נזיר כא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ורמינהו אידי נזירה ורגלי נזירה לא אמר כלום ראשי נזירה כבדי נזירה ה"ז נזיר זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו ה"ז נזיר אמר רב יהודה דאמר הכי ביעשה פי כפיו מיין ושערי כשערו מלגוז:
הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר:
איבעיא להו בעל מיעקר עקר או דלמא מיגז גייז למאי נפקא מינה לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרת מיעקר עקר ההיא נמי אישתראי ואי אמרת מיגז גייז איהי אישתראי חברתה אסירא מאי ת"ש הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר ואי ס"ד בעל מיגז גייז ליפר לאשתו והוא ליתסר אלא לאו ש"מ בעל מיעקר עקר לא לעולם מיגז גייז ובדין הוא דליפר לה והיינו טעמא דלא מצי מיפר כיון דאמר לה ואני כמאן דאמר קיים ליכי דמי אי מתשיל אהקמתו מצי מיפר ואי לא לא מצי מיפר ת"ש האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואח"כ הפר לה בעלה אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר ואם שלה היתה הבהמה החטאת תמות ואי ס"ד בעל מיעקר עקר תיפוק לחולין אלא לאו ש"מ בעל מיגז גייז לעולם אימא לך בעל מיעקר עקר והיינו טעמא כיון דלא צריכה כפרה הות כחטאת שמתו בעליה גוגמירי דחטאת שמתו בעליה תמות ת"ש האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים הרי זו סופגת את הארבעים היכי דמי אילימא דלא היפר לה בעל צריכא למימר אלא פשיטא דהיפר לה בעל ואי ס"ד בעל מיעקר עקר אמאי סופגת ארבעים אלא לאו ש"מ בעל מיגז גייז לעולם אימא לך בעל מיעקר עקר ומשום דקתני סיפא היפר לה בעלה והיא לא ידעה והיתה שותה יין ומטמאה למתים אינה סופגת את הארבעים
רש"י[עריכה]
ורמינהו כו' זה הכלל כו' - ופה ושיער לא הוי דבר שהנשמה תלויה בו דאי גייז לשיער וחתיך לניב שפתים לא מיית:
אמר רב יהודה דאמר הכי יעשה פי כפיו מיין - דהואיל דפריש הכי הוי נזיר:
אמרה הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני שניהם נזירין ואינו יכול להפר לה. דכיון דאמר ואני גלי אדעתיה דניחא ליה במאי דקא נדרה איהי והשתא מקיים לה:
ואי אמרת מיעקר עקר - בעל את הנדר מעיקרו אישתכח דבההיא שעתא דקאמרה חבירתה ואני דלא חייל עלה נזירות כלל:
ואי אמרת מיגז גייז - דמכאן ולהבא לא חייל עלה נזירות אבל למפרע הוות נזירה:
איהי אישתראי וחבירתה אסירא - דלכי אמרה ואני הוות חבירתה נזירה מעליא:
ואי ס"ד בעל מיגז גייז - את הנדר מכאן ולהבא אמאי אינו יכול להפר משום דקאמר ואני נימא דהאי דאמר ואני להכי הוא דקאמר הכי דתהוי נזירה לפי שעה עד דליקבל עליה נזירות וליגזייה לנזירות אשתו מכאן ולהבא ונזירות דידיה תיחול עליה כדמעיקרא דהא אינו מיפר מכאן ולמפרע:
אלא לאו שמע מינה - הבעל כי. מיפר לנזירות אשתו מיעקר עקר לה ומשום הכי אינו יכול להפר לה שאם יהא מיפר לה נמצא מיפר את שלו דמיעקר עקר והיינו טעמא דאינו יכול להפר את שלה משום דבההיא שעתא דאמר ואני ניחא ליה דתהוי נזירה עד דחייל עליה נזירות דהא קיים לה לפי שעה ומההיא שעתא ואילך לא מצי מיפר משום דבעל מיעקר עקר דלעולם אינו יכול להפר מכאן ולהבא בלא מפרע והכא למפרע לא מצי מיפר דהא קיים לה לפי שעה:
לא לעולם מיגז גייז - אלא היינו טעמא דלא מצי מיפר לה דכיון דאמר לה ואני כמ"ד לה קיים נזירותיך דמי והלכך אי מיתשיל אהקמתו אהא דקא מקיים לה ברישא מצי מיפר ואי לא לא מצי מיפר:
ואם שלה היתה הבהמה - וכגון שהקנה לה אחר לנזירותה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בה:
והיינו טעמא - דתמות דכיון שהפרישה לשם חטאת מעיקרא והשתא לא מצטרכה לכפרה דהא היפר לה בעלה ועקר את הנדר מעיקרו הויא לה כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלא לפי שאין כפרה למתים ואית. דמפרשי כיון דצריכה כפרה על שציערה עצמה מן היין והשתא לא צריכה דהיפר לה בעלה מעיקרא הויא לה כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלא דאפילו ר"א הקפר מודה דלא קרבה אפי' על הצער משום דהויא לה כחטאת שמתו בעליה משום דבחטאת בהמה גמרינן דתמות אבל בחטאת העוף לא גמרינן דתמות:
אלא פשיטא דהיפר לה בעל - וקתני דסופגת את הארבעים על שהיתה שותה יין ומטמאה למתים קודם שהיפר לה:
לעולם אימא לך מיעקר עקר לה בעל - והכא במאי עסקינן דסופגת את הארבעים כגון דלא היפר לה ודקאמרת אי לא היפר לה בעל צריכא למימר ודאי לא צריכא אלא משום דקתני סיפא כו':
אינה סופגת - דצריכא למימר דס"ד דתספוג כיון דנתכוונה לאיסורא:
תוספות[עריכה]
ידי נזירה כו'. וה"ה במתניתין אי לא פי כפיו אלא פי נזיר ושערי נזיר לא אמר כלום דאין הנשמה תלויה בו:
בעל מיעקר קא עקר. הנדר מעיקרא כשמפר לאשתו והוי כאילו לא חל מעולם כמו חכם שעוקר הנדר מעיקרו או מיגז גייז מהפרה ואילך הוא דמתבטל הנדר ועד ההפרה היה מקויים: אי אמרינן מיעקר עקר חבירתה נמי מישתראי שהרי הוא כאילו לא חל הנדר מעולם ואי אמרינן מיגז גייז היא מישתראי וחבירתה אסורה לפי שהיתה הראשונה בכל דין נזירות עד ההפרה ושפיר מיתפיס בה שניה והפרת הראשונה אינה מועלת לשניה ונהי דלגבי חכם הותר הנדר הראשון הותרו כולם היינו משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא כאילו לא חל מעולם אבל בעל שמיפר בלא חרטה אינו עוקר הנדר מעיקרו אלא מיגז גייז וה"ה דמצי למימר דנפקא מינה אם שתתה ביין ונטמאה וגלחה במזיד ואח"כ היפר לה דאי מיעקר עקר אינה לוקה ואי מיגז גייז לוקה וכן לענין אם נטמאה בשוגג ואח"כ היפר אי מיעקר עקר לא תביא עולת העוף ואשם ואי מיגז גייז מביאה עולת העוף ואשם שהרי חל הנזירות עד עתה:
אלא ש"מ בעל מיעקר עקר. ובהתרתה הוא מותר כמותה דלא חל הנדר מעולם ולכך אינו מיפר דאינו מיפר לעצמו אלא אחרים מוחלין לו וצ"ע דלא דמי לאחרים דכיון דרשאי להפר לאשתו ותירץ הר"ר אליהו דה"פ אא"ב מיעקר עקר אינו יכול להפר דפשיטא דקיים לה שאם לא קיים לה לא היה דיבורו שום דבר אא"א מיגז גייז א"כ אינו תלוי בדבורו וכיון שאין תלוי בדבורו ממילא הוי מופר:
כמאן דאמר קיים ליכי דמי אי איתשיל אהקמתו מצי מיפר. [במאי] שאמר קיים ליכי דאמת הוא דנשאלין על ההקמה דהכי אמר רבי יוחנן בנדרים (דף סט.):
האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה. חטאת עולה ושלמים אם שלו היתה הבהמה פי' מבהמות של בעלה תצא ותרעה בעדר כלומר חולין היא כיון שהיפר לה בעלה וכדמפרש לקמן (דף כד.) דכי [מקנה] לה בעלה מילתא דצריך לה כלומר אם לא היפר לה שצריכה לקרבנות נזיר במילתא דלא צריכה כגון שהיפר לה בעלה ואינה צריכה לקרבנות נזיר לא מקני לה:
ואי ס"ד בעל מיעקר קא עקר תיפוק לחולין. דעקר הנדר מעיקרו ולא חל הנדר מעולם והוי כאדם המפריש בהמתו לנזירות ונשאל לחכם והתירו דתנן (לקמן דף לא.) דנפקא לחולין:
והיינו טעמא דכיון דצריכה כפרה. על שציערה עצמה מן היין וכרבי אלעזר הקפר דאמר דנזיר חוטא הוא הוה ליה חטאת (העוף) שמתו בעליה אע"ג דהפר לה לענין [איסור] על הבהמה דין חטאת אם הבהמה [שלה] היא דגמרה ומקדיש לה:
היכי דמי אילימא דלא היפר לה בעל. כלל צריכא למימר דלוקה דהא נזירה היא ופשיטה הוא דלוקה אלא פשיטא דהיפר לה הבעל אחר שנטמאה ואחר ששתתה ואפילו הכי לוקה דבההיא שעתא דשתתה ביין הוי נזירה וש"מ הבעל מיגז גייז:
לעולם מיעקר עקר. ומיירי שלא היפר ודקאמרת צריכא למימר משום סיפא דאיצטריך ליה למיתני אינה סופגת תני רישא אגב סיפא דסופגת וסיפא איצטריכא ליה למיתני לאפוקי מדרבי יהודה דאמר דכי נמי היפר לה בעלה ושתתה יין לוקה מכת מרדות ואם תאמר מאי איריא היפר לה ואחר כך היתה שותה לאשמועינן שתתה ונטמאה ואח"כ (שתתה) היפר לה [דאינה] סופגת כיון דמיעקר עקר וי"ל דמשום רבי יהודה נקט הכי דאפילו בהיפר ואח"כ שתתה סופגת מכת מרדות אע"ג דכבר היפר כיון דלאיסורא נתכוונה:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/נזיר/פרק ד (עריכה)
יא א מיי' פ"א מהל' נזירות הלכה ט"ז:
יב ב מיי' פ"ב מהל' נזירות הלכה ד':
יג ג מיי' פ"ד מהל' פסולי מוקדשין הלכה א':
ראשונים נוספים
פירוש הרא"ש
הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר לה שאם הוה מיפר שלה היה גם נזרו בטל כדתני' בריש פירקין הותר הראשון הותרו כולם וכתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל לעצמו:
הריני נזיר ואת ואמרה אמן שאל אותה אם גם היא תרצה להיות נזירה ואמרה אמן מיפר שלה ושלו קיים שאין גזרו תלוי בנזרה. הריני נזירה ואתה שאלה לו אם גם הוא רוצה להיות נזירה ואמר אמן אינו יכול להפר לפי שנזרו תלוי בנזרה. אינה סופגת ארבעים שכבר היפר נזרה. ר' יהודה או' אם אינה סופגת ארבעים מן התורה תפסוג מכת מרדות מדרבנן לפי שכיוונה לעבוד על דברי תורה ובתוס' דמכות תניא מכות מ' מן התורה אבל מכת מרדות אינו כן אלא מכין אותו עד שתצא נפשו אבל הכא שעברה כבר לא עדיפה מאם לא הפיר לה:
האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה ג' בהמות חטאת ועולה ושלמים אם משלו היתה הבהמ' תצא ותרעה בעדר דהפרשה בטעות היתה. דכי אקני לה מידי דצריך לה מידי דלא צריך לה לא אקנחי לה ואם משלה היתה החטאת שהקנה לה אחר ע"מ שאין לבעלה רשות בה תמות כדמפ' דהויא כמו חטאת שנתכפרו בעליה דלמיתה אזלא. ועולה ושלמים יקרבו כיון שהופרשו ונאכלים השלמים ליום א' כחומר שלמי נזיר ואינן טעונין להם. ואפי' הפרישה הלחם אין שחיטת השלמים מקדשתן ומיהו פדיון צריך שכבר קדש קדושת דמים וכן אין חזה ושוק טעונים תנופה דבעי' על כפי הנזיר:
היו מעות סתומים שייחדתן לקנות בהם קרבנותיה ולא פי' מאיזה מהן יקנו עולה או שלמים או חטאת יפלו לנדבה לעולת קייץ [המזבח] ובגמ' מפ' דהלכה למשה מסיני הוא מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח האיל ואילו קנה בהם בהמה היתה מתה גם המעות אסור בהנאה ואין בהם מעילה דכיון דלא בודקה אצלה לא קרי' בהו קדשיה:
איבעיא להו בעל מעקרר עקר כמו שחכם עוקר הנדר מעיקרו או מגיז גייז דכיון דמפיר בלא פתח של חרטה חותך את הנדר מעיקרו ומבטלו מכאן ולהבא דוקא:
ההיא נמי אישתראי מידי דהוה אם אמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני דאמרי' הותר הראשון הותרו כלום אבל אי אמרת מיגז גייז מכאן ולהבא דוקא אז נדר השניה קיים וה"ה דהוה מצי למימר כגון ששתתה יין ונטמאת למתים ואח"כ הפר לה בעלה דאי מעיקרא עקר אינה לוקה ואי מגיז גייז לוקה כדאמרינן בסמוך:
ואי ס"ד בעל מיגז גייז ליפר לאשתו והוא ליתסר שלא נתבטל גזרו בהפרתה. אי מתשיל אהקמתו מצי מפיר שישאל לחכם ויתיר לו מה שקיים לה ואז יוכל להפר לה כדאי' בנדרים נשאלין על ההקם ולא על ההפר. ואי ס"ד מעקר עקר תיפוק ליה דהוי כאילו לא נדרה כלל ומעיקרא הפרשה בטעות הואי:
והיינו טעמא כיון דצריך הפרה כר"א הקפר כדמפרש בסמוך משום דלקמן קריבה הוצרך ליתן טעם יפה להקרבה אבל הכא דלמיתה אזלא לא חש להצריך:
ואית דגרסי כיון דלא צריך כפרה דכבר הפיר לה בעלה הוי כחטאת [שמתו בעליה] אע"ג דבעל מיעקר קא עקר. מ"מ בשעה שהפרישתה היתה צריכה כפרה כלו' היהת מחויבת להביאתה ואע"ג דהפיר לה בעל ומיעקר קא עקר לא הוי הפרשה בטעות אלא כחטאת שמתו בעליה:
ואי ס"ד מיעקר עקר אמאי סופגת מ' הא איגלאי מילתא למפרע דלא היתה גזירה מעולם אין הכי נמי ור"א הקפר היא הלכך בקל מביאה חטאת העוף ובעלילה מועטת כיון דאשכחן דחטאת העוף באה על הספק ת"ש דתניא בהדיא האשה שנדרה בנזיר וכו' היא מותרת וחברתה אסורה אלמא בעל מיגז גייז. ועפ"י שהוכחנו מהך ברייתא דלעיל דכיון שאינה מביאה עולת העוף דמיעקר עקר הך ברייתא פליג עליה. ונ"ל דאפשר ליישב דלא פליגי דאע"ג דמיגז גייז אינה מביאה עולת העוף דכתיב והזיר והביא אימתי והביא כשצריך להזיר. אבל זו שהופר נזרה אעפ"י שנטמאת תחילה אינה צריכה להביא. ר"ש אומר אם אמרה הריני כמותך שתיהן מותרות. דכיון שאמרה זה הלשון דעתה אם יתבטל נזרה שגם שלה יהא בטל רב זוטרא בריה דרב מארי אמר היינו דרמי בר חמא דבעי רמי בר חמא הרי עלי כבשר זבחי שלמים מהו פי' ר"ת דרב זוטרא בא ליישב דלא תקשי הנך תרתי ברייתות אהדדי ומתוך כך תפשוט בעיא דרמי בר חמא וס"ל לרב זוטרא דכולהו תנאי סברי בעל מיעקר עקר כדמוכח ברייתא קמייתא מדאינה מביאה עולת העוף ואם שתת יין ונטמאת למתים אינה סופגת את הארבעי' ואפ"ה סוברת ברייתא בתרייתא דחברתה אסורה משום דבעיקרא קא מתפיס דאע"פ שהפר לה בעלה. ותפשוט מהכא הא דבעי רמי בר חמא פ"ק דנדרים אם היה לפניו בשר זבחי שלמים לאחר זריקה ואמר פירות הללו כזה מהו. מי אמרי' בעיקר כמו שהיה לפני זריקה קא מתפיס ואסיר או דלמא בצננא קא מתפיס כמו שהיה עתה לאחר זריקה שנצטנן האיסור והלך לו קא מתפיס. ומהכא תפשוט דבעיקר' קא מתפיס. וא"ת אי מיעקר עקר מה בין זה לאומר הריני נזיר ואמר חבירו ואני דאמרינן הותר הראשון הותרו כולן. וי"ל דלא דמי דחכם דעוקר הנדר ע"י חרטה עשה הנדר טעות והוי כאילו לא נדר מעולם אבל בעל שמפר בלא חרטה כיון שאינו עושה הנדר טעות היה נדר באותה שעה ויכולה להתפיס בה. אך גזירת הכתוב שיבטל לה בעלה ולא תספוג מ' על ששתת יין ונטמאת למתים. וא"ת היכא בעי למפשט מהכא בעיא דרמי בר חמא דהויא לאחר זריקה כדמוכח סוגייא דהתם הלכך שייך למימר בה בדהשתא קא מתפיס. אבל הכא אמר ואני קודם שהפר לה בעלה הלכך מסתבר למימר בעיקר קא מתפיס. וי"ל כיון דמיעקר עקר. איגלאי מלתא דבשעה שאמר ואני היתה הראשונה מותרת והו"ל כמתפיס בבשר זבחי שלמים לאחר זריקה. וא"ת השתא דאמרי' דבעיקרא קא מתפיס א"כ אפי' אמדה ואני אחר שהפר לה בעלה תהא אסורה מידי דהוה מתפיס בבשר זבחי שלמים לאחר זריקה דפשטי' מהכא דבעיקרא קא מתפיס וי"ל דלא דמי דודאי בשלמים אפי' לאחר זסריקה שם זבח עליהם ואיכא למי' דכוונתו להתפיס בעיקרו אבל אשה לאחר הפרה אין שום נזירות עליה והוי כאדם שלא נדר מעולם ואמר חברו עליו ואני:
תוספות רי"ד
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נזיר (עריכה)
איבעיא להו בעל מיעקר עקר או מיגז גייז פי' הבעל שמפר נדרי אשתו למפרע היא מפר שעוקר הנדר מעיקרו כמו שעושה החכם או דאמר מיגז גייז מיום שומעו ואילך אבל אינו עוקרו למפרע ומשום דמפיק לקמן דבעל מיגז גייז אמרי' בנדרים בריש פ' נערה המאורסה איבעיא להו בעל מיגז גייז או מיקלש קליש פ' בנערה מאורסה דאמר רחמנא אביה ובעלה מפירין נדריה קבעי דמיגז גייז חלקו כי היכי דגייז הכל בנשואה או דילמא מיקלש קליש והאב גומר:
למאי נ"מ לאשה שנדרה בנזיר כו' ה"ה דנפקא מינה לאשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין ומיטמאה למתים ואח"כ מפר לה בעלה אם לוקה אם לאו כדבעי' למימר לקמן אלא חדא מתרתי נקט:
אי אמרת מיעקר עקר האי נמי אישתרא פי' אי אמרת דבעל מיעקר עקר האי נמי אישתרא פי' דהו"ל בעל כמו חכם שעוקר את הנדר מעיקרו וכבר שנינו גבי חכם הותר הראשון הותרו כולן וגם הנה אם הותרה הראשונה חברתה מותרת אבל אי אמרת מיגז גייז אע"פ שהוא הותרה חבירתה אסורה דבשעה דאמרה ואני נזירה הוות ולא אישתראי אלא מיכן ולהבא ולא למפרע אם כן חברתה כשהתפיסה יפה התפיסה:
תנן האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה כו' פי' דוקא אם הפרישה קודם שיפר לה בעלה שחלה שם קדושה עליהן אבל אם הפר לה ואח"כ הפרישתה חולין תמורין הן דאפילו אי אמרת מיגז גייז כבר נפטרה מכל העתיד לבא והותרה לשתות ביין ולגלח וליטמא למתים בלי שום הבאת קרבן ולא דמי לנדרה בנזיר וניטמא והפר לה בעלה דאמרי' לקמן שאע"פ שלא הפרישה חטאתה חייבת להביא חטאת העוף דהתם לא על העתיד מביאה אלא לכפר על הטומאה שניטמ' וכבר ניטמא אבל נזיר טהור הקרבנות שמביא הן להתירו ביין אבל שהבעל הפר לה והותרה ביין אינה מביאה קרבן להכי נקט והפרישה:
ואי ס"ד בעל מיעקר עקר תיפוק לחולין פי' דהא איגלאי מילת' דלא הות נזירה כלל ומה שהפרישה אין בדבריה כלום:
אלא לאו ש"מ בעל מיגז גייז פי' ולא עקר אלא מיכן ואילך אבל בשעה שהפרישה חלה קדושה עליהן שנזירה הוית והילכך העולה והשלמים יקרבו ולא יצאו לחולין והחטאות אינה יכולה להיקרב דכיון דהיפר לה בעלה ולאו בר כפרה היא הויא לה כחטאת שמתו בעליה דלאו בר כפרה היא שאין כפרה לחולין למתים ותמות ולחולין אינה יוצאת מפני שבשעת שהפרישה נזירה הוות אמרי לא לעולם אימא לך בעל מיעקר עקר והכא היינו טעמא כיון דלא צריכה כפרה הוות כחטאת שמתו בעליה וגמירי חטאת שמתו בעליה תמות פי' בודאי מדין תורה כיון דאיגלאי מילתא דבשעה שהפרישה לא הוות נזירה חולין גמורין היא אלא מדרבנן אסרו אותה דכיון שהרואה כשהפרישה סובר כי חלה עליו קדושה ועכשיו מפני שהפר לה בעלה יוצא לחולין יאמר שכל חטאת שמתו בעלי' שאינו צריך כפרה או שנתכפרו בעלי' חולין היא ולא ידע דהכא בעל מיעקר עקר ונפיק מינה חורבא ולהכי אמיר רבנן דתמות וכן נמי בעולה ושלמים דקריבין ולא נפקי לחולין מדרבנן:
שיטה מקובצת
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק ד (עריכה)
הכי קאמר יעשה פי כפיו מיין ושערי כשערו מלגוז. ומיירי מתניתין דאמר כך בפירוש ובאחד מהם שאמר הוי נזיר. אי נמי אפילו לא פירש כיון ששמע שאמר חבירו הריני נזיר ואמר איהו פי כפיו הוי כאילו אמר פי כפיו מיין. אבל כשאמר מעצמו ידי או רגלי נזירה לא אמר כלום אם לא הזכיר אבר שהנשמה תלויה בו. והכי תניא בתוספתא פי כפיו שערי כשערו הרי זה נזיר. ידי כידו רגלי כרגלו הרי זה נזיר. ידי נזירה רגלי נזירה לא אמר כלום. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
אם שלו היתה בהמה. אם של בעל היו הבהמות שהפרישה עכשיו שאינה צריכת להם שהיפר לה תצא ותרעה בעדר דהוו חולין גמורין. לר' יהודה דאמר משועבד לה בעלה לשלם קרבנות חובותיה ומסתמא משועבד להביא קרבנות נזירות כמו חובתה כדלקמן אפילו הכי תצא לחולין כי הפר לה דלמידי דצריכי לה משועבד לה למידי דלא צריכי לה לא משועבד לה. ולרבנן דאמרי לא משועבד מיירי הכא דאקני לה. ולמידי דצריכא לה אקני לה למידי דלא צריכי לא אקני לה ולכך תצא לחולין. ואם שלה היתה בהמתה תמות. ואי סלקא דעתך בעל מיעקר עקר אמאי תמות תיפוק לחולין דהוי כאלו לא נדרה כלל. אלא לאו מיגז גייז ובשעת הפרשה היה קדישת ולכך החטאת תמות. הר' עזריאל ז"ל. והיינו טעמא כיון דצריכה כפרה כר' אלעזר הקפר דאמר נזיר טהור חוטא הוא ובשעת הפרשתא הופרשה לכפרה השתא דהפר לה הוי כחטאת שמתו בעליה. והא דלא מפרש תלמודא כיון דצריכה כפרה כר' אלעזר הקפר כדמפרש בסמוך משום דלקמן קריבה הוצרך ליתן טעם יפה להקרבתה. אבל הכא דלמיתה אזלא לא חש להאריך. ואית דגרסי כיון דלא צריכא כפרה משום דכבר הפר לה בעלה הוי כחטאת שמתו בעליה. ונראה לי לפרש כיון דצריכה כפרה אף על גב דבעל מעקר קא עקר מכל מקום בשעה שהפרישתה היתה צריכה כפרה כלומר היתה מחוייבת להביאה. ואף על גב דהפר לה בעל ומיעקר קא עקר לא הוי הפרשה בטעות אלא כחטאת שמתו בעליה. הרא"ם ז"ל בפירושיו: וכתוב עליו הגהה וז"ל: פירוש לפירושו ולא בעינן לטעמא כר' אלעזר הקפר להך פירושא. עד כאן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה