דרשות הר"ן ב

<< · דרשות הר"ן · ב · >>

"אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וְגוֹ'".

פשט הפסוק מראה כי אהבת ה' אותנו תודע מצד מה שהיה עשו שוה ליעקב באחוה, ולזה היה ראוי שישוה עמו בנחלה, ולא נהיה כן, אבל אהב יעקב להיות מבורכת ה' ארצו ונחלת עשו נחלה מבוהלת. וזה מתמיה, כי אין חוק השם כחוק האב המנחיל אשר בן מביש ומחפיר בתוך אחים יחלוק נחלה, אבל חקו להנחיל אוהביו יש ומקולליו יכרתו מאין פנות אל שאר בשרם, כי אחותם וקורבתם למה לו. ולזה אחשוב כי מצד שטבע ענין עשו חייב להיות עוכרנו וראשית צרינו על כל שארית הגוים, מצד היותו אח ליעקב כמו שאפרש, אמר הכתוב כי במה שאהב את יעקב והביאו אל מנוחתו וגרש עשו מן גו, נודעו חסדיו ורב טוב לבית ישראל.

והוא, כי בכל עמים רבים לא ימצא ראוי לנטור עברה וצרת עין בממשלת ישראל כעשו, כי שארית הגוים אשר קדמו לאברהם כבר ראו כי בו בחר השם יתברך, וזרעו ראוי להיות יורש (ארץ) עצר, ולזה לא תרע עינם בממשלתו כלל. וכן ראוי להיות דבר האומות המסתעפות ממשפחת אברהם לבל יקנאו בזרע יצחק, אבל יחלקו כבוד לבני הגבירה כי כן למדום אבותם, ולזה מונחים לטבעם לא ירעו ולא ישחיתו קדש ה' אשר אהב, ולא תרע עינם ולא יקנאו בממשלת ישראל, אבל עשו להיותו אח ליעקב בן כבודה כמוהו, תרע עינו באחיו ובבן אמו מתנשא עליו ויתן דופי, אם לא ישיב השם יתברך אחור ימינו של עשו באהבתו את יעקב. ולזה אמר(ו) כי משלות ארמנות יעקב והיות ערי עשו שממה, וכי לא נתנו השם יתברך להרע עמו, יוכל יעקב לבחון כי ה' אהבו, כי לא מצא ביעקב און ולא יעמיק להשחית ביעקב בקנאו קנאתו.

ועל זה הצד יובן מה שדרשו רבותינו ז"ל במגילה (ו, א) באמרו (בראשית כה, כג) ולאם מלאם יאמץ, ובאמרו (יחזקאל כו, ב) אמלאה החרבה, שדרשו בו שאי אפשר להיות שניהם שוים בגדולה, אבל אם מלאה זו נחרבה זו. ויש לשאול למה יחוייב זה באדום מכל הגוים. אבל זה על הצד שכתבתי עם תוספת ביאור, והוא כי מצד שאין גוי ראוי שיקנא ביעקב, יהיה אפשר שימשול ממשל רב גם בהיות מושל בישראל, כי ממשלת הגוים בארצותם ללשונותם לא תעיק לישראל כלל כי דבר אין להם עמו. אך עשו כי תמצא ידו יגבה לבו להתנשא על אחיו, כי הוא הבכור ובנחלתו יתעבר לאמר גם אני יורש (ארץ) עצר, כי אב אחד לכולנו. ומזה יחוייב מוט עשו כי ירים יעקב את ידו וגבר. ואמנם מוט יעקב לא ימשך מהתנשאות עשו, אבל התנשאות עשו יחוייב למוט יעקב ולא בעצם, על דרך מה שימשך מוט עשו להתנשאות יעקב חלילה, אבל במקרה. והוא כי אם לא צדקת השם יתברך אשר יעשה ביעקב ואויביו יכניע, כי יחלק השם יתברך לכל העמים ולאומים ישית בחלקות, למי יחפוץ מבין כל עמים רבים להנחיל כסא כבוד יותר מעשו בן האהובה אשר התהלכו אבותיו לפניו אברהם ויצחק, ולזה יחוייב שינשא עשו בגוים, אם לא בעת אשר יעקב וזרעו יצליחו למלוכה.

זה מה שימשכוהו אלה הטעמים הצודקים, וענתה בם צדקתם מה שראינוהו נמשך מהמציאות, ומה שיעדוהו הנביאים בהמשכתו. וזה שאמר הכתוב (בראשית לו, לא) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל, ולמה הוצרך לכתוב לפני מלוך מלך, אם לא להודיע כי מצד שבימים ההם אין מלך בישראל - מלך מלך באדום. כי לו צלחה המלוכה לישראל לא מלך מלך באדום, כאשר נראהו אשר סרה מלכותם בקום מלך ישראל. כי דוד המלך הקים עליהם נציבים (דה"א יח, יג) ולא הניח להם מלכים, ונמשך כן עד זמן יהושפט, כמו שכתוב בימיו (מ"א כב, מח) ומלך אין באדום נצב מלך. ונמשך זה עד ימי יהורם אשר לחטאיו ולכתו אחרי בית אחאב כתוב בו (מ"ב ח, כ) בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימלכו עליהם מלך. והיו גם כן מלכים עד גלות הארץ, כי כן כתוב (שם, כב) ויפשע אדום מתחת יד יהודה עד היום הזה, כי לא ענתה צדקתם להכרית מאדום מלך. אמנם בזמן בית שני היה אדום תחת ישראל, כי הורקנוס הזקן שמם שומרי ירושלים והכניסם בברית מילה, ובימי אגריפס כאשר נלכדה ירושלים באו גדודי אדום לעזור את יהודה.

כבר נראה מזה כי כל הימים אשר הצמיח השם יתברך קרננו נתן אומות אדום תחתינו, וכאשר נפשענו מקרית עוז בפשע שומם חגרו אדום בעוז מתניהם, כי כבר הודיעונו רבותינו היותנו בגלות אדום, כי עם היות שראש מלכותם המחצבת רהבנו היא מכלל ארץ יון, עם כל זה מלכיה אשר מלכו בה היו אדומים והיו בתוכה מאדום עם רב, כמו שמתורגם (איכה ד, כב) פקד עונך בת אדום וגו': אסער עוויתך רומי רשיעא דמתבנייא באטליא ומליא אוכלוסין מן בני אדום.

הנה זה מה שנראהו במה שעבר עלינו מן הזמן בענין אדום, כי בהציב השם יתברך מטה עוזנו מטה ידו, ובשפלנו ובדברנו רתת גבר עד להשחית. ואמנם במה שיעבור עוד מן הזמן, כבר יעדו הנביאים שימשך ענינו על זה הסדר בעצמו, אמר (עובדיה א, יח) והיה בית יעקב אש וכו' ועלו מושיעים וכו'. כבר ביאר שעם היות שפעמים רבות נפל עשו ויפול וקם, אמנם לא יפול לבל יוסיף קום עד יקום יעקב ולא יוסיף לנפול עוד.

הנה אם כן המציאות נחלק לשני אלו הילדים תאמי צביה לרשת אותו כל אחד בעתים שונים, ולסיבת הקשר החזק אשר ביניהם נקראו שניהם תולדות יצחק, ולזה פתח בפרשה ואמר: ואלה תולדות יצחק וגו'. ענינו כי אלו השנים יעקב ועשו הנזכרים בפרשה הם תולדות יצחק, כי עם היות עשו רשע כתולדותיו יחשב, אבל אברהם [וישמעאל] אינו כן, כי לא יירש בן האמה, ולא ינחל כבוד ליקרא תולדות אברהם כיצחק, ולכן הוסיף ואמר אברהם הוליד את יצחק. והסיבה בזה כי יצחק וישמעאל לא הושוו אצל אברהם לאהבה, אבל שם יצחק צבי עדיו ואליו הנחיל כבוד עשרו, ולבני הפילגשים נתן מתנות וישלחם מעליו (בראשית כה, ו), ואחר כך לא היה להם קשר עם יצחק כלל, אבל ראוי להיות נשכח זכרם. ולא היה כן דבר יעקב ועשו אצל יצחק, עד כמעט עשו היה בחירו רצתה נפשו, כי שניהם היו בני גבירה כבודה מדובקים איש באחיהו מלידה ומבטן ומהריון, נקשרים בהדרגת ממשלה כמעט כל ימי עולם על הדרך שאמרתי. ולזה אי אפשר להשכיח שמו עם היותו רשע, כי בו נשוב נהפוך ידינו כל היום. ולזה אמר (בראשית כה, יט) כי אלו הילדים שניהם תולדות יצחק, וסיפר איך בא ענינם מורה על מה שנמשך מאחרי כן.

ואמר ראשונה כי לא הרתה אמם מהם על המנהג הטבעי, כי עקרה היתה, אבל מאשר העתיר יצחק לשם יתברך ונעתר לו ורפאה (שם, כא). אמנם בזה אפשר שיפול ספק ופלא, כי רבקה לא נפלה ליצחק במקרה, אבל היא האשה אשר הוכיחה השם אליו כאשר הורה ענין אליעזר, ואיך סמך לגורל יצחק עקידו אשה עקרה. כי אי אפשר שיושב בזה אלא מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בפרק הבא על יבמתו (יבמות סד, א) שהשם יתברך מתאוה לתפלתם של צדיקים. כי בזה יקרבם אליו למה שתתאחד הנפש עם בוראה, כי תרבה תפלה מה שלא יעלם.

ואמנם במה שאמר (שם כה, כא) לנכח אשתו, דרשו בו (יבמות שם) שרבקה התפללה גם כן עם יצחק, ויעתר לו ולא לה. ולפי זה היה ראוי שיאמר ויעתירו יצחק ורבקה, אבל אולי למה שהזכיר שנעתר לו ולא לה סתם תפלתה ולא הזכירה בפירוש, אבל רמז באמרו לנכח אשתו. וזה אמנם דרך דרש.

אבל על דרך הפשט אחשוב בו ענין, והוא כי המשתנה (ו)אם ישתנה בדרך פלא, יוכן ראשונה לדבר אשר ישתנה אליו, לא שיעתק אל הענין הזה אצלו בטבע והוא עודנו על ענינו הראשון, כאילו תאמר כי רבקה עודנה על מזגה הראשון ועל הרכבת איבריה הכליים המחייבים העקרות, קבלה הריון וילדה, אין הענין כן. אבל לתפלת יצחק הכין השם מזגה, וצלחה הרכבתה להריון.

וכל זה אמנם באמצעות משפיעים הדריך השם בינינו ובינו. כי מן הנראה אשר בהשתנות התחתונים יחוייב שישתנה דבר מה בעליונים. ולזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא בשלח על הכתוב שמות טו א) אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שנפרע מאלהיה תחלה. והסמיכו זה לכמה פסוקים, מכללם (ישעיה כד, כא) יפקוד ה' על צבא המרום וגו'. ואמר (שמות יב, יב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים.

וזה יראה מתמיה מאד אשר בחרות אפו על רעי השפלים יפקוד על העליונים הנגשים אליו. ואמנם עם העיון הטוב ימצא מחוייב. והוא כי האפשרי בבחינת סיבותיו ישוב מחוייב, כאילו תאמר שירידת המטר ביום מחר דבר אפשרי, אבל אם נציע כי הוכנו סיבותיו, וכאילו תאמר כי האדים הלחים כבר עלו והאויר האמצעי בתכונה משיבה אותם מים, ישוב זה האפשר מחוייב, ואין מנוס אם כן לבל יהיה מטר נתך ארצה [אם לא] על צד הפלא, אלא בשנות הדבר המחייב, ומאשר למחייב ההוא עוד מחייב, אין מנוס שלא ישתנה האמצעי העליון בצד מה, כי המציאות כולו נקשר קצתו בקצתו, ולזה אמרו אין הקדוש ברוך הוא נפרע מהאומה עד שנפרע מאלהיה תחלה, כי הם ברוב יעבדו למשפיעיהם, ואם המשפיעים המאזרים חיל המדריכים עוז למצרים לא ישתנו כלל, גם שתעוז במעוזם לא תאבד האומה על ידי כן, אם לא תחלש יד התומכה ומחזיקה.

