שער הכוונות/דרושי שבת

מתוך: שער הכוונות/דרושי שבת/סדר ערב שבת (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי שבת · דרוש ב · >>

דרוש ב

עליות אשר בתפילת החול ושבת

כולל בכל עליות אשר בתפילת החול והשבת.

דע כי בימי החול בתפלת שחרית -- אז זווג של יעקב עם רחל פנים בפנים, רק שיעקב יורד בנצח דז"א ורחל עולה מן הבריאה ועומדת בהוד דז"א. אבל ישראל עם לאה הם אחור באחור. ובמנחה אז מזדווג ישראל עם לאה בלבד פנים בפנים. אבל רחל היא עמו אחור באחור, אמנם היא נגדלת שם כנגד כל אחורי ז"א, ונמצא שהיא עומדת אחור באחור עם יעקב וישראל כנזכר בדרוש שקדם. ונודע כי רישא דדכורא הוו דינין תקיפין ואינון נייחין בסופה (כנזכר בפר' תצוה ובספרא דצניעותא) ושם ביארנו כי הטעם הוא לפי שהחסדים שבז"א בהיותם בראשו הם אורות סתומים תוך הנה"י דאימא (ועוד סיבה אחרת כי הנה"י עצמו של אימא הם דינים תקיפין לפי שהנה"י הם דינין להיותם לבר מגופא, ובפרט בהיותם מצד אימא דדינין מתערין מינה). אבל בסיומו שם מתגלים החסדים בגילוי.

ולכך נמצא כי לאה היוצאת למעלה היא דינין אבל רחל היוצאת מן החזה ולמטה הוא רחמים.

גם זה עצמו הוא מה שאמרו בספר הזהר פר' ויצא דלאה איקרי 'עלמא דאתכסיא' לפי שעומדת במקום אורות המכוסים אבל רחל נקרא 'עלמא דאתגליא' כי היא במקום אורות המגולים.

וגם זהו סוד קבורת רחל בדרך באתגליא במקום פרשת דרכים. והענין הוא כי שם במקום החזה נקרא 'פרשת דרכים' כי שם הוא מקום נפרש ונחלק, בין בחי' ישראל ובין בחי' יעקב, שהוא מן החזה ולמטה.

גם בזה תבין מה שנזכר בספר הזהר פר' ויצא כי לאה נקראת 'עלמא עילאה בינה' לפי שלאה יונקת דרך הפסק מחיצות נה"י של אימא עלאה שבתוך ז"א.

ובכל זה נתבאר מ"ש למעלה כי לאה היא דינין. ולכך במנחה -- אתערו דינין -- לפי שהוא בחינת זווגא של לאה. אמנם לפי שרחל נגדלה בסוד האחור ולוקחת גם מקום לאה כנזכר -- לכן עדיין הוא נקרא בחינת יום והדינים הם אז מתוקים ואינם חזקים כמו בערבית (כמו שיתבאר).

והנה בתפלת ערבית -- אז חוזרת רחל להקטין עצמה ולהיות אחור באחור עם יעקב בלבד למטה מן החזה, ולכן אז הוא שליטת דינין גמורים ואז הוא לילה וחשך ממש. וענין החשך והדינין התקיפין האלו נמשך עד חצות לילה.

והנה בחצות לילה -- אז לאה נגדלת פנים בפנים עם בחינת ישראל ויעקב (שהוא כל שיעור ז"א כולו) ואז לאה כאילו היא ממש בחינת רחל, ולכן אז נמתקים הדינין. וזהו סוד ליל ולילה הנזכר בפרשת בא בספר הזהר בפ' ליל שמורים וכו' הוא הלילה הזה כו'. והענין הוא כי קודם חצות נקרא לאה 'ליל' אבל אחר חצות לילה אז לאה נקרא 'לילה'. והענין הוא כי כיון שהיא נגדלת גם מן החזה ולמטה (שהוא חצי התחתון של ז"א) -- לכן נקראת לאה 'חצות לילה' כי לוקחת לאה (הנקרא לילה) גם בחי' החצי התחתון דז"א.

ובשבת בתפלת ערבית -- אז עומדים יעקב ורחל פנים בפנים כנגד כל נה"י דז"א; מה שאין כן בתפלת שחרית דחול שאינם רק איהו בנצח ואיהי בהוד. ואחר תפלת ערבית עולה רחל למעלה בהיכל אימא עלאה להגדילה בהיותה שם, ואז לאה פנים בפנים בכל אורך ז"א (שהם ישראל ויעקב), כמו שהוא אחר חצות לילה בימי החול. וענין זה נוהג עד חצות לילה. ואח"כ בחצות לילה לאה עולה למעלה בהיכלא דאימא עלאה ורחל יורדת פנים בפנים בכל אורך ז"א שהוא עם ישראל ויעקב.

[ ובזה יתבאר לך סוד עונתן של ת"ח בליל שבת שהוא דוקא אחר חצות לילה ולעמי הארץ עונתן בימי החול אחר חצות לילה. והטעם הוא לפי שקודם חצות לילה -- אפילו בלילי שבתות ואפילו לעמי הארץ -- נאסר הזווג לפי שאז רחל פנים בפנים למטה מן החזה בלבד (ומכל שכן בלילי החול קודם חצות לילה שאז יעקב ורחל אחור באחור ומן החזה ולמטה). אבל אחר חצות לילה הותר הזווג לעמי הארץ לפי שאז היא לאה פנים בפנים בכל קומת ז"א לגמרי. ובחצות ליל שבת שאז גם רחל היא פנים בפנים עם כל ז"א לגמרי ואז הוא רחמים גמורים להיות בחינתה רחל וגם שהיא גדולה לגמרי -- ולכן הותר הזווג אפילו לתלמידי חכמים. ]

ובתפלת שחרית -- אז עולה ז"א עצמו ג' מדרגות (שהם נה"י דאימא) ואז גם נוקביה עולה כנגדם בז"א עצמו. וכן בכל תפלה ותפלה עולה ג' דרגין (כמבואר שם במקומו), עד שנמצא כי בתפלת מוסף אז ז"א הוא עם אבא ואמא ממש כמותם.

אבל נוקביה (שהיא הנקרא רחל) היא בנה"י דאימא לבד. וב"קדוש קדוש קדוש" דמוסף עולה בחג"ת דאימא. ובאיה מקום כבודו עולה בחב"ד דאימא ואז היא ממש שוה עם ז"א.

ובמנחה דשבת -- אז בחינת החצי העליון דז"א (שהוא הנקרא בחינת 'ישראל' כנודע) הוא לבדו עולה למעלה עם לאה עד מזל הי"ג דדיקנא דא"א ועם אבא ואמא. ואח"כ בחזרה של תפלת המנחה -- אז בחינת ישראל ולאה עולים עד מזל העליון הח' דדיקנא דא"א ושם הם מזדווגים, אבל יעקב ורחל הם למטה מהם בלי זווג.

ההפרש והשינוי שיש בענין התפלה של ימי החול והשבת.    הנה בחול ע"י תפלותינו נכלל פנימיות האצילות למעלה וחיצוניות האצילות נעשה בחי' פנימיות. ואז פנימיות דבריאה עולה אל האצילות ונעשה שם בחינת חיצוניות אל חיצוניות-דאצילות (שחזר להיות פנימיות כנזכר). ואמנם ביום השבת -- כל מה שנעשה בחול ע"י תפלות הוא נעשה מאליו ומעצמו ביום השבת, ומה שניתוסף ע"י תפלה ביום שבת הוא כי הנה בימי החול אין חיצוניות הבריאה עולה אל האצילות כלל, אפי' ע"י תפלה (ומכ"ש חיצוניות שאר העולמות), אבל ביום שבת ע"י תפלותינו עולה גם חיצוניות הבריאה אל האצילות ונעשה שם בחינת חיצוניות אל הפנימיות.

עוד יש הפרש ושינוי אחר בין חול לשבת.    דע כי בתחילה היתה הנקבה אחור באחור עם הזכר ואח"כ ננסרה וחזרה עמו פנים בפנים ונזדווגו יחד. ואחר שחטא אדם -- חזרה באחורי ז"א כמתחילה. והנה אחר החורבן בימי הגלות עומדת עמו אחור באחור חוץ בזמן התפלה, כי אז ע"י תפלותינו אנו גורמים להם לחזור פנים בפנים בברכת אבות בתיבות "מלך עוזר ומושיע ומגן" כמבואר אצלינו. ואחר התפלה תיכף חוזרת לעמוד אחור באחור. והנה חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת אחר תפלה כדי לעכב הארה הגורמת להם לעמוד פנים בפנים שעה אחת אחר התפלה ולא תחזור תיכף אל האחור. אבל בשבת -- אז תמיד עומדים פנים בפנים אלא שיש להם עליות. עד כאן^[1] מדרגות כפי סדר התפלה כנ"ל.

ענין ליל מוצ"ש

ליל מוצאי שבת כבר ביארתי כי מה שנהגו לומר בכל מוצאי שבת סדר האלפא ביתא קודם תפלת ערבית לא היה מורי ז"ל נוהג לאומרה ולא כל אותם השירים והמעלות כו' והמזמורים כלל ועיקר. וכמ"ש בסדר נוסח תפלת שחרית לעיל.

אותם הפסוקים של ויתן לך האלקים מטל השמים כו' הכתוב במחזורים במוצאי שבת בסדר ההבדלה היה נוהג מורי ז"ל לאומרם בכל מוצאי שבת בעת שמבדיל על הכוס בביתו. והנה נזכר בזוהר בהקדמת דפר' בראשית (ח"א יד, ב) ענין זה, ועיי"ש.

אחר שאומרים ברכת הלבנה צריך האדם לומר ג' פעמים "שלום עליכם". והענין הוא כי הקטרוג הראשון שבעולם הוא אשר קטרגה הלבנה באמרה אי אפשר לב' מלכים להשתמש בכתר אחד ולזה אחר ברכת הלבנה אנו אומרים [ג"פ] שלום עליכם כו' בלשון תפלה שלא יהיה עוד קטרוג בעולם.

גם דע כי במוצאי שבת קודם חצות לילה אסור להתאבל ולבכות על החורבן, שלא כאותם שנוהגים היפך מזה לומר קינות אחר תפלת ערבית במוצאי שבת, ונותנים טעם לדבריהם מפני שאז נחרב ב"ה בעת מוצאי שבת כנודע. אבל דע לך כי הוא אסור לפי שקדושת שבת נמשכת כל הלילה ההיא כמו שיתבאר למטה בע"ה. וראיה לזה ענין סעודה רביעית וכמו שנכתוב ענינה בע"ה. ואפי' בבחינת תוספת נשמה יש המשך קדושה בליל זה כמו שיתבאר בע"ה. ולא עוד אלא שאפילו אחר חצות לילה של מוצאי שבת לא היה מורי ז"ל מרבה בבכיה על החורבן יותר משאר לילות אף על פי שנחרב הבית בליל מוצאי שבת כנזכר אלא היה בוכה ומתאבל כבשאר הלילות.

בענין ההבדלה, מה שמבדילין בבית הכנסת, מנהג טוב הוא. ומורי ז"ל נתן ד' זהובים לצדקה כדי שיניחוהו אנשי הקהל להוציא יין משלו להבדיל עליו בבית הכנסת. גם היה מדליק נר של שעוה ומברך עליו "בורא מאורי האש" ולא היה מבדיל על הנר שבבית רק באבוקה מיוחדת.

ודע כי אין להטיל מים בכוס של ההבדלה בשום אופן, וכמ"ש בספר ב"י בשם מהר"י גיקיטלייא ז"ל.

ובענין עצי בשמים תכוין בהם בסוד הריח הכונה שנתבארה אצלנו בענין ריח ההדס בליל שבת עצמו, ועיי"ש. ואמנם מן אותם ב' אגודות הדס שיש לך מוכנים מן שבת כנודע, תזהר כאשר תקנה אותם שיהיו בתוכם ג' הדסים משולשים כשרים, ועתה בליל מוצאי שבת בעת ברכת עצי בשמים תקח שלשה הדסים הנזכר בידך הם לבדם ותריח בהם, ויהיו שלשה הדסים אלו קשורים קשר אחד ואגודה אחד, ותכוין כי ג' הדסים הם כנגד נר"ן, ותכוין להשאיר לך כח מן תוספת נר"ן שנתוספו לך בשבת, וזה נעשה לך עתה ע"י ג' הדסים האלו והריחך בהם. וכבר נודע כי כל פעולות ליל מוצאי שבת הם כדי להשאיר חלק מן תוספת קדושת שבת לימי החול הבאים כמו שיתבאר בע"ה.

ובענין ברכת בורא מאורי האש -- היה נוהג לכפוף ראשי אצבעותיו הימניים אל תוך כפו הימנית, והגודל מכוסה תחתיהם, ויהיו נכפפים כנגד פניו של האדם המברך, וגם יהיו נכפפים לפני הנר. והיותם ד' אצבעותיו הוא בלא אצבע הגדול הנקרא 'גודל' ונקרא 'בוהן'. וסוד כל זה נתבאר בספר הזהר פר' ויקהל ועיי"ש.    ומדברי אלה תבין מ"ש שם באותו המאמר בענין כפיפת האצבעות שלא כדברי הנוהגים להסתכל באחורי האצבעות בהיותם פשוטים בלתי כפופים. גם שלא כאותם הנוהגים לשים פני האצבעות זקופות כנגד הנר ואח"ך כופפים אותם כנגד הנר. גם שלא כאותם הנוהגים לכפוף אותם כנזכר אלא שמהפכים פני הכף כלפי מטה כלפי הקרקע ואחורי האצבעות שהוא מקום הציפרנים כלפי מעלה לשמים. אלא צריך לזקוף ידיך הימנית ואצבעותיך כלפי מעלה ופני האצבעות כנגד פניך, ואח"ך תכפוף ראשי אצבעותיך אל תוך הכף ותשאיר אחורי אצבעותיך כנגד מעלה נגד הנר. אמנם אצבעותיך יהיו כפופות למטה ע"ג הגודל כנזכר ויסתכל בצפורניו בלבד ולא בתוך פני האצבעע, וכנזכר בזוהר פר' ויקהל ובפר' בראשית בדף כ"א ע"א (זהר חלק א כא, א), ועי"ש:

ענין קדושת ובא לציון שנהגו לומר בליל מוצאי שבת -- הכונה היא להמשיך הארת עולם האצילות אשר בסוד תוספת שבת אל עולם הבריאה; כי שם בחינת קדושת ובא לציון גואל (כמבואר אצלנו בסדר תפלת שחרית בימי החול בענין ביאור קדושת ובא לציון). וכוונתינו היא להמשיך תוספת הקדושה ההיא בבריאה כדי שתתקיים כל ששת ימי החול עד שבת האחרת. ולכן אין קדושת זו נאמרת בלילה אחרת זולת זו כי אין בידינו כח להמשיך הארת האצילות בבריאה אלא בלילה הזו ולא בשאר ימי החול.

ענין ויהי נועם דמוצ"ש

ענין ויהי נועם שנוהגים לומר בכל מוצאי שבת, ובזה יתבאר ענין נפלא להמשיך תוספת קדושת שבת לכל ימי השבוע הבאה עד שבת האחרת.    הנה מזמור זה של ויהי נועם צריך לאומרו כולו מעומד ועל הפחות תאמר פסוק זה מעומד ואח"כ תשב. והטעם הוא כי הכוונה עתה היא לקבל אור החוזר מן הבינה הנקראת 'נועם השם' מסוד תוספת שבת ולכן צריך שיהיה מעומד. וזה ביאורו.

