נזיר כח ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תלמוד בבלי

<< · נזיר · כח ב · >>


תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 75%
ראשונים | אחרונים

תנא דידן סבר כיון דאיזדריק עלה דם לאלתר שריא בחמרא והא לית לה ניוול ור"ע סבר אפי' אישתחיטת בהמה אינו יכול להפר משום הפסד קדשים מתקיף לה רבי זירא ואמאי לזרוק דמן שלא לשמן ויתיר בשר באכילה מי לא תניא אכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או ששחטן לפני זמנן או לאחר זמנן הדם יזרק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרק ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב אמרי אי דשחט עולה או שלמים ה"נ אלא הכא במאי עסקינן כגון ששחט חטאת ברישא כדתנן אם גילח על אחת משלשתן יצא:

בד"א בתגלחת טהרה אבל בתגלחת טומאה יפר (מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מנוולת) ור"מ אומר אפי' בתגלחת טהרה יפר מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מגלחת:

ות"ק אמר לך אפשר בבפאה נכרית ור"מ סבר בפאה נכרית איידי דזוהמא לא ניחא ליה:

מתני' גהאיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר כיצד דגילח או שגילחוהו קרוביו מיחה או שמיחו קרוביו ההיתה לו בהמה מופרשת החטאת תמות והעולה תקרב עולה ושלמים יקרבו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם היו לו מעות סתומין יפלו לנדבה מעות מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח ולא נהנין ולא מועלין זדמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם:

גמ' איש אין אבל אשה לא מאי טעמא ר' יוחנן אמר חהלכה היא בנזיר ורבי יוסי ברבי חנינא

רש"י[עריכה]


ולתנא דידן - כיון דאיזדריק עלה אחד מן הדמים לאלתר אשתריא בחמרא ולית לה ניוול וכיון דלית לה ניוול אינו יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת:

אינו יכול להפר משום בזיון קדשים - דהואיל ואין הבעלים מתכפרים בו אין הבשר נאכל:

מתקיף - לה ר' זירא אמאי. הוי בזיון קדשים לזרוק דמן שלא לשמן ויתיר בשר באכילה בזריקת דם שלא לשמן:

מי לא תנן הדם יזרק - שלא לשמן:

ואם היתה שבת - . לא יזרק. לפי שאין הבשר נאכל בשבת שאין צליית קדשים דוחה את השבת:

ואם זרק הורצה - ובלבד שאימורין מקטיר לערב:

אי דשחט עולה ושלמים - ברישא ה"נ דאפשר למיהוי להו תקנתא בזריקה אלא הכי קאמינא לך כגון דשחט חטאת ברישא דאי מיפר לה בעל תו לא הוי ליה תקנתא דה"ל כחטאת שנתכפרו בעליה:

ומנא תימרא דכל מאי דבעי שחיט ברישא כדתנן - אם גילח על אחת משלשתן יצא:

בד"א - כיון דנזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר בתגלחת טהרה הואיל ושותה יין בו ביום וכדאמרן:

אבל בתגלחת טומאה - אע"פ שנזרק עליה אחד מן הדמים יפר ר"מ אומר אפי' בתגלחת טהרה כו':

ות"ק אמר לך - משום תגלחת לא אפשר להפר דלא הויא עליה מנוולת משום תגלחת דאפשר לה בפאה נכרית ומיחזיא כאינה מגלחת:

ור' מאיר סבר בפאה נכרית איידי דזוהמא - דאית לה לא ניחא ליה ולכך יכול להפר לה לפי שיכול לומר אי אפשי באשה מגולחת:

מתני' גילח - בתוך ימי נזירותו או שגילחוהו קרוביו בתוך ימי נזירותו או שמיחה הבן תוך ימי נזירותו ואפילו ביום אחרון:

או שמיחוהו קרוביו - הרי זה בטלה נזירותו ודמי חטאת ילכו לים המלח:

לא נהנין ולא מועלין - כדאמר מר חטאות המתות ודמי חטאת ההולכין לים המלח בכולן לא נהנין ולא מועלין לא נהנין מדרבנן ולא מועלין משום דלאו בני הקרבה נינהו:

גמ' הלכה היא בנזיר - שהאיש מזיר ולא האשה:

תוספות[עריכה]


משום הפסד קדשים. שאם יפר לה קודם זריקה ושוב אינה צריכה לקרבנות הללו ואסור לזרוק דם ופריך אמאי איכא הפסד יפר לה ולזרוק דמו שלא לשמו ויותר הבשר באכילה מן הזבחים שנזבחו שלא לשמן דכיון דהיפר לה ואינה עוד נזירה שוב אין עומדין לשמן ואפילו יזרוק דמן סתם כשרין דסתמא [שלא] לשמן קיימי וה"ק יזרק דמו דסתמא שלא לשמן קיימי אלא לשם שלמי נדבה כיון דאינה עוד נזירה:

כבשי עצרת ששחטן. שלא לשם עצרת או ששחטן לפני עצרת בערב עצרת או לאחר עצרת הדם יזרק ביו"ט עצמו וקאי ארישא שלא לשמן (או) לשם שלמי נדבה וע"י כן הותר הבשר באכילה דאי לית ליה נדרים ונדבות קרבין ביו"ט א"כ לא יקטיר אימורים עד הערב ולא יאכל הבשר עד הערב [דכל כמה] דלא מיקטרי אימורין בשר לא מישתרי באכילה ומ"מ כי נמי אין נדרים ונדבות קרבין ביו"ט מותר לזרוק הדם ואם היתה שבת לא יזרוק דהוי כמו תיקונו מדרבנן ואסור אלמא [מותר] לזרוק הדם שלא לשמן וא"ת אמאי לא מייתי מתני' (לעיל דף כד.) עולה תקרב עולה ושלמים יקרבו לשלמים וי"ל דלא דמי דהתם בשעת שחיטה היפר לה ובין בזריקה ובין בשחיטה עומד שלא לשמן אבל הכא דבשעת שחיטה היה עומד לשמן ועתה בשעת זריקה עומד שלא לשמן לא מיתכשר שלא לשמן וצ"ל דלהך כבשי עצרת נמי לא דמי דהתם לא נשחטו לשמן אבל הכא כיון דנשחטו לשמן [שמא] כיון דנשחטו לשמן דלא מכשרי שלא לשמן דבפ' התכלת (מנחות דף מז:) מיבעיא להש"ס הא כבשים ששחטן לשמן ואבד הלחם מהו שנזרוק דמן של כבשים שלא לשמן כו' וא"כ הא דקאמר יזרוק מיירי שנשחטו שלא לשמן וצ"ל דלא דמי דהתם כבשים מעיקרא בשחיטת זבח ועיקר הזבח בלחם מתכשר הילכך כי אבד לחם נמצא הזבח מיפסיל והוי כמו אבד אבל הכא כיון דסתמא כשר כמו לשמן כדאמר בריש זבחים (דף ב:) השתא נמי דשחטן לשמן ומשום תקנה נעשה כאילו נעשה סתמא לענין להתיר לזרוק דמן: [אי דשחט עולה או שלמים הכי נמי לר"ע דליכא הפסד] אלא [הב"ע] דשחט חטאת [ברישא] דאין לו תקנה לזרוק שלא לשמן דחטאת מיפסל שלא לשמן לשום שלמי נדבה דחטאת אינו בא נדבה:

דתנן אם גילח על אחת מהם יצא. כלומר ולכך אמר ת"ק דכי נזרק אחד מן הדמים אפילו חטאת דאיירי ביה ר"ע דאינו מיפר דמותר מיד לשתות יין שהרי מגלח על אחת מהן או חטאת או עולה או שלמים וליכא ניוול ולכך הוצרך לאיתויי ראיה לכך [דלא תימא] דוקא גלח על השלמים הוא דתנן במתניתין נזרק אחד מן הדמים דדוקא מן השלמים יצא דכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד וקאמר דבעל יצא על אחד משלשתן ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נה.) מפרש לה דמקיש חטאת עולה ושלמים:

ה"ג איידי דזוהמא. בהם זוהמא ואינו מגופה מגני לבעל ולא ניחא ליה:

מתני' האיש מדיר בנו בנזיר. שיאמר יהא בני נזיר ויתחילו מנין הימים מיד אפי' אין הבן יודע שאביו הדירו בנזיר א"נ דמדיר בנו בנזיר שיצוה לבנו שיאמר הריני נזיר:

ואין האשה מדרת בנה בנזיר. כדמפרש בגמרא: כיצד ל"ג:

גילח או שגלחוהו. דאין לך מחאה גדולה מזאת ולא מיבעיא גילח או שגלחוהו אלא אפי' מיחה או שמיחו בדברים שאין רצונו שיעשה נזיר מתבטל הנזירות ובגמרא מפרש הטעמים ודוקא כשמיחו מיד כששמעו [אבל] אם לא מיחו ושוב לימים מיחו אין בכך כלום אחרי שהתחיל הנזירות ובתוספתא (פ"ג) קתני בהדי הני או שהביא ב' שערות והא דלא תני במתני' משום דשתי שערות מבטלות הנזירות אף אחר שהתחיל כבר למנות כמה ימים מנזיר אבל הני דהכא דגילח ומיחה היינו בתחילת שמיעת הנזירות ואפי' אם נאמר תגלחת ומחאה מבטלין [לאחר] שמיעה אפי' [הכי] ניחא דלא תנא דבפלוגתא לא קמיירי דבגמ' פליגי בה רבי ור' יוסי בר' יהודה א"נ דלא קתני אלא מידי דביד אדם לבטל הנזירות:

היתה לו בהמה מופרשת. כדלעיל:

גמ'. אשה לא . דקתני אין האשה מדרת בנה בנזיר:

הלכה. למשה מסיני בנזיר:

(שייך לדף כט) כדי לחנכו. ומדרבנן:

בנו אין בתו לא. דכך הלכה היא בנו דשייך במצות לכשיגדל מוטל על האב לחנכו אבל בתו לא תימה הא דאמר בעלמא (יבמות דף קיד.) קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו והאמר [ריב"ח] אף לחנכו לעשות מצוה מוטל על האב וי"ל דחינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים מצוה אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך וההוא דפרק בתרא דיומא (דף פב.) היינו קיום מצוה ועניתם עוד אומר ר"י דחינוך לא שייך אלא באב אבל באיניש אחרינא לא שייך והכא אמרינן בתו לא והתם אמרינן אחד תינוק ואחד תינוקת מחנכין אותם להתענות ביוה"כ וצריך לחלק בדבר:

בנדרים. לא אשכחן דאינו מדיר בנו בנדרים כגון להביא קרבן או שקבל עליו לקיים מצות סוכה ולולב:

קסבר כל חינוך דלא חשיב. כגון חינוך דנזירות בזיוני הוא דמגלח שערו ולא ניחא [ליה לבניה] הילכך יכול למחות ויש גורסין דלא חשיבא וה"פ כל חינוך הוא להחשיבו וזה בזיונא הוא לו מש"ה מגלח:

ועביד הקפה. כלומר ושרי לעשות הקפה דהלכה הוא:

הקפת כל הראש מדרבנן. דמן התורה מותר:

והא מייתי חולין בעזרה. כשמלאו ימי נזירות טהרתו דמייתי חטאת דאינו בא בנדבה דמעולה ושלמים לא קשיא דבאים בנדבה:

עין משפט ונר מצוה[עריכה]

מתוך: עין משפט ונר מצוה/נזיר/פרק ד (עריכה)

מט א מיי' פ"טו מהל' פסולי המוקדשין הלכה יט:

נ ב נ"ל היתר מכאן לשערות שהנשים נשואות נותנות בראשיהם. (יהושע בועז). [בתשו' באר שבע סי' יח דחה ראיה זו בשתי ידים והאריך בראיות לאיסור]:

נא ג מיי' פ"ב מהל' נזירות הלכה יג:

נב ד ה מיי' פ"ב מהל' נזירות הלכה טו , ומיי' פ"ט מהל' נזירות הלכה יב:

נג ו מיי' פ"ג מהל' מעילה הלכה ד , ומיי' פ"ד מהל' מעילה הלכה ג:

נד ז מיי' פ"ט מהל' נזירות הלכה יב:

נה ח מיי' פ"ב מהל' נזירות הלכה יד: