אמרי במערבא/מסכת נזיר
מסכת נזיר
[עריכה]פרק א - כל כינויי נזירות
[עריכה]פתיחת המסכת
[עריכה]כתיב איש כי ידר נדר, מה תלמוד לומר נדר? אלא מיכן שכינויי נדרים כנדרים וכו' (פותח מיד בסוגיית כינויים).
בבבלי - פותח בענייני סדר המסכתות1.
למה התכוון כשאמר כינויי נזירות
[עריכה]מה נן (אנן) קיימין (במאי עסקינן בכינויי נזירות במשנה)? אם במתכוין ליזור, אפילו אמר "שאזכיר פת אהא נזיר" - נזיר. אם בשאינו מתכוין ליזור, אף על גב שהוציא נזירות מפיו לא יהא נזיר, כך אם היה קורא בתורה והזכיר נזיר נזיק (וכי נעשה נזיר, והרי לא התכוון לקבל נזירות)? אלא כי נן (אנן) קיימין (מדובר) באומר אחד מכל הלשונות הללו נזרתי, אם תופש אחד מהן נזירות תחול עליו נזירות ואם לאו לא תחול עליו נזירות (שהתכוון מתחילה לקבל נזירות אם הלשון הזו היא לשון נזירות).
בבבלי - לא הובא.
החילוק בין ידיים מוכיחות לאינן מוכיחות - אינו בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בנדרים פ"א ה"ב (ב.).
האומר נווה (נאה) - מתי הוא נזיר
[עריכה]בשראה נזירין עוברין ואמר נווה (נאה) מהו - וזה מלעיג עליהון, או אהא כמותן? רבי יוסי בי רבי בון בשם שמואל: הלואי אהא כמותן (ולכן הוא נזיר).
בבבלי - פירש ש"אהא נאה" מועיל דווקא כשתפוס בשערו, ולא הזכיר שנזירים עברו לפניו. ובירושלמי כאן כתב שמועיל דווקא כשעברו לפניו, ולא הזכיר שתפוס בשערו.
גירסא הפוכה במחלוקת בגדר כינויים
[עריכה]אמר רבי יוחנן: לשונות שביררו להן ראשונים וכו', אמר רבי שמעון בן לקיש: לשון אומות העולם הוא (ובירושלמי נדרים פ"א ה"ב (ג:) מובאת רק דעת ריש לקיש שלשון אומות הן, ואין דעה שהיא לשון שבדו להם חכמים).
בבבלי - נדרים י. הדעות הפוכות: רבי יוחנן אמר לשון אומות וריש לקיש אמר לשון שבדו חכמים2.
מחלוקת מהם כינויי כינויים
[עריכה]היי דן אינון (מהם) כינויי כינויין? אמר רבי בא (אבא) בר זבדא: מנזקא מנזיקנא מפחזנא. אמר רבי יוסה: אין אילו כינוי כינויין, כינויין ממש אינון. אילו האומר מנדרנא שמא אינו נזיר? אילו מנזרנא כאומר מפחזנא (לכן הם כינויים ממש). אילין אינון (מהם) כינויי כינויין על דעתיה דרבי יוסי? הדא היא דתנינן הרי עלי ציפורין - רבי מאיר אומר נזיר וחכמים אומרים אינו נזיר. אמר רבי יוחנן: משום (ש"הרי עלי ציפורין" הוא) כינויי כינוין, עד די שעריה כנישרין רבא וטיפרוהי כציפורין.
בבבלי - נדרים י: אין בזה מחלוקת: מחזקנא מנזחנא מפיחנא - פשוט שהם כינויי כינויים, ומיפחזנא הוא ספק, הרי עלי ציפורין - לא הובא כלל.
מתי "הריני כזה" היא לשון נזירות
[עריכה]הריני כזה - אמר רבי יוסי בר חנינה: בתפוש בשערו והוא אמר הריני כזה.
בבבלי - הביא זאת, דחה, והסיק שהיה נזיר עובר לפניו3.
מחלוקת אם עוף טמא נקרא ציפור
[עריכה]אית תניי תני כל עוף טהור קרוי ציפורין, ואית תניי תני כל עוף בין טמא בין טהור קרוי ציפורין.
בבבלי - חולין קלט: פשוט שעוף טמא לא נקרא ציפור.
ימין זו שבועה, אדם מתפיס במה שסמוך בפסוק
[עריכה]הירושלמי דן בזה בנדרים פ"א ה"ב (ג:), ועיין מה שכתבנו שם.
נזיר מחרצנים וזגים - האם צריך ווים
[עריכה]כיני מתניתא (פירוש המשנה): או מן החרצנין או מן הזגין או מתגלחת או מטומאה אם אמר בכולן נזיר - כרבי יהודה עד שיזכיר ווים, ברם רבי מאיר אפילו לא הזכיר ווין (ע"פ מחלוקתם בשבועות לח. לגבי שבועה לא לך ולא לך).
בבבלי - לא תלה זאת במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה4.
נזיר לא שותה ד' כוסות, ומחלוקת אם שותה כשנשבע לשתות
[עריכה]הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ו ה"ה (כט:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת גדולה בנודר על דבר אסור
[עריכה]רבי בון בר חייה בשם רבי אבינה רבי אימי בשם רבי יוסי בר חנינה: האומר הריני מיץ של ערלה (הריני נזיר ממשקה של פירות ערלה) לא אמר כלום. חברייא אמרין: מחלוקת (תנאים, משום שנזר בדבר האסור, ומה שמותר הוא רק) כרבי שמעון, דתנינן תמן שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ורבי שמעון פוטר. אמר רבי זעירא: בכולל נחלקו (כשנשבע גם על דברים אסורים וגם על מותרים) אבל בפורט (שנשבע רק על אסורים) כל עמא מודויי (כולי עלמא מודים) שאין שבועות חלות על איסורין, וכאן בכולל אנן קיימין (עוסקים, שנזר גם מיין שהוא מותר וגם מערלה שהיא אסורה). אמר רבי יודן: כאן בנדרים כאן בשבועות, נדרים חלין על איסורין (אפילו לרבי שמעון, ולכן הנוזר מערלה אסור לכו"ע) ואין שבועות חלות על האיסורין (ובזה נחלקו רבי שמעון וחכמים).
בבבלי - נדרים ח. הובא רק ששבועה לקיים את המצוה לא חלה, משום שמושבע ועומד מהר סיני, ולא הביא מחלוקת תנאים בזה, וכן לא חילק אם כלל גם דברים מותרים.
נזירים שונים - מי עדיף שיטמא
[עריכה]הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ז ה"א (לד:), ועיין מה שכתבנו שם.
כינויים לנזיר שמשון
[עריכה]כשם שכינוי נזירות כנזירות כך כינוי שמשון כשמשון. היידין אינון (מהם) כינויי שמשון? אמר רבי אבינא: שמשוך שמשור שמשוץ.
בבבלי - לא הובאו כינויי שמשון כלל.
נזיר מעכשיו ונזיר לאחר ל' יום
[עריכה]הריני נזיר לאחר שלשים יום נזיר שמשון נזיר מכבר (קרבן העדה: נזיר סתם מעכשיו, ונזיר שמשון לאחר ל'. פני משה: נזיר שמשון מעכשיו ונזיר סתם לאחר ל') - אמר רבי חיננא: מסתברא שתדחה נזירות תורה לנזירות שמשון (כשעברו השלושים יום. לפירוש קרבן העדה מדובר שנטמא וסותר את הסתם נזירות), מה טעמא? כן יעשה על תורת נזרו - את שנזירותו תורה, יצאת נזירות שמשון שאינה תורה (קרבן העדה: אלא הלכה למשה מסיני).
בבבלי - יד. הסתפק באמר "הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום, ומעכשיו נזיר סתם", ונשאר בספק. ולפירוש קרבן העדה הוא דומה לשאלת הירושלמי כאן.
נזירות שמשון לא מפורשת בתורה
[עריכה]יצאת נזירות שמשון שאינה תורה (קרבן העדה: אלא הלכה).
בבבלי - לא דן בפירוש מהו מקורו של נזיר שמשון, ומשמע שנלמד משמשון.
מקור לדבר הנדור, ודעה שאוסרת גם בדבר האסור
[עריכה]הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ב ה"א (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
שישה מקורות לכך שסתם נזירות שלושים יום
[עריכה]בר קפרא אמר: יהיה - תלתין (בגימטריא). רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יהונתן: כנגד כ"ט פעמים שכתוב בתורה בפרשת נזיר נדר נזיר להזיר וכו'. ואית דבעו נישמעינה מן הכא: גדל פרע שער ראשו כמה הוא גידול שיער פרע שלשים יום. ואית דבעי נישמעינה מן הכא: ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים מה ימים שנאמר להלן שלשים אף ימים שנאמר כאן. ואית דבעי מישמעינה מן הכא: והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו - ימים שהותרו שהתירן משה ובית דינו (קרבן העדה: הלכה למשה מסיני שהוא חודש. א"נ ימים שקבען וקידשן משה ובית דינו, והוא חודש. פני משה: שהתירן משה מהמילה "פרע"), ואין פחות משלשים. ואית דבעי מישמעינה מן הכא: עד מלאת הימים, וכמה הן ימים מליאין שלשים יום.
בבבלי - הובאו רק שני המקורות הראשונים.
מקצת היום ככולו הוא דיעבד
[עריכה]הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ג ה"א (יא:), ועיין מה שכתבנו שם.
הריני נזיר מאה שנה
[עריכה]הריני נזיר וכו' מאה שנה ומאתים שנה - אין זה נזיר עולם.
בבבלי - כתב "אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם", וקרבן העדה הגיה כך גם בירושלמי, ומראה הפנים (כאן) והכסף משנה (נזירות פ"ג הי"א) כתבו שהרמב"ם גרס בבבלי כמו בירושלמי.
שמעון הצדיק לא אכל אפילו קרבנות נזיר טהור
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בנדרים פ"א ה"א (ג.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ב - הריני נזיר
[עריכה]גרוגרת היא כינויי כינויים
[עריכה]אמר רבי יוחנן: טעמא דבית שמאי משום שהוציא נזירות מפיו (שאין אדם מוציא דבריו לבטלה). רבי שמעון בן לקיש אמר: משום כינויי כינויין וכו', תורה קראת לאשכול תירוש ובני אדם קורין לגרוגרת תירוש (ולכן גרוגרת היא כינויי כינויים לנזירות).
בבבלי - הובא רק הטעם שאין אדם מוציא דבריו לבטלה.
כל הלשונות משמשים לנזירות וקרבן
[עריכה]כל הלשונות משמשין לשון נזירות חוץ מלשון קרבן, כל הלשונות משמשין לשון קרבן חוץ מלשון נזירות. אמר לאשכל (ענבים) כלוי אני ממך פרוש אני ממך מנוע אני ממנו הריני נזיר ממנו - הרי זה נזיר, הרי עלי קרבן - לא אסרו עליו אלא לשם קרבן. אמר לככר כלוי אני ממנו פרוש אני ממנו מנוע אני ממנו הרי הוא עלי קרבן - לא אסרו עליו אלא לשם קרבן, הריני נזיר ממנו - הרי הוא נזיר.
בבבלי - לא הובא.
כינויי ערכין ודמים
[עריכה]כל הלשונות משמשין לשון (שיירי קרבן: כינויים) ערכין (ערכי עלי) חוץ מלשון דמים (דמי עלי). כל הלשונות משמשין לשון דמים חוץ מלשון ערכין (מוכח כאן שיש כינויים לערכין, אמנם בנדרים (פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם) מפורש שאין כינויים לערכין).
בבבלי - לא דן כלל בכינויים לערכין וכו'.
נזירות בלשון זכר ונקבה
[עריכה]מהו להתפיש לו (לאיש) נזירות בלשון אשה? תמן אמרין הא נזירה אי עבר (מועיל). אשה מהו להתפיש לה נזירות בלשון איש כו'? אמר רבי יוסי: כל עצמו אינו קרוי נזירות אלא בלשון איש או אשה כי יפליא לנדור נדר (ומועיל).
בבבלי - לא הובא.
המשנה "אם עומדת הפרה" היא בלשון סגי נהור
[עריכה]כיני מתניתא (פירוש המשנה): מי שנתקיימו דבריו לשון הפך הוא (כוונת המשנה להיפך מלשונה, כלשון סגי נהור), מל"ה דל"ה קבר"ת בר"ה (כאשה שאומרת שלא תקבור את בנה, וכונתה שכן תקבור אותו. פני משה: וכך כוונת הפרה "הריני נזירה אם לא אעמוד", אפילו שאמרה "אם אעמוד". קרבן העדה: וכך כוונת בית הלל שאינו נזיר מי שלא נתקיימו דבריו, אבל מי שנתקיימו דבריו הוא כן נזיר): אפילו לא עמדה פרה אפילו לא נפתח הדלת (פני משה: הפרה התכוונה "הריני נזירה אם לא אעמוד". קרבן העדה: הפרה אמרה "הריני נזירה אם עומדת אני", ואני אומר "הריני נזיר אם לא תעמוד") - בית שמאי אומרים נדור ונזור, ובית הלל אומרים אינו נדור ונזור.
בבבלי - האריך בביאור המשנה והביא כמה וכמה פירושים ודחאם, ולמסקנה אמר "הריני נזיר אם לא עמדה הפרה" ועמדה מאליה, לבית שמאי הוא נזיר ולבית הלל לא5.
לשון נזירות לא מועילה במקום נדר
[עריכה]מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו וכו' - רבי ירמיה בשם רבי זעירה: אפילו לשון קרבן אינו (אפילו הכוס עצמה מותרת, כי לשון נזירות לא מועילה במקום נדר).
בבבלי - הכוס כן אסורה.
התנאי ע"מ שאשתה יין בטל משום שאינו כפול
[עריכה]מתניתא דרבי מאיר דרבי מאיר אומר צריך לכפול (ולכן אע"פ שהתנה "על מנת שאהא שותה יין" הוא נזיר, כי לא כפל את תנאו).
בבבלי - הטעם שהוא נזיר הוא שכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל.
על מנת שלא תפרחי באוויר
[עריכה]הרי זה גיטיך על מנת שלא תפרחי באויר, שלא תעברי את הים הגדול ברגלייך - הרי זה גט. ועל מנת שתפרחי באויר, על מנת שתעברי הים הגדול ברגלייך - אינו גט, רבי יהודה בן תימא אומר: גט.
בבבלי - גיטין פד. ובבא מציעא צד. אין את הרישא (שלא תפרחי באוויר ושלא תעברי את הים) אלא רק את המחלוקת בסיפא (שתפרחי באוויר).
יכול להתחייב קרבן על נזירות שעוד לא נדר
[עריכה]אבל אמר הרי עלי לגלח חצי נזיר וחזר ואמר הריני נזיר - אם גילח לעצמו יצא (אע"פ שבשעה שהתחייב קרבן עדיין לא היה נזיר. ועיין בירושלמי דלקמן בסמוך).
בבבלי - לא הובא שאדם יכול להתחייב קרבן על נזירות שעדיין לא נדר.
קרבן על אדם שעתיד ליזור, תנאי על דשב"ל
[עריכה]אמר "הרי עלי קרבן נזיר" (על אדם שעדיין אינו נזיר), בשעה שנזר סתם - מגלח בין נזיר שכבר נזיר בין נזיר שעתיד ליזור. פירש (שהוא על אדם שעדיין אינו נזיר) - ייבא כהדא (ראיה): רבי לוי בר חייתה בעי, כתב לה "דין ודברים אין לי בנכסייך העתידין ליפול לך" מה הן? ויש אדם מתנה על דבר שלא בא לעולם? (בתמיה, לכן לא מועיל לכתוב עליהם דין ודברים אין לי, ומאותו הטעם לא יועיל להתחייב קרבן נזיר על אדם שעדיין אינו נזיר. ובכתובות פ"ט ה"א (נא:) הלשון: ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו?).
בבבלי - לא הובא דין קבלת קרבן על אדם שעדיין אינו נזיר. דין ודברים אין לי בנכסים העתידין ליפול לך, ודין דבר שלא בא לעולם בזה - לא הובא בבבלי (לא כאן וגם לא בסוגיא בכתובות פג.-פד.).
מחלוקת בקידש אשה ואינו יודע מי היא
[עריכה]הירושלמי דן בזה בשבת פ"ז ה"א (מא.), ועיין מה שכתבנו שם.
האם יש שליחות בתמורה והפרת נדרים
[עריכה]הירושלמי דן בזה בקידושין פ"ב ה"א (כג:), ועיין מה שכתבנו שם.
לא מחלק בין "קרבנות חצי נזיר" ל"חצי קרבנות נזיר""
[עריכה]הרי עלי לגלח חצי נזיר וכו' - אם באומר חצי חובה כל עמא מודיי (כולי עלמא מודים) שהוא מגלח חצי נזיר.
בבבלי - מחלק שהאומר "קרבנות חצי נזיר" מביא קרבן שלם, והאומר "חצי קרבנות נזיר" מביא חצי קרבן. ובירושלמי לא הובא חילוק זה.
נזיר מעכשיו ונזיר לאחר ל' יום
[עריכה]הירושלמי דן בזה בנזיר פ"א ה"ב (ג:), ועיין מה שכתבנו שם.
לא יפריש קרבנות לפני שנדר נזירות
[עריכה]קרבנו לה' על נזרו - שיקדום נזרו לקרבנו, לא שיקדום קרבנו לנזרו (שלא יפריש את קרבנותיו לפני שנדר נזירות).
בבבלי - לא הובא, ובירושלמי הובא בעוד כמה מקומות.
חילוק בין הקדש לקידושין בלאחר ל' יום
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"ג ה"א (לא:), ועיין מה שכתבנו שם.
האם גם תחילת היום ככולו
[עריכה]פשיטא שבסוף היום עולה לו ככולו. תחילת היום מהו שיעלה לו ככולו? ולא מתניתא היא - לאחר שבעים סותר שבעים לא אפילו מקצת? הדא אמרה שתחילת היום עולה לו ככולו (קרבן העדה: ולכן יום שבעים עולה לכאן ולכאן. פני משה: ולכן יום שבעים אינו עולה לכאן ולכאן).
בבבלי - רב אמר שיום שבעים עולה לכאן ולכאן, והוכיחו מהמשנה שלא כדבריו.
נזיר שגילח בתער - האם סותר הכל
[עריכה]שמואל בר בא (אבא) בעא קומי (לפני) רבי יסא: מיסבר סבר רבי יוחנן סתירת תער כסתירת ממש? (מסתפק האם נזיר שגילח בתער דינו כסתירה ממש, כלומר כטומאה שסותר את הכל, או כתגלחת שסותר רק שלושים יום). אמר רבי זעירא: אין (אם) יסבור רבי יוחנן סתירת תער כסתירת ממש, למה לי למימר סותר לשלשים יום? ויסתור הכל!
בבבלי - לא הובא.
האם יכול לגלח תגלחת אחת על שתי נזירויות
[עריכה]שאלו את רבי שמעון בן יוחי: הרי שהיה נזיר ומצורע מהו שיגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו וכו'. אבל אם היה נזיר ונזיר (שקיבל שתי נזירויות) מגלח תגלחת אחת על שתיהם.
בבבלי - ס: גם כן הובאה כל הברייתא הזו, אך הסיפא של נזיר ונזיר לא הובאה שם.
פרק ג - מי שאמר
[עריכה]מקצת היום ככולו הוא דיעבד
[עריכה]אמר רבי יוסי תמן לשעבר (בדיעבד אומרים מקצת היום ככולו), וכא (וכאן) לכתחילה (ולכתחילה לא).
בבבלי - לא הובא.
נזיר פעמיים ונשאל על אחת - בטלה השנייה
[עריכה]אם באומר הריני נזיר שתים (ונשאל על אחת מהן) נדר שבטל מחציתו בטל את כולו.
בבבלי - נדרים יח. מפורש שהמקבל על עצמו שתי נזירויות בבת אחת ונשאל על אחת - לא אומרים בזה נדר שבטל מקצתו בטל כולו. ובטל מקצתו נאמר למשל על הנודר מכמה בני אדם יחד וביטל לאחד מהם (נדרים כה:).
לא יפריש קרבנות לפני שנדר נזירות
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בנזיר פ"ב ה"ט (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.
מקורו של רבי אליעזר שסותר שבעה
[עריכה]רבי יוחנן אמר: ממצורע למד רבי אליעזר (שמגלח לאחר שבעה ימים), רבי אלעזר אומר: מנזיר טמא למד רבי ליעזר.
בבבלי - לא דנו מה מקורו של רבי אליעזר.
נזר בבית הקברות - חילוק בין טומאה ליין ותגלחת
[עריכה]נזר והוא בין הקברות - רבי יוחנן אמר מתרין בו (ולוקה) על היין ועל התגלחת (אך לא על הטומאה), רבי שמעון בן לקיש אמר מאחר שאין מתרין בו על הטומאה אין מתרין בו על היין ועל התגלחת. מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן, תמן הוא אמר מתרין בו על היין ועל הטומאה ועל התגלחת וכא (וכאן) הוא אמר אכן (כך)! רבנין (רבנן) דקיסרין: על כולה פליגין (מחלוקתם גם על טומאה), דרבי יוחנן אמר מתרין בו על היין ועל התגלחת (ועל הטומאה), רבי שמעון בן לקיש אמר מאחר שאין מתרין בו על הטומאה אין מתרין בו לא על היין ולא על התגלחת.
בבבלי - לא הזכיר כלל חילוק בזה בין טומאה לבין יין ותגלחת.
מחלוקת כמה לוקה נזיר ששהה בבית הקברות
[עריכה]עודינו שם (הנזיר בבית הקברות) רבי יוחנן אמר: מתרין על הכל כדי פרישה ופרישה והוא לוקה. רבי לעזר אומר: אינו מקבל עד שיפרוש ויחזור וכו'. מתניתא פליגא על רבי יוחנן: היה מטמא למת כל היום אינו חייב אלא אחת! פתר לה בשוהא על כל פרישה ופרישה והוא לוקה (מה שאמר רבי יוחנן שלוקה כמה פעמים הוא כששהה כדי פרישה, והמשנה שאינו חייב אלא אחת היא כשלא שהה כדי פרישה).
בבבלי - הסתפק האם צריך שהייה למלקות, ונשאר בספק.
בשעת מיתתו אמר שיצאו מהבית ולא יטמאו
[עריכה]שמעון בר ווא (כך שמו, כמו "אבא") מי דמך (בשעת מיתתו, כאשר היה גוסס) הוה אמר: הא נפיקא מיכא והא נפיקא מיכא (הוציאו כלים או כהנים מהבית, שלא יטמאו).
בבבלי - ברכות כח: הובא מעשה דומה לגבי רבן יוחנן בן זכאי.
האם נזירותו ונזירות בנו מצטרפות
[עריכה]יום אחד לנזירותו ויום אחד לנזירות בנו (כשאמר הריני נזיר כשיהיה לי בן והריני נזיר מעכשיו) מהו שיצטרפו? מה נן (אנן) קיימין (במאי עסקינן), אם בשנולד בנו היום ומחר נכנס הרי יש לו לנזירותו שני ימים, ואם בשנולד בנו למחר ונכנס למחר הרי יש לנזירות בנו שני ימים. אמר רבי מנא: תיפתר בין השמשות (שנולד הבן בבין השמשות של היום הראשון לנזירותו, וביום השני נכנס לבית הקברות). אמר רבי אבין: אפילו תימר בחצי היום, לא כן סברנן מימר תחילת היום עולה לו, סוף היום לבנו (שנולד הבן בחצות היום הראשון לנזירותו, ובסוף היום נכנס לבית הקברות).
בבבלי - לא הובא.
אשם נזיר מעכב
[עריכה]הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ח ה"ב (מא:), ועיין מה שכתבנו שם.
עדיין מחלוקת האם רבי יהודה כבית שמאי
[עריכה]איתפלגון רבי חייה בר יוסף ורבי יוחנן, חד אמר: רבי יודה כבית שמאי, וחרנה (והאחר) אמר: סבר רבי יודה שלא נטמאה כל עיקר. אין תימר (אם תאמר) רבי יודה כבית שמאי, ותני שלשים יום וי"ד שנה! לא תנינן מתני חדשים גבי שנים (המשנה נקטה רק שנים שלמות ולא חודשים).
בבבלי - הביא את הראיה מהמשנה שלא כתבה שלושים יום, ולא הביא את דחייה זו, ולכן הסיק שרבי יהודה אינו כבית שמאי. אך בירושלמי היא עדיין מחלוקת.
יש דעה שהמחלוקת בשתי כיתי עדים היא דווקא במונה
[עריכה]רב אמר: בכולל נחלקו, אבל בפורט (מונה) כל עמא מודיי (כולי עלמא מודים) יש בכלל חמש שתים, שיהא נזיר שתים (ובסנהדרין פ"ה ה"ב (כה.) הגירסא הפוכה: כל עמא מודו נחלקה העדות). רבי יוחנן אמר: במונה נחלקו, אבל בכולל כל עמא מודיי נחלקה העדות, אין כאן נזירות (ובסנהדרין פ"ה ה"ב (כה.) הגירסא הפוכה: כל עמא מודו שיש בכלל חמש שתיים). היי די נו (איזהו) כולל היי די נו מונה? כולל - אהן אומר תרתיי ואהן דמר (שאמר) חמש, מונה - אהן אמר חדא תרתיי ואהן אמר תלת ארבע חמש.
בבבלי - מובאת רק דעת רב. וכן בבבלי פשוט שבכולל מסתבר יותר שהיא הכחשה מאשר במונה, וכן בירושלמי כאן, אך בגירסא שבירושלמי בסנהדרין הסברא הפוכה, שדווקא במונה יש יותר סברא שהיא הכחשה (וביבמות פט"ו ה"ה (פ.) הגירסא כמו כאן).
מקור אחר למצוה להפך בזכות הנידון
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בסנהדרין פ"ה ה"ב (כה:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ד - מי שאמר
[עריכה]ושמע חבירו ואמר "ואני" "ואני" - האם צריך ווים
[עריכה]כן היא מתניתא ואני ואני. מאן תנא ווים? רבי יודה, ברם כרבי מאיר אני אני (ע"פ מחלוקתם בשבועות לח. לגבי שבועה לא לך ולא לך).
בבבלי - לא תלה זאת במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה6.
מחלוקת האם כל אחד מתפיס בחבירו או בראשון
[עריכה]מתניתא שהיו כולהם (כולם) בתוך כדי דיבורו של ראשון וכו', מתניתא אפילו אין כולהם בתוך כדי דיבורו של ראשון אלא בתוך כדי דיבורו של זה וזה בתוך כדי דיבורו של זה.
בבבלי - הסתפק בזה, והסיק שכל אחד מתפיס בחבירו ואין צריך שכולם יהיו תוך כדי דיבור של ראשון.
שיעור כדי דיבור
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם במועד קטן פ"ג ה"ז (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.
שניים שמתפיסים באחד ואחד שמתפיס בשניים
[עריכה]אחד שאמר הריני נזיר שתים, ושמעו שנים ואמרו ואנו נזירין שתים או כל אחד ואחד שתים, הוא הותר - הותרו הן, הותרו הן - לא הותר הוא. שנים שאמרו הרי אנו נזירין, ושמע אחד ואמר ואני, תחת שניהן נזר או תחת כל אחד ואחד נזר? הותרו הן - הותר הוא, הותר הוא - לא הותרו הן.
בבבלי - לא הובאו דינים אלו.
נזירות בדבר שאין בו ממש - הילוכי ודיבורי
[עריכה]ראשי נזיר כבידי נזירה - נזיר, הילוכי נזיר דיבורי נזיר - לא אמר כלום. למה (רק ראשי וכבדי מועיל)? שהתפיס את הנדר בדבר שהנשמה תלויה בו.
בבבלי - במקום "הילוכי ודיבורי" הלשון "ידי ורגלי". וקרבן העדה הגיה בירושלמי כמו בבבלי, וביאר בשיירי קרבן ש"הילוכי ורגלי" פשיטא שלא מועילים, ולא משום שהנשמה לא תלויה בהם, אלא משום שנזירות לא חלה על דבר שאין בו ממש, כדברי הגמרא נדרים יג: שנדרים לא חלים על דבר שאין בו ממש, ורק שבועות חלות בדבר כזה.
בעל שהיפר לאשתו, גם נדרו מופר
[עריכה]הריני נזיר ואת, ואמרה אמן - מיפר את שלה ושלו בטל.
בבבלי - במשנה הגירסא: ושלו קיים.
גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה - אינו בירושלמי
[עריכה]בבבלי - כאן ובהוריות י: כתב שגדולה עבירה לשמה יותר ממצוה שלא לשמה, הקשה על כך והסיק שגדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה (ולא יותר ממנה). ובירושלמי לא הובא כלל.
מניין יש לאשה ממון, אי אפשר להקנות לאשה
[עריכה]הא ליקדש (כאשר הבהמה שלה) קדשה (מניין יש לה בהמה שלה)? אלא בשנתן לה אחר מתנה ואמר לה על מנת שלא יהא לבעליך רשות בהן. שלה הן (פני משה: הרי תנאי זה לא מועיל. אמנם קרבן העדה ביאר אחרת, שהתנאי כן מועיל)? אמר רבי מתנייה: במשלטת על נכסיו, ואם בא ומיחה לא קדשה ואם לאו קדשה (בעלה נתן לה לשלוט בנכסיו אלא אם כן ימחה בה).
בבבלי - תירץ שני תירוצים: שקימצה מעיסתה, או שאמר לה על מנת שאין לבעלך רשות בהן.
מותר קרבנות נזיר
[עריכה]תמן תנינן מותר נזירים (כסף שנשאר לקרבנות הנזיר) לנזירים, מותר נזיר לנדבה. אמר רב חסדא: והוא שקרבה חטאתו בסוף, ואם קרבו שלמיו בסוף מותרו שלמים. אמר רבי זעירא: אפילו קרבו שלמיו לבסוף, הלכה (למשה מסיני) אחת היא בנזיר שתהא מותרו נדבה.
בבבלי - לא הובא.
גירסא הפוכה במחלוקת במותר עשירית האיפה
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בעירובין פ"ו ה"ח (מג:), ועיין מה שכתבנו שם.
הפריש שור לנזירותו ומת
[עריכה]הפריש שור (שאינו ראוי לקרבן נזירות) - רבי יוסי בי רבי בון רבי חייה בר לולייני, תריהון אמרין בשם שמי (שמאי): חד אמר כמפריש מעות וחד אמר כמפריש בהמה.
בבבלי - לא הובא, ותוס' (ד"ה אבל בהמה) כתבו שהפריש שור הוא כמפורש.
לא דן במקור שרק האיש מזיר את בנו
[עריכה]האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדירה את בנה בנזיר וכו' (ולא דן מה המקור לזה).
בבבלי - כן דן בזה, והביא מחלוקת האם היא הלכה למשה מסיני או כדי לחנכו.
כ"ד חומרי בית הלל
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בביצה פ"א ה"ג (ד.), ועיין מה שכתבנו שם.
יש דעה שהאיש לא מזיר את בנו
[עריכה]בית שמאי אומרים אין האיש מדיר את בנו בנזיר ובית הלל אומרים מדיר בנו בנזיר.
בבבלי - לא הובאה מחלוקת זו.
לא דן במקור שהאיש מגלח על אביו
[עריכה]האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה וכו' (ולא דן מה המקור לזה).
בבבלי - כן דן בזה, והביא שהיא הלכה למשה מסיני.
בן שנוזר יכול למחות בכל לשון
[עריכה]מיחה (הבן שנזר) או שמיחוהו קרובים בכל לשונות - כמי שמיחה (ואינו כהפרת בעל שצריך דווקא לשונות מסוימות).
בבבלי - לא הובא.
המקור לשחיטת עוף
[עריכה]כמאן דאמר אין שחיטה העוף מחוורת מדבר תורה (אלא אסמכתא), וישטחו להם שטוח - וישטחו להם שחוט.
בבבלי - הלשון היא "אין שחיטה לעוף מן התורה". וביומא עה: רבי יהושע בן קרחה הביא את הלימוד מהפסוק "וישטחו", ורבי דחה את דבריו והביא את הלימוד מ"וזבחת כאשר ציויתיך" גם לגבי עוף.
לא יפריש קרבנות לפני שנדר נזירות
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בנזיר פ"ב ה"ט (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ה - בית שמאי
[עריכה]מחלוקת בדין הקדש בטעות לבית שמאי
[עריכה]אמר רבי ירמיה: בא לומר חולין ואמר עולה - קדשה (הקדש טעות הוי הקדש). אמר רבי יוסי: במתכוין להקדיש אנן קיימין (עוסקים), אלא שהוא טועה משום דבר אחת היא (הקדש טעות אינו הקדש, אלא שבמשנה מדובר שהתכוון להקדיש וטעה משום דבר אחר, כגון שהתכוון להקדיש שור שחור ויצא שור לבן).
בבבלי - דן באריכות האם לבית שמאי הקדש בטעות הוי הקדש, ולמסקנה הוא כן הקדש. אמנם גם לירושלמי לקמן (פ"ה ה"ד (כד.)) נקט בפשטות שלבית שמאי הוי הקדש.
האם חוששים לקנוניא בנותן מתנה וגירש את אשתו
[עריכה]מה אמר רבי יהושע במתנה (שנתן מתנה לחבירו ואח"כ בא הנותן לגרש את אשתו והיא רוצה לגבות כתובתה ממתנה זו, האם חוששים שבעלה חזר בו מהמתנה והיא עשתה קנוניא איתו), מכיון שהוא נותן מתנה בעין יפה אינו צריך להדיר הנייה (הנאה, שמסתבר שלא חזר בו) או מאחר שהורע כוחו והוא חוזר בו צריך להדיר הנייה (מחשש קנוניא)? נישמיענה מן הדא: קריבתיה דרבי חגיי הוה בעל חייב קרטס (בעלה היה חייב כסף בשטר). אתא מרי חובא וטרף (גבה את החוב). אתא עובדא קומי (לפני) דרבי אחא (שבעלה רצה לגרשה) אמר צריך להדיר הנייה, רבי יוסי אמר אין צריך להדיר הנייה וכו'. אמר רבי חגיי משה יאות אמר רבי יוסי ונפק עובדא כרבי אחא (פני משה: ולכן צריך לידור הנאה. קרבן העדה: ולכן אין צריך לידור הנאה).
בבבלי - ערכין כג. דן בחשש לקנוניא בגירושין, אך לא הביא מה הדין בנותן מתנה.
מחלוקת ב"ה וב"ש בנזר ונשאל לחכם
[עריכה]מה נן (אנן) קיימין (במאי עסקינן), אם בשגילגל בנזרו (שעבר על נזירותו) - כל עמא מודיי (כולי עלמא מודים) משעה שנשאל, אם בשלא גילגל בנזרו - כל עמא מודיי משעה שנזכר. אלא כי נן קיימין בשעתיד לישאל (ואנו מסופקים האם עבר על נזירותו), בית שמאי אומרים מכיון שעתיד לישאל מגלגל הוא, ובית הלל אומרים אילו גילגל לא היה נשאל.
בבבלי - לא הובא, ומשמע שמפרש את המשנה במי שעבר על נזירותו.
המחלוקת בשאלה למי שעבר על נזירותו
[עריכה]הרי שנזר והיה מגלגל בנזרו (שעבר על נזירותו) אין נשאלין לו אלא אם כן נהג בהן באיסור בימים שנהג בהן בהיתר דברי רבי יודה, אמר רבי יסא: במה דברים אמורים בנזרו מרובה, אבל בנזרו ממועט דיו שלשים יום וכו'. מה נן (אנן) קיימין (במאי עסקינן), בשגילגל בטומאה כל עמא מודיי (כולי עלמא מודים) שסתר הכל, אם בשגילגל בתגלחת כל עמא מודויי שלא סתר אלא שלשים יום, אלא כן אנן קיימין בשגילגל ביין.
בבבלי - הביא את מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי, אך לא דן על מה עבר - טומאה, תגלחת או יין.
לאדם יש תשובות ואינו משיב אותן
[עריכה]היה יודע בו שהוא תשיעי וקריין עשירי - חברייא אמרין: קדש, רבי יודן אמר: לא קדש. מתניתא מסייעא לחברייא, אמרו ב"ה לב"ש אין אתם מודין שתצא ותרעה בעדר. אמרו להן ב"ש אי אתם מודין במי שטעה וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שהוא מקודש. ואינן מקבלין מינהון, דלא כן יתיבונון מה אתם משיבין אותנו מן דבר שהיה קדוש אלא בטעות על דבר שהוא קדוש בין בטעות בין שלא בטעות (מדוע בית הלל לא השיבו לבית שמאי שאין להוכיח ממעשר שקדוש רק בטעות)? כיי דמר (כמו שאמר) רבי אמי עשירי (עשירים) הוו בתשובות, או ייבא כיי דמר רבי נסא כאינש דאית ליה תרין טעמין ומתיב חד מנהון (לאדם יש הרבה תשובות והוא עונה רק אחת מהן).
בבבלי - נשאר בקושיא ולא תירץ שלאדם יש תשובות שאינו עונה7.
החזירוה הגנבים - האם נזיר למפרע
[עריכה]מי שנזר בנזיר והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה וכו'. החזירוה הגנבים בלילה - למפרע חזר עליו נזירותו או מיכן ולבא (מכאן ולהבא)? (ונשאר בשאלה).
בבבלי - לא הובא8.
ישראל חשבו שהחורבן יהיה רחוק
[עריכה]יכלין הוון מימר (עם ישראל): ידעין הוינן (שיחרב הבית), אלא הוינן סברינן דמילייא רחיקין, החזון אשר הוא חוזה לימים רבים.
בבבלי - גם כן אמר זאת, אך הקשה על זה שהרי ידעו באיזה שנה יחרב. ותירץ שלא ידעו באיזה יום9.
המעשה עם שמעון בן שטח וינאי
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ז ה"ב (נג:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת האם מי שלא אכל דגן מצטרף לזימון
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ז ה"ב (נד.), ועיין מה שכתבנו שם.
מי שנתקיימו דבריו - בלשון סגי נהור
[עריכה]כיני מתניתא (פירוש המשנה): מי שנתקיימו דברים - לשון הפוך הוא, דלא קברת ברה (הכוונה למי שלא נתקיימו דבריו, והוא בלשון סגי נהור, משום שאינו מדרך המוסר ליזור, וכאשה שאומרת שלא תקבור את בנה).
בבבלי - תירץ על כך שני תירוצים, אך לא תירץ שהוא בלשון סגי נהור10.
עשרה נזירים
[עריכה]ששניכם נזירים שכולכם נזירים וכו' (הירושלמי גורס במשנה שיש עוד אחד שנזר על מנת ששניכם נזירים). תני וכלן מונין תשעה נזיריות. והא אינון עשר (לגירסא זו שגורסת גם "ששניכם נזירים")! אי איפשר שלא נתקיימו דברי אחד מהן (אחד מהעשרה אינו נזיר. לקרבן העדה הוא זה שאמר "שאין אחד מכם נזיר", ולפני משה הוא זה שאמר "ששניכם נזירים"). אמר רבי יסא: דבית שמאי היא דבית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש (לבית שמאי באמת כל העשרה נזירים).
בבבלי - לא גרס במשנה "ששניכם נזירים", ולכן פשוט לו שהם תשעה.
פרק ו - שלושה מינין
[עריכה]גרסא הפוכה בזבח וקיטר בהעלם אחד, עברת נהרות וטעית
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ז ה"א (מ:), ועיין מה שכתבנו שם.
הבערה ללאו יצאת - אינו בירושלמי, אלא לבתי דין בשבת
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ז ה"ב (מד:), ועיין מה שכתבנו שם.
דעה ש"פרט שיצא מהכלל" לא נאמר כשהם סמוכים
[עריכה]אמר לך: בשבת כלל במקום אחד ופרט במקום אחר (ולכן יש את המידה שפרט שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על כולו יצא), ובעבודה זרה כלל שהוא בצד (סמוך) הפרט (ואין את מידה זו). אמר ליה: והכתיב לא תשתחוה לאל אחר, הרי שכלל במקום אחד ופרט במקום אחר (גם בעבודה זרה)! אמר ליה: מכיון שאין את למד מצידו (שיש פסוק שבו הוא כן בצידו) אפילו ממקום אחר אי את למד. חברייא אמרי: לא שנייא היא בין שכלל במקום אחד ופרט במקום אחר בין שכלל ופרט במקום אחד כלל ופרט הוא.
בבבלי - לגבי המידה של "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל" (פסחים קכ. ועוד) לא הובאה דעה שהוא דווקא כשהכלל והפרט מרוחקים. ולגבי המידה "כלל ופרט" יש מחלוקת תנאים (נידה לג.) ואמוראים (בבא קמא פה. ומנחות נה:, וכן הוזכרה המחלוקת בפסחים ו:) האם גם כשהם מרוחקים דנים את מידה זו.
האם "פרט שיצא מהכלל" נאמר גם כשהפרט קודם
[עריכה]בשבת כלל ואחר כך פרט (ולכן יש את המידה שפרט שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על כולו יצא), ובעבודה זרה פרט ואחר כך כלל (ואין את מידה זו). רבי יוסי אומר: לא שנייא בין שכלל ואח"כ פרט בין שפרט ואח"כ כלל - כלל ופרט הוא.
בבבלי - לגבי המידה של "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל" (פסחים קכ. ועוד) לא דן האם דנים אותה גם כשהפרט קודם לכלל. ולגבי המידה "כלל ופרט" כאן ובמקומות רבים פשוט שיש חילוק בין כלל ופרט (שאין בכלל אלא מה שבפרט) לבין פרט וכלל (שמרבה הכל).
השתחוואה לע"ז אסורה משום שעובדים כך לגבוה
[עריכה]ובעבודה זרה כלל בעבודתה ופרט למלאכת הגבוה (שהשתחוואה אסורה בכל ע"ז אפילו אם אין דרך עבודתה בכך, כיוון שעובדים לגבוה כך).
בבבלי - סנהדרין ס: פירש רש"י שהשתחוואה אסורה לא משום שהיא מלאכת גבוה, אלא משום שהיא דרך כבוד.
השתחוואה אינה מעשה
[עריכה]השתחויה לצורך יצאת ללמד על עצמה שאינה מעשה.
בבבלי - סנהדרין סה. יש דעה שכפיפת קומתו הוי מעשה.
איסור עלים ולולבים בנזיר נלמד מכלל ופרט
[עריכה]בין כלל ואחר כך פרט ואחר כך כלל כלל ופרט הוא תמן (בשבת) שלא לצורך יצאו ולמה יצאו למעט העלים והלולבים. והא תני משום רבי אליעזר מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל (בנזיר) - אף העלים והלולבים במשמע! תמן (בשבת) לצורך נכללו, ברם הכא (בנזיר) שלא לצורך נכללו.
בבבלי - הטעם שרבי אלעזר מרבה עלים ולולבים הוא שהוא דורש ריבוי ומיעוט ולא כלל ופרט, ומהירושלמי משמע שגם לרבי אליעזר הוא כלל ופרט.
מקור אחר לאיסור אכילת טריפה
[עריכה]אזהרה לאוכל נבילות מניין? לא תאכלו כל נבילה. עד כדון נבילה, טריפה מניין? אמר רבי יוחנן נבילה וכל נבילה - לרבות הטריפה.
בבבלי - חולין קב: איסור טריפה נלמד מ"ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", כפשט הפסוק.
מחלוקת בטעם כעיקר ובהיתר מצטרף לאיסור
[עריכה]רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותני טעמים של נזיר. אמר רבי זעירא: כל נותן טעם אין לוקין עליהן עד שיטעום טעם ממשו של איסור (שאינו סובר שטעם כעיקר), ונזיר אפילו לא טעם טעם ממשו של איסור (שבנזיר יש טעם כעיקר). אמר רבי בא (אבא) בר ממל: כל נותני טעמים אין איסור והיתר מצטרפין (אין היתר מצטרף לאיסור) והנזיר איסור והיתר מצטרפין (שבנזיר היתר מצטרף לאיסור).
בבבלי - לרבי עקיבא היתר מצטרף לאיסור בנזיר ולחכמים לא, ולכו"ע טעם כעיקר בכל התורה.
ביאור טעם המשנה הראשונה
[עריכה]משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין, דהוון דרשין שכר - מה שכר שנאמר להלן רביעית אף כאן רביעית. חזרו לומר לא יאכל לא ישתה - מה אכילה כזית אף שתייה כזית.
בבבלי - לא דן בטעמה של המשנה הראשונה.
נזיר לוקה גם משום "וכל משרת"
[עריכה]רבי אימי בשם רבי יוחנן: כוס מזוג - משום משרה (וכל משרת ענבים לא ישתה) לוקין עליו. הדא דאת אמר (זה נאמר) בשלא התרו בו משום משרה, אבל אם התרו בו משום משרה לא בדא.
בבבלי - אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים וסחט אשכול של ענבים ושתה לוקה חמש, ומשמע שלא לוקה משום משרה.
כלל ופרט - הכל בכלל
[עריכה]דרבי ישמעאל אמר: אפילו כלל ופרט הכל בכלל.
בבבלי - במקומות רבים פשוט שכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. ואדרבה, רבי ישמעאל הוא זה שדורש (בשבועות כו.) כלל ופרט, כלומר מרבה פחות, ודווקא רבי עקיבא הוא זה שדורש ריבוי ומיעוט, כלומר מרבה יותר. אמנם קרבן העדה כאן הגיה "פרט וכלל", ואם כן הוא כבבלי.
מקור אחר לכך שנזיר צריך לגלח את כולו
[עריכה]וגילח - כולו ולא מקצתו, מיכן שאם שייר שתי שערות לא עשה כלום.
בבבלי - לומד זאת מ"יגלחנו" - עד דאיכא כולו.
תגלחת כעין תער לא סותרת נזירות
[עריכה]תער לא יעבר על ראשו, אין לי אלא תער, מנין לרבות את המספסף ואת המספרים כבתער (שעובר בלאו)? תלמוד לומר לא יעבור על ראשו - כל המעבירין במשמע. מיכן שאינו סותר בו אלא תער בלבד.
בבבלי - מסיק שגם בכעין תער סותר.
גילח ונשאר כשיעור
[עריכה]רבי ירמיה בעי: וגילח את כולו ושייר בו שתי שערות והיה בהן כדי לכוף ראשו לעיקרו שנים פעמים, וגלח מהן פעם אחת (גילח כשיעור כדי לכוף, ונשאר בהן כדי לכוף) - מאחר שגילח כדי סימן יצא, או מאחר ששייר כדי סימן לא יצא? (ונשאר בספק).
בבבלי - לא הובא.
נזיר סותר על גילוח ג' שערות, הלשון "מלכות"
[עריכה]רבי אילא אמר קומי (לפני) רבי יוסי: למלכות (למלקות) אחת (על גילוח שערה אחת), לעיכוב שתים, לסתירה שלש.
בבבלי - סותר רק על גילוח רוב ראשו.
דעה שלא לוקה על גילוח שערה אחת
[עריכה]רבי אילא אמר קומי (לפני) רבי יוסי: למלכות (למלקות) אחת (על גילוח שערה אחת), לעיכוב שתים, לסתירה שלש. מתניתא פליגא על רבי יוסי (שסובר ששתיים למלקות) וכו'.
בבבלי - פשוט שלוקה על אחת.
חילוקים בדיני פסיק רישא
[עריכה]הירושלמי כאן הובא (עם תוספת) גם בביצה פ"ד ה"ג (יז:), ועיין מה שכתבנו שם.
נזר בבית הקברות - חילוק בין טומאה ליין ותגלחת
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בנזיר פ"ג ה"ה (יג:), ועיין מה שכתבנו שם.
התראה אחת לכמה עבירות
[עריכה]היו לפניו צלוחיות שתים, אחת של מים ואחת של יין, נטל ושתה אותה של מים, אמרו: הוי יודע משאת שותה של מים את שותה של יין ויש בה עשרה זתים ואתה מתחייב עשרה מלקיות - אינו מקבל התרייה בדעת הזאת (משום שההתראה קדמה למעשה). אבל אם היתה צלוחית אחת של יין והתחיל לשתות בה, אמרו לו: תהא יודע אם תשתה את כולה יש בה עשרה זתים ותתחייב עשרה מלקיות - מקבל התרייה בדעת הזאת (פני משה וקרבן העדה: חייב על כל זית וזית).
בבבלי - משמע כלשון המשנה, שחייב על כל אחת ואחת רק אם התרו בו לפני כל זית וזית. וכן מפורש בתוס' (שם ד"ה נזיר).
נזיר לא שותה ד' כוסות, ומחלוקת אם שותה כשנשבע לשתות
[עריכה]שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו (לצורך מצוה) וכו' - הוון בעיי מימר בארבעה כוסות של יין (של פסח, לא הותרו לנזיר) אבל אם אמר שבועה שאשתה ונזיר (ואחר השבועה קיבל נזירות) - אשתה אתא מימר לא ישתה (פני משה: בתמיה, שפשוט שכן ישתה, שנזירות לא חלה על שבועה זו. קרבן העדה: ארבע כוסות פשיטא שלא ישתה, שהם מדרבנן, והפסוק מלמד שאפילו אם נשבע שישתה - לא ישתה).
בבבלי - ג: יין קידוש והבדלה שותה. והנשבע שישתה וחזר ואמר הריני נזיר - לא שותה.
גדר מבושל - שלוק או צלוי
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בנדרים פ"ו ה"א (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.
יש דעה שבנדרים הלך אחר לשון תורה
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בנדרים פ"ו ה"א (כ.), ועיין מה שכתבנו שם.
כיצד חותך את הזרוע מן האיל
[עריכה]כתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל - אי בשלה יכול בפני עצמה, תלמוד לומר מן האיל. הא כיצד? חותכה (קודם הבישול) עד שהוא מניח בה כשעורה (מחוברת לאיל ואז מבשלה).
בבבלי - לא הובא.
שיעור איסור בתערובת בנותן טעם, הלשון טבל-תבלין
[עריכה]חילפיי שאל לרבי יוחנן ולרבי שמעון בן לקיש: טבל (תבלין) מהו שיוסר (שיאסור) ביותר ממאתים (בערלה וכלאי הכרם, שאוסרים באחד ומאתיים, האם תבלין יאסור אפילו אם הוא פחות מכשיעור הזה, כיוון שנותן טעם)? אמר ליה אין טבל ביותר ממאתים וכו'. רבי יסא ורבי יהושע בן לוי בשם בר פדייה: כל נותני טעמים אחד ממאה, רבי חייה בשם רבי הושעיה בן לוי בשם בר פדייה: כל נותני טעמים אחד מששים וכו'.
בבבלי - לא הובא.
רבי אליעזר שמותי
[עריכה]אמר רבי חיננא: ולא רבי אליעזר היא? ורבי אליעזר שמותי הוא, דתני: נזיר ומירט בית שמאי אומרים צריך להעביר תער על ראשו, בית הלל אומרים אין צריך להעביר תער על ראשו!
בבבלי - הובא הכינוי "שמותי", יש מפרשים שהכוונה היא שנידוהו, מלשון שמתא, ויש מפרשים שהוא מבית שמאי (רש"י שבת קל: ד"ה שמותי הביא את שני הפירושים). ומכאן מוכח שהפירוש הוא שהוא מבית שמאי. ורש"י (שם) ותוס' (שם ד"ה דרבי) הוכיחו כך מהירושלמי סוכה (פ"ב ה"ח (יא:), ועיין מה שכתבנו שם), ולא מכאן.
גירסא הפוכה במחלוקת על נזיר ממורט
[עריכה]נזיר ומירט (שאין לו שיער) - בית שמאי אומרים: צריך להעביר תער על ראשו, בית הלל אומרים: אין צריך להעביר תער על ראשו.
בבבלי - הדעות הפוכות: בית הלל אומרים שצריך להעביר תער ובית שמאי אומרים שלא11. ושיירי קרבן כתב שהרמב"ם גרס כגירסת הירושלמי.
פרק ז - כהן גדול
[עריכה]במשנה בירושלמי לא מפורש שנטמאים למת מצוה
[עריכה]כהן גדול ונזיר אינן מיטמאין בקרוביהן. היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה וכו'.
בבבלי - גירסת המשנה: אין מיטמאין לקרוביהן אבל מיטמאין למת מצוה. היו מהלכין וכו'.
כה"ג בכלל כהן הדיוט
[עריכה]ועל כל נפשות מת לא יבוא, מה אנן קיימין (במאי עסקינן)? אם לאוסרן על הרחוקים - הרי הוא בכלל כהן הדיוט, אלא אם אינו עניין לרחוקים תניהו עניין לקרובים.
בבבלי - כתב שאם ברחוקים הרי הוא ק"ו. וייתכן שנחלקו התלמודים האם כהן גדול הוא בכלל כהן הדיוט (בשאלה זו דן האור שמח (כלי המקדש פ"ה הי"ז) ובמשך חכמה (ויקרא כא יד)).
כמה מקורות לטומאה למת מצוה
[עריכה]ועל כל נפשות ואת אמר אכן (שמותר לו להיטמא למת מצווה)? אמר רבי חייה בר גמדא: מיכן איסור אחר איסור בתורה (לומדים מהכפילות של האיסור להיטמא) אלא להתיר מת מצוה. אית דבעי נישמעינא מן הדא: לא יטמא בעל בעמיו, בעמיו אינו מיטמא, מיטמא הוא למת מצוה. אית דבעי מישמיענה מן הכא: להחלו, להחלו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא על מת מצוה. אית דבעי מישמעינה מן הדא: כי קללת אלהים תלוי, את שהוא מוזהר על קללת השם מוזהר הוא על מת מצוה, ושאינו מוזהר על קללת השם אינו מוזהר על מת מצוה.
בבבלי - גם כן הביא כמה מקורות, אך כולם מפרשיית כהנים: לאביו ולאימו לא יטמא, לאחותו, לאחיו.
אבר מת מצוה
[עריכה]כשם שאדם מיטמא למת מצוה כך אדם מיטמא על אבר מת מצוה וכו', בחוזר תיפתר (כאשר כבר נטמא לכל הגוף חוץ מהאבר הזה).
בבבלי - לא הובא.
מעשה שחתכו את רגלו ודן בדיני טומאה
[עריכה]מעשה ביוסי בן פכסס שעלת על רגלו נומי (מחלה) ונכנס הרופא לחותכה. אמר לו (לרופא): כשתניח בו כחוט השערה (לפני שתסיים לחותכה) הודיעיני. חתכה והניח בה כחוט השערה והודיעו. קרא לנחונייה בנו, אמר לו: נחונייה בני, עד כאן הייתה חייב ליטפל בי, מיכן ואילך צא, שאין אדם מיטמא על אבר מן החי מאביו. וכשבא דבר אצל חכמים אמרו: על זה נאמר יש צדיק אובד בצדקו - הצדיק אובד (מתייסר) וצדקו עמו (ועדיין הוא צדיק).
בבבלי - לא הובא12.
לצורך מה מותר לכהן להיטמא, היתר לצאת לחו"ל
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ג ה"א (כג:), ועיין מה שכתבנו שם.
התירו לכהנים להיטמא לרבי יהודה הנשיא
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ג ה"א (כג:), ועיין מה שכתבנו שם.
כבוד הרבים דוחה גם לאו דאורייתא
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ג ה"א (כד.), ועיין מה שכתבנו שם.
נושאי המת אסורים בנעילת הסנדל
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ג ה"א (כד.), ועיין מה שכתבנו שם.
המעשה שבגללו רבי עקיבא התחיל ללמוד תורה
[עריכה]אמר רבי עקיבה כך היתה תחילת תשמישי לפני חכמים (פני משה: בשביל מעשה זה נתתי אל ליבי להיות משמש חכמים ולומד תורה), פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה וניטפלתי בו בארבעת מיל עד שהבאתיו למקום הקברות וקברתיו. וכשבאתי אצל רבי אליעזר ואצל רבי יהושע אמרתי להם את הדבר, אמרו לי: על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלין עליך כאילו שפכת דמים. אמרתי: אם בשעה שנתכוונתי לזכות - נתחייבתי, בשעה שלא נתכוונתי לזכות על אחת כמה וכמה. באותה שעה לא זזתי מלשמש חכמים.
בבבלי - כתובות סב: ונדרים נ. לא הובא מעשה זה, אלא שאשתו אמרה לו ללמוד תורה. ותוס' (מגילה כט. ד"ה מבטלין, וכתובות יז. ד"ה מבטלין) הביאו מעשה זה (ממסכת דרך ארץ).
נזירים שונים - מי עדיף שיטמא
[עריכה]נזיר שלשים ונזיר מאה - יטמא נזיר שלשים. נזיר מאה ונזיר עולם - יטמא נזיר מאה. נזיר עולם ונזיר נזירות - אית תניי תני יטמא נזיר עולם ואית תניי תני יטמא נזיר נזירות. מאן דאמר יטמא נזיר עולם הא נזיר נזירות לא מפני שתגלחתו מרובה, מאן דאמר יטמא נזיר נזירות ונזיר עולם לא מפני שקרבנותיו מרובין.
בבבלי - לא דן בשאלות אלו, ודן בשאלות אחרות (שאינן בירושלמי): משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים, משוח שעבר, סגן וכו'.
נפל שאין בו כזית בשר - ודאי שלא נתקשרו אבריו
[עריכה]פשיטא לון (לן) מכיון שאין בו (בבשרו של נפל) כזית - דבר בריא הוא שלא קרשו (נתקשרו) איבריו.
בבבלי - מוכח שיש נפלים שיש עליהם כזית בשר אע"פ שלא נתקשרו אבריהם.
שרץ מטמא בכעדשה משום שזו תחילת ברייתו
[עריכה]תני רבי שמעון בן יוחי אומר: מפני מה אמרו השרץ מטמא בכעדשה, מפני שהשרץ (חומט) תחילת ברייתו בכעדשה וכו', מדרשות אמינא דרוש וקבל שכר (אך אין זה המקור לדין כעדשה).
בבבלי - לא הובא טעם זה.
קברו של אדם הראשון
[עריכה]או בקבר - אפילו נגע בקבר אדם הראשון (שהוא קודם מתן תורה, שהיו בני נח, גם כן נטמא).
בבבלי - הלשון: קבר שלפני הדיבור.
האדם נברא ממקום המזבח
[עריכה]מלא תרווד אחד נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון, אמר הלואי ייברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה, הדא הוא דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וכתיב מזבח אדמה תעשה לי - מה אדמה שנאמר להלן מזבח אף כאן מזבח.
בבבלי - לא הובא.
לאחר ק"כ שנה אדם נעשה תרווד רקב
[עריכה]והיו ימיו מאה ועשרים שנה - קרוב לאלף שנה חיה אדם הראשון ואת אמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה? אלא לק"כ שנה (אחר המיתה) הוא חוזר למלוא תרווד אחד רקב.
בבבלי - לא הובא.
שיעור מלא תרווד
[עריכה]מלא תרווד רקב שאמרו ישנו מקישרי אצבעותיו ולמעלה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מלא היד הגדולה.
בבבלי - הלשון: מעיקר אצבעותיו ולמעלה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים מלא חופניו.
לא מגלח על רוב בניין ומניין
[עריכה]רוב בניינו ורוב מיניינו של מת - אין הנזיר מגלח.
בבבלי - כן מגלח על רוב בניין או רוב מניין.
כל "באמת" הלכה למשה מסיני
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"י ה"ד (סג.), ועיין מה שכתבנו שם.
מקורות מפסוקים לאלו ימים עולים לנזיר מצורע
[עריכה]אמר רבי בשם רבי שמעון בן לקיש: גדל פרע שער ראשו - ימים של גידול שיער (ימי הסגר) עולין (לימי נזירות), ימים של העברת שיער (ימי ספרו) אין עולין. עד כדון בימי ספירו, בימי גמרו (ימי החלט - מניין)? רבי יוחנן בשם רבי ינאי: אל נא תהי כמת - מה ימי המת אין עולין אף ימי הסגר אין עולין.
בבבלי - דינים אלה לא נלמדים מפסוקים אלא מק"ו.
שמועה ממשה עד האמוראים
[עריכה]הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ז (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ח - שני נזירים
[עריכה]ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם - אינו בירושלמי
[עריכה]ולא סוף דבר כשאמר להן אחד ראיתי את אחד מכם שניטמא ואיני יודע אי זה מכם וכו'.
בבבלי - הקשה שהם שלושה אנשים וזו רשות הרבים, ותירץ שאמר "ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם". ובירושלמי לא הובא.
תנאי בלב, דברים שבלב
[עריכה]תנאי היה בליבי לכשאטמא תיפקע נזירותי ממני תחול עלי נזירות אחרת וכו'.
בבבלי - נדרים כח. דברים שבלב אינן דברים, ותנאי בלב מועיל רק בנדרי אונסין, ולא בשאר נדרים13.
אין תנאי בשבועות
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בנדרים פ"ג ה"א (ח:), ועיין מה שכתבנו שם.
התראת ספק בספק שיתברר למפרע
[עריכה]הירושלמי כאן הובא (עם תוספת) גם ביבמות פי"א ה"ז (סה.), ועיין מה שכתבנו שם.
גירסא הפוכה במחלוקת בהתראת ספק
[עריכה]הירושלמי כאן הובא (בשינוי) גם בשבועות פ"ג ה"ז (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת מתי מלו בפסח גלגל בימי יהושע
[עריכה]אתייא כמאן דאמר בי"א (בניסן) מלו (בימי יהושע בפסח גלגל, ובי' לא מלו משום חולשא דאורחא), ברם כמאן דאמר בעשירי מלו - לא מנו הזיית ערילים.
בבבלי - יבמות עא: לכו"ע לא מלו בי', משום חולשא דאורחא, אלא בי"א.
אשם נזיר מעכב
[עריכה]מצינו כמה אשמות דוחין מפני ספיקות (וצריך להביא אשם אחר. ומשמע מהירושלמי שאשם מעכב).
בבבלי - יח: רק לרבי אליעזר אשם מעכב, ולחכמים לא מעכב. והרמב"ם (נזירות פ"י ה"ח) פסק שלא מעכב, והראב"ד (שם) פסק שכן.
שערו של נזיר מצורע
[עריכה]רבי יוחנן אמר: שערו (של אדם שהוא גם מצורע וגם נזיר) אסור, רבי שמעון בן לקיש אמר: שערו מותר. רבי זעירא בעי: במצורע שנזר פליגין, או בנזיר שנצטרע פליגין?
בבבלי - לא הובא.
מחלוקת בהקפת כל הראש ובמלמעלה למטה
[עריכה]כדאמר רבי יעקב בשם רבי יוחנן נטלן מלמטן למעלן אסור (אך מלמעלה למטה מותר). רבי יוסי בר אבין אמר: לא שנייא, היא למטן למעלן, היא למעלה למטן (בכל מקרה אסור. פני משה פירש שהיא אותה מחלוקת האם הקפת כל הראש שמה הקפה, וקרבן העדה פירש שהן מחלוקות שונות).
בבבלי - נחלקו רק האם הקפת כל הראש שמה הקפה.
האם יכול לגלח תגלחת אחת על שתי נזירויות
[עריכה]הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ב ה"י (י:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ט - הכותים אין להם
[עריכה]המקור שאין נזירות בגויים
[עריכה]דכתיב (בנזיר) וכפר עליו - את שיש לו כפרה, יצאו גוים שאין להן כפרה.
בבבלי - האריך מה המקור לזה, והביא את הפסוק "דבר אלי בני ישראל" ופסוקים נוספים.
גוי מזיר וניזור
[עריכה]רבי ירמיה בעי: מאן דאמר תמן (בערכין) מעריך והכא מזיר, מאן דאמר נערך הכא ניזור וכו'. מה מיעטת בו (כשהגוי ניזור)? ישראל בבל יחל ואין הגוי בבל יחל, אמר רבי יונה: ישראל יש להן היתר חכם גוים אין להן היתר חכם, אמר רבי יוסי: ישראל צריכין היתר חכם והגוים אין צריכין היתר חכם (אלא מתיר לעצמו).
בבבלי - פשוט שלגוי אין נזירות כלל, אינו מזיר ואינו ניזור.
לבן הוא כושן רשעתיים
[עריכה]הוא לבן הוא כושן רשעתיים.
בבבלי - סנהדרין קה. הוסיף שהוא גם בעור אביו של בלעם.
מחלוקת ר"מ ור"י באומר "שתה" סתם
[עריכה]עבר מכנגד פניו רבי מאיר אומר לא ישתה רבי יוסי אומר ישתה - מה אנן קיימין (במאי עסקינן)? אם בשאמר בין בפניי בין שלא בפניי שתה - אוף (אף) רבי מאיר מודה, אם באומר בפניי שתה שלא בפניי אל תשתה - אוף רבי יוסי מודה! אלא כן אנן קיימין באומר שתה (סתם), רבי מאיר אומר: בפני שתה ושלא בפני אל תשתה, רבי יוסי אומר: כאומר בין בפניי בין שלא בפניי שתה.
בבבלי - ביאר את מחלוקתם שלרבי מאיר לא ישתה כדי שיצטער, ולרבי יוסי ישתה כדי שלא יכחיש.
מחלוקת בנזיר שנטמא בטומאת התהום
[עריכה]הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ב ה"א (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.
המקור לטומאת התהום מפסוק
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ז ה"ז (נא.), ועיין מה שכתבנו שם.
מת מצוה אינו מצוי
[עריכה]וחש לומר שמא מת מצוה היא (ויהיה אסור לפנותו)! סבר רבי זעירא שאין מיתי מצוה מצויין.
בבבלי - לא הובא.
דיני פינוי קברות
[עריכה]שלשה מיני קברות הן: קבר הנמצא - מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנייה (הנאה), קבר הידוע - אין מפנים אותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנייה, קבר שהוא מזיק את הרבים - מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנייה. הורה רבי אבא בר כהן בכפר עקביה: מקומו מותר בהנייה. מה ופליג (האם הוא חולק)? כאן בשקדם הוא את העיר (מקומו טמא) וכאן בשקדמתו העיר (מקומו טהור). תני: קבר שהקיפתו העיר משלש רוחות מפנין אותו משתי רוחות (ומאריך בעוד דיני קברות).
בבבלי - לא הובא.
קברי מלך ונביא לא מתפנים
[עריכה]כל הקברות מתפנין חוץ מקברי המלך ומקברי הנביא (משום כבודם).
בבבלי - לא הובא.
מחלוקת ר"ש וחכמים בכרם ובקברות צפופים
[עריכה]תמן תנינן: כרם שהוא נטוע עד פחות מארבע אמות - רבי שמעון אומר אינו כרם, וחכמים אומרים כרם ורואין את האמצעיות כאילו אינן. שמעון בר בא (אבא) בשם רבי יוחנן: כשם שהן חולקין כאן כך הן חולקין בשכונת קברות.
בבבלי - בבא בתרא קב: הביא אותה מחלוקת לגבי כרם, אך לגבי קברות גרס שמחלוקת רבי שמעון וחכמים הפוכה, והקשה דרבנן אדרבנן ודרבי שמעון אדרבי שמעון, ותירץ14.
מקורות לדיני ספק נגעים
[עריכה]וטמא אותו - את הוודאיי הוא מטמא, אינו מטמא את הספק וכו'. וטיהרו - את הוודאיי הוא מטהר, אינו מטהר את הספק.
בבבלי - רצה ללמוד זאת מ"לטהרו או לטמאו", דחה זאת, ולא הביא מקור אחר. וביארו התוס' (ד"ה אי) שלמסקנה הוא מסברא שמעמידים אותו על חזקתו.
המקור שזב נטמא באונס
[עריכה]כתיב והדוה בנידתה והזב את זובו - מה נידה מטמא מאונסים אף הזב מטמא מאונסים. מעתה אפילו מראייה הראשונה! אמר רבי זעירא: לכשייעשה כנידה.
בבבלי - הביא דרשה דומה לזה, הקשה עליה, והסיק שנלמד מהאתים15.
הופך את הגירסא - רגליים לדבר שפטור
[עריכה]המכה את חבירו ואמדוהו למיתה, היקל ממה שהיה ולאחר מיכן הכביד ומת חייב, רבי נחמיה פוטר שרגלים לדבר - כיני מתניתה (צריך לגרוס במשנה): רבי נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגליים לדבר (הופך את הגירסא, משום שאין רגליים לדבר לפוטרו אלא לחייבו, שרגליים לדבר שמת מחמת המכה).
בבבלי - לא דן בזה, ונשאר בגירסא שרגליים לדבר שפטור. ופירש רש"י (ד"ה ורבי נחמיה) שרגליים לדבר שלא מת מחמת ההכאה, שהרי היקל.
מורה מלשון יראה, שהשערה מפחדת ממנו
[עריכה]וכל ההרים אשר במעדר יעדרון לא תבא שמה יראת שמיר ושית - מה הדין ביזרא דחיל מן הדין פרזלא (הזרע מפחד מהברזל שקוצר אותו), אף הדין סערה דחיל מן הדין פרזלא (השערה מפחדת מהתער שחותך אותה, ולכן תער נקרא מורה, מלשון יראה).
בבבלי - לא הובא.
סיום המסכת
[עריכה]הדין סערה דחיל מן הדין פרזלא (מסיים בעניין מורה).
בבבלי - מסיים באגדתא "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"16.
1 דרך הבבלי במקומות רבים לפתוח מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון לשון המשנה וסדר המשנה, אך הירושלמי פותח מייד בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עג.
2 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
3 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
4 בכמה מקומות הירושלמי מביא את מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר בווים, והבבלי לא מביאה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ג.
5 בכמה מקומות הירושלמי משתמש בלשון "סגי נהור" (דהיינו שמשמעות העניין הפוכה מפירוש המילים), ובבבלי לא הובא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עט.
6 בכמה מקומות הירושלמי מביא את מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר בווים, והבבלי לא מביאה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ג.
7 הירושלמי סובר שייתכן שלאדם יש תשובות ואעפ"כ אינו משיב אותן. והבבלי לא סובר כך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עא.
8 בכמה מקומות הירושלמי מסתפק האם הדין חל למפרע, והבבלי לא מביא ספק זה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ד.
9 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
10 בכמה מקומות הירושלמי משתמש בלשון "סגי נהור" (דהיינו שמשמעות העניין הפוכה מפירוש המילים), ובבבלי לא הובא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עט.
11 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
12 הירושלמי מספר יותר על מסירות נפש. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לז.
13 מצאנו בעוד מקום שלבבלי דברים שבלב אינם דברים, ולירושלמי אין זה פשוט. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ח.
14 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
15 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
16 דרך הבבלי במקומות רבים לסיים מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון מעשה או אגדה, אך הירושלמי מסיים בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עד.