וכאשר יתוקן גם כן ענין איזה נברא, יצטרך שפע שופע עליו מתקן ענינו באמצעות לא נשערהו. אבל כי יבא התיקון מצד איזה מעתיר, נראה שיהיה המעתיר אמצעי באותו שפע השופע, באמצעותו יחול על אשר יעתיר בעדו. ולזה בהחיות אליהו בן הצרפית התמודד על הילד שלשה פעמים (מ"א יז, כא), ובזה נתקן ענין הגשם ההוא וקיבל צורת החיות. ואלישע גם כן בהחיותו בן השונמית שכב עליו ושם פיו על פיו וגו' (מ"ב ד, לד), וראשונה אמר (שם, כט) ושמת משענתי על פני הנער. ויעקב גם כן (בראשית מח, ט) אמר קחם נא אלי ואברכם, וישת ידיו עליהם (שם יד). וכל זה מורה כי השפע בא למתברך באמצעות המברך והמתפלל, ולזה ראוי שיקרב אליו במקום או ידבק בו אם אפשר.

ולכן אמר(ו) כי יצחק העתיר לנכח אשתו כדי שיכוין אליה דעתו יותר, ותשיג שפע יתקן גופה ויוציאנה מתכונת העקרות, ויצלח זה בהיותה יותר קרובה אליו במקום, ולזה העמידה נכחו להקריבה אליו, כי לא היה אפשר ביותר מזה עודנו עומד לפני ה'.

ואחר שסיפר שזה ההריון היה בדרך פלא, סיפר איך נתהוו אלו הבנים, בענין מורה איך ימשך ענינם ותבין לאחריתם. והוא כי אלו הבנים נלחמו איש באחיו בעודם בבטן, עד שהרגישה אמם שענין זה לא קרה לאשה הרה לעולם, עד שהתעוררה כי על כל פנים יורה איזה ענין, ולזה שמה פניה לדרוש את השם יתברך לדעת מה זה ועל מה זה, והוא אמרו (בראשית כה, כב) ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן וכו'.

ואומר[ה] אם כן, נתפרש יפה בבראשית רבה. אמרו שם (על הכתוב שם): רבי חגי בשם רבי יצחק אמר מלמד שהיתה רבקה מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת להן הגיע (להם) [לכן] כצער הזה מימיכם.
ולפי זה יתפרש הפסוק, שאחר ששאלה הנשים אם קרה להן כן בהריונן ותאמרנה לא, אמרה אם כן למה זה אנכי על הענין הזה, אף על פי ששם בבראשית רבה לא סיימו בפירוש סוף הפסוק, אבל כך פירש רבי אברהם בן עזרא (שם), והוא פירוש נאה.

ואחרי יודעה כי אין דרך נשים לה, הלכה לדרוש את ה' מפי נביאים, או התבודדה בעצמה בענין יחול רוח ה' לפעמה ויגידנה מה יהיה בסופה כדברי רש"י ז"ל (שם), כלומר שנכספה לדעת מה שמורה עליו הענין הזר ההוא. ואף על פי שהרמב"ן ז"ל (שם) לא נתחוור בפירושו, מצד שאמר כי לא מצא דרישה אל השם רק להתפלל, כטעם דרשתי את ה' (תהלים לד, ה), דרשוני וחיו (עמוס ה, ד), חי אני אם אדרש לכם (יחזקאל כ, ג), לפי הנראה נשמט ממנו מקרא שכתוב (מ"ב ח, ח) ויאמר המלך אל חזהאל קח בידך מנחה ולך לקראת איש האלהים ודרשת את ה' מאותו לאמר האחיה מחלי זה, וכתוב גם כן (שם א, ב) לכו דרשו בבעל זבוב אלהי עקרון אם אחיה מחלי זה. ואלה הדרישות אינן אלא לדעת מראשית אחרית, ואף זו כן, כי נכספה לדעת מה שמורה עליו זה הענין הזר הקורה אליה.

והשם יתברך הודיעה שזה מתחייב למה שאין בבטנה שני עוברים לבד אבל גם שני גוים, כי כל אחד מהם יהיה לגוי גדול, ואלה האומות יתפרדו ממעיה, רוצה לומר כי לא יקרה ביניהם הפירוד לימים רבים אבל תיכף צאתם ממעיה יתחיל וימשך, ואלה האומים לא יהיו שוים באומץ אבל האחד יאמץ בעת מה והשני בעת מה. וסיבת פירודם יהיה כי הרב יעבוד צעיר. ולהיות זה בלתי נסכם לטבע האנושי לא יעמדו כי אם במריבה. כי (לא) [לו] סודר הענין בהפך, כי הבכור ימלוך והצעיר יעבדנו, (כי) לא ימשך מזה ריב ומצה, כי הצעיר לא ימאן לענות מפני הבכור, וכבר דרשו (כתובות קג, א) (את אביך) [ואת אמך] (שמות כ, יב) לרבות אחיך הגדול. אבל הבכור לא ימצא את לבבו להכנע לצעירו, והצעיר יבקש המלוכה אשר ניתנה אליו, ולזה תהיה ביניהם לעולם מצה ומריבה. וזהו מה שיורה עליו התרוצצם בבטן לבקש כל אחד עוז ותעצומות על חבירו.

ואמנם איך קרה זה לא אדענו, כי אין ספק כי לא נבראו אלו העוברים להיות חייתם בריב עד שיתחילו בבטן להלחם. אין מנוס אם כן [מ]לתת לזה איזו סיבה טבעית מחייבת. ואמנם הסיבה לפי הנראה הוא, היות כל אחד מאלה העוברים מזגו מנגד למזג חבירו לגמרי, כי עשו היה אדמוני כולו כאדרת שער מורה על רתיחת הלחות ורוב העשניות, ויעקב היה איש חלק נח בליחותיו בלתי מעלה עשן. וכן היו דרכיהם ומעשיהם כי עשו היה איש שדה (בראשית כה, כז) מבקש התנועה, בביתו לא ישכנו רגליו, ויעקב יושב אהלים (שם כה, כז) תפארתו לשבת בית, ואלה העוברים חלוקי המזג מאד, [ו]אין ספק שכל אחד יעיק לחבירו בטבע, כי הדברים החלוקים בטבע כל אחד יקומם על חבירו וידחנו בכחו, ולזה יתרוצצו אלה העוברים בבטן.

אבל אם היה זה הענין טבעי כאשר הנחנוהו, איך יורה זה דבר עתיד להיות בילדים האלה. זה אמנם יהיה על דרך שביארנו, והוא כי היותם על זה הניגוד בטבע היה זה נפלא מאד, כי היות האנשים חלוקי המזג מתנגדים יהיה נמשך לטבע האב והאם. ואם תרצה ליחסו אל המערכת יהיה נמשך לרגעי ההריון והלידה. ולזה ראוי שהבנים התאומים יתדמו במזג ובמדות הנמשכות אחריו, כי טבעיהם ואבריהם ביום הבראם כוננו ברחם אחד ועת אחת. ונניח שחול הצורה לא יהיה בעת אחת, אמנם ברוב לא יגיע מרחק הזמן ביניהם עד שינגד מערכת האחד למערכת חבירו, מצורף שהמערכת תרשום כפי הכנת המתפעל, ואחר ששני חומרי אלה הילדים שוים בהכנה איך תרשום בהם המערכת רושם מנגד כל זה הניגוד הרב. זה אמנם זר מאד שיקרה על המנהג הטבעי, אבל חודש מהשם יתברך להיות אות ומופת [למה] שיקרה לילדים האלה.

ולפי זו ההנחה לא נתחלף מזג הילדים האלה, (זולתו) [זולתי] כדי שיורה מה שיקרה להם בבטן אמם על המוצאות אותנו באחרית הימים, למען ידעו העומדים בימים ההמה כי כן יהיה ענינם כל ימי עולם.

ואם תרצה תאמר כי רצה השם יתברך לשית עשו כלי זעמו על ישראל, ולזה הטביעו בטבע מנגד ליעקב, למען יתנגדו במדותיהם. כי כפיהם תהיה השנאה והאהבה בין האנשים. מצורף עוד כי למה שידע השם יתברך כי עשו וזרעו היו ממורדי אור, הטביעם בענין שישנאו איש את אחיהו, למען הרחיק עשו מעל גבול ישראל ולא ימשך אחריו לאחוזתו. ומחשבות השם יתברך עמקו מאד לא נבין לאחריתם.

ומכל מקום מה שקרה אליהם ברחם הורה על מה שיקרה אליהם כל עוד בחיים חייתם. וכן מה שקרה ליעקב בגיחו מרחם, אות ומופת על אשר יקרה אותנו באחרית הימים, כי יצא וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה, כו), ואין ספק כי לא היה זה על צד המקרה, כי בהוכיח השם את יעקב במה שנתחסד עמו, אמר (הושע יב, ד) בבטן עקב את אחיו וגו'. ואילו היתה העקבה הזאת נופלת על דרך מקרה מה יוכיח את יעקב בזה. מצורף שהוא דבר זר במנהגו של עולם, כי העובר חלוש הכח מאד ואיך תאחז ידו בעקב אחיו. אבל היה זה לרמוז מה שיקרה באחרית הימים. וזה כי בהתם מלכותו יתפוש יעקב מלכות, ונמצא זה אוחז בעקבו. וכן יהיה בעתיד כמו שהתנבא עובדיה (עובדיה א, יח) והיה בית יעקב אש, וכתיב אחריו (שם, כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. זהו שאמרו בברייתא (מדרש רבה בראשית עהכ"ש) שאל הגמון אחד את ר' מן אלין דבית מלכא מי תופס אחרינו מלכות, מיד הביא קלף חלק וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת וגו', אמר ראו דברים ישנים מפי זקן חדש. הנה מבואר כי מה שעקב אחיו בבטן היה מכוון לענין, לא מקרה. [ולזה] קורא השם בתוכחותיו ליעקב מה שעקב את אחיו, כמו שהזכיר (הושע שם) כי שרה את האלהים באונו.

אבל עדיין צריך ביאור. והוא, כי מה ששרה את אלהים באונו היה ענין מועיל בעצמו, כי המלאך ההוא היה שרו של עשו כמו שהודיעונו רבותינו ז"ל (תנחומא וישלח עה"כ בראשית לה א), [ו]כי שרה עליו הורה שהכניעו לבל ינגד במשלו בעשו, אבל הסכים על הברכה אשר ברכו יצחק, כמו שהוא (אמרו) [אמור] (בראשית לב, ל) ויברך אותו שם. וזהו על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח עה"כ שמות טו א) אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שנפרע מאלהיה תחלה. אבל מה שעקב את אחיו בבטן לא היה כי אם אות מורה לבד, לא ענין מועיל בעצמו עד שיהיה ראוי שיזכרהו השם יתברך בתוכחותיו ליעקב.

ואולי זה נמשך למה שכתב הרמב"ן ז"ל (בראשית יב ו, מח כב), כי כאשר יעשה איזה דמיון בפעל דומה למה שראוי שיקרה בעתיד, יתקיים העתיד ההוא על כל פנים, ולכן יעשו הנביאים מעשה בנביאות, כמאמר ירמיה שצוה לברוך (ירמיה נא, סג) והיה ככלותך לקרוא את הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו'. וכן ענין אלישע (מ"ב יג, טז) בהניחו זרועו על הקשת ויאמר ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' [וחץ תשועה] בארם. ונאמר שם (יט) ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם. הנה נראה כי כאשר יעשה איזה פעל מאת השם דומה למה שיקרה בעתיד, הפעל הדמיוני ההוא מקיים העתיד שיבא בלי ספק. ולכן אמר השם יתברך בתוכחותיו עם יעקב, כי התחסד עמו, שבצע אמרתו והחליט גזירתו שיתפוס יעקב מלכות קיימת באחרית ימי מלכות עשו, בטרם זמנו פוסק, [משום ש]כבר תפסו לפני סופו ועקבו.

אבל אמרו מה שעקב אחיו בבטן רמז למה שהתנבא עובדיה: והיה בית יעקב אש וגו' ועלו מושיעים וגו'. ורצה השם יתברך שיעשה מזה רמז בפעל כדי שיתקיים על כל פנים, כי בכלותו כהתם הפושעים ימלוך מלך בישראל יושב על כסא השם יתברך.

אמנם דבר אלו הפועלים הדמיונים המקיימים העתיד על כל פנים כדברי הרמב"ן ז"ל מתמיה, כי זה מטיל רפיון וחולשה ביעודים אשר לא בא עליהם פעל דמיוני שלא יהיו הכרחיים להתקיים, כי אם הם הכרחיים למה יעשה פעל דמיוני בקצתם לקיים היעוד וכבר הוא קיים בלעדיו. ונראה שהיתה התשובה בזה שהפעל הדמיוני ההוא לא יעשה כי אם ביעודים שאינם בטבעם חזקי הקיום, והם המיעדים רע, כי הם אין ענינם שיתקיימו על כל פנים, כי למה שהשם יתברך ארך אפים, אם ישוב הגוי המיועד ברע ההוא אליו וניחם, ישיב מעליהם אפו כאשר ראינו בנינוה (יונה ג, א). ולזה לא יבחן הנביא ביעודים הרעים, שהרי הם אין מענינם שיתקיימו על כל פנים. ולזה לא נמצא אלו הפעלים הדמיונים אלא ביעודים המנבאים רע, כאמרו (ירמיה נא, סד) ככה תשקע בבל ולא תקום. וענין ארם גם כן, אם היה יעוד טוב ליואש מלך ישראל, כבר היה יעוד רע לארם, ומי יודע ואולי ישוב ארם מדרכו הרעה וניחם והשיב השם יתברך מעליו אפו, ולזה הוצרכו הפעלים הדמיונים ביעודים האלה, אבל היעוד הטוב לא יצטרך לפעל דמיוני מקיים.

אבל מה נעשה והרמב"ן ז"ל ממשיך זה ביעודים הטובים שנאמרו לאברהם, כי ברובם נעשה פעל דמיוני מקיים היעוד. ומעתה שמע מה שאומרהו בזה, והוא, שידוע שאין מטבע היעוד הטוב להתקיים יותר מן היעוד הרע, כי כמו שמדת הדין נותנת שהמיועד הרע כשהטיב מעשיו יקרע גזר דינו, כן ראוי שהמיועד בטוב כשירע מעלליו, שחטאיו ימנעו הטוב ממנו. ואין בין זה לזה כלום. ומקרא מלא דיבר הכתוב (ירמיה יח, ט) [ו]רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה. אבל אם ימשך הענין על הדרך אשר אמרנו, רוצה לומר שהיעודים הטובים והרעים ישתנו, לא ישאר דבר יבחן בו הנביא, כי האותות והמופתים כבר יבואו על פנים רבים אין אימות בהם. ולזה היה מן ההכרח שישים השם יתברך איזה מין מן היעודים חזקי הקיום לא ישתנה בשום פנים. ולמה שלא היה אפשר זה ביעודים הרעים, כי אין מחוק השם יתברך להרע לשבים אליו, אם כן בהכרח שיקיים היעודים הטובים על כל פנים, כי אם לא יותיר דבר, לא יוכל לבחון בו הנביא.

ואחר שלא היה כך רק להכרח אשר זכרתי, ראוי שכאשר לא יתחייב מצד ההכרח, שיונח הענין לטבעו, והוא שיהיו היעודים הטובים אפשרי ההשתנות כיעודים הרעים. וידוע, שאין מקום להכרח אלא כאשר ייעדו היעודים על יד נביא [אשר] נתחייב לשמוע אליו, כמו שבאה על זה המצוה ואמר: אליו תשמעון (דברים יח, טו), כי אם לא יהיה לנו דרך לבחון אותו, [איך] אפשר שנהיה מצוים לשמוע אליו. אבל האבות שלא היו מזה הכלל, רוצה לומר שלא היו מכלל הנביאים שנצטוינו לשמוע אליהם, נשארו היעודים ההם על טבעיהם המוחלט, רוצה לומר שהיעודים הטובים מהם אפשרי הביטול כיעודים הרעים, אלא במה שבא עליו פעל דמיוני שזה מקיים היעודים כולם רעים וטובים.

וזה מסיר ספקות רבות, כי יצחק ברך את יעקב ואמר לו (בראשית כז, כט) הוה גביר לאחיך וגו', וזה היעוד ענינו שיתקיים באחרית הימים כאשר יהיה בית יעקב אש וגו' (עובדיה א, יח), כי כאשר יכלה עשו כבר נעשה חפשי, אין מנוס אם כן שיתקיים זה היעוד בעשו אלא בעוד[ו] בחיים חייתו. ואין ראוי שיובן גם כן שיהיה גביר זמן מה, כי המתברך לא יתברך לאמר היום תהיה גביר ויתר זמנך בגלות ושעבוד, לא תובן אם כן הברכה אלא על הרוב מהזמן, ואיך נראהו זה מסכים למציאות. ואילו יום מחר יצמיח השם יתברך קרן לדוד, רוב הזמן אשר עבר עלינו היינו עבדים לאחינו, משועבדים לבני אמנו. וכל שכן, למה שהודיעונו רז"ל כי היינו בגלותו, ולא נקוה להיחלץ ממנו עד עמוד כהן לאורים ותומים, אשר יכלה עשו ויהיה חפשי מאדוניו. ולא נשאר אם כן אלא שנאמר כי חטאתינו המעיטו ממנו זמן זה היעוד הטוב, כי לא היה יצחק מכלל הנביאים אשר נצטוינו לשמוע אליהם, ולזה נשארו יעודיו על טבעם המוחלט בהיותם כולם מקבלי השינוי כפי מעשי המיועדים.

הנה אם כן כל יעוד מיעודי האבות שלא בא עליו איזה פעל דומה אליו מקיים היעוד, היה אפשר שישתנה מצד מעשה המיועד, ולזה לא נעשה בענין העוברים האלה דבר, אלא מה שהיה בלתי אפשר שיקבל השינוי, והוא אחיזת היד בעקב, שאי אפשר שלא יתפוס יעקב מלכות כהתם הפושעים והיות העוברים מרוצצים זה את זה.

אמנם הסיבה הטבעית אשר חייבה אחיזת העקב לא נדעה, אבל מה שחייב היות העוברים מרוצצים זה את זה, הוא מה שהיה מזג כל אחד מהם מנגד לחבירו. ואמנם הוטבעו על חילוף מזגיהם בדרך פלא, כי רצה השם יתברך שלא יאות אחר לחבירו לסיבות שזכרנו, וכן היה, כי דבר כל אחד ומעשהו היה מנגד לחבירו, כי עשו היה יודע ציד (בראשית כה, כז) ואיש תחבולות, כי הצייד בתחבולות יצוד כדברי רבי אברהם (אבן עזרא שם), ואיש שדה אוהב לנוע. ויעקב היה בשתי התכונות בהפך, כי היה איש תם (שם,)[[קטגוריה:שם {{{2}}} ]] לא למד תחבולה וערמה כמו שכתב רש"י ז"ל (שם), ויושב אהלים כי לא אהב לנוע.
גם המעשים אשר היו ביניהם, היו ראויים לסבב ביניהם שנאה וקנאה. ראשונה, אשר לקח יעקב בכורת עשו בענין זר מאד צריך ישוב, כי איך היה מחק יעקב איש תם, לאמר לעשו שימכור אליו בכורתו בנזיד עדשים. וכבר כלל זה המעשה תמיהות רבות, ראשונה כי אין בחוק השלם שיתן עיניו במה שאינו שלו לומר לרעהו מכרה נחלתך לי. ושנית איך יונהו לקחת ממנו בכורה נכבדה במחיר בזוי ושסוי, כי עם היות יסכים בזה עשו לסכלותו, כבר היה ראוי ליעקב לתקן עותו, ולא יונהו אונאה מרובה אין ערוך אליה. כי אם שנניח שמכירת הבכורה לא היתה נוגעת לדבר ממון כלל, אבל לקיחת הבכור פי שנים הוא דבר חידשה אותו התורה לא היה כן לעולמים, ושמכירת הבכורה לא היה דבר כי אם לכבוד לבד שיכבד הצעיר הכבוד הראוי לבכור, עדין לא יראה שיאות ליעקב לאמר לעשו שימיר כבודו בלא יועיל. ואם שנניח כדברי האומר שמכירת הבכורה לא היה נזיר עדשים אבל כסף רב כערכה, עדין יקשה הסדר והגלגול אשר בו נתגלגל דבר מכירת הבכורה, כי אם היה יעקב נותן עיניו בה, היה ראוי להיות(ם) מליץ ביניהם, מעורר עשו מצד יעקב [ש]יתן אליו כבודו בכסף מלא, אבל כשיבא עשו מצידו עיף מבקש ממנו אוכל להשיב נפשו, ושעל זה יתעורר יעקב לצוד את בכורתו לקחתה, זה מאד צריך ישוב.
ומה שיישב זה, הוא מה שאמרו רבותינו ז"ל בבבא בתרא (ב"ב טז, ב) שאותו היום מת אברהם, ובישל יעקב עדשים להברות את האבל, ועשו לפי הנראה לא היה בפטירת אברהם כלל, לא דמעה עינו למותו, ולא נשבר לבו לאבל יצחק, אבל בא אליהם כחסר לב בוזה דרכיו, והוא התעסק בשדה בשגעונותיו, גם כאשר קרה מקרהו לבא אל הבית ומצא יעקב מתעסק בהבראת אביו, לא הסב אליה כמשפט לנוד ולנחם, אבל אמר כדרך הזוללים הלעיטני נא וגו', כלומר אפתח פי ושפוך לתוכה כמו שכתב רש"י ז"ל (בראשית כה ל). ובראותו יעקב מקלה אבותיו על זה הענין הזר, קינא מאד שירשם כבוד יצחק עליו יותר ממה שירשם על יעקב, כי כבוד הבכור על הצעיר הוא מצד היות האב מתחקה ונרשם יותר עליו כי הוא ראשית אונו, ולזה יחוייב הצעיר לכבד האח הגדול כמו שדרשו רבותינו ז"ל (כתובות קג, א), ואחרי היות עשו מקלה אבותיו איך ירשם כבודם בו יותר מיעקב, ולזה אמר יעקב לעשו בראותו רוע מעשיו, אחרי אשר אני מעלה אבותי על ראש תפארתי, וכיום אני מתיחס אליהם יותר ממך, מכרה כיום את בכורתך לי, כלומר שיהיה יחסנו אל אבינו בימים הבאים כיחסנו היום, כי אין מן הראוי שתריח כל היום ריח שדך ואנכי הולך בעקבות אבינו, וכאשר יעלה על רוחך תתנשא לאמר אשר עליך נקרא שם אבינו יותר ממני.
ועשו התבונן בעצמו ממעשהו אשר בחר בו, ואמר הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה (בראשית כה, לב), ענינו שהטובים ילכו לעולם בדרך אבותיהם הטובים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ערכין טז, ב) לעולם אל יניח אדם אומנות אבותיו, וכל זה שיהיה נקרא שם אבותיו עליו, ומטבע ההולך שלא בדרך אבותיו ענינו בהפך שישכיח את שמם עד כמעט יאביד זכרם. ולזה אמר הנה אנכי הולך למות, לא בחרתי לכת בדרך אבותי אשר תפארתם לשבת בית, אבל אהבתי להיות למוד מדבר הולך על נפשי על מעונות אריות לצוד ציד, ומה בצע כי יקרא שם אבותי עלי ולא דרכיהם דרכי.
ויעקב ראה כי מכירת הבכורה לבשתו וכלימתו, ולזה אמר (בראשית כה, לג) השבעה לי כיום, ולא רצה זה למען יאסר עשו בזה מיראתו לנפשו, כי איש כמוהו לא יאסרהו נדר וכל שבועת אסר, וכבר אמרו רבותינו ז"ל (ב"ב שם) שחמשה עבירות עבר עשו בו ביום, ומכללם שכפר בעיקר. אבל להיות רואה יעקב מקום הערעור בדבר המכירה, כי בכורת אב כיצחק לא ישקל כסף מחירה, רצה לקיים בשבועת עשו דבר המכירה, לבל יזקק אליו עוד אשר לו המשפט אם יבא לערער עליה. גם כי משפטי האומות עד היום לחזק קנינים, והשעבוד אשר להן חולשה בצד מה, כשישבע המשעבד והמקנה.
וסיפר (בראשית כה, לד) שיעקב נתן הלחם והנזיד לעשו, ושמח בנפשו למה שמילא כרסו, וביזה הבכורה, [ו]גם אחרי לכתו לא ניחם על סכלותו ורעתו לומר מה עשיתי, והוא אומרו ויאכל וישת ויקם וילך ויבז וגו', כלומר גם אחרי לכתו. וזהו שלא מצאנוהו מתאונן עליה כלל כי אם בצירוף תלונת הברכה, שאמר (שם כז, לו) את בכורתי לקח וגו', אשר בנפול עליו תלונה עלתה על לבו גלגול הכל. מצורף כי אז הכיר שהקשר אשר ליצחק עם תולדותיו, דבר רב הערך מאד, כי מבורכיו יירשו ארץ, ולזה דאג על הבכורה. מצורף כי בעת ההיא היה בן ששים שנה ויותר, וכאשר בז אליה היה נער חסר לב בן חמש עשרה שנה, ולזה בז אליה ונתנה בנזיד עדשים או בכסף מלא לא נתפרש בכתוב כדברי האומר כן.
ומכל מקום איך שיהיה הענין בא על סדר, ויעקב עשה הראוי על דרך שפירשתי.
ועם כל זה אין ספק, שכאשר השיב עשו הענין אל לבו, וסרה מעליו רוח עועים אשר בעתתו, שטם את יעקב על זה, כי כמו שהוטבעו האחים על טבעים מתנגדים ממשיכים מיעוט האחוה ורוב שנאה, כן נמשכו מעשיהם מקניאים עשו ביעקב, כי אם היות אשר יעקב לא פעל ועשה כי אם מה שראוי לעשות, עם כל זה דרכיו ומעשיו עם עשו באו בענין אשר כמעט אפילו בשר המת ירגיש, והרפאים יחוללו, אף כי מרגיז הארץ כעשו.
ובפרט דבר ענין הבכורה, עם היות שיעקב פיתהו ויפת, מכל מקום כבר הסכים בו מדעתו, ותלונתו לנפשו וחמתו על עצמו, אבל דבר הברכה יקנא יותר מאד, מי יוכל שאתו, שאחר שעשו קיוה להתברך מפי אביו אשר עוררהו בזה, לא שנתעורר מעצמו הוא, בא יעקב ויקח ברכתו, זה דבר מקנא מאד, משלח מדנים בין אחים.
עם שהענין זר בעצמו צריך ישוב, כי לא ימלט מאחד משני פנים, אם שלא היתה ברכת יצחק כי אם בדמות נבואה פשוטה מגדת את אשר יקרה לבנים האלה באחרית הימים, לכשתהיה נפש יצחק כלל [אינו] נוטה לאחד משני הבנים, רוצה בתקנתו ומתפלל עליו. ועל זה הדרך לא יהיה דבר המטעמים עד שתתאחד נפש יצחק באהבת הבן (המבין) [המכין], יתכוין להתפלל על תועלתו, אבל כדי שתוכן נפש יצחק להתאחד בו עד שתגיד לו עתידותיו, על דרך מה שענה הנער לשאול ויאמר הנה נמצא בידי רבע שקל כסף ונתתי לאיש האלהים והגיד לנו את דרכנו (ש"א ט, ח), וכמו שאמר ירבעם לאשתו ולקחת בידך עשרה לחם ונקודים ובקבוק דבש וגו' הוא יגיד לך מה יהיה לנער (מ"א יד, ג).
וחלילה שיהיה זה שכר הנביא בנבואתו, אבל מה שאחשבהו בו הוא, כי כאשר לא תבא הרוח מאת האלהים לנביא מעצמה, אבל יצטרך הנביא לחזר אחריה, לא תושג כי אם בהכניע הטבעים כולם כדי שתתיחד הנפש ותשיג הנעלם ההוא, והטבע ימאן זה, ובעת הלחמו אי אפשר שתשיג הנפש התבודדות הצריך לזה (הניגוד) [בניגוד] טבע המציק, ולזה יצטרך (אל) שיקבל הנביא דבר נרצה אצל הטבע, כדי שיסכים בהתבודדות ויסיר מהעיק. וזה על דרך שאמר (זהר על הכתוב במדבר כט יא) תנו שוחד לסמאל. ונראה שהיו נוהגים הנביאים בזה, עד שאמר אמציה אל עמוס חוזה לך ברח לך אל ארץ יהודה ואכל שם לחם ושם תנבא (עמוס ז, יב), כלומר שם תקח דורונות להתנבא. ולזה מצאו מקום לשקריהם נביאי השקר עד שהיה לוקחים בפרהסיא שכר נבואתם, כמו שאמר הכתוב (מיכה ב, יא) לו איש הולך רוח ושקר כזב אטיף לך ליין ולשכר והיה מטיף העם הזה, ואילו לא היו נוהגים כן נביאי האמת, כבר היה מתפרסם פחזות ושקרות נביאי השקר. ונניח הענין הזה שאין זה מקומו, אלא שרציתי לבארו להיותו מתמיה קצת.
ומכל מקום נתבאר שדרך הנביאים לקחת ארוחה מה, כשירצו להתבודד בהגדת עתיד מה, עם שלא יהיה בהם נטיה באחד מחלקי העתיד אם לטוב אם למוטב. ואם נאמר שברכת יצחק היתה נבואה פשוטה מגדת עתידות מאין נטות לתועלת המוגד עליו כלל, יהיה דבר המטעמים על זה הדרך. ואם תרצה תחליט הענין ותאמר שהיה לשמח יצחק, מפני שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיז, א) שאין הנבואה שורה אלא מתוך דבר שמחה.
ומכל מקום ברכת יצחק לא תהיה על דרך מברך ומתפלל אלא על דרך מגיד עתידות, לא תועיל בו זכות יצחק ותפלתו כלל, וזה אחד מן הפנים. והשני הוא כי בזכות יצחק ובברכתו אשר היא מורכבת מתפלה והגדת העתידות, נתברך המתברך על הדרך אשר ברכהו.
ועל כל אחד מהפנים קושיות חזקות, כי אם לא היתה ברכתו כי אם הגדת עתיד לבד, למה ירע זה לרבקה עד שהמציאה כל זאת התחבולה המטילה קנאה ביניהם ורבה משטמה, ולמה לא תכסוף גם היא לדעת העתיד לכל אחד מבניה, עד שפשט הכתובים מורה בביאור כי מצד ברכתו ינחלו הטוב הנכלל בה כולו או רובו, כמו שהצענו באופן השני.
אמנם, גם כן עליו ספק חזק, והוא, שאם זכה המתברך בכל דבר הברכה או במקצתה בזכות יצחק ותפלתו, איך זכה יעקב בהעביר כונת יצחק המתפלל והמעתיר, כי גם שנניח שלא יעתר לו השם יתברך להמשיל עשו כמו שכוון יצחק, איך יעתר השם יתברך להמשיל שכנגדו והוא יעקב, אם אמת הדבר שיעקב לא זכה בברכה הזאת כי אם מצד תפלת יצחק, ואיך עתירתו תעציבהו ותפלתו אל חיקו תשוב, ושיהיה הדבר בתכלית החוזק עד שאמר יצחק הדואג על זה לעשו גם ברוך יהיה (בראשית כז, לג), כלומר אחר שיצא מפי דבר אין להשיבו. כללו של דבר כי דבר הברכות על איזה מהאופנים (שנניחוהו) [שנניחהו] מפליא מאד.
ואשר אחשבהו בזה הוא, כי יעקב מטרם ברכת יצחק צלח להיות גביר, כי כבר אמר השם יתברך לרבקה עודם בבטן ורב יעבוד צעיר, אמנם זאת הנבואה לא ידעה יצחק, כי המתנבאים בימים ההם מן הנראה שלא היה להם רשות לפרסם נבואתן, מפני שלא היו נביאים מפורסמים כאשר נמשך אחר כך בזמן הנביאים. וגם בהם עתה נראה שהיה צריך רשות כולל או פרטי מהשם יתברך, שכבר אמרו בפרק קמא דיומא (ד, ב) וידבר ה' (אל משה) [אליו] מאהל מועד לאמר (ויקרא א, א) אמר רבי מנסיא משמיה דרבי מנסיא רבה מנין לאומר דבר לחבירו שלא יאמר אותו עד שיאמר לו לך אמור תלמוד לומר מאהל מועד לאמר, ואם היה זה בחק משה כל שכן שראוי להיות בחק המתנבאים בימים ההם, כי אם השם יתברך יגלה סודו אל עבדיו הנביאים אין להם שיפרסמוהו, ולזה לא ידע יצחק מה שהיה מיועד כבר שיעקב יהיה גביר, עד שחשב את עשו להיות מושל על אחיו.
אמנם רבקה עם היותה יודעת מה שהודיעה השם יתברך ביעקב, דאגה מאד בשמעה כי יצחק רוצה לברך את עשו (מדעתה) [מדעתו ל]אשר הוא אהובו, פן אולי מצד ברכת יצחק ותפלתו יצלח למלוכה, עם היות שכבר נתיעדה ביעקב. וזה מצד שכבר כתבתי למעלה, שהיעודים אשר היו בימים ההם לא היו חזקי הקיום, ולכן דאגה אולי יצחק בתפלתו יהפך המלוכה לעשו. ולזה סיבבה בזאת התחבולה הנפלאה שיבורך יעקב, ועם היות שכבר ידעה שלא יזכה יעקב מצד ברכתו במה שהיה רע בעיני יצחק, כי אין זה מן הראוי וכמו שכתבתי למעלה, עם כל זה מצד שכבר ידעה שיעקב כבר נתיעד להיות גביר הסכימה אל האמת, כי כאשר תחול רוח השם יתברך על יצחק לברך העומד בין ידיו, ישים השם דבר בפיו ויגידהו את כל המוצאות אותו לטוב, אם שיזכה בה מצד ברכתו או זכה בהם כבר, בדבר הממשלה ליעקב.
וימשכו מזה שתי תועליות, האחד שלא יסוב יצחק בתפלתו הממשלה לעשו, והשני שממשלת יעקב על עשיו תהיה יותר קיימת, כי כמו שכתבתי למעלה שהיעודים בימים ההם אשר לא היו חזקי הקיום יקוימו כשיעשה בפעל איזה דבר דומה ליעוד העתיד, כן בלי ספק יחוזקו איזה חיזוק כשיאמר היעוד לאיש המיועד. ומפני שהיעוד שנאמר לרבקה באמרו (בראשית כה, כג) ורב יעבוד צעיר, לא הוגד שנית ליצחק ולא ידע בו כלל, אין ספק שנתחזק באמרו השם יתברך שנית ליצחק ונתברך בו יעקב בעל היעוד.
ואחשוב עוד, כי כאשר ברך יצחק את יעקב כבר ברך אותו כמסתפק אם הוא יעקב או עשו, כי כבר ראינו שהרגיש החשש באמרו (שם כז, כ) מה זה מהרת למצוא בני, ואמר עוד (שם, כא) גשה נא ואמשך וגו', ושילש עוד ואמר (שם, כב) הקול קול יעקב וגו', ואין ספק שהקול אות חזק מהידים. ומכל זה נראה שלא היה ברור אצל יצחק שהיה עשו בלא ספק, אבל ברכו כמסתפק למה שהיה חושב כמו שאפשר, והוא כי אין ספק שיצחק היה אוהב את יעקב וחפץ בברכתו בכל מה שלא יביא היזק ממנו לעשו, ולזה חשב שברכתו היא אל העומד בין ברכיו, [ו]גם כי יהיה יעקב אי אפשר שתזיק לעשו, כי אי אפשר שיזכה יעקב מצד ברכתו מה שיקשה בעיניו ויהיה הפך כוונתו. ולזה חשב, שאם יהיה יעקב לא ישים השם יתברך בפיו דבר יוזק בו עשו, ואם יתברך במה שלא יוזק ממנו עשו ייטב בעיניו, כי גם הוא יצא מחלציו, ולזה לא רצה שימשך מברכתו כי אם תועלת גם כי יהיה יעקב, ולמה שכבר נטה דעתו שיהיה עשו, עם שלא בא זה אל תכלית הבירור לא נמנע מלברכו. והשם יתברך באהבתו אל יעקב שם בפיו של יצחק בברכו אותו כל הטוב העתיד ליעקב, אם שיזכה בו מצד ברכת יצחק ואם שכבר זכה בו בדבר המלוכה, וזה בל ישית את לבו לבקש המלוכה לעשו.
וכאשר כלה יצחק לברך את יעקב, כשראה שהשם יתברך שם בפיו לאמר הוה גביר לאחיך, חשב להיות מאומת בלי ספק שהמתברך הזה עשו היה, ולא ידע כי לא יצלח למלוכה מצד ברכתו, אבל כבר ניתנה אליו. ולזה בבא עשו חרד חרדה גדולה ויאמר מי אפוא וגו' (שם, לג). ומכל מקום חתם ואמר גם ברוך יהיה, כי נתן אל לבו כי לא זכה למלוכה מצד ברכתו שיעד, שיהיה בה מקום ערעור לומר שהיתה הברכה בטעות, אבל מה' יתברך יצא הדבר, וגם כי אוכל בתפלתי להסב אותה אליך אין זה מן הראוי, כי איך אשא פניו, אף עלינו לרצות אשר כבר רצה בו השם יתברך.