נזיר טו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אבא שאול אומר אאפי' לא סיפר קודם הרגל מותר לספר אחר הרגל שכשם שמצות שלשה מבטלת גזירת שבעה כך במצות שבעה מבטלת גזירת ל' מ"ט דאבא שאול לאו משום דקסבר שביעי עולה לכאן ולכאן דלמא עד כאן לא קאמר אבא שאול אלא באבילות ז' דרבנן אבל בנזיר דאורייתא לא אלא רב דאמר כר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה הרי זו אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני מ"ט דר' יוסי לאו משום דקסבר מקצת היום ככולו ממאי ודלמא משום דקסבר מכאן ולהבא הוא מטמא ומי סבר ר' יוסי הכי והתניא ר' יוסי אומר זב בעל שתי ראיות ששחטו וזרקו עליו בשביעי וכן שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה ואח"כ ראו גאע"פ שמטמאין משכב ומושב למפרע דפטורין מלעשות פסח שני מאי למפרע מדרבנן הכי נמי מיסתברא דאי ס"ד מדאורייתא אמאי פטורין מלעשות פסח שני לעולם אימא לך טומאה דאורייתא תהום דזיבה התירו ואף רבי אושעיא סבר למפרע מדרבנן דתניא רבי אושעיא אמר ה(אבל) הרואה זב בשביעי שלו סותר את שלפניו ואמר ליה ר' יוחנן לא נסתור אלא יומו מה נפשך אי סתר כולהו סתר אי לא סתר לא נסתור ולא יומו אלא אימא לא נסתור ולא יומו
רש"י
[עריכה]
אבא שאול אומר כו' מצות אבילות הנוהגת שלשה ימים הראשונים - כיון שעשאם קודם הרגל בטל הימנו גזירת ז' לגמרי כך מצות ז' כיון שנעשו קודם הרגל שוב הרגל מבטל גזירת ל' לגמרי גזירת ל' גלוח וכיבוס:
מ"ט דאבא שאול - דאמר דיום ז' מבטלת גזירת ז' ול' והא לא שימר עדיין מיום ל' כלום קודם הרגל אפי' יום אחד דבשלמא לת"ק דאמר שמנה היינו משום דיום שמיני עולה למנין ל' אלא לאבא שאול מ"ט לאו משום דקסבר דיום שביעי עולה לכאן ולכאן למנין ז' ולמנין ל' וכמאן דעבר עליו יום אחד מגזירת ל' דמי ומש"ה מתבטלת:
אלא באבילות דרבנן - דעיקר אבילות אינו אלא יום אחד דכתיב (עמוס ח) ואחריתה כיום מר אלא רבנן תקנו ז' דסמכו אקרא כדכתיב (בראשית נ) ויעש לאביו אבל שבעת ימים אבל נזירות דאורייתא בחושבנא דיומי דל' יום בעינן כדכתיב (במדבר ו) יהיה לא אמר דיום אחד עולה לכאן ולכאן:
ששחטו וזרקו עליה בשני שלה - שכבר ראתה ביום שמיני עד שלא ראתה ביום תשיעי שהיא שומרת כנגדו לידע אם תראה בג' ימים ג' ראיות ותהא זבה:
ואח"כ ראתה הרי זו אינה אוכלת - בפסח דטמאה היא ואע"ג דאינה אוכלת פטורה מלעשות פסח שני דאכילת פסחים לא מיעכבא:
מ"ט דר' יוסי - דפטורה מלעשות פסח שני לאו משום דקסבר מקצת היום ככולו דיום שני שהוא תשיעי ככולו דמי והויא לה טהורה בשעה ששחטו וזרקו עליה והכא נמי לימא דעולה לו לכאן ולכאן משום דמקצת היום ככולו:
דילמא - האי דקאמר ר' יוסי דפטורה לאו משום דקסבר דמקצת היום ככולו אלא משום דקסבר דכשהיא רואה מכאן ולהבא היא מטמאה אבל למפרע לא ומשום הכי פטורה דבההיא שעתא דשחטו וזרקו עליה טהורה הואי ולהך דבתר נטמאת לא חיישינן:
ומי סבר ר' יוסי - דמכאן ולהבא היא מטמאה אבל למפרע לא:
זב בעל שתי ראיות - בין ביום אחד בין בשני ימים כדאמרי' התם (ב"ק דף כד.) תלה הכתוב את הזב בראיות דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו ואת הזבה בימים דכתיב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים מיעוט ימים שנים רבים ג':
בשביעי שלו - שאין בין זב רואה שתים לרואה ג' אלא קרבן שבעל ג' מונה ז' ומביא קרבן ובעל ב' מונה ז' ואין מביא קרבן להכי נקט בעל שתי ראיות ושומרת יום משום דלאו בני קרבן נינהו דעל הנך דבני קרבן לא מצי למשחט עלייהו בשביעי משום דלא מצו אכלי פסח בערב דכפרת קרבן דבעו לאיתויי בשמיני מעכבת להו כדקי"ל (יבמות דף עד:) הביא כפרתו אוכל בקדשים אלמא מיהא מדקתני מטמא משכב ומושב למפרע דלא הוי טעמא דר' יוסי משום דמכאן ולהבא הוא מטמא וטעמא משום דמקצת היום ככולו קא פטר מלעשות פסח שני דה"ל ככל מידי דתלי במניינא דאמרי' ביה מקצת היום ככולו ומש"ה פטורין: לעולם אימא לך דמכאן ולהבא הוא מטמא ולאו טעמא דר' יוסי משום דמקצת היום ככולו ודקאמר למפרע מטמא מדרבנן הוא דקאמר ומשום דלית בהו טומאה אלא מדרבנן פטורין מלעשות פסח שני:
דאי ס"ד מדאורייתא - מטמאין למפרע אפי' אמרת מקצת היום ככולו אכתי אמאי פטורין והא איגלאי מילתא למפרע דבההוא שעתא דשחט ונזרק הדם טמאה מדאורייתא הואי:
לעולם אימא לך - דטמאין למפרע מדאורייתא וכל היכא דתלי מילתא במניינא כגון בשתי נזירות שצריך למנות לזו ל' ולזו ל' הוי מקצת היום ככולו והכא אע"ג דמדאורייתא מטמא למפרע אמאי הקילו בה היינו טעמא דטומאה דתהום דזיבה התירו דכיון דבההיא שעתא דנשחט אכתי הוה קיימא טיפת דם במקור של אשה ולא יצא לחוץ אהני בה מקצת היום ככולו דכמאן דנשחט עליה בשעת טהרה דמי ואית דמפרשי טומאת התהום בזיבה היינו דבשעת שחיטה וזריקה עדיין לא היתה יודעת אם תהא רואה בו ביום ואם לאו משום הכי קרי לה טומאת תהום דהויא טמאה למפרע בשעת שחיטה וזריקה ואיהי לא הות ידעה בההיא שעתא ודמי לעובר ברשות הרבים וטומאת התהום תחתיו:
ואף רבי אושעיא סבר - דרבי יוסי לא אמר דמטמא למפרע אלא מדרבנן: ומהדר אהא דאמר לעיל מאי למפרע מדרבנן:
אי סתר - דלמפרע טמאה כולהו לסתור דהא לא הוו להו שבעה נקיים כלל:
אלא אימא ולא לסתור אפילו יומו - משום דמכאן ולהבא מטמאה ולמפרע הויא טהורה ממש:
ואמר ליה - רבי יוחנן
תוספות
[עריכה]
אבא שאול אומר אפילו לא סיפר ערב הרגל מותר לספר אחר הרגל. פליג את"ק דסבר דרגל מבטל בכל [ענין] ופליג באחריתי שכשם שמצות [ג'] מבטלת גזירת ז' כך מצות ז' מבטלת גזירת ל' ופליג את"ק דמצריך ח' לאו משום דקסבר יום ז' עולה לו למנין שבעה ומקצתו עולה למנין ל' אע"פ שעומד באמצע אבילות:
אלא באבילות דרבנן. דמן התורה אינו אבל אלא יום ראשון כדכתיב. ואחריתה כיום מר אבל בנזירות דאורייתא דדרשינן מקרא דבעינן ל' יום לא אמרי' דמקצת יום עולה לו לכאן ולכאן:
ששחטו וזרקו עליה בשני. שחל בערב פסח ושחטו עליה הפסח ואח"כ ראתה הרי זו אינה אוכלת בלילה בפסח לפי [שהיא] נטמאה ופטורה מלעשות פסח שני דבשעת שחיטה טהורה היתה:
מאי טעמא דר' יוסי (הגלילי) לאו משום מקצת היום ככולו. ומכאן ולהבא היא מטמאה. (דאתמול) נמצא כי בשעת שחיטה וזריקה היתה טהורה גמורה דמכאן ולהבא היא מטמאה ולא למפרע וכי הדרא חזיא מטמאינן לה מכאן ולהבא ולמחר תעשה שימור גמור למקצת יום זה שנטמאת אלמא דיום שני זה מקצת יום חשבינן ליה יום טהור דליהוי שימור ליום שאתמול הילכך שחיטה וזריקה בטהרה היה ומקצתו חשבינן ליה יום טומאה דליהוי יום של מחר שימור להאי מקצת יום אבל רבנן פליגי ומטמאי למפרע וחשבינן זה היום ככולו טמא [כיום] של אתמול ורב דאמר כר' יוסי ואע"ג דהכא נמי היה סברא לחשיבת יום ככולו טמא כיום שלפניו כסברא דרבנן אפ"ה ר' יוסי מחשיבו לכאן ולכאן והיינו כסברת רב וזו שכתוב בספרים ודילמא משום דקסבר לא גרסינן ליה דאי לאו הכי מה מהני שאינו מטמא למפרע:
זב בעל שתי ראיות. דאילו בעל שלשה לא חזי למיכל [לאחר דראה שלישית] עד יום ח' שיביא קרבנותיו וביום ח' לא מצי למינקט ואח"כ ראה מטמא משכב ומושב למפרע דמיום ז' ואילך פסק מסתירה ומשכב ומושב דמאתמול שאחר הטבילה עד הנה טהורין ואפי' ראה היום ביום ח' לא מטמא למפרע:
אע"פ שמטמאין משכב ומושב למפרע. ואפילו טבל בשביעי משכבות דלאחר טבילה טמאין סתר מניינו והרי הוא כתחילתו דכתיב וספרה לה שבעת ימים והרי אין כאן ז' ימים ומדקתני בשמירת יום למפרע טומאה אלמא לא אמר מקצת יום ככולו וקשיא דר' יוסי אדר' יוסי ומשני למפרע מדרבנן אבל מן התורה טהורה:
הכי נמי מסתברא וכו'. ודחי אימא לך טומאת התהום דזיבה התירו כלומר אימא לך שמטמאין למפרע מדאורייתא ופטורין לעשות פסח שני דהלכה למשה מסיני דטומאה דמת הותרה לעושי פסח והאי תנא ס"ל דאפי' טומאת התהום דזיבה הותרה לעושי הפסח:
התהום. פי' דבשעת שחיטה ישב על אבן אחת ולא נודע כלל שקבר תחתיו עד אחר שחיטה נודע לו שניטמא בקבר התהום וכן הכא לא ידע אדם בשעת שחיטה אם אחרי כן תראה ותסתור להיות טמאה וטומאת התהום [התירו] לעושי הפסח ונזיר:
ואף רבי אושעיא. קאי אשינויא דלמפרע דרבנן:
אבל הרואה זוב. פי' [רש"י] בכיצד צולין (פסחים דף פא.) לא ידעינן אהיכא קאי:
סותר את שלפניו כו'. ספורים שספר וצריך למנות ז' ימים אחרים: [א"ל ר"י לא נסתור אלא יומו] יחזור ויספור יום אחד והוינן בה במילתא דר' יוחנן אי סתר כולהו בעי למיסתר דכתיב וספרה לה ז' ימים לטהרתה שלא תהא טומאה מפסקת בינתים בפרק כיצד צולין גרס [אי קסבר למפרע הוא מטמא אפילו כולהו נסתור] ואי מכאן ולהבא הוא מטמא יומו נמי לא נסתור דהרי היא כראיה ראשונה של זיבה אחרת ואין בה אלא טומאת ערב ויטבול לערב ויטהר דקי"ל ראיה ראשונה של זב קרי בעלמא הוא:
ה"ק לא יסתור ולא יומו. כלומר אפי' יומו לפי שכבר עלה לו מקצת היום ושלמו לו ספורים שלו ויצא מכלל הזיבה:
א"ל. פי' ר' אושעיא לר' יוחנן רבי יוסי סבר כוותך השתא מסיק דרבי אושעיא ס"ל אליבא דר' יוסי דמטמא למפרע היינו מדרבנן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נזיר/פרק ב (עריכה)
לח א ב מיי' פ"י מהל' אבל הלכה ה', סמג עשין דרבנן ב, טור ושו"ע יו"ד סי' שצ"ט סעיף ג', וטור ושו"ע או"ח סי' תקמ"ח סעיף ח':
לט ג מיי' פ"ה מהל' משכב ומושב הלכה ט':
מ ד מיי' פ"ו מהל' קרבן פסח הלכה ג':
מא ה מיי' פ"ג מהל' מחוסרי כפרה הלכה א':
ראשונים נוספים
מ"ט דאבא שאול. דבשלמא מצות ג' מבטלת גזרת ז' משום דנהג מצות ג'. אלא מצות ז' אמאי מבטלת גזירת ל' הא אכתי לא נהג דין ל':
משום דקסבר ז' עולה לכאן ולכאן תחלתו עולה למנין ז' וסופו עולה למנין ל'. הרי נהג דין ל' (ובכו"ש) דייקינן כיון דז' עולה לכאן ולכאן לא ימנה אלא כ"ט כדאמר הכא בנולד לו בן ביום ע' דמגלח ביום ק' ולא משא מידי. ולי נראה דלא קשה דל' יום לגיהוץ ולתספורת אסמוכה אקרא במ"ק דיליף פרע פרע מנזיר. ואי אמרת דיום ז' עולה לב' ימים לא משכחת לה ל' לעולם:
אבל בנזיר דאורייתא לא. ואע"ג דפרישית לעיל דרב לא בא לעקור נזיר' דאורייתא אלא לאוקימי אדאורייתא מ"מ נזי' יש לו עיקר מן התורה וראוי להחמיר בו יותר מבאבלות שאין לו עיקר מן התורה:
הרי זו אינה אוכלת דטמאה היא. מ"ט דר' יוסי דכיון דראתה סותרת ואיגלאי מלתא דטמאה היתה בשעת שחיטת הפסח ואמאי פטורה מלעשות פסח שני:
לאו משום דקסבר מקצת היום ככולו. ומכאן ולהבא מטמא משעת ראיה ואילך ולא סתרה למפרע וחשוב יום ב' כב' ימים ותחלת היום עולה לה לשיעור וכשראתה אח"כ הוי ביום א':
ומי סבר ר' יוסי. דמכאן ולהבא מטמא:
אע"פ שמטמאין משכב ומושב למפרע וכו' אלמא קסבר למפרע הוא מטמא:
מדרבנן. רבנן החמירו לסתור למפרע אבל מדאורייתא מכאן ולהבא הוא מטמא:
לא דטומא' זיבה בתהום התירו. כלו' ה"נ מסתברא דקאמר ליתא דמצינא לדחויי דלעולם מדאוריי' מטמא למפרע ואפ"ה פטורה מלעשות פסח שני משום דבשעת שחיטת הפסח היה הדבר עומד בספק אם תראה ואמרי' בכיצד צולין דטומאת התהום התירו בפסח. כל טומאת ספק קרי ליה טומאת התהום כמו שהתהום מכוסה ואין אדם יודע מה יש בו. ומי' מסקי' התם דלא התירו טומאת התהום אלא למת בלבד וכך היא הלכה למשה מסיני:
א"ל ר' יוחנן ולא לסתור אלא יומו. פי' יום הראיה. מתמה תלמודא אי סותר יומו ליסתיר כולהון כדאיתא בנדה ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם:
ה"ק ולא לסתור ולא יומו. כלו' אף יומו לא ליסתור דסל מקצת היום ככולו ומכאן ולהבא היא מטמא א"ל ר' אושעיא [ר"י] סבר כותיך:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נזיר (עריכה)
מ"ט דר' יוסי לאו משום דקסבר מקצת היום ככולו פירש אף על גב דאם תראה בו ביום תהי' טומאה למפרע דמצטרפות הראוין אפ"ה כיון דהתחילה לספור מקצת יום שני בטהרה כאלו אמרתי דמי ואותו היום עולה מקצתו לשיעור דאתמול ואע"ג דאיגלאי מילתא דהות טמא כדבעי' למימר לקמן דטומאה זיבה בתהום היתירו ומקצתו מצטרף לראיות דזבה דילמא דמתני' דיום שבעי' שהי' סופר לנזירותו כי ילדה בו ביום איגלאי מילתא דההיא יומא דנזירות היה דמשעתא דנולד לו בן חלה עליו נזירות בנו ואפ"ה כיון דסיפר תחילתו לשם נזירותו עולה לו מקצתו הראשון לנזירותו ומקצתו האחרון לנזירות בנו:
ודילמא משום דקסבר ר' יוסי מיכן ולהבא היא מטמא פי' ומש"ה נפטרה ידי פסח שטהורה היתה ואפי' טהרות שנגעה למפרע באותו היום טהורות ופליג בהא ארבנן דרבנן סברי אם ראתה בו ביום טמא למפרע:
ומי סבר ר' יוסי הכי והתניא ר' יוסי אומר זב בעל שתי ראיות ששחטו וזרקן עליו בשביעי שלו וכן שומרת יום כנגד יום ששחטו עליהן ואח"כ ראו אע"פ שהן משכב ומושב למפרע פטורין מלעשות פסח שני פי' רבי' ברוך זצוק"ל זב שראה שתי ראיות וספר אם לא ראה שוב בשביעית שלו טהור ובאותן שבעת ימים שספר אינו מטמא בהן משכב ומושב אבל אם ראה בשביעי טימא למפרע משכב ומושב בכל אותן שבעת ימים ונ"ל ששגגה גדולה היא לו דע"כ לא פליג ר' יוסי ארבנן אלא בטהרות דיום שביעי משום דעבד ליה שימור במקצתו וקסבר דמיכן ולהבא הוא מטמא אם ראה ביום שביעי ולא לטמא למפרע טהרות שנגע בו ביום דומיא דיום שני דשומרת יום דמקצתו הוי שימור אבל כל ששת הימים בין ראה ביום השביעי בין לא ראה טמאים הן שאפי' אם יעמוד שנה ולא יטבול מטמא משכב ומושב וטבילה לא חזיא אלא ביום שביעי דהוי מקצתו שימור אבל ששת הימים מי יטהרם והא לית להו שימור ולא חזיא לטבילה ולא פליגי אלא ביום שביעי דזב דדמי ליום שני דשומרת יבם:
אבל הרואה זב בשביעי שלו סותר את שלפניו בפ' כיצד צולין מייתי' לה ואמר המורה לא ידענא אהיכא קאי ובריש מס' זבין תנן הרואה קרי יום שלישי לספירת זובו בש"א סתר שני ימים שלפניו ובה"א לא סתר אלא יומו כו'. עד ומודים ברואה ברביעי שלא סתר אלא יומו ברואה קרי אבל אם ראה זב אפילו יום שביעי סתר את שלפניו פי' דוקא קרי אינו סותר אלא יומו בלבד אבל אם ראה זב אפילו ביום שביעי סתר כל ח' וצריך למנות עוד שבעת נקיים ותניא בסיפרא זאת תורת הזב ואשר יצא ממנו שכבת זרע מה הזב סותר בזב אף ש"ז סותר בזב או מה זב סותר את הכל אף ש"ז סותר את הכל ת"ל לטמאה בה אין לה אלא יום אחד בלבד יכול אף במימי רגליו יהו סותרין בזה ת"ל זאת:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק ב (עריכה)
שכשם שמצות שלשים מבטלת שבעה. דבהא מודית שאם עברו השלשים קודם הרגל שאפילו לא רחץ ערב הרגל מותר לרחוץ ברגל. כך גזרת שבעה מבטלת גזרת שלשים. תוספי הרא"ש ז"ל:
מאי טעמא דאבא שאול לאו משום דקסבר יום שביעי עולה לו לכאן ולכאן. פירוש יום שביעי שהוא ערב הרגל עולה לו למנין שבעה ולמנין שלשים. ויש מפרשים תחלת שביעי עולה לתשלום שבעה ושאר היום מתחיל דין שמיני והוי כאלו מנה שמנה וכיון שהתחיל במקצת גזרת שלשים לפני הרגל בטלו כולם. ודחיק ודילמא עד כאן לא קאמר אבא שאול אלא באבלות שבעה דרבנן הוא. פירוש דמן התורה אין אבלות אלא יום ראשון דכתיב ואחריתה כיום מר. אבל בנזירות דאורייתא לא אמר. (כלום) כלומר לא אמרינן תרי מקצת היום. ולא הוה מצי לאיתויי מתני' דאייתינן בפרקא קמא במי שנזר שתי נזירות דאם גילח יום ששים חסר אחת יצא שיום שלשים עולה לכאן ולכאן. דלבר (פזיא) פדא לא הוי משום דתרי מקצת היום ככולו אלא משום דיום שלשים אינו צריך להמנות למנין ראשון. ולרב מתנא נמי לא דמי דהתם עולה בראשו להשלים נזירות ראשון ומתחיל נזירות שני. אבל במתניתין לא אמרינן שיום הלידה יעלה ליום הלידה ולימי נזירות בנו. ולהכי אייתי דאבא שאול דאית ליה מקצת היום ככולו טפי משאר תנאי. שיטה:
משום דקסבר שביעי עולה לכאן ולכאן. תחלתו עולה למנין שבעה וסופו עולה למנין שלשים הרי נהג דין שלשים. ובירושלמי דייקינן כיון דשביעי עולה לכאן ולכאן לא ימנה אלא כ"ט כדאמרינן הכא בנולד לו בן עד שבעים דמגלח ביום מאה. ולא משני מידי. ולי נראה דלא קשה דשלשים יום לגיהוץ ולתספורת אסמכוה אקרא במועד קטן דיליף פרע פרע מנזיר. ואי אמרת דיום שביעי עולה לשני ימים לא משכחת לה שלשים לעולם:
אבל בנזירות דאורייתא לא. ואף על גב דפרישית לעיל דרב לא בא לעקור נזירות דאורייתא אלא לאוקמי אדאורייתא. מכל מקום נזירות יש לו עיקר מן התורה וראוי להחמיר בו יותר מבאבילות שאין לו עיקר מן התורה. הרא"ש ו"ל בפירושיו:
מאי טעמא דר' יוסי. דהא הוה לן למימר דאיגלאי מלתא דלא ספרה כלל. לאו משום דקסבר מקצת היום. ודחינן ממאי ודילמא היינו טעמא דר' יוסי דקסבר מכאן ולהבא הוא מטמא. פירוש וכי שחטו וזרקו עליה הויא טהורה ממש. משום דמכי התחיל יום שני קצת וקבלה טהרה מטומאה דאתמול וכי הדרא חזיא מטמאה מכאן ולהבא ולא למפרע. דלא בעינן שתהא טהורה כל היום ולא צריך למיהוי מקצת היום ככולו. אבל היכא דבחושבנא דיומי תליא מלתא כגון בנזירות לעולם אימא לך דלא אמרינן מקצת היום ככולו. שיטה:
ורב דאמר כר' יוסי. ממאי דילמא לאו היינו טעמא דר' יוסי משום מקצת היום ככולו אלא משום דקסבר מכאן ולהבא הוא מטמא מראייה ואילך אבל למפרע לא. וכיון דבשעת שחיטה הות טהורה הלכך הות פטורה מלעשות פסח שני ולא (הוא) הוה טעמא משום מקצת היום ככולו. ואכתי רב דאמר כו'. ואמר לן ר' דהכי דאמר רב וז"ל דמכאן ואילך דמקשה ומי סבר ר' יוסי הכי. לא קא מיירי אלא לפרוכי למאי דקאמרינן דילמא קסבר ר' יוסי מכאן ולהבא מטמא ולא משגח לתרוצי רב דאמר כמאן. ואף על גב דאיכא לפרושי ר' יוסי קסבר שינויי דחיקו נינהו. פירוש:
אלמא מדקתני למפרע מקצת היום ככולו לית ליה. דאי ככולו מכי מני ו' נקיים וכי ראה אחר כך הויא כראיה ראשונה של זב ויטבל בערב ויטהר כבעל קרי. אלא לא אמרינן ככולו הלכך אפילו טבל משכבות ומושבות של אחר טבילתה טמא שהרי סותר מניינן. וכן משומרת יום פריך. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל:
כל טומאת ספק קרי לה טומאת התהום כמו שהתהום מכוסה ואין אדם יודע מה יש בו. ומיהו מסקינן התם דלא התירו טומאת התהום אלא למת בלבד וכך היא הלכה למשה מסיני. הרא"ש ז"ל בפירושיו. והר' עזריאל ז"ל וז"ל: לעולם אימא לך כו' וטומאת התהום דזבה התירו. כלומר לעולם אימא לך מטמא למפרע מן התורה והא דפטורין משום דהני ראיות בז' שלו ובשמיני שלה הויא כטומאת התהום כלומר טומאת ספק שבשעה שטבלו לא היו יכולין לידע שיראו אחרי כן שעל ידי כן באה להם טומאה למפרע. וגבי נזיר ועושה פסח גמירי דהותר להם טומאת התהום פרק כיצד צולין. והא דתני ר' חייא לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד מפרש לה התם למעוטי מאי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה