טור אורח חיים תקמח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תקמח | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

כתב בה"ג: מי שמת לו מת באחד מימי הרגל או בחולו של מועד חוץ מביום האחרון, אינו נוהג אבילות ברגל עד שיצא כל הרגל, ומיהו יום האחרון עולה לו אע"פ שאין אבילות נוהג בו ומשלים עליו ו' ימים. ואם מת ביום האחרון נוהג בו אבילות, וכן כתב רב אלפס.

ור"ת כתב שאף אם מת ביום אחרון אינו נוהג אבילות, שאין אבילות נוהג במועד כלל, אלא אנינות, שאם מת לו מת בחול המועד אסור בדברים שאונן אסור בהם, ואם מת בי"ט, אם אינו רוצה לקוברו בו ביום, אין עליו דין אנינות אלא א"כ צריך להחשיך על התחום להכין לו צרכי קבורה אז חל עליו דין אנינות משעה שמחשיך, אבל אם מת בי"ט שני והוא רוצה לקוברו, או בי"ט ראשון ורוצה לקוברו ע"י עו"ג, חל עליו אנינות, אבל לאחר שנקבר, אין עליו דין אבילות אלא לענין דברים שבצנעה שנוהגין ברגל. ומיהו אע"פ שאסור בתשמיש המטה א"צ לישן בין האנשים, אלא אשתו ישנה עמו בחדר. ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

אע"פ שאין אבילות ברגל, אם מת לו מת ברגל הרגל עולה למנין שלשים, ומתעסקין בו ברגל לנחמו, ולאחר הרגל מתחיל למנות שבעה, וכשיכלו ז' למיתת המת אע"פ שעדיין לא כלה האבילות, מלאכתו נעשית על ידי אחרים ועבדיו עושין לו בצנעה בתוך ביתו.

מת לו מת קודם הרגל ונהג אבילות אפילו שעה אחת לפני הרגל, בטלה ממנו גזירת שבעה, וימי הרגל עולין לו למנין ל', הרי שבעה לפני הרגל וימי הרגל ומשלים עליהם עד ל'. ודוקא שנהג אבילות באותה שעה, אבל אם שגג או הזיד ולא נהג אבילות, או שהיה קרוב לחשיכה ולא היה יכול לנהוג, אין הרגל מבטל אבילות אלא נוהג ברגל דברים שבצנעה, ומונה ז' ימים אחר הרגל, ובאותן השבעה מלאכתו נעשית ע"י אחרים ועבדיו עושין לו בצנעה בתוך ביתו ואין רבים מתעסקין בו לנחמו שהרי נתעסקו בו ברגל, ורגל עולה למנין ל'.

ואם נהג ז' לפני הרגל והרגל פוגע בתוך ל', מבטל ממנו גזירת ל'. אפילו אם חל יום ז' ערב הרגל, מותר לספר ולכבס ולרחוץ ערב הרגל. וכן נמי אם חל יום ח' להיות בשבת ערב הרגל, מותר לספר ולכבס ולרחוץ ערב שבת. ואם לא גילח בערב הרגל, מותר לגלח אחר הרגל שהרי נתבטל ממנו גזירת ל', אבל בתוך הרגל לא יגלח כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל. ואם חל יום ז' שלו בשבת ערב הרגל, מותר לגלח ברגל כיון שלא היה אפשר לו לגלח קודם. ואם חל יום א' או יום ו' שלו בערב הרגל, מותר לספר ולכבס ואסור לרחוץ עד הלילה, וגם אסור ללבוש מה שכבס עד הלילה. וריב"א פירש כמו שאסור לרחוץ כך אסור לכבס כל היום, ומיהו שניהם מותרין סמוך לחשיכה ואין צריך להמתין עד הלילה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה.

ודוקא בשאר מתים, אבל באביו ואמו שאסור לספר עד שיגערו בו חביריו, אפילו פגע בו הרגל אינו מבטלו. ומיהו כתב בסמ"ק דווקא שפוגע בו הרגל בתוך ל', אבל אם עברו ל' ופגע בו הרגל, או אפילו חל יום ל' ערב הרגל, הרגל מפסיק ומותר לגלח.

ראש השנה ויום הכיפורים חשיבי כרגלים לבטל האבילות.

נהג שעה לפני הפסח, אותה שעה חשובה כז', וח' ימי הפסח הרי ט"ו, ומשלים עליהם ט"ו.

שעה אחת לפני עצרת חשובה כז', ועצרת חשיב כז' ימים שכיון שאם לא הקריב קרבנות עצרת בעצרת יש לו תשלומין כל ז' חשיב כז' הרי י"ד, ומשלים עליהם ט"ז. ויום ב' של עצרת עולה למנין ט"ז, דכיון שאנן בקיאים בקביעא דירחא ואין אנו עושים ב' ימים אלא משום מנהג, חשיב כחול ועולה למנין ט"ו.

שעה אחת לפני ראש השנה וראש השנה הרי י"ד, ומגלח ערב יום הכיפורים שמבטל ממנו גזירת ל'.

שעה אחת לפני יום הכיפורים וי"ה הרי י"ד, ומגלח ערב החג.

שעה אחת לפני החג והחג הרי י"ד, ושמיני עצרת חשיב ז' הרי כ"א, ויום ב' של שמיני עצרת הרי כ"ב, ומשלים עליהם שמונה.

שמע שמועה קרובה בשבת או ברגל ולמוצאי שבת ורגל נעשית רחוקה, אינו נוהג אלא יום אחד כדין שמועה רחוקה. ונוהג אבילות ביום א' ומקצתו ככולו, ובשבת או ברגל נוהג דברים שבצנעה.

שמע שמועה רחוקה בשבת או ברגל, אינו נוהג בשבת וברגל אפילו דברים שבצנעה, אלא למוצאי שבת נוהג שעה אחת ודיו, וכן למוצאי הרגל.

שמע שמועה קרובה בשבת, כתב בסמ"ק דשבת עולה ליום אחד ולמחר קורע והוי ליה יום ששי יום ז' לאבילות. והרב רבינו יחיאל כתב דשבת אינו בתחלת המנין, אלא יתחיל למנות מיום ראשון והוי ליה שבת יום שביעי וינהוג דברים שבצנעה מקצת היום.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כתב בה"ג מי שמת לו מת באחד מימי הרגל וכו' כ"כ הרא"ש בשמו בפ' אלו מגלחין וז"ל כתב בה"ג היכא דשכיב שכבא בי"ט ראשון או בי"ט שני או בחש"מ או ביום א' של ב' י"ט האחרונים לא נהיג אבילות עד דנפקו כולהו יומי טבי אבל יומא בתרא מיסלק סליק למנין ז' ימי אבילות אבל לא נהיג ביה אבילות כלל אבל אי שכיב ליה שכבא בי"ט שני של ב' ימים אחרונים נהיג ביה אבילות וסליק ליה למנין ז' דאתי עשה ודאי דיחיד ודחי עשה ספק דרבים דכתיב ואחריתה כיום מר והוה דאורייתא וי"ט האחרון ספיקא דרבנן וכ"כ הרי"ף שם ולטעמייהו אזלי דסברי דאבילות יום ראשון דאורייתא וכ"כ הרמב"ם פ"י מהל' אבילות וז"ל המקומות שעושין שני י"ט מונה הז' מי"ט האחרון אע"פ שאינו נוהג בו אבילות הואיל ומדבריהם הוא עולה לו מן המנין ומונה אחריו ו' ימים בלבד ומונה ל' יום מיום הקבורה הקובר את מתו בי"ט שני שהוא י"ט האחרון או בי"ט שני של עצרת נוהג בו אבילות הואיל וי"ט שני מדבריהם ואבילות יום ראשון של תורה ידחה עשה של דבריהם מפני עשה של תורה אבל אם קבר בי"ט שני של ר"ה אינו נוהג בו אבילות ששניהם כיום ארוך הן עכ"ל ויתבארו דבריו להלן בסי' זה. וכתב הרא"ש בפ' הנזכר דלפי דבריהם צריך לחלק באבילות דאם מת אחיו מאמו ואחותו נשואה בי"ט שני אינו מתאבל דלא אתי עשה דיחיד דרבנן ודחי עשה דרבים ורבינו בספר י"ד סי' שצ"ט כתב שכדעת בה"ג הוא דעת כל הגאונים וכ"כ הרמב"ן וכתב דלדעת הגאונים אין דינם אלא בז' מתים המפורשים בתורה אבל באותן שהוסיפו עליהם מדברי סופרים אין מתאבלים עליהם בי"ט וי"א דבי"ט שני של ר"ה אין מתאבלין כלל דקדושה אחת להן אע"פ שעולה אינו נוהג בו אבילות וזו היא דעת הרמב"ם ולפי דעתי ודעת הגאונים כיון שהוא דרבנן אתי אבילות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי ליה הלכך נוהג בו כבשאר י"ט של גליות עכ"ל ובסי' שצ"ח כתב דאחותו אנוסה או מפותה הויא נמי מדברי סופרים ושהרמב"ן כתב דאשתו נמי הוא מדברי סופרים והוא נחלק עליו ואמר דהא ודאי דאורייתא היא אם היא גדולה וכתב הרשב"א בתשובה דלא אמרו הגאונים אלא בשי"ט האחרון הוא יום מיתה וקבורה אבל אם מת בי"ט ראשון ונקבר בשני לא הכי דייק לישנא דבה"ג והרי"ף והביא ראיה מדתניא בפ"ק דכתובות (ג:) היה טבחו טבוח וכו' ומת אביו של חתן וכו' מכניסין המת לחדר וכו' ואינו נקבר עד יום מחר ואם איתא דיום מיתה אפי' בלא קבורה דאורייתא איך הותר בתשמיש וכן אם יום קבורה דאורייתא לא היה נוהג לכשיקבר ז' ימי חופה דלא עדיפי ימי חופה מי"ט שני ועוד דבהדיא איתא בפ' טבול יום (ק י) לענין אנינות מת לו מת בי"ד וקברו בי"ד יום מיתה דאורייתא וכו' מת בי"ג וקברו בי"ד יום קבורה דרבנן וכו':

ומ"ש רבינו שר"ת חולק ואומר שאף אם מת ביום אחרון אינו נוהג אבילות כ"כ שם הרא"ש בשמו ושהקשה על דברי בה"ג ואח"כ כתב על מתניתין דהקובר את מתו ג' ימים קודם הרגל ז"ל למעלה כתבתי שהכריעו חכמים האחרונים שאין שום אבילות דאורייתא אף ביום ראשון כי אם אנינות וראיותיהם ברורות וחזקות ולא תזוז מינה עכ"ל. וזהו שכתב רבינו בסמוך ולזה הסכים א"א ז"ל וכתבו רבינו בסי' שצ"ט ומ"מ לא היה מוחה במי שנוהג כדברי הגאונים ור"י כתב שכדברי בה"ג נראה עיקר וכן בדין כיון שהרי"ף והרמב"ם סוברים כן:

ומ"ש שאין אבילות נוהג במועד כלל אלא אנינות שאם מת לו מת בח"ה אסור בדברים שאונן אסור בהן ואם מת בי"ט אם אינו רוצה לקברו בו ביום אין עליו דין אנינות כלל וכו' בפרק אלו מגלחין (כג.) אהא דתנו רבנן מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר ואינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ובשבת מיסב ואוכל בשר וכו' כתב הרא"ש רש"י פי' במס' ברכות (יח.) אין מברך א"צ לברך ברכת המוציא משמע שאם רצה לברך הרשות בידו ולא משמע כך בפ' מי שמתו דקאמר התם חוץ לד"א נמי אסור אלמא דיש בדבר איסור וי"א דהא דמשמע דאסור לברך היינו בשצריך לעשות בצרכי המת אבל אם כבר עסק או שיש לו עוסקים אחרים יכול לברך ובירושלמי לא משמע הכי ועוד אמרי' פ' מי שמתו אין המת מוטל לפניהם הם יושבים וקורין והוא יושב ודומם ואינו עוסק בצרכי המת מדקתני והוא יושב ודומם והוא יכול לכוין בפסוק ראשון של שמע וקאמר דאינו קורא הלכך נראה שאסור להתפלל כל מי שמוטל עליו לקברו והיינו אותן שמתאבלין עליו וכן משמע בירוש' דגרסי' התם תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו מפני כבוד המת או מפני שאין לו מי שישא משאו מאי בינייהו כגון שיש לו מי שישא משאו אי תימא מפני כבוד המת אסור אי תימא מפני שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו מי שישא משאו והתניא פטור מנטילת לולב תפתר בחול פירוש חול המועד והתניא פטור מתקיעת שופר מה אית לן למימר בחול ולא ביום טוב א"ר חנינא מכיון שהוא זקוק להחשיך על התחום להביא לו ארון ותכריכין כמי שנשא משאו דמי מיהו בהא פליגא ירושלמי אגמרא דידן דמשמע התם דאפי' בשבת כיון דמחשיכין על התחום להביא לו ארון ותכריכין דחלה עליו אבילות והכא אמרי' דבשבת חייב בכל מצות האמורות בתורה וה"ה בי"ט וי"א דגמרא דידן איירי בשחרית והתם איירי לעת ערב דשייך אז למימר דמחשיכין על התחום ולא בשחרית ולי נראה דלא קשיא דודאי בחול שיכול לעשות צרכי המת אע"פ שאינו עסוק יש עליו דין אנינות מפני כבודו של מת שיהא לבו פנוי לחשב על צרכי המת ויעסוק בהם תמיד אבל בשבת וי"ט שאין יכול לעסוק לצורך המת אלא להחשיך בעלמא דוקא בשעה שהוא מחשיך פטור אבל כל היום חייב והא דקתני פטור מתקיעת שופר היינו בשעה שהוא מחשיך ולישנא משמע הכי מכיון שהוא זקוק להחשיך משמע בשעה שהוא עסוק להחשיך ובי"ט שני דנקבר ע"י ישראל כחול שויוה רבנן ונוהג דין אנינות ובי"ט ראשון אם רוצים לקברו בו ביום ע"י עו"ג כיון שהוא צריך להמציא להם צרכי ארון ותכריכין יראה דלא גרע ממחשיך על התחום להביא לו ארון ותכריכין ופטור עכ"ל:

ומ"ש אבל לאחר שנקבר אין עליו דין אבילות אלא דברים שבצנעא שנוהגים ברגל בפ"ק דכתובות (ד.) אמר מר הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר"י אע"פ שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים של צנעא נוהג ובסמוך אכתוב שיש מי שחולק בזה:

ומ"ש ומיהו אע"פ שאסור בתשמיש המטה א"צ לישן בין האנשים וכו' בפרק אלו מגלחין הביא הרא"ש הא דתניא בפ"ק דכתובות גבי מת אביו של חתן או אמה של כלה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים וכ' עליה בשם הראב"ד איכא מ"ד דאי אתרמי ליה אבילות ברגל שצריך כמו כן שיישן הוא בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים משום דדמי האי אבילות לאבילות דחתן דמזלזלינן דלא נהגו אבילות ברגל וקי"ל דאסור בתשמיש המטה דאמרי' דברים שבצנעא נוהג הלכך בעי הרחקה יתירה כי הכא ול"נ דשאני רגל משבעת ימי המשתה דשבעת ימי המשתה אית ביה אפושי שמחה לשושבינים ולכל בני החופה ומשום הכי אתי לזלזולי ביה אבל שמחת רגל לית בה כה"ג ול"נ דלא דמיא קילותא דרגל לקילותא דהכא דהכא אקילו ביה טפי שהרי מת לו מת קודם שחלו שבעת ימי המשתה והתירו לו חכמים להכניס את המת לחדר ואת הכלה לחופה כדי לדחות אבילות מעליו אבל רגל חל מאליו הלכך לא קיל ליה כולי האי ע"כ לשון הרא"ש. ול' רבי' אינו מסודר שנראה ממנו שכל דברים אלו אינו אלא לדעת ר"ת והרא"ש ולא לדעת בה"ג ורב אלפס ואינו כן שהרי מ"ש שאם מת לו מת בח"ה אסור בדברים שאונן אסור בהם וכו' עד אלא אשתו ישינה עמו בחדר גם לה"ג ורב אלפס איתנהו זולת מ"ש אבל לאחר שנקבר אין עליו דין אבילות וכו' דקאי גם אי"ט האחרון דמשמע דה"ג ורב אלפס חולקים בזה וכך היה לו לסדר לשונו ור"ת כ' שאף אם מת ביום אחרון אינו נוהג אבילות ולזה הסכים א"א ז"ל ואח"כ הו"ל לכתוב אע"פ שאין אבילות נוהג במועד כלל מ"מ נוהג בה אנינות שאם מת לו מת בח"ה וכו' עד חל עליו אנינות ואע"פ שאין אבילות במועד דברים שבצנעה נוהג ומיהו אף על פי שאסור בתשמיש המטה א"צ לישן בין האנשים וכו' דהוה משמע ודאי שמחלוקת ר"ת וה"ג אינם כדברים אלו: והוי יודע שזה שכתב רבי' שהקובר את מתו ברגל נוהג דברים שבצנעה הרמב"ם נראה שחולק עליו שכתב בפ"י מהלכות אבל הקובר את מתו בתוך הרגל לא חלה עליו אבילות כלל ואינו נוהג אבילות ברגל אלא לאחר הרגל מתחיל למנות ז' ונוהג בהם כל דברי אבילות ואח"כ כתב הקובר את מתו בי"ט שני שהוא י"ט האחרון נוהג בו אבילות ומדכתב גבי קובר את מתו ברגל לא חלה עליו אבילות כלל דמשמע דאפילו דברים שבצנעא אינו נוהג וגבי לאחר הרגל מתחיל למנות ז' כתב שנוהג בהם כל דברי אבילות דמשמע אפי' דברים של פרהסיא וגבי קובר את מתו בי"ט האחרון כתב נוהג בו אבילות ולא כתב כל דיני אבילות משמע דלא קאמר דנוהג אלא דברים שבצנעא בלבד ולא דברים של פרהסיא ובתחלת הפרק כתב אין אבילות בשבת אלא בדברים שבצנעה כגון עטיפת הראש וכן רגלים וכן ר"ה וי"ה אין דבר מדברי אבילות נוהג בהם משמע בהדיא דאפי' דברים שבצנעא אינם נוהגים ברגל וכבר כתב רבינו בי"ד סי' שצ"ט שהרמב"ם סובר שאפי' דברים שבצנעה אינו נוהג ברגל ושם אכתוב טעמו בס"ד ומ"מ התוס' והרא"ש פסקו בריש כתובות דדברים שבצנעה נוהג וכן העלה הרמב"ן בספר ת"ה וכן נ"ל הלכה למעשה וא"ת והיאך אפשר שיסבור הרמב"ם שהקובר את מתו בתוך הרגל שלא ינהוג בו אפי' דברים שבצנעה ומי עדיף י"ט משבת שדברים שבצנעה נוהגים בו י"ל דשאני התם דכיון דז' ימי אבילות בעי ואין שבעת ימים בלא שבת הלכך ע"כ צריך לנהוג קצת דיני אבילות אבל ברגל כיון דכשקדם האבילות הרגל מפסיקו כשלא חל האבילות עדיין דין הוא שלא ינהוג בו כלל ועפ"ז היה אפשר לומר דליכא פלוגתא בין ה"ג לר"ת בי"ט האחרון לענין דינא שמ"ש בה"ג שהקובר את מתו בי"ט האחרון נוהג אבילות היינו דברים שבצנעה דוקא שאילו קברו בשאר ימות החג אינו נוהג כלל אבילות בחג ואפי' דברים שבצנעה ור"ת סובר דבין קברו באמצע הרגל בין קברו ביום האחרון נוהג דברים שבצנעה ולא דברים של פרהסיא וא"כ קובר את מתו בי"ט האחרון הכל שוים שנוהג דברים שבצנעה ולא דברים של פרהסיא אבל מדברי הרא"ש נראה שה"ג ור"ת חולקין לענין הדין בי"ט אחרון דלה"ג נוהג אפילו דברים שבפרהסיא ולר"ת אינו נוהג דברים שבפרהסיא אבל דברים שבצנעה מיהא נוהג:

אע"פ שאין אבילות ברגל אם מת לו מת ברגל הרגל עולה למנין ל' וכו' עד ועבדיו עושין לו בצנעה בתוך ביתו ברייתא בפ' אלו מגלחין (יח:) ומסיים בה ואין רבים מתעסקין בו שכבר נתעסקו בו ברגל וכ' רבי' בסמוך וגם בספר י"ד סי' שצ"ט ופירש"י ואין רבים מתעסקין עמו כלומר אין צריכין לנחמו אחר הרגל שכבר נחמוהו ז' ימים ברגל וכ' ר"י בח"ג מלאכתו נעשית ע"י אחרים פי' בבתיהם אבל לא בביתו ודוקא דבר שאינו אבד אבל דבר האבד הוא בעצמו עושה: ויש לתמוה על הרי"ף שהשמיט הא דקתני מלאכתו נעשית ע"י אחרים וכו' עד סוף הברייתא וכן יש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפ"י מהל' אבל שהקובר את מתו ברגל אחר הרגל מתחיל למנות ז' ונוהג בהן כל דברי אבילות:

מת לו מת קודם הרגל ונוהג אבילות אפי' שעה אחת וכו' שם במשנה (יט:) הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת ז' ובגמרא (כ.) ת"ר קיים כפיית המטה ג' ימים קודם לרגל א"צ לכפותה אחר הרגל דברי ר"א וחכ"א אפי' יום א' ואפי' שעה אחת אר"א בר"ש הן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה שב"ש אומרים ג' ימים וב"ה אומרים אפי' יום א' אר"ה אר"ח בר אבא א"ר יוחנן אפי' יום א' אפי' שעה אחת רבא אמר הלכה כת"ק רבינא אמר אפי' יום א' ואפי' שעה אחת וכדבריו פסקו כל הפוסקים:

ומ"ש דימי הרגל עולין לו למנין ל' ברייתא שם גבי קובר את מתו ברגל ומשמע ודאי דכ"ש לקובר את מתו קודם הרגל ובסמוך האריך רבינו לבאר היאך ימי הרגל עולים למנין ל' וכ"כ ר"י:

ומ"ש ודוקא שנהג אבילות באותה שעה וכו' שם כתב רא"ש בשם הראב"ד דמדקתני בברייתא קיים כפיית המטה ולא קתני לישנא דמתניתין הקובר את מתו ש"מ בעינן קיים אבילות קודם הרגל שאם לא קיים אבילות קודם הרגל שוגג או מזיד אין רגל מפסיקו שלא יהיה חוטא נשכר ואח"כ כתב מסקנא דמלתא הקובר את מתו שעה אחת קודם הרגל אם קיים מצות אבילות באותה שעה בטלה ממנו גזירת ז' ואם נקבר עם חשיכה ולא קיים מצות אבילות לא בכפיית המטה ולא בחליצת הסנדל לא בטלה ממנו גזירת ז':

ומ"ש אלא נוהג ברגל דברים שבצנעא כבר כתבתי בסי' זה שכן פסקו התוס' והרא"ש וכן העלה הרמב"ן שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאין נוהג ברגל אבילות כלל ואפי' בדברים שבצנעא:

ומ"ש ומונה ז' ימים אחר הרגל וכו' כ"כ שם הרא"ש וטעמא משום דחשיב כאילו קברו ברגל דתניא ביה דמונה ז' ימים אחר הרגל ובאותן השבעה מלאכתו נעשית ע"י אחרים וכו' ולא היה צריך רבינו לכפול הדברים וכך היה לו לכתוב אין הרגל מבטל האבילות ודינו כמו קובר את מתו ברגל:

ומ"ש ורגל עולה למנין ל' כבר נתבאר בסמוך:

ואם נהג שבעה לפני הרגל והרגל פוגע בתוך ל' מבטל ממנו גזירת ל' אפילו אם חל יום שביעי ערב הרגל וכו' וכן נמי אם חל יום שמיני להיות בשבת ערב הרגל וכו' שם (יט:) תנן הקובר את מתו ג' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת ז' ח' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים ובגמרא (שם) תניא הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה שמונה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שלשים ומגלח ערב הרגל אם לא גלח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל אבא שאול אומר כשם שמצות שלשה מבטלת גזירת שבעה כך מצות שבעה מבטלת גזירת ל' שבעה והא אנן שמונה תנן קסבר אבא שאול מקצת היום ככולו ויום ז' עולה לכאן ולכאן אמר רב חסדא הלכה כאבא שאול ומודים חכמים לאבא שאול כשחל ח' שלו בשבת ערב הרגל שמותר לגלח בערב שבת ולשון רבי' אינו מכוון שלא היה לו לכתוב וכן נמי אם חל יום ח' להיות בשבת ערב הרגל וכו' דמשמע דטפי רבותא הוי בח' שחל להיות בשבת ערב הרגל מבז' שחל להיות בשבת ערב הרגל ואין הדבר כן שהרי בח' מודים חכמים ובשביעי הם חולקים וכך היה לו לכתוב ואצ"ל אם חל יום ח' להיות בשבת ערב הרגל שמותר לספר ולכבס ולרחוץ בע"ש: כתב בהג"א בשם א"ז אפי' חל יום ח' או יום ט' בערב הרגל צריך להמתין עד סמוך ללילה שאז ניכר שבשביל הרגל הותר כך כתב ראבי"ה ובסמוך אכתוב עוד בזה גבי חל יום ו' שלו להיות בערב הרגל:

ומ"ש רבינו ואם לא גילח בערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל שהרי נתבטל ממנו גזירת ל' כבר נתבאר בסמוך שהוא פלוגתא דאבא שאול ורבנן ואיפסיקא הלכתא כאבא שאול:

ומ"ש אבל בתוך הרגל לא יגלח כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל ואם חל יום ז' שלו בשבת ערב הרגל מותר לגלח ברגל וכו' שם (יז:) אמתני' דאלו מגלחין במועד תנא האבל מותר בגילוח היכי דמי אילימא שחל ח' שלו בערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בערב הרגל אלא שחל ח' שלו להיות בשבת ערב הרגל איבעי ליה לגלוחי ע"ש לא צריכא שחל ז' שלו להיות בשבת ערב הרגל וסבר לה כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו ויום ז' עולה לו לכאן ולכאן וכיון דשבת הוי אנוס הוא:

ואם חל יום ראשון או יום ו' שלו בערב הרגל וכו' שם (יט:) א"ר הונא בריה דרב יהושע הכל מודים שאם חל ג' שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב וכתבו הרי"ף והרא"ש וה"ה אפי' יום ו' מ"ט דאכתי לא שלים אבילות דידיה אלא רגל הוא מפסיק ליה אבילות הלכך אין מותר לרחוץ עד דעל רגל וקי"ל כותיה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות אבל. וכתב הגהות אשיר"י פירש"י ורוחץ בלילה בצונן ורבי' אב"ן כתב עד הערב עד אחר תפלת מנחה דעמדו מנחמים אצלו וחלה אבלותו וכ"כ רבינו שמואל ורוב הגאונים כתבו לאסור כאשר מבואר בה' מהר"מ אעפ"כ נהגו העולם היתר מהר"מ וכ"כ המרדכי ובהגהות מיי' פ"י מהלכות אבל כתב בשם ה"ג וריב"א כפירש"י ואח"כ כתבו סברת ראב"ן ואח"כ כתב שיש נוהגין דאפי' חל יום ח' או תשעה ערב הרגל שלא היו רוחצים עד הערב משום דעתה נוהגים העולם חומרא ברחיצה כמו בתספורת גזרו הא אטו הא ויש שנוהגים היתר כה"ג לרחוץ בבקר ומקילין בערב הרגל אע"פ שמחמירים כל השנה וכן דעת ראבי"ה ור"י הלוי שהיה נוהג להתיר רחיצה לעת ערב אחר תפלת המנחה ובתשובת הר"ש הלוי שמותר לרחוץ בחמין בערב הרגל סמוך לחשיכה וכן העידו משום הרי"ז הגאון ז"ל וכ"כ בס"ה וכתב הר"מ אחר שרבותינו הנזכרים לעיל אוסרים עד הלילה נכון להחמיר ואעפ"כ נהגו העולם היתר עכ"ל וכ"כ המרדכי במ"ק. וכתוב בת"ה דכיון דנהגו היתר ה"ה היכא שמת לו מת בע"ש ואותו שבת ערב הרגל מותר לרחוץ בחמין בע"ש: וכתב הרא"ש וז"ל כתב הראב"ד הא דלא אמרי' מקצת היום ככולו לענין רחיצה משום דאפשר ליה לרחוץ לאורתא משא"כ בתגלחת ותכבוסת שהרי אסור לגלח ולכבס משתחשך ואף ע"פ שמותר לכבס ערב הרגל מ"מ אסור ללבשו עד שתחשך דהוי כרחיצה והכי אמרינן לקמן בזקיפת המטה שזקפה ע"ש ואעפ"כ אינו יושב עליה עד שתחשך ובתו' שפירשו לפני ריב"א הקשו מ"ש מגילוח דשרי בשביעי ערב הרגל ותירצו דברחיצה ותכבוסת בתוך שבעה החמירו יותר מגילוח דהוי בתר שבעה ולפ"ז אסור לכבס תוך שבעה אפי' ערב הרגל ומסתברא כדברי הראב"ד דאף כיבוס מותר תוך שבעה בערב הרגל כיון דא"א לכבס בלילה וכ"כ הרמב"ן עכ"ל:

ומ"ש רבינו ומיהו שניהם מותרין סמוך לחשיכה וכו' התוס' אחר שכתבו דברי ריב"א כתבו והרי"ט פי' עד הערב היינו מבעי"ט ולאפוקי דלא שרי מן הבקר ונראה דה"ה לכיבוס מותר לערב מבעי"ט עכ"ל ומשמע דלריב"א קאמר שאע"פ שלא הקילו לומר בו מקצת היום ככולו להתירו מן הבקר בערב סמוך לחשיכה מיהא שרי דהוי כאילו כבר נכנס י"ט וזהו שכתב רבינו ומיהו שניהם מותרין סמוך לחשיכה כלומר אע"ג דריב"א אוסר לכבס בעי"ט כל שהוא סמוך לחשיכה מותר לכבס ולרחוץ ודלא כסברא קמייתא שמתרת לכבס כל היום ואוסרת לרחוץ אפי' סמוך לחשיכה ולפי מ"ש רבינו להתיר לספר ולכבס היה אפשר לפ' דה"ק ריב"א כמו שאסור לרחוץ כך אסור לכבס כל היום וה"ה לספר ומיהו שניהם מותרין כלומר כיבוס ותספורת מותרים סמוך לחשיכה משום דא"א לעשותן משתחשך אבל לרחוץ אסור אפי' סמוך לחשיכה משום דאפשר לעשותן משתחשך אלא דא"כ מאי ואין צריך להמתין עד הלילה דקאמר הלא כיבוס ותספורת שניהם אסורין בי"ט אבל למאי דפרישית דקאי לרחיצה וכיבוס כיון דרחיצה מותר בי"ט שייך למימר וא"צ להמתין עד הלילה ועוד דא"כ אמאי נקט ריב"א כיבוס ושבק תספורת הלכך מחוורתא כדפרישית מעיקרא ומה שיש לדקדק על מ"ש רבינו בסברא קמייתא דמותר לספר אכתוב בסמוך בס"ד: ולענין הלכה נקטי' כדעת הראב"ד שהסכימו בהם הרמב"ן והרא"ש ואע"פ שהרי"ף והרמב"ם לא התירו עד דעל רגל דמשמע דהיינו דוקא משחשיכה אפשר שלא אמרו כן אלא ברחיצה מפני שאפשר לעשותה משחשיכה אבל כיבוס כיון שא"א לעשותה משחשיכה מודו דמותר ולא ילבישנו עד שחשיכה מיהו טוב ליזהר מלכבס עד אחר חצות כדי שיהא ניכר שמפני כבוד הרגל הוא מכבס: ומ"ש רבינו אם חל יום א' או יום ו' שלו בערב הרגל נראה שהוא מפרש דהא דנקט ר"ה בריה דרב יהושע דהכל מודים אם חל ג' שלו בערב הרגל זהו מפני שהם סוברים דשלשה ימים עדיפי משנים וכדקתני הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזירת שבעה ומש"ה נקט חל שלישי שלו לומר שאע"פ שכבר עברו ג' ימים החמורים אסור לגלח אבל אנן לא שני לן בין ג' לפחות מג' לענין זה כלל לפיכך לא רצה רבינו לכתוב אם חל שלישי כדנקט רב הונא בריה דרב יהושע וכתב במקומו חל יום ראשון דלדידן הוי יום ראשון כמו יום ג' לדידהו וכתב או יום ששי כמו שכתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כי היכי דלא תימא דוקא כשחל בראשון אבל חל בו' לא ומן הראוי היה לרבי' לסתום דבריו ולכתוב אם חל א' מימי האבילות חוץ מן השביעי בשבת מותר וכו' אלא שנגרר אחר דברי הגמ' שהזכירה ג' ואחר דעת הרי"ף והרא"ש שכתבו וה"ה אפי' יום ששי: ומ"ש רבינו מותר לספר הוא תמוה בעיני מאד דהא בריש פרק אלו מגלחין (יד:) אהא דתניא דאבל מותר בגילוח במועד אמרי' האי אבל היכי דמי אילימ' שחל שמיני שלו בערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בערב הרגל אלא שחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בע"ש לא צריכא שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל תנא ברא סבר לה כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו ויום ז' עולה בו לכאן ולכאן וכיון דשבת הוי אנוס הוא תנא דידן ס"ל כרבנן דאמרי לא אמרי' מקצת היום ככולו ואכתי לא שלים אבילות דז' הרי בהדיא דכשחל ז' שלו בשבת ערב הרגל אפי' לאבא שאול אסור לגלח בע"ש שהוא יום ו' ואע"פ שהרא"ש כתב בשם הראב"ד הא דלא אמרי' מקצת היום ככולו לענין רחיצה משום דאפשר ליה לרחוץ לאורתא משא"כ בתגלחת ותכבוסת שנראה מדבריו אלה דתגלחת ותכבוסת כיון דלא אפשר למיעבד לאורתא שרי למיעבד מבע"י התם בחל שביעי שלו ערב הרגל היא וה"פ דהוה קשיא ליה מ"ש כשחל שביעי בערב הרגל דאמרינן ביה מקצת היום ככולו ויום ז' עולה לכאן ולכאן ושרינן ליה לגלוחי בערב הרגל כאילו כבר עברי כל שלשים וכן לענין תכבוסת אם חל יום ג' שלו בערב הרגל אמרי' ביה מקצת היום ככולו ומותר לכבס בו ביום כאילו כבר עברו כל השבע' דמדלא נקט ר"ה בריה דרב יהושע אלא אסור לרחוץ עד הערב משמע דלכבס שרי בו ביום וגבי רחיצה לא אמרי' הכי וניחא ליה דרחיצה שאני דאפשר לרחוץ לאורתא משא"כ בתגלחת ותכבוסת הלכך כשחל יום שביעי בערב הרגל מותר לגלח בו ביום וכשחל יום ג' בערב הרגל מותר לכבס בו ביום אבל כשחל יום שלישי או יום ששי בערב הרגל אסור לגלח ולפיכך היה נ"ל שט"ס יש בדברי רבינו וצריך למחוק לספר אבל מצאתי בספר י"ד סימן שצ"ט שכתוב שם דין זה וכתוב ג"כ לספר והוא דוחק לומר שנפל הטעות בשני הספרים ועוד שרבינו ירוחם ג"כ כתב שאפי' יום ראשון שחל להיות בערב הרגל מותר לגלח ולכבס בו ביום ודוחק גדול לומר שגם בספרו נפל הטעות לכן נ"ל שהם סוברים דמשא"כ בתגלחת ותכבוסת דקאמר הראב"ד אחר יום שלישי בערב הרגל קאי דשרי לגלח ולכבס בו ביום ולא דמי לחל שביעי שלו בשבת ערב הרגל דלכ"ע אסור לגלח בע"ש שהוא ששי לאבלו דשאני התם דלמחרת אכתי לאו רגל הוא הלכך לא מצי מבטל איסור תגלחת משא"כ ביום הסמוך לרגל ממש דמפני כבוד הרגל מיבטל מיניה איסור תגלחת ואע"פ שהוא יום ג' או יום ראשון לאבלו ומיהו קשה דהיכי אפשר למימר דכשחל יום ששי בערב הרגל שיהא מותר לגלח בו ביום דהא אפי' אמרי' ביה מקצת היום ככולו נהי דחשבינן כאילו עברו כבר כל שבעה אכתי בתוך ל' הוא דהא לאחר הרגל הוא צריך להשלים גזירת שלשים וא"כ היאך יהא מותר לו לגלח בערב הרגל הלכך משמע ודאי דחל ז' בערב הרגל אסור לגלח ואצ"ל בחל שלישי או ראשון וכ"נ מדברי הרמזים ולפיכך דברי רבי' ודברי רבי' ירוחם צ"ע:

ודוקא בשאר מתים אבל באביו ואמו וכו' לעיל קאי שהרגל מבטל גזירת ל' וכ"כ בהדיא בספר י"ד בסי' שצ"ט והא דרגל מבטל גזירת ל' דוקא בשאר מתים וכו' ודין זה מדתניא בפ' אלו מגלחין (כב:) על כל המתים כולם מסתפר לאחר ל' יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו וכתב הרא"ש על זה ואפי' פגע רגל אחר ל' יום אינו מגלח עד שיגערו בו חביריו וכ"ד סמ"ג שכתב אהא דתניא דעל אביו ועל אמו אינו נכנס לבית המשתה עד י"ב חדש מכאן למדנו דדבר שאינו תלוי בשבעה ושלשים אין רגל מפסיק וכן פוסק בירוש' וגם הרמב"ם כתב שאפי' מתו קודם הרגל בל' יום אינו מגלח עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו:

ומ"ש רבינו בשם סמ"ק שאפילו חל יום שלשים בערב הרגל הרגל מפסיק ליתיה בסמ"ק שבידינו ואפשר שרבינו כתב כן לדעת סמ"ק שאם פגע בו הרגל אחר שעברו ל' מפסיק כשיום ל' חל בערב הרגל הוי כאילו הוא יום ל"א דהא קי"ל מקצת היום ככולו הלכך הרגל מפסיק ומותר לגלח אחר הרגל. אחר כך מצאתי בהגהות מיימון פ"י מהלכות אבל בשם ספר מצות קטן כדברי רבינו ומן הטעם שכתבתי: (ב"ה ולשון ומיהו שכתב רבינו אינו מדוקדק שהוה לי' לכתוב בתחלה סברת הרא"ש שאפי' פגע בו הרגל לאחר ל' אינו מגלח וסמ"ק חילק בזה ולא לכתוב ומיהו שנראה שפירושו הוא שמפרש סמ"ק ואין חולק עליו ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם והרא"ש וסמ"ג:

ר"ה וי"כ חשיבי כרגלים וכו' בפ' אלו מגלחין (יט.) פלוגתא דתנאי במתני' ואיפסיקא הלכתא בגמרא כר"ג דאמר ר"ה וי"ה כרגלים.

נהג שעה לפני הפסח אותה שעה חשובה כז' וכו' בפרק אלו מגלחין (ד' כד:) דרש רב ענני בר ששון יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן י"ד דא"ר אלעזר א"ר אושעיא מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל ז' שנאמר בחג המצות ובחג השבועות וכו' אדברוה רב פפא לרב איויא סבא ודרש יום ראשון ור"ה הרי כאן י"ד אמר רבינא הלכך יום אחד לפני החג וחג וח' שלו הרי כאן כ"א יום וא"ת למה ר"ה עצמו חשיב שבעה שהרי אין לו תשלומין כמו העצרת תירץ הרמב"ן דכיון דהוי כרגל לגזירת ז' חשיב כרגל שלם לגזירת שלשים מפני שהוקשו כל המועדים זה לזה דכתיב אלה מועדי ה' וכתב הרא"ש וז"ל הקשה הראב"ד מכדי רב פפא כר"ג סבירא ליה דאמר ר"ה וי"ה כרגלים וכיון די"ה רגל הוא ומפסיק למה לי חושבנא דידיה בין דלחשביה לר"ה ז' בין דלא לחשביה אלא חד יומא כי מטי ר"ה בטלו גזירת ז' וכי מטו י"ה בטלו גזירת ל' ותירץ דבכה"ג כי מטי י"ה לא בטלו גזירת ל' כיון דלא הוי אבילות ז' כי אורחייהו דתרתי הפסקות בהדי הדדי בחדא אבילות לא עבדינן אלא ז' כי אורחייהו או ל' כי אורחייהו וכיון דר"ה חשבינן במקום ז' יוה"כ אפי' במקום ז' לא חשבינן ליה וכי מטי סוכות הוא דבטלי ממנו אבילות ומעיקרא לא דתרי עילויי בחדא אבילות לא עבדינן ולהכי קאמר הרי כאן י"ד ולא קאמר בטלה ממנו גזירת ז' כמתני' לאשמעינן דבעינן אשלומי ומיזל עד הרגל וליכא הפסק כלל מהנך עד דמטי לעיקר הרגל משום דלא חשיבי כרגלים גמורים ומיהו אם קובר מתו ז' ימים קודם ר"ה בטלו ממנו גזירת ל' כרגל גמור וכ"כ בה"ג היכי דמית לו מת קודם ר"ה יום א' עולה לו למנין ז' ור"ה ז' הרי י"ד וז' ימים שבין ר"ה לי"ה הרי כ"א יום וי"ה שהוא כרגל ז' ונקיט ליה תרי יומי בתר יום הכפורים למשלם תלתין יומין והרז"ה הקשה על פי' זה הקובר את מתו אחר ר"ה מותר לגלח בעי"ה שהוא יום ז' שלו ואם זה מפני שנהג מקצת יום א' בגזירת ל' מותר לגלח זה שנהג כל אלו הז' בגזירת ל' נאסר אותו ואין הדעת סובלת כן מיהו לא קשה כולי האי כי הראב"ד ז"ל פירש בו טוב טעם והרמב"ן ז"ל כתב דאגב דנקיט רבי ענני בר ששון יום א' לפני עצרת ועצרת הרי כאן י"ד לאשמעינן דאין הלכה כר' אליעזר אלא עצרת כרגלים אף בזמן הזה נקט נמי רב פפא האי לישנא גבי ר"ה לפסוק כר"ג דר"ה כרגלים וכן נ"ל שאין לעשות בניין בלא יסוד כי באו להחמיר ולומר סברות רחוקות ודחוקות מכח קושיא ואם יש תירוץ לקושיא נתרועע היסוד ונפל הבניין ויפה תירצה הרמב"ן ז"ל ורבינו שמשון ז"ל פי' דנ"מ לענין הא דתניא לקמן שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו שניה יוצא ואינו יושב במקומו שלישית יושב במקומו ואינו מדבר וכו' ולענין זה קאמר הרי כאן י"ד דמיד אחר ר"ה יש לו דין שבת שלישית וכיון דנתרצה הקושיא א"כ י"ה מבטל ממנו גזירת ל' וא"ת א"כ בחג נמי יבטל ממנו שמיני עצרת גזירת שלשים שאני הכא שלא נהג כלל דין שלשים אע"פ שגיהוץ ותספורת אסורים במועד מ"מ מטעם אבילות מיהא לא נאסר עכ"ל ומ"ש אח"כ גבי מסקנא דמלתא הקובר את מתו שעה אחת קודם הרגל וכו' שעה א' לפני ר"ה ור"ה הרי י"ד ומגלח ערב החג צ"ל שחסרון יש בספרים שבידינו כי כן צ"ל הרי י"ד ומגלח עי"כ שעה א' לפני י"ה וי"ה הרי י"ד ומגלח ערב החג שהרי הסכים לדעת הרמב"ן דסבר דשעה א' לפני ר"ה מגלח בעי"ה ושלא כדברי הראב"ד וכ"כ ברמזים וכך הם דברי רבינו וכ' בנ"י שכ"כ הרמב"ן הלכה למעשה:

ומ"ש רבי' דיום ב' של עצרת עולה למנין י"ו הואיל ובקיאינן בקביעא דירחא כ"כ שם הרא"ש במסקנא דמלתא וכ' רבינו ירוחם דביום ב' דר"ה לא אמרינן הכי דתרוייהו כחד יומא חשיבי דקדושה אחת הן הלכך יום א' לפני ר"ה וב' י"ט של ר"ה הרי כאן י"ד ומשלים עליהם י"ו ודבריו לדעת בה"ג שהקובר את מתו יום א' לפני ר"ה אין י"ה מבטל ממנו גזירת ל' אבל להרא"ש שסובר שי"ה מבטל ממנו גזירת ל' אין נפקותא ביום ב' של ר"ה כלל אם עולה או אם אינו עולה והרמב"ם כ' בפ"י הקובר את מתו אפי' שעה אחת קודם הרגל או קודם ר"ה וי"ה בטלה ממנו גזירת ז' נמצא מונה לאחר ר"ה וי"ה כ"ג יום ולאחר הפסח י"ו יום שהרי בטלה גזירת שבעה ושבעה ימי החג הרי י"ד וכן אם קבר קודם עצרת מונה אחריה ט"ז יום אף ע"פ שהוא יום א' הרי הוא רגל ועולה לז' ימים קבר את מתו קודם חג הסוכות מונה אחר החג ט' ימים בלבד שהרי ש"ע רגל בפ"ע ונמצא י"ט הראשון מפסיק ז' ושבעת ימי החג ושמיני של חג רגל א' הרי כ"א יום עכ"ל ויש לתמוה עליו שהרי אמרו בגמ' בפי' יום א' לפני ר"ה ור"ה הרי כאן י"ד ונמצא שא"צ למנות אחר ר"ה אלא י"ו יום והאיך כ' שהוא צריך למנות כ"ג וכבר השיגו הראב"ד ונראה שטעמו מדאמרי' בגמ' רבינא אקלע לסורא דפרת א"ל רב חביבא מסורא דפרת לרבינא אמר מר יום א' לפני ר"ה ור"ה הרי כאן י"ד א"ל אנא מסתברא כר"ג הוא דאמינא והוא ז"ל מפרש דרבינא לא אודי במנין ר"ה שיהא עולה ז' מפני שאינו רגל והיינו דאמר מסתברא כר"ג אמרי' להפסיק כרגלים אבל לא למנות יומי שבעה ועוד סובר שאין י"ה מבטל גזירת ל' מן הקובר את מתו קודם ר"ה שכל שלא הפסיקו רגל ראשון שפגע בו תחלה אין רגל מפסיקו כפי הסברא הנזכרת למעלה כ"כ הרמב"ן ליישב דברי הרמב"ם ומ"מ כ' שאין דבריו נראין שאין הפרש בין ר"ה לשמיני של חג שנמנה ז' ואע"פ שזה מכלל הרגל וזה אינו רגל אנו אין לנו בגמרא שיהא מניין זה תלוי ברגל ולא רגל אלא או שנתלה הדבר במי שיש לו תשלומין ז' או שנאמר דכל המפסיקין עולים כמימרא דרב פפא דאמר אפילו ר"ה וכיון דמוסיף רבינא אפילו שמיני של חג שמעינן מינה דכל המפסיקין נמנין ז' ליומן:

שמע שמועה קרובה בשבת או ברגל ולמ"ש ורגל נעשית רחוקה וכו' בפרק אלו מגלחין (שם) א"ר יוסי בר אבין שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום א' תני רב אדא דמן קיסרי קמיה דר' יוחנן שמע שמועה קרובה בשבת ולמ"ש נעשי' רחוקה אינו נוהג אלא יום א':

ומ"ש ונוהג אבילות ביום ראשון וכו' כך הוא דין כל שמועה רחוקה שאינו נוהג אלא יום אחד ומקצתו ככולו:

ומ"ש ובשבת או ברגל נוהג דברים שבצנעא כ"כ הרא"ש בשם הרמב"ן דכיון דאכתי שמועה קרובה היא הוי כקובר את מתו ברגל:

ומ"ש שמע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג בשבת וברגל אפי' דברי' שבצנע' וכו' ג"ז מדברי הרא"ש בשם הרמב"ן ז"ל:

שמע שמועה קרובה בשבת כתב בסמ"ק דשבת עולה ליום א' ולמחר קורע והו"ל יום ו' יום ז' לאבילות וה"ר יחיאל כ' דשבת אינו בתחלת המניין אלא יתחיל למנות מיום א' והו"ל שבת יום ז' וינהוג דברים שבצנעא מקצת היום כך מצאתי כתוב בקצת ספרי רבינו: כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ח מת לו מת ערב הרגל שאמרנו שערב החג והחג ושמיני עצרת עולין למנין כ"א יום וצריך לנהוג ט' ימים אחר החג להשלים ל' ולא ידע שמת עד שעברו י' ימים אחר הרגל ולפי המנין שמנינו כבר עברו ל' יום והוי שמועה רחוקה כתב בעל המאור שיש מן החכמים שנסתפקו בזה וכתבו דהו"ל ספק אבילות וקי"ל כדברי המיקל באבל והוה ליה שמועה רחוקה ולדעתי נ"ל דהוה ליה שמועה קרובה שאין הדברים נראין שיעלה הרגל למי שלא בא לו עדיין שמועת המת כי לעולם אין דין מי שלא נהג אבילותו ולא שמע בו כדין מי שנהג הלכך ל"ש ערב הרגל ול"ש יום שמיני עצרת וכל כיוצא בו אינן נמנין לגבי שמועה אלא לעצמן עד כאן תוכן דבריו הרבה ראיות על זה עכ"ל וגם נ"י בפרק אלו מגלחין כתב כל זה והרמב"ן בס' ת"ה הסכים לדברי בעל המאור ז"ל והכי נקטינן:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • כתב בה"ג וכו' כ"כ הרא"ש בשמם בפרק אלו מגלחין (דף ל"ה) ובי"ד סוף סי' שצ"ט כתב שדעת הגאונים כדעת בה"ג ושאין כך דעת ר"ת והרא"ש ומ"מ לא היה מוחה במי שנוהג כדברי הגאונים עכ"ל אבל כאן לא כתב רבינו זה לפי שנמשך אחר מ"ש הרא"ש ריש (דף לח) שהכריעו החכמים האחרונים שאין שום אבילות דאורייתא אף ביום הראשון כ"א אנינות וראיותיהם ברורות וחזקות ולא תזוז מינה עכ"ל דלפי זה אפילו היתה מיתה וקבורה ביום האחרון של חג או בי"ט שני של עצרת אינו נוהג אבלות כלל בי"ט דלא אתי עשה דרבנן דיחיד ודחי עשה דרבים דרבנן והכי נהוג. מי שבא לנהוג כדברי הגאונים מוחין בידו משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות שכבר קבלנו עלינו לנהוג בזה כר"ת והרא"ש:
  • ומ"ש שאין אבלות נוהג במועד כלל אלא אנינות וכו' נראה דה"ק דלבה"ג דאבלות נוהג במת ביום אחרון פשיטא דגם אנינות נוהג בו דלא עדיף משבת דנוהג בו אנינות אלא אפי' לר"ת דאין אבלות נוהג בי"ט כלל לא תימא דשמחת הרגל דוחה ג"כ לאנינות דעדיף משבת לזה אמר דלענין אנינות מודה ר"ת דלא עדיף משבת:
  • ומ"ש ומיהו אעפ"י שאסור בתשמיש המט' א"צ לישן וכו' נראה דלפי דלהרמב"ם מותר בתשמיש המטה כמ"ש בשמו בי"ד בסי' שצ"ט א"כ סד"א כיון דאיכא מאן דמיקל אעפ"י שאנו נוהגין להחמיר דאסור בתשמיש המטה מ"מ כיון דקילא ליה הך אבלות למקצת הגאונים צריך שמירה דישן בין האנשים וכו' וכדחיישינן גבי חתן לכך אמר דא"צ שמירה דלא דמי לחתן דאיכא תרתי דקילא ליה ואיכא נמי אפושי שמחה:
  • ומ"ש וכן נמי אם חל יום ח' וכו' הקשה ב"י דמאי וכן דקאמר דמשמע לא זו אף זו והא ליתא ולא כתב יישוב על קושייתו אבל בי"ד סי' שצ"ט סעיף ז' כתבתי ליישב זה בס"ד:
  • ואם חל יום ז' שלו בשבת ערב הרגל וכו' ואם חל יום א' או יום ו' שלו בערב הרגל מותר לספר ולכבס וכו' עיין בב"י בסימן שצ"ט כתוב שם ג"כ לשון זה וביארתי שם דבור זה באורך וגם כתבתי דמ"ש לספר הוא ט"ס וצריך להעביר קולמוס על לספר ולהגיה מותר לכבס וכו' ע"ש שוב ראיתי שכתב מהר"ם איסרלש ליישב הנוסחא דמותר לספר מיירי בתספורת המותר תוך ל' כגון נטילת השער שעל השפה דמותר באבל לאחר ז' להרי"ץ גיאות כמו שכתב רבינו בשמו בי"ד ריש סימן ש"ץ ומ"ש המגיד משנה פ"ז דה' י"ט שמ"ש הרמב"ם שם דאבל שחל ז' שלו בי"ט דמגלח במועד שהוא טעות ולא מוקי לה בנטילת שער שעל השפה זהו לפי שהרמב"ם כתב להדיא ריש פ"ו דהלכות אבל דאבל אסור כל ל' אפי' לגלח שפמו וכדעת הראב"ד שהביאו רבינו בסימן ש"ץ אבל דברי רבינו וה"ר ירוחם יש ליישב בכך:
  • ומ"ש רבינו כאן ודוקא בשאר מתים וכו' לאו אבבא זו קאי אלא ארישא קאי דהרגל מבטל גזירת שלשים וכו' וכן כתב בית יוסף:
  • ומ"ש ומיהו כתב בסמ"ק וכו' כך הוא בסמ"ק שלנו בהלכות אבל כדין הרגלים ולפני ב"י לא היה כתוב בסמ"ק שלו וכתב מה שכתב:
  • ר"ה וי"כ חשיבי כרגלים וכו' כל זה עד ומשלי' עליהן שמונה נתבאר ביורה דעה סוף סימן שצ"ט ולשם כתב בקובר מתו ביום ראשון דר"ה דמונה מיום שני דר"ה ובי"ט של גליות מונה מיום האחרון ואפי' היה שבת דעולה למנין ע"ש:
  • שמע שמועה קרובה בשבת אי ברגל ולמ"ש ורגל נעשית רחוקה וכו' כן כתב בי"ד סי' ת"ב ושם נתבאר דדברים שבצנעא כל היום אסור ע"ש באורך: שמע שמועה קרובה בשבת כתב בסמ"ק וכו' עד סוף הסימן כן כתב רבינו בי"ד סוף סימן ת"ב ולשם בסימן ת' כתבתי ביאורו ודלית הילכתא כר' יחיאל דמחמיר ע"ש:

דרכי משה[עריכה]

(א) עיין בי"ד סימן שצ"ט נתבאר דינים אלו בארוכה ושם כתבתי דנוהגין כר"ת.

(ב) ואם חל יום א' או יום ו' בערב הרגל מותר לספר בו כך הוא הגירסא בספרים כאן ובספר י"ד סימן שצ"ט וכ"ה הגירסא בספר רבינו ירוחם וכתב מהר"א מפרא"ג דלספר ט"ס הוא דהא איסור תספורת הוי כל ל' וכשחל יום א' או ו' בערב הרגל אין הרגל מבטל רק גזירת ז' עכ"ל וכן ב"י הקשה קושיא זו וכתב דקשה עליו לומר דטעות נפל בספרים בב' מקומות בשוה והניח הדבר בצ"ע ובמ"מ פ"ז דיום טוב כתב דגם בספרי מיימון היה כתוב גירסא זו וכתב האגור שהוא טעות ובאמת שקשה עליו לומר שטעות נפל בספרים דא"כ לא הוזכר כאן תספורת כלל וא"כ אמאי קאי מ"ש אחר כך ודווקא בשאר קרובים כו' וראיתי בספר מראה מקום רבי יחיאל שכתב דיום ו' הוא טעות ויש לו להיות יום ל' והאי יום א' דקאמר לאו יום א' למנין ז' קאמר אלא יום א' למנין ל' מאחר דמקצת יום בכולו וכ"מ באשיר"י עכ"ל וגם זה אינו שוה לי דהא דיני כיבוס ורחיצה דקאמר לא שייכי אלא בהפסקת ז' ולא בהפסקת ל' דהא מדינא כיבוס ורחיצה מותרים לאחר ז' ולא מסתבר למימר דמיירי לפי המנהג דנוהגין לאסור כיבוס ורחיצה תוך ל' דהא לא נזכרים אותן מנהגין בדברי הפוסקים הנ"ל ועוד דמ"מ קשה להגיה כל הספרים ולכן נראה ליישב גירסת הספרים ועניין תספורת דקאמר ר"ל תספורת המותר תוך ל' כגון נטילת שפה לדעת מקצת רבוותא כמ"ש בי"ד סימן ש"צ ומ"ש המ"מ על גירסא זו שהיא טעות בדברי הרמב"ם היינו משום דהרמב"ם לית ליה ההיא דנטילת שפה תוך ל' כמ"ש בדברי הרמב"ם אבל דברי רי"ו ודברי רבינו יש ליישב בכך ומ"ש לקמן בסמוך בד"א בשאר מתים כו' לאו אבבא זו קאי אלא ארישא קאי שהרגל מבטל גזירת ז' וכן כתב ב"י ע"פ מה שהקשה בגירסת הספרים ולפי מ"ש ניחא כן נ"ל.