שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | פירוש הרא"ש | מאירי | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף טז עמוד א[עריכה]

פרק מי שאמר קמא

מי שאמר הריני נזיר מגלח ליום שלשים ואחד. לרב מתנא סתם נזירות שלשים יום הלכך מגלח יום אחד ושלשים. ולבר פדא סתם נזירות כ"ט יום והיה לו לגלח יום שלשים. אלא כדמפרש לעיל נעשה כאומר שלמים. ואם גילח יום שלשים יצא. לבר פדא ניחא דמדאורייתא דינא הכי לגלח יום שלשים. ולרב מתנא מפרש לעיל משום דמקצת היום ככולו. הריני נזיר שלשים יום אם גילח יום שלשים לא יצא. (אך) אף בר פדא מודה בהא כיון דאמר שלשים יום בעינן שלושים יום שלמים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מי שאמר הריני נזיר נטמא יום שלשים סותר הכל. משמע דוקא יום שלשים סותר הכל אבל שלשים ואחד אינו סותר אלא שבעה אפילו נטמא קודם קרבן. והא דאמר בגמ' קסבר ר' אליעזר כל אחר מלאת ז' סותר אבל לרבנן סותר שלשים. הך אחר מלאת דקאמר קרי יום שלשים קודם הבאת קרבן דאם נטמא סותר ז' מן התורה דאית ליה מקצת היום ככולו עד לאחר קרבן. ולבר פדא סותר שלשים מדרבנן גזירה אטו שלמים ור' אליעזר לא גזר. אבל מכל מקום לרבנן אם נטמא יום אחד ושלשים סותר הכל לרב מתנה מדרבנן. ובפרק קמא פריך (לרב) לבר פדא מדנקט סותר הכל ולא נקט סותר משמע מן התורה. הרב עזריאל ז"ל:

נטמא ביום מאה ואחד. ביום שהקריב קרבנותיו. סותר שלשים לפי שצריך לגלח תגלחת טומאה לאלתר ואחר כך מגלח תגלחת טהרה בסוף שלשים שאין תגלחת טהרה פחות משלשים יום הלכך סותר שלשים ותו לא דקסבר משום דהוי נזיר שכלו ימיו. והוא הדין כי נטמא ביום ל"א סותר את הכל (לר' אליעזר) לתנא קמא דר' אליעזר שסובר סותר. והכי תניא בתוספתא.


דף טז עמוד ב[עריכה]

אפילו הוא שם שלשים. דסלקא דעתך אמינא דכיון דשהא ימים הראויים לנזירות יביא קרבן טומאה. אפילו הכי אין עולין מן המנין. הר' עזריאל ז"ל: ואינו מביא קרבן טומאה. דכי כתיב קרבן טומאה בנזיר טהור שנטמא כתיב:

ר' אליעזר אומר לא בו ביום שנאמר והימים הראשונים יפלו. לעולם אינו סותר אלא אם כן עומד ביום שני לנזירותו. והוא הדין דפליגי בכל אדם טהור שנזר ונטמא בו ביום. ורבנן סברי האי דכתיב והימים הראשונים יפלו לאשמועינן דסותר כל מה שמנה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ר' יוחנן אמר נזירות חלה עליו. פירוש ולוקה בעודו שם אטומאה אם התרו בו לצאת ואינו יוצא ואתגלחת ואשתיית יין. וכן אם התרו בו שלא ידור בעודו שם ונדר לוקה. וכשיטהר אין צריך לחזור ולקבל עליו. שיטה:

ר' יוחנן אמר חלה נזירות עליו. ואם התרו בו לא תדור נדר או שהתרו בו לאחר שנדר שייצא מבית הקברות לוקה. אבל על אותה טומאה לא מייתי קרבן כדפרישית. אבל יצא ונטהר וחזר ונכנס אף על גב דלא הדר קביל עליה נזירות מייתי קרבן טומאה כדפריש ואזיל מיתלא תלייא וקיימא וכי משכחת טהרה חיילא. וריש לקיש סבר אי הדר קביל עליה כשנטהר שמא יחול עליו נזירות חיילא ולקי ומייתי קרבן טומאה כי נטמא אחרי כן. מיהו ביין וגילוח אם הוא אסור משעה שנדר מספקא להו לרי"ץ ולר"ת. ואין להוכיח קרבן טומאה הוא דלא מייתי על ההיא טומאה הא מיחל חיילי עליה כל דין נזירות. דלאחר שנטהר אם נטמא מייתי קרבן וכן לוקה אם התרו בו שייצא. ומשני ריש לקיש אינו בתורת טומאה ולא בתורת קרבן שאם נטמא לאחר שנטמא לא לקי ולא מייתי קרבן אי לא הדר נדר. אבל אשתיית יין וגילוח לא מזכיר הכא דלא מהדר אלא אמאי דתני במתניתין קרבן וטומאה. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל:

וריש לקיש אמר אי הדר אמר חיילא עליו לכשייצא ויטהר. ומיהו מוטל עליו לצאת ולקבל כדמוכח בפרקא קמא דנדרים. וכן לר' יוחנן כדי שיחול עליו נזירות טהרה. ונראה דלריש לקיש נמי אינו צריך קבלת נזירות גמורה אלא אומר הריני בנזירות:

הא מיחל חיילא. דאי לא חיילא מה שייך למיתני אינו מביא קרבן טומאה הא לא חלה עליו נזירות כלל.

אמר ליה אינו בתורת טומאה ואינו בתורת קרבן. והכי קאמר אין עולין לו מן המנין לנזירות כלל שאם נטמא אחר כך אף על פי שטהר לא לקי ואינו מביא קרבן טומאה עד שיטהר ויקבל עליו נזירות. הרא"ש ז"ל בפירושיו:


דף יז עמוד א[עריכה]

אלא כי פליגי למילקי אטומאה. פירוש אם יטמא במת בתוך השבעה לאחר שיצא מבית הקברות קודם שיטהר. ר' יוחנן סבר כיון דחיילא עליה נזירות טהרה לסוף השבעה לקי מהשתא כי היכי דלקי אתגלחת ואיין. אבל קרבן לא מייתי. וריש לקיש אמר אף על גב דחיילא לא לקי אם ניטמא תוך ימי הטומאה הואיל ולא חלה עליו עדיין נזירות דטהרה. דכי היכי דקרבן טומאה לא מיחייב מילקא נמי לא לקי. והא דאמר לעיל איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש מי שנזר והוא בבית הקברות. לאו ר' יוחנן גופיה הוא דאותיב אלא תלמודא אותיב הכי למאי דסלקא דעתין. ובכמה מקומות בתלמוד מצינו כזה ודוק ותשכח בהחולץ למעוברת. שיטה:

הא מילקא לקי אטומאה. ואי איתא דלא לקי אטומאה לישמעינן רבותא טפי דלא לקי. תוס' הרא"ש ז"ל:

איידי דתנא בסיפא יצא ונטהר ונכנס מביא קרבן טומאה. דהתם לא צריך למיתני ולוקה דפשיטא כיון דמייתי קרבן דלקי. תנא נמי רישא אינו מביא קרבן ולא תנא אינו לוקה. מנימוקי הרב עזריאל ז"ל:

בתקנתא קא מיירי בקלקולא לא קא מיירי. פירוש להורות לנו תקנתו מתי יתחיל ימי נזירותו. אבל לא קא מיירי בקלקול להשמיענו הדין אם יעשה עבירה שיטמא למתים או ישתה יין ויגלח. הרא"ש ז"ל בפירושיו: וז"ל ז"ל בתוספותיו. בתקנתא קא מיירי בקלקולא לא קא מיירי. כלומר בתקנתא לפרש מתי יהיה לו תקנה. באחד האדם שיכלה נזירותו מיירי שעל ידי שמודיענו התנא שיתחיל למנות בשביעי נדע מתי ישלמו ימי נזירתו. בקלקולין בשאר דינין אם ילקה אם ישתה ואם יטמא לא קא מיירי. עד כאן לשונו:


דף יז עמוד ב[עריכה]

אלא שנכנס בבית הקברות בשידה תיבה ומגדל. והוה נזיר ובא חבירו ופרע עליו מעזיבה שתחתיו ונטמא. ומיבעיא ליה לרבא כי מתרו ביה צא מבית קברות אי לקי לאלתר אם יכול לצאת ואינו יוצא או בעי שהייה כבמקדש.

כי גמירי ממקדש. פירוש חדא מגו חדא קמיבעיא ליה כלומר אם תימצי לומר דבמקדש דבעינן שהייה למלקות דלא פלוג רבנן בין שהייה למלקות הני מילי במקדש אבל בנזיר לא או דילמא לא שנא. הרב עזריאל ז"ל:

ופרע עליו את המעזיבה. כמו ופרע את ראש האשה שגלהו מתחתיו שהסיר את מעזיבת השידה שהרי היה אנוס שלא ידע. ולא מצי למימר כגון שנכנס לבית הקברות שוגג והתרו בו לצאת דאמרינן בשבועות כי גמירי שהייה באונס הוא דגמירי.

קרבן טומאה הוא דלא מייתי אבל גלוחי מגלח. מדלא קתני אינו מגלח דהוי רבותא טפי. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מה טעם קאמר. מההוא טעמא דאינו מגלח אינו מביא קרבן טומאה. הוא הדין דמצי לשנויי כדלעיל בדין הוא דליתני ואינו מגלח ואיידי דבעי למיתנא סיפא. יש ספרים דגרסי הכי:

ימי חלוטו. מנין ימים דכתיב בהן וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והן אחר ימי הסגרו כשפשה הנגע. ולבסוף אותו ימי חלוטו אם נתרפא מיד מגלח את כל שערו בתער ומונה שבעת ימים והם ימי ספרו. ובשביעי מגלח פעם שניה. ודין הוא שלא יעלה למנין נזירות דדמו לימי טומאה כדמפרש ואזיל:

לא אם אמרת בימי טומאה שכן מבטל בו הקודמין. סותר מה שספר. דכתיב והימים הראשונים יפלו. תאמר בימי חלוטו. וא"ת היא גופה נילף מן הדין להשוותם שיהא מבטל הקודמין. איכא למימר הריני נזיר לאחר חמישים יום ומעכשו מאה יום יוכיח דאמר בפירוש לעיל דמונה חמישים ושלושים ואז מגלח לנזירות שלושים ומשלים ומונה שמונים. אלמא אף על גב דמגלח תגלחת אינו סותר הקודמין. אי נמי כדאמר פרק שלושה מינין ותגלחת תסתור מקל וחומר אמר קרא וטמא ראש נזרו והימים הראשונים יפלו מטמא נזרו דוקא סותר. עד כאן. מנימוקי הרב עזריאל ז"ל:

אמרת ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת נזירות. קסלקא דעתין דהכי פירושו שצריך לגלח לסוף ז' כדי שיגלח שערו בטהרה. והואיל ויש לו משפט דין נזירות היה לו להיות עולה מן המנין. ימי חלוטו שאין ראוין לתגלחת. כלומר לתגלחת נזירות שהרי תגלחתו לצרעתו הוא ולא לנזירותו. לא כל שכן שלא יעלו לו מן המנין. והיה מדקדק הר"ם וא"ת ימי זב וטמא שרץ יוכיחו שאין ראויין לתגלחת נזירות ואפילו הכי עולין לו מן המנין. ויש לומר דמה להנך שאין בהן תגלחת כל עיקר תאמר בימי חלוטו שיש בהן תגלחת ומסתברא טפי שאין עולין. דאכתי סמכינן אבנין אב דלעיל ומה ימי טומאה מגלח ומביא קרבן כו'. תוספי הרא"ש ז"ל:

מאי לאו תגלחת דטומאה. פירוש וקסלקא דעתך דהכי קאמר ומה נזיר בקבר כלומר נזיר והוא בבית הקברות ששערו ראוי לתגלחת שצריך לגלח לסוף שבעה כדי שיגדל שערו בטהרה. והואיל ויש לו משפט דין נזירות היה ראוי להיות עולין מן המנין ואף על פי כן אין עולין לו מן המנין. ימי חלוטו שאין ראוין לתגלחת של נזירות שהרי תגלחתו לצרעתו ולא לנזירותו לא כל שכן דאין עולין לו מן המנין. אלמא נזיר והוא בבית הקברות טעון תגלחת. ודחינן לא תגלחת טהרה. והכי קאמר ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת כלומר דשער שעליו עומד להתגלח כשישלים נזירות טהרה אין עולין לו מן המנין. ימי חלוטו שאין שער הראוי מעכשו לתגלחת נזירות דטהרה שהרי בתחלה מגלח תגלחת ימי טומאת צרעתו כשיטהר מצרעתו לא כל שכן שאין עולין לו מן המנין.

מאי לאו לתגלחת טומאה. כלומר שיגלח לסוף שבעה כדין נזיר שנטמא. (ומה מת) ומחמת שיש לו דין נזיר אחר לענין תגלחת ראוין לעלות כיון דלא קרינן בהו והימים הראשונים יפלו יותר מימי חלוטו שאין לו תגלחת בדין נזיר. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

ודחינן לא תגלחת דנזירות קתני. פירוש והכי קאמר ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת טומאה בשביעי שלו ושייך לנזירות דאין תגלחת אחרת בנתים אלא היא אין עולין לו מן המנין. ימי חלוטו שאין שערו ראוי מעכשיו לתגלחת טומאת מת שאם נטמא במת תוך ימי חלוטו יגלח תחלה לסוף ימי חלוטו תגלחת צרעתו ואחר כך ימנה שבעה ויגלח בשביעי. לא כל שכן דאין עולין לו מן המנין:


דף יח עמוד א[עריכה]

ולפטור את הנזיר בקבר. כלומר ובא הכתוב לפטור את הנזיר בקבר שאינו צריך העברת שער והבאת צפרים. שמע מינה דנזיר בקבר אינו טעון גילוח שמע מינה. שיטה:

מאן תנא אין שביעי עולה. ולא יתחיל למנות נזירות טהרה עד יום שמיני רבי היא. הרב עזריאל ז"ל: אימתי וקדש ראשו בזמן שכפר. כלומר בזמן שראוי לכפרה אף אם לא כפר:


דף יח עמוד ב[עריכה]

ביום ההוא למה לי תנהו ענין לשביעי. כלומר ביום ההוא של תגלחתו. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ור' יוסי בר יהודה סבר אם כן לימא קרא וקדש את ראשו ותו לא וממילא הוה אמינא דאיום שמיני קא מהדר. ביום ההוא למה לי אם אינו ענין לשמיני. והוי כמו מיעוט אחר מיעוט לרבות יום שביעי. תוספי הרא"ש ז"ל:

אם אינו ענין לשמיני תנהו ענין לשביעי. דיתירא הוא למשדייה אשביעי. ויש מפרשים דהוי כמו מיעוט אחר מיעוט לרבות יום שביעי. שיטה:

גופה נטמא בשביעי כו'. הך גופה לא הוי כשאר גופה שבתלמוד אלא שלשון נזיר משונה שהרי לא הביא זאת הברייתא לעיל אלא משום דרבי ור' יוסי איירי לעיל. בהך עניינא קאמר גופה. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

גירסת הספרים תנו רבנן נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד. ויש ספרים שכתוב בהן גופא נטמא בשביעי כו'. וכתוב בתוספות האי גופא לא הוי כשאר גופא שבתלמוד דהך ברייתא לא אייתי לה לעיל. אלא קאי אסוגיא דלעיל דפליגי רבי ור' יוסי בר יהודה אי חייל נזירות טהרה מיום ז' ועד יום ח' והכא פליגי בה תנאי. ויש מפרשים דמשום דאמר רב למעלה דנטמא בז' וחזר ונטמא בח' אינו מביא אלא קרבן אחד בין לרבי בין לר' יוסי בר' יהודה וברישא דהא ברייתא אמרינן נמי הכי גופה. שיטה:

מתחיל ומונה מיד דברי רבי. כלומר מיד ביום השמיני. פירוש מתחיל ומונה נזירות טהרה מיד ביום שמיני ואנזיר שנטמא בשמיני קאי. שיטה: וזהו לפי גירסתו דגריס דברי רבי. ובתוספי הרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: ומתחיל ומונה מיד דקאמר ר' אליעזר היינו בשביעי. ומיד דקאמר היינו מיד שיטהר. עד כאן. וכן כתב ז"ל בפירושיו וז"ל: מתחיל ומונה מיד. פירוש מיד בשביעי אחר שהזה וטבל דסבירא ליה דנזירות טהרה חיילא בשביעי כר' יוסי בר' יהודה. וכן מוכח לקמן פרק כהן גדול דתנן ואינו מתחיל למנות עד שיטהר ויביא קרבנותיו. ומבעיא ליה בגמ' עד שיטהר בשביעי ומני ר' אליעזר היא. והאי דקים ליה לתלמודא הכי ולא בעי לפרושי מתחיל ומונה מיד בשמיני אף על פי שלא הביא קרבן לאפוקי מדרבנן דאמרי דאינו מביא קרבן על טומאתו ואינו מתחיל למנות עד שיביא חטאתו. משום דר' אליעזר הוא דקאמר במתניתין לא בו ביום דאם נטמא ביום ראשון לנזירותו אינו סותר. אם כן על כרחך מדמביא קרבן על טומאה שנטמא בשמיני צריך לומר שהתחיל למנות נזירותו מאתמול. ולקמן דקאמר ר' אליעזר היא הוה מצי למימר ר' יוסי בר' יהודה היא. וכן לעיל הוה מצי למימר ר' אליעזר היא. עד כאן:

ור' ישמעאל אומר כשם שחטאתו מעכבתו כך אשמו מעכבו. ואינו מתחיל למנות ואינו מביא קרבן על טומאתו אלא כי נטמא אחר אשמו. תימה דלעיל דקאמר רב חסדא לרבי אי דנטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני כיון שיצא לשעה הראויה להכי להביא קרבן כו'. מנא ליה דרבי לא כרבנן ולא כר' ישמעאל דילמא דבעי עד שיביא חטאתו או חטאת ואשם. יש לומר דלישנא דמילתא דרבי משתמע ליה הכי דקאמר ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו. מדסתם רבי דבריו ולא פירש עד שיביא חטאתו או אשמו אלמא מיד שמתחיל יום הבאת קרבנותיו קאמר. תוספי הרא"ש ז"ל:

ורבנן ההוא אף על פי שלא הביא אשמו. דוקדש את ראשו בתר שתי תורים או שני בני יונה כתיב וקודם אשם. לומר לך אפילו לא הביא אשמו אף על פי שלא הביא עולתו. דמעולה סליק דעולה דורון בעלמא הוא דאינה מכפרת בשום מקום.

מאי טעמייהו דרבנן. בשלמא לר' אליעזר אתא ההוא להתחיל אפילו משביעי. ולר' ישמעאל אתא ההוא להקדים קודם עולה דכתיב מקמי וקדש. אלא לרבנן לאשם לא בעי קרא דוקדש כתיב מקמי אשם. ומשני טעמא דרבנן משום אידך קרא דתניא והזיר וכו' לפי שמצינו כל אשמות שבתורה שמעכבין אשם תלוי ומעילה וגזילות מעכבי כפרה ואשם מצורע מעכב הכשרו בקדשים אף זה יעכב הכשר מנין נזירותו. תלמוד לומר והזיר והביא אף על פי שלא הביא הזיר. ומכל מקום איצטריך ההוא כי היכי דלא תדרוש כדדריש ליה הכי אימתי והזיר בזמן שהביא. ואי מההוא הוה אמינא אף על פי שלא הביא עולתו אבל אשמו מעכב.

ור' ישמעאל אמר והזיר והביא אימתי והזיר בזמן שהביא. וההוא אתא למימר אף על פי שלא הביא עולתו. דאי לא כתיב אלא והזיר והביא הוה אמינא אחר שיביא כל הקרבנות אפילו עולה. ואי לא כתיב אלא ביום ההוא הוה אמינא אף על פי שלא הביא כלל מקרבנותיו. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ובתוספותיו ז"ל כתב כך וז"ל: ואי לאו והזיר והביא הוה אמינא מיתורא דההוא שימנה מיום שמיני קודם שיביא קרבנותיו. עד כאן. והרב עזריאל ז"ל פירש וז"ל: מאי טעמייהו דרבנן. פירוש בשלמא לר' אליעזר דמייתי אתי להקדים דשביעי ולר' ישמעאל נמי דאתי להקדים עולתו ניחא. דההוא דכתב לאחר חטאת ועולה אתי להקדים לקרבן הסמוך לו דהיינו עולה. דהכי כתיב ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה וכפר מאשר חטא וקדש ראשו ביום ההוא והביא כבש בן שנתו לאשם. ואף על פי שהיה מקריב חטאת העוף תחלה ואחר כך אשם ואחר כך עולה מכל מקום הזכיר כל קרבן עוף ביחד. אלא לרבנן דאמרי דאתי להקדים לאשם מאי טעמא הא ביום ההוא לאחר חטאת ועולה (כתב) כתיב ואשם כתיב בתריה והוה להו למימר דאתי להקדים חטאת שלפניו. ומשני טעמייהו דרבנן מאידך קרא דתניא והזיר לה' ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם מה תלמוד לומר. למה כתב והזיר בין קרבן חטאת ועולה ובין קרבן אשם. לפי שמצינו כל אשמות שבתורה מעכבין יכול אף זה שלא ימנה נזירנות טהרה עד לאחר הבאת אשם. תלמוד לומר והזיר ימי נזרו והביא כבש. אף על פי שלא הביא אשמו הזיר ימי נזרו. עד כאן:


דף יט עמוד א[עריכה]

מאן תנא להא דתנו רבנן האשה שנדרה בנזיר. ואחר כך נטמאת במת והפרישה שתי תורים אחד לחטאת ואחד לעולה (ואשם) ואיל לאשם. ואחר כך הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף. אמר רב חסדא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא. פירוש דאמר לעיל דעולה לאו דורון הוא אלא מעיקר נזירות וכפרה תלויה בה ולהכי כי הפר לה הבעל לא מייתי לה. דאי רבנן כיון דאמר דעולה דורון בעלמא הוא אף על פי שהפר לה בעלה כיון שהפרישתו כבר אמאי לא תביא. אלא ודאי ר' ישמעאל היא. שיטה:

בעל מיגז גייז. חותך הנדר מכאן ולהבא ולא דמי כהתרת חכם שהוא על פי פתח חרטה ועושה הנדר טעות מעיקרו. עולת העוף נמי תיתי. והוא הדין אשם נמי דהא נטמאת קודם שהפר לה דקרבנות נזיר טמא על עון טומאה קאתו ולא הוצרך הכשר נזירות טהרה:

אנן אפילו בנזיר טהור קאמרינן. כדמפרש ר' אלעזר הקפר טעמא דחטא בשביל שציער עצמו מן היין והיינו אף נזיר טהור. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מפני ששנה בחטא. פירוש דודאי קסבר ר' אליעזר נזיר טהור נמי חוטא שהרי מביא חטאת בהמה לסוף השלמת נזירותו ולפי שחטא הוא שציער. ולכך אינו מביא נסכים. והיינו טעמא דקראו חוטא יותר מטהור מפני ששנה בחטא שלא נזהר מטומאה והאריך נזירות וציער צער אחר על צערו שמונה נזירות בתחלה. הלכך האשה דלעיל אינה מביאה עולה ולא האשם שהפרישה שהרי האיש עוקר הנדר מעיקרו. אבל חטאת העוף שהפרישה מיהת מביאה משום דחטאת העוף קל הוא ובא על הספק וגם נמי חטאת במה שציערה עצמה ושנתה בחטא. אבל אם לא הפרישה חטאת מעיקרא לא תביאנה אחרי כן כשהפר לה בעלה כיון דמיעקר עקר אף על פי שנצטערה. וכן נמי דוקא כי נטמאת מביאה חטאת משום דקל הוא כדאמרן ואלו לא הפר לה בעלה היתה מביאה בשמיני השתא נמי מביאה כי נמי מיפר לה דהא שנתה וצערה עצמה וקרא קרי בהדיא לנזיר טמא חוטא ולא לטהור. אבל לא נטמאה לא תביא כלום כיון שהפר לה בעלה. ודוקא הפר לה בעלה אבל איש שנדר והפריש קרבן והתיר לו חכם לא מייתי כלום כיון (דשם) דיש שאלה בהקדש כשהתיר נדרו כמו כן התיר הקדש העוף והבהמה ויצא לחולין שעוקר הנדר מעיקרו ועשה הנדר וההקדש טעות גמור. אבל בהפרת בעלה לא יצא הקדש לחולין והחטאת קדוש הוא עדיין. וראיה קצת מההיא דלקמן פירוש מי שאמר ושמע כו'. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:

לא מיבעיא קאמר. לא מבעיא לא נכנס שיהיה יום ז' עולה לו מן המנין אלא אפילו נכנס בו ביום עולין לו. כלומר ראוי לעלות אם לא נטמא ולכך אם נטמא יביא קרבן. מאי טעמא לא מפרשת לן כי הלין מילי. כאשר פירש שמואל לתלמידיו. אמינא לא צריכיתו. תוספי הרא"ש ז"ל:

אבל נזיר טהור כו'. טהור שקבל עליו נזירות ונטמא אף ביום ראשון סותר את הכל. דכתיב והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו דוקא נטמא שנזר בעינן ימים הראשונים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:


דף יט עמוד ב[עריכה]

נטמא יום ק' חסר אחת יכול לא יסתור וזה יש לו ימים ראשונים. והא כרבנן לא מצית מוקמת ליה דלית להו האי סברא:

אמר רב פפא לאביי הלין יומי דקאמר דנפיק חד ועייל תרין או דנפקי תרין ועיילי תלת. וכל זה בין למאן דאמר מקצת היום ככולו ובין למאן דלית ליה מקצת היום ככולו. הרב עזריאל:

הלין ימים דנפק חד ומתחלי תרי. פירש ר"ת דהכי מבעיא ליה מי אמרינן כי היכי דבימים אחרונים לא בעינן אלא שיהא עוד עליו נזירות שני ימים הכי נמי בימים ראשונים לא בעינן אלא שיהא עליו נזירות שני ימים והיינו דנפק חד ועייל תרי. או דילמא דומיא דאחרונים לגמרי בעינן שיהא עליו יום א' שלם. דיום אחרון של נזירות שלם הוא דמביא קרבנותיו ביום שאחר השלמת נזירותו ואפילו הביאם ביום שלשים כל זמן שלא הביאם לא פסקה נזירותו. אף ראשונים בעינן יום א' שלם והיינו דנפקין תרין ומתחילי תלתא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מתני' בית שמאי אומרים נזיר שלשים יום. לפי (שנזיר) שנזר בחוצה לארץ וגזרו טומאה בארץ העמים דקנסינן ליה לחזור ולמנות עוד שלשים יום בטהרה. ולא יביא קרבנו לאחר מלאת ימי נזרו בחוצה לארץ ואינו עובר משום בל תאחר דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כי האי דהוי שב ואל תעשה:

ובית הלל אומרים נזיר בתחילה. שעשאוהו חכמים כמו נזיר והוא בבית הקברות ויחזור וימנה הכל משיבא לארץ. תוספי הרא"ש ז"ל. וא"ת והא אמרינן בפרק כהן גדול דעל טומאת ארץ העמים אין הנזיר מגלח. וי"ל דהתם מיירי כשעשה נזירות בארץ ויצא לארץ העמים ונכנס הואיל ועשה עיקר נזירותו בארץ אינו סותר את הקודמין. ומתניתין דהכא מיירי בשעשה כל נזירותו בחוץ לארץ:

לסוף שבע שנים. פירוש ביום אחרון עלתה לארץ והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות בארץ ישראל. ובסוף שבע שנים נטמאת במת וסתרה הכל שנאמר והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה. אמר ר' יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה. פירוש דקסבר ר' יהודה דאם נטמא ביום מלאת אינו סותר כלל. שיטה:

גמ' דבית שמאי סברי ארץ העמים משום אוירא גזור. הכי גרסינן דאפילו נכנס לה בשידה תיבה ומגדל טמא שהחמירו על ארץ העמים לטמא אף האויר ולא בדין טומאת מת. הלכך אין טומאתה כטומאת מת ודי בשלשים יום. ובית הלל אמרי משום גושא גזור כדין מאהיל על הגוש ואם נכנס בשידה תיבה ומגדל טהור. הלכך טומאתה כדין מאהיל על המת והוי כנדר בבית הקברות. לא דכולי עלמא משום אוירא גזור. הלכך לבית שמאי די בל'. ובית הלל סברי דאפילו הכי קנסוה בעיקר נזירות. ולקמן בפרק כהן גדול מוכח כי האי גירסא דאמרינן לקמן אי משום אוירא אין לה דין טומאת מת ולא בעיא הזאה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: וזה לשון הר' עזריאל ז"ל. הכי גרסינן לימא בהא קמפלגי בית שמאי סברי ארץ העמים משום אוירא גזרו ואף הנכנס בשידה תיבה ומגדל טמא. שאין הטומאה באה משום הגוש וטומאת אויר קילא הלכך לא קנסינן ליה לחזור ולמנות אלא שלשים. ובית הלל סברי משום גושא גזרו שעל גוש ארץ העמים טומאה ברקבון המת והנכנס בה כנכנס בבית הקברות ולא יעלו מה שמנה כאלו מנה בבית הקברות. הכי גרסינן לא דכולי עלמא משום אוירא גזרו ובהא קמפלגי בית שמאי סברי בסתם נזירות שהוא שלשים יום קנסינן ליה ותו לא דארץ העמים בבית הקברות אינה. ובית הלל סברי אף על גב דאינה בבית הקברות קנסינן ליה לחזור ולמנות הכל. עד כאן: ויש ספרים שיש בהן גירסא אחרת. לימא בהא קמפלגי דבית שמאי סברי ארץ העמים משום גושה גזרו. פירוש ולא משום אוירה הלכך קלישא לה טומאה וקנסא בעלמא הוא ולפיכך שלשים ותו לא. ובית הלל סברי משום אוירה גזרו וכל שכן אגושה והוה ליה כמאהיל על הקבר ומשום הכי נזיר בתחלה. ודחינן לא דכולי עלמא משום גושה גזרו ולא אוירא וקנסא בעלמא הוא. והכא בהא קמיפלגי מר סבר בסתם נזירות קנסו ליה ובית הלל אמרי בתחלת נזירות קנסינן ליה. שיטה:


דף כ עמוד א[עריכה]

איבעיא להו בשנטמאת ואליבא דבית שמאי. והכי קאמר ליה ר' יהודה לתנא קמא ודאי אמת היה שנטמאת בסוף נזירותה ואפילו הכי לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה דהורו לה כבית שמאי להיות נזירה שלשים יום ונטמאת בסוף שלושים יום והוצרכה להיות בנזירות עוד שבע שנים. או דילמא בשלא נטמאת ואליבא דבית הלל ולא פליג ר' יהודה אתנא קמא אלא בעיקר המעשה שר' יהודה אומר שכך היה המעשה שלא נטמאת. אבל אם נטמאת היתה צריכה להיות נזירה אחד ועשרים שנה. תא שמע עלתה לארץ ישראל כו'. לא היה צריך להביא כל זאת המשנה אלא שרוצה לדקדק דכי היכי דלתנא קמא נטמאת בסוף ימי נזירותה הכי נמי לר' יהודה. הילכך פריך אי סלקא דעתך כשנטמאת ואליבא דבית שמאי אם כן נטמאת בסוף ל' יום של נזירות ארץ ישראל אם כן י"ד שנה ול' יום מיבעי ליה. ואית ספרים דגרסי י"ד שנה שלושים יום מיבעי ליה דתניא ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר זאת תורת הנזיר ביום מלאת אמרה תורה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. ואי סלקא דעתך כשנטמאת ואליבא דבית שמאי כיון דנטמאת בסוף שלשים לא היתה צריכה להיות נזירה אלא שלושים יום. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן פירש הרב עזריאל ו"ל וז"ל: איבעיא להו בשנטמא ואליבא דבית שמאי. הא דקאמר ר' יהודה לא היתה נזירה אלא י"ד בשנטמאה קאמר כדמיירי תנא קמא דקאמר נטמאה בסוף נזירות ארץ ישראל והיתה נזירה אחת ועשרים שנה. וקמהדר ר' יהודה ודאי נטמאת בסוף נזירות ארץ ישראל ולא היתה נזירה אלא י"ד שנה ושלשים יום דארץ ישראל כבית שמאי ואז נטמאה והתחילה למנות ז' שנים. או דילמא בשלא נטמאה איירי ר' יהודה ואליבא דבית הלל דאמרי נזיר בתחלה. תא שמע עלתה לארץ ולסוף שבעה שנים נטמאה ונמצאת כו'. ואי סלקא דעתך בשנטמאה איירי ר' יהודה ואליבא דבית שמאי אם כן כי היכי דלתנא קמא נטמאה לסוף מנין ארץ ישראל לר' יהודה נמי נטמאה בסוף שלושים דהיינו מנין ארץ ישראל לבית שמאי. אי הכי י"ד שנה ושלשים יום מיבעי ליה. לא היה צריך לאתויי רישא דמתניתין דהכא דמיד מצי למפרך י"ד ושלשים יום מיבעי ליה. אלא לרווחא דמלתא נקטיה כדאשכחן גבי שבת עלה דההיא דבירית. ויש ספרים דגרסי שבע ושלשים מיבעי ליה דתני ר' יהודה משום ר' אליעזר זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו נטמא יום מלאת תן לו תורת נזיר. וצריך לפרש פירוש על הסוגיא. וברוב ספרים גרסינן שלשים מיבעי ליה. ואלו גרס חד אלא שמן השבע פשיטא ליה ולא הזכירם. הרב עזריאל ז"ל. ונראה לי דפירוש גרסת שבע ושלשים אם כן גרס שלשים הוי פירושו כפירוש הרא"ש ז"ל לגרסת שלשים ותו לא. איבעיא להו הא דתנן ר' יהודא אומר לא היתה נזירה אלא י"ד שנה כשנטמאת קאמר ואליבא דבית שמאי. פירוש דאית ליה לר' יהודה שאף י"ד שנה לא היתה נזירה כי אם על ידי שנטמאה דסבירא ליה לר' יהודה כבית שמאי דאמרי דכי עלתה לארץ אינה צריכה למנות אלא שלשים. ונטמאה לסוף שלשים יום בארץ. ועכשו סותרת ומונה עוד שבע שנים שהרי הוצרכה לסתור כל נזירותה כיון שנטמאת. ונמצא דלר' יהודה היתה נזירה י"ד שנים ושלשים יום. דאף על גב דאין צריך לבית שמאי אלא למנות שלשים מכל מקום כי נטמאת צריכה למנות כל השבע שנים דהשלשים יום של ארץ ישראל שהם משום קנס היו כמו סוף נזירות של חוצה לארץ. והיינו דוקא אליבא דבית שמאי דאין צריכה למנות בארץ אלא שלשים יום. דאי לבית הלל דאמרי נזיר בתחלה הרי צריכה היא לחזור ולמנות בארץ שבע שנים אחרות ואם נטמאת בסוף המנין שמנתה בארץ אם כן היתה נזירה אחד ועשרים שנה. או דילמא כשלא נטמאת היתה נזירה י"ד ואליבא דבית הלל. פירוש אליבא דבית הלל דוקא דאמרי נזיר בתחלה נמצא כי כשנכנסה לארץ לא הוצרכה למנות אלא שלשים יום נמצא שלא היתה נזירה אלא שבע שנים ושלשים יום. ויש מפרשים כשנטמאת ולבית שמאי כלומר אפילו לבית שמאי והוא הדין לבית הלל אפילו לבית הלל דמיירי כשנטמאת בתחלת נזיריות של ארץ ישראל שלא סתרה אלא שני ימים או שלשה דהשתא אף על גב דנטמאת ליכא אלא י"ד. או בשלא נטמאת ולבית הלל דוקא כדפרישנא. תא שמע עלתה לארץ כו'. ר' יהודה אומר לא היתה נזירות אלא י"ד שנה ואי סלקא דעתך בשנטמאת ואליבא דבית שמאי האי י"ד שנה ושלשים יום מיבעי ליה. פירוש דהא נטמאת ביום אחרון של שלשים יום משנכנסה בארץ נמצא כי מנתה שלשים יום משום קנס ואם נטמאת לסוף השלשים יום בארץ סותרת כל נזירותה אפילו לבית שמאי כיון דנטמאת שהרי אנו רואים שאלו נזירות חוצה לארץ נמשך עד סוף שלשים. ונמצא שהיא סותרת כל הנזירות הראשונה והוו להו י"ד שנים ושלשים יום. אלא שמע מינה מתניתין בשלא נטמאת מיירי ואליבא דבית הלל דאמרי נזיר בתחלה: תניא נמי הכי ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו התורה אמרה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. פירוש דהיינו שלשים יום. ותימה מאי תניא נמי הכי. לפיכך יש גורסין כך ואי סלקא דעתך כשנטמאת ואליבא דבית שמאי האי י"ד שנה שלשים יום מיבעי ליה דתניא ר' יהודה משום ר' אליעזר אומר כו'. פירוש ובמשנתנו ביום מלאת נטמאת כדקתני לסוף שבעה נטמאת ואם כן לא היה לה לסתור אלא שלשים יום בלבד בתורת סתם נזיר:

מתני' מי שהיו שתי כתי עדים מעידין אותו אלו מעידין שנדר שתים. שקבל עליו שתי נזיריות ואלו מעידין שנדר חמש. באותה שעה שאתם אומרים שנדר שתים אנו אומרים שנדר חמש. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

בית שמאי אומרים נחלקה עדותן. שמכחישות זו את זו ואין כאן נזיר כלל. אבל כת ביחד מעידה נדרת כך אפילו הוא מכחישה אין בידו להכחישה על פיו. הר' עזריאל ז"ל:

ובית הלל אומרים יש בכלל חמש שתים ויהא נזיר שתים. ודאי בכת אחת אפילו בית הלל מודו דנחלקה עדותן שהאחד אמת והאחד משקר הרי אין שם אלא עד אחד אמיתי. תוספי הרא"ש ז"ל:

גמרא ובית הלל אומרים יש בכלל חמש שתים ושניהם מעידין על שתים. ולתנא דמתניתין גם בית הלל מודים בכת אחת דנחלקה עדותן. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

וזה לשון שיטה: מתני' דקתני דפליגי בית שמאי ובית הלל בשתי כתות דלא כי האי תנא. דתניא אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כתי עדים שאחת אומרת שתים ואחת אומרת חמש שיש בכלל חמש שתים. עד כאן:

אמר רב הכל מודים כו'. ככתוב בתוספת.

הא קא מכחשן אהדדי. פשיטא ומאי קא משמע לן רב אפילו בלא מונה נמי הויא הכחשה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: וכתוב עליו הגהה וז"ל: ולא דמי לכשאומר חמש סתם שנוכל לפרש דבריו שרוצה לומר שקבל עליו חמש נזיריות זה אחר זה הלכך אף על פי שמוכחש בשלוש בשנים מיהא אינו מוכחש. אבל כשאומר שקבל עליו ה' נזיריות ביחד אי אפשר לקיים דבורו לא כולו ולא קצתו שהרי חברו מכחישו הלכך הויא הכחשה. עד כאן. ואית דגרסי הכי אמר רב אילימא אחד אומר חמש ולא שתים. וגם לפירוש התוספות. שיטה. וכן פירש הרא"ש ז"ל בפירושיו וז"ל: במערבא אמרי אין הכחשה במונה באתקפתא דרמי בר חמא עד כאן. וצריך עיון דמשמע דאחד אומר חמש דהוי הכחשה לדברי הכל ואם כן כיוצא בזה אחד אומר מאתים ולא מנה ואחד אומר מנה ולא מאתים משמע דהויא הכחשה תוספי הרא"ש ז"ל:

סליק פרק מי שאמר קמא