שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק ט

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סא עמוד א[עריכה]

פרק הכותים אין להם

הנכרים אין להם וכו'. ואין מקבלין ממנו קרבנות נזיר להקריבן. ואם בא להמלך אם מותר לשתות יין וליטמא למתים מתירין לו. שהוא כופה את עבדו. כופהו לשתות יין

ואינו כופה אשתו. לשתות אם לא שאמר לה בלשון הפרה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא. דאמר קרא. גבי נדרים לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו יכול לאסור איסר על נפשו יצא עבד. והא קרא בנדרים כתיב. אם אינו ענין לנדרים דאיכא קרא אחרינא דעבד אינו יכול לידור מדכתיב להרע או להטיב. תנהו ענין לנזירות. ומהכא נפקא לן דביד רבו למחות ומותר בכך העבד לשתות ביין.

נימא גבי נזיר נמי לא. דגם כשישתחרר לא יאסר כלל ביין וגם בלא מחאת רבו מותר לשתות ביין. קמשמע לן ואמרת אליהם דנזירות חל עליהם ואסורים לשתות ביין כל אימת דלא מיחה קודם. תוס' חיצוניות:

בני ישראל מעריכין ולא נכרי. שאם אמר נכרי ערך פלוני עלי לא אמר כלום. דסלקא דעתך אמינא נילף מנדרים שישנן בנכרים שהרי הוקשו ערכין לנדרים מכי יפליא נדר בערכך. הר' עזריאל ז"ל:

יצא נכרי שאין לו אב. הילכך אינו בתורת נזירות ליין ולטומאת מתים הילכך ליכא למדרש הכא איש לרבויי. ותמיה לי בני ישראל למה לי. דליכא למימר דמהאי קרא לא שמעינן אלא יין וטומאת מתים ואתא בני ישראל למעוטינהו מקרבנות. דלא הוה מסתבר שיביא קרבנות נזירות הואיל ואין עליו תורת נזירות כלל. ועוד אי מצינן למידרש האי קרא לחצאין אכתי נימא מי שאין לו אב מיטמא למתים ומאיש נרבה שאסור לשתות יין. אלא ודאי האי קרא ליכא למידרשיה לחצאין. ונראה לי דמהאי קרא לא הוה שמעינן מידי אי לא כתיב בני ישראל. אלא בתר דכתיב בני ישראל אתיא הך דרשא לאפוקי מריבויא דאיש. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

דף סא עמוד ב[עריכה]

יצא נכרי שאין לו קהל. דקהל נכרים לא איקרי קהל.

ודלמא כרת הוא דלא מיחייב וכו'. תימה אמאי צריך למעוטינהו מהאי כרת טפי מכל שאר כריתות שבתורה. ושמא אין כאן ייתורא דאורחיה דקרא למיכתב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה או מתוך הקהל. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

שאני הכא דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם. רב אחא בר יעקב מהדר אשינויא דלעיל מי שיש לו אב לענין ירושה ופריך ליה מהא דר' יוחנן דאמר נכרי יורש את אביו דבר תורה. ואתא רב אחא לשנויי הך פרכא ולאוקומי להך שינוייא דמי שיש לו אב לכל דין ירושה האמורה בתורה אף לענין להנחיל עבדו לבנו. יש לו טומאה ישנו בכלל לאביו וכו' ככתוב בתוספות.

מי שיש לו נחלת עבד. שאב מורישו יש לו טומאה. כלומר שייך ביה למימר לאביו ולאמו לא יטמא דכתיב גבי נזירות. ואף על גב דהא דאין נכרי מוריש עברו לבנו משום שאינו קונה עבד כלל כדאמר התם מהם תקנו כו'. מכל מקום קרא דלאביו דמשמע עיקר אבות דהוי לענין נחלה לא הוי בנכרים. הר' עזריאל ו"ל:

אי הכי בעבדים נמי כו'. וא"ת והא (אייתר בו) איתרבו עבדים מאליהם. וי"ל דכיון דאיכא ריבוייא מאליהם ומיעוטא דאביו נימא דאהני ריבוייא שאסור ביין ומיעוטא לפוטרו מקרבן. תוספי הרא"ש ז"ל:

אי הכי בעבדים וכו'. ככתוב בתוס'. וקשה לי דדוקא גבי נכרים הוא דאמרינן ולא הם קונין זה מזה ועבד יצא מכלל נכרים ולכל דיני קניינים דינו כישראל. ונראה לי לפרש שעבדים אינן בכלל שום ירושה לא יורש אביו ולא מוריש ממונו לבנו דעבד אין לו חייס. ולעיל נמי הוה מצי למפרך הך פירכא אלא דאיפריך הך שינוייא. והשתא דאוקמיה רב אחא פריך ליה.

אלא אמר רבא. גבי ערכין איכא למדרש מיעוטא דבני ישראל וריבויא דאיש אבל גבי נזיר ליכא לקיומי תרוייהו כדמפרש ואזיל. הילכך מיעוטא דרשינן ומאיש לא מצינן לרבויי מידי ושמא אתא לדרשא אחרינא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אימא בני ישראל מגלחין על נזירות אביהן ואין הנכרים וכו'. וצריך עיון הא למה לי קרא הא כבר ממעטינן ליה מלעולה פרט לנזיר שאינו מביא נזירות. וצריך לומר דאי לא כתיב אלא חד הוה מוקמינן ליה שאינו מגלח על קרבן אביו אבל משלו יוכל להביא קרבן נזירות. להכי איצטריך אידך קרא שאינו מביא כלל קרבן נזירותו. תוספי הרא"ש ז"ל:

דף סב עמוד א[עריכה]

הכי גרסינן איש כי יפליא דכתב רחמנא גבי ערכין למה לי. ולעיל דרשינן מיניה לרבות נכרים שנערכין למה לי. וז"ל תוספות חיצוניות. איש איש נראה דלא גרסינן במקום ערכין נזירות איש דכתב בנזירות למה לי דהא ממעטינן נכרים שאינן בכלל נזירות. ושמא איש דנזיר לא מצינו תנא דדריש מיניה מירי ואיכא למימר אורחיה דקרא הוא. אבל איש דכתב גבי ערכין דדריש מיניה תנא דברייתא לרבות נכרים שיהו נערכין או מעריכין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מדידיה קבעי תלמודא כיון דערכין אתקש לנדרים ובנדרים איכא קרא לרבויי למה לי איש דערכין דקדריש תנא לרבויי נכרים. והכי נמי צריך לומר דליכא לרמויי קראי אהדדי דאם לא כן תיקשי לך כי היכי דגבי נזירות אמר דעבדים האדון כופה אותם מהיקש דברים דכתיב בהם לאסור איסר על נפשו ומכל מקום שייכי בנזירות מקרא ואמרת אליהם לרבות עבדים גבי ערכין נמי נימא הכי נקיש ערכין לנדרים למעט עבדים וכתיב בערכין ואמרת לרבויי ונימא שהאדון יהיה כופה העבד לגבי ערכין. אלא שמע מינה דואמרת דערכין לא דרשינן מיניה מידי ואורחיה דקרא. אי נמי שמא לא שייך להקיש ערכין לנדרים לומר דעבדים לא יהו שייכי דמשמע לאסור איסר על נפשו דאית ליה עינוי נפש ולא שייך בערכין. הגה. עד כאן:

לאיתויי מופלא סמוך לאיש. ועתה צריך להגיה הברייתא ולא נאמר יכול לא יהו נערכין תלמוד לומר איש. דעיקר איש כי אתא למופלא סמוך לאיש. תוספי הרא"ש ז"ל. ובפירושיו כתב ז"ל וז"ל: לאיתויי מופלא סמוך לאיש. והא דקתני בברייתא יכול לא יהו נערכין תלמוד לומר איש לאו דוקא דמנדרים ילפינן שהנכרים נערכין. אלא תנא לפום ריהטיה נקט הך דרשא דאי לאו דשמעינן ליה ממקום אחר הוה דרשינן ליה מהאי קרא לאיתויי מופלא סמוך לאיש דנכרים. ואם אינו ענין לערכין דמבני ישראל ממעטינן דאין הנכרים מעריכין תנהו ענין לנדרים. עד כאן:

הניחא למאן דאמר. במסכת ערכין בפרק קמא בני ישראל נערכין ולא הנכרים נערכין יכול לא יהו מעריכין תלמוד לומר איש. וטעמיה מפרש התם דמסתברא ליה לאוקומי ריבוייא למעריך ולא לנערך מידי דהוה אטומטום ואנדרוגינוס דמעריכין ואינן נערכין. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

יכול לא יהו מעריכין תלמוד לומר איש. אם כן אתי מהיקשא דנכרים מעריכין ומייתר איש לגבי ערכין לרבות קטן דמעריך דהא לא ידעינן מנדרים. אלא למאן דדריש יכול לא יהו נערכין ומינה שמעינן אפילו קטן נערך דלענין נערך ליכא חילוק בין גדול לקטן. וקצת קשה היכי מצי אתי מהיקשא דנערכים דנכרים נערכים הא בנדרים לא שייך כי אם נודרים ולא שייך נידרים. וצריך לומר כיון דממעטינין להו מבני ישראל דאין מעריכין ההיקש דאיתקוש לנדרים שבקיה לקרא דעל כרחין נקישינן לענין נערכים. תוספות חיצוניות:

לאיתויי נכרי גדול שאינו יודע להפלות שאינו מעריך. ולפי שכבר דרש מבני ישראל למעט נכרים נקט האי לישנא לאיתויי פירושו כמו למעוטי כלומר לאיתויי גם זה לאותו דין שמעטנו כבר נכרים. (ותו קשה) ותיקשה תרי מיעוטי למה לי. תריץ דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא הוה מוקמינן ליה בגדול שאינו יודע להפלות אף על פי שאם היה ישראל היה מעריך השתא דנכרי הוא אינו מעריך. ובכי האי גוונא לא מצי למימר לאיתויי מופלא סמוך לאיש וצריכי תרי קראי דמחד קרא הוה ממעטינן דוקא מופלא סמוך לאיש. משום דסוגיא זו למאן דאמר מופלא סמוך לאיש דרבנן ומחד קרא הוה ממעטינן אפילו נכרי גדול. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אבל אין לפרש לאיתויי נכרי גדול כמשמעו לרבות נכרי גדול דאף על גב דאינו יודע להפלות נדריו נדרים. דאם כן לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דנדרו נדר. דכי היכי דישראל נדריו נדרים כשהוא גדול אף על פי שאינו יודע להפלות כדתנן בפרק יוצא דופן הוא הדין נמי נכרים דהא מקרא מרבינן שהנכרים נודרים נדרים כישראל. הר' עזריאל ז"ל: והא דקתני יכול לא יהו נערכין לאו דוקא אלא אסמכתא בעלמא היא דמנדרים ילפינן דנכרי נערך ועיקר קרא אתא לנכרי גדול שאינו יודע להפלות. ויש מפרשים דאם אינו ענין לערכין דהא אין מעריכין תנהו ענין לנדרים מה שאין כן בישראל דלא בעינן יודע להפלות:

מכדי הא איתקש נזירות לנדרים. ונדרים לערכין ובערכין כתיב כי יפליא וכל מאי דדרשת מיניה הוא הדין לנדרים דאיתקיש לערכין דכתיב כי יפליא נדר בערכך ונזירות איתקש לנדרים דכתיב כי יפליא לנדור נדר נזיר. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אלא כי יפליא דכתיב גבי נזירות למה לי הא איתקש לנדרים. דכתיב לנדור נדר נזיר להזיר ואם כן למה לי ואיש כי יפליא. והוא הדין דמצי למימר דיפליא דערכין למה לי. ולפי המסקנא משני מתרוייהו לאיתויי ידים שאינם מוכיחות. כלומר למעוטי ידים שאינן מוכיחות דלא הוו ידים דמקשינן ידות לנזירות מה נזירות בהפלאה אף ידות בעינן שיפרש דבריו. וליכא למימר לאיתויי ממש לרבות שאינם מוכיחות. דהא קרא דכי יפליא אדרבא משמע דבעינן הפלאה מעלייתא. תוספות חיצוניות:

הכי גרסינן דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הוין ידים רבא אמר לא הוין ידים. לרבא ניחא וכו'. ויש מפרשים לאתויי ידים שאין מוכיחות דהויין ידים כהך דתנן לעיל פרק קמא האומר אהא הרי זה נזיר ואוקימנא בשנזיר עובר לפניו ולא אמרינן אהא בתענית קאמר. ומיתורא דאיש כי יפליא מרבינן דהפלאה כי האי חשיבא הפלאה.

היתר נדרים פורחין באויר. ואין להם מקרא מפורש על מה שיסמוכו אלא רמז בעלמא שדרשו חכמים לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

דף סב עמוד ב[עריכה]

מתני' אמר מר חומר בעבדים. מתניתין הוא וכן הוא לשון נזיר משונה. הרב עזריאל ז"ל:

שהוא מיפר את נדרי אשתו. ובהפרה זו נתבטל הנדר ומותרת לשתות יין אף לאחר שתתאלמן או תתגרש. ואינו מיפר את נדרי עבדו. אף על פי שכופהו לשתות יין הנדר מיהא קיים ואם נשתחרר משלים את נזירותו. ולא נהירא הך פירושא דהיינו סיפא היפר לאשתו היפר עולמית אם לא שנאמר דפרושי קא מפרש. ונראה לי שהוא מיפר נדרי אשתו ואף אם נתרצה אחרי ההפרה שתקיים את נדרה אין עליה תורת נזירות שכבר נתבטל הנדר ובעבדים אף אם כפהו לשתות יין אם יאות האדון אחר כך שיקיים נזירותו צריך לקיימו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא אלא אמר אביי הכי קתני למה רבו צריך לכופו לנזירות ואינו צריך לכופו לערכין ואין צריך לכופו לנדרים. דאמר קרא גבי שבועת ביטוי. להרע או להטיב יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו. שאם נשבע להרע את הפלוני אין השבועה חלה ונדרים אתקשו לשבועה דכתיב או השבע שבועה לאסור איסר. הילכך בנדרים אין צריך לכופו דלא חל הנדר כלל שהנדר על אדוניו שמכחיש את כחו ואינו ראוי למלאכה. וקרא דלאסור איסר על נפשו דדרשינן מיניה מי שנפשו קנויה לו הוא בבל יחל דברו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו שאינו בבל יחל דברו ואף על פי שנדרו נדר יכול רבו לכופו לעבור על נדרו ואינו עובר בבל יחל. אם אינו ענין לנדרים שהרי לא חל הנדר כלל תנהו ענין לנזירות. ותימה נזירות נמי איתקש לנדרים ונילף מיניה דלא חלה עליו נזירות כלל. הרא"ש ז"ל בפירושיו: והתוספות חיצוניות כתבו וזה לשונן בפירוש המשנה. שהוא כופה עבדו כשנדר עבדו בנזיר חל נזירות עליו אבל ביד רבו למחות בו ולומר איני חפץ שתהיה נזיר וישתה יין אימת דבעי האדון. ומפקין ליה מקרא בגמרא לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו ולא לעבד. ואף על גב דהאי קרא כתיב בנדרים מוקמינן ליה בנזיר באם אינו ענין. וליכא למעוטי מיניה לגמרי דאינו בנזירות כלל אף בלא מחאת האדון דאיכא קרא אחרינא ואמרת לרבות עבדים. עד כאן: והרב עזריאל ז"ל הקשה וזה לשונו. וגבי נזירות קשה אמאי אינו יכול לשתות ביין בלא כפיית רבו הא איתקש לנדרים. וקרא דדרשינן לרבות העבדים מתוקם בנזירות שנדר בעודו עבד שיחזיר וימנה ויקיימנו כשיצא לחירות. עד כאן. ויש לומר דשאני נזירות דגלי ביה קרא שחל על דבר שאין הרשות בידו כגון אם אמר שבועה שאשתה יין וחזר ואמר הריני נזיר כדדרשינן מיין לאסור יין מצוה כיין הרשות. הילכך חלה נמי נזירות עליו אף על פי שאין הרשות בידו להרע לאדוניו אבל הרב כופהו משום דלאסור איסר על נפשו אם אינו ענין לנדרים דלא חל הנדר כלל תנהו ענין לנזירות לומר דאף על גב דחלה עליו נזירות הרב כופהו ואינו עובר משום בל יחל. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

דף סג עמוד א[עריכה]

מתני' נזיר שגלח והביא קרבנותיו. אם טומאה ידועה. פירוש טומאה שאיפשר שהיתה ידועה כגון שלא היה קבר התהום סותר. טומאת התהום אינו סותר. אם נודע לו שבמקום שעבר היתה טומאת התהום כדמפרש בגמרא שאין אחד מכירה בסוף העולם. אף על פי שודאי טמא היה אינו סותר דהלכה היא בנזיר. אם עד שלא גילח וכבר הביא קרבנותיו בין כך טומאה ידועה ובין כך טומאת התהום סותר. דהא דגמירי דטומאת התהום לא סתרא היינו דוקא היכא דנודע לו אחר גילוח לר' אליעזר או אחר הבאת קרבנותיו לרבנן. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אם עד שלא גילח. שהביא כל קרבנותיו ולא הספיק לגלח עד שאמרו לו שנטמא בטומאת התהום. ובגמרא מוקי לה כר' אליעזר דאמר תגלחת מעכבא. ואם תאמר דבפרק כיצד צולין אמר דטומאת התהום אי איתידע ליה קודם זריקה זורק הדם הואיל וכבר שחטו עליו עד שלא ידע והשתא מי גרע לפני זריקה לרבנן מלפני גילוח לר' אליעזר. ויש לומר דאין הכי נמי דגרע וטעמא יש בדבר דודאי שחיטה וזריקה אחת הן ומי ששחט הוי כאילו זרק אבל תגלחת מילתא באנפיה נפשה. תוספות חיצוניות: טומאת התהום מיקרי כל טומאה שיכול להיות שלא נודע לשום אדם כדמפרש בגמרא כגון היה טמון בעפר או נתון בצרורות. הר' עזריאל ז"ל:

ונמצא מת על פני המערה. כלומר על פני המים שבמערה והמערה אינה מקורה אלא מגולה והוא מסופק אם נגע במת ואם לאו. ומערה היא רשות היחיד. והוא לא הכיר בה טמא לפי שאין זו טומאת התהום וסותר. שיטה:

ונמצא כזית מן המת צף על פני המים ספק האהיל עליו ספק לא האהיל עליו טמא. דספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא. ואם נודע לו ספק זה אף אחר שגילח סותר דהיינו טומאה ידועה. ואף על גב דאמרינן בגמרא ספק טומאה צפה טהורה. היינו ספק מגע אבל ספק אהל טמא. משוקע בקרקע המערה. במקום שטבל ובודאי נטמא. ליטהר מטומאת מת. כגון שהיה נזיר טמא וטבל במערה שהיה המת משוקע בה והשלים נזירותו או טמא מת שטבל ואחר כך קבל עליו נזירות. טמא וסותר שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר. האי רגלים לדבר לאו דוקא דהכי גמירי הלכתא אלא כלומר קצת טעם יש לדבר כיון דבחזקת טומאת מת היה לא ניתנה הלכה לטהרו:

גמרא ריש לקיש אמר כי דרך. גבי פסח כתיב איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך בעינן טומאה כי דרך. בפסחים בפרק כיצד צולין יש סוגיא אחרת דקאמר התם אשכחן נזיר עושי פסח מנא לן אמר קרא כי דרך. אבל סוגיא דהכא סברה דמר יליף נזיר מפסח ומר יליף פסח מנזיר.

כל שאין מכירה אחד בסוף העולם. פירוש שאיפשר שאין אדם מכירה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

המוצא מת מושכב. בפירקין תנן כי האי גוונא גבי נוטלו ואת תפוסתו ודייק בגמרא מוצא פרט למצוי מת פרט להרוג. והכי נמי נימא הכי פרט למצוי שאם היה ידוע אין זה טומאת התהום. פרט להרוג שההורג ידעו והוי ידע בה אחד בסוף העולם. מושכב פרט ליושב דודאי אדם הושיבו משמה וידע בו. אבל מושכב שמא נפל עליו גל. ובפירושים כתוב אבל יושב לא מחזיק רוחב הדרך ואפילו לקדשים טהור דשמא לא נגע בו. לרוחב הדרך דודאי נגע. תוספות חיצוניות. ובפירוש כתב הרב עזריאל ז"ל וז"ל: ודוקא מושכב. מושכב לרחבה דאז ודאי נגע בו. אבל לא יושב דאם כן יש דרך לעבור שלא דרס עליו ויכול להיות שלא נגע בו ואף לתרומה טהור. וכן נקט מוצא פרט למצוי דלא הוי טומאת התהום. ומת פרט להרוג דאותו שהרגו ידע בו שמת. והכי נמי דרשינן לקמן בפרקין גבי המוצא מת בתחלה מושכב כדרכו. עד כאן:

מאי שנא. כי היכי דילפת נזיר מפסח למר ופסח מנזיר למר הכי נמי נילף כל שאר דבר מינייהו. והכי נמי הוה מצי למיפרך ממתניתין דמפלגא בין נודע אחר שגלח לנודע קודם שגלח. דאי טעמא מקרא ליכא סברא לפלוגי. וכן מסיפא לטהר מטומאת מת טמא. ואי מקרא כיון דודאי נטמא בקבר התהום מה לי היה טמא מת מה לי היה טהור כיון דמטומאת מת ידועה נטהר. טומאת התהום גמרא גמירי לה. וקראי דמייתי לעיל אסמכתא בעלמא נינהו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ר' אליעזר הוא דאמר תגלחת מעכבת. לשתות יין ולכך קודם גילוח הוי כאלו נודע לו קודם הבאת קרבנותיו לרבנן דסותר.

בעי רב חמא נטמא תוך מלאת ונודע לו אחר מלאת מהו. ובטומאה ידועה נמי בעי בתר ידיעה אזלינן וידיעה לאחר מלאת היא ולא יסתור כלל או נודע לאחר גילוח לר' אליעזר או אחר זריקת דמים לרבנן. והרי משתמע לישנא דקאמר ולמאי אלימא למסתר אמר רבא תא שמע. משמע דבעי רמי בר חמא לענין אם סתר כלל אי לא:

ופירש הרב ונודע לו לאחר מלאת קודם גילוח לר' אליעזר קא בעי או שבעה או שלשים. תוספות חיצוניות. וכן כתב הרב עזריאל ז"ל וז"ל: בתר טומאה אזלינן. וסותר שלשים כאלו נודע לו תוך מלאת. או בתר ידיעה אזלינן וסותר שבעה. כך מפרש הבעיא בסמוך. אבל השתא סלקא דעתך דלענין סתירה כלל קבעי אם יסתור כלל. עד כאן:

בעי רמי בר חמא בר חמא וכו'. וכפירוש התוס'. ופירושא דמתניתין אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר דאוקימנא כר' אליעזר מיבעיא ליה אם סותר שלשים או שבעה. אמר רבא תא שמע אם עד שלא גילח וכו'. היכי דמי אי דאיתידע ליה תוך מלאת צריכא למימר. כיון שהטומאה וידיעה היתה תוך מלאת פשיטא דסותר. אלא לאו אחר מלאת ושמע מינה דסותר. ואכתי לא גמר רבא פשיטותיה ונושא ונותן סוגיית התלמוד לגמור פשיטותיה דרבא ומיפרשא נמי בעיא דרמי בר חמא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

כתוב בתוס' צריך עיון מאי קאמר וכו'. עוד יש לומר דעיקר דיוקא דרבא ארישא סמיך דכי גילח ונודע קתני טומאה ידועה סותר והיינו דודאי אתידע אחר מלאת דהא אחר גילוח נודע. וצריך עיון למה לא הביא הרישא דמשתמע מיניה בהדיא טפי. דשמא משום דבהך סיפא אמרינן דסותר אפילו בטומאת התהום. יש לומר בקוצר קים לן דלא מיירי בנודע לו תוך מלאת דהא קתני עד שלא גילח ואוקימנא כר' אליעזר. ומיירי היכא דהביא קרבנותיו ולישנא דהכא הוא צריכה למימר דלא גילח ומאי האי דקאמר עד שלא גילח לא היה לו לתנא לומר לשון זה אי בנודע לו תוך מלאת מיירי. (אלו ההגהות מר' יצחק מקינון). תוספות חיצוניות.

ועוד כתוב לקמן נראה דלהכי לא מייתי ראיה מרישא דנודע לאחר כו'. אלמא בתר טומאה אזלינן. דלעולם היה יודע דבתר טומאה אזלינן לעיל דליסתור אבל היה מסופק אם סתר שבע או שלשים כדמסיק. ולכך מביא ראיה דסיפא אחד זה ואחד זה דסותר ולא היה יודע התלמוד מה היה רוצה לומר ועל זה קאמר ועדיין תיבעי. עד כאן תוס' חיצוניות:

דף סג עמוד ב[עריכה]

אלא נודע אחר מלאת סותר לר' אליעזר. והכי נמי לרבנן דסותר בנודע לו אחר קרבנות. דאם נודע לו אחר גילוח שנטמא טומאה ידועה קתני רישא דסותר. תוספות חיצוניות:

ועדיין תיבעי לך כו'. ונראה דמצי למיבעי אם יביא קרבן נזיר טמא או כדין טהור שנטמא ונודע תוך מלאת. ונראה דהא בהא תליא כולו סותר מעשה דין נזיר טמא ודין נזיר טהור או שבעה סותר דאזלינן בתר ידיעה וכבר מילא ימי נזרו. תוס' חיצוניות:

הני מילי כי נטמא אחר מלאת והאי לפני מלאת הוא. והשתא מיפרשא בעיא דרמי בר חמא וממתניתין ליכא למפשט. והוא הדין דמצי למיבעי אליבא דרבנן אי בתר טומאה אזלינן וסתר מן התורה ומביא קרבנות טומאה כדין נזיר טמא או בתר ידיעה אזלינן ולא סתר אלא מדרבנן. אלא משום דאוקימנא מתניתין דאם עד שלא גילח כר' אליעזר ומיבעיא ליה פירושא דמתניתין ופשיט ליה אליבא דר' אליעזר. והוא הדין לרבנן ומינה. וקשה הא אמרינן במתניתין נזיר שגלח ואחר כך נודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר. אלמא בתר טומאה אזלינן. ונראה לי לתרץ דלא דמי דברישא כבר הביא קרבנותיו בטומאה ועל כרחו צריך להביא קרבנות אחרים וצריכין אנו לילך אחר טומאה. דאי אזלינן בתר ידיעה כבר עבר נזירותו. אבל טמא אם נטמא אחר מלאת קודם הבאת קרבנותיו לרבנן או קודם גילוח לר' אליעזר דאכתי לא פסק נזירותיה בהא ודאי אזלינן בתר ידיעה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: והתוספות החיצוניות כתבו וזה לשונן. ומשמע לפי המסקנא כו' זו בתר ידיעה אזלינן ולא בתר טומאה והוי כאלו הוי ליה הטומאה בשעת הידיעה. וצריך עיון רישא דקתני נזיר שגלח ונורע שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר. והשתא אי בתר ידיעה אזלינן משוית ליה כאלו נטמא בשעת הידיעה אם כן למה יסתור קרבנותיו כלל הא ודאי נזיר שנטמא אחר שגילח אין כאן בית מיחוש. וצריך לומר על כרחין דהא דפשיט בתר ידיעה לאו דוקא ממש בשעת הידיעה. אלא דלא דייני בתר טומאה תוך שלשים ואחד קודם הבאת קרבנותיו. עד כאן: במה דברים אמורים שמצאו שלם אבל מצאו משובר ומפורק אפילו אין לו מקום לעבור טהור חיישינן שמא בין שוקיו גרסא אחרת בין פרקיו עבר. ובקבר אפילו משובר או מפורק טמא מפני שהקבר מצרפו. במה דברים אמורים במהלך ברגליו. אבל טעון משאוי או רכוב אפילו בנזיר ועושי פסח טמא לפי שהמהלך ברגליו אפשר לו שלא יגע ושלא יחול ושלא ימוט. גרסא אחרת ושלא יאהיל ושלא יסיט. במה דברים אמורים בטומאה ידועה. אבל בטומאת התהום אפילו בתרומה טהור. גרסא אחרת בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה שלשתן טמאין. ופירוש שלשתן נזיר ועושי פסח ותרומה. שיטה:

היה במים ובאפילה ובנקיקי הסלעים אין זו טומאת התהום. פירוש משום דאפשר שאחר שמת שם ראוהו בני אדם בתוך המים בעוד שהחמה זורחת שם או באור הנר שהיה אדם מוליך שם. אבל כשנמצא טמון בתבן או בעפר מוכחא מילתא דמשנפל שם חי לא היה אדם יכול להראותו.

ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד. פירוש לאפוקי הרוג דלא. אי נמי למעוטי טומאת התהום דזיבה דאם ספר שבעה נקיים וטבל ביום שביעי והביא קרבנותיו וראה אחר טבילה אמרינן שיהיה טמא למפרע וכל קרבנות שהקריב נפסלו ונטמאו למפרע אף על פי שהיה ספק בשעה שהקריבם אם יראה ואם לא יראה. ומיהו לא בא למעט טומאת ספק שרץ שאפילו נגע בו בודאי אין סותר דלא אסרה תורה לנזיר מגע שרץ אלא של מת. שיטה:

דף סד עמוד א[עריכה]

כל הניטלין והנגררין. אם נטל שרץ בידו או גררו בארץ אצל טהרות ספק נגע ספק לא נגע ספיקן טמא. דלא חשיבא טומאה צפה כיון שהיא ביד האדם. והנזרקין. אם זרקו באויר אצל טהרות אף על פי שבא מכח אדם חשיבא טומאה צפה. חוץ מכזית מן המת. שזרקו ספק האהיל על הטהרות טמאים. דטהרת טומאה צפה מקראי דכתיבי בשרץ גמרינן הלכך לא מטהרינן אלא בטומאת מגע דשייכא בשרץ. והמאהיל על פני הטומאה. כגון שזרק טהרות ספק האהילו על המת. דבכי האי גוונא בספק מגע טהור בין שהטומאה צפה בין שהטהרה צפה. דהכי איתא בתוספתא דטהרות כשם שטהרו ספק טומאה צפה וכו'. כיצד עריבה שהיא טמאה טומאת מת וככר של תרומה כריך בסיב או בנייר נתון בתוכה וירדו גשמים ונתמלאת והרי הוא צף על פני המים בצידי עריבה ספק לא נגע ספיקו טהור מפני שזה ספק טהרה צפה. ומיהו פליגי בה ר' יהודה ורבנן בריש פרק רביעי דמסכת טהרות דקתני הזורק טומאה ממקום למקום ככר לבין המפתחות מפתח לבין ככרות טהור. ר' יהודה אומר ככר לבין מפתחות טמא מפתח לבין ככרות טהור. הרא"ש ו"ל בפירושיו:

מת בכלי וכלי צף על פני המים. ויודע הוא שלא האהיל עליו ומספקא ליה אם נגע אם לא נגע. והוא הדין דהוה מצי למימר שרץ בכלי. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

על גבי מי חטאת מהו. מי אמרינן הא ודאי משקה או דילמא כיון דאפר מעורב בו אוכלא הוא. וקשה אם כן אמאי לא נקט בעלמא ואפר מעורב בהם. ושמא בעי ממי חטאת שמטמאין ואיכא תרתי והוי כטומאה בסמיכתא וגם לא הוי אוכלא. תוספות חיצוניות:

דף סד עמוד ב[עריכה]

אמר רב המנונא נזיר ועושה פסח שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהם. כגון נזיר שנטמא והזה ושנה וטבל ובו ביום עבר על קבר התהום ולא נודע לו עד שהשלים נזירותו והביא קרבנותיו אינו סותר. מתיב רבא לטהר מטומאת מת טמא. אלמא טומאת התהום סותרת בשביעי. בפרק הריני נזיר ובפרק כהן גדול. ומכל מקום כיון שבאה לו הטומאה בשביעי קודם תגלחת שעדיין אין גופו ראוי לתגלחת טהרה הילכך טמא וסותר. אבל אנא מודינא כשבאה לו הטומאה בשביעי לאחר שטבל וגלח דהשתא גופו ראוי לתגלחת טהרה דאין עליו לעשות שום דבר שיעכב תגלחת טהרה. ובעושה פסח נמי אין עליו לעשות שום דבר שיעכבנו משחיטת פסחו ולכך טהור ואינו סותר. והכי נמי הוה מצי לשנויי דמתניתין מיירי דמחוסר טבילה דהא ירד ליטהר מטומאת מת קתני ולא עלתה לו טבילה בודאי. אלא קים להו שאף אם באה לו הטומאה לאחר שטבל כיון דאכתי מחוסר תגלחת טמא לפי שאין ראוי לתגלחת טהרה:

אמר ליה אביי והא מחוסר הערב שמש. אף כשלא באה לו הטומאה עד לאחר תגלחת טומאה אכתי אין גופו ראוי לתגלחת טהרה שעדיין מחוסר הערב שמש. אמר ליה שמשא ממילא ערבא. ואין זה חסרון דשמשא ממילא ערבא. הר' עזריאל ז"ל: אומר ככר לבין מפתחות טמא מפתח לבין ככרות טהור. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מת בכלי וכלי צף על פני המים. ויודע הוא שלא האהיל עליו ומספקא ליה אם נגע אם לא נגע. והוא הדין דהוה מצי למימר שרץ בכלי. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

על גבי מי חטאת מהו. מי אמרינן הא ודאי משקה או דילמא כיון דאפר מעורב בו אוכלא הוא. וקשה אם כן אמאי לא נקט בעלמא ואפר מעורב בהם. ושמא בעי ממי חטאת שמטמאין ואיכא תרתי והוי כטומאה בסמיכתא וגם לא הוי אוכלא. תוספות חיצוניות:

אמר רב המנונא נזיר ועושה פסח שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהם. כגון נזיר שנטמא והזה ושנה וטבל ובו ביום עבר על קבר התהום ולא נודע לו עד שהשלים נזירותו והביא קרבנותיו אינו סותר. מתיב רבא לטהר מטומאת מת טמא. אלמא טומאת התהום סותרת בשביעי. אמר ליה אביי מודינא לך בנזיר שמחוסר תגלחת. הילכך אפילו טבל כיון דמחוסר תגלחת סותר ובהכי איירי מתניתין. אבל רב המנונא אמר אחר שטבל וגלח ופסקה הימנו טומאת נזירות. והוא הדין דהוה מצי לשנויי מתניתין בשלא טבל אלא רבותא טפי אשמעינן דאפילו טבל כל זמן שלא גלח סותר. אמר ליה רבא אף אנא מודינא בעושה פסח דלא מיחסר ולא כלום. רבא פריך לאביי דקאמר דמודה רב המנונא דמחוסר תגלחת סותר ואיהו איירי בשגלח. וקאמר ליה רבא אף אנא מודינא בעושה פסח דלא מיחסר מידי. אם כן מאי קא משמע לן רב המנונא מילתא דפשיטא היא כיון שטבל וגלח הנזיר ועושה פסח טבל דתו לא סתר. והוא הדין דהוה מצי למימר כיון שגלח מאי למימרא. אלא נקט עושה פסח דלא מיחסר מידי בתר טבילה. אמר ליה אביי מחוסר הערב שמש. והיינו רבותיה דרב המנונא דאפילו הכי קרינן ביה חזקת טהור. והשיב לו רבא דאין זו רבותא דשמשא ממילא ערבא. כן נראה לי לקיים גירסת הספרים כי ראיתי שמחקוה כל המפרשים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אמר ליה מודינא לך בנזיר שמחוסר תגלחת. מתניתין מיירי כשבאה לו טומאה בשביעי קודם שגלח שאין גופו ראוי לתגלחת טהרה לדברי ר' אליעזר אם לא גילח תגלחת טומאה תחלה שהרי לר' אליעזר מתחיל למנות נזירות טהרה משביעי לאחר תגלחת. אבל הבאת קרבן טומאה לא מעכבא תגלחת טהרה כיון שמתחיל למנות יום שביעי כדמוכח בפרק הריני נזיר ובפרק כהן גדול. ומכל מקום כיון שבאה לו הטומאה בשביעי קודם תגלחת שעדיין אין גופו ראוי לתגלחת טהרה הילכך טמא וסותר. אבל אנא מודינא כשבאה לו הטומאה בשביעי לאחר שטבל וגלח דהשתא גופו ראוי לתגלחת טהרה דאין עליו לעשות שום דבר שיעכב תגלחת טהרה. ובעושה פסח נמי אין עליו לעשות שום דבר שיעכבנו משחיטת פסחו ולכך טהור ואינו סותר. והכי נמי הוה מצי לשנויי דמתניתין מיירי דמחוסר טבילה דהא ירד ליטהר מטומאת מת קתני ולא עלתה לו טבילה בודאי. אלא קים להו שאף אם באה לו הטומאה לאחר שטבל כיון דאכתי מחוסר תגלחת טמא לפי שאין ראוי לתגלחת טהרה:

אמר ליה אביי והא מחוסר הערב שמש. אף כשלא באה לו הטומאה עד לאחר תגלחת טומאה אכתי אין גופו ראוי לתגלחת טהרה שעדיין מחוסר הערב שמש. אמר ליה שמשא ממילא ערבא. ואין זה חסרון דשמשא ממילא ערבא. הר' עזריאל ז"ל:

יכול לא תביא וכו'. ובפרק שני דכריתות פליגי בה ר' יהודה ורבנן דתנן התם ר' יהודה אומר מביאה על הראשונה ואינה מביאה על השניה מביאה על השלישית ואינה מביאה על הרביעית. והך ברייתא כרבנן דר' יהודה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: התם נמי הא מיחסרא הערב שמש. פירוש המפלת יום שמונים ואחד דקיימא לן דמביאה שני קרבנות דאף אור לשמונים ואחד מחייבי בית הלל שני קרבנות:

ואמאי הא מיחסרא הערב שמש. תימא מאי הערב שמש שייך הכא והלא היא טובלת אחר שבועיים ונקראת טבולת יום ארוך ואסורה בתרומה עד אור לשמונים ואחד וזהו הערב שמש שלה. וי"ל מי לא עסקינן שאיחרה טבילתה עד יום שמונים ואחד וצריכה אז הערב שמש ואינה מביאה כפרתה ער למחר. ואפילו הכי קים לן דבכל ענין אם הפילה יום שמונים ואחד מביאה שתי קרבנות ואף על גב דמיחסרא הערב שמש. ומשני אביי דשמשא ממילא ערבא ולא מיקרי חסרון. וכיון שמה שמחוסרת הערב שמש לא מיקרי חסרון גם מה שאינה יכולה להביא קרבנותיה עד למחר לא הוי חסרון דלילה לא הוי מחוסר זמן מידי דהוה אמפלת אור לשמונים ואחד לבית הלל. ואי תיקשי לך עד כאן פליג ביום שמונים ואחד שאם הפילה קודם שטבלה מחוסרה מעשה ומביאה קרבן אחד. והוא הדין נמי אחר שטבלה נמי מחוסרת הערב שמש ומנא לן דלא פליג. תריץ דבמחוסרת טבילה לא מיקרי מחוסרת מעשה כיון שבידה לטבול מידי דהוה אילדה אחר מלאת קודם שהביאה קרבנותיה דכיון דבידה להביאם הוי כאלו הביאתן. ויש מפרשים וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן כתב הר' עזריאל ז"ל וזה לשונו: הכא נמי האי מחוסר הערב שמש. פירוש כי ילדה לאחר מלאת לידה ראשונה שהוא יום שמונים ואחד אמאי תביא הא מיחסרא הערב שמש. דהא דקאמר יום מלאת תביא דזהו יום שמונים ואחד תביא קרבן שני היינו בכל ענין אפילו לא טבלה עדיין קודם לכן ללידתה דהשתא אינה יכולה להביא קרבן ביום שמונים ואחד ולאכול קדשיה. ופריך הא מחסרא הערב שמש אבל מהא דמחסרא טבילה לא פריך אמאי תביא אחר מלאת בכל ענין אף קודם טבילה. דהא לא מיקרי חסרון לפוטרה מקרבן שני כיון דבידה לעשות. אבל מהערב שמש שאין בידה פריך אמאי תביא קרבן שני. ואמר ליה אביי אין זה חסרון דשמשא ממילא ערבא. עד כאן:

מתני' המוצא מת בתחלה. שלא היה יודע שנקבר שם. זהו לשון דלכתחלה דעתה הוא מצאו מתחלה. הרב עזריאל ז"ל:

מצא שלשה אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה. פירוש מקבר ראשון עד השלישי אין פחות מארבע אמות ולא יותר משמונה. הרי זו שכונת קברות ומוכח שלשם קבורה נתנום שמה ואסור לפנותם משם. ואפילו אחד אם היה ידוע שלשם קבורה ניתן שם היה אסור לפנותו. אלא שבאחד או שנים אנו תולין שלא נקברו שם אלא לפי שעה והיה דעתם לפנותם או נקברו בשדה בלא רשות הבעלים ולא קנו מקומם. אבל כשהם שלשה מוכח שזה המקום מיוחר לקבר כי אורך המערה הוא שמונה ורוחב המערה ארבע אמות ובודק ממנו ולהלן עשרים אמה דהיינו שיעור אורך שתי מערות והחצר. ובפרק המוכר פריך אילימא כר' שמעון דאמר אורך המערה שמונה והחצר שש כ"ב הויין. ואי רבנן דאמרי אורך המערה שש והחצר שש י"ח הויין. ומוקי לה כרבנן וכגון דבדק באלכסונה או כר' שמעון ובניפלי. ותימא אמאי לא פריך מיניה וביה דקתני עד שמונה אלמא אורך המערה שמונה אם כן כ"ב הויין. וי"ל דשמא סבירא ליה שהחצר אינה רחבה כי אם ארבע על ארבע. ובודק הימנו ולהלן עשרים אמה מן הדרום לצפון וכן מן המזרח למערב דמספקא לן איזהו רוחב המערה ומרוחב המערה ואילך צריך לבדוק עשרים אמה. וכן צריך לבדוק מצד אחר עשרים אמה מן הצפון לדרום ומן המערב למזרח דמספקא לן לאיזה צד היו החצר והמערה השנייה. ויש מפרשים שאין צריך לבדוק אלא מצד אחד שהיו רגילין להכניס ראש המת תחלה לכוך ורגליו לצד חלל המערה. הילכך אין צריך לבדוק אלא לצד רגלי המתים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ובתוספות חיצוניות ומה שאינו בודק רק מצד אחד אומר ר"ת דמיירי שיש לצד אחד תל או סלע. עד כאן:

דף סה עמוד א[עריכה]

מצא אחד בסוף עשרים בודק עוד עשרים. דשמא מערה אחרת יש שם. אבל מצא עוד בסוף עשרים אומר בירושלמי שאינו צריך לבדוק. תוספות חיצוניות:

מצא אחד בסוף עשרים בודק ממנו ולהלן עשרים אמה. שרגלים לדבר שזו השדה עשויה לקברים והיו בה גם מערות אחרות. ומשום רגלים תנא כל הני משניות הכא. וכולן שנויות במקומן ואגב גררא תנינהו הכא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא פרט למצוי. פירש רשב"ם פרט לידוע שאם אחד מהם ידוע ושנים תחלה ומייתי ליה גבי מצא שלושה הרי זה שכונת קברות כדאמר בסמוך. ולא נהירא דאם כן לא הוי דומיא דאינך פרט ליושב דהתם שלושה יושבים אין להם תפיסה דטעמא משום דנכרים נינהו אבל שלושה מצויים יש להם שכונה כדאמר לקמן שלושה ידועים וכו'. לכך נראה לפרש וכו' ככתוב בתוספות. תוספות חיצוניות:

מצא שלשה אחד ידוע ושנים תחלה או אחד תחלה ושנים ידועין. האי ידוע היינו שיודע שנקבר שם אבל אין ידוע אם נקבר שם לישאר עולמית אם לאו. ותחלה דהכא שמעולם לא היה יודע שנקבר שם עד השתא שמצאו. הילכך בשנים שידועין לו שנקברו שם נוטלו ואת תפוסתו דלמת מצוה ליכא למיחש דמת מצוה קלא אית ליה כדאמר פרק נגמר הדין. אבל אם הם שלשה בין הם כולם תחלה שלא היה יודע שנקברו שם מעולם בין הם ידועים שנקברו שם אפילו אין ידועים שנקברו להיות שם עולמית הרי זה שכונת קברות ואסור לפנותו דמסתמא כיון שהם שלושה נקברו להיות שם עולמית. אבל שנים תחלה ואחד ידוע או איפכא שאין השלשה שוין אין לומר דמסתמא להיות שם עולמית נקברו. דכמו שלא ידענו מן השנים שהן תחלה או מן האחד שהוא תחלה שנקבר לישאר עולמית כמו כן אותן שקברו אותן הידועים לנו לשם לא ידעו מן האחרים כלל כמו שהם תחלה ואין ידועים לנו. הרב עזריאל ז"ל. וזה לפי פירוש התוספות:

מת פרט להרוג. שאין לו לא תפוסה ולא שכונה משום שכחסר דמו דהכי גמירי. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

פיסקא היכי דמי תפוסה. פירוש היכא חזינן שצריך ליטול עמו כדי תפיסתו. ממצרים טול עמי מעפר הארץ. מייתורא דממצרים קא דריש:

אמר ר' אלעזר נוטל עפר תיחוח. הכי גרסינן ולא גרסינן ר' אלעזר בר' צדוק אלא ר' אלעזר אמורא היה דפריך ליה מר' אלעזר בר' צדוק וקאמר הוא דאמר כי האי תנא.

את הקיסמין קיסמי עצים של הארון. ואת הקססות כמו קוזזות אדמה. ויש מפרשים שהיו נותנין בארון מיני קיוהא כמו מקבל עליו עשר קוססות למאה דבבא בתרא פרק המוכר פירות. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ולמלא תרווד רקב. כגון שנקבר המת ערום בארון של שיש ונפחת הארון ויצא מרקבוביתו דרך הפחת. העפר שתחת הארון הוא ספק אם מעפר הארץ הוא או מרקבובית המת והנמצא בתוך הארון הוא ודאי ומצטרף כולו יחד למלוא תרווד. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

וקשיא לן דהא אמרן לעיל איזהו מת שיש לו רקב כל שנקבר ערום בארון של שיש. והיכי קתני נוטל את הקיסמין דמשמע שנקבר בארון של עץ וקתני יש לו רקב. וי"ל דהכא מיירי כגון שנקבר בארון של שיש ונפחת ונפל מן המת חוץ לארון הילכך תחת הארון יש לומר שהוא ספק אם הוא מן המת אבל בתוך הארון אין ספק. ויש מפרשים דקיסמין וקסתות הם עצים דקים של עשבים ושל מיני בשמים שנותנין בקבר של אדם חשוב. וקסתות מלשון את פריה קוסס ויבש. שיטה:

דף סה עמוד ב[עריכה]

אמר ריש לקיש עילה מצאו וטהרו את ארץ ישראל. בעלילה מועטת ובסברא קטנה טהרו ארץ ישראל משום כהנים ועושי טהרות. והכא נמי כיון שברשות פינה השנים התירו גם לפנות השלישי ולא דמי לקבר הידוע דאסור לפנותו דאין כאן ידיעה ודאית:

בדק עשרים אמה. ולא מצא בתוך עשרים שום מת. מי אמרינן לא בדק שפיר וצריך עוד לבדוק עד קרקע בתולה. אמר רב הרי זו שכונת קברות ואין לטמא אלא שלושה הראשונים שמצא ואין צריך לבדוק עוד. וקשה לי דבפרק ששה עשר דאהלות בתר הך משנה תנן הבודק בודק אמה ומניח אמה עד שהוא מגיע לסלע או לקרקע בתולה אלמא תחלה צריך לבדוק עד קרקע בתולה. ועוד דלשון הרי זו שכונת קברות לא משמע כהאי פירושא. עוד מפרש בדק עשרים אמה ולא מצא מהו שנצריכנו לבדוק עוד עשרים אמה מרוח אחרת. מי אמרינן כיון דלא אשכח מהך גיסא אידך גיסא נמי ליכא או דילמא צריך מיהא לבדוק. הרי זו שכונת קברות ואין צריך עוד לבדוק. וגם על פירוש זה קשה לי דלדברי המפרשים שאין צריך לבדוק רק מרגלי המת ואידך ליכא למיבעי מידי. ולדברי המפרשים שאין היכר ברגלי המת פשיטא דצריך לבדוק משני צדדין דהי מינייהו מפקת ואמאי פשט ליה דאין צריך. ועוד דהרי זו שכונת קברות לא משמע גם כפירוש זה. ונראה לי לפרש בדק ולא מצא מאי. ומבעיא ליה אם מותר לפנות אלו שלשה מכאן דקודם בדיקה חיישינן שמא מערות היו כאן מתוקנים לקברים. וכיון שבדק ולא מצא הוברר הדבר שאין כאן שכונת קברות דאין דרך לקבור אלא במקום המיוחד לקברים הרבה. הרי זו שכונת קברות נפשט לו דכיון דשלשה הם מחזקינן להו בשכונת קברות אף על פי שלא מצא יותר. ולא גרסינן הכא מאי טעמא אמר ריש לקיש עילה מצאו וכו'. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מתני' כל ספק נגעים בתחלה. כלומר קודם שנראה לכהן טהור עד שלא נזקק לטומאה. כלומר שעדיין לא הוחזק בטמא כגון אדם שהוא טהור ונולד לו נגע ונעשה בו שער לבן בבהרת ואין ידוע מי קדם. טהור דאוקמיה אחזקה דטהרה. ומשנזקק לטומאה ספקו טמא. פירוש מאחר שטמאו הכהן והסגירו ובסוף הסגר ראשון לא נודע בודאי אם פשה אלא בעיניו עמד מחזקינן ליה כטמא. וכן אם הוא ספק אם בהרת קודמת לשער לבן וטמא או אם שער לבן קודם לבהרת וטהור אם בתחלה הוא מטהרינן ליה דאמרינן שער לבן קדם דחזקת טהור טהור. אבל משנזקק לטומאה אפילו ספק מחלטינן ליה כאלו הוא ודאי. ואגב גררא דטומאת התהום דאמרינן ביה שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור אייתי האי משנה של נגעים ואותה של זב ואותה דהמכה את חבירו. וא"ת כיון שהוזקק לטומאה והוא טמא מן הראשון אמאי צריך לטמאו מן השני. יש לומר נפקה מינה דכשיתרפא מן הראשון יהיה טמא מחמת שני. שיטה: והתוספות חיצוניות כתבו וזה לשונן. עד שלא נזקק. כגון אדם שהיה טהור בלא נגע ונולד לו שער לבן או בהרת ואין ידוע מי קדם טהור דאוקמינן אחזקה דטהרה. משנזקק שהיה טמא מקודם לכן מחמת נגע אחר ונולד בהרת ושער לבן ואין ידוע מי קדם טמא דאוקמינן אחזקיה קמא. ונפקא מינה שאף כשירפא מן הראשון יהיה טמא מחמת שני כן פירש הרב. ומיהו במסכת נגעים בתחלה טהור עד שלא נזקק לטומאה כיצד. שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגרים ובזה בהרת כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואין ידוע אי זה מהם פשתה. שאחד הוטמא והאחד עמד בעיניו. טהור בין באדם אחד בין בשני בני אדם טהור. ומפיק ליה מקרא בתורת כהנים וטמא אותו אותו ודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק. משנזקק לטומאה ספיקו טמא כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע לסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד שניהם טמאים ואף על פי שחזרו להיות כסלע וכסלע. פירוש שאם היו מכירים אותו שהיה בו מתחלה כסלע היה טהור שהרי חזר ועמד בעיניו וכל הפסיון הלך לו. ומיהו מכל מקום כיון שאותו שהיה בו כגריס עדיין טמא שעדיין יש בו מן הפסיון הלכך מספק שניהם טמאים עד שיחזרו להיות כגריס. וזהו שאמרו משנזקק לטומאה טמא. ומפיק ליה בתורת כהנים מקרא אחרת וטהר אותו את הודאי הוא מטהר ואינו מטהר את הספק. הילכך גם כאן טוב לפרש כמו שמפורש במשנה ולא מיירי כלל הכא בספק דשער לבן. ובפרק רביעי הוי פלוגתא דר' יהושע אומר כהה וקתני בתר הכי כל ספק נגעים טהור חוץ מזה ועוד אחד ואיזה זה שהיתה כו'. עד כאן:

גמרא מנא הני מילי. דספק נגעים להקל. הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחלה מזה יש ללמוד דכל ספק מקילינן ביה לטהרו. אי הכי. דמהך קרא ילפת לה אפילו נזקק לטומאה נמי דגזרת הכתוב היא. אלא כי אתמר דרב יהודה אהא איתמר והך קרא אתא לדרשא אחרינא. והא דמפלגי במתניתין בין נזקק לטומאה ובין לא נזקק מקראי דתנא קמא דדריש ליה כדפרישית במתניתין.

אם בהרת קדמה לשער לבן טמא. דכתיב והיא הפכה שער לבן דבעינן שהבהרת מהפכתו ללבן. ספק טמא ור' יהושע אומר כהה. פירוש טהור כמו והנה כהה הנגע. ודלמא כהה וטמא. כלומר מאי טעמא דר' יהושע דמטהר דילמא ראוי להיות טמא. והוי כמו מנא הני מילי אלא שלשון נזיר משונה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

הכי גרסינן ור' יהושע קיהה. ולא גרסינן ור' יהושע אומר כהה דאם כן היכי בעי מאי כהה פשיטא דר' יהושע בעי למימר טהור כמו כהה הנגע דלפלוגי אתנא קמא דאמר טמא אתא. ועוד מאי פריך ודילמא כהה טמא. אלא גרסינן ור' יהושע קיהה כלומר איסף והביא ראיות הרבה כמו אקהו אקהייתא בנהרדעא לשון אסיפה. ולכך בעי מאי קיהה כלומר למה הביא ראיות לטהר או לטמא. אמר רבא קיהה וטיהר. ולחלוק על תנא קמא בא. ופריך ודילמא קיהה וטימא. איסף והביא ראיות לדברי תנא קמא. אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא לטהרו וכו'. הרב עזריאל ז"ל: ובתוספות חיצוניות כתבו וזה לשונם. לא גרסינן קיהה אלא כיהה כלומר לגער בתלמידיו כמו ולא כהה בהם דבני עלי. ויש מפרשים קיהה כלומר קיהל התלמידים לעמוד למנין על הדבר. ובעי מאי כהה כלומר מה גער לתלמידים או לענין מה קיהל התלמידים לטמא או לטהר:

אבל לא גרסינן כיהה דמאי בעי דודאי כיהה לשון טהרה. ומיהו קשה דהכא מסיק טעמא דר' יהושע מקרא ופרק המדיר מוכח מינה דר' יהושע אזיל בתר חזקת הגוף. ותו קשה לטעמא דהתם דאם כן אמאי מטמאין חכמים הא אזלי טפי בתר חזקת הגוף מדר' יהושע ואפילו היכא דאיכא חזקת דממון. ופירש ר"ח דאי לאו קרא מטעם חזקה לא הייתי מטהר בריעותא גדולה כמו שער לבן דשער לבן בא על ידי חלישות הבשר ויש הוכחה שמחמת הנגע בא. ואי לרבא דליכא אלא חזקה לא נוקי בספק שער לבן כדפרישנא ונוקי לאידך ספקות שאין בהן ריעותא. אבל השתא דאית ליה חוקה שאר ספק לא צריך קרא אם כן על כרחין לספק שער לבן אתא:

ותנא קמא לא דריש קרא הילכך לא מוקי חזקה בספק שער לבן. ומזה יש ליישב הא דפריך ואימא כיהה וטמא ליה לרבא וכיהה דאמר ר' יהושע גופיה מטהר ודאי. ופריך מנא ליה דילמא ר' יהושע מטמא מספק ורבנן מטמאי ודאי. ומסיק אמר קרא לטהרו או לטמאו טומאה ודאית או טהרה ודאית וטומאה ודאית ליכא למימר דאם כן היינו תנא קמא אם כן על כרחין טהרה ודאית. ותוספות תירצו בענין אחר דודאי אי ליכא אלא חזקה לא מטהרינן אלא בלא נזקק שהוא בחזקת טהרה אבל נזקק לא. קא משמע לן דרב יהודה אפילו נזקק כדמשמע הכא דר' יהודה מיירי אף בנזקק: ואי לאו חזקה נמי לא הוה מוקמינן קרא אלא בשלא נזקק אבל כיון דאית ליה לא צריך קרא וכי אתא קרא לנזקק. ולא נהירא דלפירוש המשנה גם לא נזקק יש לו חזקת טומאה דאחד פשה וטמא ודאי. על כן נראה יותר כפירוש רב יהודה שפירשתי. עד כאן:

מתני' בשבעה דרכים בודקין את הזב. פירוש משום דאינו מטמא באונס דכתיב מבשרו ולא מחמת אונסו. עד שלא ניזקק לזיבה. פירוש כגון ראיה ראשונה ושנייה. ויש מפרשים דוקא בראיה שניה בודקין אותו אבל ראיה ראשונה כבעל קרי הוא וטמא טומאת ערב אפילו באונס. שיטה. וכפירוש השני פירש הרא"ש ז"ל וז"ל: עד שלא נזקק לטומאה. דהיינו כשרואה ראיה שנייה שבה נעשה זב גמור לטמא משכב ומושב. אבל ראיה ראשונה מטמאת באונס טומאת ערב כמו בעל קרי כדדרשינן בנדה פרק בנות כותיים זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע ראיה ראשונה של זב איתקש לבעל קרי ומצטרפת עם השניה אפילו היתה באונס:

בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לטומאה לזיבה. כגון בראיה ראשונה. בודקין אותו שאם ראה באונס אינה מצטרפת לשנייה ולשלישית להביא קרבן. אבל מכל מקום בראיה ראשונה לבדה אפילו באונס טמא טומאת ערב דלא גרע מקרי. ואף במשא היא מטמאה טיפת הזוב וגם מצטרפת (לשנים) לשניה לספור שבעה דבראיה ראשונה כתיב מזובו ולא מחמת אונסו. וכן מוכח בפרק בנות כותיים דאמר התם אמר רב הונא ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס דכתיב וכו' מה שכבת זרע מטמאה באונס אף ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס. תנן ראיה ראשונה בודקין אותו. מאי לאו לטומאה לא לקרבן. משמע בהדיא אבל במשא מטמא וגם מצטרפת לשניה לטומאת שבעה. והדר קאמר תא שמע בשניה בודקין אותו למאי אילימא לקרבן ולא לטומאה איקרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו וכו'. אלמא דראשונה צריכה בדיקה לקרבן ולא למשא ולא לצירוף לספור שבעה והשניה צריכה בדיקה לספור שבעה. הר' עזריאל ז"ל:

במאכל. אם אכל דברים המביאים לידי זיבה כבר מפורשים בפרק קמא דיומא חג"ב ב"י: חלב גבינה בשר שמן ביצים ויין ישן בריבוי שתיה. במשא. משא כבד שנשא. במראה. ראה אשה אפילו לא הרהר. ובהרהור אפילו לא ראה. ואם אירע לו אחד מאלו השבעה קודם שראה ראייה שנייה אינו נעשה זב והטיפה אינה מטמאה במשא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר. פירוש האי שרגלים לדבר אדר' נחמיה קאי והכי קאמר ר' נחמיה פוטר שרגלים לדבר שלא מחמת הכאה ראשונה מת שהרי הקל בנתיים ממה שהיה. שיטה:

גמ' מנא הני מילי. דבשלישית אין בודקין אותו. דאמר קרא והזב את זובו לזכר הזב חדא זובו תרי לזכר. עד כאן יש לו דין זכר שאינו מטמא באונס. מכאן ואילד ולנקבה. יש לו דין נקבה שמטמא באונס כדאמרינן פרק בנות כותיים כי תזוב זוב הרי אונס אמור. ומה אני מקיים דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

דף סו עמוד א[עריכה]

ספק מחמת ראיה. פירש ר"י כגון שבדק בעד וכו'. ויש מפרשים בענין אחר ספק מחמת שכבת זרע. כלומר ספק אם שכבת זרע תחלה ואין הזיבה שלאחריו מטמא. כדתניא במסכת זבים הרואה קרי פוטרת זיבה של אחריו. דודאי כל שלא נזקק פוטר משום דהוי אונס שהקרי מחליש גופו והוי כחולי. אבל משנזקק שהוא סותר אפילו באונס אין הקרי פוטר. ולא נהירא דאם כן מאי קאמר ספק מחמת שכבת זרע אפילו ודאי שראה הקרי אחר השכבת זרע אינו פוטר. ועוד לרב אדא בר אהבה דמפרש בסמוך שכבת זרע לענין שאינו תולה היינו ספיקו. מיהו התלמוד סותר כל דברי רב אדא בר אהבה ומפרש דקרי פוטר בכל זמן אפילו בימי ספירה. ולפי זה יכול ליישב הך פירושא ונאמר דמשנזקק טמא דאוקמינן אחזקיה ונאמר מספק שראה הזיבה תחלה. אבל לדברי רב אדא אין לי ליישבו וטוב יותר לפרש כדפרישית. תוס' חיצוניות:

הכי גרסינן ואין לך חולי גדול מזה. פירוש ואי אמרת דטעמא דקרי מטהר זיבה משום חולשה מה לי ישראל מה לי גר אדרבה טפי חולשה איכא בגר שהכניס עצמו לדאגת המצות. אלא תנאי היא. כלומר טעמא דקרי מטהר זיבה לאו משום חולשה אלא גזרת הכתוב היא. ודוקא בישראל ולא בגר כמו שאפרש לקמן. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אמר רבא והא תנן. במסכת זבים נכרי שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד. במה דברים אמורים כשנתגייר כשהוא מהול. והא הכא דליכא חולשה דהא לא נזקק לטומאה דנימא על ידי חולשא חזא זוב ואפילו הכי אין תולין הזוב בשכבת זרע. אמר ליה אין לך חולי גדול מזה. פירוש שמקבל עליו עול מצות והוה ליה חולשה ומחמת אותה חולשה ראה זוב. והאי חולי דקאמר לאו דוקא שאם היה חולה גמור לא היה מטמא בזיבה כיון שעדיין לא נזקק לזיבה כדתנן בשבעה דרכים בודקין את הזב וחד מינייהו בחולי. אלא לאו חולי ממש קאמר אלא חולשה בעלמא קאמר ומחמת חולשה הוא דחזי זוב ולא מחמת קרי. אלא תנאי היא. פירוש הא דאמר ר' יהושע שכבת זרעו של זב אי אפשר לה בלא צחצוחי זיבה תנאי היא עד אימת אמרינן דאיכא צחצוחי זיבה. דתניא שכבת זרעו של זב מטמאה במשא כל מעת לעת. פירוש שאם ראה קרי אחר זיבה בתוך מעת לעת אמרינן דאיכא צחצוחי זיבה ומטמאה במשא. ר' יוסי אומר יומו. אבל לאחר מכן אף על גב דבתוך מעת מעת הוי אינו מטמא בזיבה דתו ליכא צחצוחי זיבה. וא"ת ואמאי לא אמר האי תנא דשילהי כיצד הרגל דקאמר קריו הזב מנין קל וחומר מרוק דטהור בטהור טמא בטמא ומייתי לה בין לטומאת מגע בין לטומאת משא. וכן מתניתין פרק רביעי דכלים דקתני למעלה מהם רוקו ושכבת זרעו דקאמר מדקתני להו בהדי רוקו משום דאתאי מרוקו ולא משום סברא דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה. ואומר ר"י דמתניתין דקתני שרגלים לדבר דמשמע דסבר דטעמא דמטמא שכבת זרע לפי שראה אותו מחמת הזיבה וסמוך לראיית הזיבה אבל מופלג מראיית הזיבה אינה מטמאה ולכך לא מייתי מכל הני תנאי דלכולהו אינה מטמאה כלל דזיבות. ולכך אייתי תנא דציחצוחי זיבה ואידך תנאי דאינה מטמאה במשא אלא מעת לעת או יומו לזיבה אבל ברחוק יותר לא מטמאה במשא. תוספות חיצוניות:

כתיב איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. דמשמע אשר לא יהיה טהור בסתם כלומר שהוא טמא טומאה אחרת היוצאה מגופו דומיא דקרי ומאי ניהו זיבה. ומקרה משמע שכבת זרע שראה הקרי אחר הזיבה. וכתיב לילה מיותר לאשמועינן דלילה שלאחר הזיבה יש לטיפת קרי דין זיבה ומטמאה במשא. ותנא קמא דייק מלפנות ערב דעד שיפנה היום דהיינו מעת לעת יש לה דין זיבה. ובספרי קתני והיה לפנות ערב מלמד שהקרי מטהר הזיבה מעת לעת. ודריש קרא גם למפרע דזיבה הבאה מעת לעת של קרי אין לה דין זיבה ולר' יוסי יומו. ודוקא בישראל שקריו טמא אבל נכרי שקריו טהור אינו מטהר הזיבה. אמר לך אורחיה דקרא למייתי. כלומר ולא מייתר לדרשא:

סליק פרק הכותים אין להם ונשלמה מסכת נזיר בסיעתא דשמיא
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם. ברוך ה' לעולם אמן ואמן