לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/נזיר/פרק ב

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי




פרק שני - הריני נזיר

מתני' הריני נזיר מן הגרוגרות וכו' בש"א נזיר - דכיון דאמר הריני נזיר חל עליה נזירות וכי הדר ואמר מן הגרוגרות ומן הדבילה לא אמר כלום:

ובה"א אינו נזיר - דכיון דאמר מן הגרוגרות לא שייך שום נזירות בגרוגרות ודבילה:

א"ר יהודה אף ב"ש לא אמרו - שיהיה בו שום נזירות כלל אלא לפי מה שאמרו שחוששין לדבריו בזמן שאומר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה והרי הן עלי קרבן כלומר שאסורין עליו כקרבן שיהיה נדור מלאכול מהן אבל משום נזירות אין חוששין בו כל עיקר:

גמ' ולדברי ב"ש אמאי הוי נזיר - בתמיה מכל אשר יעשה מגפן היין אמר רחמנא דליהוי נזיר אבל מגרוגרות ודבילה דלאו מגפן היין הוא לא:

ב"ש אית להו כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה - ערך כלי עלי אדם יודע שאין ערך לכלי וחייב בכל דמי ערכו אף ה"נ כי אמר הריני נזיר מן הגרוגרות יודע הוא שאין. נוזרין מן הגרוגרות ואין מוציא דבריו לבטלה ומקבל עליו נזירות גמורה:

וב"ה - דאמרי אינו נזיר סבירא להו כרבי יוסי דאמר במס' תמורה בפ' כיצד מערימין (דף כה:) דבגמר דבריו אדם נתפס וכיון דאמר בגמר דבריו מן הגרוגרות ומן הדבילה תפוס לשון אחרון ולא חיילא עליה כלל וא"ת הא אמר ר' יוסי דאף בגמר דבריו אדם נתפס ומדקאמר אף ליהוי נזיר משום דתפוס לשון ראשון הא ל"ק דהיכא א"ר יוסי אף בגמר דבריו אדם נתפס כגון שהיתה לו בהמת חולין ורוצה להמיר אותה על שתי בהמות קדשים שלפניו אחת עולה ואחת שלמים ואמר זו תמורת עולה ותמורת שלמים דכיון דאפשר לקיים דבריו הראשונים והאחרונים תמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים אמרינן דאף בגמר דבריו אדם נתפס שכן היתה כוונתו מתחלה לכך לשם עולה ולשם שלמים אלא שלא היה יכול להוציא את שניהם מפיו בבת אחת ואמר בזו אחר זו אבל גבי נזירות ליכא למימר הכי הוה ליה האי נדר ופתחו עמו שלא הזיר אלא מן הגרוגרות והואיל דלא חייל עליה נזירות בגרוגרות אין בדבריו כלום ואינו נזיר כלל:

ולב"ש נמי - כיון דהאי נדר פתחו עמו אמאי הוי נזירות כלל הא פתחו עמו דאינו רוצה להיות נזיר אלא מן הגרוגרות וכל היכא דפתחו עמו אפילו ר"מ מודה:

אלא ב"ש סברי לה כר"מ - ומש"ה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר ודאי והאי דלבתר הכי אמר מן הגרוגרות לאיתשולי הוא דקאתי דקאמר כשנזרתי לא נזרתי אלא מן הגרוגרות ומיהו אפ"ה מותר ביין דב"ש סברי אין שאלה בטעות להקדש ולא לטעות בנזירות דכהקדש דמי כדכתיב קדוש יהיה גדל פרע (במדבר ו):

וב"ה סברי - כיון דלא הזיר כשאר הנוזרין שאין נוזרין אלא מן היין אין שום נזירות חל עליו דאית להו כר"ש דתנן כו' לבסוף קתני לה: מתני' דקתני לב"ה דאפי' נדור לא הוי:

ב"ש - דסברי נדור מן הגרוגרות ונזיר מן היין סברי להו כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון דאמר הריני נזיר ה"ז נזיר והוי נמי נדור מן הגרוגרות דסברי לה כר' יהודה דאמר שאוסרין עליו כקרבן ומתני' קתני דב"ש סברי נזיר ותו לא:

ובה"א נדור - מן הגרוגרות ודבילה ואינו נזיר מן היין משום דנדר ופתחו עמו הוא ומתניתין קתני דבית הלל אומרים אינו נזיר דבין לרבי יהודה בין לתנא קמא דידיה אליבא דבית הלל אינו נדור ואינו נזיר:

לישנא אחרינא אמרי לה כו' נדור ואינו נזיר - ותנא קמא דר' יהודה אמר דנזיר אליבא דב"ש והיינו דלא כרבי נתן:



אמר הרי עלי מנחה להביא קמח מביא סולת - או שאמר הרי עלי מנחה בלא שמן ולבונה כו':

מי לא אמרי ב"ש - דאע"ג דלא קביל להיות נזיר אלא מן הגרוגרות הוי נזיר מן היין הכא נמי כי אמר מן השעורין מייתי לה מסולת של חיטים כהלכתה:

ור' יוחנן אמר אפילו תימא דברי הכל - דאפי' ב"ה. מודו בהא דיביא מן החיטים אע"פ שלא התנדב אלא מן השעורים כגון שאמר לכך התנדבתי שעורין שהייתי סבור שמביאין מנחה מהן אבל אילו הייתי יודע שאין נודרין אלא חיטין לא נדרתי שעורין הלכך גמר בנפשיה לאיתויי מידי דבר חיובא להכי יביא מן החיטין:

אלא בזמן שהתנדב מן השעורין - דהתם הוא הואיל ומנחת סוטה ומנחת העומר מן השעורים קמייתי להו דממינו קרב לגבי מזבח להכי הוא דאמר דחל עליה נדבת מנחה ויביא מן החיטים:

אבל אמר מנחה מן העדשים - שאין במינו קרב לגבי מזבח לא מייתי ולא כלום:

מכדי חזקיה כמאן מוקי ליה למתניתין - דמנחות כבית שמאי:

והא עדשים לגבי מזבח כגרוגרות לגבי נזיר דמו - וכי היכי דהתם אמרי בית שמאי דהוי נזיר הכא נמי כי אמר מן העדשים יביא מן החיטין:

הדר ביה חזקיה - דאמר לעיל ב"ש היא דלא אמרי ב"ש מן הגרוגרות הוי נזיר אלא טעמא דמוקי לה כב"ש דסבר לה כרבי נתן כלישנא בתרא דאית להו לב"ש דנדור ואינו נזיר כר' יהודה דאמר באומר הרי הן עלי כקרבן דגרוגרות ודבילה כולהו בני נדר נינהו וכי היכי דלהלן אמרי ב"ש דהוי נדור משום דבני נדר נינהו הכא נמי כי אמר מן השעורין הואיל דבני הקרבה נינהו במנחת העומר ובמנחת סוטה להכי הוא דאמרינן דמביא מן החיטין:

ואמאי הדר ביה - חזקיה מההיא לוקמא כמעיקרא כת"ק דאמר האומר מן הגרוגרות הוי נזיר גמור אע"ג דנזיר אין אסור בגרוגרות ולוקמא למתניתין דמנחות באומר הרי עלי עדשים מביא מן החיטין אע"ג דעדשים אינן ראויים לגבי מזבח מידי דהוי אגרוגרות לגבי נזיר דהוי נזיר גמור:

מתניתין - דמנחות קשיתיה אם איתא דלית להו לב"ש נדור ואינו נזיר דלא סבירא להו כר' יהודה דאמר באומר הרי הן עלי קרבן דגרוגרות ודבילה בני נדר נינהו אלא נזיר הוי וכי היכי דלהלן אמרי ב"ש דכי אמר הריני נזיר מן הגרוגרות הוי נזיר מן היין גבי מנחות מאי איריא דאמר מן השעורין דהוי דבר הראוי לגבי מזבח ליתני מן העדשים דהא עדשים לגבי מזבח כגרוגרות לגבי נזיר דמי אלא מתני' דמנחות כב"ש ולא תני בה מן העדשים אלמא דלא הוי טעמא דיביא מן החיטין אלא משום דהתנדב מן השעורין דבני הקרבה נינהו ודכוותה נמי גבי נזיר כי אמר הריני נזיר מן הגרוגרות לא הוי נזיר אלא נדור משום דבני נדר נינהו לב"ש אית להו כר' יהודה ומתני' דמנחות כב"ש ולא כב"ה כלל (כלל) דאי כב"ה הא אמרי דאפילו נדור לא הוי משום דבלשון נזירות קא נדר הכא נמי כי אמר מן השעורים לא יביא מן החיטין שלא התנדב כדרך המתנדבין:

ור' יוחנן אמר אפילו מן העדשים - יביא מן החטין:

והא א"ר יוחנן כו' - וכדמוקים לה בכגון דקא טעי אלמא דבמידי דטעי בה כגון שעורין משום דבני הקרבה נינהו [קא מוקי] מתני' דמנחות אבל לא בעדשים דאע"ג דאמר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא משגחינן ביה דסתמא דמילתא דבשעורין הוא דקא טעי אבל לא בעדשים:

לדבריו דחזקיה - קא"ל ר' יוחנן והכי קא"ל מ"ט הדרת בך משום דלא קתני ביה עדשים: דלמא לא מיבעיא קאמר' דלא תימא דכי אמר מן העדשים דמייתי מנחה מעלייתא משום דאיכא למימר דכי אמר הרי עלי מנחה מנחה מעלייתא קבל עילויה והא דאמר בתר הכי מן העדשים משום דקא בעי למיהדר ביה קאמר דמידע ידע דמן העדשים אין מביאים כלום והרי לפטור עצמו קאמר ותפוס לשון ראשון ויביא מן החיטין:

אלא כי אמר מן השעורין - ודאי דלית לך למימר הכי דהואיל ובמינו קריבין דלהקריב קאמר והכי קאמר אם אפשר דקדשה כמנחת העומר


וכמנחת סוטה תקדוש ומייתינן לה מן השעורין ואי לא לא מייתינן כלל:

קמ"ל - דאפ"ה יביא מן החיטין ולעולם לא מצית למידק מתני' דכי אמר מן העדשים לא מייתי ולא כלום:

מתני' אמרה פרה - בגמרא מתרצינן כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו ואמר כמדומה לי כסבורה פרה שאינה עומדת לעולם ע"י אדם הריני נזיר ממנה מבשרה אם נתקיים מחשבתה שתהא עומדת מאליה אלא אני אלך ואעמידנה ב"ש לשיטתן דאמרי כי אמר מן הגרוגרות הוי נזיר הכא נמי כי אמר הריני נזיר הוי נזיר וכי אמר מבשרה לאיתשולי קאתי ואין שאלה בנזיר וב"ה אמרי אי אמר מבשרה כגרוגרות דמי ולא הוי נזיר ולגבי דלת כגון שהיה דלת נעול לפניו ואמר כמדומה אני שסבור הדלת הזה שאין נפתח ע"י אדם הריני נזיר מנסריו אם תתקיים מחשבתו שיפתח מאליו ונפתח מאליו וב"ש הלכו לשיטתן דכי אמר הריני נזיר הוי נזיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכי אמר מנסריו לאיתשולי הוא דאתי ואין שאלה בנזיר:

א"ר יהודה - לא אמרו ב"ש שיהא נזיר [כלל שהן] לא דברו אלא לענין נדר שאם אמר הריני נדור מבשרה והרי פרה זו עלי קרבן אם עומדת היא מאליה ועומדת מאליה דהוי נדור הימנה ואינו נזיר:

גמ' כסבורה פרה זו - היינו דקתני אמרה פרה שכן מצינו מהמחשבה שהוציא הכתוב בלשון אמירה כגון ודובר אמת בלבבו (תהלים טו) ויאמר עשו בלבו (בראשית כז):

הריני נזירה - ה"א יתירה משמע הימנה:

הא אמרוה ב"ש חדא זימנא - דאם אמר הריני נזיר מן הגרוגרות דהוי נזיר וה"ה נמי לכי אמר הריני נזיר מבשרה ל"ל למתנייה:

תרתי תלת - קתני פרה דלת וגרוגרות וכולהו צריכי וכו':

משום דמיחלפן בענבים - דפירא בפירא מיחלף ואית להו לבית שמאי דכינויי כינויי נזירות כנזירות מדתני בברייתא:

ואי איתמר בשר - לחודיה ה"א הכא הוא דאמרי ב"ש דהוי נזיר דבישרא וחמרא אורחייהו דאינשי דאמרי בהדי הדדי ואמטו להכי איכא למימר כי אמר מבשרה כמ"ד מיין דמי:

אבל גרוגרות ודבילה - דלאו בהדי יין נינהו אימא דלא תיהוי להו שם כינוי קמ"ל:

ומי קתני אם עמדה מאליה - אם עומדת סתם קאמר בין מאליה בין ע"י אחרים:

אלא אמר רבא כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו ואמר הרי עלי קרבן - כלומר שהיתה פרה רבוצה לפניו ואמר כסבורה פרה זו שאינה עומדת מעכבת אני כאן שלא אעמוד לעולם ואפילו על ידי אדם:

ואמר הרי עלי קרבן - כלומר שהזיר עצמו ממנה אם לא יעמידנה ועמדה מאליה:



ב"ש סברי תורפיה דהאי גברא כו' - כדלקמיה מוקי לה ואמר לנו המור"ה אע"ג דלא תני לה רבא בהדיא בהך קמייתא באם לא עמדה ועמדה מאליה דבדין הוא דהוה ליה למיתני הכי כדקאמר לה נמי באידך תירוצא דמתרץ לה אלא אמורא דמסדר הש"ס כיון דשמעיה לרבא דאמר מילתא דאית בה פירכא לא אנחית לסיומיה למילתיה ופריך ליה כדפריך בשלמא פרה בת קרבן היא והדר מחליף שיטתו דמעיקרא דמוקי לה בכגון דאמר הרי עלי קרבן והדר מוקים לה בכגון דאמר הריני נזיר מיין ומסיים למילתא:

בשלמא פרה בת קרבן היא - בשלמא לגבי פרה מצית מוקמת לה בכגון דקאמר הרי עלי קרבן דהוי נזיר דהואיל דבת קרבן היא כלומר דקא שייכא בכלל קרבן אע"ג דבקרבן נזיר לא שייכא איכא למימר כאומר הרי עלי קרבן נזירות דמי והוי נזיר אלא לגבי דלת היכי קים להו לב"ש הכי בשלמא גבי גרוגרות איכא למימר הואיל ופירי הוא מיחלפי בענבים ויש בלשון הזה לשון נזירות אלא לגבי דלת כי קאמר הרי היא עלי קרבן אם לא נפתח מי שייך בקרבן נזירות כלל:

אלא אמר רבא כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו - ואמר כסבורה פרה זו שאינה עומדת לעולם לא מאליה ולא ע"י אדם:

ואמר הריני נזיר מיין אם לא עמדה - ומתני' דקתני אם עומדת הכי משמע היא סבורה שתהא מתעכבת שם הריני נזיר אם תתקיים מחשבתה שתהא עומדת שם אלא אני אעמידה ועמדה מאליה ומתני' ליכא לאקשויי השתא כדמקשינן לעיל מידי אם עמדה מאליה קתני דהא רבא גופיה לא שני ליה הכא בין עמדה מאליה בין עמדה ע"י אחרים:

ובהא פליגי דב"ש סברי תורפיה דהאי גברא - עיקר של זה לא הות אלא אדעתא דאיהו לוקים לה בעל כרחה והאי דקאמר אם לא עמדה אם לא אעמידה במשמע והלכך כיון דלא אוקמה הוי נזיר:

ואמר הריני נזיר מיין כו' - לא איצטריך למימר אלא הריני נזיר אלא משום דמשני לעיל מבשרה אמר הכא מיין לאפוקי משנויא קמייתא וקא מהדר ליה רבי יהודה לתנא קמא לא כשאתה סבור דבמתפיס בפרה ליהוי נזיר כך אמרו ב"ש אלא אף כשאמרו ב"ש דמיתפס בה לא אמרו אלא באומר הרי פרה זו עלי קרבן דהוי נדור ואינו נזיר אבל בדלת לא פליג ר' יהודה דהא לא שייכא לישנא דנדרים גבי דלת כלל:

וב"ה אמרי - טעם משום דקמת לא הוי נזיר הא אם לא קמת הוי נזיר:

והאמרת - לב"ה דכל היכא דאמר הריני נזיר מבשרה לא הוי נזיר דומיא דמ"ד הריני נזיר מן הגרוגרות דלא הוי נזיר: לטעמייהו דב"ש קאמרי להו לדידן כו':



מתני' אמרו חכמים - כיון דשיכורה היא ואינה זקוקה לשתיה נראין הדברים שלא נתכוונה זו לקבל עליה זה לשם נזירות אלא לומר יאסר עלי כוס זה כקרבן ואינה אסורה אלא בכוס יין זה בלבד:

גמ' וכ"ת - אי לאו דנתכוונה לקבל עליה נזירות אלא להיות נידורה ממנו לימא הכי בהאי לישנא הרי הוא עלי קרבן להכי הוא דלא אמרה הכי דסברה אי אמינא הכי סבירא להו שלא אסרתי עלי אלא כוס זה בלבד ומייתו לי כוס אחרינא ואמרי לי אשתי וקא מצערין לי דשתויי אנא ולא מצינא למשתי לי אימא להו בהאי לישנא דפסיקנא להו מילתא דהואי אסירא נמי בכסא אחרינא ותו לא מייתין לי ומעשה נמי באשה כו':

מתני' הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין - וקיבל עליו את השאר:

הרי זה נזיר - ואסור בכולן שכל דקדוקי נזירות עליו:

אבל אם אמר יודע אני שיש נזיר בעולם ואיני יודע שנזיר אסור ביין ואמר הריני נזיר הרי זה אסור בכולן - והיינו רבנן דאמרי אפילו לא נדר אלא מחד מינייהו הוי נזיר בכולם:

ורבי שמעון מתיר - דהואיל שלא קיבל עליו אלא חצי הנזירות שלא היה יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה מותר בכולן ור' שמעון לטעמיה דאמר אינו אסור עד שיזיר מכולן:

ואם אמר יודע אני שנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי - כשהזרתי מן היין שיהו חכמים מתירין לי מפני שאיני יכול לחיות בלא יין: או יודע אני שהנזיר אסור לקבור מתים וכשקבלתי עלי נזירות סבור הייתי שיהו חכמים מתירין לי מפני שאומנתי לקבור מתים הרי זה מותר דאיגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לא קביל עילויה נזירות מיין ומטומאת מתים ולא קיבל עליו אלא חצי נזירות:

ור"ש אוסר - וטעמא מפרש בגמ':

גמ' וליפלוג נמי ר"ש ברישא - כי היכי דפליג ר""ש איודע אני שיש נזירות דלא חייל עליה נזירות משום דלא קיבל כל דקדוקי נזירות:

חלוק היה ר"ש אף בראשונה - דראשונה נמי קאמר ר"ש כיון דאמר על מנת שאהא שותה ביין ומיטמא למת לא נדר אלא בתגלחת לבד ור"ש לטעמיה דאמר אינו נזיר עד שיזיר מכולן:

רבינא אמר ברישא ודאי לא פליג ר"ש - דאילו התם כיון דאמר הריני נזיר קיבל עליו כל תורת נזיר והאי דאמר ע"מ הוי ליה מתנה על מה שכתוב בתורה ואין בתנאו כלום והוה ליה נזיר גמור דהוי ליה כמי שאמר על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה שאין בתנאו כלום ויתחייב לה בכולן:

וריב"ל אמר לך - ברישא נמי פליג ר"ש דהאי ע"מ כחוץ דמי כיון דקבל עליו נזירות במקצת לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דאילו לגבי מאן דאמר ע"מ שאין ליך עלי לא שאר ולא כסות ולא עונה לא קיבל עליו כלום אבל הכא קבל עליו במקצת ומשום הכי הוי תנאו קיים ואינו נזיר לפי שאין דבריו הראשונים כלום משום דלרבי שמעון לא הוי נזיר עד שיזיר בכולן:

תניא כוותיה דרבינא - דאפילו במקצת קא חשיב ליה מתנה:

ור"ש אוסר והאמרת רישא ר"ש מתיר - דחצי נזירות קיבל עליו ואין נודרין לחצאין:



רישא כגון דנזר מחדא כו' - ואילו לרבנן ברישא דרישא מודה ר"ש דאסור אע"ג דלא נדר בכולהו משום דהוי ליה מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל:

ואיתשיל מחדא - דקאמר אבל סבור הייתי שחכמים מתירין ולרבנן דאמרי אפילו כי לא נזר אלא באחת מהן הוי נזיר הכי נמי כי מיתשיל אחד מינייהו אישתרי נמי אכולהו והלכך הוא מותר:

ולר"ש דאמר - לעולם אינו נזיר עד שיזיר מכולן בבת אחת כגון דאמר הריני נזיר סתם הכי נמי לכי מיתשיל לחכם אחדא מינייהו לא מפקע נזירותיה מיניה עד דמיתשיל אכולהו והלכך הואיל דלא איתשיל אלא חדא משום הכי אוסר ר"ש:

איבעית אימא בנדרי אונסין קא מיפלגי - במתניתין הואיל דנדרי אונסין הן הואיל דאין יכול לחיות בלא יין או שאין קוברין באותו מקום אלא זה ל"א דבמתני' להכי קרי להו אונסין דלבו אונסו שהוא סבור שיתירו לו חכמים דבכה"ג קרי ליה אונס כדאמרי' נמי במס' שבועות (דף כו.) דרב כהנא ורב אסי מר משתבע דהכי אמר רב ומר משתבע דהכי אמר רב וכי הוה אתי רב ואמר כחד מינייהו א"ל אידך ואנא בשיקרא אישתבעי א"ל רב לבך אנסך ומיפטרת:

וקמיפלגי בפלוגתא דשמואל ורב אסי - דתנן בפ"ד נדרים במסכת נדרים ד' נדרים התירו חכמים וכו' והתם מפרש להו:

רבנן - סברי דאין צריך שאלה כשמואל ומשום הכי שרי:

ור' שמעון כרב אסי - דאוסר בלא שאלה לחכם ומשום הכי מיתסר כל זמן שלא התירו לו:

מתני' אמר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר - ואני במקומו של נזיר אחר להביא קרבנותיו ביום תגלחתו:

אם היו פקחין מגלחין זה את זה - מביא זה קרבנותיו של זה וזה קרבנותיו של זה ויהו פטורים מלהביא קרבן אחר ואם לאו כל אחד ואחד מביא קרבנותיו שלו וצריכין להביא כל אחד ואחד קרבנות של נזיר אחר:

גמ' איבעיא להו - אמר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ולא אמר תו מידי:

מהו - מי אמרי' האי דאמר ואני אכוליה דיבורא משמע והוי נזיר ומיחייב לגלח נזיר אחר:

או דלמא הא דאמר ואני אפלגא דדיבוריה משמע - דחדא מינייהו הוא דקביל עילויה או נזירות או לגלח אבל אתרוייהו לא משמע:

ארישא או אסיפא - ארישא משמע ואני בנזירות כמותך או אסיפא משמע ואני אגלח נזיר כמותך:

מדאמר ואני ועלי - מדקתני לתרוייהו ש"מ דהאי דאמר ואני לא קאי אלא אפלגא דיבוריה ומינה מדקאמר עלי לגלח ש"מ ואני אתחלת דיבוריה קאי והכי משמע ואני בנזירות כמותך ועלי לגלח נזיר כמותך:

וממאי דהכי הוא - כדקאמרת דואני אפלגא . דדיבוריה קאי דלמא אכוליה דיבוריה קאי ואי אמרת לי כיון דאני אכוליה דיבוריה משמע עלי למה לי איהו ודאי לא מיצטריך אלא פירושי קמפרש למילתא דמשמע כמו דאמר עלי בהא מילתא:

דאי לא תימא הכי - דפירושי קא מפרש לה אלא דואני קאי אדיבורא דרישא ועלי אדיבורא דסיפא סיפא דמתניתין דקתני הרי עלי לגלח כו' התם למה לי כו':

אי אמרת בשלמא רישא - דתני ועלי צריכא לך למימר משום דקא מקבל בה בדיבורה (דסיפא) אהכי תנא בסיפא אידך מתניתין עלי דלא צריך אלא אי אמרת דעלי דרישא לא צריכא דהא קאי ואני אכוליה דיבוריה השתא איכא למימר מי עבידת כי הא מילתא למיתני תנא עלי ברישא דלא צריכא וסיפא דלא צריכא אלא לאו שמע מינה ואני אפלגא דדיבוריה קאי שמע מינה:



צא וקדש לי אשה סתם - שלא פירש לו באיזו עיר ואיזו אשה:

חזקה שליח עושה שליחותו - והלך וקידש לו אשה וכיון שלא פירש לו הי מינייהו קדיש ליה ולא ידע איזו קידש לו ואי הדר אותו האיש ונסיב איתתא דלמא זו היא אמה או בתה או אחותה של אותה האשה שקידש לו שלוחו והן כולן אסורות לו כדאמר. התם. (קדושין דף עו) המקדש את אשה אוסר עליו שבע עריות:

קן סתומה - אחד מחייבי קינין כגון הזב והזבה יולדת ומצורע שהפרישו להן שתי תורין או שני בני יונה ועדיין לא קראו להן שם איזו לחטאת ואיזו לעולה ופרח גוזל אחד מהן לאויר העולם או שפרחה לבין חטאות מתות כגון שהיו שם מה' חטאות המתות כגון חטאת שכיפרו בעליה כו' ונתערבה ביניהן ואין ידוע איזו היא דאין לה שוב תקנה:

יקח גוזל לשני - ואח"כ יפריש אחד לחטאת ואחד לעולה: (גליון להכי קאמר בין חטאות המתות דאילו נתערבה בין חטאות חיות והנך חטאות דידיה נינהו מצי למיסב חד מינייהו ועביד ליה זוג להאי והא דלא נתערב הוה קריב לה עולה):

ואילו קן מפורשת - שפרח אחד מהן ואינו יודע איזו היא אין לו תקנה לפי שאין יודע איזו לחטאת ואיזו לעולה ואע"ג דפירש כיון דלא הוי תרוייהו קמיה לית בהו היכרא דלא ידע אי האי שני הוי חטאת או עולה:

ואילו שאר קינין דעלמא מתקנן ואמאי לימא - לכל מאן דמייתי קינין היינו האי דפרח לפלוני אתמול ונמצא מתכפר בקרבן חבירו דהא אמרת שהוא אסור בכל הנשים שבעולם:

אמר ליה אמינא לך אנא אשה דלא ניידא - דכל כבודה בת מלך פנימה והואיל דקביעה הוה ליה כמחצה על מחצה ואסור ואת מותבת לי מאיסורא דנייד דאיכא למימר דהתם בדין הוא דלישתרו משום דאית בה טעמא דכל דפריש מרובא דהיתירא פריש:

וכי תימא גבי אשה נמי אימור - האי בעל אשכחיה לההיא איתתא בשוקא דניידא ולישתרי בה דכל דפריש מרובא פריש אכתי לא דמי דאילו איתתא הדרא לניחותא כיון דעיילא לביתה הויא לה קבועה אבל גבי קן לעולם הויא לה איסורא דניידא:

ומודה ר' יוחנן באשה שאין לה בת כו' ולא אחות - פנויה ואע"פ וכו' דלאחר מכן הויא לה חדא מהני קרובותיה פנויה כיון דבזמן ששילח זה שלוחו היתה האחת נשואה והאחת פנויה ובא זה וקידש את הפנויה אין חוששין לומר שמא שלוחו בא לכאן וקידש את אחותה לאחר שנתגרשה ונמצא זה פוגע באחותה ויש בו משום איסור שתי אחיות דסתמא דמילתא כי משוי איניש שליח במילתא דקיימא קמיה בלא איסורא אבל במלתא דלא קיימא קמיה כגון זו דבההיא שעתא דקא משוי שליח להאי הוה מינסבא לגברא לא משוי איניש שליח:

בשלמא בתרא - להכי מגלח את הראשון דזה קאים קמיה האיך נזיר קדמאה ואיכא למימר דהואיל וקאים קמיה מיחייב בקרבן תגלחתו:

אלא קדמאה - אמאי מגלח את השני והא בההוא שעתא לא הוה האי נזיר קמיה ואת הוא דאמרת מילתא דלא קאים קמיה דאיניש לא מסיק אדעתיה לקבולי עילויה ואמאי אמרת דמגלחים זה את זה:



הכי קאמר אי משכחנא כו': דמצי עבד ליה איהו גופיה השתא - כגון באיתתא דשריא ליה לאפוקי היכא דבההיא שעתא לא משתריא ליה:

(הפר לה והיפר לה. שלוחו של אדם כמותו): שתדורי מכאן עד שאבא כו' - קס"ד דכי א"ר יאשיה אין אפוטרופוס מיפר אליבא דרבנן דאמרי גבי דידיה דבעל דאיהו נמי לא מצי מיפר:

ואי לאו דאמר רחמנא ואישה יפירנו אפוטרופוס הוה מיפר - ואע"ג דבעל לא מצי מיפר השתא אלמא במילתא דלא מצי איניש למיעבד השתא משוי ליה שליח:

אי הכי - דמצי מיפר למה ליה לשוויי שליח ליפר לה בעל לאלתר:

סבר - האי בעל לא צריכנא להפר לה אלא בשעה שאצא לדרך דלמא בההוא שעתא מישתלינא או מטרדינא או רתחנא הלכך קאמר לאפוטרופוס דליעבד איהו:

מתני' הרי עלי לגלח חצי נזיר - דאמר הרי עלי להביא חצי קרבנותיו של גילוח נזיר אחד:

זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר שלם - שלא מצינו נזיר לחצאין ולא קרבן לחצאין והוא סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה: וחכ"א יביאו שניהן קרבנותיו של נזיר אחד ויהיו פטורין שהרי לא נזרו כל אחד אלא חצי נזיר:

גמ' אמר רבא - ה"ג הכל מודים כל היכא דאמר חצי קרבנות נזיר עלי וכו' כוליה קרבן בעי לאיתויי מ"ט דהא לא אשכחן נזירות לפלגא כי פליגי בלישנא דמתני' היכא דאמר הרי עלי לגלח דר"מ סבר כיון דאמר הרי עלי לגלח איחייב אכוליה קרבן דנזיר והאי דהדר אמר חצי נזיר לאו כל כמיניה ורבנן סברי כל כה"ג נדר ופתחו עמו הוא ובין שניהם מביאין קרבן דנדר אחד הוא ואיכא ספרים דלא כתיב בהו הך אמר רבא אלא הכי כתיב בהו קרבן בעי איתויי כלומר נזיר מיהא לא מיפטר בקרבנותיהן דהנך הואיל דכל חד וחד קיבל עילוייה פלגא דנזירות ותו לא אשכחן נזירות לפלגא והאי דקא מייתי ליה אינהו לייתי ליה משום נדבה כי פליגי בלישנא דמתני' כגון דאמר הרי עלי לגלח ולא אמר בסתם חצי נזירות עלי דר"מ סובר כיון דאמר הרי עלי לגלח אכוליה קרבן נזירות ומיפטר ביה נזיר בהאי קרבן נזירות והאי דהדר אמר חצי נזירות מיהדר הוא דקא בעי ולאו כל כמיניה ורבנן סברי נדר ופתחו עמו הוא ולא מיפטר נזיר בקרבנותיו דהאיך ושניהם מיהא קרבן אחד בעי איתויי [ל"א] אילו אמר אחד בלבד הרי עלי לגלח חצי נזיר אפילו רבנן מודו דקרבן שלם בעי איתויי מ"ט דהא לא אשכחן נזירות לפלגא כי פליגי אלישנא דמתני' דאיכא תרי דבין שניהם מביאין קרבן שלם ר"מ סבר כי אמר הרי עלי מיחייב אכוליה קרבן וכי הדר אמר חצי נזיר לאו כל כמיניה דתפוס לשון ראשון הלכך זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר שלם ורבנן סברי כיון דתרי אינון לא הוי קרבן לחצאין והוי נדר ופתחו עמו דכי אמר לגלח חצי נזיר פירוש עלי דאמר לכתחלה הלכך זה מגלח חצי נזיר וזה מגלח חצי נזיר דכיון דבין שניהם מביאין קרבן שלם לא הוי קרבן לחצאין:

מתני' נולד לו בת או טומטום ואנדרוגינוס הרי זה נזיר - דולד מיהא מיקרי:



הפילה אשתו אינו נזיר - דדילמא האי דהפילה לא הוה בן קיימא שלא כלו לו חדשיו ולא ולד הוי וספק נזירות להקל:

ר' שמעון אומר - אין דרך זו מוציאתו מידי נזירות: אלא אם היה בן קיימא הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה. דקסבר ספק נזירות להחמיר:

חזרה וילדה - לאחר שהפילה:

הרי זה נזיר - דהשתא מיהא ולד הוא דאית ליה וחיילא עליה נזירות:

ר"ש אומר - שמא הראשון הוה בן קיימא וחל עליו נזירות והשתא כי ילדה לא חייל נזירות ואם כדבריך יעשה נמצא זה מביא חולין . לעזרה אלא יחזיר וימנה נזירות שנייה ויאמר אם הראשון שהפילה היה בן קיימא נזירות הראשונה חובה וזו נדבה ואם לא היה בן קיימא נזירות הראשונה נדבה וזו חובה:

גמ' האי מאי למימרא - דכי נולד לו בן הרי זה נזיר:

מהו דתימא - האי דקאמר לאו משום בן דוקא והאי דאמר בן לכשאבנה ממנה הוא דמשמע כגון ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל) וכי נולד בת או טומטום ואנדרוגינוס נמי ליהוי נזיר קמ"ל דלא:

ולד דמיחשב ביני אינשי קאמינא - דהיינו בן ותו לא קמ"ל דבת וטומטום ואנדרוגינוס נמי איקרו ולד:

ר' יהודה - דאמר לעיל דספק נזירות להקל כדאמרי' בפ"ק (לעיל ד' ח.) דתניא הריני נזיר ע"מ שיש בכרי זה ק' כור והלך כו' ר' יהודה מתיר דספק נזירות להקל:

והפריש קרבן וחזרה וילדה מהו - מי הוי קדוש או לא:

אליבא דמאן - קמיבעיא לך אי אליבא דר"ש פשיטא דהוי קדוש דהאמר ספק נזירות להחמיר וקודם שילדה אשתו נמי הוי נזיר:

אלא אליבא דר' יהודה דאמר ספק נזירות להקל מאי - מי אמרינן כיון שהפרישו בשעה שהפילה ולא חיילא עליה נזירות כלל לא הוי קדוש כלל ומיבעי ליה למיהדר ולקדושי:

מאי נפקא לך מינה - אי הוה קדוש או לא דהא ילדה וחיילא עליה נזירות:

נפקא מינה לגיזתו ולעבוד בו - והכי קא מיבעיא ליה אי אמרת משעה שהפריש תחילה כשהפילה הוה ליה קדוש הוה ליה אסור בגיזה ועבודה אלא אי אמרת דלא חיילא עליה נזירות אלא משעה שחזרה וילדה הוה ליה מותר בגיזה ובעבודה מאי תיקו: ושמע חבירו ואמר ועלי מהו אדיבוריה דההוא גברא קאי ומשמע ועלי להיות נזיר כשיהיה לך בן או דילמא אגופיה משמע אנפשיה דהכי משמע ועלי נמי להיות נזיר כשיהי' לי בן:

ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר - ומשמע כי קאמר ואני נזיר כשיהא לי בן:

או דילמא - אדיבורא דחבריה קאי ומשמע כאילו אמר ואני רחימנא ליה לאותו בן כוותיך ואהא נזיר לכשיהא לך בן ואהא לעיל נמי כי קא מיבעיא ליה ועלי מאי טעמא לא מיבעיא ליה בהאי לישנא הא לא אפשר דלאו לישנא מתרצתא היא דלימא ועלי לאוהבו כמותך:

ואם תימצי לומר כל באנפיה - בין אמר ועלי בין אמר ואני כסיפא ליה מילתא להדורי ליה למימר לכשיהא לי בן אהא נזיר דאי אדעתא לקבל עליו נזירות כשיהא לו בן למה לו להזיר בפני זה יזיר בינו לבין עצמו אלא מדקאמר ליה באנפיה איכא למימר דהכי אמר ליה אף אני אהא נמי נזיר כשיהא לך בן:

אמר הריני נזיר לכשיהא לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני - וה"ה דקא מיבעיא ליה ועלי ול"א מ"ה:

מאי - מי אמר כיון דשלא בפניו דאבי הבן קא מהדר ליה לא


כסיפא ליה מילתא. ואנפשיה קאמר דאהא נזיר כשיהא לי בן:

או דילמא הכי א"ל רחימנא ליה לפלוני כוותיך - לכשיהא לו בן אהא נזיר כמותך תיקו: מתני' אמר הריני נזיר מעכשיו ונזיר לכשיהא לי בן התחיל מונה את שלו ועד שלא השלים את שלו נולד לו בן וחלה עליו נזירות שהזיר על בנו לכשיהא לו:

משלים את שלו - לפי שקיבלו עליו תחילה ואח"כ מונה נזירות שהזיר על בנו. דכיון שחל עליו של בנו עד שלא השלים נזירות שלו נעשה כנזירות אחת ולכך אינו יכול לגלח: אבל אם אמר הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר דמשמע ל' מעכשיו התחיל למנות את שלו ואח"כ נולד לו בן הואיל וקבל נזירות של בנו תחילה מניח את שלו ומונה את של בנו ואינו מגלח ואח"כ משלים את שלו למקום שפסק מתחיל: (גליו"ן ג) ומ"ה דהואיל וקיבל עליו נזירות שלו תחילה משלים את שלו שיהא מגלח בינתים ואילו בסיפא דקביל נזירות של בנו תחילה מוקי לה המורה כגון דנזירות שלו הוו של חמשים ומש"ה מוקי לה הכי דאי לא תימא הכי לא הוי נזירות כלל כיון דהפסיק את . שלו והתחיל את של בנו וגלח תו לא פשו ליה כדי גידול שיער וקיימא לן בבבא דסיפא דסותר את הכל אם אין שם כדי גידול שיער וא"ת דבתר שמונה של בנו לא ליגלח הא ודאי מילתא דלא אפשר חדא דקיבלו והוה ליה כמי שאמר הריני נזיר ונזיר שצריך לגלח בין זו לזו ועוד מדקאמר דמניח את שלו ומונה את של בנו למאי מילתא הוא קא מתחיל את של בנו אי לאו דלייתי קרבנותיו ולגלח בינתיים וכי תימא אי הך בבא לא מיירי בנזירות סתם אלא בנזיר נ' למה ליה דמייתי אידך בבא דנזירות מאה (אם) משום דאתא לאשמועינן דעד ע' לא הפסיד כלום דלאחר ע' סותר. ע"כ גליו"ן:

גמ' בעי רבא הריני נזיר כו' - כלומר הא ודאי פשיטא לי שאם אמר הריני נזיר לאחר ל' יום ומעכשיו נזיר סתם כיון דבנזירות זו שאמר מעכשיו יכול להשלים קודם שיתחיל אותו נזירות שאמר לאחר ל' יום דהא דאמר נזיר סתם דהיינו ל' יום הילכך חלה לנזירות דמעכשיו לאלתר ומגלח ליום ל' ושוב מונה נזירות שנדר לאחר ל' ומגלח לסוף ל' אלא הא בעי רבא . כיון דאמר הריני כו': כיון דהלין ק' בעשרין לא שלמין לא חיילין מעכשיו ומותר לשתות יין אלא מונה ל' לאחר כ' יום ומגלח ואח"כ מונה ק' יום:

או דילמא כיון - דאילו מתחיל למימני נזירות ק' מעכשיו אכתי מייתרי להו כדי גידול שיער דהא פשו להו תמנין דאית בהו גידול שיער טובא והילכך מתחיל מעכשיו ומונה כ' יום ואחר כך מונה ל' יום ואח"כ מונה פ' ימים כדי להשלים נזירות ראשונה:

ותיבעי ליה נזירות מועטת - כגון דאמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם דל' נמי בכ' לא שלמי ולא חיילי או דילמא לאלתר חיילין [ומגלח] אחת על כולן:

אין הכי קמיבעיא ליה' אלא חדא מגו חדא קא מבעיא ליה - כלומר נזירות מתוך נזירות קא מיבעיא ליה והכי קא מיבעיא ליה:



את"ל נזירות מועטת כיון - דאילו מתחיל מעכשיו למנות לא מייתרי ליה מהאיך נזירות אלא עשרה ימים ולא הוי בהן כדי גידול שיער דאין תגלחת פחות משלשים:

לא סלקין ליה הלין עשרה - למנין נזירות דהא לית בהו גידול שיער הילכך לא חיילי ליה מעכשיו אלא לאחר עשרים יתחיל למנות שתי נזירות ויהא מגלח בינתים ואי אמרת תפשוט ממתני' דקתני מניח את שלו ומונה את של בנו ואח"כ משלים את שלו ואע"ג דלא מייתרי משלו אלא עשרה ואפי' הכי חיילי הא לא דמי דאילו התם כיון דאמר הריני נזיר סתם לכשיהא לי בן לא נחית למניינא דלא קאמר אימת (אי לאחר עשרין וחמשה הילכך האי דהדר ואמר הריני נזיר דינא הוא דליחול עליה לאלתר דדילמא לא יהא לו בן עד לאחר שלשים דלא מייתרי כלל ואישתכח דמלאלתר הוה ליה למימני נזירות שלו א"נ זמנין דלא יספיק למימני את שלו קודם שנולד לו בן כיון דאי אפשר ליה בגילוח כדפרישי' לעיל גבי מתני' כנזירות אחת דמי אלא הכא דקא נחית ליה למניינא דאמר לאחר עשרים איכא לך למיבעי בהכי בעיין כיון דעשרים יומין כו':

ואת"ל - היכא דאמר מעכשיו מאה כיון דאפשר למימני מעכשיו עשרים ולאחר דמונה ליה שלשים אפשר למיהדר ולמימני תמנין משום דאיכא גידול שיער לבסוף חיילי להו מהשתא אכתי תיבעי לך הא אמר הריני נזיר לאחר עשרים ומעכשיו נזיר עולם מהו כיון דלנזירות עולם לית ליה הפסק דהיכא דאמר מעכשיו מאה יום הוא דאיכא למימר דמונה עשרים ואח"כ מונה שלשים ואח"כ מונה שמונים דודאי חיילא עליה לאלתר מכי אמר מאה יום משום דכיון דאית להו הפסק לסוף מאה הילכך הכא נמי אפשר למפסקינהו מתוכן אבל הכא דאמר מעכשיו נזיר עולם דנזיר עולם אין לו הפסק והאי דמגלח משלשים לשלשים היינו טעמא משום כובד ולא משום דליהוי הפסק וכיון דאין לו הפסק לא פסקינן להו מתוכן וכיון דלא אפשר בלא הפסקה לא תיחול עליה נזירות כלל עד לאחר עשרים דלימני שלשים של נזירותו ברישא:

ואת"ל - לענין כולהו שאילתא לענין נזירות מועטת לנזירות מאה או לנזירות עולם:

כיון דאפשר ליה לאיתשולי - אההוא נזירות שקבל עליו לאחר עשרים ליחלו להו כולהו מהשתא אכתי תבעי לך אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר סתם מהו:

הכא - בנזיר שמשון דלא אפשר. לאיתשולי עליה משום דשמשון לא הוה נדור אמרינן כיון דלא אפשר לאיתשולי עליה אנזיר שמשון לא חיילא ההוא נזירות סתם דהואיל דסוף עשרים לא שלמי או דילמא חיילא:

אמר הריני כמשה בשבעה באדר - דמשמע כמשה שנפטר בשבעה באדר ושוב לא שתה יין מי הוי לשון נזירות או לא:

נטמא בימי בנו - האי דאמר הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר סתם התחיל מונה את שלו ועד שלא השלים את שלו נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו ואם נטמא בתוך ימים הללו שמנה לבנו:

ר' יוחנן אמר סותר - אף אותן ימים שמנה כבר על שלו דכיון דאפילו מנה את שלו אינו מגלח בינתים כנזירות אריכתא דמי וסותר את הכל:

וריש לקיש אמר אינו סותר - את שלו דנזירות דידיה לחוד ודבנו לחוד:


נטמא בימי צרעתו. היה נזיר ונצטרע ובימי צרעתו נטמא למתים:

ר' יוחנן אמר סותר - את הקודמין דהא אכתי קאי בנזירות הואיל דכי נתרפא מצרעתו משלים מה שכבר מנה קודם שנצטרע:

ריש לקיש אמר אינו סותר - דימי צרעת לחוד הואיל ואין עולין לו למנין ימי נזרו והימ"ן שונה להני תרתי דרבי יוחנן וריש לקיש בטעמא אחרינא ואף המור"ה חז"ר להיו"ת כדבר"י הימ"ן דבין כי נטמא בצרעתו ובין בנזירות בנו דההוא אידך נזירות נזיר מאה מיירי לפי שלא מצינו גידול פחות משלשים והואיל ובתרוייהו צריך לגלח דלכי נתרפא מצרעתו נמי צריך לגלח הילכך לא מיתוקם אלא בנזירות מאה:

נטמא ביום גידול שער - כגון שקיבל עליו נזירות מאה יום וכי מנה שבעים נצטרע וכי נטהר גילח תגלחת לצרעת ואכתי פשו מן המאה שלשים יום דאית בהו גידול שיער ונטמא ביום גידול שער היינו ביום מאה שבו שלם גידול שיער שלו דברי הכל סותר השלשים שאחר הצרעת אבל באם סותר שבעים שלפני הצרעת פליגי:

רב אומר אינו סותר - דאפי' לרבי יוחנן דאמר נטמא בימי בנו דסותר כל נזירות התם בנזירות קאי להכי מצי סתר לנזירות נמי אבל הכא כיון דנטמא ביום מישלם גידול שיער כבר שילם נזירותו ולית ליה כח למסתר דלפני צרעת:

ושמואל אמר סותר - את הכל אפי' ע' קמאי:

שם נזירות אחת היא - [אבל] מנין שלו ומנין של בנו תרי נזירות מיתקרו ל"א נטמא ביום גידול כגון דאמר הריני נזיר והתחיל ומנה עד עשרים יום ונטמא וסתר את הכל והתחיל למנות נזירות אחרת ומנה עשרה ימים בטהרה ואח"כ נטמא באחד מכל עשרים יום הנותרין להשלים לנזירות:

רב אמר אינו סותר - הללו עשרה דאפילו לרבי יוחנן דאמר סותר הני מילי היכא דקאי בנזירות גמור אבל האי דלא איטמי אלא בימי גידול שיער דמשלם נזירות הוא דלכי מצרפי הני עשרה לעשרים קמאי הוו להו שלשים והלכך האי דאהדר איטמי מעשרה ואילך לא הוי אלא תשלומי נזירות ואפי' ר' יוחנן מודה דאינו סותר להנך עשרה אלא כיון דהזה שלישי ושביעי מתחיל למנות מעשרה ואילך עד שלשים:

ושמואל אמר סותר אפילו לר"ל כו' - אבל הכא חדא נזירות והא דאמרינן מישלם נזירות הוא לא איריא דכיון דסתרו הראשונים שוב אי אתה יכול לצרף עמהן הללו ולומר שלשים הן:

הכל מודים שאם קידש שיער בדם - ביום ל"א צריך להביא קרבנותיו ולהתגלח אחר קרבנותיו אם כבר נזרק הדם כשנטמא ועדיין לא גילח שאין לו תקנה להתירו כיון דלמנות פעם אחרת ולהביא קרבן אחר אי אפשר דקרבן אחד הוא מביא ולא שני קרבנות וכבר הביא קרבן אחד ואין עולה לו דהא כבר נטמא לפיכך אין לו תקנה והא דקתני קידש לישנא דקרא נקיט דכתיב וקדש את ראשו (במדבר ו):

כיון דאמר תגלחת מעכבת - לשתות ביין בתוך מלאת קרינא ביה לסתור מה שמנה ולייתי קרבן אחר:

אלא אליבא דרבנן - דפליגי עליה בפרק ג' מינין (לקמן דף מז.) ואמרי כיון שזרק עליו אחד מן הדמים נטהר:

למצות גילוח - דלא יהא תגלחת בטהרה כמצותו לעולם שהרי אינו יכול לסתור ולמנות נזירות אחרת שהרי לאחר מלאת נטמא הילכך אין לו תקנה לגלח בטהרה אלא מגלח בטומאה:

נזיר שכלו לו - ימי שלשים נזירות סתם ולנזירות מרובה כל ימים שהזיר ולאחר מלאת שצריך להביא קרבנותיו נטמא לוקה על הטומאה ואינו לוקה על התגלחת אבל אינו לוקה אם גלח קודם שהביא קרבנותיו או שתה יין קודם שהביא קרבנותיו:

דאמר קרא כל ימי הזירו לה' - דכתיב כל דלא צריך וכתביה ואמר כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא לרבות ימים כו': כל ימי נדר נזרו תער וגו' כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין וגו'. ולילקי נמי אתרוייהו:



שאני הכא - גבי טומאה טעמא מאי הוא דלוקה דכתיב וטמא ראש נזרו מי שנזרו תלוי לו בראשו דמשמע שתלה הכתוב את הטומאה במי שעדיין לא נתגלח ואפי' לאחר שכלו לו ימיו כל זמן שלא גילח שערו שנזרו על ראשו מי שכבר כלו ימי נזירותו ואין נזרו תלוי אלא בראשו:

אם גילח ושתה יין ונטמא למתים סופג את הארבעים - אלמא דגמרי ימי ימי לרבות ימים שלאחר מלאת ותיובתא לר' יוסי בר' חנינא:

מתני' הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום - והתחיל למנות את שלו אם נולד לו בן עד ע' יום צריך להניח את שלו ולמנות את של בנו:

לא הפסיד כלום - דשלשים יום הוא דמייתרי ליה ממאה אלא מניח את שלו ומונה את של בנו ומגלח ומונה שלשים כדי להשלים מאה שלו ומגלח דבשלשים אית בהו כדי גידול שער:

אבל אם נולד לו לאחר ע' - דלא מייתרי להו שלשים דלית בהו גידול שער שאין תגלחת פחות מל' יום הלכך סותר את הכל ומתחיל למנות את של בנו ומגלח ואחר כך מונה מאה שלו וה"מ בנזירות מרובה אבל בנזירות מועטת אינו סותר כלל כדתנן לעיל מניח את שלו ומונה את של בנו ואחר כך משלים את שלו ואינו סותר וטעמא מאי כדאמרן שאין תגלחת בינתים וכחדא נזירות אריכא הוא:

גמ' אמר רב - נולד לו בן ביום ע' עולה לו לכאן ולכאן אותו יום עולה לו למנין ע' ולמנין של בנו דשלשים דלבנו נמי מתחיל למנות בו ביום וכן כשבא להשלים מאה שלו שלאחר נזירות של בנו אין צריך למנות אלא כ"ט:

איתגורי מיתגר - דעולה לו לכאן ולכאן שאינו צריך להשלים אלא למאה בלבד ועוד שנזירות של בנו מתחיל מבו ביום צריכא למימר דלא הפסיד כלום:

אלא בדין הוא דלא ליתני עד שבעים ומשום דקתני סיפא כו' - הך אלא נשתנה מכל אלא שבש"ס והכי משמע אלא משום דקתני סיפא אחר ע' תנא ליה רישא עד ע' ובדין הוא דלא ליתנייה כלל דהא אמרינן דאפילו איתגורי מיתגר. ואית ספרים דכתיב בהו בדין ליתני עד ע' כו' אלא משום דקתני סיפא לישנא דהפסיד דקתני אחר ע' סותר תנא נמי רישא [עד ע'] דאינו סותר:

ת"ש נולד אחר שבעים סותר ע' - ואי איתא כדקאמרת אמאי סותר כיון דמתחיל למנות מבו ביום לבנו ויום שלשים דבנו עולה לו לכאן ולכאן אכתי פשו להו שלשים יום כדי גידול שיער:

מאי אחר - דקתני אאחר אחר דהיינו ע"ב דאפילו אי אמרת דעולה לכאן ולכאן אכתי לא פשו להו אלא כ"ט יום ואין תגלחת פחות משלשים יום:

מאי איריא דקתני - רישא עד ע' לא הפסיד כלום אפילו לאחר ע' ביום ע"א נמי לא הפסיד דהא אמרת דלא סתר. אלא ש"מ אחר ממש ביום ע"א דקתני סותר משום דלא אמרינן שהוא עולה לו לכאן ולכאן:

וכן מתניתין לרב - וכן לענין זה קשיא מתניתין לרב ש"מ:

ורב כמאן אמרה - לשמעתיה. ואי קשיא למה לי מיבעיא הכי הא אשכחן בפ"ק דתני יום שלשים עולה לכאן ולכאן דילמא מתני' דהתם לא מתרצא כרב מתנא אלא כבר פדא דאמר אין סתם נזירות אלא כ"ט:

ג' ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה - שאין צריך להשלים אחר הרגל ז' ימי אבילות דכיון דעיקר האבילות דהיינו ג' ימים ראשונים כדאמרינן במועד קטן הוו קודם לרגל ביטל הרגל את האחרונים:

ואם קברו ח' ימים לפני הרגל - כיון דיום אחד של שלשים היה קודם. הרגל ביטל הרגל ממנו גזירת שלשים:

ומותר לספר ערב הרגל - משום כבוד הרגל:

אסור לספר אחר הרגל - עד שלשים:



אבא שאול אומר כו' מצות אבילות הנוהגת שלשה ימים הראשונים - כיון שעשאם קודם הרגל בטל הימנו גזירת ז' לגמרי כך מצות ז' כיון שנעשו קודם הרגל שוב הרגל מבטל גזירת ל' לגמרי גזירת ל' גלוח וכיבוס:

מ"ט דאבא שאול - דאמר דיום ז' מבטלת גזירת ז' ול' והא לא שימר עדיין מיום ל' כלום קודם הרגל אפי' יום אחד דבשלמא לת"ק דאמר שמנה היינו משום דיום שמיני עולה למנין ל' אלא לאבא שאול מ"ט לאו משום דקסבר דיום שביעי עולה לכאן ולכאן למנין ז' ולמנין ל' וכמאן דעבר עליו יום אחד מגזירת ל' דמי ומש"ה מתבטלת:

אלא באבילות דרבנן - דעיקר אבילות אינו אלא יום אחד דכתיב (עמוס ח) ואחריתה כיום מר אלא רבנן תקנו ז' דסמכו אקרא כדכתיב (בראשית נ) ויעש לאביו אבל שבעת ימים אבל נזירות דאורייתא בחושבנא דיומי דל' יום בעינן כדכתיב (במדבר ו) יהיה לא אמר דיום אחד עולה לכאן ולכאן:

ששחטו וזרקו עליה בשני שלה - שכבר ראתה ביום שמיני עד שלא ראתה ביום תשיעי שהיא שומרת כנגדו לידע אם תראה בג' ימים ג' ראיות ותהא זבה:

ואח"כ ראתה הרי זו אינה אוכלת - בפסח דטמאה היא ואע"ג דאינה אוכלת פטורה מלעשות פסח שני דאכילת פסחים לא מיעכבא:

מ"ט דר' יוסי - דפטורה מלעשות פסח שני לאו משום דקסבר מקצת היום ככולו דיום שני שהוא תשיעי ככולו דמי והויא לה טהורה בשעה ששחטו וזרקו עליה והכא נמי לימא דעולה לו לכאן ולכאן משום דמקצת היום ככולו:

דילמא - האי דקאמר ר' יוסי דפטורה לאו משום דקסבר דמקצת היום ככולו אלא משום דקסבר דכשהיא רואה מכאן ולהבא היא מטמאה אבל למפרע לא ומשום הכי פטורה דבההיא שעתא דשחטו וזרקו עליה טהורה הואי ולהך דבתר נטמאת לא חיישינן:

ומי סבר ר' יוסי - דמכאן ולהבא היא מטמאה אבל למפרע לא:

זב בעל שתי ראיות - בין ביום אחד בין בשני ימים כדאמרי' התם (ב"ק דף כד.) תלה הכתוב את הזב בראיות דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו ואת הזבה בימים דכתיב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים מיעוט ימים שנים רבים ג':

בשביעי שלו - שאין בין זב רואה שתים לרואה ג' אלא קרבן שבעל ג' מונה ז' ומביא קרבן ובעל ב' מונה ז' ואין מביא קרבן להכי נקט בעל שתי ראיות ושומרת יום משום דלאו בני קרבן נינהו דעל הנך דבני קרבן לא מצי למשחט עלייהו בשביעי משום דלא מצו אכלי פסח בערב דכפרת קרבן דבעו לאיתויי בשמיני מעכבת להו כדקי"ל (יבמות דף עד:) הביא כפרתו אוכל בקדשים אלמא מיהא מדקתני מטמא משכב ומושב למפרע דלא הוי טעמא דר' יוסי משום דמכאן ולהבא הוא מטמא וטעמא משום דמקצת היום ככולו קא פטר מלעשות פסח שני דה"ל ככל מידי דתלי במניינא דאמרי' ביה מקצת היום ככולו ומש"ה פטורין: לעולם אימא לך דמכאן ולהבא הוא מטמא ולאו טעמא דר' יוסי משום דמקצת היום ככולו ודקאמר למפרע מטמא מדרבנן הוא דקאמר ומשום דלית בהו טומאה אלא מדרבנן פטורין מלעשות פסח שני:

דאי ס"ד מדאורייתא - מטמאין למפרע אפי' אמרת מקצת היום ככולו אכתי אמאי פטורין והא איגלאי מילתא למפרע דבההוא שעתא דשחט ונזרק הדם טמאה מדאורייתא הואי:

לעולם אימא לך - דטמאין למפרע מדאורייתא וכל היכא דתלי מילתא במניינא כגון בשתי נזירות שצריך למנות לזו ל' ולזו ל' הוי מקצת היום ככולו והכא אע"ג דמדאורייתא מטמא למפרע אמאי הקילו בה היינו טעמא דטומאה דתהום דזיבה התירו דכיון דבההיא שעתא דנשחט אכתי הוה קיימא טיפת דם במקור של אשה ולא יצא לחוץ אהני בה מקצת היום ככולו דכמאן דנשחט עליה בשעת טהרה דמי ואית דמפרשי טומאת התהום בזיבה היינו דבשעת שחיטה וזריקה עדיין לא היתה יודעת אם תהא רואה בו ביום ואם לאו משום הכי קרי לה טומאת תהום דהויא טמאה למפרע בשעת שחיטה וזריקה ואיהי לא הות ידעה בההיא שעתא ודמי לעובר ברשות הרבים וטומאת התהום תחתיו:

ואף רבי אושעיא סבר - דרבי יוסי לא אמר דמטמא למפרע אלא מדרבנן: ומהדר אהא דאמר לעיל מאי למפרע מדרבנן:

אי סתר - דלמפרע טמאה כולהו לסתור דהא לא הוו להו שבעה נקיים כלל:

אלא אימא ולא לסתור אפילו יומו - משום דמכאן ולהבא מטמאה ולמפרע הויא טהורה ממש:

ואמר ליה - רבי יוחנן


רבי יוסי קאי כוותיך:

ורבי יוסי מכדי סבר מקצת היום ככולו - דכל האי דקא משנינן לעיל דמכאן ולהבא מטמא שינויי דחיקי נינהו ומיהו שמעתין איתא כרב:

זבה גמורה - דבעינן ג' ימים רצופים כדאמר מי תלה הכתוב את הזבה בימים היכי משכחת לה:

והא כיון דחזיא בפלגיה דיומא - ביום שני מחצות ואילך אידך פלגא דמבקר עד חצות עולה לה לשימור כאילו נשמר יום אחד בטהרה והוה לה הפסק: ע"א ור' יוסי מכדי שומרת יום כנגד יום כיון דקאמר דטעמא הוי משום דמקצת היום ככולו וכך שמענו כאן מפ"י המור"ה אבל בכיצד צולין במסכת פסחים שמעינן דמכאן ולהבא קמיבעיא לן דלר' יוסי זבה גמורה היכי משכחת לה ולא מפ"י המור"ה:

איבעית אימא בשופעת - כל היום [תלתא יומי] בהדי הדדי:

ואיבעית אימא - שלשה יומי בין השמשות סמוך לשקיעת החמה דכי ראתה בשבת אחר שקיעת החמה הוי טמאה כל יום ראשון וכי חזרה וראתה ביום ראשון שנית סמוך לשקיעת החמה הויא טמאה כל יום שני וכן שלישי דלא הויא שהות דטהרה ביני וביני כלל ולא הוי סליק למניינא דשומרת יום כנגד יום דהא לא הואי שהות:

פרק שלישי - מי שאמר


מתני' מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד - לרב מתנא כדאית ליה דאנזירות סתם קאי ואין נזירות פחות מל' יום ולבר פדא כדאית ליה דמוקי לה כגון דנעשה כאומר שלימים וכולה מתני' הכי מפורש בפ"ק לרב מתנא כדאית ליה ולבר פדא כדאית ליה:

גמ' ר"א אומר אינו סותר אלא שבעה - כדי שיביא קרבנו בטהרה וכדפרשינן בפרק קמא לבר פדא כדאית ליה

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/נזיר/פרק_ב"