רש"י על הש"ס/נזיר/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי




הא ל"ל - למיהדר ולמיתני:

השתא י"ל חמירתא אמר רב - היכא דהוו ב' כתי עדים ואחת אומרת אחת שתים ושניה אומרת ג' ד' ה' שמעינן ליה לרב נחלקה עדותן בקילתא דלא הוו אלא חד וחד לא אמר דנחלקה עדותן פשיטא דודאי אמר והיכא שמעינן ליה לרב דאמר הכי במס' סנהדרין ירושלמית (פ"ה) דקתני התם להך מתני' דהכא וכתיבא תמן הכי תנינן תמן מי שהיו שתי כתי עדים מעידים אותו אלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש ב"ש אומרים נחלקה עדותן ואין כאן נזירות כלל וב"ה אומרים יש בכלל חמש ב' שיהא נזיר שתים ואמר רב בכלל נחלקו אבל בפרט דברי הכל נחלקה העדות ור' יוחנן אומר בפרט . נחלקו אבל בכלל יש בכלל חמש שתים יהא נזיר שתים פרט כגון שהאחת . אומרת אחת שתים והשניה אומרת ג' . ד' ה' כלל שהאחת אומרת שתים והשניה אומרת ה':

אמרי במערבא אין הכחשה במונה - שאם אחד אומר אחת שתים ואחד אומר שלש ארבע חמש אין זו הכחשה ויש בכלל חמש שתים ויהא נזיר שתים:

פרק רביעי - מי שאמר


מתני' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני כו' - וכן חבירו אמר ואני:

הותר ראשון שנשאל על נזירותו הותרו כולן - שכולן תלו נזירותן בראשון:

גמ' יתיב ר"ל קמיה דר' יהודה נשיאה ויתיב וקאמר - כי תנן במתני' וכולן נזירים כגון שהתפיסו כולן בתוך כדי דבור של ראשון דבכדי שאילת תלמיד לרב דאית ביה שלש תיבות שלום עליך רבי התפיסו כולן ומתניתין דקתני ואני ואני דלא תני אלא תרין דוקא קתני דכי שקלת לחדא תיבה מקמא דאמר הריני נזיר ומצרפת ליה להנך דאמרי ואני ואני שכולן שלשה נדרו בתוך כדי שאילת שלום תלמיד לרב דהוויין נמי שלשה תיבות:

תוב לא שבקת רווחא לתלמידא - דלימא ליה אלא הנך תלת מילי ולאו משום דאית ליה לרבי יהודה נשיאה דלימא ליה טפי אלא מילתא בעלמא קמ"ל ומסייע ליה לריש לקיש:



תניא נמי הכי - דבעינן שיהו נתפסין בתוך כדי דבור:

הוא אסור - הראשון שאמר הריני נזיר והשני שאמר ואני מותר לפי ששהה כדי דבור הא אם לא שהה הרי זה נזיר כמותו:

לימא מסייע ליה מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני. ומדלא קתני אלא הנך תרין ש"מ דמשום דאי קתני טפי לא הוי כדי דבור של ראשון ואנן בעינן דליהוי תוך כדי דבור ותו לא:

מהכא לא תסייע ליה דבדין הוא דהוה ליה למיתני עד מאה אלא לאו אורחיה דתנא כי רוכלא דמחזר על העיירות בפרגמטי' שלו והולך ומכריז ומונה יש לי מחטין וכוסות וקערות ה"נ ליחשיב וליזיל: ואי לאו משום דווקא ליתני חד ותו לא ולשמעינן הני (הכי נמי) לאו דווקא הוי בתוך כדי דבור: אין ה"נ אלא משום דלא משכחת בה אמצעי דאיבעי ליה למיתנא משום הכי נמי תני ואני ואני:

איבעיא להו חד בחבריה מיתפיס - [ולא] כר"ל ואפילו עד מאה מיתפסין ואזלין:

ת"ש ואני ואני - מדלא קתני טפי ש"מ דהיינו טעם דבקמא מיתפסין:

ראשון הוא דשרי - כלומר משום ראשון דאישתרי אישתרו נמי כולהו הא אם הותר אמצעי לא יהא מותר אחרון שלמטה הימנו וש"מ דטעמא הוי משום דבקמא מיתפסין:

לעולם - אימא לך חד בחבריה מיתפיס. וכי הותר אמצעי הותר נמי אחרון והא דלא קתני לה משום דלא אפשר דאיידי דבעי למיתנא כי הותר ראשון הותרו כולן משום שאם אין ראשון אין אמצעי ואין אחרון ואי תני אמצעי לא מצי למיתנא הותרו כולן דהא איכא ראשון דלא משתרי כו':

מדקאמר האחרון מותר וכולן אסורים - ואפילו אותו שהתפיסו לאחר שלישי שמע מינה דבקמא מיתפסין ומשום הכי לא מישתרו: א"ל מהכא ליכא למשמע מידי דהכא מיירי דליכא אחרינא בהדיה והא דקאמר וכולן אסורים אאמצעי ואראשון קאי:

אבל אמצעי דאיכא אחרינא בהדיה - כלומר דאי לא דייקת מינה להאי גיסא דוק מינה לאידך גיסא דמדקאמר האחרון מותר וכולן אסורין דליכא אחרינא בהדיה מכלל דאי הותר אמצעי דאית ליה אחריני בהדיה דאישתרי נמי ההוא בתרא דמיתפיס ביה וש"מ דחד בחבריה מתפיס:

לעולם אימא לך - בקמא מיתפסין והאי אחרון דקאמר היינו אמצעי. וקאמר לך דאפי' של אחרון לא הותר משום דבקמא מיתפסין והאי דקאמרי ליה אחרון לאו דוקא אלא איידי דתנא ראשון תנא אחרון:

ת"ש דתניא בהדיא כו' הותר האמצעי הימנו ולמטה מותר - דהיינו אחרון וש"מ דכל חד וחד בחבריה מתפיס ש"מ:

משום דקאמר פי כפיו - דמשמע דקאמר פי נזיר ושערי נזיר מי הוי נזיר:



ורמינהו כו' זה הכלל כו' - ופה ושיער לא הוי דבר שהנשמה תלויה בו דאי גייז לשיער וחתיך לניב שפתים לא מיית:

אמר רב יהודה דאמר הכי יעשה פי כפיו מיין - דהואיל דפריש הכי הוי נזיר:

אמרה הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני שניהם נזירין ואינו יכול להפר לה. דכיון דאמר ואני גלי אדעתיה דניחא ליה במאי דקא נדרה איהי והשתא מקיים לה:

ואי אמרת מיעקר עקר - בעל את הנדר מעיקרו אישתכח דבההיא שעתא דקאמרה חבירתה ואני דלא חייל עלה נזירות כלל:

ואי אמרת מיגז גייז - דמכאן ולהבא לא חייל עלה נזירות אבל למפרע הוות נזירה:

איהי אישתראי וחבירתה אסירא - דלכי אמרה ואני הוות חבירתה נזירה מעליא:

ואי ס"ד בעל מיגז גייז - את הנדר מכאן ולהבא אמאי אינו יכול להפר משום דקאמר ואני נימא דהאי דאמר ואני להכי הוא דקאמר הכי דתהוי נזירה לפי שעה עד דליקבל עליה נזירות וליגזייה לנזירות אשתו מכאן ולהבא ונזירות דידיה תיחול עליה כדמעיקרא דהא אינו מיפר מכאן ולמפרע:

אלא לאו שמע מינה - הבעל כי. מיפר לנזירות אשתו מיעקר עקר לה ומשום הכי אינו יכול להפר לה שאם יהא מיפר לה נמצא מיפר את שלו דמיעקר עקר והיינו טעמא דאינו יכול להפר את שלה משום דבההיא שעתא דאמר ואני ניחא ליה דתהוי נזירה עד דחייל עליה נזירות דהא קיים לה לפי שעה ומההיא שעתא ואילך לא מצי מיפר משום דבעל מיעקר עקר דלעולם אינו יכול להפר מכאן ולהבא בלא מפרע והכא למפרע לא מצי מיפר דהא קיים לה לפי שעה:

לא לעולם מיגז גייז - אלא היינו טעמא דלא מצי מיפר לה דכיון דאמר לה ואני כמ"ד לה קיים נזירותיך דמי והלכך אי מיתשיל אהקמתו אהא דקא מקיים לה ברישא מצי מיפר ואי לא לא מצי מיפר:

ואם שלה היתה הבהמה - וכגון שהקנה לה אחר לנזירותה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בה:

והיינו טעמא - דתמות דכיון שהפרישה לשם חטאת מעיקרא והשתא לא מצטרכה לכפרה דהא היפר לה בעלה ועקר את הנדר מעיקרו הויא לה כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלא לפי שאין כפרה למתים ואית. דמפרשי כיון דצריכה כפרה על שציערה עצמה מן היין והשתא לא צריכה דהיפר לה בעלה מעיקרא הויא לה כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלא דאפילו ר"א הקפר מודה דלא קרבה אפי' על הצער משום דהויא לה כחטאת שמתו בעליה משום דבחטאת בהמה גמרינן דתמות אבל בחטאת העוף לא גמרינן דתמות:

אלא פשיטא דהיפר לה בעל - וקתני דסופגת את הארבעים על שהיתה שותה יין ומטמאה למתים קודם שהיפר לה:

לעולם אימא לך מיעקר עקר לה בעל - והכא במאי עסקינן דסופגת את הארבעים כגון דלא היפר לה ודקאמרת אי לא היפר לה בעל צריכא למימר ודאי לא צריכא אלא משום דקתני סיפא כו':

אינה סופגת - דצריכא למימר דס"ד דתספוג כיון דנתכוונה לאיסורא:



תנא נמי רישא סופגת - את הארבעים דאינה צריכה:

האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח"כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף - דאפילו אמרינן דתיהוי כחטאת שמתו בעליה כיון דבעל מיעקר עקר לה לא אשכחן בה דתיזיל למיתה:

ניתי נמי עולת העוף - ומאשם לא פריך דתייתי נמי אשם דאין אשם בא אלא במקום שצריך ליכנס בנזירות אחרת כי היכי דתיחול עליו נזירות בטהרה:

הא מני - דתני אע"ג דתיעקר ליה נזירות מייתי ליה חטאת העוף:

רבי אליעזר הקפר היא - דאמר דצריך כפרה על שציער עצמו מן היין:

היא מותרת וחבירתה אסורה - דבעל מיגז גייז ומסיים הברייתא ר' שמעון אומר אם אמרה הריני כמותיך דמשמע אם נתקיים נזירותיך עלי לקיים ואם לאו לא וכיון שהפר לה בעלה לראשונה שתיהן מותרות:



מר זוטרא בריה דרב מרי אמר - הא דמיבעיא לן הכא אשה שנדרה בנזיר ושמעה חבירתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אפילו למ"ד בעל מיגז גייז היינו דבעי רמי בר חמא בפ"ק דמסכת נדרים:

הרי עלי כבשר זבחי שלמים - כגון שמונח לפניו בשר זבח שלמים ומחית נמי דהיתרא קמיה ואמר זה כזה מהו:

כי מתפיס איניש בעיקרא מתפיס - כדהויין הני זבחי שלמים קודם זריקה ואסירא:

או דילמא בצננא מתפיס - בהתירא דאית ביה והיינו לאחר זריקה שהותר בשר באכילה ושריא בצננא היינו לבסוף דכל דבר שהוא חם מצטנן לבסוף וה"נ לגבי הך איתתא כי אמרה ואני אי אמרת דבעיקרא מתפיס הויא לה כקודם הפרה ואסירא ואי אמרת דמיתפסה בצננא הויא לה כלאחר הפרה ושריא:

מי דמי התם כי אמר הרי עלי כבשר זבחי שלמים - אפי' אמרת דבצננא מיתפיס אפ"ה אסור דזבחי שלמים לאחר זריקת דמים מיקדש קדיש דאינו נאכל אלא לשני ימים ולילה אחד דאיכא למימר הכי איתפיס בציננא דאם לא כן מאי אהני דיבוריה:

אבל הכא כו' - ולא דמי כלל ומהכא לא תפשוט:

איכא דאמרי היינו דרמי בר חמא - דאמר אע"ג דלאחר זריקת דמים מיקדש קדיש כיון דמצי אכיל ליה חוץ לחומת עזרה בכל העיר אי אמרת בציננא תפיס ודאי שרי אלא הכי איבעיא לך (ודאי) אמרה לו:

הריני בעיקביך - ובא בעלה של ראשונה והפר לה אליבא דמ"ד בעל מיגז גייז מהו אמרינן הא דקאמרה לה הריני בעיקביך בכולי מלתא משמע אם לנזירות לנזירות אם להיפר היפר וכיון דהיפר בעלה לראשונה מישתריא נמי חבירתה [והאי] בעיקביך משמע בסוף:

או דלמא כמיקמי דליפר לה בעלה - משמע דמשמע כמו דאמרה הריני נזירה כמותיך עד סוף נזירותיך דהיינו סמוך להפרה דבעל דנזירותה משכה ואזלה עד שהפר לה בעל וכשהפר לה בעל אזלה לה בסוף נזירותה ולעולם מיקמי דליפר לה בעל קאמרה וכי הפר לה בעלה לראשונה אסורה חבירתה:

ת"ש האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר ואי ס"ד דכי אמר לה הריני בעיקביך כמעיקרא. מקמי הפרה משמע וקיימא לן נמי דבעל מיגז גייז וכ"ש היכא דאמר ואני סתם ולא אמר בעיקביך דמשמע דבעיקרא מיתפיס א"כ אשתכח דכי קאמר לה ואני משמע דניחא ליה דתתקיים עילוה נזירות עד דלימא איהו ואני ולקביל עילוי' נזירות וליפר לה נזירות דידה ולקיים נזירות דידיה הא לאו איתפיס בנדרה אלא במקמי הפרה אלא לאו ש"מ מדאינו יכול להפר לה דבכולה מילתא מיתפיס והלכך הוא לא מצי מיפר דאי מיפר את שלה נמצא מיפר את שלו הא אשה אחרת דאמרה לה הריני בעיקביך כיון דהיפר בעל לראשונה איהי נמי מותרת:

לא לעולם - אימא לך דבעיקרא מתפיס:

והכא - טעמא מאי הוא דלא מצי מיפר לה דכיון דאמר לה ואני כאומר קיים ליכי דמי:

הריני נזיר ואת ואמרה אמן מיפר את שלה - והאי דאמר לה ואת לא הוי קיום לפי שאין אדם יכול להזיר את אשתו בנזיר:

מפני שתלה נדרו בנדרה - דמשמע דקאמר הריני נזיר אם את תהא נזירה וכיון דלא אמרה אמן שניהם מותרין:

אביי אמר אפי' תימא - שניהם מותרין ולא קשיא ובמאי עסקינן בברייתא כגון דאמר לה הריני נזיר ואת דמשמע דקאמר לה הריני נזיר אם תהא נזירה והלכך היכא דאמרה אמן שניהם אסורין וכי לא אמרה אמן שניהם מותרין שכן הוא תולה נזרו בנזרה:



ומתניתין דאמר הריני נזיר לגמרי ואת מאי - כלומר ואת מי הוית נזירה והלכך אי אמרה אמן דניחא לה בנזירות הרי בעל יכול להפר לפי שלא תלה נדרו בנדרה (ומתני' דקתני דיכול להפר את שלה וברייתא קתני דשניהן יכול להפר):

מתני' הרי זו סופגת את הארבעים - מפרש לה לעיל (כא:):

רבי יהודה אומר תספוג מכת מרדות - אם לא נתחייבה במלקות מן התורה תהא לוקה מכות מדרבנן כדי להוכיחה שלא תהא מזידה:

גמ' ת"ר אישה הפרם וה' יסלח לה - במה הכתוב מדבר אם באשה שנדרה והפר לה בעלה סליחה זו למה אלא כו' ע"כ באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר דהא כבר כתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה דהיינו שהפר לה בידיעתה: מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה גרסי': המתכוון לאכול בשר חזיר גרסי':

דמעיקרא לאיסורא איכוון - דהא לא ידעה דהפר לה בעלה ומשום הכי צריכה כפרה וסליחה:

אבל אשה דהפר לה בעלה - דקאי גבה בהתירא אימא לא תיבעי סליחה:

דלא איקבע איסורא - דהוא סבור דשומן הוא:

אבל בשתי חתיכות - אחת של חלב ואחת של שומן כההיא דאיסי בן יהודה:

דאיקבע איסורא - דהא מיהא הוה ידע דחדא מינייהו של חלב:

אימא לא תסגי ליה בכפרה וסליחה - דכמזיד דמי:

קמ"ל דלא שנא - ידע כולו ולא שנא ידע מקצתו מביא אשם תלוי ומתכפר לו:

ואחד אכלו לשם אכילה גסה - או מחמת תאוה שאכלו ברעבון:

מי דמי אנן אמרינן דבחד דרך - הולך אחד ונכשל אחד:

והכא שני דרכים - אשתו ואחותו דלזה נזדמנה לו אשתו ולזה אחותו:

כל הפסוק הזה לשום עבירה נאמר - ולכך אי אתה יכול לדונו לכף זכות:

אח נפשע זה לוט - שנקרא אח לאברהם כדכתיב אל נא תהי מריבה וגו' כי אנשים אחים אנחנו (בראשית יג):

מקרית עוז זה אברהם - דכתיב הביטו אל צור חוצבתם (ישעיהו נא):



ומדינים כבריח ארמון - בשביל שהטיל מריבה בינו ובין אברהם כדכתיב אל נא תהי מריבה גרם לו שנפרדו זה מזה ונעשו זה כנגד זה כבריחים שנועלין לארמון שאין החיצונים יכולים להיכנס בתוכו כן נעשו עמונים ומואבים שאינן מותרין לבא בקהל ישראל כדכתיב לא יבא עמוני ומואבי:

לתאוה יבקש נפרד - לדבר עבירה יבקש מי שנפרד ואיזה זה לוט שנפרד מעל אברהם כדכתיב ויפרדו איש מעל אחיו (בראשית יג) וסמיך ליה ויסע לוט מקדם שהוא נפרד תחילה:

ובכל תושיה יתגלע - ובתושיה לא נאמר כאן אלא ובכל תושיה לומר לך שנתגלע קלונו בשתי תורות דתורה נקראת תושיה דכתיב הפליא עצה הגדיל תושיה (ישעיהו כח) תורה שבכתב ותורה שבעל פה בתורה שבכתב בבתי כנסיות כדכתיב לא יבא עמוני ומואבי בתורה שבעל פה בבתי מדרשות כדתנן עמוני ומואבי כו':

יתגלע - כמו ולפני התגלע הריב נטוש (משלי יז) שהוא לשון גילוי דגרסינן במסכת סנהדרין (דף ו:) קודם שנגלה לך הדין כו':

תמר שזינתה - ונתכוונה לשם מצוה כדי להעמיד זרע כדכתיב כי ראתה כי גדל שלה (בראשית לח):

זמרי זינה - ונתכוון לשם עבירה:

ויצאו ממנה מלכים ונביאים - מלכים מדוד ונביאים מישעיה כדאמר מר (סוטה י:) אמוץ ואמציה אחים הוו וגמירי (מגילה טו.) כל מקום שהזכיר הכתוב נביא ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא:

גדולה עבירה לשמה - כלומר לשם מצוה:

מתוך שלא לשמה בא לשמה - אלמא דמצוה שלא לשמה חשיבא דלידי מצוה היא מביאה ואת אמרת דעבירה לשמה גדולה הימנה:

אלא אימא גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה - ששתיהן שוות:

דכתיב תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני - כלומר כאותן נשים שמצינו בהן שעשו מצות שלא לשמה ובכולן נאמר בהן אהל:

תבורך - על שעשתה עבירה לשמה כדי להתיש כחו של אותו רשע כדי שתהא יכולה להורגו:

שרה רחל ולאה - שאמרו לבעליהן לבא אל שפחתן ולא לשם מצוה נתכוונו אלא כדי שמתקנאות זו בזו רחל באחותה ושרה ולאה באמהות וכולן נאמר בהן אהל כדכתיבי קראי:

שבע בעילות - בין כריעה ונפילה ושכיבה אית בהו שבע בהאי קרא:

אלא טוב אמאי - מזהר ליה שלא לדבר עמו:

אלא לאו שמע מינה טובתו רעה היא - ומאי רעה איכא דאי מפיש במילי בהדיה אתי לאשתבועי לי' בשם עבודת כוכבים שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך (שמות כג) וגבי יעל אשת חבר מאי רעה איכא גבה דהטיל בה אותו רשע זוהמא דאמר מר בשעה שבא נחש וכו' ישראל וכו' (יבמות קג:):

ויצאה ממנו רות - שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ובתשבחות:

ארבעים ושתים קרבנות - משבע מזבחות שערך בג' מקומות ועל כל אחד ואחד העלה פר ואיל שהם י"ד לכל מעמד ומעמד וג' פעמים י"ד עולין מ"ב וקרבנותיו של בלק הוו שלא לשם מצוה:

דקריתיה מואב - משמע מאבי:

בן עמי - בלשון נקיה הוא דלא רצתה להודיע דמאביה נתעברה:

אמר אל תצורם ואל תתגר בם - ומדלא כתיב בהו מלחמה שמע מינה דאפי' צערא לא ליעביד להו ולא עוד דאפי' בכירה דקריתיה אב הכתוב פרסמה דכתיב ותשכב את אביה ובצעירה כתיב ותשכב עמו:



זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל - עובד ישי דוד שלמה ואילו צעירה לא אתת בישראל עד רחבעם דהוה מנעמה העמונית:

מתני' החטאת תמות - אותה הבהמה שהפרישה לשם חטאת תמות וכי ההיא טעמא דפרשינן לעיל דצריכה כפרה והויא כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלה:

ונאכלין ליום אחד - כלומר לכך יש עליהן עדיין תורת שלמים דנאכלין ליום אחד ולענין זה אינם כשלמי נזיר דאינן טעונין לחם:

מעות סתומין - שלא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים הרי אלו יפלו לנדבה ולוקחים בהן עולות הבשר למזבח והעורות לכהנים:

שלמים יביאו שלמים - ואצ"ל דאין מועלים בהן וכדמפרש בפ"ק דמסכת מעילה (דף ו:):

גמ' מאן תנא דלא משעבד לה - מאן הוא תנא דתני דקסבר שאם היתה הבהמה שלו לא חייל עליה קדושה כלל דאמר תצא ותרעה בעדר משום דבעל לא משעבד לה להביא קרבנותיה כלל וכי מפרישה לה היא לנזירות הרי הוא כמו שמקדיש דבר שאינו שלו דאין בדבריו כלום:

אמר רב חסדא רבנן היא דאי ס"ד ר' יהודה היא אמאי תצא - הא כיון דמשעבד בקרבנותיה אישתכח דכי הקדישה שפיר הקדישה דהא שמעינן ליה בב"מ בפ' [המקבל] (דף קד.) שהיה דורש לשון הדיוט:

דתניא ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו - שאם היתה עניה ונתחייבה קרבן עני ולא הספיקה להביא קרבן עני עד שניסת לו ה"ז מביא קרבן עשיר על אשתו וכן בכל קרבנות שהיא חייבת קודם לכן ואפי' קרבן קבוע שאינו בעולה ויורד:

שכך כתב לה בכתובתה כו' - והלכך דהואיל ומשתעבד לה אמאי לא הוי בהמה שלו כבהמה שלה ואם היתה חטאת תמות ואם עולה תקרב עולה:

במילתא דלא צריכא לה - כגון הכא דהיפר לה בעלה לא משתעבד לה ומש"ה לא קדשה ותצא ותרעה בעדר:

אמר רב חסדא ר' יהודה היא - דאמר אדם מביא קרבן אשתו וקמשמע לן דכי משתעבד כו' דאי לרבנן לא מבעיא למימר דכי הפר לה דתצא ותרעה בעדר אלא אפי' כי לא הפר לה נמי תצא דלדידהו לא משתעבד לה כלל:

ואלא היכי דמי דמשעבד - ובעי לאוקמא כרבנן כגון דאקנייה ניהלה לנזירותה אכתי לא מיתוקמא כרבנן דכיון דאקנייה לה הוה דנפשה וחטאת תמות ואנן בעינן דתצא ותרעה בעדר והלכך לא מיתוקמא כלל כרבנן:



רבא אמר אפילו תימא רבנן - והיכי דמי דמשעבד לה כגון דאקנייה לה ניהליה והא דאמרת כיון דאקנייה לה הויא דנפשה הא לא [קשיא] דכי מקני לה במלתא דצריכא לה כו' דאמר לה אם תהא צריכה לשום כפרה תהא בהמה שלך וכיון דלא צריכא לה דהפר לה בעלה הויא שלו ותצא ותרעה בעדר:

היא מנא לה - הא בהמה הא קיימא לן מה שקנתה אשה קנה בעלה:

שקמצתה מעיסתה - כגון דהשרה לה מזונות על ידי שליש ותנן בפרק אע"פ (כתובות סד:) דלא יפחות לה בשבוע משני קבין חיטין והלכה זו וקיפחה ממזונותיה על יד עד שלקחה בהן בהמה זו:

איבעית אימא דאקני לה אחר - דאי קימצתה מעיסתה אמרינן נמי מה שקמצתה אשה קנה בעלה: א"ל שמואל לאבוה בר איהי כו' שלה [הא דאמרן] במשנתנו דאין טעונים לחם:

גלח - בתוך ימי נזירותו:

או שגילחוהו הקרובים - בתוך ימי נזירותו או שמיחה אע"פ שלא נתגלח בטלה נזירות:

ואם היו לו מעות סתומין יפלו לנדבה - ויביאו מהן עולות לקיץ המזבח דאין חוששין לדמי חטאת שבהן כדלקמן שהלכה היא בנזיר כך:

ואינן טעונין לחם - שאין כאן נזיר ואין אני יכול לקרות בו על כפי הנזיר:

המפריש מעות לנזירותו - והיו סתומין:

לא נהנין ולא מועלין בהן מפני שהן ראוין להביא בכולן שלמים - דבכל מעה ומעה שלהן יכול להביא בהן שלמים ובשלמים אמרינן (מעילה דף ו:) דליכא מעילה לפני זריקת דמים:

מעות מפורשין דמי עולה יביאו עולה - וה"ה דהוה ליה למיתני דדמי חטאת ילכו לים המלח:

שלאחר כפרה - שאם הפריש בהמתו ואבדה או מעות ואבדן והפריש אחרים תחתיהן ואח"כ נמצאו חטאת או דמי חטאת יוליך לים המלח והעולה תקרב עולה והשלמים לשלמים ונאכלים ליום אחד ואינן טעונין לחם דסברא הוא כו':

ותו ליכא - אלא הני ארבעה אילים שלא יהו טעונין לחם:

והא איכא - דתני לוי במתני' דאמר במס' מנחות (מח:) ובתוספתא דנזיר (פ"ד):

ושאר כל שלמי נזיר - לעיל איירי בשלמים:

ששחטן שלא כמצותן - דמצותן להביא בן שתי שנים לשם שלמי נזיר:

כמצותן קתני - דלא הוו אלא ארבעה:



א"ר יוחנן הלכה היא בנזיר - כך דהואיל וסתומין הן אע"פ שמעורבין הן יפלו לנדבה:

מותר נדר יהא לנדבה - והכא נמי כיון דהני מעות לא צריכי שכבר מת הוו להו מותר ויפלו לנדבה ואין חוששין לדמי חטאת שבהן:

אמטו להכי סתומין - תנן דיפלו לנדבה דאין הלכה בידינו אלא מסתומין:

אלא לר"ל - דמפיק ליה מן קרא מאי איריא סתומין אפילו מפורשין כיון דמת הוה ליה מותר ואמאי תני דמי חטאת ילכו לים המלח:

כבר פסקה תנא דבי ר"י - דלמיתה אזלא:

רק קדשיך - אשר יהיו לך וגו'. מי הן אותן קדשים שהן עכשיו ועתידים להעמיד אחרים תחתיהם שריבה הכתוב אשר יהיו לך הוי אומר ולדי קדשים ותמורתן ומה הן תקנתן כמו שנאמר לאחריו:

תשא ובאת אל המקום - שלא שינה בהן הכתוב משאר קדשים שעולים אל המקום כדכתיב בפרשת ויקרא אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד וכך כתוב בזבחי שלמים:

יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון - שיכניסם לכיפה בשביל שימותו ת"ל לאחריו ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח וגו' ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל לומר לך כשם שאתה נוהג בעולה נהוג בתמורתה כדרך שנוהג בשלמים נהוג בולדותיהם ולדותיהן לגבי עולה לא חשיב דאין עולה באה אלא זכר אבל שלמים אם זכר אם נקבה כתיב וכן נמי באשם ליכא ולד דאינו בא אלא זכר:

ת"ל רק - שאין הכתוב מדבר אלא בתמורת עולה ולדות שלמים ולא בולד חטאת ותמורת אשם ודם זבחיך ישפך דכתיב בקרא היינו שלמים:

ר"ע אומר אינו צריך - למעט אשם שהרי הוא אומר אשם הוא בהוייתו ולקמן מפרש מאי קאמר:

קתני יכול יעלם - כמו אמר מר יכול יעלם ת"ל ועשית עולותיך הבשר והדם טעמא דכתב רחמנא ועשית עולותיך משום הכי לא יומתו ולדי שלמים ותמורת עולה הא אי לא כתב קרא אזלי למיתה:

אמאי הא גבי ולדות חטאת הוא דגמרי מיתה - בלבד במס' תמורה (דף כא:) ולא גבי שאר ולדות קדשים ותמורותיהם:

אי לאו קרא - ועשית עולותיך הוה אמינא ולדי חטאת מתים בכל מקום שהן:



אבל וולדי קדשים - יעלו לבית הבחירה וימותו כדכתיב תשא ובאת:

קמ"ל - ועשית עולותיך דשרו להו לעולה ושלמים:

אלא אי מהלכתא - ולא קמ"ל מקרא ה"א הילכתא דלמיתה אזלה ולד חטאת ואשם רועה אבל אי אקריביה לא ליחייב עלה:

קמ"ל קרא - דכתיב רק ואין רק אלא למעט דהני הוא דמפרש בהו קרא ועשית עולותיך מקריב אתה ולדותיהן ותמורותיהם אבל ולד חטאת ותמורת אשם אי מקריב להו קאי עלייהו בעשה דלאו הבא מכלל עשה עשה:

אשם שניתק לרעייה - כגון תמורת אשם או שעברה שנתו או שנתכפרו בעליו או שמתו וניתק לרעייה שיצא וירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה שהקדיש ושחטו לשם עולה:

כשר - הואיל וסופו לכשיפול בו מום הוא נמכר ומביאין בדמיו עולת נדבה וקמ"ל טעמא דניתק הא לא ניתק אף שלא שחטו לשם עולה אלא ששחטו סתם אינו כשר:

דאמר קרא הוא בהוייתו יהא - דכל זמן שלא ניתק תורת אשם מעליו פסול. ע"א אשם שניתק כגון שהפרישו ואבד והפריש אחר תחתיו ואחר כך נמצא ובא גזבר ואמר ינתק זה לרעייה ועבר ושחטו לשם עולה כשר לזרוק דמו לשם עולה ולעשותו כליל כעולה אפילו לכתחילה משום דזה זכר וקדשי קדשים וזה זכר וקדשי קדשים דבאשם ועולה ליכא נקבה אבל שאר קדשי קדשים ששחטן לשם עולה אסור לזרוק דמן לשם עולה ואינן כליל כעולה דכשרין הן כי שחטן לשם עולה אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה אבל אין יוצאין מתורתן הראשונה אלא בחזקתן קיימו: טעמא דניתק הא לא ניתק לא שרי לזרוק דמו ולעשותו כליל כעולה דאמר קרא הוא בהוייתו יהא אבל גבי שאר זבחים דלעולם אסור לעשותן עולה שאע"פ ששחטן לשם עולה אסור לשנות ולזרוק דמן לשם עולה כדאמר במסכת זבחים (דף ב.) כל הני לישני [וליזול] הילכך לא איצטריך למיכתב הוא בהוייתו יהא. ע"א ניתק ושחטו לשם עולה כשר לזרוק דמו לשם עולה אבל לא ניתק פסול משום דלשם אשם לא מצי זריק ליה שהרי נתכפרו בעליו ולשם עולה לא דאמר קרא הוא בהוייתו יהא דכשם שקודם שנתכפרו אם שחטו לשם עולה אינו אלא לשם אשם הכי נמי כי נתכפרו הואיל ולא ניתק אכתי הוי בחזקת אשם ואינו זורק לשם עולה ולשם אשם נמי לא דהא נתכפרו אלא הדם ישפך והבשר ישרף אבל שאר קדשים כגון פסח שזקוק לרעייה אפילו לא ניתק מפסח לשם שלמים כשר לזרוק דמו לשם שלמים ולהקטירו לשם שלמים ואי קשיא לר"ע נמי איכא למימר אי מהילכתא ה"א כו' דנימא נמי אשם הוא קרב ואין תמורתו קריבה ולאו הבא מכלל עשה עשה לר"ע ליכא למימר הכי דבשלמא לת"ק דקא יליף מועשית עולותיך דהא כתיב עשה בקרא ועשית להכי איכא למשמע דקאי עליה בעשה אבל לר"ע ליכא למימר הכי דהא לא כתיב עשה בקרא ולא כתיב הוא קרב בקרא אלא הוא לחודא:

אמר מר הלכה היא בנזיר - דאע"פ שדמי חטאת מעורבים בהן יפלו לנדבה:

ותו ליכא - אלא בנזיר והאיכא הא דתניא:

ושאר חייבי קינין שבתורה - שהן בעולה ויורד:



שהפרישו מעות לקיניהן - ואח"כ העשירו כגון מצורע אם חייבי חטאת ועולה הן אם רצה להוסיף עליהן ולהביא מהן חטאת בהמה יביא:

מת והיו לו מעות סתומין יפלו לנדבה - ואין חוששין לדמי חטאת שבהן:

תנא נזיר וחייבי קינין דדמו ליה - דנזיר טמא מביא קינין והואיל דקי"ל גבי נזיר טמא הכי אמרי' נמי לגבי נזיר טהור שאם מת והיו לו מעות סתומין יפלו לנדבה: ולאפוקי מהא דתניא מי שהיה מחוייב חטאת ואמר הרי עלי עולה לנדבה והפריש מעות ואמר אלו לחובתי רצה להביא בהן חטאת בהמה לא יביא. לפי שיש לומר שמא שם עולה חל עליהן ולהביא עולת בהמה אי אפשר שמא לשם חטאת הפריש אותן המעות ולית להו תקנה וקמ"ל דהכי הוא גבי נזיר ודדמי ליה דחייב בחטאת ובעולה בבת אחת דהתם הוא דאמר הלכה דיפלו לנדבה אבל כל היכא דלא נתחייב בחטאת ובעולה על מעשה אחד לא אמרי' הכי אלא ילכו לים המלח: ע"א מי שהיה מחוייב חטאת דהיינו יולדת עשירה דמביאה חטאת עוף ולא עולת העוף ואמרה הרי עלי עולת העוף והפרישה מעות ואמרה אלו לחובתי רצתה להוסיף ולהביא חטאת בהמה לא תביא דהא אינה מחוייבת חטאת בהמה רצתה להביא עולת בהמה לא תביא שהיא לא נדרה אלא עולת העוף מת כלומר מתה והיו לה מעות סתומים ילכו לים המלח משום דאיכא למימר שמא לשם חטאת בלבד הפרישתן שהרי לא הוקבעו כולן ביחד לחטאת העוף ולעולת העוף דעל חטאת העוף היה החיוב בפני עצמו ועל עולת העוף. היתה נדורה בפני עצמו דכמפורש דמי והאי לאפוקי מהאי תנא דאמר ילכו לים המלח אבל גבי שאר חייבי קינין דחייבים להביא חטאת העוף ועולת העוף הואיל והוקבעו ביחד דעל שניהם נתחייבה בבת אחת הילכך כי מתה והיו לה מעות סתומין יפלו לנדבה דהויין סתומין מעליא:

אמר רב אשי הא דאמרי' - גבי מעות שאם היו מפורשין דדמי חטאת ילכו לים המלח ודמי עולה יקרבו עולה כו' לא תימא דלא הוו' מפורשין אי לאו דאמר אלו לחטאתי אלא אפילו [אמר] אלו לחובתי הרי אלו מפורשין ודמי חטאת ילכו לים המלח ודמי עולה יקרבו עולה וכו' והיכי דמי סתומים דאמר יפלו לנדבה כגון שהפרישן ביחד סתם ולא הוציא בשפתיו כלום:

אם נפלה דמי חטאת מביניהן - אם נאבד או נפרד כשיעור דמי חטאת מביניהן:

הרי הן כמפורשין - והשאר לא יפלו לנדבה אבל מביא בדמי חציין עולה ובדמי חציין שלמים בלא לחם:



תניא כוותיה דרבא אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי כו' - את השאר יביא חציו לעולה וחציו לשלמים דכיון דאמר אלו לחטאתי כמי שאבדו דמי וכמי שנפרדו דמי והשאר הוי להו כמפורשין:

ומועלין בכולן - בכל השאר דבשאר יש עולה ובעולה איכא מעילה:

ואין מועלין במקצתן - דאיכא למימר של שלמים הן ובשלמים ליכא מעילה לפני זריקת דמים:

דמי עולה יביא בהן עולה והשאר יפלו לנדבה - דכל היכא דמעורב חטאת ביניהן כסתומין דמי:

ומועלין בכולן - משום דמי חטאת שביניהם ואי קשיא והא אמרינן דמי חטאת לא נהנין ולא מועלין לא קשיא דהא דתני מתני' לא נהנין ולא מועלין בדמי חטאת משום דמת ואין ראויין להקרבה אבל כי לא מת מועלין בדמים שהרי ראויים להקרבה:

ולא במקצתן - [שמא] שלמים הן:

אבל בהמה הרי היא כמפורשת - שאם מת והניח ג' בהמות הרי היא כמפורשת משום דאית ביה היכר דהך דהויא נקבה לצורך חטאת והאי דהוי זכר עולה והאי דהוי איל בן ב' שנים לצורך שלמים וכיון דהויין להו כמפורשין חטאת תמות ושלמים יקרבו כדברי מתני':

ל"ש אלא תמימים - וכה"ג דפרשינן:

אבל בעלת מום - אם מת והניח ג' בהמות בעלי מומין כיון דלאו להקרבה קיימי אלא לדמיהן דסתמא דמילתא לצורך דמים הפרישו וכמעות סתומין דמיין ויפלו כולן לנדבה:

אבל נסכא - אם הניח ג' חתיכות כסף הוו להו כמפורשין הניח ג' חתיכות כסף כדי לקנות באחת מהן חטאת ובאחת מהן עולה ובאחת מהן שלמים דמי חטאת ילכו לים המלח:

ור"נ בר יצחק אמר אפילו נסכא - כסתומין דמי הואיל וראויין לעשות מהן מעות אבל ג' סואר של קורות כמפורשין דמי חד לחטאת וחד לעולה וחד לשלמים:

מ"ט דרבנן - דרב [נחמן ורב] יצחק דאמרי מעות הוו כסתומין ולא נסכא ולא סואר של קורות אי משום דמעות גמירי לה דהוו כסתומין אבל מידי אחרינא לא:

אלא מעתה ולא עופות - מסתמא הוו להו כמפורשין: וכ"ת ה"נ אלא הא דאמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות כו' בלקיחת בעלים. מן השוק שאם נאכל אחד מהם או פרח לאויר העולם קודם עשיית כהן יביא זוג לשני אלא ש"מ מדעופות הויין להו כסתומין . וכדרב חסדא בהמה וסואר של קורות נמי הויין להו כסתומין:



א"ל וליטעמיך הא דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר כו' - לימא נמי התם דכסתומין דמו דהא אמרת בהמה נסכא וסואר של קורות לאו כמפורשין דמו:

אמר ליה - לעולם אימא לך דמעות ולא נסכא מעות ולא סואר והא דאמרת מעות ולא עופות התם לא אפשר דליהוו כמפורשין דהא כתיב בהו ולקח ועשה דגלי לך רחמנא דלא ליהוו מפורשין אלא אי בעשיית כהן אי בלקיחת בעלים והא נמי דמותבינן לך מבהמה התם נמי לא אפשר דכסתומין דמו דמינכרא מילתא דכמפורשין דמו:



מי מצית אמרת דהאיך דהויא חטאת תקרב עולה - הא ההיא דלשום חטאת הויא נקבה והאי דעולה הוי זכר: מתיב רב המנונא ומי אמרינן דבהמה בעלת מום כסתומה דמיא והתניא כיצד אמרו האיש מגלח כו': ה"ג כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו בזמן שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירות ומת כו': הריני נזיר ע"מ שאגלח על מעות אבא אין זה מגלח על מעות אביו היו לו מעות סתומין כו'. וסדר המשנה אינה כן דמעיקרא הוה ליה למיתני מגלח על נזירות אבא אלא רב המנונא דבעי לאיתויי פירכא מינה טריחא ליה מילתא למיתני כיצד הוא מגלח והוא מדלג בה ונקיט בסיפא משום דבעי פרוכי מינה אין זה מגלח על מעות אביו הואיל וכבר מת אביו קודם שקיבל עליו זה נזירות אבל בסיפא דברייתא מפרש כיצד מגלח על נזירות אביו כדמפרש בסיפא דמתני':

היתה לו בהמה מופרשת - כלומר שהפריש ג' בהמות אבל לא פי' איזו לחטאת ואיזו לעולה:

מאי לאו אפי' בעלת מום - שהן בעלי מומין וקא חשיב להו כמפורשים דקאמר החטאת תמות והעולה תקרב כלומר תמכר ויביא בדמיה עולה וקשיא לר"נ דאמר בעלת מום כסתומה דמיא ויפלו דמיה לנדבה כדין מעות סתומין:

לא תמימה - הראויה ליקרב ומשום הכי הויין להו כמפורשין:

מאי איריא - דתני מעות כסתומין דמיין ליתני בהמה בעלת מום ואנא אמינא מדבהמה דמיא כסתומה כ"ש מעות:

הכי נמי - קתני דבהמה בעלת מום למאי קדישא לדמי ודמי מעות נינהו וכיון דקתני מעות לא איצטריך למיתני בעלת מום: מתיב רבא אשר נשיא יחטא וגו' והביא את קרבנו בקרבנו הוא יוצא:

יכול לא [יצא] בקרבן אביו - שהפריש אביו מן עבירה קלה שעבר כגון שבועת העדות ושבועת ביטוי:

על החמורה - שהבן חטא כגון שאכל חלב ודם או שנתחייב בחייבי מיתות בית דין:

תלמוד לומר - ואם נפש אחת תחטא והביא (את) קרבנו:

שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות - כדתנן (לקמן דף ל.) מי שהיה הוא ואביו נזירין והפריש אביו מעות סתומין כו' מדקאמר מעות ולא אמר בהמה שמע מינה דעל מעות הוא דמגלח ולא על בהמה:



בזמן שהן סתומין - כדתנן בשילהי מתני': ת"ל: ואם כבש יביא קרבנו בקרבנו יוצא כו' ואית דדרשי ליה מקרבנו קמא:

מן הקלה על הקלה - משבועת העדות לשבועת הפקדון או לשבועת ביטוי:

מן החמורה על החמורה - מחלב לדם מחייבי מיתות לחייבי כריתות . בשוגג:

שכן אם הפריש בהמה על - החלב. שאכל בשוגג והביאה על הדם שאכל בשוגג:

שהרי לא מעל - לפי שהוא קדושת הגוף ואי אפשר לו להוציאה לחולין לפיכך לא כיפר וכדאמרי' בפרק [בתרא] דכריתות דכיון דלא מצי מעיל כפורי נמי לא מכפר:

שהרי מעל וכפר - דכיון דלקח בהן חטאת אחר שלא הופרש לשמן הוה ליה כמפיק להו לחולין ומעל וכיון דמעל בו אמרי' וכפר דהוא קרבן מעליא:

ת"ל - וכפר עליו הכהן על חטאתו דלעולם לא כפר עד שיהא קרבנו לשום חטאו שאע"פ שמעל לא כיפר שהרי מעל במעות כל דבר שיוצא לחולין אית ביה מעילה והואיל דאית ביה מעילה כיפר:

קתני מיהת בהמה - שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו מאי טעמא לאו משום דכמפורשת דמיא מאי לאו אפי' בעלת מום:

מאי איריא דתני - אבל יוצא במעות שהפריש כו':

מתני' באשה מנוולת - שאינה שותה יין:

גמ' דאי ר"א - כיון דתגלחת מעכבתה שלא לשתות יין כדאמרינן בפרק ג' מינין (לקמן דף מו.) ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולן דברי ר"א הילכך כיון דלא גילחה אסורה ביין והוה לה ניוול כדכתיב (זכריה ט) ותירוש ינובב בתולות הילכך מצי מפר אע"פ שנזרקו עליה כל הדמים:



ולתנא דידן - כיון דאיזדריק עלה אחד מן הדמים לאלתר אשתריא בחמרא ולית לה ניוול וכיון דלית לה ניוול אינו יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת:

אינו יכול להפר משום בזיון קדשים - דהואיל ואין הבעלים מתכפרים בו אין הבשר נאכל:

מתקיף - לה ר' זירא אמאי. הוי בזיון קדשים לזרוק דמן שלא לשמן ויתיר בשר באכילה בזריקת דם שלא לשמן:

מי לא תנן הדם יזרק - שלא לשמן:

ואם היתה שבת - . לא יזרק. לפי שאין הבשר נאכל בשבת שאין צליית קדשים דוחה את השבת:

ואם זרק הורצה - ובלבד שאימורין מקטיר לערב:

אי דשחט עולה ושלמים - ברישא ה"נ דאפשר למיהוי להו תקנתא בזריקה אלא הכי קאמינא לך כגון דשחט חטאת ברישא דאי מיפר לה בעל תו לא הוי ליה תקנתא דה"ל כחטאת שנתכפרו בעליה:

ומנא תימרא דכל מאי דבעי שחיט ברישא כדתנן - אם גילח על אחת משלשתן יצא:

בד"א - כיון דנזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר בתגלחת טהרה הואיל ושותה יין בו ביום וכדאמרן:

אבל בתגלחת טומאה - אע"פ שנזרק עליה אחד מן הדמים יפר ר"מ אומר אפי' בתגלחת טהרה כו':

ות"ק אמר לך - משום תגלחת לא אפשר להפר דלא הויא עליה מנוולת משום תגלחת דאפשר לה בפאה נכרית ומיחזיא כאינה מגלחת:

ור' מאיר סבר בפאה נכרית איידי דזוהמא - דאית לה לא ניחא ליה ולכך יכול להפר לה לפי שיכול לומר אי אפשי באשה מגולחת:

מתני' גילח - בתוך ימי נזירותו או שגילחוהו קרוביו בתוך ימי נזירותו או שמיחה הבן תוך ימי נזירותו ואפילו ביום אחרון:

או שמיחוהו קרוביו - הרי זה בטלה נזירותו ודמי חטאת ילכו לים המלח:

לא נהנין ולא מועלין - כדאמר מר חטאות המתות ודמי חטאת ההולכין לים המלח בכולן לא נהנין ולא מועלין לא נהנין מדרבנן ולא מועלין משום דלאו בני הקרבה נינהו:

גמ' הלכה היא בנזיר - שהאיש מזיר ולא האשה:



וריש לקיש אמר - טעמא שהאיש מדיר את בנו בנזיר כדי לחנכו במצות:

ואי משום חינוך אפילו אשה - תהא מדרת את בנה בנזיר: בשלמא רבי יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר אמטו להכי בנו אין בתו לא. דהכי היא הלכה ואין משיבין כלל:

אלא לריש לקיש אפילו בתו - נמי ליהוי נזירה:

בנזיר אין - לשון נזירות אדם יכול להזירו כדהויא הלכה למשה מסיני ובלשון נדרים לא:

לא מיבעיא בשאר נדרים - כגון להדירו להביא קרבן דלית ליה ניוול דמותר לשתות ביין דיכול להדירו:

אלא אפילו בנזירות כו - בכולה שמעתא גרסינן אלא דריש לקיש וספרים שכתוב בהן ר' יוסי בר' חנינא שבשתא היא:

היינו דקתני מיחה או שמיחוהו קרוביו - דכי היכי דהלכה היא שהאיש מזיר את בנו הכי נמי הלכה שיכולין למחות: אלא לריש לקיש כל כמיניהון דקרובין דאמרי ליה לא תיגמריה מצות:

קסבר - ריש לקיש כל חינוך דלא חשיבי ליה כגון חינוך דנזירות דבזיונא הוא דקא מגלח ראשו לא ניחא ליה לבריה ומשום הכי יכולים למחות:

אהכי - מותר לו לגלח ואע"ג דעביד הקפה וקעבר על לאו דלא תקיפו דהכי הוא הלכה למשה מסיני:

אלא לריש לקיש - היכי עבר על הקפה דהוי מדאורייתא משום חינוך:

קסבר הקפת כל הראש - לא מיתסר אלא מדרבנן ואתי חינוך כו':

אהכי מגלח ומייתי קרבן - ולית ביה משום חולין בעזרה:

אלא לריש לקיש - דאמר דלא הוי טעם אלא משום חינוך כיון דלא חל עליה נזירות מדאורייתא אישתכח דקא מייתי חולין לעזרה:

כי קא מיטמא מייתי צפרים ואכיל כהן מליקה - ולית ביה לא משום חולין לעזרה ולא משום מליקה דהכי הלכה למשה מסיני:

אלא לריש לקיש - כיון דמדאורייתא לא מיחייב בנזירות אשתכח דקמייתי חולין לעזרה וקא אכיל כהן נבילה: ה"ג סבר לה כר' יוסי ברבי יהודה דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה וחולין בעזרה לאו דאורייתא.. והילכך כיון דמדאורייתא לא בעי שחיטא לא חשיבא נבילה ולא מייתי חולין לעזרה דאיסור חולין בעזרה ליתיה לרבי יוסי אלא מדרבנן ולמאן דקא מתרץ ידע ליה הכי היכא אמר רבי יוסי הכי:

מנין לחטאת העוף שבאה על הספק - כגון דלידה או דזיבה שאינה נאכלת:

תלמוד לומר - והדוה בנדתה והזב את זובו:

להקיש נקבה לזכר מה זכר מביא קרבן - בהמה על ודאי אכל חלב בשוגג וה"ה לודאי זיבה אף נקבה מביאה קרבן על ודאי לידה חטאת העוף:

מה זכר מביא - אשם תלוי על ספק אף נקבה מביאה קרבן על ספק לידה אבל עדיין לא שמענו אם ממין בהמה אם ממין העוף אלא ממה שלמדנו שמביא זכר על הספק מאותו מין שמביא על הודאי שלעולם מביאין בהמה אף נקבה ממין העוף שמביאה על הודאי מביאה נמי על ספק לידה וזיבה:

מה זכר מביא קרבן - על הספק ונאכל שהרי אשם תלוי נאכל אף נקבה שמביאה קרבן מן העוף על ספק יהא נאכל:



אמרת לא אם אמרת בזכר - לכך הוא נאכל:

שכן - אין בו אלא איסור אחד דדילמא שומן הוא מאי דאכל והשתא קמייתי חולין לעזרה:

תאמר בנקבה - דדילמא רוח הפילה או דבר שלא נתחייבה עליה קרבן וקא פגע בשני איסורין:

מאי שני - דקאמר דקא משוי לה למליקה ואית בה איסור נבילה וחולין בעזרה אלמא דסבירא ליה לר' יוסי דשחיטת העוף מן התורה וחולין בעזרה מן התורה:

ה"ג מתקיף לה רב אחא בר איקא דילמא - מאי שני איסורין בתרין איסורין מדרבנן דאיסור מליקה ואיסור חולין בעזרה ליתא אלא מדרבנן:

עד שיביא שתי שערות - דהיינו עד בן שלש עשרה שנה דמבן י"ב שנה ועד י"ג שנה אם אדם יודע לשם מי נדר ולשם מי הקדיש דבריו קיימין והכי תנן במסכת נדה בפרק יוצא דופן (דף מה:):

מאי לאו תנאי היא - ורבי דאמר עד שיביא שתי שערות קסבר דהלכה היא בנזיר שהאיש מדיר את בנו בנזיר ומשום הכי מדיר ליה עד שיביא שתי שערות ואע"ג שהגיע לעונת נדרים:

ורבי יוסי בר' יהודה - סבר דטעמא לא הוי אלא כדי לחנכו במצות והילכך כיון דהגיע לעונת נדרים ונפיק ליה מרשותיה תו לא מיחייב לחנכו במצות והיינו דקאמר עד שיגיע לעונת נדרים:

מופלא הסמוך לאיש - קטן שיודע להפלות ולומר בזמן שהוא סמוך לאיש דהיינו בן י"ג לשם מי נדר לשם מי קידש:

רבי סבר מופלא הסמוך לאיש מדרבנן הוא - דבודקין את נדריו אם יודע למי נדר שמקיים את דבריו והילכך הלכה למשה מסיני היא בנזיר דהאב מדיר את בנו בנזיר אתי דאורייתא ודחי דרבנן:

ור' יוסי ברבי יהודה סבר מופלא הסמוך לאיש מדאורייתא - נדרי מעליא הוו וכיון דמדאורייתא נפיק ליה מרשותיה דאב תו לא חיילי עלויה נדרי דאב איש הוי מבן י"ג שנה ולא בפחות שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י"ג אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב איש כדכתיב (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וגמירי שמעון ולוי בההיא שעתא בני י"ג שנה הוו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב.: ה"ג ואיבעית אימא דכולי עלמא כדי לחנכו במצות ומופלא הסמוך לאיש דרבנן ורבי דאמר עד שיביא שתי שערות דקסבר אתי חינוך כו': רבי יוסי אומר לידע וכו':

בשלמא לר' יוסי - דאמר האיש אינו מדיר את בנו אלא עד שיגיע לעונת נדרים:

היינו דקאמר אם קטן אני - שלא הגעתי לעונת נדרים אהא נזיר בשביל אבא ואם גדול אני שהגעתי לעונת נדרים אהא בשביל עצמי:

אלא לרבי - הא אע"ג דהוי גדול דהגיע לעונת נדרים ברשותיה: דאבוה קאי להזירו האמר עד שיביא שתי שערות ביד האב להזיר את בנו:



אלא - אליבא דרבי כגון דאמר אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי:

אי אייתי ב' שערות מעיקרא - כלומר הניחא דמתרצת מתני' כוותיה דרבי דלא מיחייב אלא בחדא נזירות אילו אייתי ב' שערות מקמי הזירו אבוה:

קאים בנזירות דידיה - כדקאמר איהו אם אני גדול שהבאתי שתי שערות שאיני נתפס בשל אבא אהא בשביל עצמי ואי אייתי שתי שערות לבסוף דהדירו אביו קאי בנזירות דאבוה ולא חייל עליה נזירות דידיה כלל דהא לא . קביל עליה נזירות אלא אם אינו נתפס בשביל אביו וכיון דעדיין לא הביא ב' שערות חל עליה נזירות דאבוה ולא חייל עליה נזירות דידיה כלל:

ואי אייתי באמצע - לא ידעינן אי בההיא שעתא דהדירו אביו אייתי ב' שערות אי לא מי ניחא והא כיון דאמר אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי אם אינו נתפס בשביל אביו ואפשר דקאים בשתים עשרה והגיע לעונת נדרים ועדיין לא הביא ב' שערות וחל עליו נזירות שלו ונזירות של אביו כיצד אתה פוטרו בנזירות אחת והא מיחייב למיקם בנזירות על שלו ועל של אביו: ה"ג הניחא לרבי יוסי ברבי יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים אלא לרבי דאמר עד שיביא ב' שערות מאי איכא למימר אמרי לרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דידיה ויתיב דאבוה. כלומר לר' יוסי דאמר דאין האב מדירו אלא עד שמגיע לעונת נדרים ניחא דלא חייל עליה אלא נזירות אחת אלא לרבי דאמר עד שיביא ב' שערות כיון דאמר אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי ושניהם יכולין להזיר אמאי לא מיחייב בשתי נזירות אמרי לרבי לית ליה תקנתא עד דעביד דיליה ודאבוה: [לישנא אחרינא] אלא לרבי דאמר כו' הא ברשותיה דאבוה קאים כל זמן שלא הביא שתי שערות וב' נזירות קביל עילויה דאפילו רבי מודה דלכשהגיע לעונת נדרים מצי מזיר עצמו ואפי' לא הביא שתי שערות ואהדירו אבוה הוא דפליגי: ומשני אלא דאמר בלשון זה אהא בשביל אבא כו' כלומר אי אבא מצי להדירני אהא נזיר בנדר אבא ואם לאו אהא נזיר בשביל עצמי וכיון דאביו יכול להדירו חד נזירות קביל לחודיה:

אי אייתי ב' שערות מעיקרא - קודם שהדירו אביו קאים בנזירות דיליה ולא בנזירות דאביו דיצא מרשות אביו:

ולבסוף - לאחר שבא לב"ד קאים בנזירות דאבוה דהא יש לאביו רשות בו וכיון דמצי אביו להדירו לא קביל עליה נזירות דיליה:

ואי דאייתי במצעי - אחר שהדירו אביו קודם שבא לב"ד ולא ידעינן אי הני ב' שערות הוו ביה כשהדירו אביו אי לא הוו ביה עד השתא הא השתא על כרחיך ימנה ב' נזירות מספיקא דדילמא לא הוו ביה שתי שערות מעיקרא עד השתא ונמצא נדור בשביל אביו וכשבא לפני ב"ד ואמר אהא בשביל עצמי ויהא נזיר נמי בשביל עצמו דהא הביא ב' שערות במיצעי ואי מייתי במיצעי מאי דודאי השתא אייתי ב' שערות ונמצא דנדר אביו נדר וכשבא לב"ד ואמר נמי אהא בשביל עצמי הוי נזיר בנדר דידיה וימנה ב' נזירות: מתני' ה"ג במתניתין האיש מגלח על נזירות אביו כו' כיצד מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות על נזירותו ומת ואמר הריני נזיר ע"מ שאגלח על מעות אבא אמר רבי יוסי הרי אלו יפלו לנדבה ואינו מגלח על נזירות אביו מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש מעות סתומין לנזירותו ומת זהו שמגלח כו':

גמ' מ"ט - אין האשה מגלחת על נזירות אביה:

הלכה היא בנזיר - שהבן מגלח ואין לנו ללמוד הימנו אלא מה שמסורת הוא בידינו בן ולא בת:

פשיטא - שהבן מגלח ולא הבת דאין לבת במקום הבן כלום והלכה למה לי:

מהו דתימא יורשין גמירי לה - שמגלחין על נזירות האב ולא שנא בן לא שנא בת במקום שאין בן:



קמ"ל הלכה - בן ולא בת:

ואם תימצי לומר פליגי ארישא - הוא דפליגי רבנן דאמרי שאף מגלח על נזירות אביו ולא שני להו לרבנן בין רישא לסיפא שבכולן האיש מגלח על נזירות אביו:

או אסיפא פליגי - דלרבנן סבירא להו איפכא דלמא מאי דשמיע להו מר' יוסי דאמר ברישא דאין זה מגלח על נזירות אביו סבירא להו לרבנן הוי מגלח ומאי דקא"ר יוסי בסיפא דהוי מגלח סבירא להו לרבנן דאינו מגלח: ה"ג ת"ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירות ומת זהו שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירותו . ומת ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי רבי אליעזר ור' מאיר ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על נזירות אביו. כלומר מדקאמרי רבי אליעזר ורבי יהודה בהאיך ברייתא זהו שמגלח אלמא דארישא ואסיפא פליגי והכי משמע זהו שאמרו (ע"מ) שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה נזיר בחיי האב שכבר נתחייב בקרבן אחד בפני עצמו אין מגלח על נזירות אביו ושמע מינה דארישא וסיפא פליגי ש"מ:

כל דקדים - נזירותיה מגלח על נזירות אביו או דילמא ירושה גמירי לה וכל מאן דהוי בר ירושה גמירי לה דזכי בהו:

ופלגא הוי כו' - וחולקין אותו בשוה זה יביא חציו וזה חציו ומייתו מבתיהן כדי להשלים קרבנותיהן עם מעות אביהן:

בעי רבא - היו לו בנים נזירין בכור ופשוט לגלח על נזירות אביו היכי שקלי ביה:

הילכתא גמירי לה - שמגלחין על נזירות אביהן ולא מחמת ירושה והילכך לא בעי לגלוחי לפום מאי דשקיל אלא בפלגא או דילמא ירושה היא שמגלחין בנזירות אביהן וכי היכי דשקיל האי בכור פי שנים בכל הנכסים הכי בהאי נמי מגלח פי שנים:

ובחולין הוא דאית ליה - לבכור פי שנים:

אבל בהקדש - לאחר שנקרב הקרבן ומבקשין לאוכלו לא שקיל פי שנים אלא חולקין ביניהם בשוה:

או דילמא - כי היכי דקני ליה פי שנים לגלח בהן הכי נמי לענין חלוקה לאחר שהקריבו קרבנותיהן אע"ג דמוקדשין הן שקיל בהו פי שנים:

כי גמירי הילכתא בסתם נזירות - היכא דתרוייהו קיימי בסתם נזירות אבל היכא דחד מנהון נזיר עולם לא או דילמא לא שנא:

ואת"ל הכא - כיון דנזירות דאבא ונזירות דברא נזירות דטהרה הוא מגלח הבן על נזירות האב:

בעי רב אשי היכא דאביו נזיר טמא והוא נזיר טהור - מהו להוסיף על מעות צפורין שהפריש אביו להביא בהן קרבנות וכן אם אביו טהור והוא טמא מהו להביא צפורים באותן מעות שהפריש אביו לנזירות טהרתו תיקו:

פרק חמישי - בית שמאי


מתני' בית שמאי אומרים הקדש טעות: כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון - בשחרית יהא הקדש ויצא לבן הרי זה הקדש וכן כשיעלה דינר של כסף או חבית של שמן כולן הקדש הואיל ויצאו בראשונה ואף על גב שלא נתקיימו דבריו שהוא סבור שיצא שחור ויעלה דינר של זהב וחבית של יין תחילה: