שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | פירוש הרא"ש | מאירי | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כ עמוד ב[עריכה]

פרק מי שאמר בתרא

הותר הראשון הותרו כולן. פירוש אם בא הראשון לחכם והתיר לו נדרו גם האחרים הותרו לפי שאמרו ואני כמוהו ותלו נדריהן בנדרו. ויש מפרשים משום דחכם עוקר את הנדר מעיקרו וכיון דהתיר החכם לראשון נמצא דהנדר עקור מעיקרו ואין לאחרונים במה יתפשו:

גמ'. יתיב ריש לקיש והוא שהתפיס. מלתא באפי נפשה היא ולא אמתניתין קאי. הר' עזריאל:

והוא שהתפיסו כולן תוך כדי דיבור. פירש רבינו תם שיעור תוך כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי כדמוכח פרק מרובה. ומכל מקום המחובר לתוך כדי דיבור מועיל כגון שאמרו שלושה ואני ואני ואני שהן שלוש תיבות כנגד שלום עליך רבי אף הרביעי שאמר ואני הואיל ומחובר לתוך כדי דיבור מועיל שכן הוא דרך בני אדם כשהוא עוסק בשום קנין או בשום מעשה ובא רבו ונתן לו שלום עליך רבי חוזר לענין ראשון שהיה עסוק מתחלה ולא הוי הפסקה. אבל החמישי לא הוי נזיר דאיכא ארבעה ואני בנתים.

אמר ליה ר' יהודה נשיאה תוב לא שבקת רוחא לתלמידא. לשהות לתפוס נזירותו שמיד שאמר שלום עליך רבי יצטרך לומר ואני ואם לא אמר מיד ואני לא יתפוס נזירות באמירת ואני בתמיה. אלא סבירא ליה דאפילו שהה זמן גדול יכול הוא להתפיס נזירות בראשון דבציר מידות נזירות לא הוי דכי נזיר עובר עליו ואמר אהא הרי זה נזיר.

תניא נמי הכי כר' שמעון בן לקיש ושהה כדי דיבור ואני. פירוש ששהה מעט יותר מכדי דיבור ואמר ואני הוא אסור וחבירו מותר. פירוש הראשון שאמר הריני נזיר אסור וחבירו שאמר ואני מותר דלאו אקמא קאי. לימא מסייע ממתניתין מי שאמר הריני נזיר אסור וחבירו שאמר ואני ואני ותו לא. ולר' יהודה נשיאה הוה ליה למימר ואני ואני חמשה פעמים הואיל ולאחר כדי דיבור מועיל. בשלמא לר' שמעון בן לקיש אין לתמוה ליתני ארבע פעמים ואני בתוך כדי דיבור דאינו חושש דמילתא דפשיטא היא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי.

תנא כי רוכלא ליחשוב ולידיל ולא חש התנא להאריך כל כך. ור"י מפרש תנא כרוכלא ליחשוב וליזיל. כלומר אי הוה תני פעמים הרבה לא מוכח מיניה דלא בעינן תוך כדי דבור דסבירא ליה דחד בחבריה מתפיס באותו שלפניו ולא בראשון והואיל וכן אמאי הוה תני ואני טובא כי רוכל ליחשוב וליזיל כיון דלא נפקי לן מידי. אבל ר"י כי יתיב וקאמר והוא שהתפיסו כולן תוך כדי דבור של חברו דוקא שלש פעמים ואני שהם ג' תיבת שלום עליך רבי אבל הרביעי לא היה יכול להתפיס בראשון. אמר ליה תוב לא שבקת רוחא לתלמידים שאם נתן שלום לרבו לא יוכל שוב לומר ואני דין הוא שיוכל לומר ואני הואיל ומחובר הוא לתוך כדי דבור ועד ד' פעמים יכול להתפיס בראשון. תניא נמי הכי מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ושהה כדי דבור ואמר ואני מיד אחר ג' תיבות הוא אסור הראשון וחברו מותר השני אף על פי שדבורו מחובר אל כדי דבור לא יועיל רק תוך כדי דבור עצמו כר' שמעון בן לקיש. והוי פשוטה השיטה דלכך נקט לעיל תוך כדי דבור והשתא כדי דיבור. לימא מסייע ליה כו' ואני ואני (לא) מדנקט ב' פעמים ואני שמע מינה דלא מהני אלא ג' כר' שמעון בן לקיש. תוספי הרא"ש ז"ל:

אמר ליה ר' יהודה נשיאה כו'. ומיהו ר' שמעון בן לקיש לא חש להשיב על דבריו. שיטה:


דף כא עמוד א[עריכה]

כי רוכלא ליחשב וליזל. אפילו אי הוי תנא רביעי לא הוה שמעינין מיניה דסמוך לכדי דבור כדבור דמי דסבירא ליה לתנא דמתניתין דחד בחבריה מיתפס ולא בראשון. וכיון דלא נפקא לן מיניה מידי לא תני ליה. ופריך כיון דלא שמע מינה מידי לא ליתני אלא חד. משום דקתני סיפא כו'. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן פירש הר' עזריאל ז"ל וז"ל: ומשני כי רוכלא ליחשוב וליזיל. פירוש מי סברת כולהו בקמייתא מיתפיס לאחד בחבריה מיתפיס כדמוכח בסמוך. אם כן אי הוה תני ואני טובא כי רוכלא ליחשוב וליזיל כיון דלא נפקא לן מידי. עד כאן לשונו:

ואקשינן וליתני חד ולאשמועינן הכי נמי. פירוש ומדנחת למיתני טפי מחד שמע מינה דוקא קתני ומסייעא לריש לקיש. ופרקינן הכי נמי דמבעי למיתני חד ואני ותו לא. שיטה:

איבעיא להו חד בחבריה מיתפיס. כל אחד שאומר ואני אאותו שלפניו קאי ואם כן מתפסי עד אלף כל אחד תוך כדי דבור של חברו. או דילמא אקמא אתפסי ולא מצי אתפוסי באמירה אלא תוך כדי דבור של ראשון. הר' עזריאל ז"ל:

איבעיא להו כל חד בחבריה מיתפיס או דילמא בקמא מתפיס. דאי אמרת בקמא מתפיס טפי מכדי דבור לא. ולפירוש ר"ת דפירש דלר' יהודה נשיאה מתפיס והולך לעולם עומד בעיא זו לרבי שמעון בן לקיש. וא"ת תיפשוט מדר' שמעון בן לקיש דאמר לעיל והוא שהתפיסו כולן תוך כדי דבור. יש לומר דר' שמעון בן לקיש לא פירש בהדיא תוך כדי דבור של דבור ראשון וי"ל בתוך כדי דבור דחבריה אמר. תוספי הרא"ש ז"ל:

תא שמע ואני ואני ותו לא. הכי גרסינן ואי סלקא דעתך חד בחבריה מיתפיס ליתני ואני ואני ואני. כיון דנחית למניינא טפי מחד ליתני טובא ג' או ד'. אלא שמע מינה בקמא מיתפיס ולהכי לא תני דהוי טפי מכדי דבור. ויש ספרים דגרסי ליתני ואני טובא. הרב עזריאל ז"ל:

כי רוכלא ליחשוב וליזיל. אדרבה סבירא ליה דכל חד וחד בחבריה מיתפיס וליכא חידוש במאה יותר מבשנים. ומבשנים איכא חידוש למידק דוקא אחרון כדפרישינן לעיל לאשמועינן דחד בחבריה מיתפיס. ומיהו הוכחה גמורה לא הוי דאיכא למימר דלא דק התנא כדאיתא לקמן. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

משום דאמר פי כפיו כו'. בתמיה. ורמינהי ידי נזירה רגלי נזירה לא אמר כלום. כדמפרש ואזיל דבעינן דבר שהנשמה תלויה בו. הר' עזריאל ז"ל:


דף כא עמוד ב[עריכה]

הכי קאמר יעשה פי כפיו מיין ושערי כשערו מלגוז. ומיירי מתניתין דאמר כך בפירוש ובאחד מהם שאמר הוי נזיר. אי נמי אפילו לא פירש כיון ששמע שאמר חבירו הריני נזיר ואמר איהו פי כפיו הוי כאילו אמר פי כפיו מיין. אבל כשאמר מעצמו ידי או רגלי נזירה לא אמר כלום אם לא הזכיר אבר שהנשמה תלויה בו. והכי תניא בתוספתא פי כפיו שערי כשערו הרי זה נזיר. ידי כידו רגלי כרגלו הרי זה נזיר. ידי נזירה רגלי נזירה לא אמר כלום. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אם שלו היתה בהמה. אם של בעל היו הבהמות שהפרישה עכשיו שאינה צריכת להם שהיפר לה תצא ותרעה בעדר דהוו חולין גמורין. לר' יהודה דאמר משועבד לה בעלה לשלם קרבנות חובותיה ומסתמא משועבד להביא קרבנות נזירות כמו חובתה כדלקמן אפילו הכי תצא לחולין כי הפר לה דלמידי דצריכי לה משועבד לה למידי דלא צריכי לה לא משועבד לה. ולרבנן דאמרי לא משועבד מיירי הכא דאקני לה. ולמידי דצריכא לה אקני לה למידי דלא צריכי לא אקני לה ולכך תצא לחולין. ואם שלה היתה בהמתה תמות. ואי סלקא דעתך בעל מיעקר עקר אמאי תמות תיפוק לחולין דהוי כאלו לא נדרה כלל. אלא לאו מיגז גייז ובשעת הפרשה היה קדישת ולכך החטאת תמות. הר' עזריאל ז"ל. והיינו טעמא כיון דצריכה כפרה כר' אלעזר הקפר דאמר נזיר טהור חוטא הוא ובשעת הפרשתא הופרשה לכפרה השתא דהפר לה הוי כחטאת שמתו בעליה. והא דלא מפרש תלמודא כיון דצריכה כפרה כר' אלעזר הקפר כדמפרש בסמוך משום דלקמן קריבה הוצרך ליתן טעם יפה להקרבתה. אבל הכא דלמיתה אזלא לא חש להאריך. ואית דגרסי כיון דלא צריכא כפרה משום דכבר הפר לה בעלה הוי כחטאת שמתו בעליה. ונראה לי לפרש כיון דצריכה כפרה אף על גב דבעל מעקר קא עקר מכל מקום בשעה שהפרישתה היתה צריכה כפרה כלומר היתה מחוייבת להביאה. ואף על גב דהפר לה בעל ומיעקר קא עקר לא הוי הפרשה בטעות אלא כחטאת שמתו בעליה. הרא"ם ז"ל בפירושיו: וכתוב עליו הגהה וז"ל: פירוש לפירושו ולא בעינן לטעמא כר' אלעזר הקפר להך פירושא. עד כאן:


דף כב עמוד א[עריכה]

כרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר טהור חוטא הוא והא דכתב קרא בטמא מפני ששנה בחטא. הלכך בהך דנטמא מביא חטאת העוף כיון דקל הוא וגם כבר הפרישתה. והכא קראו לטמא חוטא דגבי בהמה אמרינן לעיל תמות אף על גב דמעקר עקר לפי שהיא באה על כפרה והיא צריכה שציערה. מכל מקום לא תקרב כיון שהפר לה דלא אשכחן חטאת בהמה על הספק. אבל העולה תקרב כיון שלא נטמא דבהפרה לא פקעה קדושה מינה כיון דלדורון הוא לכולי עלמא בנזיר טהור:

הא מני ר' אלעזר הקפר היא. ולכך מייתי חטאת העוף לכפרה אף על גב דמעקר עקר. ומכל מקום עולה לא מייתי דעולת העוף דנזיר טמא כיון דכתיב בה וכפר לאו דורון הוא. ואליבא דר' ישמעאל כדאוקימנא באידך פרקין. ומכל מקום חטאת העוף מייתי כדמפרש פרק קמא דנדרים משום דאשכחן דחטאת העוף דאתיא על הספק. ולקמן נמי דרשינן מקרא שהיא באה על הספק וגלי בה קרא דנקל להקריבה יותר משאר זבחים. ואל תתמה דלעיל אמר חטאת תמות ואוקימנא לה כר' אלעזר הקפר והכא נמי הוה לן למימר תמות. דאיכא הפרש דהתם בנזיר טהור שאינו צריך כל כך כפרה ולכך יש לנו להחשיבו כמו מתו בעליו או נתכפרו. אבל נזיר טמא בעי כפרה טפי כדפירשנו משום דשנה בחטא ולא הוי כנתכפרו בעליו:

אלמא בעל מיגז גייז. אף על פי שהוכחנו מהך ברייתא דכיון שאינה מביאה עולת העוף דמעקר עקר. הך ברייתא פליגא עלה. ונראה לי דאפשר ליישב דלא פליגא דאף על גב דמיגו גייז אינה מביאה עולת העוף דכתיב והזיר והביא אימתי והביא כשצריך להזיר. אבל זו שהופר נזרה אף על פי שנטמאת תחלה אינה צריכה להביא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:


דף כב עמוד ב[עריכה]

רב זוטרא בריה דרב מרי אמר היינו דרמי בר חמא דבעי רמי בר חמא הרי עלי כבשר זבחי שלמים מהו. פירש ר"ת דרב זוטרא בא ליישב דלא תקשינה הנך תרתי ברייתות אהדרי ומתוך כך תפשוט בעיא דרמי בר חמא. וסבירא ליה לרב זוטרא דכלהו תנאי סברי בעל מיעקר עקר כדמוכח ברייתא קמייתא מדאינה מביאה עולת העוף. ואם שתת יין ונטמאת למתים אינה סופגת ארבעים. ואפילו הכי סוברת הברייתא בתרייתא דחברתה אסורה משום דבעיקר קא מתפיס. דאף על פי שהפר לה בעלה ועוקר הנדר מעיקרו דעתה להתפיס כמו שהיתה מעיקרא קודם שהפר לה בעלה. ותפשוט מהכא הא דבעי רמי בר חמא בפרק קמא דנדרים אם היה לפניו בשר זבחי שלמים לאחר זריקה ואמר פירות הללו כזה מהו מי אמרינן בעיקרא למה שהיה לפני זריקה קא מתפיס ואסור או דילמא בצננא קא מתפיס כמו שהיה עתה לאחר זריקה שנצטנן האיסור והלך לו קא מתפיס. ומהכא תפשוט דבעיקרא קא מתפיס. ואם תאמר אי מעקר עקר מה בין זה לאומר הריני נזיר ואומר חברו ואני דאמרינן הותר הראשון כו'. ויש לומר כו' ככתוב בתוספות. ובתוספותיו ז"ל כתב וז"ל: ועוד נראה לחלק דאפילו לא תתבטל עקר הנזירות לגמרי כאלו לא נדר לא דמי למתני'. דאלו היה יודע השני שיתיר לו חכם לראשון היה דעתו לומר הריני ממש כמותך. אבל הכא היתה יודעת שהפר לה בעלה לראשונה דשייך טפי למימר בעיקרא מתפיס. עד כאן לשונו. וא"ת היכי בעי למיפשט מהכא בעיא דרמי בר חמא דהויא אחר זריקה כדמוכחא סוגיא דהתם הלכך שייך למימר בה כדהשתא קא מתפיס. אבל הכא אמרה ואני קודם שהפר לה בעלה הלכך מסתבר למימר בעיקרא קא מתפיס. וי"ל כיון דמעקר עקר איגלאי מלתא דבשעה שאמרה ואני היתה ראשונה מותרת והויא לה כמתפיס בבשר זבחי שלמים לאחר זריקה. ואם תאמר השתא דאמרינן דבעיקרא קא מתפיס אם כן אפילו אמרה ואני אחר שהפר לה בעלה תהא אסורה מידי דהוה אמתפיס בבשר זבחי שלמים לאחר זריקה דפשטינן מהכא דבעיקרא קא מתפיס. וי"ל דלא דמי דודאי שלמים אף לאחר זריקה שם זבח עליהם ואיכא למימר דכוונתו להתפיס בעיקרו. אבל אשה לאחר הפרה אין שום נזירות עליה והוי כאדם שלא נדר מעולם ואמר חברו עליו ואני. מי דמי התם כיון דאמר הרי עלי כבשר זבחי שלמים אף על גב דמצי אכיל ליה בחוץ מיקדש קדישי ואיכא למימר מיטעא טעי האי נודר וסבור שיכול להתפיס בשלמים לאחר זריקה הלכך אמרינן בצננא קא מתפיס. אבל הכא ליכא למיטעי ולמימר דבצננא קא מתפיס הלכך אפילו אמרינן הכא בעיקרא קא מתפיס בבעיא דרמי בר חמא מצינא למימר דבצננא קא מתפיס. והיה קשה להר"ם על פירוש שיטה זו דבעינן למימר דסבירא ליה למר זוטרא דאף על גב דבעל מעקר עקר הויא חברתה אסורה. ולעיל פשיטא ליה לתלמודא דאי מעקר עקר דחברתה שריא. והיה מפרש דודאי מהך ברייתא פשטינן דמיגז גייז ופליגא אברייתא דלעיל. והכי קאמר מר זוטרא תיפשוט מהכא בעיא דרמי בר חמא הרי עלי כבשר זבחי שלמים מהו. וסבירא ליה דבעיא דרמי בר חמא הוי במתפיס לפני זריקה ואחר כך נזרק הדם. כי מתפיס איניש בעקרא מתפיס כמו שהוא עתה או דילמא בצננא מתפיס כיון שיודע שהדם עומד ליזרק וכגון דחזינא הכא דאי מיגז גייז חברתה אסורה שמע מינה בעיקרא מתפיס שגם היא יודעת שסופה יכולה לבא לידי היתר על ידי הפרת הבעל. ומיהו קשה דבפרק קמא דנדרים משמע דבעי רמי בר חמא לאחר זריקה כו' ככתוב בתוספות. וי"ל כו' ככתוב בתוס'. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

אי נמי הכי קאמר הרי עלי כבשר זבחי שלמים ואמר כן לפני זריקה אחר שנזרק הדם מהו. איכא דאמרי היינו דרמי בר חמא. ואין לחלק ביניהם ואי אמרינן הכא בעיקרא קא מתפיס כמו כן נאמר בההיא דרמי בר חמא. אלא האי איבעיא ליה הריני בעיקביך. תוספי הרא"ש ז"ל:

דבעי רמי בר חמא. בפרק קמא דנדרים הרי עלי פירות אלו כבשר זבחי שלמים. אי נמי כגון (דמיית) דמחית בשר זבחי שלמים קמיה שנזרק הדם עליה (ומיית) ומחית נמי דהתירא קמיה ואמר זה כזה מהו. כי מתפיס איניש בעיקרא מתפיס כמו שהיה בשר זה קודם זריקת הדם שהיה אסור באכילה ואסור. או דילמא כבשר זבחי שלמים לאחר זריקה קאמר שהבשר מותר באכילה ומותר. ופירוש בצננא היינו לבסוף דכל דבר שהוא חם מצטנן לבסוף. ויש מפרשים מצננא כמו שהיא עכשיו אחר שנצטנן האיסור ונח לו ונעשה היתר. ויש תימה שהרי במלתא דרמי בר חמא כי מתפיס בעיקרא גם אחר שנעשה בשר השלמים היתר אמרינן והוי תפיסותא. ואלו הכא ודאי אי אמרה חברתה ואני אחר שהפר לה בעלה אפילו אמרינן בעיקרא מתפיס לאו כלום הוא דדוקא כי אמרה חברתה ואני קודם שהפר אמרינן חברתה אסורה. ואם כן היכי פשיט מינה דרמי בר חמא. וי"ל דבדדמי שייך שפיר בעיקרא אחר זריקה דכך נקראת בשר שלמים אחר זריקה כמו לפני זריקה הלכך איכא למימר דבעיקרא מתפיס. אבל הכא כי אמרה אשה זו ואני ליכא למימר בעיקרא מתפיס אלא אם כן אמרה זה קודם הפרה והפר לה הבעל דהשתא אפילו כי אמרינן דמעקר עקר הויא תפיסותא. וא"ת כיון דאפילו אי אמרינן דמעקר עקר חברתה אסורה מאי איכא בין אי אמרינן מיגז או מעקר עקר. יש לומר נפקא מינה כגון ששתתה יין וגילחה במזיד ואחר כך הפר לה בעלה. אי מעקר עקר אינה לוקת. ואי מיגוז גייז תלקה. וכן אם נטמאה ואחר כך הפר אי מעקר עקר לא תביא עולת העוף ואשם. ואי מיגז גייז מביאה עולת העוף ואשם. שיטה. וזה לפי פירוש ר"ת:

הכי גרסינן. הרי עלי כבשר זבח שלמים מהו כי מתפיס בעיקרא מתפיס או דילמא בצננא קא מתפיס. פירוש האומר פירות הללו כבשר זבח השלמים מהו. מי מתפיס בעיקרא קודם זריקת דמים והוי דבר הנדור ומיתסר בפירות. או דילמא בצננא כו' לאחר זריקת דמים ונצטנן האיסור ואם כן דבר הנדור לא הוי ולא מיתסר בפירות. והכא נמי בעיא דאיבעיא לן אי חברתה אסירא או שריא ודאי אי חפיטא בהדיא וחברתה אסורה. אבל לעולם תיבעי לך אי מעקר או גייז לענין מלקות או קרבן כגון אם נטמאת או שתת קודם הפרה. והאי ודאי מצינן לאוכוחי מההוא דלעיל דאוקימנא כר' אליעזר דמעקר עקר אבל מההיא דחברתה אסורה לא מצינא למיפשט דלאו טעמא משום דמיגז גייז אלא משום דבעיקרא קמיתפיס. ואי אמרת מיתפיס איניש בעיקרו והיינו טעמא דחברתה אסורה ותפשוט בעיין דרמי בר חמא. מי דמי התם אף על גב דבצננא מיתפיס. אף על גב דלאחר זריקת דמים מצי אכיל ליה מקדש קדיש. פירוש מי דמי ליכא למפשט בעיין דרמי בר חמא מהכא כי נמי אמר טעמא משום דבעיקרא קא מתפיס. דבההיא דרמי איכא קדושה בעיקרא ובצננא ואם כן איכא לספוקי הכי דאף על גב דמותר לאוכלו חוץ לעזרה לאחר זריקה מכל מקום קדוש הוא לאוכלו תוך חומת ירושלם ולשני ימים ולילה אחד ובהא איכא למיטעי. אבל בההיא דלעיל כי אמרה ואני מי איכא למימר דבצננא קמתפיס לאחר הפרה אי הכי מה קבלה עלה. אם כן ליכא למיפשט למידי ולא דמו אהדדי. יש מפרש הך פירושא דמי דמי דגם גבי חברתה אסורה לא תיפשיט בטעמא משום דבעקרו מתפיס וכיון דלא שייך בצננא כדפריך לא שייך בעיקרא.

איכא דאמר היינו דבעי רמי בר חמא ודאי הך דחברתה אסירא איכא לדמויי ולמימר טעמא משום דבעיקרא מתפיס. אבל הא מבעיא לי הריני בעקביך מהו. ודאי אמרה לה הריני בעקביך. פירוש אלא הא ודאי איכא למיבעי. גירסא אחריתי אלא הכי איבעיא לן אמרה לה הריני בעיקביך מאי. בכולה מילתא משמע ושריא או דילמא במקמי דהפר לה בעל משמע ואסירא. פירוש האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה הריני בעקביך ובא בעלה של ראשונה והפר לה. מהו מי אמרינן בעקביך ככולה מילתא משמע. כלומר בכל דרכיך לגמרי ואפילו בסוף המעשה משמע. בסוף המעשה הרי הפר לה בעלה ושריא נמי חברתה. או דילמא מאי בעקביך בסוף הנזירות מקמי דליפר לה בעל. ואם כן אף על פי שהפר בעל לראשונה השנייה אסורה. שיטה:

ורמינהו הריני נזיר ואת אם אמרה אמן שניהם אסורין. ואינו יכול להפר דהא קאמר הריני נזיר אם את נזירה וכי אמרה אמן הרי שניהן אסורין ואם היפר לה מופר לעצמו. ואם לאו שלא אמרה אמן שניהם מותרין שהרי תולה בנזירה כלומר אם את נזירה הריני נזיר. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:

אמר רב יהודה תני בברייתא מיפר שלה ושלו קיים. פירוש ולא תיתני שניהם אסורין. ולכך שלו קיים דמיגז גייז סבירא ליה. עוד יש לפרש דכי נמי מעקר עקר שלו קיים דלא תלה נדרו אלא בקבלתה גרידא שאם תקבל היא נזירות על עצמה יהיה נזיר ואם יפר לה שוב אין בכך כלום. שיטה: וכתירוץ שני כתב הרא"ש ז"ל בפירושיו וז"ל: אמר רב יהודה תני ברישא מיפר את שלה ושלו קיים כדתנינן במתניתין. ואף על גב דסיפא משמע שתלה נדרו בנדרה דאם לא אמרה אמן שניהם מותרין. איכא למימר דודאי תלה נזירותו בקבלת נזירותה הילכך אם לא קבלה עליה גם הוא אינו נזיר. אבל אם קבלה עליה לא תלה הפקעת נדרו בהפרתה. עד כאן:


דף כג עמוד א[עריכה]

מתני' מכת מרדות. ובתוספתא דמכות תניא מכות ארבעים מן התורה אבל מכת מרדות אינו כן אלא מכין אותו עד שתצא נפשו או שיקבל עליו. ונראה דהיינו דוקא כשאומרין לו עשה מצוה ואינו עושה דמכין אותו עד שיקבל לעשותה או עד שתצא נפשו. אבל הכא שעברה כבר לא עדיפא מאם לא הפר לה.

האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה. שלוש בהמות חטאת ועולה ושלמים. אם משלו היתה בהמה תצא ותרעה בעדר. דהפרשה בטעות היתה דכי אקני לה מידי דצריך לה מידי דלא צריך לה לא אקני לה. ואם משלה היתה החטאת שהקנה לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה תמות. כדמפרש דהויא כמו חטאת שנתכפרו בעליה דלמיתה אזלא. ועולה ושלמים יקרבו דכיון דהופרשו. ונאכלין השלמים ליום אחד כאומר שלמי נזיר. ואינן טעונין לחם. ואפילו הפרישה הלחם אין שחיטת השלמים מקדשתן. ומיהו פדיון צריך שכבר קדש קדושת דמים. וכן אין חזה ושוק טעונין תנופה דבעינן על כפי הנזיר. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמ' אישה הפרם וה' יסלח לה באשה שהפר לה בעלה כו'. תמיה לי אמאי שבק תנא תרי קראי קמאי דכתיבי בפרשה וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה ועוד קרא אחרינא והפר את נדרה אשר עליה ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה וה' יסלח לה. ונקט האי קרא בתרא. ועוד הני תלתא קראי למה לי דהנך תלתא קראי דמייתי בשמעתין עביד להו צריכותא. וצריך עיון. ואיכא למימר דהאי קרא עדיפא ליה לאתויי משום דאשתו כגופו דמיא וקצת ברור לה שהפר לה ביום שמעו ואפילו הכי צריכה כפרה. אבל בתו לא בריר לה כולי האי שאביה הפר לה. וקרא מציעתה נמי מיירי בנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה ולא בריר לה כולי האי. והשתא נמי ניחא דצריכי הני תלתא קראי.

כיוצא בדבר אתה אומר והוא לא ידע ואשם. גבי אשם תלוי כתיב ודריש ליה ר' עקיבא בחתיכה אחת וקרא תניינא דריש ליה איסי בן יהודה לשתי חתיכות ותרוייהו צריכי כדמפרש אבל שתי חתיכות דאיקבע איסורא. ולא הוצרך התלמוד לומר ואי אתמר שתי חתיכות דמשמעתיה דקרא לא משתמעי שתי חתיכות אלא מייתורא דקרא דרשינן ליה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ועלה בידו בשר חזיר. לאו ודאי בשר חזיר קאמר אלא ספק חזיר כדמפרש בגמרא שהיתה חתיכה לפניו ואכלה ונזכר שאכלה ולא ידע אם היה חלב או שומן.

איסי בן יהודה אומר והוא לא ידע ונסלח לו. הכי גרסינן ולאו קרא דלעיל הוא דהא בסמוך קאמר דמצריך צריכי. הר' עזריאל ז"ל:

נהי דלא עביד פסח מן המובחר מצוה מיהא קא עביד. וא"ת והא משמע בבבא קמא בפרק הגוזל קמא דאכילה גסה לא שמיה אכילה ואם כן איסורא עבד שלא יצא ידי חובתו. וי"ל דהכי קאמר נהי דלא יצא ידי חובת אכילת פסח רשע קרי ליה. מה היה יכול לעשות אם הוא כבר שבע אין לו לימנע מלאכול ואין ראוי לקרות רשע אם אכלו. ור"ת תירץ דתרי גווני אכילה גסה ככתוב בתוס':

הוא שנתכוון לשם עבירה. כמאן דאמר ביבמות נכרי אסור בבתו. ואפילו למאן דאמר מותר מדור המבול ואילך גדרו עליהם גדר ערוה ופירשו מרוב עריות שהרי אם לא פירשו לא היו צריכין להשקותו יין. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

נפשע. פשעת כאברהם בזבח ביה שקדש ביה. כך נדרש בבראשית רבה. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:


דף כג עמוד ב[עריכה]

לתאוה יבקש נפרד. הלך אחר תאות לבו כדאמרינן לעיל כל הפסוקים לשם עבירה נאמרו. יש אומרים ראשי תיבות של ל'תאוה י'בקש נ'פרד ל"י"נ עולין לתשעים ושני פעמים לוט עולה כמו כן תשעים לומר ששתי ביאות משתי בנותיו לתאות עבירה כדדרשינן בבראשית רבה. ואין אנו יודעין אם לוט נתאוה להם או אם הן נתאוו לו. כשהוא אומר לתאוה יבקש נפרד הרי לוט נתאווה לבנותיו. הרב עזריאל ז"ל:

וזמרי זינה והפיל כמה רבבות מישראל. פירוש לפי שנתכוון לשם עבירה. אבל יהודה לא נתכוון לעבירה שהרי באותה שעה עדיין לא גזרו על הפנוייה. שיטה:

ומנשים היינו מעין נשים מעין ברכתם. הרב עזריאל ז"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל בחידושיו וזה לשונו: מנשים באהל מברכת נשים שבאהל תבורך גם היא. עד כאן:


דף כד עמוד א[עריכה]

מתני' והשלמים יקרבו שלמים ונאכלין השלמים ליום אחד. פירוש הואיל והופרשו לשלמי נזיר מטילין עליהן חומר שלמי נזיר. ושלמי נזיר דינן כתודה דאין נאכלין אלא ליום אחד. והוא הדין שיש להן זרוע ניתן לכהנים ומיהו אין לו להתבשל עם האיל דדוקא הנזיר ודאי שרי קרא אף על פי שנותן טעם באיל. ואין טעונין לחם אין צריך להקדיש להם לחם כשאר שלמי נזיר דהא בטל הנזירות כיון שהפר לה:

ואין טעונין לחם. ואפילו הפרישה לחם לא תהא השלמים מקדשתן הואיל והפר. ומיהו נראה שאם הפריש לחמה שצריך פדיון. וכן אין טעונין תנופה דבעי על כפי הנזיר לתנופה וליכא. תוספי הרא"ש ז"ל. וכן אין חזה ושוק טעונין תנופה דבעינן על כפי הנזיר. ופירוש לנדבה לעולת קיץ למזבח. ואף על פי שדמי חטאת מעורבין בהן הלכה למשה מסיני היא בנזיר כדאיתא בגמרא:

לא נהנין ולא מועלין. פירוש לכולי עלמא כדין חטאות המתות. שיטה:

דמי שלמים יקח בהן בהמת שלמים. ואין מועלין דקדשים קלים נינהו ואין בהם מעילה אלא באימורים לאחר זריקת דמים. ובמעות אשמעינן רבותא דלא נהנין בדמי חטאות ומועלין בדמי עולה. אבל בבהמה לאו רבותא למיתני דמועלין כי הויא הבהמה קריבה דהא פשיטא. הרב עזריאל ז"ל:

גמ' אמר רב חסדא רבנן היא. הלכך כל זמן שלא הפר לה הקנה לה משלו ומביאה כפרתה. וכי הפר לה במילתא דלא צריכא לא אקני לה. אבל לר' יהודה סלקא דעתך כיון דמשעבד לה בתנאי כתובה הוה ליה כאלו הפרישה משלה:

אדם מביא קרבן עשיר על אשתו. אף על פי שהיא ענייה כיון שהוא משועבד להביא קרבנות חובותיה והוא עשיר צריך להביא עליה קרבנות עשיר. וכן כל קרבנות שהיא חייבת. כגון חטאת ואשם וזבה ויולדת ומצורעת ונזירות. אבל נדרים ונדבות לא והכי משמע בירושלמי דכתובות פרק נערה. דקאמר התם ואפילו אכלה חלב או חללה שבת. דמשמע דוקא קרבן חובה אבל נדרים ונדבות אינו חייב להביא שמא תקניטנו ותרור בכל יום. ואף על פי שיכול הבעל להפר משום דברים דבינו לבינה דאיכא הפסד ממון. יש לחוש שמא תדור ותפרע קודם שישמע או זמנין דמטריד ולא מצי מפר לה כדאיתא בנדרים פרק נערה. אבל בנזירות ליכא למיחש שמא תקניטנו כיון שהיא מצטערת בכך. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

והכי גריס רש"י שכך כותבת לו כל אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא. הכל קבלתי. ובספרים יש גירסא אחרת שכך כותב לה כל אחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא. ושני הגירסאות בתוספתא והכי פירושא כשאדם נושא את אשתו הוא כותב לה כל האחריות דאית לך מן קדמת דנא עלי יהא לשלם שמשלם קרבנות שהיתה חייבת קודם נשואין. ואפילו היתה ענייה כשנתחייבה הקרבן ועכשיו שנשאה הוא עשיר יביא קרבן עשיר עליה. ודוקא קרבנות כפרתה כגון חטאת ואשם וזבה ויולדת ונזירה. אבל נדרים ונדבות אפילו אחר שנשאה אינו חייב להביא. ודוקא קרבנות הוא חייב להביא אפילו נתחייבה בהם קודם שנשאה. אבל אם לוותה ואכלה קודם נישואין אינו חייב לשלם כדמוכח פרק יש נוחלין דטבא ליה עבדו ליה. ואפילו לרבינו חננאל שפסק בלוותה ואכלה ונשאת דבעל יורש הוי ופרע היינו דוקא באותם נכסים שהכניסה לו משום פסידא דמלוה. אבל אם אין הנכסים בעין לא יפרע כלום. וכן פירש רבינו חננאל עצמו. תוספי הרא"ש ז"ל. וכן כתב הוא ז"ל בפירושיו. ומסיים דדוקא קרבנות חובותיה קבל עליה דלא ניחא ליה לאיניש שתהיה אשה אצלו מחוסרת כפרה. עד כאן. אבל בשיטה כתוב וזה לשונו: וכן כל קרבנות שהיא חייבת. ודוקא אותם שנתחייבה בהם משנשאת. אבל אם היתה מחוייבת בהם מקודם שנשאה לא. ואותן נמי דוקא קרבנות חובה כגון יולדת ונזירות. אבל נדרים ונדבות לא שאם כן תדור אלף עולות.

שכך כתב לה פירוש כשנשאה כל אחריות דאית ליך עלי. כלומר קרבנות שתתחייב בהם עלי לפרעם. עד כאן לשונו: דתניא מביא אדם קרבנות עשיר על אשתו וכן כל קרבנות שהיא חייבת שכך כותב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא. הכי גרסינן. ולא מיבעיא אם נדרה תחתיו דהכי מיירי מתניתין. דאי נדרה קודם שנשאה לא הוה מצי מיפר לה שאין הבעל מיפר בקודמין. וכן אם נתחייבה חטאת ואשם או זבה ויולדת ומצורעת כשהיא תחתיו דמביא קרבן עשיר בשבילה דהא משועבד לה והוא עשיר. אלא אפילו נתחייבה קודם שנשאה ואז היתה עניה חייב קרבן עשיר בשבילה דהוי כעני והעשיר דרבינן בתורת כהנים בנגעים. שכך כתב לה בכתובתה כשנשאה שמקבל עליו אחריות דאית ליך עלי והיינו כל הקרבנות שהיא חייבת. דאלו מה שלוותה ואכלה לא קאמר. ורש"י הגיה על פי תורת כהנים שכך כותבת לו אחריות דאית לי עלך. ושתי הלשונות חדא הן אלא שזה מדבר כשהוא מגרשה והיא כותבת שובר שטר כתובתה:

הכי גרסינן דאי רבנן הא לא משעבד לה. ומתניתין דקתני אם שלו היתה בהמה היכי משכחת לה. וכי תימא אפילו תימא רבנן וכגון דאקני לה דאי אקני לה הויא דנפשה ואמאי תצא ותרעה בעדר.


דף כד עמוד ב[עריכה]

הכי גרסינן תנן אם שלה היתה הבהמה. פריך בין לרב חסדא בין לרבא הא מנא ליה הא פשיטא דמה שקנתה אשה קנה בעלה. אמר רב פפא שקמצה מעיסתה. ואין הבעל משביעה על פלכה ועל עיסתה. אי נמי יש לומר במשליש אשתו על ידי שליש דתנן לא יפחות לה משני קבין. וצימצמה עצמה ונשאר לה. ואיבעית אימא דאקני לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בהן. והוא הדין דמצי לשנויי דאקני לה בעל בין צריכה בין לא צריכה:

אמר שמואל לאבוה בר איהי לא תיתיב אכרעיך. כלומר לא תיתיב אלא אכרעיך עמוד על רגלך עד דאמרת לי האי מהו שלו ושלה של אחר מיתה ושלאחר כפרה. ואף על גב דמשניות נינהו לא ידע פירושן. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל. האיש מדיר את בנו בנזיר. לחנכו במצות או הלכה למשה מסיני כדמפרש לקמן:

מפני שראויין כולן לבא שלמים. שאם ירצה יקנה בהן בהמה שמנה וגדולה ושלמים וממעות אחרים יקנה חטאת ועולה. ואין מעילה אלא בדבר שהוא מבורר שהוא קדוש לדבר הראוי למעול בו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ודאיכא שאר שלמי נזיר. לעיל מיניה איירי בקרבנות צבור בתוספתא דנזיר. וקאמר ושאר שלמי נזיר דחובה ששחטן שלא כמצותן כגון שלא לשמן דכשרין אלא שלא עלו. או ששחטו בן שנה ואיל דינו בן שתי (נשים) שנים. או ששחטו קודם ספרו ימי נזירותו. הר' עזריאל ז"ל:

ואינן טעונין לא לחם. פירש רש"י הואיל ואין באין בתורת נזירות דבעינן על כפי הנזיר. ור"י פירש דאין טעונין לחם לתנופה אבל לחם צריך להביא. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

כמצותן קא חשיב. לעיל גבי אילים דאף על גב דנשחטו כמצותן אין טעונין לחם. שלא כמצותן לא חשיב. הר' עזריאל ז"ל:


דף כה עמוד א[עריכה]

והלא דמי חטאת מעורבין בהן. וא"ת אמאי לא אקשי הכי אמתניתין דקתני היו לה מעות. וי"ל דבשלמא מתניתין איכא לאוקומה דאמרה לנזירותי ולכך יפלו לנדבה דאי בעיא מתיא בכולן עולה. אבל אמתניתין דהתם קשיא ליה דעל כרחין מיירי גם היכא דאמר מעות אלו לקרבנות נזירות. דאי בדאמר מעות אלו לנזירותו דמשמע למקצת נזירות אמאי תנא מת אפילו בלא מת דינא הכי דיכול להביא בדמי כולן עולה. שיטה:

ר' שמעון בן לקיש אומר לכל נדריהם ולכל נדבותם. פירוש התורה אמרה מותר נדר יהא לנדבה. וא"ת אם כן אפילו היכא שפירש אלו לחטאת והשאר לשאר נזירות ומת אמאי אמרינן בסמוך והשאר יביא חציין עולה וחציין שלמים הוה לן למימר יפלו לנדבה. יש לומר דסבר דדוקא בחטאות מיירי קרא דהכי אשכחן בעלמא מותר חטאת בא נדבה כדאמר בתמורה פרק ולד חטאת ובזבחים פרק טבול יום זה מדרש דרש יהוידע הכהן אשם הוא לכהן אשם לה' להביא כל דבר הבא ממותר אשם וממותר חטאת יקח בהן עולות הבשר לשם ועורות לכהנים. ולפי שמצינו בעלמא מותר החטאת בא נדבה יש לנו להעמיד זה הפסוק להיכא שהפריש מעות דמי חטאת מעורבין בהן. תוספי הרא"ש ז"ל. וכן כתוב בשיטה וז"ל: התורה אמרה כו'. פירוש וסברא הוא לאוקומי לקרא במותר כי האי כו' ככתוב בתוספות. ויש מפרשים דלהכי מוקמת קרא בהכי משום דסברא הוא דבחטאת איירי דהכי אשכחן בעלמא דמותר חטאת בא נדבה כדאמר בתמורה פרק ולד חטאת ובזבחים פרק טבול יום. זה מדרש דרש יהוידע הכהן אשם הוא לכהן אשם לה' להביא כל דבר הבא ממותר אשם וממותר חטאת ילקח בהן עולות הבשר (להם) לשם ועורות לכהנים. ולפי שמצינו בעלמא מותר חטאת בא נדבה יש לנו להעמיד זה הפסוק להיכא שהפריש מעות ודמי חטאת מעורבין בהן. עד כאן. ומפרש מסיפיה דקרא דכתיב אשר יקריב לה' לעולה מוכח דאותו מותר נדר יהא נדבת עולה ולא חובה דכתיב לכל נדבותם והיינו לקיץ מזבח. ונזיר נמי משמע מדכתיב לכל נדריהם דמשמע שהכל מעורב חטאת ועולה ושלמים שהוא חייב על ידי נדר נזירות. הרב עזריאל ז"ל:

כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל. דולד חטאת ותמורת חטאת למיתה אזלי. והוא הדין מתו בעליה ונתכפרו בעליה דהלכה למשה מסיני דכולהו מתות אלא דניחא ליה לאיתויי תנא דבי ר' ישמעאל דדריש להו מקרא. וכיון דחטאת מתה גם המעות כיון שפירש לדמי חטאת ילכו לים המלח.

רק קדשיך אשר יהיו לך. בתמורה פרק ואלו קדשים אמרינן רק קדשיך אלו התמורות. נראה לי מדכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. אשר יהיו לך אלו הולדות נראה לי משום דקדושין בהוייתן:


דף כה עמוד ב[עריכה]

יכול אף וולד חטאת ותמורת אשם כן. לא הזכיר באשם ולד דאשם בא זכר. ומשום דנקט באשם אחד נקט בחטאת אחד. הרא"ש ז"ל בפירושיו. אמר מר ואמאי גבי ולד חטאת הוא דגמירי מיתה דהלכתא גמירי חמש חטאות מתות ולד חטאת תמורת חטאת מתו בעליה נתכפרו בעליה באחרת עברה שנתה וסימן ותמנע:

למה לי קרא. לחטאת ואשם למעוטי דאינן קריבין הא הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלי והלכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה. תרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה עולה. אבל אינהו גופיה לא. הרא"ש ז"ל בפירושיו. אמרת דלא גרסינן כל שבחטאת מתה באשם רועה דבפרק אלו דברים בפסחים ובשבועות פרק קמא משמע בהדיא דירעה דרבנן דקאמר התם מותר אשם ירעה עד שיסתאב ויביא בדמין עולה. ודייק בדמיו אין אבל איהו גופיה לא גזרינן אחר כפרה אטו לפני כפרה. אלא ודאי לא נשנית הלכה כך אלא כל שבחטאת מתה באשם עולה ואתו רבנן ואצרוך שירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו עולה פן יבא לעשות גם קודם כפרה. תוספי הרא"ש ז"ל:

ר' עקיבא אומר אינו צריך. כמו אמר מר למה לי קרא למימר דאין תמורת אשם קריבה אשם הלכתא גמירי לה דבאשם רועה. ונראה דלא משמע לר' עקיבא עשה כמו רק לר' ישמעאל ולהכי לא חש לשנויי אליבא דר' עקיבא דקרא אתא לעשה. אי נמי לעשה לא צריך קרא דמרק נפקא. הר' עזריאל ז"ל:

וסלקא דעתין אם כן דר' עקיבא דלא מייתי כר' ישמעאל רק ללמוד עשה אלא למיעוטא בעלמא. משום הכי פריך ליה קרא אינו צריך הרי הוא אומר הוא דסבירא ליה לתלמודא דהוא לא משמע עשה כמו רק דרק משמע שפיר עשה דקאי אועשית עולותיך הבשר והדם משמע רק חטאת ואשם היוצאים מכל זה מכח ההלכה לא תעשה בתמורתן וולדותיהן כיוצא בהן והיינו עשה. אבל מהוא לא משמע עשה דלא משתעי קרא בעשייתו לאשם דליהוי משמע לאשם יעשה ולא לדבר אחר כדפירש גבי רק דקאי אועשית. הרא"ש ז"ל:

הכי גרסינן ניתק אין לא ניתק לא דאמר קרא הוא בהוייתן יהיו. והכי פירושו אשם שנאבד ונתכפר באחר ונמצא דמדרבנן צריך שירעה עד שיומם ויביא בדמיו עולה. ואם אחר שנתקו ונתנו במרעה הבהמות קודם שיומם לקחו ושחטו סתם כשר והוי עולה. ניתק אין דוקא שניתק ונעקר שם אשם ממנו כשר לעולה בדיעבד. לא ניתק לא כו' אבל אם קודם שניתקו שחטו פסול מדרבנן גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה. דאמר קרא כלומר ולפני כפרה פסול מדאורייתא דאמר קרא הוא בהוייתו יהא לעולם הוא אשם עד לאחר כפרה. דאי לא הוא הוה אמינא גבי אשם נאמר אפילו קודם שיתכפר אם נמצא האבד לאחר הפרשת השני יקרב עולה אותו שאינו ראוי ליקרב אשם. קא משמע לן הוא בהויית אשם יהיה שלא יקרב עולה עד שיתכפר באחר. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל. ובזה נתרצו קושיות התוס':

והתניא. ושאר חייבי קינין שבתורה. כגון זב וזבה ויולדת. רצו להביא חטאת בהמה יביאו כו'. לא מיבעיא שאם ירצה יביא בכל המעות חטאת העוף או עולת העוף דלשם עופות הופרשה: אלא אפילו בהמה יכול להביא בהם אם העשיר:


דף כו עמוד א[עריכה]

ולאפוקי הא דתניא מי שהיה מחוייב חטאת. שעבר על אחת מכל חייבי כריתות שמביאין על שגגתן חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר אלו לחובתי. משמע לכל מה שחייב והרי הוא מחוייב חטאת ועולה. או דלמא לחובת חטאת קאמר או לחובת עולה קאמר או לשניהם קאמר. הילכך אינו יכול להביא בכולן חטאת ולא בכולן עולה אלא בחציין חטאת ובחציין עולה דמעורבין הן דמי חטאת ודמי עולה. ואם רוצה להביא בהן חטאת יקח מעות אחרים ויאמר אם דמי חטאת הם הרי טוב ואם דמי עולה הם הרי הם מחוללין על מעות. ויקח בראשונים חטאת ובשניים עולה. וכן אם ירצה להביא בהן עולה יעשה כך. ואם רוצה להביא בהן חטאת ועולה יביא שתי בהמות ויאמר מה שיש במעות הללו דמי חטאת יהו מחוללין על בהמה זו ודמי עולה על בהמה זו. ולא דמי להא דאמרינן לעיל רצה להביא חטאת בהמה יביא עולת העוף יביא. דהתם בני חדא בקתא נינהי דשניהם על דבר אחד באו.

מת והיו לו (מעות) מעות סתומים. כלומר והניח מעות אלו סתומין ולא בירר אם לחטאת אם לעולה אם לשניהם כדפרישית. ילכו לים המלח דלא גמירי דיפלו לנדבה אלא היכא דבאין לחובת דבר אחת. ור"ת פירש ולאפוקי הא דתניא דהאי תנא פליג אמתניתין ולית ליה הלכה היא בחייבי קינין:

מי שהיה מחוייב חטאת. שאכל חלב או דם. ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר אלו לחובתי ולא פירש איזו לשם חטאת ואיזו לשם עולה. רצה להביא בהן חטאת בהמה לא יביא עולת בהמה לא יביא. דכיון דחטאת ועולה אינן באין על דבר אחד שמא לחובתי דקאמר היינו כולן עולה או חטאת ועולה מעורבין יחד. לכך אין לו תקנה כמות שהן אלא אם רוצה שיהא להם תקנה יביא מעות חולין ויתנה ויאמר אם מעות שהפרשתי כולן חטאת יתפסו אלו בקדושת עולה. ואם הם כולן עולה יהיו מחוללין על אלו ויחזרו ויקדישו לחטאת. ואם הם חטאת ועולה יחד קדושת עולה שבהן תהא מחוללת על מעות הללו והראשונים יהו כולן חטאת והאחרונים שיביא יהו כולן עולה.

מת והיו לו מעות סתומין. שאמר אלו לקרבנות חובתי והרי היא חטאת ועולה מעורבין זה בזה ילכו לים המלח ואין להם תקנה שהרי אין להם פדיון כיון שמת. והיינו לאפוקי הא דלית ביה דין נזירות דיפלו לנדבה אלא כדתני יוליך לים המלח. הר' עזריאל:

אלא אפילו אמר אלו לחובתי מפורשין הן. ולא מקרי סתומין אלא באומר לקרבנות. אבל לחובתי יש במשמעות הלשון חטאת דאינה באה כי אם חובה. וכל היכא שנתפרשה החטאת לא גמירי כדקאמר רבא אם נפלה דמי חטאת מביניהם הרי הם מפורשין. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

איכא דאמרי כי אמר לחובתי נמי הוי כמפורשין. דלא נימא יפלו לנדבה דלחובתי משמע שפיר לחטאתי. דהא דאמר לעיל אם רצה להביא חטאת לא יביא דשמא עולה נמי הוי היינו משום שמא חייב עולה על מקום אחר. הרב עזריאל:

ויש ספרים שיש שם גירסא אחרת כך. אמר רב אשי הא דאמרת מפורשין לא לא תימא דאמר אלו לחובתי. אלא עד דאמר אלו לחטאתי ולעולתי (ואלו לעול' ואלו לשלמי) ולשלמי לאו מפורשין הן. ואיכא דאמרי אמר רב אשי לא תימא עד דאמר אלו לחטאתי ולעולתי ולשלמי אלא אפילו אמר אלו לחובתי מפורשין הן. שיטה:

אם נפלה דמי חטאת מביניהן. כגון שאמר אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירות דמי חטאת ילכו לים המלח. הרא"ש ז"ל בפירושיו. והר' עזריאל ז"ל פירש וז"ל: אמר רב מעות סתומין דאמר במתניתין יפלו לנדבה אם נפלה דמי חטאת מביניהם בסמוך הרי אלו כמפורשין. כמו שפירש ואמר אלו לחטאתי והשאר לנזירות. והיינו אם נפלה מביניהם דהשתא דמי חטאת מפורד מביניהם ואין כאן אלא עולה ושלמים ביחד. הרי הן כמפורשין חציין לעולה וחציין לשלמים דיש להם תקנה על ידי חלול.


דף כו עמוד ב[עריכה]

ומועלין בהם בכולן. בעולה מעורבת בהן בכולן לאו דוקא אלא כל זמן שהיו ביחד. ואין מועלין במקצתם בחצין לבד שמא כולהו שלמים נינהו. וזה כפירוש רש"י ז"ל:

לא שנו אלא מעות. הא דאמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר דיפלו לנדבה היינו דוקא במעות או בדבר העומד לימכר לאלתר במעות. אבל בהמה לא שאם הפריש בהמה בין אחת בין שלש ואמר אלו לקרבנות נזירותי לא אמרינן אם מת או הופר דיפלו לנדבה אלא הוי כחטאת מפורשת שנתערבה בעולה ושלמים דימותו. ואם מכרן דמים ילכו לים המלח. דלא נתקבלה הלכה אלא למעות או בדבר העומד לימכר לאלתר במעות:

לא שנו אלא תמימה. לא שנו דבהמה הוי כדמפורשת אלא תמימה. לא מיירי (אלא) בבהמות הראויות לקרבנות נזירות כגון כבש וכבשה ואיל. דאם כן היכי הוה בעי רב שימי בר אשי לאפלוגי בהא ולמימר דבהמה לא הוי כמפורשת דהא מלתא דפשיטא היא דאי אפשר להיות בהם תערובת דכבשה על כרחין חטאת היא וכבש עולה ואיל שלמים. כדקאמר רבן שמעון בן גמליאל בסמוך הפריש שלש בהמות ולא פירש הראוי לחטאת תקרב חטאת. אלא מיירי בבהמה שאינה ראויה לקרבנות נזירות כגון שלשה פרים או פר אחר דכיון שאינה עומדת לימכר לאלתר שצריכה לרעות עד שתסתאב כרבנן דר' שמעון דאמרי בפרק ואלו קדשים המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב כו' ר' שמעון אומר תמכר בלא מום לא הוי כמעות והוי כמפורשת שנתערבה וכי מת או הפר לה תמות. אבל בעלת מום הויא כמעות לפי שעומדת לימכר מיד. והאי טעמא שייך לר' יוחנן דאית ליה הלכה היא בנזיר דאמר דוקא במעות נתקבלה ההלכה או בדבר העומד לימכר לאלתר במעות. ולריש לקיש דיליף לה מקרא איכא לפרושי בה טעמא דחיישינן שמא באריכות הזמן פירש אלו דמים לחטאת ואי אפשר שיקריבו מהם עולה הלכך ילכו לים המלח.

אבל נסכא לא. לא הויא כסתומה לפי ששומתה ידועה ולא דמיא למעות. ולריש לקיש אינה נמכרת מיד עד שיחקרו לידע שומתה וצריך שהות ואיכא למיחש (שמא) שמא פירש מחציתה או שלישיתה לדמי חטאת.

אפילו נסכא. הויא כמעות משום שמוכרין אותה לאלתר במעות או משום דהיא עצמה מעות כיון שקונין בה. ולריש לקיש נמי אין צריך שהות במכירתה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אבל סוורא של קורות לא. קביצת של קורות יחד לא הוי כמעות. כך היא סברא שהבעלי בתים מקבצין קורות לצורך בנין שלהם ואין דרך למוכרן אלא באין ומחללין את קדושתייהו על הבהמות. תוספי הרא"ש ז"ל: מאי טעמייהו דרבנן. הנהו אמוראי דאמרי מעות ולא בהמה ולא נסכא ולא סוורא של קורות אם כן מעות גמירי ולא דבר אחר. אלא מעתה מעות ולא עופות כלומר המפריש קן לחובתו ולא פירש איזה לעולה ואיזה לחטאת הוי כמפורש אחד לעולה ואחד לחטאת ואין הדבר ידוע. ואם מת ימותו. וגם אין הבעלים יכולין לברר ולומר זו לעולה וזו לחטאת כדאמרינן לעיל מי שהיה מחוייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר אלו לחובתי. רצה להביא בהן חטאת לא יביא עולה לא יביא משום דחשבינן להו כמפורשין ואין ידוע למה. הכא נמי כיון דחשבתו לכל דבר חוץ ממעות אם כן כשהפריש קן לחובתו הוי כמפורש ואין הדבר ידוע ולא יוכלו הבעלים או הכהן לבררם שמא ישנה מעולה לחטאת. ואם מת ימותו ולא אמרינן יקרבו עולות כדין סתומין דאמרינן לעיל תנא נזיר וחייבי קינין דדמו ליה. ואף על גב דאמרינן אין מקיצין בעופות היינו שלא יקחו עולת העוף משופר נדבה אבל אם העוף קדוש כבר מקיצין בו. והכי אמרינן ביומא בפרק טרף בקלפי אלא הא דאמר רב חסדא אין הקינין מתפרשין כו'.

ואמאי והא מעות גמירי ולא דבר אחר. וכיון שהפרישו הבעלים ולא פירשו הוו כמפורשין שנתערבו והיאך יתפרשו בעשיית הכהן. אלא שמע מינה כהן יכול לבררם כדכתיב ולקח ועשה. אלמא עופות כסתומין והוא הדין נמי בהמה ונסכא וסוור של קורות. ואם מת או הפר לה בעלה יפלו לנדבה. ולריש לקיש פריך הכי: כי היכי דאמרת בבהמה ונסכא וסואר של קורות משום דרגיל לשהותן חיישינן שמא פירש הכי נמי במפריש קן כיון שעומדין אחד לחטאת ואחד לעולה מסתבר נמי למיחש שמא פירש. ואם מת ימותו ולא אמרינן יפלו לנדבה. וכן כל מפריש קן סתום לא יוכל עוד להתברר. אלא הא דאמר רב חסדא אין הקינין כו' כדפרישית. אלא שמע מינה דלא חיישינן לשמא בירר וכן נמי בבהמה ונסכא וסואר של קורות. וקשה דאדפריך מדרב חסדא ליפרוך מכמה משניות דתנן בהן קן סתומה אלמא דמתבררין אחר כך אף על פי שהפרישן סתומין. וכי תימא כגון שהבעלים אומרים שלא בררו אם כן הא דרב חסדא נמי נוקי הכי. ועוד האיך נחוש שמא ביררן כיון שהוא עצמו מביאן לכהן ולא אמר לו זו חטאת וזו. עולה. וי"ל דדעת המקשה דאין שום דבר מתפרש אלא בשעת הפרשה או בשעת עשייה ולא בנתיים. והכי פריך אלא מעתה ולא עופות. אם הפריש עופות סתומין ומת נמי חיישת שמא אחר כך ביררן וימותו. והאמר רב חסדא כו' אלמא דאין דבר מתפרש אלא או בשעת הפרשה או בשעת עשייה וכן בהמה ונסכא וסואר של קורות נמי אין מועיל בירור אחר שהקדישו. וכן משמע ביומא בפרק טרף בקלפי דלאו דוקא בעופות קאמר רב חסדא אלא בכל קרבנות. ובקיצור הוה מצי למיפרך למאי דקאמר דחייש בבהמה ונסכא שמא בירר אחר כך והאמר רב חסדא כו'. אלא דניחא ליה למפרך מעופות אעופות.


דף כז עמוד א[עריכה]

אמר ליה. רב פפא לרב שימי וליטעמיך דמותבת לי דבהמה ועופות הוו סתומין כמו מעות הא דתנן הביא שלש בהמות כבשה וכבש ואיל ולא פירש אלא אמר אלו לקרבנות נזירותי. הראויין לחטאת כבשה. לעולה כבש. לשלמים איל. ואמאי והא אמרת בהמה לאו כמפורשת דמיא. וכיון שלא פירש חטאת ועולה ושלמים האיך קריבין בלא קריאת שם. אלא ודאי כמפורשת דמיא כאלו פירש חטאת עולה ושלמים ונקבעת כל אחת לשם מה שהיא דחוייה. ולאידך פירושא הכי קאמר ליה וליטעמיך דאמרת דאין ברירה מועלת אלא בשעת הפרשה או בשעת עשייה ולא בנתים. הא דתני רבן שמעון בן גמליאל דאם לקח סתם ולא פירש דהכהן מקריב הראוי לחטאת חטאת. משמע שבסתם הוא מקריב ואין צריך לקרא לו שם. אלמא דסמכינן אהא שהבעלים קראו להם שמות אחר ההפרשה.

אמר ליה ולקח ועשה אמר רחמנא. כלומר שפיר אותיבית לך מעופות שכל אחד מהם ראוי לחטאת או לעולה ואפילו הכי אמר רחמנא ולקח ועשה שאם לא בררו הבעלים בשעת לקיחה יכול הכהן לברר בשעת עשייה אלמא הוו כסתומין. אבל לא אותבת לי מידי מבהמה דאף על פי שלא פירש על כרחין כל אחת ואחת נקבעת לפי מה שהיא ראויה דמי מצית למימר הך דחטאת תקרב עולה הכא נקבה והכא זכר. ולאידך פירושא בשעת הפרשה ודאי הוקבעו כל אחד למה שהוא ראוי. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אמר ליה. רב שימי לרב פפא הא דפרכת מבהמה לאו פירכא דודאי שפיר אותביה מעופות דולקח ועשה אמר רחמנא. שיכול הכהן לבררם בעשייתם זה לחטאת וזה לעולה. עכשו אשכחן על כרחך דעופות הוו כסתומין דאם כן בעלמא נמי ניגמר מינה לומר מעות ואפילו עופות ואפילו בהמה ואפילו נסכא שהרי נזיר וקינין חדא מלתא היא. אבל הא דפרכת מבהמה לאו כלום הוא דאף על גב דבהמה הויא כסתומה והוא לא פירש והזכיר כלל חטאת עולה ושלמים. כיון שכל הבהמות ראויות לקרבן נזיר כי הקדישו סתם נקבעת כל אחת למה שהיא ראויה דמי מצית אמרת דהך חטאת תקרב עולה הכא נקבה חטאת והכא זכר עולה. הלכך אין קדושת חטאת נקבע אלא בכבשה וקדושת שלמים באיל וקדושת עולה בכבש. ורב פפא לית ליה הך סברא אלא בהמה כמפורשת דמיא וכן עופות ולא נקבעים בעשייה. והתם דוקא שני משום דגלי קרא ולקח ועשה ומינה לא ילפינן בעלמא:

וכי תימא הכי נמי אלא הא דאמר רב חסדא אין הקנין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים ובעשיית כהן. בשלקח הבעלים פירש זה לחטאת וזה לעולה ואז צריך הכהן לעשות כן. או אם לא פירשו הבעלים כלום ונתנו לכהן נקבעין בעשיית הכהן זה בדין חטאת וזה בדין עולה. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:


דף כז עמוד ב[עריכה]

מתיב רב המנונא אמרת בהמה בעלת מום כסתומה רמיא. פירוש הרי אמרת דבהמה בעלת מום הויא כמעות ויפלו לנדבה דכסתומה דמי. והתניא כיצד האיש מגלח על נזירות אביו. מי שהיו הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירות סתומה ומת. זהו שמגלח על נזירות אביו דכיון דנזיר בחיי אביו מצי למימר הריני מגלח על מעות אבי. אבל אם היה אביו נזיר והפריש אביו מעות סתומות לנזירות יפלו לנדבה דכי נדר לאחר מיתת אביו הלכה היא בנזיר דלא הוי יורש מגלח על מעות אביו. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל. וזה הוא על דרך גרסת רש"י ז"ל:

הכי גרסינן בזמן שהיה אביו כו'. ככתוב בתוספות. יש ספרים דגרסי איפכא אבל גירסא זו עיקר דמסתבר למימר דנאמרה הלכה היכא דתחלת קבלת נזירותו היתה על סמך מעות אביו. אבל אם בחיי אביו היה נזיר כבר הוזקק להביא קרבנות משלו.

היתה לו בהמה מפורשת כו'. מאי לאו אפילו בעלת מום. אם הפריש אביו שלש בהמות בעלי מומין כמפורשין דמו דאי כסתומין דמו יפדו ויביא בדמיהן נדבה. אלא ודאי כמפורשין דמו. ולא חשבינן להו כמפורשין ונתערבו וימותו כולם. דמסתמא דמי כבשה עומדין לחטאת ודמי כבש לעולה ודמי איל לשלמים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

הכי גרסינן היתה לו בהמה (מפורשת) מופרשת. פירוש (מפורשת) מופרשת לקרבן שאמר בהמה זו לנזיר אבל לא פירש לאיזו תקרב. ולא גרסינן מפורשת דמשמע שפירש למה אם לחטאת אם לעולה ואם כן לא פריך מידי.

מאי לאו אפילו בעלת מום. והא פשיטא דבסתומים מיירי דומיא דמעות סתומים. ומדלא פליג בין תמימה לבעלת מום מכלל דאף בבעלת מום איירי וקאמר תקרב עולה לדמים ושלמים יקרב שלמים לדמיהן. ואמאי הא בעלת מום כסתומה דמיא והוה ליה למימר יפלו לנדבה.

לא תמימה. אין ודאי בסתומה מיירי דומיא דמעות. מיהו בתמימה מיירי דהוי כמפורשת. אבל בעלת מום מאי כסתומה דמיא ויפלו לנדבה. אי הכי מאי איריא דתני מעות סתומה ליתני בעלת מום וליפלוג וליתני בדידה. ומשני אין הכי נמי אלא בעלת מום למאי קדשה לדמי. לחללה על דמים. דמי היינו מעות דקתני. וממתניתין דקתני אם (שלא) שלה היתה העולה תקרב והחטאת תמות כו' לא ניחא למפרך ולמידק מאי לאו אפילו בעלת מום. משום דהתם לא תני ברישא היו לו מעות סתומה דיכול למימר דקתני בסיפא בהמה דומיא דמעות כמו הכא בברייתא דתני מעות סתומה. ואם כן הוה מצי לאוקומי מתניתין במפורשת. הרב עזריאל ז"ל. ובשיטה כתוב וא"ת אמאי לא פריך ממתניתין כדקתני עולה וחטאת תמות אי לאו בהמה בעלת מום ובסתומה דומיא דמעות. וי"ל דמתניתין ידע דאיכא לדחויי בתמימה. עד כאן:

ואינו יוצא בקרבן אביו. צריך עיון דודאי חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. ושמא הוה אמינא דכשיש לו בן צריך לקרבנו לא אזיל למיתה.

מן הקלה. חלב ודם שחייבים על זדונם כרת. על החמורה שבת שחייבים על זדונה סקילה. כיון שאין חטאם שוה דין הוא שלא יצא.

אבל יוצא הוא כו'. כגון שאכל אביו חלב או דם שחייב על זדונם כרת והפריש קרבן ובנו רוצה להביא קרבן אביו על החמורה כגון שחלל הבן שבת שהיא חמורה. תוספי הרא"ש ז"ל:

שהרי אדם מגלח על מעות אביו בנזירותו במעות סתומה. ונהי נמי דאינו מגלח על מפורשין מכל מקום כיון דמצינן לכל הפחות דמגלח על סתומין הכי נמי יביא קרבנו ממעות שהפריש אביו לחובתו. הר' עזריאל ז"ל:


דף כח עמוד א[עריכה]

יכול לא יצא בבהמה שהפריש לעצמו אפילו מן הקל על הקל. שכן אם הפריש בהמה על החלב והביא בשוגג על הדם או איפכא. והוא הדין מן החלב על החלב ומן הדם על הדם דין הוא שלא כיפר כשמשנה מקדושה לקדושה שהרי לא מעל ולא כיפר בפרק בתרא דכריתות. דכיון דלא מצי מעל כפורי נמי לא מצי מכפר. שאם הפריש בהמה על החלב ושגג ונתנה לכהן להקריב על הדם דלא מעל דאכתי בקדושתייהו קיימי ולא נפקא לחולין בהכי. אי נמי אפילו מכרה כל היכא דאיתיה ברשותיה דהקדש איתא ולא מעל כיון דלא נהנה ממנה. ומיהו אם נהנה ממנה מעל אף על גב דלא נפקא לחולין. וכיון דלא מעל לא כיפר שהרי הוא עצמו לא נתכוון לצאת בחטאת זו. הלכך אפילו הביא מדעת על הדם קרבן שהפריש על החלב או על הדם שניה ומתכוין לכפר דין הוא שלא כפר כלל. אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה כו'. שאם הפריש מעות לעצמו על החלב ושגג שהיה סבור שהן חולין ולקח מהן בהמה לחטאת דם כפר שהרי מעל שמוציאה לחולין. ולכך כפר משום דהרי הן מעות חולין שלקח מהן בהמה על הדם דקיימא לן כל היכא דמעיל נפקי לחולין. ואי נמי דאהני שינוי להתכפר בשגג במזיד נמי ובמתכוין לקח בהמה להקריב על חטאת דם ממעות שהפריש על החלב או מן החלב על החלב יתכפר על השניה בין מעל בין לא מעל. תלמוד לומר וכפר על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו ממש. וכן תניא בתוספתא דכריתות הפריש מעות לחטאת חלב והביאו לחטאת דם או אפכא בשוגג מעל לפיכך כפר. במזיד לא מעל לפיכך לא כיפר. הר' עזריאל ז"ל:

תלמוד לומר על חטאתו. לא כתיב אלא חדא זימנא על חטאתו אבל גבי כשבה כתיב יביא קרבנו לחטאת וכתוב בפרשה וכפר עליו הכהן על חטאתו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

קתני מיהא בהמה. שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזיר. מאי לאו בעלת מום. ואי כסתומה דמיא אמאי אין מגלח הא למעות קיימא. ולא מצית למימר דמיירי שפירש זו לחטאתי וזה לעולתי וזו לשלמי אבל בסתומה הוי כמעות ומגלח. דאם כן אמאי תנא בסיפא אבל מגלח על מעות אביו סתומה אפילו בבהמה בעלת מום נמי סתומה מגלח. וליכא לשנויי כיון דחזיא לדמי היינו מעות דהא תנא ברישא אין מגלח על בהמת אביו דמיירי בבעלת מום ואפילו הכי אין מגלח משום דמיירי שפירש בהדיא. הר' עזריאל ז"ל:

מתני' נזרק עליה אחד מן הדמים. או חטאת או שלמים אינו יכול להפר כדי לפוטרה משאר קרבנות ומגילוח. דכיון דנזרק אחד מן הדמים ראויה היא לגלח מיד. וקודם גילוח נמי מותרת לשתות כיון דתגלחת לא מעכבא ואם כן אין כאן נדרי עינוי נפש. ודברים שבינו לבינה נמי מן הגילוח ליכא דאפשר בפאה נכרית כדמוקי בגמרא. אבל קודם זריקה אף לאחר שחיטה כיון דהשתא אסורה ביין הוי עינוי נפש ויכול להפר. הר' עזריאל ז"ל:

ור' עקיבא סבר דאפילו נשחט ולא נזרק אינו יכול להפר. ומפרש בגמרא משום הפסד קדשים. ואפשר דאף על גב דאמרו חכמים דאין לו להפר משום הפסד קדשים מכל מקום אם הפר מופר. ומיהו משמע אינו יכול להפר דר' עקיבא כמו אינו יכול להפר דתנא קמא. ותימה הוא דאם נטמאת שתביא קרבן טומאה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ר' עקיבא אומר נשחט עליה אחת מן הבהמות אינו יכול להפר. בגמרא מוקי לה בחטאת שאין לו תקנה ואיכא הפסד קדשים. וכיון דמותרת לשתות ביין לאחר זריקה בהאי פורתא ליכא למיחש לעינוי נפש נגד הפסד קדשים. וגם איפשר בפאה נכרית סבירא ליה כתנא קמא.

במה דברים אמורים בתגלחת טהרה. שאז מותרת ביין מיד לאחר זריקה הלכך לא מצי מיפר. אבל תגלחת טומאה יפר אף לאחר זריקת דמים לפי שיכול לומר אי אפשי באשה מנוולת. דכיון שאסורה לשתות ביין עד זמן ימי נזירות שלם מצטערת ומתכחשת ומתגנה בעיניו וישנאה ולכך מיפר דהוי דברים שבינו לבינה. ולהכי לא נקט לישנא דעינוי נפש להודיע דאף ר' עקיבא דאמר לאחר שחיטה דאיכא עינוי נפש לא מצי מיפר משום הפסד קדשים בתגלחת טומאה מודה דיפר כיון דאיכא ניוול שיש זמן ארוך כל כך. הר' עזריאל ז"ל. ורבי אומר דאף בתגלחת הטהרה יפר משום דגלוח לאשה ניוול ויפר כדי שלא תצטרך להתנוול בגילוח. ונראה לי דאפילו נזרקו כל הדמים מפר כל זמן שלא גלחה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: גמ' מתניתין דלא כרבי אליעזר דאי כר' אליעזר האמר תגלחת מעכבת וכיון דלא גלחה אסורה ביין וכיון דאית לה נוול מצי מפר. ואף על גב דנזרק הדם ויכולה לגלח עצמה ותהא מותרת ביין. מכל מקום כיון דאכתי לא גלחה ואיכא עלה מידי דשייך עינוי נפש מצי מיפר. וניוול דנקט לישנא דמתניתין נקט.


דף כח עמוד ב[עריכה]

ותנא דידן כיון דאיזרק עלה דם כו'. לא הוה צריך מלתא דתנא קמא דהא על תנא קמא קאמר דלא כר' אליעזר. אלא משום דצריך לפרש מלתא דר' עקיבא ולמיפרך עלה הדר מפרש מלתא דתנא קמא. הר' עזריאל ז"ל:

מתקיף לה ר' זירא ואמאי איכא הפסד קדשים יזרוק הדם שלא לשמן ויתיר בשר באכילה. דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין. והאי שלא לשמן לאו דוקא אלא משום דכיון שהפר לה אינה עוד נזירה (מי לא תנן כבשי עצרת). והכי קאמר יזרוק דמה ואף על גב דסתמה שלא לשמה קאי אלא לשם שלמי נדבה דאינה עוד נזירה.

מי לא תנן כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן. פירוש שלא לשם כבשי עצרת או ששחטן לשם שלמי עצרת.

אבל שחטן לפני זמנן או לאחר זמנן כלומר לפני עצרת או לאחר עצרת הדם יזרק והבשר יאכל. פירוש ביום טוב עצמו יזרוק הדם אף על פי ששחטן שלא לשמן. ועל ידי כך מותר הבשר באכילה היום לאחר הקטרת האימורין. ויש אומרים הדם יזרק שלא לשמו דאי לשמו מיפסלי. ואי אית להאי תנא נדרים ונדבות קרבים אם כן יקטיר האמורין בו ביום ויאכל הבשר בו ביום. ואי סבירא ליה אין קרבין ביום טוב לא יקטיר האמורין עד הערב ולא יאכל הבשר עד הערב דכל כמה דלא מיקטרי אימורין בשר לא מצי אכיל. ומכל מקום כי נמי אין נדרים ונדבות קרבין ביום טוב מותר לזרוק הדם דאינו אלא שבות. אבל אם לא היה זורק הדם היום יהיה הדם נפסל בשקיעת החמה ויפסל הקרבן.

ואם היתה שבת לא יזרוק. פירוש ואף על פי שאין בזריקת דם אלא איסור דרבנן מכל מקום החמירו בה חכמים משום דתקוני זביחה שאני שמתקן הבשר לאכילה והאמורין להקטרה. ודמי לשאין מקטירין תרומה ומעשרות כיון שאינן חובת היום.

ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב. פירוש אבל היום לא יקטיר. שיטה:

ואי אית ליה אין קרבין כו'. ככתוב לעיל. ואם נטמאו או אבדו אימורין לא מעכבי באכילת בשר. ואם היתה שבת לא יזרוק לפי שמתקן בשר לאכילה ואימורין להקטרה. אי נמי לא יזרוק שהדם אסור לטלטל כיון שאינן חובת היום משום דהוי שלא לשמן. ואם זרק הורצה להקריב איברים לערב ולאכול הבשר אחריה.

הכא במאי עסקינן דשחיט חטאת ברישא. ועל חטאת מצי מגלח כדתנן אם גילח על אחת משלשתן יצא. ואם כן אף קודם זריקה לא מצי מיפר דהא בחטאת אין לו תקנה כדתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין חוץ מפסח וחטאת. ולהכי לא מצי למיפר אף על פי דאיכא עינוי נפש כיון דאיכא הפסד קדשים. אבל קודם שחיטה מפר אף על גב דאי הוי מופרש הוי אזיל למיתה לא מיקרי הפסד קדשים אלא כשנשחט ונפסל אחרי כן. הרב עזריאל ז"ל:

דתנן אם גילח על אחת משלשתן יצא. לכאורה לא הוה ליה לאיתויי רישא דהך דקתני היה מביא חטאת עולה ושלמים דמשמע מינה דחטאת ברישא. ויש ליישב דמשום דתנא קמא הוא דאיצטריך לתלמודא למימר הכי דלא תיקשי לך למתניתין דאמר לא יפר אמאי והלא בשביל חטאת אינה מותרת לשתות ביין. ואהא מהדר אם גילח על אחת משלשתן יצא. תוספי הרא"ש ז"ל וככתוב בתוס'. וזה לשון הרב עזריאל ז"ל: ולר' עקיבא לא הוה צריך לאתויי הך מתניתין דאם גלח על אחת משלשתן דהא אפילו לא היתה יכולה לגלח לא מפר משום עינוי נפש כיון דאיכא הפסד קדשים. וניוול נמי ליכא שאינה מתכחשת בזמן מועט כזה. אלא לרבנן מייתי לה למימר דמותרת ביין מיד לאחר זריקת אחד מן הדמים ולכך לא מצי מיפר. ומסתמא מיירי בחטאת דומיא דר' עקיבא. הרב עזריאל ז"ל. ורבי סבר. דמזוהם בעיני הבעל שתתן אשתו על ראשה פאה נכרית:

מתני' האיש מדיר את בנו בנזיר. אף על פי שהוא קטן וכל דין נזירות עליו ומביא אביו קרבנותיו. ואם נטמא מביא קרבן טומאה. ומספקא לי אם שתה יין או שנטמא למתים אי מיקרי מחאה. דמסתבר למימר הכי כיון שעשה דבר שהנזיר אסור בו אין לך מחאה גדולה מזו. ומיהו מדנקט גלח משמע דוקא שעשה מעשה בגופו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא יש ספרים דגרסי איש אין אשה לא. והיינו מתניתין דאין אשה מדרת ונקט לה משום דבעי למיפרך בתר הכי לריש לקיש אי הכי אפילו אשה נמי. הרב עזריאל ז"ל: וזה לשון הרא"ש ז"ל בפירושיו. מאי טעמא. דאיש מדיר את בנו בנזיר וגם מאי טעמא דאשה לא. הלכה היא בנזיר. כך נאמרה הלכה למשה מסיני כדי לחנכו במצות דנזירות סייג לפרישות. עד כאן:


דף כט עמוד א[עריכה]

ואין אשה חייבת בבנה לחנכו. והא דאמר בסוכה מעשה בהילני המלכה שישבה בסוכה ושבעה בניה קטנים עמה ואמרו התם שכל מעשיה על פי חכמים היו. יש לומר דשמא היה להם אב מישראל. אי נמי לרווחא דמלתא עשתה כן.

אי קסבר בנו חייב לחנכו במצות. כדי שיהא מלומד לעשות מצוה כשיגדיל אבל בתו אינה חייבת כל כך במצות שיחייב האב לחנכה. והא דאמר פרק שני אחד התינוק ואחד התינוקת מחנכין אותן להתענות ביום הכפורים. וי"ל דשמא חינוך דתענית שאני דדבר קל הוא לשמור בתו בכך. אבל לשומרה כל ימי הנזירות מטומאה ומיין אין דרך האב לשמור בתו כל כך ולא אטרחוה רבנן. ועוד יש לומר דשאני גבי תענית יום הכפורים שהאשה חייבת כמו האיש ולכך צריך להרגילה כדי לעשות כשתגדיל. תוספי הרא"ש ז"ל:

אפילו נדרים נמי. דנדרים נמי סייג לפרישות. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

לא מיבעיא קאמר. כלומר אין הכי נמי האב מדיר בנו בנדרים. והא דלא תני ליה הכא משום דלא איצטריך אלא נזירות נקט לרבותא דלא מיבעיא נדרים דליכא ניוול אם הוא מקיים רצון אביו. כגון אם מדיר ליתן צדקה שאמר קונם פירות הללו עליך אם אינך עושה סוכה ונוטל לולב ואתרוג ובהא ליכא ניוול. אלא אפילו נזירות דאיכא ניוול אם מקיים רצון אביו מצי מדיר ליה אביו וחייב לחנכו. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:

כל כמינהון קרובים דאמרין לא תגמריה מצות. כלומר למונעו מחינוך המצות. קסבר כל חינוך דלא חשיבה בזיון הוא ולא ניחא ליה. כל חינוך שאין קרובין מחשיבין אותו ביזוי ולא ניחא ליה לנער ולא רצו חכמים לתקן חינוך בזה שמא ישמע לקרוביו ויעבור על נזירותו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

קסבר כל חינוך דלאו חושביה. שאין קרוביו ואוהביו מסבירין לשבח בזיונא ליה לנער. ולא הטריחוהו חז"ל להטריחו בעינוי כזה. ואית דגרסי כל חינוך לאחשוביה והאי בזיונא הוא ולא ניחא ליה. תוספי הרא"ש ו"ל.

קסבר ריש לקיש כל חינוך דחשיבא בזיונא לא ניחא ליה. הכי גרסינן והכי פירושו. כל חינוך שאינו חשוב שהקרובים אין מחשבין אותן חינוך מצוה כגון של נזירות שאינו אלא מכחיש עצמו ומצטער על פרישתו מן היין. בזיונא הוא ולא ניחא ליה לבן בהאי חינוך. ופירש ר"ת כל חינוך לאחשובי ותיבה אחת היא. והכי קאמר כל חינוך להחשיבו הוא והאי בזיונא הוא ולא ניחא ליה.

בשלמא לר' יוחנן משום הכי מגלח. בהיתר אף על גב דעביד הקפה דהלכה כך היא. אלא לריש לקיש הא קעביד הקפה. כשמגלח ראשו בתער בסוף ימי נזירותו וקעבר גדול המקיפו. הר' עזריאל ז"ל:

הקפת כל הראש לא שמה הקפה. דלא מיקרי הקפה אלא המשוה צדעיו לאחורי אזניו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ופרקינן קסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. פירוש אינו אסור להביאו ולשוחטו בעזרה ולאכלו שם שהכל מותר. וכן מותר להביא לחם עם האיל ולהניף בעזרה. והאמורין של חטאת איכא למימר יעלה לשם עצים והדם יזרוק לשם מים. ועולה ושלמים יעשה לשם נדבה. ובשר אשם ולחם דמייתי יאכל בפדיון שאין בהן אלא קדושת פה. שיטה:

חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. הלכך בסוף ימי נזירותו דמייתי חטאת עולה ושלמים החטאת דמקטר אימוריו מקטר להו לשם עצים והדם יזרק לשם מים והבשר יאכל. ועולה ושלמים יקריב אותם לשם נדבה. ואם נטמא בנתיים דמייתי אשם האימורין יקטיר לשם עצים והדם יזרוק לשם מים. וחטאת העוף נאכל כו' והדם יזרוק לשם מים. ועולת העוף מקטיר לשם עצים. הר' עזריאל ז"ל:

מנין לחטאת העוף הבאה על הספק שאינה נאכלת. כגון ספק זבה ויולדת. וקצת קשה דמשמע ליה דפשיטא ליה דבאה על הספק אלא דמייתי קרא דאינה נאכלת. וצריך לומר דסיפא דמלתא נקט וכולה אתיא מהך קרא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מנין לחטאת העוף הבא על הספק שאינו נאכל שנאמר והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר. כלומר שוין הן בזה שכמו שזכר מביא קרבן על הודאי כך נקבה דזיל קרי בי רב הוא. ולכך נקישם יחד מכל וכל ומה זכר מביא קרבן על הספק אף נקבה מביא קרבן על הספק. וקצת קשה מה פשוט לן בזכר יותר מבנקבה. ואי מיירי בחטאת חלב שמביא זכר על הודאי ואשם תלוי על הספק הכי נמי מביאה אותה נקבה. ואי בחטאת העוף ודאי מפורש כאן וכאן וספק אינו מפורש לא בזכר ולא בנקבה. ונראה לר' דמיירי בזכר הבא על ספק זבה ואקשייה אהדדי לומר מה זכר מביא קרבן על הספק אם אינו יודע אם זבה היא אם לאו כשבא עליה מביא אשם תלוי. אף נקבה מביאה על הספק אם אינה יודעת אם זבה היא אם לאו או יולדת ספק ולד הפילה או רוח מביאה חטאת העוף על הספק. ומה זכר ממין שמביא על ודאי כמו שבהמה מביא על חטאת מאותו מין יהא אשם תלוי שמביא על הספק אף נקבה מביאה עוף על הספק כמו שמביאה על הודאי.

אי מה זכר מביא קרבן ונאכל. אשם תלוי שמביא על הספק נאכל. אף נקבה אמרת לא. אמור מעצמך דבר זה לא נקישם יחד שהרי אם אמרת בזכר שכן איסורו איסור חולין בעזרה ואיסור נבלה דמלוקה הלכך מביא ואינו נאכל. והוא הדין זכר יביא על ספק זיבתו חטאת העוף ואינו נאכל דלא גרע מנקבה. הרב עזריאל ז"ל:


דף כט עמוד ב[עריכה]

עד מתי מדיר האיש בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות. אבל משהביא שתי שערות אינו ברשותו כלל ואינו יכול להזירו. ואם הזירו אביו קודם שהביא שתי שערות והביא תוך ימי נזירותו נתבטל הנזירות. הר' עזריאל ז"ל:

וכיון דנפיק מרשותיה תו לא מיחייב. דכל מצוה שהוא מחוייב בה אין אביו מחוייב לחנכו בה. קסבר מופלא סמוך לאיש דרבנן וקרא וכי יפליא אסמכתא בעלמא היא. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וצריך עיון דהכא מסקינן דכולי עלמא סבירא להו מופלא סמוך לאיש דרבנן ובפרק יוצא דופן סבר ר' יוחנן וריש לקיש דמופלא סמוך לאיש דאורייתא. תוספי הרא"ש ז"ל:

ואיבעית אימא דכולי עלמא מופלא סמוך לאיש הוי דרבנן. ור' יוסי בר יהודה סבר כיון דנזירות אביו אינו אלא מדרבנן לא דחי מופלא דרבנן. והוא הדין דמצית למימר דכולי עלמא כדי לחנכו במצות ובמופלא פליגי דלר' יוסי בר' יהודה הוא דאורייתא. ויש ספרים דגרסי ליה בהדיא. הר' עזריאל ז"ל:

והביאו לפני רבן גמליאל לבודקו. וביום שהדירו אביו הביאו והיה יותר מבן י"ג והביאו לבודקו אם הביא שתי שערות. ר' יוסי בר' יהודה אומר לא כך היה המעשה. אלא בשנת י"ג הדירו והביאו לבודקו אם היה יודע לשם מי נדר. אל תצטער לבודקני. דממה נפשך אהיה נזיר או בשביל אבי או בשבילי. והיינו תנאי תנא קמא כרבי ור' יוסי כר' יוסי בר' יהודה. הרא"ש ז"ל בפירושיו. אבל הר' עזריאל ז"ל כתב וז"ל: שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני רבן גמליאל לאחר שהדירו כמה ימים לידע אם הביא שתי שערות ובטל נזירות אביו שהדירו כדתניא בתוספתא בהדי גילח או הביא שתי שערות. ור' יוסי סבר לידע אם הגיע לעונת נדרים. ואמר לו אל תצטער לבודקני. שבתחלת הדרה שאמר לי אבא אמור אהא נזיר וצוני שאדור בנזיר גמרתי בלבי. אם קטן אני אהא בשביל אבא. ואם גדול אני אהא בשביל עצמי. נמצא שהוא נזיר ממה נפשך מאותה שעה ולכך הניח מלבודקו. ואמר מובטח אני בזה כו' שחכמה גדולה עשה שבשעת מעשה שהיה מדירו אביו נזכר לחשוב כל זה כדי שיהא נדיר בלא בדיקה. עד כאן:

אלא לרבי אם גדול אני כו'. הא ברשותיה דאבוה. דסלקא דעתך דלרבי נמי קטן וגדול לענין נדרים קאמר. ולהכי פריך אפילו הגיע לעונת נדרים ברשות אבוה קאי. ומשני דאליבא דרבי לאו קטן וגדול לענין נדרים קאמר אלא קטן וגדול ממש בהבאת שערות. והיינו אם בשביל אבא כגון שלא הבאתי שתי שערות אהא בשביל אבא. ואם לאו שהבאתי שתי שערות אהא בשביל עצמי. ומלתא דפשיטא היא דלרבי הוי פירושא הכי אלא דתלמודא שקיל וטרי לפרש דברי רבי משום דבעי לאקשויי עליה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

בשלמא לר' יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים וכו'. היינו דקאמר אני כו'. פירוש אם קטן אני שלא הגעתי לעונת נדרים ואין נזירותי כלום אהא בשביל אבא. ואם גדול אני שהגעתי לעונת נדרים אהא בשביל עצמי שאין בנזירות אבא כלום. וכיון שיודע להפלות נדריו קיימין והוי נזיר. וזה חכם גדול היה כדמפרש שידע להזהר בכך. והשתא כל חד וחד אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי דוקא כדמפרש.

אלא לרבי דאמר עד שיביא שתי שערות אם גדול אני אהא בשביל עצמי הא ברשותיה דאבוה קאי. על כרחך אם קטן דקאמר מיירי קטנות דקודם עונת נדרים שאז אינו ראוי לנזירות ולכך זקוק לומר אהא בשביל אבא דהא משהגיע לעונת נדרים לא מיקרו קטן. ולא היה לו לומר אלא אהא בשביל עצמי אי לא הוה מספקא ליה אלא בעונות ושערות. אלא ודאי קטן ממש קאמר ואם כן מאי אם גדול אני דמשמע גדלות דמיד אחר אותו קטנו דקא סליק מינה והיינו עונת נדרים דגדול סתם גבי נדרים הוי הגיע לעונת דקיימא לן מופלא סמוך לאיש דאורייתא כר' יוחנן וריש לקיש פרק יוצא דופן. וגם מדלא פירש בהדיא אם הבאתי שתי שערות אם לא שמע מינה דגדול דקאמר הוי עונת נדרים. ועוד דלא הוי מדלג עונות נדרים שבנתים מתנאו. ואם כן דלשון גדול משמע לכאורה בעונת נדרים טפי משערות למאי איצטריך להתנות שיהא בשביל עצמו בחנם ולא חשש לכבוד אביו שהדירו. הא ברשותיה דאביו קאי והוא ציוהו לידור מחמתיה והרשות בידו להדירו עד שיביא שתי שערות. ועוד דלא שייך אהא בשביל עצמי אלא היכא דפקע רשות אב דומיא דאהא בשביל אבא דלית ליה כח עצמו. והכא בין בגדלות בין בקטנות דקאמר הוא ברשות אביו ואין כאן שום ספק אם יאמר על פי אבא.


דף ל עמוד א[עריכה]

אלא דאמר בשביל אבא אהא. כלומר כך גמר בלבו אהא נזיר בשביל אבא או בשביל עצמי אם כבר פקע רשות אבא. אבל לא הזכיר כלל הנודר קטן וגדול בדבריו אלא סימנא ופירושא הוא דבקטיה בברייתא וקטן קטן ממש וגדול גדול ממש לאחר הבאת שערות.

אי דאייתי שתי שערות מעיקרא קאי בנזירות דיליה. כלומר אם הביא שתי שערות קודם שהדירו אביו קאי בנזירות דידיה דאין לאביו רשות עליו ויחול נזיר עצמו שאמר אהא בשביל עצמי. לבסוף קאי בנזירות דאבוה. פירוש אייתי שערות לבסוף לאחר שלשים יום שהדירו אביו שכבר השלים נזירות אביו קודם שהביא קאי בנזירות אבוה. כלומר הרי נזירות אביו חל עליו וצריך קרבן על אותו נזירות. ופטור על נזירות עצמו דלא אמר אהא בשביל עצמי אלא אם לא יוכל לחול נזירות אביו והרי חל.

הכי גרסינן אלא דאייתי במיצעי מאי. כלומר אם בשעת ההזרה לא הביא שתי שערות אלא תוך השלמת שלשים לנזירות אביו הביא שערות שעת הפקע רשות אביו ובטל נזירות אביו שהדירו. דבהדיא תניא בתוספתא דנזיר בהדי גילח או שהביא שתי שערות. מאי כיון דאין נזירות פחות משלשים יום נמצא שאין כאן שום נזירות מחמת אביו ונמצא שצריך לחול נזירותו דלכך נתכוון שיהא נוהג נזירות שלם או בשביל אביו או בשבילו כדי להתחנך במצות.

הניחא לר' יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים. דלדידיה כי אמר אהא בשביל אבא אהא בשבילי ניחא דאם הוא קטן בשעת הדרה הוי נזיר בשביל אביו. ואם היה גדול דהגיע לעונה הוי בשביל עצמו. וליכא למיבעי אם הגיע במצעי מאי דכיון דבשעת נזירות אביו היה קטן חל עליו נזירות אביו באותה שעה ומשום הגעת עונת נדרים לא פקעא. דאף על גב דר' יוסי בר' יהודה הכי הוא דמשהגיע לעונת שראוי לנזירות עצמו שוב אין אביו מדירו. מכל מקום אם הדירו כבר בעודו קטן מיפקע מיהא לא פקע עד דיביא שתי שערות וכדתניא בתוספתא. ולכולי עלמא אתי אם כן בחד נזירות של שלשים יום סגי וניחא שפיר דמועיל בדיקה לדידיה. אלא לרבי דאמר לדידיה עד שיביא שתי שערות מאי איכא למימר. מה מועיל בדיקה לדידיה האיכא למיחש דילמא אייתי שתי שערות בי מיצעי וצריך נזיר אחר לעצמו כדפירשנו.

לרבי לית ליה תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוה. פירוש כדפירשנו דאיכא למיחש דילמא אייתי בי מיצעי ואייתי שתי שערות יום אחרון של נזירות אביו ונתבטל ולא היה נזיר כאן כלל שאין נזירות פחות משלשים. וצריך להתחיל לעצמו שלושים יום אחרים שלמים לפי שאמר אהא בשביל עצמי והוא כבר הגיע לעונת נדרים וראוי לנזירות עצמו אחרי שלא נשלם נזירות אביו והוי כמאן דליתיה. הילכך נוהג שתי נזיריות משום ספיקא דמיצעי. ומכל מקום אהני דיבורא למיפטריה מבדיקה ולהביא אחר ס' יום קרבן נזיר ודאי. ולכך אמר מובטחני בזה. לשון ר"ן. מנימוקי הרב עזריאל ו"ל:

הניחא לר' יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים. ניחא דאפילו אם הגיע לעונת נדרים בי מיצעי לא בטלה נזירות אביו. ולהביא שתי שערות ליכא למיחש דבשנת י"ג הוה קאי ואפילו אם הביא שתי שערות שומא נינהו. וקשיא לי דרבי יוסי בר' יהודה הוא דקאמר בנדה בפ' יוצא דופן דמשנת תשע ואילך אם הביא שתי שערות הוי גדול. ואיכא למימר כיון דמלתא דלא שכיחא היא שיביא סימנין קודם שיהא בן י"ג לא חיישינן שמא הביא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מתני' הכי גרסינן האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה. כיצד מי שהיו הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו כו'. אמר ר' יוסי הרי אלו יפלו לנדבה שאין זה מגלח על נזירות אביו. דכיון דבחיי אביו נדר והיו שניהם חייבים קרבן בכי האי גוונא לא גמירי הלכה. שם. והרב עזריאל ז"ל גריס כגירסת רש"י ז"ל וז"ל: הכי גרסינן מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומין לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא. אמר ר' יוסי הרי אלו יפלו לנדבה ואין זה מגלח על נזירות אביו. ואיזהו שמגלח על נזירות אביו מי שהיו הוא ואביו נזירים והפריש מעות סתם לנזירותו ומת זהו שמגלח על נזירות אביו. כך היא הגירסא והכי פירושה. אמר ר' יוסי הרי אלו יפלו לנדבה הואיל ולאחר מיתת אביו נדר. ואף על פי שמעות שהפריש אביו סתומה דבהכי לא גמירי הלכה למשה מסיני. ואף על גב דאמר על מנת לאו כלום היא דלא מצי לאתנויי עליהם. ואיזהו שמגלח כלומר ואיזהו שגמירי הלכה דמגלח. היה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומה לנזירות. ודוקא סתומה אבל מפורשת לא גמירי הלכתא. עד כאן.

גמ' מאי טעמא. דבן מגלח על נזירות אביו מאי שנא משאר קרבנות דאמר לעיל דנפקא לן מקרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו.

הלכה היא בנזיר. פשיטא מאי למימרא בן יורש אביו בת לא. ולמה ליה לאשמועינן דאין אשה מגלחת על נזירות אביה. תוספי הרא"ש ז"ל. וכן כתוב בשיטה וז"ל: האיש מגלח על נזירות אביו. מאי טעמא כלומר מאי שנא משאר קרבנות דאמרינן לעיל בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו ומה דריש. אמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר. ואין האשה מגלחת על נזירות אביה ואקשינן פשיטא בן יורש את אביו בת לא. כלומר ואם כן למה ליה לאשמועינן דאין אשה מגלחת על נזירות אביה. עד כאן:


דף ל עמוד ב[עריכה]

איבעיא להו פליגי רבנן עליה דר' יוסי ואם תמצא לומר פליגי ארישא. דאפילו הוא ואביו נזירים יגלח על מעות אביו. או אסיפא. דאפילו נזיר אחר מיתת אביו אינו מגלח דלית להו הלכה. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן פירש הרב עזריאל לגרסת רש"י ז"ל וז"ל: פירוש ארישא דקאמר ר' יוסי דהיכא דנדר לאחר מיתת אביו אינו מגלח על נזירות אביו ואיירי רבנן במגלח. או אסיפה כלומר ברישא מודה דאינו מגלח אלא אסיפא דוקא פליגי דאמר ר' יוסי אם נדר בחיי אביו דמגלח ורבנן פליגי וסברי אפילו הכי דאין מגלח.

הכי גרסינן תא שמע כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו בזמן שנדר בחיי האב. אבל אם נדר לאחר מיתת אביו אינו מגלח על נזירות אביו דברי ר' יוסי. ר' אלעזר ור' מאיר ור' יהודה אומרים בין כך ובין כך אינו מגלח על נזירות אביו. והברייתא כתוספתא. והשתא מוכח דאסיפא פליגי רבנן. כך היא הגירסא ופירושין נפישין. וברוב ספרים גרסין גירסא אחרת ואינו עיקר דהכי מוכח בתוספתא כדפרישית. עד כאן לשונו.

הלכתא גמירי לה. ואינה בדין חלוקה בשוה וכל דקדים מגלח. יש מפרשים מי שקדם לידור נזירות ראשון. ויש מפרשים כל הקודם זכה בהן. שיטה:

בעי רבא גריס ר"ת. דאי חד אמורא לא היה לו לתלמוד להפסיק באמצע הבעיות ולומר בעי רבא. תוספי הרא"ש ז"ל:

בכור ופשוט מהו. נראה לי דאם תמצא לומר קאמר דאפילו אם ירושה גמירי ופלגי הני מילי בשני פשוטים אבל בכור ופשוט לא קרינן ביה בכל אשר ימצא לו. או דילמא כל דין ירושה אית ליה. ואם תמצא לומר לפום מאי דשקיל מגלח בחולין הוא דאית ליה פי שנים. כגון שאמר אביו אלו מעות לנזירותי ולא אמר לקרבנות נזירותי. אבל בהקדש לא. אם אמר לקרבנות נזירותי. והוא הדין דמצי למבעי גם בפשוט אי גמירי הלכה במעות דהקדש. ופירוש זר הוא. ונראה לפרש דסיומא דמלתא היא. אם תמצא לומר ירושה היא ולפום מאי דשקיל מגלח בשני פשוטין כל חד מגלח לפום מאי דשקיל ולא אמרינן כל דקדים מגלח. אפילו הכי בכור ופשוט לא מגלח לפום מאי דשקיל בשאר נכסים דבחולין הוא דשקיל פי שנים דקרינן ביה בכל אשר ימצא לו. או דילמא לא שנא. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכתוב עליו בגליון פירוש לפירושו. ולמאי דפרשינא דרבא נמי באם תמצא לומר מבעיא ליה צריך לפרש דהא בעיא הויא בקמייתא אלא דבלישנא אחרינא בעי לה. עד כאן:

אביו נזיר עולם כו'. כי גמירי הלכתא בסתם נזירות. פירוש כששניהם בסתם נזירות. והוא הדין דמצי למיבעי אם שניהם נזיר עולם אלא שקיצר התלמוד ואם תמצא לומר קאמר. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

סליק פרק מי שאמר בתרא