רש"י על הש"ס/נזיר/פרק ז

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי





מתני' במרים התרמודית - מתרמוד שם מקום:

שהיא מסוכנת והלכה ומצאה שמתה - ונטמאת עליה ואמרו חכמים כו':

גמ' קתני - במתני' ר' אליעזר אומר סותר את הכל והא שמעינן ליה דאמר דכל אחר מלאת שבעה סותר ותו לא והא הכא אחר מלאת הוא:

אמר רב מאי סותר נמי דקאמר ר"א סותר קרבנותיו - והכי קאמר יביא כל קרבנותיו לאחר שיטהר ואותו זבח ראשון שנזרק דמו לא עלה לו ולעולם הז' הוא דסותר ותו לא לדברי הכל ובהא פליגי ר' אליעזר סבר אותו זבח ראשון לא עלה לו ויביא אחר במקומו עם שאר קרבנותיו שהפריש לכשיטהר לאחר ז':

והכי נמי מסתברא - דאקרבנותיו קאי מדקתני וחכמים אומרים יביא שאר קרבנותיו ויטהר מכלל דלרבי אליעזר סבירא ליה דאף ראשון לא עלה לו וצריך להביא אחר: ענין אחר אמר רב מאי סותר נמי דקאמר ר' אליעזר סותר את קרבנותיו ולא מיבעיא זבח ראשון דאינו עולה לו אלא אותו שהפריש תחלה צריך להחליף ויביא אחר במקומו וחכמים אומרים אותו ראשון בלבד לא עלה לו וצריך להביא אחר במקומו אבל שאר קרבנות שהפריש אינו צריך להחליף אלא לכשיטהר יביא אותם ה"נ מסתברא דאקרבנות פליגי מדקאמרי רבנן דיביא שאר קרבנות ויטהר אלמא דשמעי מיניה דרבי אליעזר דאפי' אותן קרבנות שהפריש תחלה אינו יכול להביא לקרבנותיו ואמרו ליה רבנן מביא ומעשה נמי כו':

פרק שביעי - כהן גדול


מתני' כהן גדול ונזיר אין מיטמאין לקרוביהן - וכדמפרש בהן קראי לטומאה לקמן בגמ':

גמ' בשלמא כהן ונזיר - שמעינן להו הי מינייהו ליטמא תחילה דרבנן סברי כהן גדול שקדושתו קדושת עולם ורבי אליעזר סבר נזיר עדיף שכן מביא קרבן על טומאתו ויטמא כ"ג שאינו מביא קרבן על טומאתו ואל יטמא נזיר:



משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים - כלומר והא פשיטא לן דכ"ג שנמשח בשמן המשחה קודם שנגנז צנצנת המן ומקלו של [אהרן] ושמן המשחה בימי יאשיהו וכהן גדול שלא נמשח בשמן המשחה שעומד בכהונתו לאחר שנגנז שמן המשחה אפילו בבית ראשון ואין בינו לבין כהן הדיוט אלא שהוא מרובה בגדים שמשמש בח' בגדים בבגדי לבן ובגדי זהב וכהן הדיוט אינו משמש אלא בד' הא נמי פשיטא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה דמיטמא מרובה בגדים ולא יטמא משוח בשמן המשחה משום דאיהו עדיף שכן מביא פר העלם על כל המצות כמו צבור כדכתיב (ויקרא ד) ואם הכהן המשיח וגו' כלומר שהוא מביא קרבן על אשמתו כמו צבור על אשמתן אבל מרובה בגדים אינו דינו אלא כיחיד:

ומשוח שעבר - כלומר קודם שנגנז שמן המשחה ואירע קרי בכ"ג ומינו אחר תחתיו ומשחוהו ואחר כך כשנטהר כ"ג חוזר לעבודתו ושני עובר לו:

ומשוח שעבר לאו בר עבודה הוא - אלא אותו יה"כ כדאמרי' במס' יומא (דף יב:) ראשון חוזר לעבודתו ושני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכהן הדיוט משום דמעלין בקודש ולא מורידין:

כהן משוח מלחמה לא חזי לעבודה - כדאמרינן במס' הוריות:

והתניא משוח מלחמה קודם לסגן - דמשמע לכל דבר קודם לו דאיהו עדיף טפי במס' הוריות קאי:

דתלו ביה רבים - דעביד מלחמה בשביל רבים:

עד כאן לא פליגי - ר' אליעזר ורבנן אלא בכ"ג ונזיר דקאזלי בהדדי ואשכחו מת מצוה הי מינייהו ליטמא ברישא אבל חד לחודיה כו':

על כל נפשות מת לא יבא - לא בא אלא לקרובין דאי לרחוקים הרי כבר למדנו מכהן הדיוט והואיל ולא בא הכתוב להזהיר על כל נפשות מת אלא משום קרובין מה ת"ל לאביו לא בא אלא לומר לך לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה:

ולאמו - האמור בכהן גדול מה ת"ל:



לגזירה שוה לכדרבי דתניא רבי אומר - לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר וגו' והאי קרא בנזיר כתיב:

אין לי - שמיטמא לאביו ולאמו בנגעם ובזיבתם אלא נזיר כ"ג מנין:

אמרת לא יאמר אמו בכ"ג - שיש לנו ללמוד מן הדין שאינו מיטמא שהרי ק"ו הוא כו': אין כהן הדיוט מיטמא לאחיו אלא אם כן ישנו אחיו מאביו: אין כ"ג מיטמא לאחיו מאמו ולא מאביו ולא אפי' לאביו אע"פ שאין כהן הדיוט מיטמא לאחיו אלא בשביל שבא מכח אביו:

אם זכיתה מן הדין - אם למדת מן הדין שאין כ"ג מיטמא לאמו מה תלמוד לומר אמו אלא מופנה כו':

אשכחן כ"ג - דמיטמא למת מצוה נזיר מנלן:

ת"ל על (כל) נפש מת בנפש אדם הכתוב מדבר - שלא מצינו שנקרא נפש מת אלא אדם בלבד:

בנפש המטמאה לו לאדם בביאה - כיון שנכנס עמהם באהל הכתוב מדבר ואיזו זו נפש אדם ולא נפש בהמה וכיון דעל נפש מת לא יבא מדבר בנפש אדם ומשמע בין קרובי' בין רחוקים ולמה חזר הכתוב ואמר לאביו ולאמו אלא לאביו הוא דלא מיטמא כו':

עד שלא יאמר - שמיטמא למת מצוה הייתי מביאו מן הדין שנזיר מיטמא למת מצוה מה כ"ג כו':

נאמרו כללות בכ"ג - על כל נפשות מת לא יבא ונאמר כלל בנזיר על נפש מת דכל נפש במשמע בין קרובים בין רחוקים מה כלל האמור בכ"ג כו' אף כלל האמור בנזיר לאביו ולאמו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה:



ומה ת"ל אביו - שאם אתה אומר מן הכלל הייתי אומר לך עד שאתה דן כו' או כלך לדרך זו נאמר כלל בכהן הדיוט לנפש לא יטמא כו' אף כלל האמור בנזיר יהא מיטמא לכך הוצרך לומר בנזיר דלאביו לא יטמא:

והא מיבעי ליה לאביו - כלומר ועכשיו נמצאת אתה דן שצריך לומר בנזיר שלא יטמא לאביו ממש והואיל ואינו מיותר לכך מהיכן אתה דן דנזיר מיטמא למת מצוה:

אלא - מהיכן אתה לומד ממה שאמר לאחיו שאינו צריך דהשתא לאביו אינו מיטמא לשאר קרובין לא כ"ש ולאחיו מה ת"ל אלא לומר דלאחיו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה:

ולאמו אתא ליה לג"ש - למילף מינה אמו האמורה בכהן גדול לכדרבי וכדלעיל וגבי כ"ג ליכא למימר דהא דכתיב ביה ולאביו דלאביו ממש הוא דקאתי [דלא] יטמא לו דכיון דעל כל נפשות מת לא יבא לא אתא אלא בקרובים כדפירש ברישא דשמעתא שמע מינה דלאביו מייתר ליה וקאתא למימר דלאביו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה:

ולאחותו - דכתיב גבי נזיר למה לי:

לכדתניא הרי שהיה נזיר והולך למול את בנו ולשחוט את פסחו - והאי דנקיט להו אהדדי היינו משום דמילת זכריו ועבדיו מעכבין את פסחו:

ת"ל ולאחותו - וקאתא לאשמועינן דאע"ג דאזיל לדבר מצוה למצות מילה ופסח דאית בהו כרת אפי' הכי יניח מצות מילה ופסח ומיטמא למת מצוה:

ר"ע אומר - כשהוא אומר על נפש הרי רחוקין אמורין וכשהוא אומר מת הרי קרובין אמורין לאביו ולאמו מה ת"ל אלא לאביו ולאמו אינו מיטמא כו' ור"ע לא משמע ליה מאמו כלום אלא אגררא דאמר מאביו נסבה קרא:

ולאחיו מה ת"ל שאם היה כ"ג ונזיר כו' - דסד"א היכא דלא הוה ליה אלא נזיר או כהן ליטמא למת מצוה אבל היכא דהוה נזיר וכ"ג דאית ביה תרי אימא לא קמ"ל: ולאחותו לכדתניא הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו כו':

ולר"ע ג"ש לכדרבי מנא ליה - דכ"ג מיטמא בנגעו ובזיבתו של אביו דאילו לדידיה לא משמע ליה מלאמו כלל הא קאמר דאגררא נסבה קרא: אמר לך כיון דאמינא שאם היה כ"ג ונזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה. וכתיב ביה בכ"ג ונזיר לא יטמא להם במותם אבל מיטמא בנגעם ובזיבתם:

מה לי כ"ג לחודיה מה לי כ"ג כשהוא נזיר - דמיטמא בנגעו ובזיבתו של אביו כ"ש דכ"ג לחודיה מותר ליטמא בנגעם ובזיבתם:

מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין - דכיון דמישתרי ליה לגבי מת מצוה חד לאו אישתרי ליה נמי בתרי לאוי כגון כ"ג ונזיר:

ולאחותו למה לי - כלומר א"כ דלר' ישמעאל נפקא ליה כ"ג ונזיר משום מה לי חד לאו מה לי תרי לאוי אחותו למה לי למישרי פסח ומילה אכתי איצטריכא ולאחותו ס"ד כו':



ולרבי עקיבא מכדי לא שנא כהן גדול לחודיה ול"ש כהן גדול ונזיר - איכא למשמע מולאחיו דהשתא כהן גדול והוא נזיר מיטמא למת מצוה כל שכן כהן גדול לחודיה ולאביו נמי דאינו מיטמא משמע ליה מעל. כל נפשות מת כדלעיל הא דכתב רחמנא לאביו ולאמו לבתר הכי. למה לי הא קא משמע לן מעל כל נפשות מת:

צריכי דאי כתב רחמנא לאביו - ולא לאמו הוה אמינא לאביו הוא דאינו מיטמא משום דלא ברירא מילתא אי אבוה הוא דחזקה בעלמא הוא אבל אמו דודאי ילידתיה ליטמא לה קמשמע לן:

למשפחותם לבית אבותם - (ב"ב קט:) משפחת אב קרויה משפחה ולא משפחת אם קרויה משפחה: ולרבי עקיבא דאמר גבי נזיר נפש אלו רחוקים מת אלו קרובים האי על כל נפשות מת דכתיב גבי כהן גדול למה לי אמר לך צריכא:



על כל לאפוקי רחוקים - . דלא ליטמא: מת לאפוקי קרובים:

נפשות - שאם יצאת רביעית דם מב' מתים אינו מטמא להם:

מתני' נצל - מפרש בגמרא:

ועל אבר מן החי ועל אבר מן המת שיש עליהם בשר כראוי - דהיינו כדי שיכול לחיות ולהבריא אף על פי שאין עליהן בשר כזית:

חצי לוג דם - שתי רביעיות:

על עצם כשעורה על מגעו ועל משאו - אבל לא על אהילו:

גמ' קנטרנין - טירטוריו"ש ([[:קטגוריה:{קטן (טורטוריו"ש: גורמי|{קטן, (טורטוריו"ש: גורמי]][[קטגוריה:{קטן (טורטוריו"ש: גורמי]])} :

לקפחני - לנצחני:

כעס רבי יהודה - ואמר זו אינו משנה:



ועדיין יאמר על אבר ממנו מגלח - ובלבד שיהא עליו בשר כראוי ואע"פ שאין עליו כזית בשר על מת כולו לא כ"ש: כי אמר ר"מ דעל מת מגלח כי ההיא דאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל כו'. ובמס' חולין קאי וה"נ בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין יפה יפה אמר ר"מ דמיטמא ואע"פ שאין עליו בשר:

ורבא אמר - כי אמר ר"מ ברוב בניינו של מת או ברוב מניינו שאין עליהן כזית בשר ואין בין כולו רובע הקב עצמות דאע"ג דבעלמא לא הוי חשיב לענין טומאת אהל אא"כ שיהא בהן רובע עצמות גבי נזיר הוי חשוב כמת שלם הואיל דאית ביה רוב בניינו או רוב מניינו שהוא מיטמא עליו ומגלח עליהם:

שקרש - שנימוח ואח"כ קרש:

ומוהל שהרתיח - שיצא מבשר המת כמין מים והרתיח ליקרש ע"י רתיחות שהרתיח דכל הני נצל כבשר המת דמי ונזיר מגלח עליו:

נצל - לשון הפרש כמו ויצל אלהים (בראשית לא):

היכי דמי אילימא דלא ידעינן - אי ההיא משקה דקרש הוי מן המת כלומר דידעינן ודאי דלאו ממת הוא:

כי קרש אמאי מיטמא - הא ידעי' דלאו ממת הוא:

ואי מן המת הוא - בודאי אפילו לא קרש אמאי לא מטמא:

א"ר ירמיה בסתם - כלומר ספוקי מספקא לן אי דמת הוי אי לא הלכך אי קרש ודאי מגופיה של מת הוא ולא כיחו וניעו ואי לא קרש דלמא . כיחו וניעו הוא דהא ליכא כיחו וניעו במת טמא דכל המשקים היוצאים ממת טהורין חוץ מן הדם:

כי גמירי - דנצל מטמא ההוא דאתי מאדם אבל נצל דאתי מבהמה לא מטמא כנבלה:

או דלמא לא שנא והניחא - דלא איצטריך ליה למיבעי אית ליה נצל או לא אליבא דמ"ד דטומאה חמורה כלומר דטומאת נבלה הוי לעולם כל זמן דחזי לאכילה לגר הלכך כיון דנצל הוא לא חזי לאכילת אדם לא מטמא: אלא למ"ד דטומאה חמורה לעולם הוא עד דמיפסל מאכילת כלב הכא מאי. מי אמרי' כיון דאכתי חזי לאכילת כלב אכתי מטמא כזית נבלה או דלמא כיון דנמוח כעפרא בעלמא דמי ולא מטמא טומאה קלה:

עד לכלב - כל זמן שלא תיפסל מאכילת כלב שאינה מוסרחת כ"כ שהכלב אינו רוצה לאוכלה:

ת"ש - חלב נבלה שהמחהו באור שהתיכו באור:

טמא - דעדיין אוכל ראוי הוא:

המחהו בחמה טהור - דפרחה טומאתו:

ואי ס"ד דיש נצל לבהמה אפי' המחהו - בחמה ליהוי טמא כי חזר וקרש:

לעולם אימא לך דיש נצל לבהמה - והכא היינו טעמא דכי המחהו בחמה טהור דאימת קא ממחי ליה חמה לבתר דאסרח וכיון דאסרח תו לא חזי אפי' לאכילת כלב ומשום הכי טהור ואינו מטמא אפי' בטומאה קלה:

תנן התם כל הניצוק טהור - כל משקין שמריקין מכלי אל כלי אע"פ שנטמא תחתון וקילוח יורד משפה לשפה לא נעשה חיבור כדי לטמא העליון: חוץ מדבש הזיפים: מאותו דבש שהוא עבה ויכולין לזייפו לערב בו משקין אחרים וזיפים משמע לשון זיוף כדמפ' במס' סוטה בפ' בתרא (דף מח:):

והצפיחית - כמו כצפיחית בדבש (שמות טז) ברישקרי"ש ([[:קטגוריה:{קטן (ברישקי"ש: חלות|{קטן, (ברישקי"ש: חלות]][[קטגוריה:{קטן (ברישקי"ש: חלות]])} בלע"ז והואיל והן עבין נעשה תחתון כמו מחובר לעליון שהקילוח היורד למטה למשקין טמאין נעשה כולו טמא ואפילו העליון אבל דבש שלנו שאינו עב הואיל וצלול הוא ניצוק שבו טהור ככל המשקין:



בש"א אף נצוק מקפה של גריסין - פולין שנכתשו במכתש ונחלקו לשנים: [ושל פול] של פולין שלמות:

סולדת לאחוריה - שבשעה שמריקין אותו מכלי אל כלי ופוסק את הנצוק חוזר ראש הנצוק ועולה לו למעלה כלפי אחוריו וכחוזר ונוגע לעליונים דמי והוו טמאין:

יש נצוק לאוכלין - היה מריק מקפה של עדשים או של אפונים במקום מדרון למעלה ונטמאו תחתוני' בשעת שפיכה מי הויין העליוני' טמאין או לא גבי דבש הזיפים וצפיחית מ"ט אית בהו נצוק משום דאית בהו רירי דסולדות והני אוכלין לית בהו רירי והויין עליונים טהורים או דלמא גבי זיפים וצפיחית מ"ט נצוק שלהן טמא משום דסמיכין שהן עבים והני נמי סמיכין וליהוי נצוק שלהן טמא:

ת"ש חלב של מת טמא - ויש בו כזית והתיכו במחבת אע"פ שנתגלגל במחבת לא נעשה מפורד וטמא:

היה מפורד - אותו כזית מן המת והתיכו אע"פ שנתחבר ביחד טהור כיון דה"ל מפורד מעיקרא פרחה מיניה טומאה והאי דהדר חברו ביחד לא הוי חיבור דחיבור בידי אדם לא הוי חיבור:

ואי ס"ד אין נצוק לאוכלין - כי הוא שלם והתיכו במחבת נמי ליטהר דכיון דמגלגל ליה מזוית זו לזוית זו נפרד זה מזה ולא הוי ביה כזית במכונס אי נמי לכשהתיכו והריקו מכלי אל כלי ליהוי כמפורד וליטהר אלא לאו ש"מ דיש נצוק וחיבור הוא:

א"ר זירא - לעולם אימא לך אין נצוק לאוכלין והא מתני' דהכא אנא ומר בריה דרבינא תרגמינא דהכא במאי עסקינן כגון שלא הורק מכלי אל כלי ומעולם לא נענעו בכלי כלל:

דבהדי דמרתח ליה - שהתיכו במחבת במקום אחד ולא נענעו כלל וההוא חלב לבהדי דקא מהתך ליה סלק עמודא דנורא לפומיה דמנא ולא [מגיע] לא להכא ולא להכא ולא הוי נצוק כלל דכוליה הוה בהדי הדדי וקרש במקומו ולא נתפזר לכאן ולא לכאן משום הכי טמא:

ת"ש בש"א אף מקפה של גריסין - אלמא דיש . נצוק לאוכלין:

מידי איריא - כלומר לעולם אימא לך אין נצוק והכי הוא דקא מיבעיא ליה מי אמרי' דגבי שאר אוכלין כגון עדשים (מי אמרינן) כיון דסמוכות כגון מקפה של גריסין הוי חיבור או דלמא התם לא הוה טעמא אלא משום דאית ליה רירי במקפה של גריסין אבל בשאר אוכלין דלית בהו רירי לא הוה נצוק. לישנא אחרינא ת"ש ב"ש אומרים כו' מפני שהן סולדין לאחוריהן אלמא דלא הוה טעמא דנצוק אלא משום דאית ביה רירי וגבי שאר אוכלין הואיל דלית בהו רירי לא הוי נצוק מידי איריא לעולם אימא לך יש נצוק לאוכלין וכי קא מיבעיא לן אליבא דרבנן והכי קמיבעיא לן טעמייהו דרבנן דאמרי דהוי נצוק גבי דבש הזיפים טעמא משום דסמיכין והלכך כל אוכלין דסמיכין כגון עדשים אית להו נצוק אבל אליבא דב"ש לא מיבעיא לן דאינהו לא אמרי דהוי נצוק אלא משום רירי ואילו שאר אוכלין דלית להו רירי לא איצטריך לן למישאל:

תרווד - כף:

מלא פיסת יד - בלא אצבעות:

מלא חפניו - בהדי אצבעותיו:

וממאי דהאי קשרי אצבעותיו ולמעלה - דקאמר כלפי ראש אצבעותיו קאמר ומשום הכי מותבת מיניה לחזקיה דלמא למטה . מיד דלמא כלפי פיסת יד הוא דקאמר כוותיה דחזקיה וחזקיה כר"מ:



איזהו מת שיש לו תורת רקב נקבר ערום כו' - אבל אם נקבר בכסותו אפי' בארון של שיש אין לו תורת רקב לפי שכסותו שנרקבת עמו נעשית לו תערובות ואנו אין לנו הלכה למשה מסיני שיהא רקב מטמא אלא רקב הבא מן המת עצמו בלא תערובות וכן אם נקבר בארון של עץ ואפי' ערום או על גבי רצפה של לבנים הואיל והארון של עץ והתבן של לבנים עשוין לירקב נעשין לו תערובות ואין לו תורת רקב:

נעשו גלגלים זה לזה - נעשה כמי שנתערבו זה בזה ואין זה רקב גמור. גלגלין כלומר המגלגל זה לזה ונתערב זה עם זה וכשנתערב עמו כסות או רקבון אחר דמי ואפילו נקברו ערומים בארון של שיש הואיל דלא הוי רקב דמת אחד:

אמר רבא - כי קתני התם דרקב הבא מב' מתים טמא כגון שקברו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והרקיבו כל אחד בפני עצמו ועמד על מלא תרווד רקב ממת זה חצי תרווד וממת זה חצי תרווד מצטרפין למלא תרווד הואיל ולא נעשו גלגלין זה לזה מתחילה בשעה שהרקיבו אבל היכא דנקברו זה עם זה לעולם אימא לך דנעשו גלגלין זה לזה ואין לו תורת רקב:

גזז שערו וקברו עמו נעשה לו גלגלין - אבל כי לא גזז והניחו מחובר כמו שהוא לא נעשה לו גלגלין:

שערו העומד ליגזז - קודם מיתה כגון שהכביד עליו שערו כגזוז דמי ונעשה לו גלגלין ואין לו רקב:

הא לא גזז לא - ואע"ג דעומד ליגזז:

לא ה"ק גזז הוי גלגלין - כלומר מדרבה בר בר חנה ליכא למשמע מידי דהא דרבה בר בר חנה אמר דכי גזז הוי גלגלין אבל לא גזז לא אמר ביה ולא מידי ואכתי תיבעי לך:

מן העקב - מן מרגלותיו כלומר ממתנים ולמטה כי קאמר דמלא תרווד רקב טמא היכא דאתי מכוליה מת מכלפי גוייה שלמעלה דעיקר הגוף בו:

ואי ס"ד - רקב הבא מן העקב לא הוי טמא כי בא משני מתים אמאי טמא להאי רקב [זיל] להכא איכא למימר דדילמא דרך עקב קאתי וכן נמי להכא גבי אידך מת דילמא דרך עקב קאתי ואין לו תורת רקב אלא מדלא אמר הכי ש"מ דרקב הבא מן העקב יש לו תורת רקב:

ה"ד אי דאירקיב כוליה מת - כלומר לעולם אימא לך דרקב שבא מן העקב טהור והכי קבעינא מינך (תרווד) אי דאירקיב כולה מת וההוא מלא [תרווד] רקב דשקלית מיניה אתא ליה דרך עקב עד כלפי הראש על פני כולו של מת הכי נמי דאיכא למיפשט מההיא דרב נתן בר אושעיא דהוי טמא אלא כי קא מיבעיא ליה הכא כגון דארקיב חד אבר וההוא אבר עצמו דארקיב אתא ליה דרך עקב בלבד והכי קמיבעיא לן מי אמרינן כי גמירי רקב כגון דאתי מכל גוף דמת אבל היכא דאתי מן עקב לחודיה לא או דלמא לא שנא:



שכבת זרע במעי אשה מהו - כגון שמתה שהיתה בת בנים דסתם אשה בת בנים אית לה שכבת זרע במעיה או שנבעלה סמוך למיתתה:

מאי מי אמרינן כיון - דאכתי בשעת מיתתה לא נוצר עובר כי גופה הוא ולא הוי גלגלין או דלמא ש"ז מעלמא אתי לה והוי גלגלין ובאשה לעולם אין רקב עד דהויא בתולה או זקנה דלאו בת בנים:

פירשה - פרש שבתוך הגוף דהיינו ריעי מי נעשה גלגלין מי אמרינן כיון דלא מקיימה בחייה אי לא אכלה חיותא נמי דידה היא וכגופה דמי ולא הוי גלגלין וה"ה לפרש דאיש אלא איידי דקאי במילי דאשה מסיק לה נמי להא על שם אשה:

בעי רב אחא בריה דרב איקא עורו מהו - רוק היוצא לו לאדם שלא ע"י טורח אלא כיון שמערערו לתוך פיו וגרונו יוצא מי הוי ליה גלגלין ואית דמפרשי עורו עור האדם ממש:

כיחו וניעו - אינו יוצא אלא ע"י הדחק:

היכי משכחת לה - דלית ליה פירשא קודם שמת:

כגון דאשקייה מי דקלים - כדמפ' במס' שבת בפ' שמונה שרצים (דף קי.) מאי מי דקלים תרי דיקלי איכא במערבא ונפיק מעיינא דמיא מבינייהו כסא קמא מרפי ואידך משלשל ואידך כי היכי דעייל הכי נפיק:

וסכייה נשא - וסך גופו נשא שקורין טהרה והעביר השיער העומד ליגזז:

ושלקו במי טבריא - שהן חמים והופשט עורו ויצא כיחו וניעו:

נקטינן מת שטחנו - בריחים או ששחקו דק הרבה אין לו תורת רקב משום דרקב בעינן והא לא אירקיב:

מידי הוא טעמא - דרקב מטמא אלא משום דאיכא רקב בשר גידים ועצמות כדאמר עולא לעיל ה"נ איכא רקב של'. בשר גידין ועצמות ויש לו תורת רקב:

או דלמא - רקב הבא ממידי דכברייתו בעינן והא ליכא שהרי טחנו כבר ואין לו תורת רקב תיקו:

מת שחסר - אבר כל שהוא אין לו תורת רקב:

ולא תפוסה - כההיא דתנן לקמן (דף סד:) המוצא מת מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו ואילו הכא כיון דחסר אין צריך ליטול תפוסתו עמו:

ולא שכונת קברות - כי ההיא דתנן לקמן (שם) מצא שלשה הרי זו שכונת קברות וקנה מקומו ואילו היכא דחסר אבר אחד מהן אינו שכונת קברות ולא קנה מקומו:

איתיביה - בסיפא קאי לא אם אמרת במת שהוא מטמא באהל שיש לו רוב בניינו מטמא באהל ורובע הקב עצמות:

תאמר באבר מן החי כו' - שאין רקב שלו טמא והיכי דמי בחי דאין לו תורת רקב כגון דארקיב ביה חד אבר אבל במת כי האי גוונא יש לו תורת רקב ושמע מינה דאע"ג דלא אירקיב בו אלא אבר אחד יש רקב:

מי קתני הא דכוותיה במת - אלא לעולם לא קשיא והא קמ"ל דשום מת יש לו רקב כשהוא שלם ולא כשהוא חסר:

ושום חי אין לו רקב - דאי אירקיב כוליה ה"ל מת ולא חי ואי אירקיב חד אבר השתא י"ל במת אין לו תורת רקב בחי לא כ"ש:

בעי רבא הרקיב - חד אבר כשהוא חי בין שמיטפל עמו בין שאינו מיטפל ולאח"כ חזר והרקיב כולו מהו:

כי מטמא היכא דהרקיב כולו כשהוא מת - והאי כשהוא חי הרקיב מקצתו ואין לו תורת רקב:

או דלמא הא מיית - וכהרקיב כולו כשהוא מת דמי:

הא מת - לאחר כך יש לו רקב דאע"ג דהרקיב במקצת כשהוא חי:

מי קתני הא מת - לאח"כ אע"ג דנרקב מחיים דיש לו רקב לא הכי קאמר דשום מת יש לו רקב שום חי אין לו רקב:

בעי רבא נמלה שחסרה - כל שהו ואכלה מהו שיעור נמלה שלימה גמירי לה דכי אכיל חייב ואילו היכא דחסרה הוי פטור או דלמא בריה גמירי לה דכי אכיל בריה מיחייב וכי חסרה נמי חייב דהאיכא בריה ואמרינן רובו ככולו:



אמר רב יהודה מדסקרתא ת"ש - אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם וגו' (ויקרא יא) אי בהם יכול בכולם דכי נגע בכולם יהא טמא אבל לא במקצתו ת"ל וכל אשר יפול עליו מהם במותם כו':

ושיערו חכמים - שמגע עדשה יטמא שהוא כעדשה ששוה ככולו:

שכן החומט כו' - ומדקא בעי שיעור בריה כעדשה ש"מ שיעורא דבריה כולה בעינן ואי חסרה שיעורא נפקא לה מכלל טומאתה וה"ה לענין אכילה:

אמר ר' שמעיה כי בעינן שיעורא - דבריה במידי דכל ברייתו בכעדשה אבל גבי נמלה בפחות מכעדשה הויא בה נשמה דהא שלימה נמי לא הויא כולה כעדשה לא בעינן שיעורא ואכתי תבעי לך:

אמר רבא ת"ש [שדרה] שגירד רוב צלעות שבה - שעקר רוב צלעות שבה טהורה ואע"ג שהן מונחות בצדה:

ובקבר כו' - מפני שהקבר מצרפה להיות כמו שלמה הא לא גירד טמאה ואע"ג דליכא גולגולת בהדה וש"מ דשדרה או גולגולת תנן:

אידך - לא גירד עדיין תיבעי לך:

ששה דברים - לקמן קחשיב להו:

של טרסיים - צורפי נחשת ואמרי לה של אותה אומה ואמרי לה אורגים ודומה לו במסכת ע"ז (דף יז:) במעשה דרבי אליעזר כשנתפס למלכות דאמר להו רבם של טרסיים אני:

והניחוה באויר - כדי שלא יהיו מיטמאין באותן עצמות:

ונכנס תודוס הרופא - שהיה בקי ומומחה אם הן ממת אחד או משני מתים:

ואמרו אין כאן שדרה ממת אחד - ואין הנזיר מגלח על אהילו ואפילו לר"ע שהיה אומר בתחלה שאפי' היא באה משני מתים מטמא על אהילו חזר בו ר"ע:

טעמא משום דליכא ביה שדרה ממת אחד - קאמר דאין הנזיר מגלח הא איכא חדא דמת אחד מטמא באהל ואין מועיל הנחתו באוירא כלום והנזיר מגלח עליו ותפשוט דאו שדרה או גולגולת: לא לעולם אימא לך דשדרה וגולגולת ממת אחד בעינן והאי דקאמר להו הרופאים דקא מטהר להו לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שדרה וגולגולת דמת אחד כדי שיעור טומאת אהל דליכא אלא אפילו שדרה ממת אחד וגולגולת ממת אחד דלדברי ר"ע הוה מטמא לא איכא:

ת"ש ממניינא - דששה דברים על אבר מן המת הבא מב' מתים כגון הזרוע או השוק שיש בו שתי עצמות והאחד בא ממת אחד והאחר בא ממת שני וקרויין הן אבר אחד:

ר"ע מטמא וחכמים מטהרים - לפי שלא אמרו שיהא מטמא באהל אלא באבר ממת אחד ואבר מן החי הבא מאדם אחד וחצי קב עצמות הבא ממת אחד ורביעית דם הבא ממת אחד במגע ולא באהל ולדברי ר"ע אפי' באהל ועצם כשעורה ממת אחד ובכל אלו אומר ר' עקיבא שאפי' הן באין משני מתים הרי אלו מטמאין:



לעולם או שדרה או גולגולת תנן - כי קתני דששה דברים הן בהנהו דפליגי עליה רבים אבל בעצם כשעורה דלא פליגי עליה רבים אלא יחיד לא חשיב ליה ממניינא ולעולם או שדרה או גולגולת תנן וחשיב להו תרי וליכא בהו אלא ששה דסמי מכן שעורה ואיכא דאמרי כשעורה הוא ממנינא משום דאתיי' לה מן המת אבל אבר מן החי סמי מכאן:

ואיבעית אימא כי קתני כל היכא דנזיר מגלח על אהילו לאפוקי - עצם כשעורה. דלדברי הכל לא מיטמא נזיר על אהילו וא"ת רביעית דם דלא מיטמא באהילו וקתני לר"ע מיטמא נזיר באהילו דאיהו משמע ליה מעל כל נפשות מת לא יבא כדאמרינן לעיל (דף לח.) מנין לרביעית דם שמטמא באהל כו':

לא תשנה רביעית דם בחזרה - שחזר בו ר"ע דודאי לא חזר בו שלעולם היה סבור שרביעית דם הבאה מב' מתים מטמא באהל:

שהרי למודו בידו - למודו ערוך כך שהוא מטמא והנזיר מגלח וחכ"א כשהוא בא ממת א' ה"ז מטמא באהל אבל אין הנזיר מגלח עליו עד שיהא בו רביעית לוג:

עד ימיו - כלומר כל ימיו היה מטמא ר"ע שמא משמת חזר בו:

הושחרו שיניו - של ר"ש:

מפני תעניותיו - לפי שדרך גנאי היה משתעי עליה דר"ע ואמר אם משמת חזר בו:

ת"ש ב"ש אומרים רובע עצמות מן העצמות - שאמרו שמטמאין באהל ומזה עליהן בשלישי כגון שבא משני עצמות או משלשה עצמות אבל לא מעצם אחד:

וב"ה אומרים - רובע עצמות שאמרו מן הגויה בזמן שהוא בא מרוב הבנין או מרוב המנין אבל משאר איברים שאין רוב בנין או רוב מנין אינו מטמא באהל:

משני שוקים וירך אחד - ג' איברים כב"ש ויהא בהן רוב בניינו וב"ה אומרים מרוב המנין אבל לא משאר אברים הרי הוא יכול להתקיים דברי ב"ה כמו במפרקי ידים ורגלים שיהא בהן רוב מנין וג' אברים כב"ש:

שמאי אומר - רובע עצמות שאמרו אפילו הבא מעצם אחד מטמא באהל ומאי מעצם אחד כגון דאתי מן השדרה או מגולגולת:

מאי - מי הוי נזיר מגלח עליו או לא:

דחמירי - דאית בהו חומרא טפי משאר אברים:

ליתני - בה בהדיא ועל רובע עצמות הבא מן השדרה של שני מתים ומן הגולגולת של ב' מתים שר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין:



והא רבא הוא דאמר - לעיל (דף נ.) הא דקתני מן המת לא נצרכה אלא לרוב בניינו או לרוב מניינו אע"פ שאין בהן רובע עצמות ואע"פ שאין עליו בשר שהנזיר מגלח עליו וה"ה לשדרה וגולגולת שאין בהן רובע עצמות דהא חשיבי כי הדדי אלמא [כ"ש] דסבירא ליה לרבא דהיכא דאיכא רובע עצמות משדרה וגולגולת דנזיר מגלח עלה: אין הכי נמי דמעיקרא סבירא ליה דרובע עצמות גמירי אלא בתר דשמעה מר"ע דאמר השדרה והגולגולת ולא אמר בה רובע עצמות דהוה אמינא לרבי עקיבא דאע"ג דמשני מתים באים אית בהו טומאה ולרבנן עד דאתי ממת א' ומדלא תני הכי ש"מ דלכולי עלמא חצי קב עצמות בעינן בין בשאר עצמות בין ברוב בניינו ורוב מניינו בין בשדרה וגולגולת:

ת"ש שמאי אומר - רובע עצמות שאמרו אפי' בזמן שבא מעצם אחד או משדרה או מגולגולת אלמא דברובע סגי והוא שיהא משדרה וגולגולת: אמר רבי אליעזר זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל. מטמא באהל בין לתרומה וקדשים בין לנזיר ועושה פסח:

רובע ורביעית דם לא לכל - מטמא כלומר אפי' א' מכולם אינו מטמא: ומקצתן היו אומרים אף רובע עצמות ורביעית דם מטמאים את הכל:

וב"ד של אחריהן אומרים חצי קב כו' - אבל רובע עצמות ורביעית דם לענין אכילת תרומה וקדשים מטמאין באהל אבל לא ליסתור ימי נזיר ועושה פסח לטמא שלא לעשותו דבמקום כרת לא העמידו דבריהם:

מכדי אין הכרעת שלישית מכרעת - מכדי כל הכרעה שהיא במקצת כדברי זה ומקצת כדברי זה אינה הכרעה עד שתהא כולה כדברי א' מהן דהכרעה לשון שיקול ששוקל דברי שנים יותר מאחד ומה ראה ר' אליעזר לומר כך ב"ד של אחריהן כך היו אומרים:

אמר ר' יעקב בר אידי - לומר שעיקר הוא שהוא מפי שמעיה ואבטליון ואית דאמרי שאמרו מפי חגי זכריה ומלאכי:

על אלו דרישא למעוטי עצם כשעורה - שאין הנזיר מגלח על אהילו דסלקא דעתך אמינא הואיל ואיתא בטומאה לענין מגע ליטמא נמי באהל קא משמע לן דלא ואע"ג דהדר תני להו בהדיא בסיפא לא תיקשי ולא מידי משום דתני והדר מפרש וצריכי לפרושי דאי לא מפרש לה הוה אמינא דאפי' על מגעו ועל משאו לא יהא מגלח:

למעוטי אבן הסכוכית - אבן מסמא וזו היא אבן שמוטלת על גבי המת ברה"ר כדמפרש במס' שבת בפרק אמר ר' עקיבא (דף פב:) שאם הנזיר יושב עליה אע"פ שמטמאתו אינו מגלח עליה אבן מסמא אבן שומא ולישנא דקרא נקט דכתיב ושומת על פום גובא (בדניאל ו) כתיב לשון אחר אבן הסכוכית אבן המסככת על הקבר דקיי"ל כל המטלטלין מביאין את הטומא' בעובי המרדע חוץ מכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה:



חצי קב עצמות - מיטמא עליו על מגעו ועל משאו ועל אהילו ועל רובע עצמות לא מיטמא ואפי' על מגעו ועל משאו:

ותיפוק לי' משום עצם כשעורה - ומאי איריא רובע:

אלא דאקמח אקמוחי - ששחקן דק הרבה כמו קמח שנטחן שאין בו עצם כשעורה וקמ"ל דאי אית ביה חצי קב מיטמא על מגעו ועל משאו ועל אהילו פחות מחצי קב אפי' על מגעו אינו מיטמא לפי שאין בו עצם כשעורה:

ושיש עליו בשר כראוי - ש"מ דכי אין עליו בשר כראוי שאינו מגלח:

ריש לקיש אמר נזיר מגלח עליו - ממאי מדקא חשיב בסיפא על אלו שאין הנזיר מגלח אע"פ שמיטמא בהן ולא קתני בהדייהו אין עליו בשר כראוי אין הנזיר מגלח ש"מ דאע"ג דאין עליו בשר כראוי שהנזיר מגלח על אהילו:

ור' יוחנן אמר לך - כל היכא דתני מידי ומשמע ליה (חד) מכללא כגון הכא דתני ברישא אם יש עליו בשר כראוי מגלח:

אי לא - הדר תני לה בסיפא הוה אמינא אפי' על מגעו ועל משאו לא יהא נזיר מגלח להכי תנייה דעל אהילו הוא דאין הנזיר מגלח אבל על מגעו מגלח וכגון דלא אקמח אקמוחי ויש בו עצם כשעורה ואידך נמי דקתני כגון הסככות והפרעות אע"ג דאיכא למשמע לה מכללא מדלא קתני ברישא לכי הדר תני להו משום דקא מיטמא בהן וצריך הזאה שלישי ושביעי:

לאפוקי מדר"ע דאמר רביעית דם הבא משני מתים מטמא באהל - קמ"ל סיפא דממת אחד בעינא לה:

האי אבר מן המת - שאין עליו בשר כראוי:

היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה - אמאי אינו מגלח על מגעו ומאי טעמא דר' יוחנן:

ואי דלית ביה עצם כשעורה - ואין עליו בשר כראוי מאי טעמא דריש לקיש דאמר מגלח:

ואפילו הכי רבייה - למגע:

דתניא כו' על פני השדה זה המאהיל על פני המת - המוטל בשדה מדלא כתיב יגע במת בשדה:

בחלל זה אבר הנחלל מן החי - הנקצץ מן החי ויש בו לעלות ארוכה:

רובע עצמות - דמטמא באהל כדתנן ואהל רובע עצמות אלא שאין הנזיר מגלח על אהילו:

זה קבר סתום - שאין בו חלל טפח בין המת והגולל שמטמא:



דאמר מר טומאה בוקעת ועולה - ונעשה קבר כגופו של מת עצמו והמהלך עליו אע"פ שאין נוגע אלא מאהיל טמא:

ואילו גבי נגיעה אמר רב יהודה תניא - דעד כאן מיירי בטומאת אהל מדכתיב ביה על פני השדה ומכאן ואילך בנגיעה דהא הדר ביה קרא ואמר וכל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר: ה"ג במת זה המחולל מן המת ואין עליו בשר כראוי:

או בקבר אר"ל זה קבר שלפני הדיבור - כלומר שהעובדי כוכבים מטמאין במגע אע"פ שאין מטמאין באהל כדתניא קברי העובדי כוכבים אין מטמאין באהל אלא בנגיעה וכל שהיה קודם הדיבור קודם מתן תורה בין של עובדי כוכבים בין של ישראל קרי ליה קבר בן נח וקבר העובדי כוכבי' לאחר הדיבור כקודם הדיבור שאין מטמאין באהל לפי שלא ניתנה להם תורה ומש"ה קרי ליה קבר שלפני הדיבור: והאי אבר מן המת ומן החי שנחלל היכי דמי אי דאית בהו עצם כשעורה הא אירבו להו מהנוגע בעצם או בחלל אלא לאו דלית בהו עצם כשעורה ולא בשר כראוי וקא מרבי ליה רחמנא הילכך הואיל ואיתרבי ליה ליהוי נזיר מגלח עליו:

ורבי יוחנן אמר לך לעולם דאית ביה - עצם כשעורה ואם אינו ענין למגעו דנפקא ליה מהנוגע בעצם תנהו ענין למשאו אבל אם אין העצם כשעורה ולא בשר כראוי לעולם אין טומאתו כלום ואין הנזיר מגלח עליו: ואינו מתחיל למנות נזירות דטהרה עד שיטהר כו':

איבעיא להו הא דקתני עד שיטהר בשביעי קאי - כלומר עד דעביד הערב שמש בשביעי דהיינו שביעי ומיעל שמיני:

ומני ר"א היא - דאמר בפ' מי שאמר הריני נזיר מגלח (לעיל ד' יח:) מתחיל ומונה מיד משום וקדש את ראשו ביום ההוא אע"פ שלא הביא קרבנותיו:

או דלמא - מאי עד שיטהר דקאמר עד שיביא קרבנותיו דפרושי קמפרש:

ומני רבנן היא - דפליגי עליה ואמרי דאין מתחיל למנות עד שיביא אשמו דהיינו לאחר הבאת קרבנותיו וכל זמן שלא הביא קרבנותיו אינו מתחיל ואי איכא ספרים דכתיב בהו ומני ר"ש היא לאו שבשתא היא דברייתא תני לה להא דרבנן כר"ש:

מדקתני סיפא - אבל הסככות כו' מתחיל ומונה מיד מיום שביעי לפי שאינו מביא קרבן מכלל דרישא דאית ביה קרבן:

מאי עד שיטהר - דקאמר עד שיביא קרבנותיו במשמע דהיינו שמיני ומני רבנן היא דאמרי נזירות דטהרה עד יום שמיני לא חיילא:

מתני' אבל הסככות - דהיינו אילן המיסך על הארץ ויש טומאה תחת נוף בא' מהן ואינו ידוע כנגד מי: וכן תחת אבנים הפרועות היוצאות חוץ מן הגדר וטומאה תחת אחת מהן ואינו ידוע לאדם והלך נזיר תחתיהן:

ובית הפרס - שדה שנאבד בה קבר ונחרש:

וארץ העמים - שנזר בארץ ובתוך ימי נזירותו יצא ונכנס לארץ העמים אין הנזיר מגלח:



ואין סותר את הקודמין - והאי דתנן בפ' הריני נזיר מגלח (לעיל יט:) מי שנזר נזירות מרובה והשלים נזירותו ואחר כך בא לארץ כו' ב"ה אומרים נזיר כבתחלה וסותר את הקודמין התם הוי טעמא לפי שעשה נזירותו בח"ל ואין עיקר נזירות אלא בא"י אבל כאן שעשה ואחר כך יצא אינו צריך לסתור את הקודמים:

וספרו של מצורע - דהיינו אחר חלוטו הוא דהאי קרא וכבס בגדיו וגו' (ויקרא יד) בסוף ימי חלוטו כתיב דהיינו כשנתרפא מצרעתו כדכתיב ברישא דעניינא ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא וגו' ואז הוא מגלח כדכתיב וגילח את כל שערו ומתחילין ימי ספירו ולאחר ימי ספירו מגלח פעם שנית כדכתיב בההוא קרא גופיה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' וימי ספירו של מצורע אותן ימים שכתוב בהן וכבס המטהר וגלח את כל שערו ורחץ במים ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וימי גמרו של מצורע היינו ימי חלוטו דכתיב בהו (שם יג) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו אחר תגלחיות הללו של מצורע אינו סותר את הקודמין ואחר יתחיל למנות ימי נזירותו אלא למקום שפסק יתחיל והוא שתהא נזירות מרובה כדי שיהא בו גידול שיער ל' יום לאחר שנתגלח בתגלחיות שתים של מצורע ואף אותן ימים של ספרו ושל גמרו אין עולין לו למנין:

באמת אמרו - הלכה היא למשה מסיני ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע ימים הראשונים שכתוב בהן (שם) והסגיר הכהן שבעת ימים וכתי' והסגירו הכהן שבעת ימים שנית עולין לו ממנין ימי נזירותו ולקמן מפרש מהיכא גמיר:

גמ' איבעיא להו ארץ העמים משום אוירא - נמי גזרו עלה והיכא דאיכא אוירא בלא גושא כגון דנכנס בה בקרון או בספינה שלא פסע לארץ אלא נכנס בה באוירא קליש ליה טומאה:

או דילמא משום גושא - דטומאה חמורה הוא דגזרו עליה ולא משום אוירא דהיינו טומאה קלה ואם נכנס בה ברגליו כמאן דנגע בקבר דמי אבל בקרון לא:

ואי אמרת משום אוירא - היכא דאיכא אוירא בלא גושא מי הויא לה טומאה חמורה כולי האי דתיבעי הזאה שלישי ושביעי:

וכי קתני - ומזה בשלישי ושביעי אשארא אסככות ופרעות ולאו אארץ העמים:

הכי נמי מסתברא - דלא אכולהו קאי מדקתני כלים הנוגעים במת:

והני כלים בני הזאה נינהו - כלומר ואם נוגע נזיר בכלים הנוגעים במת צריך הזאה בתמיה:

אלא לאו שמע מינה - לאו אכולהו קאי אלא אשארא קאי אהנך [דבני] הזאה נינהו:



מאי לאו דרבי סבר משום אוירא - גזרו עליה ואילו הכא כיון דנכנס באויר מלמעלה כשהן פתוחין או דרך פתחים הוי טמא שהרי נכנס לאויר ארץ העמים:

ור' יוסי בר' יהודה סבר משום גושא - ולא משום אוירא וכיון דקרקעית שידה תיבה ומגדל מפסיק בינו לבין הגושא הוי טהור:

לא דכולי עלמא משום גושא - אבל הכא בהא קמיפלגי דרבי דמטמא קסבר אהל זרוק לאו שמיה אהל ולא הוי הפסק וכמאן דמהלך ממש על גבי קרקע דמי ור' יוסי בר' יהודה סבר דשמיה אהל: והתניא ר' יוסי בר' יהודה אמר תיבה מלאה כלים וזרקה על גבי המת באהל טמאה. וכל הכלים שבתוכה אלמא קסבר דאהל זרוק לאו שמיה אהל ולא הוי מפסיק כלל:

ואם היתה מונחת טהורה - דכיון דמונחת הויא לה כאהל קבוע ומצלת בפני הטומאה ולא הוי כאהל זרוק:

אלא דכולי עלמא משום אוירא - והיינו טעמא דמטהר ר' יוסי בר' יהודה משום דקסבר כי נכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן:

והתניא - דמסייעא ליה:

הנכנס כו' בקרון ובספינה ובאיסקריא - כלומר בספינה גדולה שיש בה איסקריא וקרי לה הכי על שם איסקריא שבה דהיינו תורן וקרוי פוש"ט (מש"ט: תורן) בלע"ז משום דמילתא דשכיחא גזרו בה רבנן והא מתני' ר' יוסי בר' יהודה היא:

ואיבעית אימא - דכ"ע משום גושא ולכ"ע נמי אהל זרוק שמיה אהל והאי דקא מטמא הכא משום דקסבר גזירה שמא יוציא ראשו ורובו חוץ משידה תיבה ומגדל ור' יוסי לא גזר:

והתניא - דמסייעא ליה דר' יוסי אינו מטמא עד שיוציא ראשו ורובו והא דתני ר' יוסי בר"י לעיל זרק תיבה מלאה כלים על פני המת טמאה לאו משום דקסבר אהל זרוק לאו שמיה אהל אלא כיון דזורקה קא מפיק לה מתורת אהל ומשוי לה תורת כלי ולעולם קסבר אהל זרוק שמיה אהל דקתני בסיפא ואם היתה מונחת טהורה אע"ג דאורחיה דמטלטל לה:

אמר רב חסדא לא שנו - דימי חלוטו אין עולין לו מן המנין:

אלא בנזירות מועטת - בזמן שקבל עליו נזירות שלשים יום [ונצטרע] כשעשה מהן עשרה ימים ונחלט שאין הללו ימים עולין לו מן המנין שאם אתה אומר עולין לו לא ישתיירו לו כדי גידול שיער לאחר תגלחיות של צרעת:

אבל בנזירות מרובה - שקיבל עליו מאה יום ונצטרע בתוך ימי נזירותו עד שלא עברו ל' יום ונתגלח בשתי תגלחיות של צרעת הואיל ועדיין נשתיירו שם ל' יום כדי גידול שיער אף ימי חלוטו עולין לו מן המנין ואינו צריך לשמור אלא ל' יום כדי גידול שיער טהרה לנזירות לאחר תגלחיות של צרעתו:

מתיב רב שרביא - מי מצית דייקת למתני' דבנזירות מועטת קאי והא קתני מתחיל ומונה מיד ואינו סותר את הקודמין ובאיזו נזירות קאי אילימא בנזירות מועטת של שלשים יום ומי מצית אמרת דאינו סותר את הקודמין:

והא בעי גידול שער - לאחר תגלחתו מן הצרעת וליכא דאין גידול שיער פחות משלשים יום:



אלא לאו בנזירות מרובה וקאמר מתחיל ומונה מיד - מאותו יום שעומד בו ומשלים לאותן ימים שלפני חלוטו אבל ימי חלוטו מיהא אין עולין לו:

בנזירות בת חמשים יום כו' - דאי אמרת דעולין לא פש ליה כדי גידול שיער לאחר תגלחת צרעתו הלכך דלבתר הכי מיבעי ליה למיתב תלתין יומין מנזיר דהא אית ליה גידול שיער:

מתיב רמי בר חמא נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק - שנטמא בספק ביום ראשון של נזירות וספק הוא לו אם נחלט ונרפא ביום ראשון של נזירותו:



אוכל בקדשים לאחר ששים ושותה יין ומטמא למתים לאחר ק"כ יום - שאילו היה טמא ודאי ומוחלט ודאי היה צריך לגלח לאלתר תגלחת צרעת ובסוף שבעה ימים דתגלחת לימי ספרו מביא קרבן צרעת ואוכל בקדשים ואח"כ למנות שבעה דתגלחת נזירות טומאה ואח"כ למנות שלשים דנזירות טהרה מפני שהצרעת דוחה לתגלחת דנזיר כדתנן לקמן באידך פירקין (דף נט.) דתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי ולא בזמן שהוא ספק ונמצא אוכל בקדשים לאחר שבעה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה יום אבל עכשיו שהוא טמא מספק ומוחלט מספק שאינו יכול לגלח תגלחת צרעת לאלתר לפי שאינה דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ספק הלכך שוהא אוכל בקדשים לאחר ששים כו' כיצד בא לו לגלח תגלחת צרעת לאלתר אומרים לו שמא לא היית טמא ולא מוחלט ואי אתה רשאי לגלח עד שלשים יום בא לו לסוף שלשים וביקש לשתות יין אומרים לו טמא היית ולא מוחלט ותגלחת ראשונה שעשית היא תגלחת טומאה ואי אתה מותר לגלח כל שלשים יום מפני שחלה עליו נזירות טהרה ועומד שלשים יום ומגלח הרי ששים יום בא לו לשתות יין אומרים לו מוחלט היית ולא טמא והללו שנים תגלחיות שעשית הן שתי תגלחיות של צרעת ועכשיו צריך אתה להתחיל למנין נזירותך ועשה שלשים יום ומגלח הרי תשעים יום בא לו לשתות יין אומרים לו שמא מוחלט וטמא היית ושני תגלחיות הראשונות היו לשם צרעת והשלישית לתגלחת טומאה מעכשיו מתחיל נזירות טהרה וחוזר ומונה שלשים והרי הן מאה ועשרים יום וארבע תגלחיות נמצא אוכל בקדשים לאחר ששים יום ממה נפשך דתגלחת צרעת ודאי קודמת וכיון שהביא קרבן צרעתו הותר בקדשים אבל ביין לא הותר עד לאחר מאה ועשרים יום כמו שפירשתי:

ותני עלה - בתוספתא:

במה דברים אמורים בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה - והיה טמא בספק ומוחלט בספק ביום ראשון של נזירות אוכל בקדשים לאחר שני שנים דשמא לא היה טמא ולא מצורע ואינו אוכל כל שנה ראשונה עד סופה ובסוף שנה ראשונה יש לומר טמא היה ולא מצורע ומכאן ואילך מתחיל נזירות טהרה ואין מגלח עד סוף שנה שנית ועדיין יש לומר שמא מצורע וטמא היה ושתי תגלחיות ראשונות לא עלה לו אלא לצרעת ותגלחת שלישית עלתה לו לנזירות טומאה ומכאן ואילך מתחיל נזירות טהרה ואינו מגלח עד סוף שנה רביעית נמצא אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ממה נפשך לפי שכבר גילח שני תגלחיות ותגלחת דצרעת קודמת בכ"מ כדאמרן ונמצא שותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעה שנים:

ואי ס"ד - דבנזירות מרובה מסלק סלקי ליה ימי חלוטו דשהוי ימי חלוטו עולין לו למנין נזירות טהרה:

תסגי ליה - אלא מדאינו יכול לשתות ביין עד לאחר ארבעה שנים ש"מ דאפי' בנזירות מרובה אין ימי חלוטו עולין לו מן המנין וקשיא לרב חסדא: ועוד מתיב רב אשי אין לי אלא ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין. דכתיב (במדבר ו) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא ואח"כ והזיר לה' את ימי נזרו והימים הראשונים יפלו ומעכשיו התחיל להזיר לה' ימי נזרו לאחר שהביא כפרתו:

ימי חלוטו - שאם מצורע ומוחלט בתוך ימי נזירותו:

מנין - שכ"ז שיהא מגלח לא היו עולין לו מן המנין נזירות טהרה:

(את הקודמים) - והואיל וימי חלוטו אין סותר בהן את הקודמין יהו עולין לו מן המנין:

נזיר בקבר - שנזר והוא בבית הקברות ששערו ראוי לתגלחת נזיר כדאמרינן בהריני נזיר [מגלח] (לעיל טז:):

אין עולין לו - ימי טומאתו מן המנין ואין סותר בהן את הקודמין לפי שאין לו קודמין ימי חלוטו כו':

ימי ספרו - אותן ימים שכתוב בהן וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים (ויקרא יד):

מנין - שלא יהו עולין לו למנין נזירות טהרה:



מה ימי חלוטו טעון תגלחת - וצפורין כדמפרש בהו קרא:

גמרו - היינו ימי חלוטו: ימי הסגרו אלו ימים שהוא מוסגר קודם שמוחלט פעמים י"ד יום ונטהר בתוך ימי הסגר שהן עולין לו אותן ימים:

אבל ימי הזב כו' - שאינם טעונין תגלחת ועוד לא נטמאו בטומאת מת הרי אלו עולין לו מן המנין:

קתני מיהת לא אם אמרת כו' תאמר בימי חלוטו - שאין מבטל בהן את הקודמין במאי אילימא בנזירות מועטת והא בעינן גידל שיער אלא לאו בנזירות מרובה וקתני שאין עולין לו מן המנין וקשיא לרב חסדא:

שמע מינה - דמהא תיובתא ש"מ וא"ת לוקמה בנזירות חמשים יום כדלעיל הא לא אפשר דהא קתני לה דומיא דימי טומאה דמה להלן פסיקא לן דאין עולין אף כאן אין עולין:

מתני' לא תהא זו קלה מן השרץ - ומה על טומאת השרץ שאין הנזיר מטמא כלום חייבין עליו משום ביאת מקדש על טומאה מן המת שהוא טעון הזאה ג' וז' אינו דין שיהו חייבין עליה משום ביאת מקדש ואף ע"פ שאין הנזיר מגלח עליה:

גמ' ור' אליעזר מר' יהושע - סתמא דהיינו ר' יהושע בן חנניה הא גמר לה והא מר' יהושע בן ממל כו':

לערדסקיא - שם מקום:

בן פתר ראש - כך שמו:

אמרתי לו - לר' מאיר כלום בקי אתה בר' יהושע בן ממל אמר לי הן ואמר לי משום ר' יהושע כל טומאה כו':

אמרו ש"מ כל שמעתתא דמתאמרא בבי תלתא - דשלישי שמע משני ושני מראשון דהאי מאן דבעי למימר להאי מילתא לא מצטרכא למימר אלא קמאי ובתראי ומציעאי לא כדתנן במתני' ר' אליעזר ור' יהושע ולא קחשיב ר' יהושע בן ממל בהדייהו:

אמר נחום הלבלר כך מקובלני מר' מיאשא שקיבל מן הזוגות - יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח שמעיה ואבטליון הלל ושמאי וזוגות שקיבלו מן הנביאים חגי זכריה ומלאכי ונביאים קיבלו הלכה למשה מסיני: ה"ג הזורע את שדהו שני מיני חטין אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת דהואיל ובשדה אחת זרען אע"פ שהן שני מינים הואיל ושניהם מין חטין אינו חייב אלא פאה אחת אלא א"כ שם דעתו לחלקן ולעשות מהן שתי גרנות ואית ספרים דכתיב בהו הזורע שבת וחרדל אני"ס (אניי"ד: שֶׁבֶת (צמח ריחני)) בלע"ז ותו לא ואנן לא גרסינן לה:

ואילו יהושע וכלב - דהוו מציעאי לא קחשיב אלמא דקמאי ובתראי אמרי' ומציעאי לא אמרינן ומן הנביאים ואילך קחשיב כולהו כחדא מפני שהיו מבית שני ואילך: מתני' רביעית דם שהיא מטמאה כו' אינו דין שהנזיר מגלח על מגעה ועל משאה. וה"ה דהוה ליה למימר על אהילות דלרבי עקיבא אית ליה האי סברא אלא משום דלגבי שעורה דקמייתי ליה מיניה מקל וחומר לא מצי אמר על אהילות לא אמר נמי גבי רביעית דם:

אין דנין כאן מק"ו - ובגמ' מפרש (מאי קאמר: אין דנין כאן ק"ו). לפי שאין דנין קל וחומר מהלכה:



גמ' איבעיא להו - האי דקאמרי במתני' ר' אליעזר ור' יהושע דאין דנין ק"ו היכי קאמרי מי אמרינן עצם כשעורה הלכה למשה מסיני דנזיר מגלח עליו ורביעית דם קל וחומר מעצם כשעורה דנזיר מגלח עליו ואין דנין קל וחומר מהלכה אי . לאו במידי דתרוייהו גמירי לה מקרא או דילמא הכי קאמר רביעית דם הלכה למשה מסיני דמטמא את האדם באהל ועצם כשעורה קל וחומר כלומר ומעצם כשעורה קא גמרינן קל וחומר דברביעית דם יהא נזיר מגלח וקאמר ליה אין דנין ק"ו מהלכה שאין למידין קל וחומר ממידי דלא גמירי לה אלא מהלכה אי לאו דאתיא ליה מן המקרא:

ת"ש עצם כשעורה [הלכה] - שהנזיר מגלח עליו ורביעית דם קל וחומר ואין דנין קל וחומר מהלכה:

פרק שמיני - שני נזירים


מתני' שני נזירים - שקיבלו עליהם נזירות ביחד:

שאמר להן אחד ראיתי את אחד מכם שנטמא - ה"ז נאמן להחזיקו בחזקת טומאה כל זמן שאין מכחישין אותו דהא או הודע אליו חטאתו כתיב (ויקרא ד) (או הודע אליו) מכל מקום:

ואיני יודע איזה מכם - משלימין לנזירותן ומגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה בשותפות:

ואומר - אחד מהן:

אם אני הוא כו' - ועדיין אינן מותרין לשתות ביין לפי שיכול לומר על כל אחד שמא טמא היה ותגלחתו שגילח עכשיו היא תגלחת טומאה אלא חוזרין וסופרין עוד שלשים יום ומביאין קרבן טהרה בלבד מן השותפות:

ואומר - אחד מהם אם אני הוא הטמא קרבן טומאה היה שלי וקרבן טהרה שלך וזה של עכשיו קרבן טהרה כו' ומעכשיו מותרין לשתות ביין:

גמ' אבל הכא - כיון דהוו תלתא שנים נזירים והאי דקאי גבייהו אע"ג דקיימי ברה"י הויא ליה ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור:

אמר רבה בר רב הונא - כגון דקאים האחד בלבד ואומר ראיתי טומאה שנזרקה לביניכם מבפנים דלא הוו להו אלא תרי כבועל ונבעלת:

דיקא נמי - דלא קאי בהדייהו דקאמר ואיני יודע דאילו הוה קאי בהדייהו אי אפשר דלא הוה ידע:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/נזיר/פרק_ז&oldid=2792195"