רש"י על הש"ס/נזיר/פרק ה

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי





קמ"ל הלכה - בן ולא בת:

ואם תימצי לומר פליגי ארישא - הוא דפליגי רבנן דאמרי שאף מגלח על נזירות אביו ולא שני להו לרבנן בין רישא לסיפא שבכולן האיש מגלח על נזירות אביו:

או אסיפא פליגי - דלרבנן סבירא להו איפכא דלמא מאי דשמיע להו מר' יוסי דאמר ברישא דאין זה מגלח על נזירות אביו סבירא להו לרבנן הוי מגלח ומאי דקא"ר יוסי בסיפא דהוי מגלח סבירא להו לרבנן דאינו מגלח: ה"ג ת"ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירות ומת זהו שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירותו . ומת ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי רבי אליעזר ור' מאיר ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על נזירות אביו. כלומר מדקאמרי רבי אליעזר ורבי יהודה בהאיך ברייתא זהו שמגלח אלמא דארישא ואסיפא פליגי והכי משמע זהו שאמרו (ע"מ) שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה נזיר בחיי האב שכבר נתחייב בקרבן אחד בפני עצמו אין מגלח על נזירות אביו ושמע מינה דארישא וסיפא פליגי ש"מ:

כל דקדים - נזירותיה מגלח על נזירות אביו או דילמא ירושה גמירי לה וכל מאן דהוי בר ירושה גמירי לה דזכי בהו:

ופלגא הוי כו' - וחולקין אותו בשוה זה יביא חציו וזה חציו ומייתו מבתיהן כדי להשלים קרבנותיהן עם מעות אביהן:

בעי רבא - היו לו בנים נזירין בכור ופשוט לגלח על נזירות אביו היכי שקלי ביה:

הילכתא גמירי לה - שמגלחין על נזירות אביהן ולא מחמת ירושה והילכך לא בעי לגלוחי לפום מאי דשקיל אלא בפלגא או דילמא ירושה היא שמגלחין בנזירות אביהן וכי היכי דשקיל האי בכור פי שנים בכל הנכסים הכי בהאי נמי מגלח פי שנים:

ובחולין הוא דאית ליה - לבכור פי שנים:

אבל בהקדש - לאחר שנקרב הקרבן ומבקשין לאוכלו לא שקיל פי שנים אלא חולקין ביניהם בשוה:

או דילמא - כי היכי דקני ליה פי שנים לגלח בהן הכי נמי לענין חלוקה לאחר שהקריבו קרבנותיהן אע"ג דמוקדשין הן שקיל בהו פי שנים:

כי גמירי הילכתא בסתם נזירות - היכא דתרוייהו קיימי בסתם נזירות אבל היכא דחד מנהון נזיר עולם לא או דילמא לא שנא:

ואת"ל הכא - כיון דנזירות דאבא ונזירות דברא נזירות דטהרה הוא מגלח הבן על נזירות האב:

בעי רב אשי היכא דאביו נזיר טמא והוא נזיר טהור - מהו להוסיף על מעות צפורין שהפריש אביו להביא בהן קרבנות וכן אם אביו טהור והוא טמא מהו להביא צפורים באותן מעות שהפריש אביו לנזירות טהרתו תיקו:

פרק חמישי - בית שמאי


מתני' בית שמאי אומרים הקדש טעות: כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון - בשחרית יהא הקדש ויצא לבן הרי זה הקדש וכן כשיעלה דינר של כסף או חבית של שמן כולן הקדש הואיל ויצאו בראשונה ואף על גב שלא נתקיימו דבריו שהוא סבור שיצא שחור ויעלה דינר של זהב וחבית של יין תחילה:



ובית הלל אומרים - הואיל ולא נתקיימו דבריו אין הקדשו קדוש לישנא אחרינא יצא לבן בש"א אותו שחור שיצא תחלה אחר הלבן הראשון הוי הקדש וכן דינר וכן חבית של יין:

גמ' הכא נמי גבי הקדש לכי מיגליא מילתא - דיצא שחור תחלה להוי קדוש ולא השתא כי. נפק לבן ברישא דהא לא איגליא מילתא כדקאמר:

לכך נאמר ראשון - דהכי קאמר שחור ראשון שיצא יהא הקדש דמשמע דאית ליה שוורים שחורין הרבה ועלייהו סמכא דעתיה דהכי אמר שור שחור לכשיצא ראשון משאר שוורים שחורין יהא הקדש וכשיצא שחור אחר הלבן הרי יצא ראשון לשאר שוורים שחורין ואיגלאי מילתא דעליה קאמר ולא אלבן:

והא שור שחור קאמר - דמשמע דשחור שיצא תחילה קודם ללבן דמי לא עסקינן דלית ליה אלא חד שחור ומש"ה קאמר דאם יצא תחלה יהא הקדש אבל אם הקדימו לבן לא יהא שחור הקדש:

לא צריכא דאית ליה תרי ותלת - שחורין ואיזה שיצא תחלה יהא הקדש ומש"ה לא חשיב כלום יציאתו של לבן:

וב"ה אומרים א"כ - כדקאמרת דלא חשיב אלא איזה מן השחורים שיצא תחלה ליתני שור שחור שיצא בראשון תחלה לשחורין אלא כיון דתני שיצא ראשון משמע דבעי דליפוק שחור ראשון לכולהו ואפי' בריש לבן וכיון דנפיק לבן תחלה לא כלום הוי:

א"ל אין ודאי הקדש בכוונה הוא - דודאי להקדש שחור איכוין ולהכי קרי ליה הקדש טעות משום דאטעייה לדיבוריה קמא דהכי הוה ליה למימר שחור שיצא מביתי ראשון דהוה משמע שיצא תחלה לשאר שוורים אבל כיון דאמר שור שחור משמע דלא סמכא דעתיה אשחור דלבן נמי בכלל שור הוא להכי קרי ליה הקדש טעות שהטעה דיבורו שאמר שור ל"א למאי דפרישית במתני' דבש"א דלבן הוי הקדש ילפינן ליה תחלת הקדש כדמחית איניש מידי בקדושה מסוף הקדש דהיינו תמורה שהיא באה מכח הקדש אחר מה תמורה אפי' בטעות כדאמרינן במסכת תמורה בפרק יש בקרבנות (ד' יז.) והיה הוא ותמורתו יהיה קודש יהיה לרבות שוגג כמזיד שאם סבור לומר זו תמורת עולה ואמר זו תמורת שלמים או תמורת שלמים ואמר זו תמורת עולה הרי זו תמורה אף הקדש אפי' בטעות שאם סבור להקדיש שחור והקדיש לבן או לבן והקדיש אדום הרי לבן ואדום מוקדשים וב"ה אומרים הני מילי תמורה משום דאתיא מכח הקדש אבל אחותי מידי בהקדש דמעיקרא הוי חולין בטעות לא מחתינן ליה בהקדש ולב"ש אמאי הוי שור לבן שיצא עכשיו הקדש [מדאמר] שור שחור שיצא ראשון ליהוי הקדש לכשיצא ראשון לשאר שוורים שחורים שיצאו אחריו מן הרפת מידי דהוה אתמורה אילו לגבי תמורה אמר הרי זה תחת זה תמורה לחצי היום מי הוי תמורה מההיא שעתא דקאי בה אלא לא הוי תמורה עד דמטי פלגא [דיומא] דאמר הכא נמי לא איגליא מילתא עד דנפיק שחור מקמי הנך שחורים דקיימי ברפת ולא ליהוי קדוש לבן כלל:

אמר רב פפא לכך נאמר ראשון - דכל מאן דיצא ראשון בין שחור בין לבן ליהוי קדוש: ה"ג והא שור שחור קאמר דמי לא עסקינן דאית ביה תרין או תלת לא צריכא דלית ליה אלא האי והא שור שחור קאמר ומדקאמר שור שחור ש"מ דלא ניחא ליה לקדושי אלא שחור והאי דקאמר ראשון משום דהוו ליה תרי תלתא שחורין וקאמר דההוא שחור דנפק קמא מבינייהו ליהוי קדוש ולא אחר:

לא צריכא דלית ליה שחור אלא חד - והלכך האי דאמר ראשון משום דניחא ליה דכל מאן דנפיק ברישא או שחור או לבן להוי קדוש. וב"ה סברי א"כ דניחא ליה דקדיש נמי לבן לימא שיצא בראשון אלא מדאמר ראשון ש"מ דאי נפיק [שחור] ראשון ניחא ליה לקדושי אבל בלבן לא ניחא ליה והוה ליה טעות הקדש וכל טעות בהקדש אינו הקדש:

א"ל רב אחא מברניש לרב אשי האי הקדש בטעות הוא הקדש בכוונה הוא - דכיון דאמרת דלכך אמר ראשון דדעתיה להקדיש כל מי שיצא ראשון תחלה בין לבן בין שחור הוה הקדש בכוונה ואמאי קרי ליה הקדש בטעות:

הכי נמי דהקדש בכוונה הוא - אלא להכי קרי ליה הקדש טעות משום דאמר שחור דיצא ברישא דאטעייה לההוא דיבורא קמא דמיחזי כמאן דלא ניחא ליה לקדושי אלא שחור:

וסברי ב"ש הקדש בטעות לא הוי הקדש - דמדקא מוקמת לה בכגון דאית ליה כוונה אלמא דאית להו לב"ש דהקדש טעות לא הוי הקדש והא תנן בהאי פירקא לקמן מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים לפי שנדר והתירו לו אם היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר עם שאר בהמות חולין לפי שאין בה קדושה כלל:

אמרו להם ב"ה לב"ש - עכשיו חזרתם להורות כדברינו דהקדש טעות אינו הקדש כגון זו שבשעה שהפרישה היה סבור שהוא נזיר וטעה ואתם אומרים שאינו הקדש ותצא ותרעה בעדר ומדקאמרי להו ב"ה הכי ש"מ דשמיע להו מינייהו דב"ש דאינהו אמרי דהקדש טעות הוי הקדש:

לא לעולם ב"ש סברי דהקדש טעות אינו הקדש והכא ב"ה הוא דטעו - דאינהו סברי דאמרי גבי שור שחור דהוי הקדש משום דהקדש טעות הוי הקדש וקאמרי להו ב"ש לאו להכי אמרי דהוי הקדש דלדידן ס"ל דהקדש בטעות לא הוי הקדש אלא הכא בכוונה דאטעייה לדבוריה קמא כדלעיל:



ואחד בא כנגדן - ופתח אחד מהללו השנים ואמר הריני נזיר שזה פלוני כלומר הריני נזיר אם זה פלוני דודאי אינו איש פלוני ואחד אומר הריני נזיר אם אין זה פלוני ובא (אותו) אחד ואמר הריני נזיר אם אחד מכם נזיר ובא הרביעי ואמר הריני נזיר אם אין אחד מכם נזיר דודאי יש בכם אחד שהוא נזיר ובא חמישי לאותן שנים הראשונים ואמר הריני נזיר אם שניכם נזירים דודאי אינכם נזירים ובא ששי ואמר לכולן הריני נזיר אם כולכם נזירים:

בש"א כולם נזירים - הואיל ואין לך אחד מהן שלא אמר הריני נזיר ואע"פ שכולן טועין שהיו סבורין שאינו כמו שהן אומרים וקאמרי ב"ש דכולן נזירין:

והא הכא דהקדש בטעות כו' - מהכא איכא למשמע מינה דבית שמאי סברי דהקדש בטעות הוי הקדש אבל מההיא דשור שחור ליכא למשמע מינה דההיא מיירי בהקדש בכוונה וכדפרישית:

אביי אמר - ומאי דקשיא לך לב"ש מה אילו אמר הרי זה תמורה זה לחצי היום מי הוי תמורה כו' הכא נמי לכי מיגלי מילתא בפלגא דיומא דנפיק שחור ליהוי איהו קדוש ולא לבן לא תקשה לך ולא מידי דלא ס"ד דקאים בצפרא וכדמפרש לה רב פפא לעיל:

אלא הכא במאי עסקינן דקאים בטיהרא - בצהרים ואמר שור שחור שיצא מביתי ראשון היום ליהוי קדוש: ואמרי ליה ההוא דנפק לבן הוה ולא שחור אמר להו אי הוה ידענא דלבן נפק לא אמרי שחור. אלא לבן והוי טועה בהקדש ומשום הכי הוי הקדישו הקדש והוי לבן הקדש וב"ה סברי אינו הקדש דטעות אינו הקדש ואם נפש אדם לומר לוקמא אביי כגון דקאים בצפרא ואמר שור שחור שיצא ראשון יהא הקדש ויצא לבן וכמתנית' ואתרמי דלבן נפק ואמר להו אי הוה ידענא דלבן עתיד למיפק לא אמרי שחור אלא לבן הא לא קשיא דעל העתיד לבא אין אדם נותן דעתו להקדישו:

תני שעלה - ואח"כ נזכר לדבר שהיה של כסף או חבית של שמן:

אמר רב חסדא אוכמא בחיורא לקיא - שור שחור בין הלבנים כחוש הוא דשור לבן עדיף טפי:

חיורא באוכמא לקי - כלומר ואע"ג דשור לבן מעלי אפילו הכי כי איכא כתמים חיורין במשכא דתורא אוכמא לקותא היא:

תנן שור שחור שיצא מביתי ראשון - ה"ג כי מקדיש בעין רעה מקדיש וקאמרי ב"ש דלבן הוי הקדש ש"מ דלבן הוה גרוע טפי ואם איתא לרב חסדא דלבן עדיף טפי אמאי הוי הקדש והא מאן דמקדיש בעין רעה מקדיש ושור שחור הוא שהקדיש ולא לבן אלא ש"מ דליתא לדרב חסדא:

ואלא מאי - קאמרת לרב חסדא דמקדיש בעין יפה מקדיש ומשום הכי קאמרי בית שמאי דלבן עדיף טפי הוי הקדש:

ואלא הא דקתני דינר של זהב כו' - ועלה של כסף בית שמאי אומרים של כסף הקדש ואמאי הא מאן דמקדיש בעין יפה מקדיש:

ואלא מאי בעין רעה מקדיש - אי הכי חבית של שמן אמאי הוי הקדש לבית שמאי הואיל דהוא יפה מחבית של יין:

הא לא קשיא דבגלילא שנו דחמרא עדיף טפי ממשחא - דלדידהו נפיש משחא כדגרסינן בהמוכר את הספינה (ב"ב דף צא.) וניחא להו טפי בחמרא ואין שותין אלא יין ואמטו להכי קאמרי בית שמאי דשל שמן גרוע משל יין משום הכי הויא הקדש ומיתוקמא לכולהו מתני' דבעין רעה מקדיש וקשיא רישא לרב חסדא:

כי קאמרי - חיורא מעלי טפי בתורא דקרמנאי של חרישה חיורא מעלי טפי אבל לבישרא אוכמא עדיף טפי מחיורא ומשום הכי אמרי ב"ש גבי הקדש דלבן הוי הקדש דגריע טפי:

אוכמא למשכא - מעלי טפי וסומקא לבישרא מעלי וחיורא מעלי לרדיא לחרישה:

והאמר רב חסדא אוכמא בחיורא - לקיא. דמשמע בין למשכא בין לרדיא הוי אוכמא גרוע:

כי קאמר - רב חסדא דאוכמא לקיא לרדיא אבל למשכיה הוי עדיף:

מתני' מי שנדר בנזיר - ונזכר שטעה בנזירותו והתחיל להתחרט בו והלך ועבר על נזירותו ושתה יין ונטמא למתים ואח"כ הלך ונשאל לחכמים להתיר נזירותו:

ואסרו - שהכירו שנדר גמור הוא:

מונה נזירותו משעה שנדר - כלומר אותן [ימים] שזלזל בנזירותו עולה למניין שלשים עם אותן שנשתיירו לו משאסרו ואין צריך למנות איסור במנין הימים שזילזל בנזירותו אלא עולין לו להשלמת הנזירות:

מי שנזר - ושמר עצמו בכל דקדוקי נזירות ואח"כ נשאל לחכמים והתירו לו מפני שטעה בנזירות אם היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר כו': אמרו להם בית שמאי אי אתם מודים במי שטעה וקרא לתשיעי עשירי כו' אמרו להם בית הלל לא השבט קידשו. כלומר לא לכך מקודש תשיעי


ואחד עשר שיהא מתקדש בשבט שעבר עליהן בטעות וקורא לו עשירי ותדע שאינו מתקדש בשביל השבט מה אילו טעה והניח השבט על השמיני ועל שנים עשר וסקרו בסיקרא מי יש בהקדשו כלום אלא מה טעם מקודשין תשיעי ואחד עשר שאותו כתוב שקידש את העשירי קידש את התשיעי ואחד עשר. אבל לא שמיני ושנים עשר דהכי אמרינן בפ' בתרא דמס' בכורות (דף ס:) ת"ר מנין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשים ת"ל וכל מעשר בקר וצאן וגו' העשירי יהיה קודש עשירי לרבות את כולן יכול שאני מרבה אף ח' ושנים עשר אמרת מה עשרה בסמוך לו אף כל בסמוך לו יצאו ח' וי"ב:

גמ' אא"כ נוהג בהן איסור כימים שנהג בהן היתר - שאם קיבל נזירותו סתם ועשה מהן בטהרה עשרה ימים ונטמא למתים ושתה יין עשרה ימים אחרים ואח"כ נשאל לחכם אין אומרים שאותן ימי איסור עולין לו מן המנין אלא עושה עוד כ' ימים בטהרה וכן נמי בנזירות מרובה: רבי יוסי אומר דיו שלשים יום:

מני מתניתין אי רבנן קשיא נזירות מועטת - דאילו במתני' תנן שימי איסור עולין לו מן המנין והכא תנינא דלא והאי דקאמר נזירות מועטת לאו דוקא דה"ה נמי לנזירות מרובה אלא איידי דלא מצי למיפרך מדרבי יוסי אלא מנזירות מרובה נקיט נמי לגבי רבנן נזירות מועטת:

אי רבי יוסי קשיא נזירות מרובה - דאילו במתני' תנן דאפי' קיבל עליו נזירות מרובה של מאה יום ועשה מהן . (עשרה) בטהרה (ועשרה) באיסור ואח"כ נשאל צריך להשלים לה עד מאה ואילו ר' יוסי אומר הכא דדיו ל' יום:

איבעית תימא רבי יוסי - מתניתין בנזירות מרובה וברייתא בנזירות מועטת והכי קא"ל ר' יוסי לת"ק את אמרת דמונה בהן איסור כימים שנהג בהן היתר וימי איסור אין עולין לו מן המנין אומר אני דיו שלשים יום דימי איסור עולין לו מן המנין ואינו צריך למנות אלא משעה שנזר דאית ליה כתנא דמתני':

ואיבעית תימא כרבנן - ותתרגם מתניתין כעין ברייתא ואימא הכי מאי. משעה שנזר דקתני כמשעה שנזר יעשה בטהרה דימי איסור אין עולין לו מן המנין. [לישנא אחרינא] והכי תניא בתוספתא ר' יוסי אומר בד"א דינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר בנזירות מועטת מיירי אבל בנזירות מרובה אם נזר מאה יום וזלזל נ' יום דיו שינהוג איסור שלשים וקיי"ל דכל בד"א אינו אלא לפרש כלומר דת"ק נמי דהיינו רבנן בנזירות מועטת קמיירי דינהוג איסור ומשום הכי קשיא להו נזירות מועטת דמתני' מיירי בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת וקתני משעה שנזר ואי רבי יוסי כו' כדמפרש:

א"ר ירמיה מדבית שמאי נשמע לבית הלל - דכי היכי דאמרי בית שמאי דהקדש בטעות הוי הקדש ה"נ אמרי בית הלל דתמורה בטעות דהויא תמורה דאף על גב דאמרי בית שמאי דהקדש בטעות הוי הקדש קאמרי נמי דהיכא דאיגלאי מילתא דלאו שפיר נדר ונשאל על נזירותו והותר ההיא בהמה שהפריש על אותו נזירות תצא ותרעה בעדר הואיל דמיתעקר עיקר נזירות:

הני מילי - דסבר לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים אבל אם הפריש בהמה לצורך תמורת עולה וחזר ואמר הרי זו תמורת שלמים כיון דהפרישה ושוב טעה אגלאי מילתא דלאו שפיר המיר ולא הויא תמורה:

אמר מר אי אתם מודים כו' - מתני' היא אבל לשון ירושלמי כך הוא:

טעותו ולא כוונתו - כשטעה וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי הוי הקדש אבל אם נתכוין לכך לא הוי הקדש (אבל מעשר דבחושבנא תליא מילתא בין בטעות בין בכוונה הוי קדוש):

ואישתיקו בית הלל - דלא מהדרי להו מגופיה דמילתא דלימרו להו מה למעשר לכך הקדישו בטעות דהוי הקדש:

שכן אינו קדוש בכוונה - שאם נתכוין על שלשתן להחליף ולקרותן בכך אינו הקדש תאמר בהקדש שיהא טעות הקדש שכן עיקר מעשה שלו אינו אלא בכוונה הואיל וכל מעשה שלו אינו אלא בכוונה לכך אין טעותו הקדש אלא מדלא קמהדרי להו הכי ש"מ דאית להו לב"ה דטעותו וכ"ש כוונתו וקשיא לרב נחמן:

אמר רב שימי - לעולם טעותו ולא כוונתו והאי דלא אמרו להון הכי דא"כ יפה כח לב"ש דקאמרי להו מה מעשר שאינו קדוש בכוונה קדוש בטעות הקדש כו' לא כ"ש:

ולא היא - דהאי ק"ו לא מצי למיהדר להו ב"ש:

דהקדש בדעתיה דמריה תלי - שאינו קדוש אלא בכוונה לדעת בעלים ולא בטעות בעלים אבל מעשר בחושבנא תלי קדוש אפי' בטעות ולעולם אימא לך מדלא מהדרי להו ב"ה לב"ש מה למעשר שכן אינו בכוונה דאית להו לב"ה דטעותו וכ"ש כוונתו וקשיא לרב נחמן:

מתני' והלך להביא את בהמתו - שהפריש לנזירותו ומצאה שנגנבה:

אם עד שלא נגנבה בהמה נזר - אע"פ שעכשיו נגנבה ובא לפני חכם לפתוח לו ולומר אילו היית יודע שתגנב בהמתך מי היית נוזר ואמר לאו ה"ז נזיר שאין פותחין לאדם בנולד:



ואם משנגנבה בהמתו נזר - שבדעתו היה לקבל נזירותו על אותה בהמה ובשעה שנזר לא היתה ברשותו הרי זה אינו נזיר דנזירות בטעות הואי:

וזו טעות - של נולד טעה נחום המדי שהוא סבור שפותחין בנולד:

ומצאו בית המקדש חרב - לאחר בית שני:

כל שנזר עד שלא חרב - ואע"פ שלאחר כך חרב הרי נזיר דאין פותחין לו לאדם בנולד:

ומשחרב בהמ"ק אינו נזיר - שיכול לומר לו אילו הייתי יודע שכבר חרב לא הייתי נודר וכה"ג לא הוי נולד שהרי כבר חרב:

גמ' שטפוהו רבנן לרבי אליעזר - והעבירוהו מדעתו כמו שטף מים (ב"מ ק:) והעמידוהו בשיטה שלהן דאין פותחין בנולד דאילו במסכת נדרים תנן בפ' רבי אליעזר פותחין בנולד דברי ר"א וחכמים אוסרין ואילו כי הדר אתי להכא במסכת נזיר אודויי אודי להו מדקא חזינא דלא פליג עלייהו במתני' כבמס' נדרים דנדרים מקמי נזיר נשנית וכדמפרש ברישא דמסכתא דאיידי דתני כתובות דאית בה המדיר תנא נדרים ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר:

פותחין בתנאי נולד - ואפילו להנהו . דנדרו עד שלא חרב בה"מ:

והיכי דמי כגון דאמרי להו אילו דאתא איניש - בההיא שעתא דנדריתון ואמור לכון דחרב כו':

אמר רב יוסף אי הואי התם - להנהו דאמרי דמי שנזר לאחר חורבן בהמ"ק אינו נזיר משום דאינהו סבורין דאכתי הוה קאי הוה אמינא להון ואמאי לא ידעין דליחרב:

הא כתיב היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה - דקאמר להו נביא לישראל אל תבטחו אל דברי הנביאים היכל ה' כי מתנבאים .. לא תבא עליכם רעה היכל ה' בשבועה עוד היום לבוא שיאמרו היכל ה' היכל ה' המה שנים הם זה מקדש ראשון וזה מקדש שני:

והא כתיב - בדניאל כשהגלן נבוכדנצר בחורבן בית ראשון שבועים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קדשך לכלות פושעים ולהסיר חטאים. שבועים שבעים שמיטין עתידין לבא מכאן ועד חורבן בית שני והם שבעים שנה שהיו בבבל וארבע מאות ועשרים שהיו בבית שני הרי שבעים שמיטין אלמא ידעי לאימת חרב: אמרי לך רבנן כיון דלא ידעי בהי יומא מסתמא אדעתא דבנוי נדרו:

מתני' ובית הלל אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו - ובגמרא מפרש מאי קאמרי:

רבי טרפון אומר אין אחד מהם נזיר - שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה שיהא מברר דבריו ויאמר הריני נזיר ולא יהא תולה נזירותו בדבר אחר:

הרתיע לאחוריו - ראה איש פלוני בא כנגדו ואמר הריני נזיר אם זה שמעון וחזר זה לאחוריו ואין ידוע אם שמעון הוא אם לאו אינו נזיר דספק נזירות להקל:

ר' שמעון אומר יאמר כו' - ורבי שמעון לטעמיה דאמר ספק נזירות להחמיר ובגמרא מפרש:



גמ' אביי אמר - כגון דאמר אי נמי לאו פלוני הוא וחבריה אמר הריני נזיר שזה פלוני אי נמי לאו פלוני הוא אי הוי נמי נזיר:

ומאי לא נתקיימו דבריו - דקאמרי ב"ה הכי קאמרי לא מיבעיא כי נתקיימו דבריו הראשונים הוי נזיר אלא אפילו לא נתקיימו דבריו הראשונים הרי זה נזיר משום דבריו האחרונים:




מני אלימא ר' טרפון - ור' יהודה דבר פלוגתיה דר"ש נקיט לה אליבא דר' טרפון והאי דקאמר ר' טרפון משום דסליק מיניה הא אתא לקמן הוי נזיר:

והתניא ר"י אומר משום ר' טרפון אין אחד - מכל אלו שבמשנתנו היו שנים מהלכים בדרך כו' אינו נזיר:

אלא ר"י דכרי הוא - דאמר ספק נזירות להקל וכיון דהכא ספק אם איש פלוני הוא דומיא דכרי דאינו יודע אם יש בו מאה כור אם לאו אינו נזיר: ר"ש סבר כיון דאילו לא נגנב דלמא הוי ביה מאה' כור והוי נזיר השתא נמי. דנגנב חיישינן שיהא בו מאה כור וליהוי נזיר והכי נמי בהאי דהרתיע לאחוריו כיון דאילו אתי לקמן וידעינן ביה דהוא פלוני שזה נזר עליו והוי נזיר והשתא נמי ליהוי נזיר ואפילו לב"ה הלכך אי אפשר לו לפטור את עצמו בלא נזירות אלא דאמר אם כדברי היה הריני נזיר כו':

מתני' ראה את הכוי כו' כולן נזירין - ואליבא דב"ש דאמרי הקדש בטעות דהוי הקדש והוא הדין לנזיר בטעות:

גמ' תני חדא - על מתני' דאית בה ט' נזירין:

ותניא אידך ט' נזיריות - יש בו לאדם אחד:

בשלמא ט' נזירים - משכחת לה כגון דהוו גברי טפי דאיתפיסו ואזיל בהדי הדדי דפתח חד ואמר הריני נזיר שזו חיה והב' אמר הריני נזיר שאין זו חיה והג' אמר הריני נזיר שזו בהמה והד' אמר הריני נזיר שאין זו בהמה והה' אמר הריני נזיר שזו בהמה וחיה והו' אמר הריני נזיר שאין זו לא חיה ולא בהמה ואיתפיסו השאר באלו שנדרו על הכוי ואמר השביעי הריני נזיר שא' מכם נזיר והח' אמר הריני נזיר שאין א' מכם נזיר והט' אמר הריני נזיר שכולכם נזירין הרי כולן נזירין ויש כאן ט' נזירין אלא ט' נזיריות לחד גברא היכי משכחת לה: בשלמא שית קמייתא דכוי מצי למימרינהו חד גברא אלא אידך בבא דחד מנכון נזיר שאין אחד מכם נזיר לא משכחת לה אלא בגברי טובא:

אמר רב ששת - משכחת לה ט' נזיריות כגון דאמר הריני נזיר ונזירות הכל עלי דאמר הריני נזיר שזו חיה הריני נזיר שאין זו חיה הריני נזיר שזו בהמה הריני נזיר שאין זו בהמה הריני נזיר שזו חיה ובהמה הריני נזיר שאין זו לא חיה ולא בהמה הרי שית וחזר אמר כל נזיריות המתחלקות על כל בני אדם על הכוי הרי הן עלי וכגון שמעכשיו מקבל אני עלי בין שזו חיה ובין שזו אינה חיה הריני נזיר בין שזו בהמה ובין שאין זו בהמה הריני נזיר בין שזו בהמה וחיה ובין שזו לא בהמה ולא חיה הרי כאן ט' נזיריות: לישנא אחרינא בשלמא ט' נזירים משכחת לה כגון דהוו גברי טפי דאיתפיסו ואזיל דכי אמר חד הריני נזיר שזו חיה ובא השני ואמר הריני נזיר שאין זו חיה ובא השלישי ואמר הריני נזיר אם הוא כדברי אחד מכם וכי הדר ואמר רביעי שזו בהמה וחמישי שאין זו בהמה ובא הששי והתפיס ואמר הריני נזיר אם הוא כדברי אחד מכם וכי הדר אמר שביעי הריני נזיר שזו חיה ובהמה ושמיני אמר שאין זו לא חיה ולא בהמה ובא תשיעי ואמר הריני נזיר אם הוא כדברי אחד מכם אלא ט' נזיריות כו' כדלעיל אמר רב ששת כגון דאמר הריני נזיר וכל הנזיריות עלי ואמר לנו המורה דהך סתם מתני' דהכא מיתוקמא אפילו לב"ה דעד כאן לא פליגי ב"ה עלייהו דב"ש לעיל אלא בטעות הקדש אבל בספק הקדש כגון הכא דאין ידוע אם כוי זה מין חיה או מין בהמה כדאמר מר (חולין דף פ.) כוי לא הכריעו בו חכמים אי מין בהמה הוא או מין חיה הוא אפילו ב"ה מודו דהוי נזיר ודיקא נמי סתמא דמתני' דכוי ב"ה היא דאם איתא דלב"ה לא סבירא להו דספק נזיר הוי נזיר מאי איריא דקא בעי (תנא) מני מתני דתני הרתיע לאחוריו אינו נזיר אילימא ר"ט כו' הא איכא ליה למימר דב"ה היא אלא מדקא מהדר לאוקמא אליבא דחד תנא היינו טעמא משום דאליבא דב"ה ל"א מיתוקמא דאילו לב"ה הוי נזיר גמור כי הרתיע לאחוריו דקסברי ב"ה נזירות ספק הוי נזיר:

פרק שישי - שלשה מינין


מתני' שלשה מינין וכו' וכל היוצא מן הגפן - כגון חרצן ויין וחומץ מצטרפין זה עם זה לכזית:

אינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית - והא נמי מיחייב על זג וחרצן אלא הא אתא לאשמועינן דאינו חייב אלא בכזית והא דקתני ענבים לאפוקי מרבי אלעזר כדמפרש בגמ':

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/נזיר/פרק_ה&oldid=2792193"