טור אורח חיים תקמז
<< | טור · אורח חיים · סימן תקמז (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
[עריכה]חול המועד אסור בהספד ובתענית. הלכך אין מניחין המטה ברחוב העיר, שלא להרבות בהספד.
והנשים מענות - פירוש שכולן עונות כאחת, אבל לא מקוננות - שתהא אחת מדברת וכולן עונות אחריה, ולא מטפחות - להכות כף אל כף. נקבר המת, אף לא מענות.
ואפילו כל ל' יום לפני המועד אסור להספיד על מת שמת לו מלפני שלשים יום קודם המועד. (ודוקא להספיד בשכר אסור על מת שמת שלשים יום קודם הרגל). ואפילו אם יש לו הספד בלא זה, כגון שמת לו מת עתה שאותו מותר לסופדו אפילו מת ערב הרגל, אסור להספיד עמו על המת שמת לפני ל' יום קודם המועד. [1]אבל בחנם מותר לרב אבל לשמואל אפילו בחנם נמי אסור, והרמב"ן פסק כרב, והראב"ד פסק כשמואל ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
אין קורעין בחול המועד ולא חולצין כתף ולא מברין אלא קרובים של מת, אבל קרובים קורעין אפילו ביום שמועה אם שמעו תוך שלשים יום ומברין האבל. ומיהו אין מברין אלא על מטות זקופות, שאין אבילות נוהג בחול המועד שיצטרך לכפות המטות להברותו עליהן. ובספר המצוות קטן כתב שאין קורעין ולא מברין בחול המועד, ואדוני אבי הרא"ש כתב כסברא ראשונה.
חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה, הכל קורעין עליו בין בפניו בין שלא בפניו, וחולצין עליו ומברין עליו ואפילו בחול המועד, ואפילו ביום השמועה שאינו יום קבורה, ואפילו לא קרע ביום שמועה יקרע בכל זמן שעוסקים בהספד אפילו עוסקין בו יותר מז' ימים כגון בשאר ימות השנה, אבל בחול המועד אין מספידים אלא בפניו, ויום השמועה כמו בפניו דמי.
ועל רבו שלמדו חכמה, או שהאיר עיניו במשנה אחת כגון חברים שלומדים זה עם זה, קורעין בחול המועד אפילו ביום שמועה, ואין מתאחין לעולם.
ועל אדם כשר דלא סנו שומעניה ואינו חשוד על שום עבירה ולא על ביטול מצוה אלא שאינו חכם בתורה, קורעין בחול המועד אם ידע בין מיתה לקבורה, אבל אם לא ידע בין מיתה לקבורה, לא.
ועל כל אדם, אם עומד בשעת יציאת נשמה, חייב לקרוע אפילו בחול המועד, ואפילו אם הוא חשוד בעבירות, רק שלא יהא מומר לע"ג או מומר להכעיס לעבור על אחת מכל המצוות.
עושין כל צרכי המת בחול המועד. גוזזין לו שערו, ומכבסין לו כסותו, ומנסרין לו ארזים ובלבד שלא יקוץ אותם מן המחובר. ומיהו דוקא בצנעה, שיעשה הארון עם המת בחצר שיהיה ניכר שהוא לצורכו. ואם מת אדם מפורסם שיש לו שם, מותר אפילו אם יעשנו בשוק. ובמקום שיהודים מועטים דרים במקום אחד והכל יודעים כשיש מת בעיר, הכל חשוב כמפורסם.
אין חופרין כוכין וקברות בחול המועד, ופירש הראב"ד לקבור בהן במועד, אבל מחנכין אותם - שאם הוא ארוך מקצרו או מאריכו או מרחיבו. ורש"י פירש אין חופרין כוכין לקבור בהן אחר המועד, אבל לקבור בהם במועד חופרים אותן אפילו בחול המועד ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
חול המועד אסור בהספד ובתענית הלכך אין מביאין את המטה ברחוב העיר שלא להרבות בהספד משנה בפרק אלו מגלחין (כז.) אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד וכתב נ"י מפני שאסור להרגיל אלא לכבוד ת"ח לפיכך אין מוליכין המת בבה"ק במועד עד שיהיה כל החבר מתוקן ומזומן:
ומ"ש והנשים מענות וכו' שם במשנה (כח:) נשים במועד מענות אבל לא מטפחות בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות איזהו הענוי שכולן עונות כאחת קינה שאחת מדברת וכולן עונות אחריה וכתב רבינו בהלכות אבל דה"מ לאינש דעלמא אבל לת"ח מענות ומקוננות כדרכן בחול וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא ויתבאר בסמוך ושם יתבאר דיום שמועה כבפניו דמי:
ואפי' כל ל' יום לפני המועד אסור להספיד וכו' משנה בפ"ט דמ"ק (ד' ח.) לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום ובגמרא (שם) מאי לא יעורר על מחו אמר רב כד הדר ספדנא במערבא אמרי יבכון עמיה כל מרירי ליב' ופי' בנ"י כד הדר ההוא ספדנא בעיר וצועק שיבכו עמו כל מרי נפש כי הוא יודע לספוד כהוגן ומי שהיה לבו דוה עליו הולך וסופד על קרובו וכתב רבינו ירוחם פי' לא יעורר לא ישכור ספדן לעורר על מתו שמת זה כמה ימים והראב"ד פי' מת לו מת במועד לא יעורר אחרים שהם מרי נפש על קרוביהם שמתו שיבכו עמו וז"ל סמ"ג שנינו שאסור לאדם שיספוד על מתו קודם הרגל ל' יום כדי שלא יבא הרגל והוא נעצב ולבו דואג ומזכיר אלא יסיר הדאגה מלבו ויכוין לבו לשמחה ואיתא תו בגמרא מ"ש ל' יום אמר רב כהנא ואמרי לה א"ר יהודה אמר רב מעשה באדם שכנס מעות לעלות לרגל ובא ספדן ועמד על פתח ביתו ונטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע ולא עלה באותה שעה אמרו לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל ל' יום ושמואל אמר לפי שאין המת משתכח מן הלב ל' יום מאי בינייהו איכא בינייהו דקעבדי בחנם ופירש"י שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום. כלומר כיון דמת אינו משתכח מן הלב ל' יום אי מספידו פחות מל' יום לפני הרגל אתי למיספד ברגל דעדיין לא שכחו וכתבו התוס' נראה דהלכה כרב באיסורי ואפי' לשמואל י"ל דלא אסירי אלא ע"י ספדנא אבל הוא עצמו שרי דיותר מתאפק מצערו ע"י צעקה וישמח אחר זמן והרא"ש כתב וז"ל כתב הרי"ץ גיאת כיון דטעמא משום עליית הרגל שרי והקשה הר"'מ א"כ לימא איכא בינייהו בזמן הזה אלא אף בזמן הזה אסור אי משום דכל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו משום דלאו דוקא משום עליית רגל אלא נמי משום שמחת הרגל שאדם מקמץ מעות לצורך המועד אתי לבטולי משמחת הרגל והראב"ד כתב וקי"ל כשמואל דגרסינן בירושלמי לא יעורר אדם על מתו איזהו העורר מזכירו בין המתים לא יספידנו קודם לרגל ל' יום העושה לו הספד בפני עצמו הדא בישן אבל בחדש מותר אי זהו חדש תוך ל' יום ישן אחר ל' יום כלומר אם מת לו מת בתוך ל' יום אפילו ערב הרגל מותר לספדו כדרכו מפני שהמרירות כבר הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת מפני ההספד מזה נראה דמפני צער המועד היא כשמואל והרמב"ן ז"ל כתב כיון דקי"ל דהלכתא כרב באיסורי אין לשנות כל זה מפני שיטת הירושלמי אי אתיא כוותיה דשמואל ול"נ כיון דבחד לישנא אמר רב כהנא לסמוך על הירושלמי דהאי לישנא עיקר ואין אנו צריכין לסתור הכלל שלנו עכ"ל וכתב ה"ה שכן דעת הרשב"א לפסוק כרב אבל הרמב"ם בפ"ז מהל' יום טוב פסק כשמואל וכן כתב בפרק י"א מהל' אבל ושם כתב בד"א במת ישן אבל אם מת בתוך ל' יום סמוך לחג מעורר וגם הרמב"ן כתב בת"ה דמת חדש בתוך ל' יום לד"ה מותר ונ"ל שלא נאמרו דברים הללו אלא לפי מנהגם שהיו הולכים להספיד מתיהם באמצע השנה או אחר תום השנה לעורר בכי ויללה שאותו העצבון והצער אינו נשכח מלבו עד ל' יום אבל מה שנוהגים בזמן הזה שבתשלום השנה סופדים את המת ומזכירים נשמתו אף לדברי שמואל שרי דאין זה עורר שלא ישכח מן הלב ל' יום אדרבא דעתם להפסיק ע"י כך אבלותם שהרי קודם לכן לובשים שחורים ואח"כ מסירים אותם ולובשים מחלצות ונראה דמי שבאה לו שמועה אפי' רחוקה בתוך ל' קודם לרגל מותר לסופדו דהו"ל כחדש דקאמר בירושלמי דשרי שהטעם שכתב הרא"ש שייך גם בזה שהמרירות כבר היא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת מפני ההספד:
אין קורעין בח"ה ולא חולצין כתף ולא מברין אלא קרובים של מת וכו' משנה בפרק אלו מגלחין (כד:) אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת ואין מברין אלא על מטות זקופות וכתב הרא"ש בשם הראב"ד כל הני במועד דוקא שאין רשאין לקרוע על מת במועד אלא דוקא קרובים הראויים להתאבל והכי מפרש לה בירושלמי וכן חליצת כתף ולהברות ברחבה אינם במועד אלא בקרוביו של מת ואין מברין את האבל במועד בתוך ביתו אלא על מטות זקופות ואפי' מי שלבו גם בו אפי' קרוביו ממש שאין כפיית המטה נוהגת ברגל כלל וכ"כ ראבי"ה דמתניתין איירי במועד דגרסי' בירושלמי על משנה זו ובלבד קרובים הראויים להתאבל תניא חכם שמת הכל קרוביו ואפילו קרובים שאינם ראויים להתאבל כהדא דרבי בון דמך במועדא ולא עבד ליה רב מנא חסדא אמרי צפוראי עד מית סנאה בתר מועדא עביד ליה יקרא על ואמר קדמיהן הדא דתניא חכם שמת הכל קרוביו בהינון דהוון גביה אנן לא הוון גביה וכיון דמתניתין איירי במועד שמעינן דיש קריעה במועד ושמעינן נמי דעושין הבראה במועד והר"ם מארץ האי כתב דאין עושין הבראה בח"ה והביא ראיה מהירושלמי דגרסינן התם רבי תנחום דמך בחנוכה רב חסדא דמך בריש ירחא עבדי להו איבריא סברין מימר דמדעתיה דרבי אמי אשכחין דלא מדעתיה דרבי אמי ויש לדחות שעשו הבראה ולא נמלכו בו ואפשר שאם שאלוהו לא היה מוחה ואפי' היה מוחה מאן לימא לן דהלכתא כוותיה דטפי מסתבר דהלכה כסוגיא דירושלמי דמוקי מתני' במועד וש"מ דהבראה שריא בחול המועד עד כאן לשונו. וכתב המרדכי בה"ג כתב על מתו קורע ביום קבורה במועד ולא ביום שמועה אם שמע במועד וראבי"ה כתב דאפילו ביום קבורה לא יקרע בחה"מ ורא"מ כתב דאפי' ביום שמועה קורע בח"ה ודבריו נראין וכן משמע בירושלמי עכ"ל ובהג"מ כתבו ג"כ סברות אלו והסכימו לדברי האומרים דאפי' ביום שמועה קורע. ובסמוך אכתוב שכך הוא דעת הרא"ש לקרוע במועד ביום שמועה קרובה וכתוב בסמ"ג ובסמ"ק אומרים שרש"י קרע בח"ה אבל הבראה אין עושין דהוי פרהסיא ונראה דה"ה לקריעה וגם לאחר המועד כיון שעברה סעודה ראשונה עכ"ל וגם בתו' פרק אלו מגלחין כתוב שרש"י היה אומר שאין עושין הבראה ברגל הואיל דליכא אבילות ולאחר המועד נמי לא יעשוה הואיל ובטלה סעודה ראשונה והמרדכי כתב י"א דהיכא דצריך למנות ז' אחר הרגל נראה לומר דצריך לעשות הבראה כדאמרינן אכילה ראשונה אינו אוכל משלו והרי הוא מתחיל עכשיו אבילותו וכן הדין אם שמע שמועה בשבת ויש חולקין כיון דנדחה יום ראשון אין מברין ע"כ ובהגה"מ הסכימו לדברי האומרים דמברין בח"ה ודברי הרמב"ם בפ"ו מה' י"ט כדברי הרא"ש ז"ל וכך הם דברי הרמב"ן בת"ה וכתב דבין קרובים הראויים להתאבל בין כל המחוייבים קריעה קורעין במועד אבל לכבוד הרשות קתני מתני' דאין קורעין וכן נוהגין העולם לקרוע ולהברות בח"ה כדעת הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן והרא"ש ז"ל :
חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכ"מ ואומרה הכל קורעין עליו וכו' (שם כה.) על הא דתנן אין קורעין ולא חולצין וכו' פריך בגמרא ואפי' חכם והתניא חכם שמת הכל קרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו הכל מברין עליו ברחובה של עיר ל"צ דלאו חכם הוא ואי אדם כשר הוא חיובי מחייב למקרע דלאו אדם כשר הוא אי דקאי התם בשעת יציאת נשמה חיובי מחייב דלא קאי התם בשעת יציאת נשמה וכתב הרא"ש בשם הראב"ד חכם שמת הכל כקרוביו הכל קורעין עליו וכו' אפילו במועד דהא פריך אמתניתין דאיירי במועד ואפילו ביום שמועה איירי דאי בין מיתה לקבורה אפילו על אדם כשר דלאו חכם חייב לקרוע מדקאמר הכל כקרוביו אלמא דקרובים קורעין בח"ה אף ביום שמועה ודלא כה"ג שכתבו דמי שבאה לו שמועה קרובה אסור לקרוע ואחר המועד קורע ונוהג אבילות ע"כ וכן פסק ר"מ שמועה קרובה קורע בח"ה וכתב עוד ירוש' כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על ת"ח איזהו ת"ח אמר חזקיה כל ששנה וכו' ובגמרא דידן בפ' אלו קשרים (קיד.) אמר רבי יוחנן איזהו ת"ח כל ששואלין אותו דבר הלכה בכ"מ ואומרה כתב הרמב"ן וכן לענין קריעה וכך מצינו בתשובה אמר ה"ר משה איזהו ת"ח שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה בכ"מ ואומרה ואפילו במסכת כלה עכ"ל הרא"ש:
ומ"ש רבינו בין בפניו בין שלא בפניו וכן מ"ש ואפי' ביום שמועה שאינו יום קבורה ואפי' לא קרע ביום שמועה יקרע בכל זמן שעוסקין בהספד וכו' ביום שמועה כמו בפניו דמי שם כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה אמרי לא גמרינן מיניה אמר להו אביי מי תניא הרב שמת חכם שמת תניא ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין בבי מדרשא סבור מאי דהוה הוה א"ל אביי תנינא חכם כ"ז שעוסקין בהספד חייבין לקרוע סבור למקרע לאלתר אמר אביי תניא חכם כבודו בהספדו וכתב הרא"ש בשם הראב"ד לא קרעו רבנן עליה וכו' פי' הראב"ד שלא היו שם בשעת מיתה וקבורה אלא אח"כ באו ולא קרעו עליו דאמרי לא גמרינן מיניה וקשיא לן אטו רב ספרא לאו אדם כשר הוה והלא הכל קורעין על אדם כשר אפילו בחולו של מועד וי"ל ה"מ הני העומדים שם בין מיתה לקבורה ואי לא לא מחייבי והם סוברים דחכם דינו כאדם כשר ותו לא אא"כ היה רבו אז בין בפניו בין שלא בפניו קורע ביום שמועה אפילו במועד א"ל מי תניא הרב שמת חכם שמת תניא וקאמר הכל כחרוביו בין בפניו בין שלא בפניו ואי תקשי לך הך ירושלמי שהבאתי לעיל ואמר קדמיהון חכם שמת הכל כקרוביו באינון דהוו גביה אנן לא הוינן גביה איכא למימר ההיא לא בקריעה איירי אלא בהספד וקי"ל דאין מספידין במועד אלא בפניו סבור מאי דהוה הוה כיון שלא קרעו ביום השמועה אע"פ שהוא בתוך ז' שוב אינו קורע דהא לאו שעת חימום הוא אמר להו חכם כל זמן שעוסקין בהספדו והוא תוך ז' או לפי מה שהוא ההספד עכ"ל: ומ"ש אבל בח"ה אין מספידין אלא בפניו שם (כז:) אמתני' דאין מניחין את המטה ברחוב אמר עולא אין מועד בפני ת"ח כלומר לענין הספד וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא ואסיקנא דיום שמועה כבפניו דמי וכתב הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות אבל ויום שמועתו כבפניו הוא וסופדין אותו אע"פ שהיא רחוקה:
ומ"ש רבינו ואפילו לא קרע ביום שמועה יקרע כל זמן שעוסקין בהספד אפי' עוסקין בו יותר מז' ימים כגון בשאר ימות השנה לא ניתן ליכתב בהלכות אלו דאינו ענין לחול המועד אלא שמאחר שהתחיל לכתוב דיני ת"ח גמרם:
ומ"ש ועל רבו שלמדו חכמה או שהאיר עיניו במשנה אחת כגון חברים שלומדים זה עם זה קורעין בח"ה וכו' בס"פ ואלו מציאות (לג.) אמרינן דת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה וכתב הרא"ש בפרק אלו מגלחין פירש"י דקורעין זע"ז כדין רבו שאין מאחין לעולם דכל יומא שמעתתא דהדדי בפומייהו דאילו בקריעה עצמה אין חלוק בין חכם לרבו מובהק עכ"ל וכ"כ התו' והר"ן ונ"י ודלא כהרמב"ן שכתב בתורת האדם דמתאחה:
ומ"ש רבינו גבי עומד בשעת יציאת נשמה דאפילו אם הוא חשוד בעבירות נמי קורעין עליו כ"כ שם הרא"ש בשם הר"מ ודלא כהר"י שאמר דהא דחייב לקרוע כשעומד בשעת יציאת נשמה ה"מ באדם שאינו רשע אבל באדם רשע וחשוד אין אדם חייב לקרוע:
עושין כל צרכי המת בחוה"מ וכו' ברייתא בפ"ק דמ"ק : עושין כל צרכי המת גוזזין לו שערו וכו' ועושין לו ארון מנסרים המנוסרים מעי"ט רשב"ג אומר אף מביא עצים ומנסרן בצנעה בתוך ביתו וכתב הרי"ף והרא"ש והלכתא כרשב"ג דסתם לן תנא כוותיה וכ"פ הרמב"ם:
ומ"ש ובלבד שלא יקוץ אותם מן המחובר ירושלמי הכל מודים שלא יקוץ לו ארזים ואמרי' תו בירושלמי ודכוותיה לא יחצוב לו אבנים מן ההר היו חצובות מן ההר פלוגתא דר' יהודה ורבנן פי' היו חצובות מן ההר אלא שצריך לחלקן ולרבען או לחלוק אחד לשנים או לשלשה דומיא דארזים לנסר וכתב הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כתב בפ"ז דאין חוצבין אבנים לבנות בהם קבר וכתב ה"ה דאבנים חצובות מותר לחלקן דומיא דנסרים דקי"ל כרשב"ג ונ"י כתב היו חצובות אלא שהיו צריכים לחלק אחד לשנים או לג' דומיא דארזים לנסר פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דפליגי במתניתין דלרבנן לא בעי עמו בחצר ולר' יהודה בעינן ואיכא למידק אמאי אסרינן לקוץ לו ארזים ושרינן למיגז ליה אסא וי"ל דאסא שאני שידוע לכל שהוא ראוי לחי להריח ולמת להעביר הזוהמא וליכא שום חשדא אבל ארזים אתי למימר לצורך בנין הוא קוצצן כ"כ נ"י בשם המפרשים ז"ל:
ומ"ש ומיהו דוקא בצנעא שיעשה הארון עם המת בחצר פי' שהמת שם כדי שיהיה ניכר שהוא לצורך מת ולא יאמרו שהוא עושה מלאכה בח"ה סתם מתני' היא בפ"ק דמ"ק (שם):
ומ"ש ואם המת אדם מפורסם וכו' ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש שם:
ומ"ש ובמקום שהיהודים דרים במקום א' וכו' כ"כ שם התוס' וכ"כ שם המרדכי והג"א בשם מהר"ם וכ"כ הר"ן בפ"ק דביצה וכ"כ הגמ"י וכ"כ סמ"ק:
אין חופרין כוכין וקברות בח"ה משנה שם אין חופרין כוכים וקברות במועד אבל מחנכין את הכוכין ועושה נברכת במועד ומפרש בגמרא כוכין בחפירה וקברות בבניין כיצד מחנכין אמר רב יהודא שאם היה ארוך מקצרו במתניתא תנא מאריך ומרחיב בו וכתב הרא"ש שאין חופרין כוכין פירוש להקבר לאחר המועד וכ"פ רש"י שהיה דרכן לחפור כוכין להיות מזומנים לצורך מתים שימותו דטרחא יתירה הוא ותמה הראב"ד אם לצורך אחר המועד הוא למה מחנכין אותוו במועד. ופי' הראב"ד ז"ל דלקבור בו במועד איירי ואפ"ה אין חופרין אותו בתחלה במועד מ"ט משום דאפשר ליה בנברכת והוא הבקיע שהן הקברות שלנו ירושלמי עושין נברכת במועד זה הבקיע וכל שהוא תושב נקרא בקיע כי זה הבקיע אין עושין אותו קבר לעולם אלא לשעה כמו גר ותושב והיינו מהמערות דאמרן לעיל זה שמת במועד נותנין אותו לתוכו עד לאחר המועד שחופרין לו כוך או בונין לו קבר לפי כבודו ולא מסתבר כלל כפירושו כי גנאי גדול הוא למת לפנותו מקבר לקבר קודם שיתעכל הבשר וראוי הוא להתיר צורך קבורה יותר מהיתר דבר האבד ומה שתמה על החינוך תירץ הרמב"ן לפי שכוכין והקברות צרכי רבים הן רבי' שתו ורבים ישתו ובצרכי רבים כתבתי למעלה דאין עושין אותו בתחלה במועד בשאין צריכים להם במועד כמו שאין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים במועד בשאין צריכים להם במועד אבל חוטטין אותם אף על פי שאין צריכים להם עד לאחר המועד והחינוך דמיא לחטיטת בורות עכ"ל וכ"ד הרי"ף שכתב על משנה זו פי' להקבר בהם לאחר המועד וגם הרמב"ם כתב בפ"ת אין חופרין קבר להיות מוכן למת שימות ואין בונין אותו אבל אם היה עשוי מתקנו במועד וכתב ה"ה טעם הדבר בשם הרמב"ן וכ"ד הר"ן בפ"ק דביצה וכ' בשם הרמב"ן דטעמא משום דכיון דצרכי רבים הן אע"פ שאינן לצורך המועד להתחיל בהן הוא דאסור אבל להרחיב שרי ואפי' בקבר של בני משפחה ואפי' של יחיד נמי אפשר דשרי דכיון דמצוה הוא התירו בו מקצת מלאכה אפי' שלא לצורך המועד כמו שהתירו בצרכי רבים וכ"ש שמא יצטרך לו במועד ואהא דתנן עושין נברכת כתב נ"י מותר לחפור לכתחלה נברכת של כובסין לפי שיש בה צורך לח"ה כדתנן ואלו מכבסין במועד כן פירש"י והגאונים ומפרש בדברי רש"י דטעמא משום דלית בה טרחא כולי האי וכתב ה"ה בפ"ח שהרא"ש והאחרונים הקשו על פי' זה ופירשוהו מענין קברות ופי' הרמב"ן שהוא תוספת חפירה לקבר העשוי כבר והותרה לצורך המתים שימותו ורבי' כתב לשון המשנה אבל ממ"ש סמוך לחפירת בורות ולא למטה בדין חפירות הקברות נראה שהוא מפרשה כפרש"י והגאונים והעיקר כפי' הרמב"ן ז"ל עכ"ל ובפירוש המשניות כתב בהדיא הרמב"ם כפירש"י והגאונים ז"ל: אם אומרים צ"ה וקדיש בח"ה כתב רבי' בהל' אבל סימן ת"א: כתב הגה"מ בפ"ח מהי"ט גבי המלקט עצים מתוך שדהו וכו' מכאן כתב הר"מ דאין לתלוש עשבים ועפר במועד בבה"ק כמו שנוהגים לעשות בחול:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- ואפילו כל שלשים וכו' משנה בפרק קמא (דף ח') פי' רגילים היו לשכור ספדן לחזור על קרוביו של מת שמת מלפני שלשים ולומר בכו עמי כל מרי נפש ואסור להספיד כך כל שלשי' לפני המועד:
- ומ"ש ואפילו יש לו הספד בלא זה וכו' גם זה שם במשנה ונחלקו בה רב ושמואל רב קאמר דהטעם דשלשים יום הוא משום דהמעות שכינס לשמחת יום טוב יתננו להספדן בשכרו ונמנע משמחת יום טוב ולפי זה אם סופדו בחנם שרי. ולשמואל הטעם הוא שאותו העצבון והצער ע"י ספדן אינו נשכח מלבו עד ל' יום לפי זה אפילו סופדו בחנם נמי אסור:
- אין קורעין בח"ה וכו' משנה בפרק אלו מגלחין סוף (דף כד) תנן סתמא אין קורעין ולא חולצין וכו' ומפרש לה הרא"ש לשם בשם הראב"ד במועד דוקא קאמר שאין קורעין וכו' אלא קרוביו שחייבין להמתאבל עליו אבל שאינן קרוביו אין רשאין לקרוע במועד אבל הסמ"ק מפרש הך משנה בחול שאינו מועד דאם אינן קרוביו אסורין לקרוע משום בל תשחית ובי"ד סימן ש"מ סעיף ל' ול"א הארכתי בזה ע"ש. לשון ב"י וכתוב בסמ"ג ובסמ"ק אומרים שרש"י קרע בחש"מ אבל הבראה אין עושין דהוי פרהסיא ונראה דה"ה לקריעה וגם לאחר המועד אין להברות כיון שעברה סעודה ראשונה עכ"ל והאי ונראה וכו' הוא לשון הגהת סמ"ק אבל הסמ"ג כתב בלשון אחר:
- חכם ששואלין אותו וכו' נראה דטעות הוא וכצ"ל חכם ות"ח ששואלין אותו וכו' וכ"כ בי"ד סי' ש"מ סעי' ח' וכל מה שכתב רבינו כאן עד אחת מכל המצות נתבאר לשם מסעיף ד' עד סעיף עשירי:
דרכי משה
[עריכה](א) וע"ל סימן תקס"ה.
(ב) ובמהרי"ל כתב דאין לקרוע במועד רק על אביו ואמו וכ"כ בת"ה סימן רפ"ה דכן נוהגין באשכנז ועיין בי"ד סימן ש"מ:
- ^ נראה שלכאן שייך הקטע שבסוגריים הנ"ל.