיא שלי לא הגיעו שאם חזרו הרבים לעבור בתוכו ואינם נמנעים מלילך בתוך דרכן הראשון אינו יכול למונען שאינו יכול לבא עם כל אחד ואחד לבית דין והוא לא עביד דינא לנפשיה ולפיכך הקשו בגמרא אמאי ושלו לא הגיעו לינקוט פיזרא וליתוב.
ומפרקינן שאין חליפיו חליפין, שכיון שהדרך עקלתון אין שתיקתן כלום שכך תקנו להם כדי שלא יהא כל אחד גודר דרך הרבים ונותן להם כרצונו שאין מי שימחה בידו דקדרא דבי שותפי היא ועוד שאי אפשר דליכא חד מינייהו במדינת הים שאינו מתרצה בכך ואפילו בני עיר אחרת מעכבים כיון שיש להם קלקול בדבר כמו שאמרו בדלתי המבוי פרק קמא (יא,ב).
ולימא להו שקולו דידכו והבו לי דידי. כלומר אי הכי אמאי מה שנתן נתן.
הא מני רבי יהודה היא דאמר רבים שיבררו להם דרך לעצמן מה שביררו ביררו. וכ"ש במתניתין שנתן להם מעצמו ושלו לא הגיעו כבר פירשו בגמרא שאין חליפיו חליפין ובעינן לרבי אלעזר רבים גזלני נינהו פירושטעמא דרבי אליעזר מיבעיא ליה ולאו אמתני' קאי.
וטעמא מאי, פי' למ"ד אין הלכה כרבי אליעזר דכיון שאין הלכה כמותו לא מוקמינן מתני' בהכי ואע"ג דבמתניתין נתן להם מדעתו טעמא מאי כלומר אמאי לא אמרינן להו הבו לי דידי ושקולו דידכו ופריק משום דרב יהודה דכיון דהחזיקו בו כדי' שהוא עצמו נתן להם אע"פ שבתורת חליפין נתן להם אסור לקלקלו שהרי ברשות נתתי. ורבי אליעזר רבים במאי קנו לה. למ"ד אפילו בשלא אבדה להם דרך באותה שדה קאמר רבי אליעזר מה שביררו ביררו במאי קנו לה ומפרקינן בהלוכה. זהו פירוש הסוגיא שפי' ה"ר שמואל ז"ל.
ואינו נכון, דמעיקרא כי קס"ד דרבי אלעזר בשאבדה להם דרך קאמר הוה ניחא לן טעמא דמתניתין דכשאבדה להן דרך דמי ולא עוד אלא שהלכה כדברי רבי אליעזר למאן דמוקי לה לרבי אליעזר בשלא אבדה להן דרך ואין הלכה כמותו אמאי קשיא לן מתניתין.
אלא הכי פירושא: הא מני רבי יהודה דאמר מה שביררו ביררו אע"פ שהיא גזלה בידם ואקשינן ותיהוי נמי מתני' רבי יהודה משום רבי אלעזר וכי לרבי אליעזר גזלני נינהו וברייתא גופה קשיא ומפרקינן כי א"ר אלעזר כשאבדה לה דרך באותה שדה שאם ביררו דרך לעצמן מה שביררו ביררו ואומרין לו הבא ראיה שאין זו הדרך שלנו וטול ואע"פ שביחיד עליו הראיה יפה כח רבים ואקשינן אי הכי למה אמרו אין הלכה כרבי אלעזר והרי דבר ברור אמר ומפ' מאן דמתני הא לא מתני הא דלמאן דאמר אין הלכה כרבי אליעזר אע"ג דגזלני נינהו אין מוציאין מידם ואין טעם בדבר לפיכך פסקו שאין הלכה כמותו והדרינן דקושיין קמייתא ואמרינן טעמא דמתניתין מאי היא לדברי הכל דאי דרבי אליעזר כשאבדה להן דרך במתניתין לאאבדה להן דרך א"נ אין הלכה לא מיתוקמא מתניתין בהכי ומפרקי' טעמא דמתניתין משום דרבי יהודה וכו' שלא שאל וברשות ירדו ומשנתנו דברי הכל וכיוצא בסוגיא זו תמצא בפ' הניזקין ורבי יצחק לית ליה המוצא אבדה לא ישבע הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה המוצא אבדה פטור ואמר רבה וכו' וקם ליה רבי יצחק דלא כרבי אליעזר לפי הפי' הנכון שכבר כתבנו שם.
ורבינו תם ז"ל היה מפ' דמתניתין בשאבדה להם דרך בשדהו וביררו להם אחרת ונטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ואותו דרך שלו שביררו לעצמן לא הגיע ואקשינן אמאי לא הגיעו כל כמינהו שביררו לעצמו כיון שהוא נותן להם דרך ומפרקינן גזרה שמא יתן להם דרך עקלתון בידוע יותר מן הראשון ואקשינן ולימא להו שקולו מה שביררתם והבו לי מה שנתתי לכם ומפרקינן כיון שנתן נתן כרבי אליעזר ואקשינן והיאך אפשר כן וכי גזלני נינהו ומפרקינן אלא שנויה דשנינן לאו שנויה היא דלר' אליעזר בשאבדה להן דרך קאמר שיש להן כח לברור כדאמרינן לעיל ואכתי מה שנתן אמאי נתן וקאמרינן אלמא אמר רבה בר רב הונא אין הלכה כרבי אליעזר ואי בשאבדה להם דרך הלכה רווחת היא שאם ביררו ביררו ומפרקינן מאן דמתני הא לא מתני הא אלא אף בשלא אבדה להן דרך קאמר ומתניתין אתיא כותיה ובעינן וטעמא מאי למאן דמתני בשאבדה אמאי מה שנתן נתן משום דרב יהודה וכו' וזה החזיק בו אבל אותו דרך שביררו לעצמן שלא מדעת בעל הבית לאו מצר שהחזיקו בו רבים מיקרי אלא משום דרבים יפה כחן לברור דרך לעצמן ובעי' ואותו דרך שביררו להן לרבי אליעזר במה קנאוהו, כפר"ת ז"ל.
מודים חכמים לר' אליעזר בשביל של כרמים הואיל ונעשה להלוך. פי' שלא נעשה אלא להלוך נקנה בהלוך דרך הנאתו ואע"ג דלא עביד מעשה בגוף הקרקע כדאמרינן בפ' חזקת המציע מצעות בנכסי הגר קונה אבל שבילי השדות כיון דרויחי וחזו למשטח בהו פיס ולכמה מילי לא מיקני בהלוך.
מתניתין ושני כוכין אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל. פי' לרבי שמעון דאמר מערה שש מצי למעבד כוכין מימין הפתח ומשמאלו שפתחה של מערה ד' אמות הרי נשתיירו שם שתי אמות לשני כוכין אע"ג דבשני כוכין שלשה אמות בעינן כדקתני מתניתין הא אוקימנא בגמרא במעמיקין והאי דלא אקשינן הכי בגמ' דעדיפא מינה אקשינן אבל לרבנן כל רחב המערה צריך לפתחה שהוא ארבע אמות.
הכוכין אורכן ארבע אמות. בתוספות למדו מכאן שקומ' האדם אינה ארבע אמות שהרי דפני הארון עבין ועוד שאינו נכנס דחוק כל כך ויתר מג' אמות היא דהא אמרינן שיעור מקוה אמה על אמה ברום ג' אמות ואי לא הוי אלא ג' אמות יטבע אלא יתר משלש הוא מעט ויכול לכוף ראשו ולטבול והא דבעינן ארבע אמות גבי היזק ראיה כדי שלא יגביה את עצמו ודאמרינן בתרגום אסתר גבי בני המן אצטליב על תלת אמין לא קשיא שחתוכי הראש היו כשנתלו.
ואני מצאתי בהגדת אלה הדברים רבה אמר ר"ש בן לקיש מנוול היה עוג מלך הבשן אע"פ שהיה גבוה שהיה ארכו תשע אמות ורחבו ארבע אמות והרי רחבו קרוב למחצית ארכו שאין בריות בני אדם כן ארכו של אדם שלש אמות ורחבו אמה שליש ארכו ועוג לא היה כן אלא רחבו ארבע אמות קרוב לחצי ארכו הוי שבריה מנוולת משונה מן הבריות ועוד דאיתא בפ' עשר תעשר בילמדנו אמרו לו לאיוב כלום יש לך עליה אלא שלש אמות משעת מיתתך ואתה אמרת אם עלי אדמתי תזעק.
וכן נראין הדברים, דמים שכל גופו וראשו עולה בהן בעודן למקוה והיינו ג' אמות ומגביה עצמו ויוצא מיד ולמה לי ראיה גדולה ממה שאמרו בעירובין (מ"ח א') הני ארבע אמות היכא כתיבן שבו איש תחתיו כתחתיו של גופו שלש אמות ואמה כדי פשוט ידיו ורגליו ואם תאמר כיון דעד פשוט ידיו אינו אלא ארבע אמות קאמר הכי מכל מקום הוה ליה למימר גופו כמה אלא שלש אמות גופו מכוונות הן עם ראשו.
ורומן שבעה. פי' עוביו ששה טפחים וטפח יתירא כדי שיהא לו חלל טמא שלא יטמא לדורס על הכוכין כך פי' הרב רבי שמואל ז"ל ותניא נמי בתוספתא הכי וטפח לפתח טפח ודוקא מדאורייתא דלא מטמא כיון שיש בו חלל טפח אבל רבנן גזרו יש בו אטו אין בו כדאיתא בברכות.
ופירשו מקצת רבותינו שבצרפת ז"ל דהני מילי בקבר פתוח אבל בקבר סתום אע"פ שיש בו פותח טפח לעולם בוקעת טומאתו ועולה ואפילו שלא כנגד הטומאה דהא אמרינן בפ' קמא פירץ פצימיו מטמא כל סביביו ואע"ג דאית ביה אהל ועוד דתניא בסיפרי כל הבא אל האהל דרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא כל צדדיו כשהוא פתוח ומכאן אתה לקבר דן וכו' ותניא נמי התם או בקבר זה קבר סתום או אינו אלא פתוח אמרת קל וחומר ומה אוהל שמקבל טומאה אינו מטמא כל צדדיו כשהוא פתוח וכו' ש"מ שקבר סתום מטמא כל סביביו וכן נמי מטמא באהל.
ובמסכת אהלות פ"ג שנינו ביב שהוא קמור פתח הבית יש בו פותח טפח ויש ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה ליכנס יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו והבית טמא. טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה ליכנס אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טמא מכאן אנו למדין דדוקא בקבר פתוח קאמרינן ולא בקבר סתום ופי' ביב ההוא קמו' שראשו אח' כנוס בתוך הבית וכי יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו אינה כנגד הבית אלא שראשו האחד שהוא חוץ לבית הבית טמא לפי שהטומאה מתפשט בכל הבית הואיל ויש בו פותח טפח ואם אין בו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא והוא שהיתה הטומאה תחת הבית כלומר בראשו שהוא כונס תחת הבית ולא בראשו האחד שהוא חוץ לבית שכך שנינו התם בפ' שביעי נפש הטומאה הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שהטומאה בוקעת ועולה אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מ"מ טמא מפני שהוא כקבר סתום פי' נפש הטומאה ארון סתום או בנין סתום כדאמרי' בעלמא נפש שבנאו לשם חי.
למדנו ממשנתנו דכל היכא שאין שם פותח טפח הטומאה בוקעת ועולה מכנגדה ואינה מטמאה מן הצדדין כלל לא במגע ולא באהל וההיא דאמרינן בברכות מדלגין על ארונות של מתים וכו' דרוב ארונות יש בהן פותח טפח פתוחות היו ואם תאמר למה לא גזרו בית לא פירץ פצימיו אטו פירץ כמו שגזרו בארונות יש בהן פותח טפח אטו אין בהן זו אינה קושיא דכיון שכל הבתים יש להן מתחלתן פצימין אין גוזרין שמא יסלקם אבל ארונות שמתחלתן אין להם פותח טפח ועוד שאין אדם עשוי לפרוץ פצימי ביתו.
ורחבן ששה. פי' שכך הוא עוביו של אדם בינוני עם דפני הארון ואי קשיא הא דאמרינן במסכת סוכה (בירושלמי) גברא ברמתא יתיב לא קשיא התם עם בגדים הרבה ואינו יכול לידחק כל כך תדע שהרי שיעור מקוה אמה על אמה ואם עוביו אמה היאך כל גופו עליהם בהן אמתא באמתא היכי יתיב.
גמרא: אי לחצר הא קא מפרשי בחצר. בדין הוא דהוה ליה לאקשויי שאין החצר מספיק להם שהרי שתי מערות זו כנגד זו יש והכוכין ארבע אמות נמצאו צריכין שמנה וחצר הקבר אינה אלא שם ואפשר דקס"ד שאינו עושה כוכין מימין הפתח ומשמאל אלא למערה אחת שאם אתה אומר לכל אחת ואחת אפילו לרחבן של כוכין אין החצר מספק' שהרי הן שמנה כוכין וצריכין שש עשרה אמה.
העומד בתוכו טהור. ואפילו מדרבנן, וכגון שנכנס שם בשידה תיבה ומגדל דאי לאו הכי הרי נטמא בכניסתו באותן מערות שסביבות החצר, וכן כתב הרב רבי שמואל ז"ל.
המוצא מת מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו. בנזיר (סה,א) אמרינן עלה בגמרא המוצא פרט למצוי יש שפירשו שזהו קבר ידוע שאמרו בסנהדרין (מ"ז ב') קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו אסור ופירושו שהוא ידוע שהוא של ישראל וברשות נקבר שם לשם קבר עולם ויש לפרש מצוי שהוא ידוע שהוא ישראל אבל אינו ידוע אם ברשות נקבר אם לא ובא לומר לך שאה היה ידוע לא בעינן מושכב כדרכו אלא אפילו מצאו יושב יש לו תפוסה ולא דאיק דהא פשיטא דלא ממעטינן יושב מתפוסה אלא משום דאמרינן גוי הוא ובידוע ליכא למימר הכי.
והרב ר' שמואל ז"ל פי' מצוי היינו ידוע שאמרו בסנהדרין לומר שאם היה א' מהם ידוע ושני תחלה אין שכונת קברות ואע"פ שאלו שלשה שאינן ידועין יש להן שכונת קברות והכי ודאי אתמר התם בפרק בתרא דנזירות ופירש הרב ז"ל דהלכתא גמירי לה. ואפשר שהטעם מפני שאנו אומרים גוים הם או לאקראי נקברו שם שאלו לשם קבר עולם נקברו שם היו יודעין כמו שהאחר ידוע.
הא דתנן אם יש ביניהם מארבע אמות על שמנה יש להם. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דפליגא אמתניתין, דהכא לא בעינן בין כוך לכוך אלא ב' טפחים וטפח מכאן וטפח מכאן לצדדי' ואלו במתני' בעינן אמה בין כוך לכוך וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לצדדין וצריך עיון. א"כ בהא הוה לן למידק בגמרא מני הא. ותו דקתני עלה במסכת אהלות הבודק בודק' אמה ומניח אמה עד שיהא מגיע לסלע או לבתולה ולא נהירא לאוקמה בתרי תנאי.
ויש מפרשין אם יש ביניהם מד' אמות על שמנה, כלומר ששנים היו קבורין שתי בתוך ארבע אמות וזהו רחבה של מערה והשלישי קבור ערוב בתוך שמונה אמות וזהו ארכה בידוע ששכונת קברות היא זו אבל אם היו יותר מפוזרין אין זו שכונת קברות ומיהו ברצופין יותר יש לחוש.
והא דקתני בודק ממנו ולהלן עשרים אמה. הכי קאמר בודק מצד של תחלת המערה עד תשלום עשרים אמה ופי' הענין שכשמוצא המתים יודע לאיזה רוח היא שראשו של מת מונח לפתח הכוך ורגליו לסופוואפילו אינו מכיר ראש ורגלים כשהוא מוצא השלישי לרוח אחרת מכיר הוא רוחב המערה וארכה ומתוך כך מכיר אי זו מערה היא ולאיזה רוח בודק עשרים.
הא דאקשינן מני אי רבי שמעון עשרין ותרתין הויאן. היינו טעמא משום דאיכא למימר לאו ארישא קאי אלא מלתא באפי נפשה היא ואלומי אלים לקושיא דליכא למאן דאמר הכי דאי רבנן תמני סרי הויאן. ואי רבי שמעון עשרין ותרתין הויאן ואפי' לרבי שמעון דברייתא דהא לדברי הכל חצר שש על שש הוי כדתנן סתמא דמתני' וליכא דפליג עלה ותני' נמי בתוספתא ואלו ואלו מודים שיעשה חצר על פי המערה שש על שש הילכך לרבי שמעון דברייתא עשרין ותרתין הויאן.
ומפרקינן לעולם רבנן היא, פי' אלא לעולם כולה רבנן היא דאמרי ארבע על שש וכנון דבדק באלכסונא שמדד תחלה ארבע ומצא שנים ואחר כך נתן קו המדה מתחלת הארבע לאלכסון ולסוף שמנה מצא ראש כוך אחר שכונת קברות היא וזהי שיעור מערה לרבנן שכל ארבע על שש אלכסונן דחמש על חמש דהיינו שמנה ואקשינן אם תחשוב אף השניה לאלכסונא עשרין ותרתין הויאן ופריק חדא באלכסונא אמרינן משום שכך בדק.תחלה לקצר מדידתו אבל כשהוא מודד עשרים מתחלת מערה ראשונה מה ענין לאלכסונ' בזה.
ורב שישא בריה דרב אידי אמר לעולם רבי שמעון היא ובנפלי ואקשינן ומדהא בנפלי הא נמי בנפלי. דקס"ד כל המערות שוות. תמני סרי הויאן וכו' ולהא דאמרינן בנפלי הא דקתני בודק עשרים דמתוקמא בנפלי אבל רישא בגדולים היא שהרי יש בהן שמנה, כך פי' הרב רבי אברהם בר' דוד ז"ללשמועה זו.
אבל בהך מסקנא מצאתי לרבינו חננאל ז"ל שפי' כך: בניפלי, לעולם רבנן היא, אלא שזה שמצא שלשה מתים בתוך ארבע אמות יש לחוש שמא אלו המתים נפלים הם ונקברו בסוף הכוך ונשתיירו שתי אמות שבראש הכוך פנוין נמצא שצריך למדוד מגוף המת ולהלן עשרים אמה שהן שמנה עשרה מתחלת הכוך והיינו דאקשינן לחומרא ומדהא חיישינן לנפלי אידך נמי ניחוש לנפלי וצריך כ"ב ואמרינן בחדא חיישינן שכך דרך לקבור נפלים במקצת הכוכין אבל לא לשתיהן.
ולפי שפירשנו דהא דקתני מתניתין מארבע אמות עד שמנה חדא קתני כולה רבנן היא ואפילו הכי מצא א' מוטל בין מזרח למערב ומדד מראשו שבמערב בקו המישור ארבע אמות מדרום לצפון ומשם חזר ומדד ממזרח למערב ומצא אחד בסוף ח' אמות יש לחוש שהיא שכונת קברות ואותו שמצא תחלה מוטל ממערב למזרח נקבר ב' אמות בתוך הכוך ונשתיירו שתי אמות שבתחלת הכוך פנויות ויש משם לסוף המערה שמנה אמות שהן שש מתחלת הכוך וזהו הנכון אלא שקשה דלהא דאמרינן לעיל בנפלי אין משך קבר הנפל אלא אמה וכיון שקומת הנפל כל שהוא אפילו היה ביניהם מארבע אמות עד תשע יש לחוש לשכונת קברות ויש לומר אעפ"כ אין חוששין כל כך שאין אדם עשוי ליכנס לתוך הכוך ולהטיל הנפל בסופו לגמרי אלא בשתי אמות אדם עשוי לקבור הנפלים, וזו הדרך בשמועה זו ארוכה וקצרה.