דע כי צריך להכין עצמו לקבל אור תוספת השבת בששת ימי החול ובכן יהיה מכלל "והתקדשתם והייתם קדושים" כו'. וזה דבר גדול להתקדש האדם בימי החול מקדושת שבת וזה ענין הכנתו.    דע כי הנה בכל יום שבת נתוסף קדושה באדם בנר"ן שלו. ויש מי שאין בו רק בחינת נפש בלבד כו', האמנם מי שיש לו שלשתם יש בו ב' בחינות; כי יש מי שזוכה לקחת תוספת קדושת שבת מפאת נשמתו ממש, ויש מי שאינו מקבלו רק מבחי' ע"ד כללות העולמות בלבד, ויש מי שיש לו נפש בלבד ומקבל תוספת בחלק נפשו מפאת נפשו ממש עצמה אבל חלק תוספת קדושת רוחו ונשמתו תמשך לו מפאת כללות העולמות בלבד. ועל דרך זה יובנו שאר החלוקו'. ויש מי שיש לו נפש ורוח ואין לו נשמה. ויש מיני נפשות שכל עצמם אינם רק מבחינת כללות העולמות בסוד תוספת שבת ואין להם רק אותה בחינה לבדה, ולא שורש ועצמות קדושת שבת. ולכן גם נפש זו אינה יכולה לעלות רק אותה הבחי' לבדה לפי שאפילו שרשה ועצמותה אינה אלא משם בלבד.

והרי נמצא כי אין לך אדם שאין לו תוספת נר"ן כפי חלק הנוגע לו, ולכן צריך האדם לכוין כדי שישאר לו איזה תוספת מאותה הקדושה של שבת לימי החול הבאים וע"י כן יכונו דרכיו אם יתמיד לכוין בהם היטב, ומובטח לו שלא יקטרג בו היצה"ר ולא יחטיא אותו כל אותו השבוע. והכל תלוי כפי תוקף כוונתו בקדושה ובטהרה.

והנה ענין השארות תוספת הקדושה הוא על דרך זה:

• כי ביום א' של השבוע נשארת באדם בחי' תוספת קדושת הנשמה ובהתחלת ליל שני תלך ממנו ותסתלק. [ וזהו סוד מ"ש במסכת תעניות אנשי משמר לא היו מתענים ביום א' כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג אל עינוי וימותו, כי צריך להמשיך ביום ההוא קצת קדושת נשמה ומנוחה ועונג שבת ].
• ותוספת הרוח נשאר עד סוף יום ב' בשבת ואח"כ יסתלק,
• ותוספת הנפש נשארת עד סוף יום ג' בשבת ואח"כ תסתלק. [ ובזה תבין פעם למה שאמרו רז"ל כי אם לא הבדיל בליל מוצאי שבת יבדיל והולך עד יום ג' ולא עוד. והטעם הוא כי עד אז נשאר בחי' תוספת שבת, והבן זה ].
• ומיום ד' ואילך צריך לכוין באופן אחר, והוא להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוספת נפש משבת הבא
• וביום ה' יכוון להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוספת רוח משבת הבא.
• וביום הו' יכוין להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוספת נשמה משבת הבא. גם לסיבה זו לא היו אנשי משמר מתענים ביום ששי מפני כבוד השבת, פירוש, כדי לקבל תוספת נשמת השבת.

הרי נמצא כי יום השבת הוא ד' וז'; כי הנה ג' ימים הראשונים הם מכלל השבת שעברה, וג' ימים אחרונים הם מכלל השבת הבאה; נמצא שיום השבת הוא ד' וע"י שיכוין כוונות אלו בג' ימים האחרונים יזכה לתוספת שבת הבאה.

והרי ביארנו כי בכל הו' ימים צריך לכוין ענין קבלת תוספת שבת -- או משבת שעברה או משבת הבאה -- וזה בענין ג' חלקי נר"ן כל אחד ביומו. ואמנם מה שצריך לעשות בו' ימי החול יתבאר לקמן בע"ה. ונתחיל בתחילה לבאר הכוונה של ויהי נועם בליל מוצאי שבת שהוא שורש ועיקר לשאר הכוונות של ו' ימי החול וכמ"ש בע"ה:

דע כי ב' מיני תוספת קדושת שבת נתוסף ביום שבת, הא' היא ע"י כוונת התפלה והב' היא ע"י כוונת הסעודות. וכנגד המשכת תוספת קדושת שבת לימי החול מבחינת הסעודות אנו עושים סעודה ד' במוצאי שבת. וכוונתה היא לכוין להמשיך אור קדושת סעודות שבת לכל סעודות ימי החול. וכנגד המשכת תוספת קדושת שבת מבחינת התפלות אנו אומרים מזמור זה של "ויהי נועם" ועי"ז אנו ממשיכים אותו נועם העליון בכל תפלות השבוע.

[ אמר חיים הכותב, נלע"ד כי נודע שהסעודות והמזון הוא חיצוניות העולמות והתפלות הם פנימיות העולמות. ודי בזה. ]

וזה כונתו. בתחילה תכוין כי ד' עולמות הם וסדרן אבי"ע. וכבר ביארנו

• כי עולם האצילות בבחי' פנימיות הוא שם אהי"ה דמלוי יודין שהוא קס"א, ואחוריים של עולם האצילות הוא ריבוע ואחוריים שם אהי"ה במלוי יודין העולה בגי' תקמ"ד.
• ופנימיות עולם הבריאה הוא האחוריים דאצילות שהוא שם אהי"ה העולה תקמ"ד כנזכר, ואחוריים של הבריאה הוא הויה דס"ג
• ופנימיות היצירה היא אחוריים דהויה דס"ג הנ"ל (שהם בגי' קס"ו) והם פנימיות היצירה, ושם הויה דמ"ה דמילוי אלפין הוא חיצוניותו
• והעשיה הוא אחוריים של הויה דמ"ה הנזכר העולה בגימטריה ק"ל והוא פנימיות העשיה, וההויה דב"ן דמילוי ההין הוא חיצוניותו

וכל זה הוא בימי החול. אבל ביום שבת -- הפנימיות בעצמו של האצילות מאיר בבריאה, וכן פנימיות הבריאה מאיר ביצירה, וכן פנימיות היצירה מאיר בעשיה. והנה עתה בזו הכונה להמשיך תוספת אור שבת בימי החול -- לא יהיה לא המציאות של החול ולא המציאות של השבת עצמו, כי זה אי אפשר להיות, אבל יהיה הדבר ממונע כי נקח חלק מהארת שבת לימי החול.

וזה ענין ויהי נועם כו'. הנה במלת ויהי נעם תכוין להמשיך מן האצילות אל הבריאה. ובמלת ה' אלהינו עלינו תמשיך מן הבריאה אל היצירה. ובמלת ומעשי ידינו כוננה עלינו תמשיך מן היצירה אל העשיה. ובמלת ומעשה ידינו כוננהו תמשיך מן הבריאה אל העשיה, כי הנה השבת הוא בבריאה (כנודע דבשבת לביש מלכא לבושין דבריאה), ולכן כמו שכללנו היצירה בבריאה -- כן צריך שנכלול העשיה בבריאה כדי שתקבל משם אור הבריאה השבת, וזהו ע"י ומעשה ידינו כוננהו. אבל לפי שאין יכולת אל העשיה לעלות אל הבריאה אלא ע"י היצירה -- לכן תחילה נעלה את העשיה ליצירה במלות "ומעשה ידינו כוננהו עלינו" ואח"כ תוכל לעלות אל הבריאה וזה ע"י מלת "ומעשה ידינו כוננהו".

ועתה נבאר המלות ויהי נעם.    תכוין בזה להמשיך ויהי מן נעם. פירוש: כי שם אהי"ה דיודין שבאצילות הוא בגי' נעם עם הכולל והוא קס"א. ותמשיך ממנו בחינת ויה"י שהוא בגי' א"ל (שהם ג' יודין וא' שיש בשם אהי"ה הנזכר), ותמשיכנו אל הבריאה. לפי שבשבת עצמו מאיר שם אהי"ה דיודין עצמו אבל עתה לא נמשך ממנו רק בחי' ויה"י (שהוא סוד א"ל היוצא מן שם אהי"ה הנזכר). וכבר נתבאר לעיל כי שם זה הוא אור החוזר מן בינה.

אח"כ תכוין להמשיך זה בבריאה בז' שמהן אשר בו שהם סוד תוספת שבת עצמו שהם ז' אותיות אהי"ה יה"ו הנזכרים ברעיא מהימנא פר' יתרו, עיי"ש. ותכוין כי 'ויהי נועם' הוא מציאות אהי"ה יה"ו עצמו הנ"ל באופן זה: כי במלת ויה"י נרמז שם יה"ו, ותקח אות יו"ד הנוספת במלת 'ויהי' ותחברנו עם מלת נע"ם ויהיה ינע"ם -- והוא שם אהי"ה במלוי יודין (העולה בגימט' קס"א) ועם עשר אותיותיו הוא קע"א כמנין של ינע"ם עם הכולל. והרי נתבאר ענין יה"ו אהי"ה של הבריאה ג"כ.

ה' אלקינו עלינו -- תכוין כאן להמשיך מהבריאה אל היצירה באופן זה: כי בחי' ד' הויות (שהם עסמ"ב) נוריד ונמשיך מהם המלויים שבהם. כיצד?

• מילוי שם ב"ן הוא בגי' כ"ו -- הרי הוי"ה
• וג' מלויי ע"ב ס"ג מ"ה (שהם מ"ו ול"ז וי"ט) הם בגי' ק"ב כמנין אלהינו. ונמצא כי אנו ממשיכין ולוקחים אותם התחתון תחילה ואח"כ שלשה העליונים.
• ואחר כך אנו ממשיכין אותם אל היצירה הנקרא 'עלינו' שהוא האחוריים של הוי"ה דס"ג שהם בגי' קס"ו כמנין עלינו. וגם השם עצמו אנו ממשיכין עתה אל היצירה.

ומעשה ידינו כוננה עלינו -- כאן תכוין להמשיך מן היצירה אל העשיה באופן זה:

• כי ומעשה הוא בגימ' ת"ך, ותכוין כי הוא באתב"ש א"ל. וגם ת"ך בגימטריה

י' פעמים מ"ב י' פעמים מ"ב שווה 420, וכולם משם מ"ה דאלפין שביצירה. כי יש ביצירה י' ספירות, ותמשיך מן י' ספירות שביצירה (שהם י' פעמים מ"ה), תמשיך מהם עשרה מ"ב (כמו שידעת שהוא ההויה כפשוטו ובמלויו ובמלוי מלויו הם מ"ב אותיות), ותמשיך אלו הי' פעמים מ"ב אל העשיה להעלות העשיה למעלה בסוד תוספת קדושה כנודע, כי כל שם בן מ"ב סגולתו היא להעלות למעלה.

ידינו -- הוא נתינת מוחין בעשיה. והנה העשיה היא שם אדנ"י והמוחין הם שם י"ה (כי העשיה היא נוקבא ואין בנוקבא רק תרין מוחין חו"ב). והנה י"ה אד"ני הוא בגימטריה פ' בגימטריה ידינו.

כוננה הוא נתינת כתר אל העשיה כנודע, כי כתר המלכות הוא ריבוע שם אדנות כזה א אד אדנ אדני והוא בגי' כונן. וזהו כוננה -- כונן ה', כי העשיה היא ה' תתאה.
ובר"ת של י'דינו כ'וננה תכוין כי העשרה מ"ב שכוונת אליהם למעלה במלת ומעשה הם ל' פעמים י"ד ל' פעמים י"ד שווה 420; כי כל מ"ב הוא ג' פעמים י"ד (כי הם ג' הידים המעלים ממטה למעלה), וכן ר"ת י'דינו כ'וננה הם בגימטריה ל'. וכן פשטיות מלת ידינו מורה על בחינת הידים להורות כי הם ג' הידים.

עלינו -- תכוין כי משם ההויה דמ"ה דאלפין (שהמשכנו מן היצירה אל העשיה) הנה יש בו ג' אלפין, ונודע כי כל אות אל"ף מורה על שם אהיה. ותכוין לעשות ג' שמות של אהיה שהם בגי' ס"ג, ואז תכוין בהויה עצמה דס"ג, ואז תרבענה ותקח האחוריים שלה לצורך העשיה, ונודע שהוא בגי' עלינו שהוא קס"ו.

ומעשה ידינו כוננהו -- הנה כבר המשכנו הכל עד העשיה, האמנם לפי שהעשיה היא בתוך הקליפות -- לכן צריך תיקון אחר יותר עליון והוא שנחזור להמשיך אליה מן הבריאה עצמה ולהעלותה עד שם כדי שישאר לה איזה דבר של תוספת שבת (וגם כי הבריאה היא בחי' שבת כנודע). ולכן תכוין כי ג' אותיות ועש מן ומעשה, והם אותיות עש"ו, כי מכאן היה עשו אוחז כגגדו בקליפה. והם ב' בחינות: הא' הוא אחוריים-של-הוי"ה-דע"ב-דיודין שהם בגי' קפ"ד ועם עשר אותיותיו קצ"ד, ובחי' זו תמשיך מן עולם האצילות שהוא שם הוי"ה-דע"ב-דיודין כנודע. גם ב' שמות אלהים ב' שמות אלהים שווה 172 עם י' אותיותיהם הם בגי' קפ"ב והם בגי' יעקב. והנה קצ"ד וקפ"ב הם בגי' עשו והם סוד הבריאה הנקרא אלהים כמנין הכס"א, והם ב' שמות אלהים שהם זו"ן אשר שם נשאר לנו ב' אותיות מ"ה מן ומעשה.

ובחינה זו תמשיכה מן היצירה כי שם שרשו של הויה דמ"ה. וכל בחינות אלו תמשיכם אל העשיה כדי שתוכל לעלות אל הבריאה. וזה תמשיך אל ידינו (שהוא סוד י"ה אדנ"י כנ"ל)

כוננהו -- הוא חיבור כונן ה"ו. פירוש כי במלת כונן תכוין להמשיך גם כן ג' פעמים מ"ב ג' פעמים מ"ב שווה 126; אחד מן הויה דע"ב דאצילות, והב' מהויה דס"ג דבריאה, והג' מן הוי"ה דמ"ה דיצירה. והנה ג' פעמים מ"ב ג' פעמים מ"ב שווה 126 הם כונן. ועל ידי זה יהיה הו של כוננהו. פירוש: כי העשיה (שהיא ה') תעלה ע"י כן למעלה מן היצירה (הנקרא ו'), ותהיה ה' על ו'. והנה ע"י כל ההמשכות האלו הלואי ישאר איזה רושם הארה בעשיה בימי החול.

גם דע כי צריך שתכוין שה' פעמים נרמזו אותיות נ"ו בפסוק הזה והם אלקינו עלינו ידינו עלינו ידינו. ו ה' פעמים נ"ו ה' פעמים נ"ו שווה 280 הם בגי' מנצפ"ך שהם סוד ה' גבורות שבעשיה שהיא בחי' נוקבא. ותכוין למתקם ע"י האור הנמשך מן הבינה הנקראת 'נועם' כנזכר. ובברכת אבות דר"ה בתיבות "אלקינו ואלקי אבותינו כו'" נתבאר ענין זה היטב.

גם תכוין כי ג' מיני תוספת קדושת שבת הם:

• הא' הוא מה שבא מאליו מפאת קדושת השבת בעצמה וכנגדו אנו אומרים "ויהי נועם ד' אלקינו עלינו".
• וכנגד מה שתיקן האדם והרויח ע"י מעשיו באמצע ימי החול כדי להמשיך עליו תוספת קדות שבת בערב שבת אנו מתפללים שגם מבחי' זה ישאר ממנה איזה קדושה וזהו "מעשה ידינו כוננה עלינו".
• וכנגד מה שתיקן האדם והרויח באמצע השבוע ע"י מעשיו רק שעשה שום עון ונסתלק ממנו אנו מתפללים שגם מבחינה זו ישאר אלינו וזהו "ומעשה ידינו כוננהו", ר"ל שתהיה כונן ומתקן אל המעשה ידינו עצמו אשר נפגם ע"י העון, וזהו כוננהו, ר"ל להו בעצמו.

גם תכוין בפסוק הזה של ויהי נועם כו' אל ב' מיני זווגים הנעשים בימי החול והם זווג דאבא ואמא וזווג דזו"ן. וכונתינו עתה להמשיך לב' הזווגים הנזכר בחי' אור גדול ממה שנשאר ביום השבת כדי שבכחו יהיה להם מציאות זווג בימי החול. וכבר נתבאר כי ענין ויהי נועם הוא בחי' אור חוזר מתוספות קדושת שבת בסוד "ברח דודי ודמה לך לצבי". והנה מציאות השבת הוא סוד הבינה וזהו סוד ויהי נועם, פי' כי אנו ממשיכין הנועם ההיא של הבינה לב' זווגי החול הנזכר. וביאר מה ענין ב' זווגים אלו ואמר כי האחד הוא ומעשה ידינו כוננה עלינו -- פירוש, כיון שמה שנעשה בשבת מעצמו הוא נעשה בימי החול ע"י תפלותינו וזהו ומעשה ידינו כוננה עלינו, ר"ל שזה הזווג הנעשה בכח מעשה ידינו בימי החול כוננה עלינו ע"י נועם הזה. ולפי שזה הזווג הוא עליון דאבא ואמא לכן אמר "כוננה עלינו" כי אבא ואמא הם עלינו, כי ישראל הם בז"א שהוא למטה מאבא ואמא. וכנגד זווג התחתון דזו"ן אמר ומעשה ידינו כוננהו, כי גם זווג זה הנעשה על ידי מעשה ידינו גם הוא כוננהו, ר"ל כונן ו"ה, שהם זו"ן.

ענין מוצאי שבת היא בחי' אור החוזר אשר אנו מקבלים הארתו עתה. ובחינת אור החוזר מפאת תפילת שבת הוא ענין ויהי נועם כו' שהוא המשך אור הבינה הנקרא נע"ם. ולפי שהזווג הנעשה בחול אינו מעצמו (כנודע כי מה שנעשה מעצמו ביום שבת אנו עושים אותו על ידינו בתפלתינו בימי החול) -- ולכן אנו מתפללים בתחילת ימי החול ומעשה ידינו כוננה עלינו, שהוא זווג העליון הנעשה בימי החול ע"י שיכוננהו על ידינו. ולהיות אור החוזר הזה מבחי' אימא עלאה צ"ל פסוק זה מעומד כנ"ל. וכן לסיבה זו עצמה יש בנו כח להאיר עתה בעולם הבריאה קדושת ובא לציון גואל כנ"ל, משא"כ בשאר לילות החול. וכנגד אור החוזר מפאת סעודת שבת אנו עושים סעודה בכל ליל מוצאי שבת סעודה רביעית, והבן זה.

הנה נתבאר למעלה בענין ויהי נועם כי כונתינו היא להמשיך תוספת שבת אל ימי החול הבאים וזה מסוד אור החוזר מן הבינה הנקרא נועם, והוא סוד השבת כי הבינה היא שבת. גם בארנו לעיל כי המשך תוספת קדושה זו היא בג' חלקי נר"ן; כי הנשמה מתקיימת עד יום א', והרוח עד סוף יום ב', והנפש עד סוף יום ג'. וג' הימים האחרים (שהם ד' וה' וו') תכוין להמשיך לצורך השבת הבאה בסוד הג' חלקים שהם נר"ן. והנה ז"ש מ"ש בספרי זכור את יום השבת מצוה היא למנות בו ימי השבת לומר א' בשבת ב' בשבת כו', וכן כתב הרמב"ן בחידושיו על התורה. והענין הוא להורות כי כל ימי החול תלוים ונקשרים ונמשכים מיום השבת ומשם נמשכת להם הארתם. וזכור היטב ענין זה כי הוא מכלל רמ"ח מצות עשה למנות ימי החול על דרך זה: א' בשבת, ב' בשבת כו'.

הכנות לתוספת קדושת שבת

וכיון שנתבאר ענין הקדמה זו צריכין אנו להודיעך מה היא ההכנה שיכין האדם כדי שימשיך עליו תוספת הקדושה הנזכר בששת ימי החול.   

• הנה ביום א' בשבת כל עסקיך תהיה בבחינת מחשבה שתהיה פנויה ונקיה מכל ליכלוך, שעל ידי כן תתקיים בך באותו יום תוספת הנשמה. ואמנם סוד המחשבה הזו היא שבכל רגע היום ההוא יכוין בהויה דס"ג, ובשם אהי"ה אשר אהי"ה, ובשם אהי"ה יה"ו -- כי כל בחי' אלו הם בעולם הבריאה אשר משם הוא חלק הנשמה.
• וביום ב' בשבת תעסוק בדיבור בתורה, והכל לכוונת קבלת תוספת שבת בבחינת הרוח.
• וביום ג' בשבת תעסוק במצות מעשיות שהם כנגד חלק הנפש ובפרט במצות הנעשות ע"י הרגלים כמו הלויית המת וביקור חולים וכיוצא בזה.

וכן על דרך זה יעשה בג' ימים האחרונים; והם -- הד' במעשה, והה' בעסק התורה ע"י הדיבור, והו' במחשבה. אמנם כונת ימים אלו הם להכין לקבל תוספת שבת בבחי' נר"ן ביום ערב שבת קדש הבאה. וכל כונתיך ועסקיך יהיו אל פנייה זו לקבל תוספת שבת בבחי' נר"ן. ודבר זה תועלת גדול לקבל האדם תוספת קדושת שבת.

גם קבלתי כונה אחרת ממורי ז"ל בענין זה. והוא: כי כפי הנזכר נתבאר כי יום ב' וה' הם סוד עולם היצירה -- לכן תכוין בהם להעלות שם הנפש ברוח אשר ביצירה, ואז תעשה הכנה לקבל רוח ע"י שם מ"ב שביצירה (שהוא השם הנרמז בתפילת אנא בכח) -- לכן צריך שתקשור שם השולט באותו היום עם השם השולט ביום שבת. כיצד?

• הנה ביום ב' מושל שם קר"ע שט"ן, ותכוין לחבר עמו שם שקוצי"ת השולט ביום שבת. ותשלבם אות באות כזה קשר"ק עושצטינ"ת. ותכוין לקבל תוספת הרוח ביום שבת.
• וכן ביום ה' שהוא ג"כ הכנה לחלק הרוח תכוין לחבר ולשלב שם חק"ב טנ"ע השולט ביום ה' עם שם שקוצי"ת שביום שבת (כנזכר ביום ב') כזה חשק"ק בוטצניעת. וכונה זו תכוין בכל רגעי היום, ובפרט בעת שאתה קובע עסק תורתיך בב' הימים האלו.

ודע כי מה שכתבנו לעיל שהיא מצות עשה למנות "אחד בשבת" "שני בשבת" כו' -- הנה גם זה מועיל להכנת שבת.

בענין מה שינהג האדם עצמו לקבל תוספת שבת בכל ו' ימי השבוע.    כבר נתבאר כי ביום ב' וה' הוא לקבל תוספת הרוח ולכן יעסוק בתורה בשני ימים אלו כי ז"א נקרא תורה ובו סוד בחי' רוח כנודע. גם נתבאר אצלנו כי האדם בערב שבת בעת קבלת שבת מקבל תוספת נר"ן ובמוצאי שבת מסתלקים, אבל על ידי סעודת ליל מוצאי שבת חוזר האור להתפשט מאצילות לבריאה ומבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה. ועל ידי כן חוזרין תוספת נר"ן באדם ומתעכבים באדם שלשתם ביום א' מהשבוע, וליל ב' מסתלקת הנשמה ונשארים נפש ורוח, ובליל שלישי מסתלקת הרוח, ובליל ד' מסתלקת גם הנפש. ואחר כך צריך עוד לעשות תיקון מחדש ולקבל תוספת שלשתם בשלשה ימים הנשארים והם ד' וה' וו'.

וכל זה נעשה על ידי הכונה שתכוין בברכת המזון שבכל יום. כיצד? הנה ד' ברכות יש בברכת המזון כנגד ד' אותיות אדנות, וכל ברכה כנגד אות אחד מהן במילוי המלוי שלה. כיצד?

• בברכה ראשונה מתחילה ועד סוף יצייר נגד עיניו אל"ף למ"ד פ"א. ובהזכרת ההויה של ברוך אתה יי' כו' יכוין בהויה בניקוד אלקים (זולת ההויה עצמה של הברכה).
• ובברכה השניה יצייר נגד עיניו דל"ת למ"ד ת"ו. ואם הוא יום ראש חדש יצייר תי"ו במילוי יו"ד. ובהזכרת ה' יכוון עמו גם כן שם אלהי"ם כנ"ל.
• ובברכה הג' יצייר נגד עיניו נו"ן וא"ו נו"ן. ובהזכרת יי' יכוין בשם א"ל.

[ ואמנם בשם זה של א"ל הוא השינוי וההפרש שיש בימי השבוע, כי ביום א' יכוין כי א"ל זה הוא סוד אל שד"י במילואו העולה בגי' אל"ף, ושם זה הוא בבריאה. ויכוין שהוא יונק מן שם ייא"י דהויה דס"ג שגם הוא א"ל בגימטריה'. ועל ידי כן יעמיד עמו תוספת הנשמה. ביום ב' יכוין כי א"ל זה הוא א"ל יהו"ה שעולה גי' נ"ז עלמין והוא ביצירה כדי להעמיד הרוח. וביום ג' יכוין באל אדני שעולה בגימט' צ"ו עלמין והוא בעשיה כדי להעמיד הנפש. ובג' ימים האחרונים יכוין לזכות ולקבל ולא להעמיד. וגם יכוין בהם מלמטה למעלה. כי ביום ד' יכוין ב'אל אדנות' לזכות לקבל תוספת הנפש בערב שבת, וביום ה' ב'אל הויה' שיזכה לקבל תוספת רוח בערב שבת, וביום ו' ב'אל שדי' שיזכה לקבל תוספת נשמה ביום ההוא. ]

• ונחזור למעלה בכונה ברכת ד' של ברכת המזון, שיצייר יו"ד וא"ו דל"ת, ובהזכרת השם יכוין לחבר עמו שם צבאות.

האמנם בברכת המזון של שבת יכוין בד' הברכות כנגד ד' אותיות שם הויה במילוי מלויים על דרך הנזכר, כל ברכה באות אחד, ובד' ההזכרות יכוין בד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ויכוין לכלול העולמות.

גם דע כי הלילה של חול היא סוד העשיה, וששת ימי החול הם סוד היצירה, ויום השבת הוא סוד הבריאה. וזהו סוד "וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו". ונודע כי סוד הבריאה היא ב' שמות אהי"ה יה"ו. והענין הוא כי המלכות היא ז' וגם היא ד', מעילא לתתא ומתתא לעילא, לפי שהמלכות עומדת בסוד נקודה באחורי הת"ת. והנה אם נמנה מלמעלה תהיה ד' -- חסד גבורה ת"ת מלכות, ואם נמנה מלמטה תהיה ד' -- יסוד הוד נצח מלכות. ועל דרך זה ג"כ הם ו' ימי החול. כי אם תמנה מלמעלה למטה -- ד' וה' וו' ושבת -- יהיה ד'. ואם תמנה ממטה למעלה -- ג' ב' א' -- שבת יהיה ד'. וגם הוא ז'. באופן שלעולם המלכות והשבת הם ד' וז'. וזהו גם כן סוד ב' שמות הנזכר; כי הנה הם מאירים במלכות להעלותה למעלה. כיצד? הנה שלשה אותיות ראשונות אה"י הם חג"ת, וה' אחרונה היא מלכות, וג' אותיות יה"ו הם נה"י. ועל ידי ז' אלו שבבריאה מעלים את המלכות עד הבריאה ואח"ך הבריאה עצמה (שהיא סוד יום השבת) עולה באצילות.

כבר הודעתיך כי בכל ד' עולמות אבי"ע בחינת המלכות שבכל עולם מהם ירדה בעת המיעוט (לסיבת הקטרוג) למטה בהיכל ק"ק של עולם שלמטה ממנו, וכל זה היה לתועלת העולמות שיתקשרו יחד, סוף זה בראש זה, ויקבלו הארה זה מזה. ובזה תבין סוד יום השבת מה ענינו, כי אז ניתוספה קדושה בכל העולמות והיכל ק"ק שבבריאה עולה אל האצילות ונעשה בחינת אצילות גמור לסיבה הנזכר. ועל דרך זה בכל העולמות.

ויהי נעם - דרך אחר

ויהי נועם הנאמר במוצאי שבת -- כבר נתבאר ענינו אצלנו למעלה. ומצאתי בו דברים מחולפים. ואע"פ שנלע"ד שטעה השומע לא אחדל מלכתבם.   

• הנה ההוי"ה דע"ב דיודין עם אהי"ה דיודין הוא פנימיות של עולם האצילות. ואחוריים דאהי"ה-דיודין (שהם בגי' קדמ"ת) הם חיצוניות האצילות.
• והאחוריים הנזכר עם הויה דס"ג הם פנימיות של הבריאה. ואחוריים דהויה דס"ג (העולים קס"ו) הם אחוריים לבריאה.
• והאחוריים הנזכר עם הויה דמ"ה הם פנימיות היצירה. ואחוריים דמ"ה (העולים ק"ל) הם חיצוניות היצירה.
• ואחוריים הנזכר עם הויה דב"ן הם פנימיות העשיה. והאחוריים דהויה דב"ן (העולים קד"ם) הם חיצוניות העשיה.

גם כתוב כאן כי יכוין שב' תיבות ויהי נועם יש בהם ז' אותיות כנגד ז' מרגלאן (שהם אהי"ה יה"ו כדאיתא בספר הזהר בפר' יתרו ברעיא מהימנא). והנה הם בבריאה. ויכוין להמליכם על ז' ימי השבוע, כל אות בשם א' [נ"א ביום א' סכ"י]. ונעם הוא חסר ו'.

גם יהו"ה אלהינו הוא המילוי של ד' הויות עסמ"ב, כי ביום שבת האירו הד' הויות שלימות מן אצילות אל הבריאה ועתה במוצאי שבת אנו לוקחים המלויים שלהם בלבד שיאירו מן הבריאה אל היצירה.

גם מלת "ומעשה" רומז אל העשיה, כי כן הבנ' ומעש' הוא לשון עשיה.

גם כוננה בגי' ק"ל שהוא אחורי' דהויה דמ"ה שהם חיצוניות היצירה ופנימיות העשיה. ונודע כי אחוריים פשוטים ומילויים דהויה דמ"ה (שהם ע"ב ק"ל) הם מוחין אל הנוקבא שסודו עשיה. גם "ומעשה" הב' נחלק לשתים והם עש"ו מ"ה. והנה עשו הוא אחוריים דהויה דיודין -- והם קפ"ד, ועם עשר אותיות הם צדק. ואחוריים דהויה דס"ג וגם הו' בתים הראשוני' זולת ההויה לבד שעולים קע"ב. והם בגי' ב' פעמים אלהים ב' פעמים אלהים שווה 172. גם תוסיף עשר אותיות שבב' 'אלהים' -- הם קפ"ב. והנה קצ"ד וקפ"ב הם עש"ו והם אחורי או"א.

גם בידינו כוננהו תכוין בט' פעמים י"ד שיש בג' פעמים מ"ב אשר (בג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה) העולים בגי' כונ"ן מן 'כוננהו'. גם ה' פעמים תמצא אותיות נ"ו בפסוק זה והם בגי' ה' גבורות מנצפ"ך, ותכוין למתקם ע"י שם אל הנרמז במלת ויהי ומקורו הוא נעם -- אהיה דיודין -- שהוא קס"א כנז"ל ב' שמות א"ל שנרמזו בפ' זה כמבואר אצלנו שהם א"ל מן תיבת ויהי נועם. גם נעם בגי' אהיה דיודין ובו שם ייא"י העולה א"ל.

הכנה בליל ו' בק"ש שעל המיטה

ענין ליל ו' כבר ביארנו שיכוין האדם בכל ו' ימי החול לקבל תוספת השבת, ואמנם יום ו' הוא יותר נכון ומזומן מכל שאר ימים בסוד "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" -- רמז בזה כי ביום הששי מכין לשבת לפי שיום ו' הוא כנגד היסוד המכין לצורך המלכות שהוא שבת אספקלריא דלית לה מגרמה אלא מה דיהיב לה יסוד. לכן צריך שתכוין להכין הכנה זו מערב שבת כדי שיבא יום השבת וימצאהו מוכן, ואותה קבלת שבת תהיה על נכון וכראוי.

והנה יש הכנה אחד שצריך שתקדים אותה מן הלילה של ליל ו' והיא ענין כוונה אחד שראוי שתכוין בה במחשבה בלבד בלילה בעת סדר קריאת שמע של ליל ו' שעל המיטה, ותכוין בה אחר שאמרת כל סדר השכיבה קודם פסוק בידך אפקיד רוחי כו' -- אז תכוין לזו הכוונה.

• תחילה תכוין להעלות ג"ר דעשיה ביצירה, ואח"כ להעלות ז' אחרונות (והוא ע"י הכוונה שנבאר לקמן בענין קבלת שבת במזמור הבו לה' בני אלים כי הג' ראשונות עולים ע"י

ג' פעמים הבו ג' פעמים הבו שווה 39 וז' תחתונות על ידי ז' קולות).

• ואחר כך תעלה היצירה בבריאה ג' ראשונות על ידי

ג' פעמים באי ג' פעמים באי שווה 39 כלה, וז' תחתונות ע"י אותיות אהי"ה יה"ו (כמבואר שם ג"כ).

• ואח"ך תעלה הבריאה באצילות ע"י כוונת פסוק ט'וב ל'הודות לה' שהוא ר"ת ט"ל (כמבואר שם). והרי זו כוונה אחת.

עוד תכוין כונה שניה אח"כ והיא זאת.

• כי בתחילה תכוין בהויה-דע"ב-דיודין-שבאצילות, ותכוין שבכל אות ואות מהם יש דגש ורפה.
• אח"ך תכוין בהויה דס"ג דבריאה ותכוין שכל אות ואות נקודה בשוא געיא (וסימנך ש"ג -- ר"ל שוא געיא).
• אח"ך תכוין בהויה דמ"ה שביצירה ותכוין שכל אות ואות נקודה שורק ו' (כנודע כי סוד אות ו' הוא ביצירה שהוא כנגד הת"ת).
• אח"ך תכוין בהויה-דב"ן-דההין-שבעשיה ותכוין כי כל אות מהם מנוקדת בשוא קמץ.

והנה ב' הכוונות אלו הם הב' כוונות שביארנו בקבלת שבת עצמה, וכפי סדר ההוא עצמו צריך שתכוין עתה. אבל החילוק הוא כי עתה אין צורך להזכיר בפה שום דבר רק בכונה בלב דוקא. גם אין צריך לכוין באותם המזמורים והפסוקים רק תכוין באותם השמות לבדם אשר על ידיהם תעלה עתה הד' עולמות אבי"ע כנזכר.

גם דע במה שנתבאר לעיל בענין עלית ז' תחתונות דעשיה על ידי ז' קולות ועל ידי ז' שמות של מ"ב, וצריך שתכוין כי כל אות ואות מהם נחלקת לכמה מיני הארות כיצד תכוין.

• כי אות א' דאבגית"ץ ציורה יו"י כזה: א'
• ואות ב' ציורה ג' ווין כזה: ב'
• ואות ג' ציורה ג' ווין ג'
• ואות ת' ציורה ת' (דלת נון)
• ואות ץ' ציורה י"ן

ועל דרך זה תצייר כל שאר אותיות שם בן מ"ב, ואח"ך תאמר פסוק בידך אפקיד רוחי כו' ותישן.

ענין לימוד המקרא בליל ו' נתבאר גבי ענין לימוד סדר המקרא שבכל יום ויום ועי"ש בשער המצות בפר' ואתחנן במצות ת"ת דף ט"ל ע"א ענין יום הו' בעצמו.

כבר ביארנו ענין מה שאמר הכתוב "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו" כי יום הששי הוא מכין ליום השבת כנ"ל. והנה כמה מיני הכנות יש בערב שבת לצורך השבת; אם במחשבה ואם בדבור ואם במעשה. וג' בחי' אלו יתבארו בהמשך דברינו בע"ה.

• ענין המחשבה כבר נתבאר למעלה בענין סדר הכונות שיכוין בו' ימי החול, ועיי"ש איך יום ששי תלוי במחשבה באותם השמות וזה לצורך הנשמה. וגם יתבארו דברים אחרים למטה בעזרת השם יתברך.

• ואם במעשה -- דע כי צריך האדם ליזהר לקנות כל צרכי שבת ביום ששי לסיבה הנזכר ולא ביום ה', וכמו שמצינו חכמי ישראל, שרבא מלח דג שיבוטא, ר"ן מכתף ועייל כו' (קידושין מא, א). ובכל מה שיקנה יזכיר ויאמר "לכבוד השבת". והרי זה ענין מעשה.

גם תזהר בתי' הנרות של שבת, אמנם הדלקת הנר היא מצוה על האשה בעלת הבית כנודע, וגם זה הוא ענין מעשה.

• ואם בענין הדיבור והלימוד בתורה -- כבר ביארנו בסדר המקרא שנוהג בכל יום ויום שצריך לקרות בכל הששי כ"ו פסוקים מפרשת השבוע באותה הכוונה שנתבאר שם בשער ה' שער המצות, ועיי"ש. גם ביום ששי עצמו צריך לקרות כל הפרשה כולה במקרא ותרגום באותה הכונה שנתבאר שם.

ועוד יש כמה מיני דברים -- אם ענין הטבילה, ואם ענין רחיצת פניו ידיו ורגליו במים חמין, וענין קבלת שבת בתפילת המנחה ביום ששי ואח"ך קבל' שבת בשדה. וכאלה רבות. וכולם הם מכלל הכנת שבת, וזה החלי בע"ה.

ובתחילה נבאר ענין א' שאמר לי מורי ז"ל שקבל מאדם אחד גדול שאמר לו שקבלה היתה בידו מרבותיו שכל מי שנקבר בערב שבת אחר שעה ה' מן היום שאין לו חבוט הקבר לפי שמן שעה החמישית מתחיל תוספת קדושת שבת ויש לו דין כאילו נקבר ביום שבת עצמו. ואמר לי כי זהו סוד ה' יתירה של "יום הששי"; כי בכל הימים לא נזכר בהם ה' כמו ביום ראשון ולא אמר "האחד", וכן יום ב' כו', אבל כאן נאמר "הששי", לרמוז כי בה' שעות מיום ו' תיכף סמך אליו "ויכולו השמים והארץ כו'" ותיכף נחשב כאילו הוא יום שבת. ולכך סמך הו' -- ויכולו כו'. ומורי ז"ל הודה לדבריו והסכים אליהם.

מנהגי מורי ז"ל תיכף בסיימו תפלת שחרית דיום ו' היה הולך לבית הכנסת או לבית מדרשו; אם היה שם ס"ת כשר היה מוציאו וקורא בו הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום והוא היה קורא המקרא מתוך הס"ת והיה לו תלמיד א' שהיה קורא לו התרגום מתוך ספר התרגום והוא אומר אחריו. וכן היה עושה בכל פסוק ופסוק עד שמשלים הפרשה. ולא היה עושה כמו שיש מתייהרים לקרוא כל הפרשה כולה מקרא פעם אחד ולשנותה מקרא פעם שנית, אח"כ קורים כולה יחד תרגום פעם שלישית. אבל כל פסוק ופסוק בפ"ע היה קורא שנים מקרא ואחד תרגום. והיה דוחק עצמו לקרותה ביום ו' והיה אומר כי זהו סוד והיה ביום הו' והכינו את אשר יביאו, זולת אם אירע לו שום אונם גדול מאד שאז היה קורא הפרשה שמו"ת שנים מקרא ואחד תרגום אחר סיום תפלת שחרית דיום שבת קודם סעודת שחרית כמו שצוה רבינו הקדוש לבנו. ולא כמו אותם הקורים אותה באמצע תפלת שחרית דשבת.

ואחר קריאת הפרשה היה טובל הטבילה של ערב שבת הנזכר בספר הזהר פר' תרומה ד' קל"ו ע"ב (ח"ב קלו, ב) דרב המנונא סבא ע"ה הוה סליק מנהרא בכל ערב שבת כו'. והיה אומר מורי ז"ל כי כיון שכבר קרא הפרשה כבר יש באדם כח לקבל תוספת קדושת השבת, ולכן לא היה טובל קודם שיקרא הפרשה זולתי דרך מקרה. ואף גם מקרה זה לא היה טובל רק אחר שהתחיל שעה ה' מיום ו' כמו שביארנו לעיל על ה' יתירה ד"יום הששי". והיה אומר מורי ז"ל כי תוספת שבת היה ניכר ומתגלה במצח האדם תיכף אחר הטבילה הנזכר אבל עיקר הגילוי לא היה רק אחר חצי היום. ודוקא אם טבל כבר והסיר ממנו קליפין דחול ע"י כוונתו (כנודע שקליפין דחול הם הם בגדי חול של נפש האדם). ואפשר שכל מה שיהיה קרוב לליל שבת יתגלה יותר תוספת שבת.

ענין כוונת הטבילה

כונה א'

כונת הטבילה של ערב שבת.    הנה אחר שנכנסת תוך מי הים או הנהר או המקוה, קודם שתטבול,

• תכוין כי המקוה הוא סוד שם אהי"ה דההין העולה בגי' קנ"א כמנין מקוה; כי שם מתקבצים כל שמות אהי"ה היותר עליונים ממנו כמו שיתבאר.
• ואח"כ תכוין להמשיך במקוה הזה את הנחל העליון והוא ד' הויות (עסמ"ב) וג' אהיה (דיודין ודאלפין ודההין). כי כאשר הם פשוטים יש אות יוד אחד בכל שם מהם ונמצא שהם ז' יודין בז' השמות האלו. וכבר ידעת כי ז' שמות אלו הם סוד שבעה שמות של שבת בסוד שבעה אותיות של אהי"ה יה"ו הנזכר ברעיא מהימנא בפר' יתרו, וצריך לכוין כי בפשוטים יש בהם שבעה יודין פשוטים אבל תכוין ג"כ במלוייהם ותוסיף עליהם שם י"ה, כי הוא סוד השבת -- והרי הם ח' יודין שהם בגי' נ"ל מנח"ל. ועם כללות הח' יודין עצמם -- הרי נח"ל.
• ואח"כ תכוין לכלול כללות היודין בעצמם ובכללותם כנזכר והם ב' כללים. ותצרפם עם נח"ל ויהיה בגי' מי"ם. והרי נמשכו המים לתוך המקוה.
• אח"כ תכוין שכל זה יהיה לכבוד שבת. והוא כי הלא בח' שמות הנ"ל (שהם ד' הויות וג' אהיה ושם י"ה) יש בהם ל' אותיות וזהו ל' של לכבוד. וכשתוסיף ב' כוללים (שהם כללות הז' שמות וכללות שם י"ה) יעלו במספר כבוד. ומספר כל ח' השמות הנ"ל עצמן הם בגי' שבת.
• וכשתעלה מן המים תאמר "אם תשיב משבת רגליך"

כונה ב'

כונה אחרת.    דע כי צריך האדם לטבול ב' טבילות, זו אחר זו. והא' היא להפשיט בגדי החול של הנפש והב' היא לכבוד שבת לקבל התוספת. ובא' תכוין לשם אהי"ה דמלוי יודין (שהוא בגי' מקו"ה), ובב' תכוין לב' שמות אהי"ה יה"ו (הנזכר ברעיא מהימנא בפק' יתרו) ולז' שמות היוצאים מז' אותיותיהם שהם אלו: יהו"ה. יהו"ה בנקו"ד אלקים. מצפץ. י"ה אדני. אל. מצפץ. אלהים -- כי כל אלו השמות הם סוד קדושת השבת. ותכוין כי באלו השמות יש ה' יודין -- הרי חמשים. וב' השמות של אהי"ה יה"ו העיקרי' הם בגי' מ"ב -- הרי הכל בגי' במים. ובהעלותך מהטבילה השני תכוין אל ד' הויות (עסמ"ב) ולג' אהי"ה (דיודין דההין ודאלפין) כי כולם בגי' תרפ"ז. ותוסיף עליהם שם י"ה -- והרי הכל בגי' שבת; כי סוד שבת הוא עלית זו"ן באבא ואמא ואז הם סוד שם י"ה. וכשתעלה מהטבילה אל תנגב עצמך במטפחת כי מימי שבת צריך הגוף שישאב אותם.

כונה ג'

כונה ג', יכוין כי המקוה בעצמו (שהוא הכלי) הוא אהי"ה דההי"ן (שהוא בגי' מקו"ה), וז"ס כלי ומלבוש אל שמות ההויה שבתוכו שהם בחי' המים והם סוד ד' הויות עסמ"ב ובהם ט' יודין כמנין מים. ולפי שד' הויות אלו( שהם סוד המים) -- שרשם היא הויה האחד של ע"ב (שהיא בחכמה וכתיב כולם בחכמה עשית, וגם כי עיקר המים הם במידת החסד שעולה בגי' ע"ב) -- ולכן היו המים שבמקוה מ' סאה כנגד הד' יודין של הויה דע"ב כי היא העיקרית.

גם צריך שיטבול ויכוין להסיר ולהפשיט מעליו הרוח שהיה שורה עליו בימי החול וישרה עליו עתה רוח מן הבריאה וזה על ידי אהי"ה דההי"ן שהוא בגי' מקו"ה.

גם יכוין אל ב' שמות אהי"ה יה"ו שסודם בעולם הבריאה אשר מהם יוצאים ז' מרגלאן שהם ז' שמות אחרים הנזכר בפר' יתרו בספר הזהר ברעיא מהימנא. וכבר ביארנו למעלה. והם עולים בגי' תתמ"ט. ועם קנ"א של המקוה דאהיה דההי"ן -- הרי הכל אלף. והם סוד אלף עלמין של אורות היוצאים מן הבינה ומאירים למטה. ויכוין לקבל גם הוא הארה מהם.

גם ראוי לאדם לטעום כל התבשילין שמבשל בערב שבת לכבוד השבת כי הוא דוגמת האדם המכין סעודה למלך וטועם התבשילין, אם הם טובים, ואם חסרין איזה תבלין כדי שיתקנם או כדי שיבשל תבשילים אחרים. וכ"ז הוראה שמקבל האורח בסבר פנים יפות. וזהו סוד "טועמיה חיים זכו" שתקנו בתפילת מוסף דשבת המתחיל "תכנת שבת רצית קרבנותי' כו'", כי כל הטועם התבשילין של שבת מערב שבת זוכה לחיים עליונים.

מתוך: שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש ג (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי שבת · דרוש ג · >>

דרוש א - ענין קבלת שבת

ענין קבלת שבת בתפלת המנחה דערב שבת.    דע כי ענין זה הוא דבר גדול להמשיך קדושת שבת מעת תפלת המנחה דערב שבת. ודע כי מעת תפלת המנחה דערב שבת מתחילים העולמות לעלות ולהכלל זה בזה, רק שיש כמה מיני בחינות של כללות העולמות, ובהם מדריגות רבות. אבל עתה הענין הוא כי מעתה מתחילים העולמות לעלות ולהכלל זב"ז.

והנלע"ד בזה הוא כי הנה אמר לי מורי ז"ל כי בקבלת שבת בשדה -- אז נכוין שכבר נכנסו תלת פרקין תתאין דאות ל' דצלם דאבא ואמא. ונלע"ד כי עתה נכנסים של אימא ואז בקבלת שבת בשדה נכנסים של אבא. כנלע"ד.

וזה סדר הכונה.    הנה קודם שתאמר פסוק "אדני שפתי תפתח" דתפלת מנחה דערב שבת --

• תכוין ותחשוב להעלות במחשבתך כל חלק הנפשות שהם בעולם העשיה ע"י שם יוד הה וו הה (הנקרא הוי"ה-דב"ן-דמלוי-ההין), ולהעלותם עד היצירה. וזהו סוד תוספת שבת דנפש; כי העשיה נכללת ביצירה ונתוסף בה קדושה.
• ואחר כך להעלות היצירה עם כל חלקי הרוחין שבה אל עולם הבריאה, וזה על ידי הויה דמ"ה דאלפין. וזהו תוספת רוח.
• ואחר כך להעלות הבריאה וכל חלקי הנשמות שבה אל עולם האצילות, וזה על ידי הויה דס"ג. וזהו תוספת נשמה.
• ואחר כך תכוין לחבר כולם עם בחי' נשמה-לנשמה (שהוא נפש דמלכות דאצילות) ע"י שם הויה דע"ב דיודין אשר שם. [ והאמת הוא כי גם באצילות עצמו יש רוח דאצילות ונשמה דאצילות ונשמה לנשמה כו' אבל הלואי שבדורינו זה יהיה מי שיוכל לזכות לנפש דאצילות.] והרי בכח הכונה והמחשבה הזו קבלו כל החלקים תוס' קדושה.

ואחר כך תתחיל העמידה.

• ותכוין בכריעה הא' (אשר בתיבת 'ברוך' כנודע) להוריד עליך כח הנשמות ההם אשר הם נפש דאצילות, וזה ע"י הויה דע"ב דיודין. ובתיבת יהו"ה שהיא הזקיפה הראשונה -- תזקוף ותכוין כי ע"י אלו הנשמות אתה מעלה את המלכות למעלה בסוד מ"ן, ותכוין ותזקוף את המלכות על ידי הויה דע"ב דיודין כנזכר.
• ואחר כך בכריעה ב' דמגן אברהם תכוין להוריד עליך בחי' הנשמה מן הבריאה על ידי הויה דס"ג כנ"ל, ואחר כך תזקוף על דרך הנ"ל.
• ובכריעה ג' דמודים תכוין להוריד ולהמשיך עליך הרוח מן היצירה על ידי הויה דמ"ה כנ"ל, ותכוין בשם ההויה הנ"ל ב-"מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלקינו כו'". ובזקיפה תכוין אל הנ"ל.
• ובכריעה רביעית בהטוב שמך כו' -- תכוין להמשיך עליך הנפש מן העשיה על ידי הויה דב"ן דההין כנ"ל, ואחר כך תזקוף כנ"ל.
• ובאומרך "המברך את עמו ישראל בשלום אמן" -- תכוין לחבר יחד כולם בחבור אחד.

עוד קבלתי כונה זו ממורי ז"ל פעם אחרת ויש בה איזה תוספת.    הנה קודם שתתחיל אדני שפתי תפתח כו' תכוין במחשבתך לעלות ולכלול הויה-דב"ן-דההי"ן-שבעשיה עם היצירה (עם הויה-דמ"ה-דאלפין אשר שם). וכן היצירה בבריאה ע"י הויית מילוי ס"ג. וכן הבריאה באצילות ע"י הויה דע"ב דיודין. ותכוין ד' הויות אלו בד' אותיות ההויה, ובכל עולם מארבע עולמות אלו תכוין להעלות חלקי האלהות שבהם ע"י מ"ן של הנשמות. כיצד? הרי בעשיה תכוין ששם חלקי הנפשות, תכוין לכלול נפשך בהם. וביצירה הרוחין ותכוין שתכלול רוחך בהם. ובבריאה הנשמות ותכלול נשמתך בהם. ובאצילות נשמתא לנשמתא -- והיא נפש דאצילות, ותכלול חלקך אשר לך שם עמהם.

ואחר כך תתחיל להתפלל תפלת י"ח.    ובכריעה א' ובזקיפה ההיא תכוין אל מה שנתבאר בברכת אבות דתפילת שחרית דחול בענין ד' כריעות וארבע זקיפות, ואין רצוני להאריך בהם כאן אלא אבארם בקיצור.

• הנה ארבע כריעות הם: הראשון אהיה דמילוי יודין, והשני היא במילוי יודין, והג' אהיה במילוי אלפין, והרביעי אהיה במילוי ההין.
• והד' זקיפות הם: הראשון הויה דע"ב, והשני הויה דס"ג, והג' הויה דמ"ה, והרביעי הויה דב"ן.

• ובכריעה ראשון תכוין לקבל מן המאציל שפע עליון אל עולם האצילות כדי שיהיה בו כח להעלות ולכלול עמו את עולם הבריאה. אז בזקיפה ההיא תכוין לזקוף ולהעלות את עולם האצילות למעלה ע"י הויה דע"ב.
• והכריעה הב' תכוין להוריד ב' מיני שפע אל עולם הבריאה -- הא' הוא כדי שיוכל לעלות ולכלול עמו את עולם היצירה, והשני הוא כדי שיוכל הוא עצמו לעלות ולהכלל בעולם האצילות. ואז בזקיפה ההיא תכוין לזקוף ולהעלות את עולם הבריאה ע"י הויה דס"ג כנ"ל.
• וכעד"ז תכוין בכריעה וזקיפה הג' בעולם היצירה,
• וכעד"ז תכוין בכריעה וזקיפה הרביעי בעולם העשיה, אלא שבעשיה אין צורך רק להוריד שפע אחד בלבד והוא לשתוכל העשיה להעלות ולהכלל באצילות, כי הרי אין עולם אחר למטה ממנו.
• ובחתימת ברכת שים שלום ב"ברוך אתה השם המברך את עמו ישראל בשלום אמן" -- תכוין בזו ההויה זו הכונה, כי היו"ד היא באצילות והה"א בבריאה והוא"ו ביצירה והה"א בעשיה, ואז תכוין לכלול אותם כולם זה בזה ממטה למעלה פעם אחת; מן אות ה' אחרונה עד אות יוד. ותכוין כי אז יורד ג"כ תוספת נשמה לנשמה ותוספת הנשמה ותוספת הרוח ותוספת הנפש.

ונמצא כי תחילה אנו מעלים אותם לקבל תוספת (כי סוד העליה והכללות הוא עצמו תוספת הקדושה), ואח"ך תכוין להורידם עליך, ואחר כך תכוין להעלותם. והזהר שלא תכוין במחשבתך בד' הכריעות וד' הזקיפות להוריד בחי' הנשמות או להעלותם אלא בענין בהעולמות עצמן כנ"ל. ואחר כך בברכת ברוך א"י המברך את עמו ישראל בשלום אמן -- אז בהויה הזה הוא שתכוין בד' אותיותיה בבחי' הנשמות כנזכר, וזכור זה.

תפלת מנחה של ערב שבת

ענין התפלת מנחה של ערב שבת. הנה בתפלה הזו המלכות עולה למקומה כמו שהיתה קודם הקטרוג של הירח ולכן יכוין כוונות אלו שנבאר.

הנה נודע כי ההויה דע"ב היא החיות של עולם האצילות (בסוד כולם בחכמה עשית), והויה דס"ג היא החיות של עולם הבריאה כי אימא מקננא בכורסיא לפי שהיא נקרא 'קו ירוק המקיף כל העולם'. וביאורו הוא כמו שאימא נכנסים הנה"י שלה תוך ז"א בסוד המוחין בבחינת אור פנימי בתוך ז"א -- כך היא נעשית ג"כ בחינת מקיף, כי יוצא קו אחד ממנה ומקיף לכל עולם האצילות ונעשית מסך מבדיל בין אצילות לבריאה. וכן על דרך זה נעשית הת"ת ביצירה. ולכן הויה דמ"ה חיות אל היצירה. וכן מלכות מקננא באופן, ולכן ההויה דב"ן היא חיות אל העשיה.

ולכן בד' זקיפות שבתפלת המנחה של ערב שבת יכוין אל הד' הויות הנזכר כמבואר אצלינו עיי"ש. ובזקיפה הא' -- שהוא בהויה דע"ב שבאבא -- תכוין להאיר משם אל כל עולם האצילות כדי שיכינו שם מקום לקבל שם את עולם הבריאה כאשר יעלה שם אחר כך למעלה באצילות כנודע. ועל דרך זה תכוין בשאר הזקיפות כל אחד כפי מקומו.

ומצאתי בקונטרם אדם אחד כי בזקיפה הראשונה (שהיא הויה דע"ב) יכוין להביא הארה מן אצילות אל הבריאה, ובזקיפה ב' (שהיא של ס"ג) ימשיך מן בריאה ליצירה, ובזקיפה ג' (שהיא של מ"ה) ימשיך הארה מן יצירה אל עשיה ובזקיפה ד' (שהיא של ב"ן) -- לא מצאתי יותר. ובברכת שים שלום בד' אותיות של שם יכוין לקשר העולמות ממטה למעלה והכונה להעלות נפשו ורוחו ונשמתו למעלה.

אחר תפלת המנחה היה מקיים מורי ז"ל מצות העירוב כמו שיתבאר בע"ה.

הכנות ערב שבת

ענין העירוב היה נזהר מורי ז"ל לקיים מצוה זו בכל ערב שבת שלא כאותם הנוהגים לעשותה משנה לשנה וכיוצא בזה. והיה מערב בכל ערב שבת שני מיני ערובין -- עירובי חצרות על לחם אחד, ושיתופי מבואות על לחם שני. ובסעודת ליל שבת היה אומר "המוציא" בפת של שיתופי מבואות, ובסעודת שחרית של שבת היה אומר "המוציא" בפת של עירובי חצירות.

ואמנם בענין סדר העירוב, בתחילה היה מברך על הפת ברכת העירוב ואומר בדין ערובא יהא שרי לן כולי, ואחר כך היה מזכה הלחם ההוא לבני החצר על ידי אדם אחד גדול, כי תחילה צריך שיערב לעצמו ואחר כך יזכה לאחרים.     והנה ראיתי למורי ז"ל שבשחרית יום שבת היה מוליך עמו הטלית והחומש מביתו לבהכ"נ וגם היה מוליכו לבית הטבילה אשר מחוץ לעיר צפת ת"ו, אותה הנודעת, ולא היה מקפיד וחושש לחקור בענין העירוב שנעשה בשיתוף כל מבואות צפת ת"ו או אשר נעשה לבית הטבילה אם היו נעשין כהלכתן או לאו.

אחר כך היה חותך וקוצץ צפורניו לכבוד שבת מידיו ומרגליו. והיה קוצצן כסדרן, ולא היה חושש ולא מקפיד אל אותו הסדר הנזכר בספר אבודרהם בענין קציצת הצפרנים.

אחר כך היו מביאים לפניו עריבת מים חמין. ורוחץ בהם תחילה פניו ואחר כך ידיו. והיה מנגב אותם במטפחת. ואחר כך רוחץ רגליו במים חמין הנזכר ומנגב אותם. וטעם רחיצה זו היא מה שרמזו בספר הזהר בפר' ויקהל דף ר"ג ע"א (ח"ב רג, א) בענין מה שנעשה בכל יום ששי, כי מתקבצים אותם שבעים כוכבים כו', ואחר כך נעשים כעין מדורה אחד של אש, ורוצים להתקרב ולהתאחז לקבל שפע מעולם האצילות. וכדין אתער חד שלהובא דאשא כו' . והענין הוא כי אותה המדורה של אש היא סוד אותה קליפת הדקה הנקראת 'קליפת נוגה' שהיא הקליפה היותר קרובה אל הקדושה. והקליפה בראותה כי השפע של יום השבת שעבר לקחוהו ו' ימי החול בששת ימי המעשה, ועתה שהוא ערב שבת היא יודעת שתחזור הקדושה להתעלות כדי להזדווג שם למעלה ולקבל שפע כדי לחזור ולהשפיע פעם אחרת שפע בעולמות התחתונות -- ואז גם הקליפה היא עולה כדי לשאול גם כן פרנסתה, כי כיון שכבר גמרו כל ששת ימי החול לקחת חלקם הנה הגיע זמנה גם כן לקחת אחריהם גם היא חלקה כהם. וזו היא הסיבה שבכל יומא שתיתאה סלקא הקליפה לעילא.

ואמנם כדי שלא תערבב שמחה העליונה ויבטל הככלות(?) של העולמות ותוספת קדושתם העליונה -- לכך נמשך מן הגבורות העליונות כח אחד הנקרא 'שלהובא דאשא' ומוריד את הקליפה ההיא (אשר היא בחי' ההוא כוכבא דאתעביד כעין חד מדורא דאשא) למטה עד התהום. והנה ששת ימי החול הנה הם סוד ו' קצוות הנקרא חג"ת נה"י. ואמנם המלכות היא דבוקה עם היסוד. ונמצא כי הרגלים -- שהם נצח והוד -- הנה הם מתפשטים למטה ממדת המלכות, והקליפה מקומה הוא למטה מן נה"י, ובראותה שנשלמו ששת ימי החול וכבר נשלמו בחי' הירכים לינק -- אז רוצה היא לעלות כי בא זמנה לקחת גם היא חלקה. וזהו סוד ענין קציצת הצפרנים בערב שבת ולרחוץ אחר כך הרגלים במים חמין -- להורות על ההוא שלהובא דאשא הנמשלת במים החמין, כי היא המגרשת והדוחה את הקליפה ואת הזוהמא מן הרגלים העליונים ומורידין אותם בתהום.

ואמנם צריך לכוין כי כל זה הוא בעולם העשיה באדם דעשיה, כי שם התדבקות ואחיזת הקליפות. ולכן צריך לרחוץ גם את הפנים והידים כי כל מקומוות אלו הם מקום אחיזת הקליפה בקדושה דאדם דעשיה. ולכן בתחילה צריך לרחוץ הפנים העליונים ונדחין משם, ואחר כך רוחצין הידים ונדחין משם ג"כ, ואחר כך רוחצים הרגלים שהם למטה ואז נגמרו להפריד ולהסתלק לגמרי משם.

והנה נתבאר כי המים חמין הם בסוד שלהובא דאשא הנזכר בזוהר המגרשת את הקליפה, ולכן צריך שבשעת רחיצתך במים החמין תכוין בסוד כוונת שלהבת י"ה; ר"ל כי זו השלהבת יוצאת משם י"ה כדי לגרש ולהפיל הקליפה למטה. ונבאר איך זו השלהבת נמשכת משם י"ה.   

• הנה שם י"ה יש בו ג' מיני מלויים -- ביודין ובאלפין ובההין -- כזה: יוד הי, יוד הא, יוד הה. ושלשתם יחד הם בגי' אמן כמנין יאהדונה"י.
• אחר כך תכה ב' אותיותיו זו בזו בכל שלשה המלויים כזה:

יוד פעמים ה"י יוד פעמים ה"י שווה 300 הם בגי' שלש מאות; יוד פעמים ה"ה יוד פעמים ה"ה שווה 200 הם בגי' מאתים; יוד פעמים ה"א יוד פעמים ה"א שווה 120 הם בגי' ק"ך. ושלשתם יחד הם בגי' כת"ר.

והענין הוא כי שלשה י"ה הם שלשה מוחין, והם למעלה בבחינת הכתר של הנקבה (כי כל בחינת מוחין שלה הם משם י"ה כנודע אצלנו). ואם נצרף כתר עם אמן -- הרי הכל בגי' אשת"י, כי אז נקרא 'אשתו'.

• אחר כך תקח שלשה מילויים בלבד כזה יה"א, גם תקח שני אותיות מילוי אות יו"ד, והם ו"ד -- והרי הכל ודיה"א והם בגי' כ"ו. [ ולפי שהשלשה יודין אין במלוייהם שינוי -- לכן די לנו אם נקח מילוי אחד לבדו. אבל באות הה"א יש ג' שינויים במילואה ולכן אנו לוקחין שלשה שהם יה"א. ]

והנה אם תחבר תשי"א (שהוא אשת"י) עם כ"ו יהיה הכל בגי' שלהבת. והרי נתבאר איך משם י"ה יוצאת זו השלהבת, והוא בסוד ב' מוחין של אבא ואמא המתפשטים תוך נצח והוד כנודע. ותכוין להמשיך משם השלהבת הזו כדי לגרש הקליפות.

גם דע כי אותיות שלהבת הם אותיות שבת לה' שהוא סוד עלית שבת -- ש' בת -- שהיא המלכות העולה בנה"י (שהם סוד ש' בג' קוים שבה) או כשעולה אל חג"ת (שגם הם סוד ש'). וזהו 'שלהבת י"ה', כי ענין השבת קדושתו נמשכת מן שם י"ה (שהוא אבא ואמא כנודע), כי השבת נאמר בו "כי קדש היא" לפי שעולין זו"ן עד אבא ואמא ממש הנקראים י"ה וזו העליה היא הגורמת לאותה השלהבת שתרד ותגרש את הקליפה. כי אם הנחש היה כרוך על עקבו לא היתה הקדושה יכולה לעלות.

עוד צריך לכוין בענין רחיצת פי"ו במים חמין בערב שבת, והטעם הוא כי השכינה בימי החול רגליה יורדות מות ועתה רוחצת רגליה מאותו הטינופת שנדבק שם ועולים רגליה שהם הנה"י שבה במקום החג"ת, ועל דרך זה נעשה בכל העולמות בסוד "רחצתי את רגלי איככה אטנפם" -- אם אחזור להורידה במקום הקליפות.

אחר כך צריך ללבוש בגדי שבת. ודע כי מורי ז"ל הזהרני בענין זה שנאמר ונלע"ד שגם לכל בנ"א הוא צריך לעשות כן, והוא שיזהר ששום מין מלבוש וכיוצא בו מכל מה שלבש האדם בימי החול אין ראוי ללובשו ביום שבת, ואפילו החלוק של שבת אין ראוי ללבשו בימי החול כלל.

גם הזהירני שבעת שאלביש החלוק של שבת בערב שבת שאכוין בשם קדוש זהריא"ל, וזהו השם של החלוק של השי"ת (כנזכר בספר פירקי היכלות דר' ישמעאל). וכונה זו מועילה מאד אל האדם כדי שימשיך את הקדושה אליו.

גם צריך האדם ללבוש בגדי לבן ולא של צבעים אחרים. וקבלתי ממורי ז"ל שכפי הצבע וגוון המלבושים שלובש האדם ביום שבת בעולם הזה -- כן ממש יתלבש האדם בעולם הבא אחר פטירתו תמיד ביום השבת, ואמר לי כי בקבלת שבת פעם אחת נתגלה אליו נשמת חכם אחד שנפטר בימיו וראהו לובש שחורים ואמר לו לפי שבעולם הזה היה לובש שחורים ביום השבת, שלכך היו מענישים אותו שם להלבישו אחר פטירתו בגדים שחורים אף ביום השבת.

ודע כי אין לפחות מן ד' בגדי לבן, והם: המלבוש העליון והתחתון והאזור אשר על לבושו התחתון והחלוק אשר על בשרו. וראיתי למורי ז"ל בימי החורף היה לובש ביום השבת מפני הצינה מלבוש אחד של בגדי ארגמן תחת המלבוש הלבן העליון ולא היה חושש רק לשיהיו לו ד' בגדי לבן שהם לבוש העליון והתחתון ואזור והחלוק כנ"ל. וכן כיוצא בזה. ומספר ד' בגדים אלו הם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה כנזכר בספר הזהר בסוד ח' בגדי כהונה -- ד' של זהב אדנ"י וד' של לבן יהו"ה.

ואלו ד' בגדי לבן הם סוד בגדי עולם הבריאה הנזכר בתיקון בהקדמה דמלכא לבש לבושין דבריאה ביומא דשבתא. ודע כי אלו הבגדים הם בחי' אור המקיף מבחוץ והוא סוד המלבושים (כמבואר אצלנו בתפי' שחרית בברכת מלביש ערומים יעוין שם). וטרם שנבאר ענין קבלת שבת נבאר כמה מיני דרושים בענין השבת ותוספת שבת ואחר כך נחזור לבאר ענין קבלת שבת בשדה.

עוד ענין תוספת שבת

הנה ענין תוספת נשמה שנתוספת בשבת הוא כי צריך שתכוין כי אותה הקליפה הנקרא "ונוגה לו סביב", והיא סוד קליפת נוגה אשר ביום שבת מתקדשת מקצתה ,וזהו ענין סוד תוספת קדושה. ועיין במה שכתבנו בספר הזהר בפר' ויקהל בדף ר"ג ע"א (ח"ב רג, א) בזה (שער מאמרי רשב"י שם).

עוד ענין תוספת שבת. דע כי כל מה שאנו מתקנים למעלה על ידי תפילתנו בימי החול נעשה הדבר ההוא עצמו מאליו ביום השבת. וזהו סוד מה שאנו קורין אותו 'תוספת השבת'. והוא כי הנה בימי החול אנחנו מעלים העולמות אל מקום הפנוי שבין כל עולם ועולם ובשבת נעשה הדבר הזה מאליו ואנו מעלים לעולם הג' התחתונות במקום שהיה הג' העליונות. ולמטה בענין חקל תפוחין יתבאר ענין המקום הפנוי מה ענינו:

"אם תשיב משבת רגליך כו'" -- כבר הודעתיך איך מה שנעשה בימי החול ע"י תפלה נעשה ביום השבת מאליו. והענין הוא כי הנה בליל שבת טרם שיתפללו בני ישראל תפלותיהם נכללין כל העולמות ג' בג'; כיצד?

• נה"י-דעשיה נכללין ועולין בחג"ת-דעשיה,
• וחג"ת בחב"ד-דעשיה,
• וחב"ד דעשיה בנה"י דיצירה
• ונה"י דיצירה בחג"ת דיצירה כו'
• וכן על דרך זה עד רום המעלות.
  

ונמצא כי בהעשות הדבר הזה נשאר מקום דנה"י דעשיה ריקם ומקום אויר פנוי, והמקום הזה הוא המקום שאנו קורין אותו שיעור 'תחום שבת'. ונמצא כי ע"י הכללות אלו העולמות -- כל התכלית הוא לצורך נה"י דעשיה שיסתלקו למעלה, וישאר ביניהם ובין המקום של הקליפה מקום אויר פנוי ביניהם שלא יתאחזו הקליפות.

והטעם הוא כי הנה"י הנה הם ירכין לבר מגופא אשר שם הוא עיקר אחיזת החיצונים. והרי זה דומה למי שמרים ונושא רגליו למעלה שלא יטנפו רגליו בטיט. וזהו מה שכתוב "אם תשיב משבת רגליך" -- ר"ל אם תשיב רגליך למעלה מסבת השבת, (וכנודע כי הרגלים הם נה"י, כי אלו נתוספו מחדש, כי כל עיקרו של ז"א אינו רק ו"ק חג"ת נה"י, ונתעלו ונעשו בבחי' חב"ד חג"ת והוצרך להתחדש מחדש בסוד 'תוספת' את הנה"י), ועתה ביום שבת חוזרין אלו הנה"י לעלות ולשוב למעלה אל מקומם ולהכלל שם. ואמנם היוצא מחוץ לתחום הוא גורם אדרבא היפך מכל זה.

היוצא מחוץ לתחום כבר נת"ל מה ענינו ומה הוא פוגם. והנה אפי' למ"ד תחומין דאורייתא -- עם כל זה פטור הוא ממיתה. והטעם הוא לפי שהוא מוציא את עצמו מחוץ לתחום הקדושה (שהוא שיעור ב' אלפים אמה, ב' מילין כמ"ש אצלנו) ואינו פוגם רק את עצמו; שהוציא את עצמו מחוץ לתחום הקדושה אל מקום הקליפה. אבל העושה מלאכה ביום השבת חייב מיתה לפי שגורם אל הקליפה הנקרא 'מלאכת חול' להכנם אל תוך קדושת שבת וגורם רע לו ולזולתו, ולכן עונשו גדול מאד.

וזהו סוד מחלליה מות יומת -- והוא מלשון חלל כנזכר בהקדמת דפר' בראשית -- כי מכניס את הקליפה לתוך החלל והמקום של הקדושה הנקראת שבת, וזהו לשון "חילול שבת".

שבת בסוד שביעי

טעם למה כל השבת הוא בסוד שביעית והיא נקרא שביעי.    דע כי הנה בכל עולם מד' עולמות אבי"ע יש י' ספירות, והם י' ספירות דעשיה וי' ספירות דיצירה כו'. והנה סדרן הוא זה: כי הג' ספירות עליונות שבבריאה יש להם היכל אחד כולל לשלשתן ונקרא 'היכל קדש קדשים' דבריאה; ועוד יש ו' היכלות אחרות לו' ספירות האחרים מחסד עד היסוד; אבל ספירת המלכות דבריאה אין לה היכל בפני עצמה, אמנם היא יורדת למטה בהיכל ק"ק דיצירה אשר עומד תחת הבריאה. וכן על דרך זה בכל עולם ועולם. כיצד? מלכות דאצילות בהיכל ק"ק דבריאה, ומלכות דבריאה בהיכל ק"ק דיצירה כו', וכן על דרך זה בכולם.

והנה ביום שבת מתהפך הסדר ונעשה הפך מן הנזכר, כי אדרבא היכל ק"ק דבריאה מתעלה באצילות ומתהפך להיות אצילות ממש, ואז נשארים בבריאה ז' ספירות תחתונות בלבד. וכן היכל ק"ק דיצירה מתעלה ומתהפך אל הבריאה ממש, ואז נשארין ז' ספירות בלבד ביצירה בז' היכלין, לפי שהמלכות דיצירה היא בהיכל אחד עם ג' ראשונות של עשיה, ונמצא שאינם רק ז' היכלין לבד. וכן על דרך זה בכל ד' עולמות אבי"ע. וכן בכל בחינה פרטיות שבד' העולמות כנזכר. וכולם הם ביום שבת בסוד ז' לבד, כי הג' ראשונות שבכל עולם ועולם ובכל בחינה ובחינה הם מתעלים כנזכר. וזהו הטעם שכל שבת הוא בסוד שבעיות.

שבת בבחינה ז' ובבחינת יג'

ענין השבת יש בו ב' בחינות -- בחינת ז' ובחינת י"ג. הבחינה הראשונה שהיא בחינת הז' הוא באופן זה, כי הנה נתבאר במקומות רבים כי ראשית העשיה הוא ממש סוף היצירה, ועל דרך זה בכל עולם ועולם. והנה ביום שבת עולים ג' ראשונות דעשיה ונכללין במלכות דיצירה ונשארין בעשיה תחתונות בלבד; כי הג' ראשונות נתעלמו ונכללו תוך המלכות דיצירה ולא נשארו בגלוי רק הז' תחתונות בלבד.

והנה כאשר עלו ג' ראשונות דעשיה ביצירה -- אין התחתונות דעשיה נשארים במקומם הראשון ממש כי גם הם עולות אחר מדרגת ג' ראשונות ועולות כמותם ממש. המשל בזה: חב"ד נתעלו במלכות דיצירה, וחג"ת-דעשיה בחב"ד, ונה"י בחג"ת. ונמצאו מקום נה"י-דעשיה פנויים וריקנים לגמרי.

וכן על דרך זה בכל עולם ועולם, כי ג' ראשונות דיצירה עלו במלכות דבריאה, וג' ראשונות דבריאה במלכות דאצילות. וענין זה יתבאר לך במה שהודעתיך כי ראש הבריאה הוא עצמו סוף האצילות. וכן בכל עולם ועולם.

וכמו שהענין הזה נוהג בכל עולם מד' עולמות אלו דאבי"ע -- גם בעולם אצילות עצמו מיניה וביה, הנה הוא כלול מכמה אלף אלפי אלפים ורבי רבבות עולמות וכולם הם נעשים בשבת בבחינת ז' ז' עד רישא עלאה דלא אתידע הנקרא 'עתיק יומין'. וזהו סוד שאנו קורין את השבת 'שביעי'.

ויען כי בחינת כל השביעיות הם ביסוד כנודע -- לכן אומרים המלאכים אותו השיר הנזכר בספר פרקי היכלות המתחיל האדרת והאמונה לחי העולמים כו' עולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, והטעם כי בחי' השביעיות דשבת כולם הם בסוד היסוד הנקרא 'חי העולמים'.

והנה כבר נתבאר כי בהתעלות ג'-ראשונות-דעשיה במלכות-דיצירה ויעלו אחריהם התחתונות כנ"ל בעשיה עצמה -- מוכרח הוא שנשאר בסוף העשיה מקום אויר פנוי וריקן שיעור ג' ספירות תחתונות. והנה בימי החול שהג' תחתונות דעשיה היו בסוף העשיה -- נמצא כי הקליפה אשר בעשיה היתה דבוקה ממש בקדושה דעשיה. אבל ביום השבת נשאר ביניהם מקום פנוי ומפורד ביניהם כשיעור הרחק ג' ספירות. והנה מקום הקליפה עצמה נקרא 'מדבר שמם' כי איננו ראוי כלל לישוב ולא לזריעה, ואותו המקום הפנוי שביניהם נקרא 'שדה ראוי לזריעה' אך אינו בית ממש; לפי שבעוד שהיתה שם הקדושה היה נקרא 'בית של ישוב' ועתה שנתעלית משם הקדושה נקרא 'שדה ראוי לזריעה'; לפי שכל דבר שבקדושה בהסתלקו מן המקום אשר עמד שם בראשונה נשאר שם איזה רושם קדושה בהכרח ע"ד מה שנתבאר בענין שינת האדם בלילה שאף גם שהנשמה הקדושה מסתלקת ממנו נשאר באדם קצת חיות להחיותו ביני ביני עד שתחזור הנשמה למקומה.

והנה שיעור המקום הפנוי הזה הנה הוא ג' פרסאות, כי כל ספירה נקראת 'פרסה'. והטעם הוא כי כל העשיה בכללותה היא מלכות נוקבא הנקראת אדני והשפחה דילה (שהיא העשיה כנודע) נקרא סנדלפון. והנה חיבור אדני וסנדלפון הם בגי' פרסה, וזהו סוד שיעור מחנה ישראל שהיה אורכו י"ב מילין שהם ג' פרסאות. ושיעור הזה הוא תחום שבת מן התורה. ולכן ישראל בדור המדבר היו יכולין לצאת בשבת עד שיעור ג' פרסאות שהם י"ב מילין שהוא שיעור המקום הפנוי בין סוף הקדושה דעשיה אל מקום התחלת הקליפה ביום שבת.

וזהו סוד מעלת שבת כי הקדושה מתרחקת מן הקליפה כ"ז השיעור כולו, ריחוק גמור לגמרי בלתי שום התקרבות. ואחר שחטאו ישראל גרמו שהקליפה תשלוט ותתאחז בימי החול גם במקום נ"ה וחצי היסוד של העשיה, כי בתחילה לא היו אלא בסוף כל קדושת העשיה ושם היו דבוקים ממש בסופה, ואחר שחטאו ישראל נכנסו הקליפות לפנים כנגד נ"ה וחצי היסוד דעשיה.

והטעם הוא לפי שהנצח והוד הם ירכין לבר מגופא ולכן יכולין להתאחז בהם. והיסוד הנה יש בו ב' בחינות והם ב' נקבים -- נקב הימין להוציא טפת הזרע הקדוש, ונקב השמאל להוציא ולדחות מי רגלים לחוץ שהוא מזון הקליפה. ונמצא כי באותו החצי של מים העכורים יוכלו להתאחז.    ועוד טעם אחר כי חצי העליון דיסוד נאחז בגוף ממש ואין להם אחיזה בו, וחציו תחתון התלוי בין ב' ירכין יכולין לשלוט בו. ונמצא כי אחר שחטאו ישראל נכנסו הקליפות בימי החול לפנים בתוך הקדושה כשיעור ב' ספירות וחצי שהם יו"ד מילין. ונמצא כי ביום השבת שמתעלין ג' תחתונות דעשיה במקום ג' אמצעיות -- עם כל זה לא נשאר מקום פנוי בין הקדושה והקליפה רק שיעור חצי ספירה שהוא שיעור חצי פרסה ששיעורה ב' מילין, והוא סוד תחום שבת דרבנן שגזרו אחר שחטאו ישראל. אבל בתחילה שיעור תחומין דאורייתא היה ג' פרסאות כמנין מחנה ישראל והוא סברת ר"ע בתלמוד במס' שבת.

ונבאר עתה ענין מלת שדה מה ענינה.   
הנה מלה זו רומזת הוראה אל המלכות שהיא עולה ונגדלת מדריגה אחר מדריגה.

• כי הנה בתחילה היא בסוד ש' של שדה -- שהוא סוד נה"י דז"א הנרמזים בג' קוי אות ש' אשר אלו נעשים בה בחי' מוחין בשבת.
• ואחר כך נגדלת והיא בבחי' ד' של שדה עמה^[2] כי היא הרביעית אל נה"י כנודע; כי בתחילה היתה שיעור נה"י בלבד היא אות ש' ועתה היא בסוד ד' שהוא גם עם שיעור המלכות. גם ענין היותה ד' רומז כי בתחילה עלתה כשיעור ש' שהוא נה"י, ועלתה גם באחורי הת"ת דז"א, וגם שיעור עלייתה הם ד' מידות -- ת"ת נה"י. והנה הד' היא ציור ב' ווין, ולפי שיש בחינת ראש לזאת הו' (שהם סוד המוחין) -- לכן הכח שיש בזו הו' שיש בה ראש גורם לאותו הקוץ שבאחורי אות הד' (כנודע אשר נעשה מאותו הראש של הו').
• ואחר כך נעשית ה' של שדה לפי שהיא מתעברת ממנו ונותן בה בחי' אותו העובר שבתוך אות ד' ונעשה ה'. ואותו העובר הוא סוד ו' שבתוך הה'.

והרי איך עלה מן ג' בחי' אל ד', ומן ד' אל ה', והם ג' אותיות שדה.

אבל הקליפות הם להפך -- כי אותיותיהם הם אותיות שקר, וכל מה שהולכים מתמעטין מספרם כמ"ש. והנה אותיות שדה ואותיות שקר הם שוות אלא שהם שלא כסדרן. והטעם הוא כמו שנבאר כי הקדושה נקראת שדה כי הולכת ומתגדלת, והקליפה נקראת שקר כי הולכת ומתמעטת.

ועתה נבאר איך האותיות הם שוות. כי הנה אות ה' של שדה ואות ק' של שקר -- שניהם בציור אחד, רק שרגל שמאל של הה"א נתארך מעט ונעשה ק'. גם אות ד' ואות ר' הם בציור אחד, ואין הפרש ביניהם רק תג אחד ועוקץ אחד שבאחור אות ד'.

ועתה נבאר ענין השינויים האלו. והנה נתבאר כי כל אחיזת החיצונים היא בנה"י לפי שהם לבר מגופא. וכבר ביארנו כי הקליפות שולטים בנה"י ובפרט אחר שחטאו ישראל בעוה"ר. וזהו סוד ש' דשקר. ואחר כך רוצים הקליפות להתאחז יותר ולוקח לעצמן אותו העיבור שנתעברה המלכות ממנו כנזכר. והנה הקליפה בתחילה היא סוד ר' (כנודע בסוד אח"ר ואח"ד, כי אות ד' היא בקדושה ואות ר' בקליפה), ואז הקליפה הנקרא אות ר' לוקחת אותו העיבור שהוא סוד ו' שבתוך הה"א של 'שדה' (שהיא במלכות) ומחברו תוך אות ר' שלה ונעשית אות ק'. ולא די שנעשית בה סוד אות ה' אלא שהיא פושטת אותה הו' (שהיא העיבור שלקחה מן הקדושה) ומחברת עמו בחינת הקליפה בסוד נחש כרוך על עקיבו ואז נעשית ק' בסוד הקליפה הנקרא קוף בפני אדם כנודע.     והרי נתבאר ב' אותיות ש"ק מן שקר.

ואחר כך הקב"ה ברחמיו הגדולים חוזר וחוטף העיבור הקדוש ההוא ממנה ואז נשארת היא בחינת ר' כבתחילה, וזהו סוד ר' מן שקר, כי חוזרת להתמעט בסוד ר' כבתחילה.

ונמצא כי הקליפה הנקרא שקר לוקחת את אות ו' של הקדושה שבתוך אות ה' של שדה שהיה בחינת הקדושה שנמשכה בסוד עיבור תוך אות ה' תתאה, וכאשר האשה מנאפת ולוקחתו הנה היא מתעברת ממנו. והנה היא היתכ תחילה אות ר', ומכנסת אותה הקדושה שהיא ו' הנזכר תוך אות ר' שלה להתעבר בו, ולא עוד אלא שג"כ מערבת רע בטוב (שהוא קליפה המתחברת עם אות ו' זו) ועי"כ מתארכת ונעשית ו' ארוכה כעין ן' פשוטה. ואז מן ר' נעשית ק'. אבל כאשר המלכות אשת חיל העליונה היתה מעוברת בתחילה בסוד אות ו' היתה היא צורת ה' שהיא טוב בלא רע.

והנה אות ה' זו מורה על ה' של הבל בן אדה"ר, וק' זו מורה על ק' של קין בן אדה"ר, שהוא מעורב טוב ורע. והנשמות של הבל הם מכניעים את הקליפה. והרי נתבאר ענין שדה ושקר מה ענינם.

ובזה יובן מה שאמרו ז"ל השקר אין לו רגלים, כי אע"פ שהקליפה נאחזת בתרין ירכין ורגלים (שהם נצח והוד) -- עיקר אחיזתה היא ברגל ההוד לבדו רגל אחד, ולא בשתי רגלים. וזהו סוד "נתנני שוממה כל היום דוה", תמורת הוד; כי ביום ה' שהוא הוד נחרב ב"ה באלף ה'. וגם זהו סוד "והודי נהפך עלי למשחית". אבל נצח נאמר בו "וגם נצח ישראל לא ישקר", כי אין השקר נאחז ברגל הנקרא נצח. ולכן אות ק' של שקר לא נתארך ממנו רק רגל שמאל לבד שהוא סוד ההוד, ושם נחש כרוך על עקיבו בסוד התפשטות רגל הק' כנודע.

ונחזור לענינינו. כי בענין חילול שבת יש שני אופנים. האחד הוא יציאת חוץ לתחום, והשני הוא עשית איזה מלאכה מן המלאכות. והנה היוצא מחוץ לתחום הנה הוא מעקר את נשמתו ומוציאה מן הקדושה אל הקליפה העומדת בסוף מקום תחום שבת כנ"ל. ולכן אינו חייב מיתה כי לא פגם רק בנשמתו בלבד ועונו ישא בגיהנם ויתלבן ויחזור לשורשו בקדושה. אבל העושה מלאכה בשבת -- גורם להכניס הקליפה בפנים בתוך הקדושה באותו המקום אשר משם הוא שורש נשמתו, וכיון שפגם בקדושה עצמה -- לכן חייב מיתה ממש, כי גורם ח"ו לטמא מקדש ה', כי ראתה זרים באו מקדשה ח"ו.

והרי נתבאר ענין היום השבת ענין ז'. ואמנם היותו בחי' י"ג -- הטעם הוא כי הנה בעלות ג' ראשונות דעשיה ביצירה הנה אז היצירה היא בת י"ג ספירות. וכן הענין בכל עולם ועולם זולת העשיה; כי נשאר בסוד ז' בלבד לפי שאין תחתיו עולם אחר שיתעלו בו ג' ראשונות של העולם ההוא. וזה הטעם שהשבת נקרא "יום אחד" כי אחד בגי' י"ג לרמוז כי כל העולמות נעשין ביום זה בסוד י"ג י"ג. וזהו סוד "אתה אחד ושמך אחד כו'" כמו שכתבנו בתפילת מנחה דשבת, ועיי"ש.

1. נ"א לא גורסים "עד כאן" -- ויקיעורך
2. נ"ל דצריך לומר "עמו" -- ויקיעורך

מתוך: שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש ד (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי שבת · דרוש ד · >>

דרוש - קבלת שבת בשדה

בענין קבלת שבת בשדה. הנה דבר זה מפורש בגמרא דשבת בפ"ב ופי"ז והביאו הרמב"ם בפרק ל' דשבת וגם נתפרש בגמרא דקמא בפרק הפרה וז"ל: "ואם היה רץ בערב שבת פטור מפני שהוא רץ ברשות". ושם אמרו בגמרא דר' ינאי כו' הוו אמרי בואו ונצא לקראת שבת מלכתא כו'. ואין ספק כי אם הוא כסברת קצת קלי עולם החושבים כי די בקבלת שבת תוך חצירו של אדם לא היה אומר "בואו ונצא"; כנראה כי היו תוך העיר והיו מתחברים לצאת השדה לקראת השבת אורח הנכבד. וגם שאם כן למה יפטרו את הרץ בערב שבת תוך רה"ר מן הנזקים כיון שאין ריצתו לתכלית יציאתו מחוץ לעיר; ובפרט כי עלה דההיא קאמר ההוא עובדא דרבי ינאי כו'.

וטרם שנבאר ענין קבלת שבת נבאר לך הקדמה אחת אשר בארנוה למטה בסוף ענין קבלת שבת בשדה טרם ענין תפי' ערבית שבבית הכנסת, ויש בזה דרושים נפרדים ועיי"ש היטב. וזה ענין הקדמה הנזכר.    הנה ביום שבת הוא בחינת עליית ז"א כמ"ש בע"ה, ובליל שבת אז הוא זמן עלית נוקבא דז"א דאצילות; שעולה בז"א היא וג' עולמות בי"ע אשר תחתיה (אשר כולם נקראים עלמא דנוקבא כנודע), אבל ז"א דאצילות --ומכל שכן שאר הפרצופים הגבוהים ממנו -- אין להם שום עליה כלל בליל שבת, אבל יש להם הארה יתירה במקומם עצמם, משא"כ ביום השבת כי אז עיקר העליה היא אל ז"א אלא שאגב גררא דיליה מעלה את נוקבא עמה. ובכל מקום שנזכר בחינת האיש אין הנקבה עולה בשם כלל. וזהו סוד ענין זכור ביום ושמור בלילה, כי לילה הוא סוד הנקבה לפי שאז זמן עלייתה והיום הוא בחינת הזכר שאז עיקר עלייתו.

ב' בחינות ליל שבת

בחינה ראשונה - הארת ז"א

ונבאר עתה ענין ליל השבת בב' הבחינות.

הראשון הוא ענין ההארה היתירה שיש אל ז"א באצילות במקומו ממש (עם שאינו עולה שום עליה).    הנה נודע כי בז"א דאצילות יש בו מוחין פנימים ומוחין מקיפין. והנה עתה כבר יש בו בחינת מוחין פנימים דצ' דצלם דגדלות ראשון (שהוא ישראל סבא ותבונה הנקראים בחינת נה"י דאבא ואמא כנזכר בדרוש פסח ויציאת מצרים ועיי"ש היטב). ואמנם ההארה הנוסף לו בליל שבת הוא שהאורות מקיפים שלו (בבחינת גדלות ראשון) נכנסו בו בבחינת סוד מוחין פנימים, ואז יהיו המוחין הפנימים שלו יקירי הערך מאד. ומחמת כן ניתוספים לו אורות מקיפים אחרים גדולים במעלה אל המקיפים הראשונים שחזרו להיות פנימים כנזכר.

אבל ענין זה אפשר להיות בב' מציאיות:

• או שז"א יגדל ראשו ותעלה למעלה כנגד שיעור גובה כל מקום מוחין המקיפים, ועל ידי כן יתלבשו אותם המקיף בתוך ראשו, באופן כי ראשו היא העולה ונגדלת למעלה ומלבשת המוחין המקיפין אבל המקיפים נשארים במקומם למעלה.
• או אפשר שז"א -- ראשו תעמוד למטה במקומו הראשון והמוחין, המקיפים הם היורדים למטה ונכנסים בתוך ראשו.

אבל כיון שכבר ביארנו שבליל שבת אין שום עלייה לז"א א"כ מוכרח הוא שהענין נעשה באופן זה שהמוחין המקיפין יורדים למטה ונכנסים בראש ז"א בהיותה למטה במקומה, וראשו דז"א אינה עולה למעלה כלל ממקומו. וצריכין אנו לבאר ענין אלו המוחין המקיפים מה ענינם כדי שתדע סדר הדרגת ירידתם וכניסתם תוך ראש ז"א לאט לאט בסדר המדריגות בליל שבת.

הנה נודע כי המוחין פנימיים ומקיפים דז"א נקראו צלם בסוד "אך בצלם יתהלך איש". ואות צ' דצלם היא בחינת המוחין פנימים שבו, וב' אותיות ל"מ דצלם הם בחינת המקיפים אשר לו הנחלקים לב' הבחינות (שהם שתי אותיות ל"מ דצלם),

• כי הל' היא בחינת התלבשות אלו המוחין מקיפים תוך נה"י דאימא. וזהו סוד אות ל' בסוד ג' לבושי נה"י, וכל אחד כלול מעשר -- הם ל'.
• אבל המ' היא בחינת ד' מוחין מקיפין הם עצמם (בהיותם בלתי התלבשות תוך נצח הוד יסוד דאימא כלל), ואז הם ד' מוחין, ולכן הם מ'.

גם נתבאר אצלינו כי יש בז"א צלם מצד אימא וצלם מצד אבא, ושניהם מתלבשים זה בתוך זה, אבא תוך אימא. ומה שנכנס בליל שבת בז"א מצד המקיפים הם שתי אותיות -- ל' דצלם דאימא ול' דצלם דאבא. והם נכנסות לאט לאט דרך מדריגות (כמ"ש בעזרת השם יתברך). והנה אע"פ שאמרנו כי ג' בחינות הם רמוזות בג' אותיות צלם -- הכוונה היא לומר שכל מה שיש באות צ' יש באות ל' ויש באות מ' אבל אין שיעור קומתם שוה; כי הל' דצלם אינה רק שליש קומה בלבד מן צ' דצלם.

והביאור הוא כי אות צ' דצלם הם בחינת מוחין הפנימים דז"א המתלבשים בט' ספירות ז"א (כמנין צ'), והם ג' ראשונות שבו וג' אמצעיות וג' אחרונות. נמצא שארכה שיעור ט' ספירות כמנין אות צ'. אבל אות ל' דצלם (שהם מוחין המקיפים) -- אין בהם בארכן רק שיעור ג' ספירות לבד (כמנין ל' דצלם) אבל יש בהם מציאות אחד דומה אל צ' דצלם והוא כי כל ספירה מהם נחלקת לג' פרקים באופן שכל הל' דצלם נחלקת לג' פרקין עילאין ולג' אמצעיים ולג' תתאין, אבל שיעור ארכן וקומתן אינו רק כשיעור שליש פ"ע של אות צ' דצלם כנזכר.

אמנם מ' דצלם אין בה אפילו זה המציאות שנתבאר באות ל' דצלם. והענין הוא כי הל' דצלם -- אעפ"י ששיעור קומתה אינו רק כשיעור השליש העליון דצ' דצלם -- עם כל זה בהיותה בחינת נה"י דאימא לכן היא מתחלקת אל ט' פרקין (ג' אמצעים וג' עילאין וג' תתאין כנזכר), לפי שכל בחינת נה"י -- בין אם יהיו גדולים או קטנים -- יש בהם התחלקות פרקין פרקין כנזכר. אבל המ' דצלם -- אשר הם מוחין מקיפין בלבד בלי שום לבוש -- לכן אין בהם התחלקות פרקים על דרך אות ל', אבל הם נכנסים כולם בפעם אחד; אבל גם שיעורם אינו רק שיעור קומת שליש עליון דצ' דצלם.

ודע כי כל מה שנתבאר הוא בין בצלם דאבא ובין בצלם דאימא. והנה בעת קבלת שבת בשדה תכוין קודם שתקבל קבלת שבת כי אז ניתוספה הארה יתירה בז"א והיא זו, כי אז נכנסים לתוך ראשו ג' פקרין תתאין של אות ל' דצלם דאימא, וג' תתאין של אות ל' דצלם דאבא. וענין זה נעשה בסוד תוספת שבת בעת קבלת שבת. וזה סוד תוספת שבת שיש אל ז"א עתה בקבלת שבת. ותכוין כי על ידי קבלת שבת הזה תכוין לקבל בחינת תוספת נפש יתירה מבחינת ג' פרקין תתאין אלו של אות ל' הנכנסים בז"א עתה בקבלת שבת כנודע (כי ג"ת הם בחינת נפש כנודע). ונמצא כי עתה אתה מקבל בחינת נפש יתירה בלבד ובסדר קבלת שבת נבאר מקום זה האמיתי שהוא בעת אומרו בואי כלה כו'. וענין הרוח והנשמה יתבאר במקומו בענין ברכו ובענין ופרוש סוכת שלום עלינו כו', ועיי"ש.

והרי נתבאר ההארה יתירה שיש אל ז"א בליל שבת והיא הבחינה הראשונה.

הבחינה השנייה - עליית נוקבא דז"א

הבחינה הב' והוא ענין עליית נוקבא דז"א בליל שבת עליה גמורה ממש שלא כבחינת ז"א. וזה ענין עלייתה.

הנה ב' בחינות יש בד' עולמות אבי"ע.

• הא' היא בחינת הנשמות דבנ"א של כל העולמות אשר משם נמשכות נשמות התחתוני' אשר בעוה"ז ובחינה זו נקראת פנימיות כל העולמות.
• הבחינה הב' הוא בחינת המלאכים והעולמות עצמן וההיכלות והרוחין קדישין אשר בהם. ובחינה זו נקראת חיצוניות העולמות. ולכן אמר הכתוב "הן אראלם צעקו חוצה" כי המלאכים הם מן חיצוניות העולמות.

[ ואף גם באצילות עצמו יש בו ב' בחינות אלו. והנשמות של הצדיקים יונקים מפנימיותו והמלאכים יונקים מחיצוניותו. ]

והנה כל בחינה מאלו יש בה ב' הבחינות, והם -- אורות פנימים ואורות מקיפים. וזכור הקדמה זו. וכבר רמזנוהו בסוף הקדמת ביאור אדרת האזינו ועיי"ש. גם רמזנוה בהקדמת ביאור תפלת ר"ה בענין טעם היותם ב' ימים של ר"ה, ועיי"ש.

והנה עתה קבלת שבת זו היא בחוץ בשדה, לפי שבתחילה עולה בחינת חיצוניות העולמות (שהם בחי' ההיכלות והמלאכים), ולכן נעשה הדבר הזה בחוץ בשדה. ואח"כ נעשה בחינת עליית פנימיות העולמות על ידי התפילה בבית הכנסת (כמו שיתבאר בע"ה), אבל עתה הוא שאנו מעלים חיצוניות העולמות למעלה מדריגה אחר מדריגה (כמ"ש בסדר קבלת שבת).

וכל זה בבחינת אור הפנימי של חיצוניות העולמות והוא המקבל עתה תוספת קדושת שבת והכל נעשה בחוץ בשדה.

וזהו סוד הדבר לצאת ממש בשדה להקבל השבת. ותכוין בסוד המלכות שהיא עתה שדה של תפוחין קדישין (שהוא בחינת נה"י כמו שיתבאר בע"ה, כי ענין יציאה לשדה הוא סוד בחינת חיצוניות של נה"י דז"א ששם עומדת הנוקבא).    גם הענין הוא כמש"ל בדרוש השבת הנקרא ז' וי"ג, ושם נתבאר כי ג"ת של נה"י דעולם העשיה נסתלקו ועלו במקום חג"ת דעשיה, וכן על דרך זה עלו כל המדרגות אשר עליהם עד עולם האצילות -- ונמצא מקום נה"י דעשיה מקום אויר ופנוי וריקן, מפסיק בין הקדושה שבעשיה (שמסתיימת עתה במקום חג"ת דעשיה) ובין הקליפה אשר למטה. מכל מקום עולם העשיה נגמרים וזה המקום הפנוי הוא שיעור ג' ספירות נה"י דעשיה.

ולכן בצאתך בשדה להקביל השבת תכוין כי שדה הוא חק"ל, הוא סוד המקום הפנוי אשר נקרא שדה של תפוחין (כנ"ל בדרוש הנזכר), וחקל הוא אותיות חלק (בב' פתחין תחת הח' והל'). גם הם אותיות חלק (נקודות בב' נקודות סגול תחת הח' והל') מלשון "כי חלק ה' עמו". והכונה היא לרמוז כי אותה הקדושה אשר היתה תחילה למטה בנה"י דעשיה הנה נתעלה למעלה והם חזרו להיות שם למעלה חלק מהם ממש (בב' נקודות סגול כאמור), ומקומם נשאר למטה פנוי וחלק (בב' נקודות פתחין) וריקן כנזכר. ותכוין כי יציאה לשדה הוא אל מקום הזה הפנוי והחלק הנזכר, ותכוין כי חלק בגי' הויה דס"ג עם עשר אותיותיו -- שהם בגי' ע"ג, ועם שם אדנ"י (העולה בגימטריה ס"ה); והנה ע"ג וס"ה הם חק"ל.

וזה סדר עליתם. הנה קיצור סדר קבלת שבת הוא שתצא לשדה ותאמר "בואו ונצא לקראת שבת מלכתא לחקל תפוחין קדישין". ובכלל דברינו -- ובפרט בענין הקידוש של ליל שבת -- יתבאר לך כונת תיבות אלו שהם חקל תפוחין קדישין. ותעמוד מעומד במקום אחד בשדה. ואם יהיה ע"ג הר אחד גבוה הוא יותר טוב. ויהיה המקום נקי כפי מה שצריך מלפניו כמלוא עיניו ומאחריו ד' אמות כו'. ותחזור פניך כנגד רוח מערב ששם החמה שוקעת, ובעת שקיעתה ממש אז תסגור עיניך ותשים ידך השמאלית על החזה ויד ימינך על גבי שמאל ותכוין באימה וביראה כעומד לפני המלך לקבל תוספת קדושת שבת. ותתחיל ותאמר "מזמור הבו לה' בני אלים כו'" -- כולו בנעימה. ואח"כ תאמר ג' פעמים "באי כלה, באי כלה, באי כלה שבת מלכתא". ואח"כ תאמר מזמור שיר ליום השבת וכו' כולו. ואח"כ תאמר ה' מלך גאות לבש כו' עד לאורך ימים. ואז תפתח עיניך ותבא לביתך כמ"ש בעז"ה.

ועתה נבאר הפרטים קודם שתאמר מזמור לדוד הבו לה' בני אלים.    תכוין כי עתה הוא עליית עולם העשיה ביצירה; רק שהוא בבחינת אור פנימי של חיצוניות העולמות כנ"ל ולא בבחינת אור המקיף. וביאור הדבר הוא זה -- דע ענין תוספת שבת על מתכונתו.

הנה כל מה שנעשה בימי החול על ידי תפלותינו הוא מה שנקרא עתה בחינת 'תוספת קדושת שבת', והוא כי כבר נתבאר בסדר קרבנות תפילת שחרית דחול כי הפנימיות של ג'-ראשונות-דעשיה עולות ונעשות חיצוניות אל החיצוניות-דג' תחתונות-דיצירה כו', והחיצוניות של ג'-ראשונות-דעשיה הוא נשאר עתה בבחינת פנימיות. [ולסיבה זו הוצרך ענין פטום הקטרת כי על ידי סמני הקטורת נשלמים י' ספירות דעשיה]. ועל דרך זה עולות כל שאר המדרגות זו במקום זו עד רום המעלות. וכל בחינה זו נקרא תוספת קדושת שבת הנעשית בעת קבלת שבת קודם שיהיה ליל שבת. אבל אח"כ בליל שבת -- אז הוא עיקר קדוש שבת ואינה תוספת, ולכן אז כל הג' ראשונות דעשיה (בבחינת חיצוניותם ופנימיותם) עולים למעלה במקום ג' תחתונות דיצירה. וכן על דרך זה כל שאר המדריגות. ודי בזה.

ונחזור עתה לבאורינו ואל תשכח הקדמה הנזכר. הנה בתחילה תכוין אל מה שנזכר לעיל ענין ההארה היתירה שניתוסף עתה בז"א שלא-על-ידי-עלייתו-למעלה. והוא כי עתה נכנסין ג' פרקי תתאין דאורות המקיפים של ל' דצלם דאימא ודאבא תוך רישא דז"א. גם תכוין אל העליית הנוקבא שעולה ממש עלייה גמורה -- היא וג' עולמות בי"ע שתחתיה (הנקראים על שמה 'עלמא דנוקבא'), וזה סדרן.

הנה בתחילה תשים נגד עיניך ד' העולמות אבי"ע כסדרן והם עסמ"ב, ואח"כ תתחיל ותאמר מזמור לדוד הבו לה' בני אלים כו' ותכוין כי על ידי ג' פעמים הבו הנזכר בזה המזמור אנו מעלים חיצוניות דג' ראשונות דעשיה במלכות דעולם היצירה, ואז המלכות דיצירה -- אשר נודע כי היא עומדת באחורים דנה"י דז"א דיצירה, ובעלות חיצוניות ג' ראשונות דעשיה שם עמהם -- כולם מתקבצים ומתחברים שם בסוד הרחיבי מקום אהלך כו' כנודע כי המלכות היא סוד א"י הנקרא "ארץ צבי" כמשאז"ל שנמשלה לצבי מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו כך א"י כו' כי הנה בהיות הצבי חי היה עורו מחזיק את בשרו והיה אז מחזיק כפלי כפלים ממה שמחזיק לאחר שחיטתו וכן הענין בא"י כי בהיותה בישובה היתה מחזקת בריות רבות בתוכה אלף אלפים ורבי רבבות ועתה אחר חורבנה נתכווצה ואינה מחזקת אלא דבר מועט, וכן הענין במלכות דיצירה כי היא מתרחבת ומקבלת בתוכה כל ג' עליונות דעשיה. ונמצא כי ג' ראשונות דעשיה גם הם עומדות כנגד אחורי נה"י דז"א דיצירה אבל אינם עומדות רק בתוך המלכות לבדה דיצירה כנזכר.

מתוך: שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש ה (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי שבת · דרוש ה · >>

דרושי קבלת שבת

ענין הבו לה'

ונבאר ענין ג' פעמים הבו...הבו..הבו.

• הנה תכוין בתחילה בהוי"ה זו הראשון של "הבו לה' בני אלים", ותכוין כי זו ההוי"ה היא מלאה בההין ועולה בגי' ב"ן, ונודע כי שם זה הוא בעשיה. ותכוין כי עולם זה הנקרא עשיה הוא שעתה אתה רוצה להעלותו ביצירה כנזכר. אח"כ תכוין כי הם ג' פעמים הבו וגם הם ג' הויות. ובהבו הראשון תכוין שהוא בגי' י"ג. והכונה היא שתכוין להוריד הארה מן י"ג תיקונים שבא"א דעשיה עצמה. וסוד ההארה זו היא סוד שלש הויות (שבהם י"ב אותיות ועם הכולל שלהם הם י"ג כמנין הבו). וכמו שבי"ג התיקונים הם סוד ג' הויות שבהם י"ב אותיות ועם הכולל שבהם הם י"ג -- כמו כן תכוין כי ההארה שתוריד משם יהיו ג"כ שלש הויות שבהם י"ב אותיות ועם הכולל הם י"ג כמנין הבו. והטעם הוא כי נודע שאי אפשר לשום בחינה לעלות למעלה ממדריגתה עד שהורידו לה בתחילה הארה עליונה לשתוכל אח"כ להתגדל ולעלות למעלה (כנזכר בענין קדושת נקדישך בתפילת שחרית דימי החול), ולכן אנו מורידין הארה זו הכוללת שלש הויות (כמנין הבו).

ויהיה שלשתן בסוד מילוי ההין לפי שהם מן אריך אנפין דעשיה. ותורידם משם עד מקום הדעת של עשיה אשר הם^[1] עומדות בחי' החסדים והגבורות. ונודע כי החסדים הם שם מ"ה והגבורות שם ב"ן. ולכן תוריד שלש הויות הנזכר במילוי ב"ן אל אלו הגבורות אשר בדעת דעשיה. כי כנגד החסדים אין אנו מורידין הויות דמ"ה לפי שאין בעולם דעשיה שם מ"ה דאלפין אלא שם ב"ן דההין אבל עם כל זה, בעלות הגבורה -- גם החסדים עולים ביחד עמהם. ואח"כ תמשיך הארת מ"ה אל החסדים כמו שיתבאר בע"ה. ונמצא כי בזו ההויה של "הבו לה' בני אלים" תכוין שהיא הויה דב"ן דההין ושהיא בדעת דעשיה, ותכוין להמשיך לו שלש הויות דההין כמנין הבו מי"ג תיקונין דא"א דעשיה עצמה. וזמ"ש הבו לה' כי מנין הבו צריך להמשיך אל זו ההויה שהיא דעת דעשיה, ותכוין כי ע"י הארות אלו עולה הדעת דעשיה באותו מקום אשר כנגד היסוד דיצירה.

• אח"כ בהבו השני והוא "הבו לה' כבוד ועוז" -- תכוין להוריד מי"ג תיקוני אריך אנפין דיצירה שלש הויות דמ"ה-דמילוי-אלפין (שהוא ביצירה כנודע) ותמשיכם אל בינה דעשיה, ועי"כ תעלה בינה דעשיה אל ההוד דיצירה. ולכן תכוין בזו ההויה דהבו לה' כבוד ועוז שהוא במילוי אלפין.

• אח"כ בהבו השלישי והוא "הבו לה' כבוד שמו" -- תכוין להוריד מי"ג תיקוני א"א דבריאה ג' הויות דס"ג (אשר בבריאה כנודע) עד החכמה דעשיה, ועל ידי כן תעלה חכמה דעשיה אל נצח דיצירה. ולכן תכוין בזו ההויה דהבו לה' כבוד שמו שהיא במילוי ס"ג.

והרי העלינו חב"ד דעשיה בנה"י דיצירה אבל הכתר דעשיה אין אנו זוכרים אותו. והטעם הוא כמו שהודעתיך כי כל בחינת כתר נעשית מעצמו. וזהו הטעם שאין הכתר נמנה בכלל הי' ספירות ואנו מזכירין הדעת במקומו. ואין להאריך כאן בזה. אבל עם היות שהכתר נעשה מעצמו -- עם כל זה צריך שתכוין באופן זה שנבאר. והוא:

• כי כאשר תכוין בהבו הראשון -- להעלות הדעת דעשיה ביסוד דיצירה -- תכוין כי הנה הכתר הוא בקו אמצעי למעלה מן הדעת ואי אפשר אל הדעת לעלות אם לא שבתחילה יעלה הכתר ולכן מוכרח הוא שבתחילת הכל עלה הכתר ליסוד דיצירה, ואח"כ כשאנו מעלים הדעת ביסוד דיצירה -- אז הכתר מתעלה יותר ועולה בהוד דיצירה כדי לתת מקום אל הדעת שיעלה ביסוד.
• ואח"כ בהבו הב' -- אשר הכונה היא להעלות הבינה בהוד דיצירה -- תכוין כי אז מתעלה הכתר עד הנצח דיצירה,
• ואח"כ בהבו הג' -- אשר עולה החכמה בנצח דיצירה -- תכוין כי אז מתעלה הכתר עד הת"ת דיצירה, ואז שם הוא מקומו האמיתי שהוא בקו אמצעי ע"ג הדעת. וגם טעם אחר והוא כי נודע כי כל בחינת כתר של עולם התחתון או פרצוף התחתון נעשה מן הת"ת שלמעלה ממנו (כנודע כי כתר דנוקבא דז"א נעשה מת"ת דז"א, וכתר דז"א נעשה מת"ת דאימא). וכן כאן -- כתר דעשיה נעשה מת"ת דיצירה.

והרי נתבאר עלית ד' ראשונות דעשיה אל ארבע תחתונות דיצירה. ועדיין צריך שאודיעך סדר המשכת אלו ג' הויות שנרמזו במילת הבו כנ"ל.

• הנה בהבו הראשון -- כאשר אתה מוריד ג' הויות דב"ן מן א"א דעשיה אל הדעת דעשיה -- תכוין להורידם דרך קו ישר מן הכתר-דעשיה אל הדעת-דעשיה שהוא קו אמצעי
• וכשתוריד ג' הויות דמ"ה דאלפין בהבו השני -- מן א"א דיצירה אל בינה דעשיה -- תכוין כי אלו ההארות הם מתפשטים מן א"א דיצירה אל הבינה דיצירה שהוא בקו שמאלי, ויורדת ההארה דרך קו השמאלי אל ההוד דיצירה, ומשם נמשכת דרך קו שמאלי דעשיה עד בינה דעשיה ומאיר בה, ואז עולה בינה דעשיה להוד דיצירה.

וטעם הדבר הוא כי א"א הוא בקו אמצעי דיצירה וצריך להטות הארתו דרך קו השמאלי כדי שתמשך בבינה דעשיה. גם טעם ב' והוא כי הבינה דעשיה קו שמאל, וצריכה לקבל הארה מבחינת השמאל דיצירה ולכן צריך שהשפעתה תבא דרך השמאלי. וב' טעמים אלו קרובים זה לזה.

• ואח"כ כשתוריד בהבו השלישי ג' הויות מא"א דבריאה אל חכמה דעשיה -- תמשיכם דרך קו ימיני, והוא שתמשיכם מן אריך אנפין-דבריאה אל חכמה-דבריאה, ומשם אל נצח-דבריאה, ומשם לחכמה ולנצח דיצירה, ומשם לחכמה דעשיה. ואז תעלה חכמה דעשיה לנצח דיצירה.

ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי יש חילוק אחר בזה, והוא כי הג' הויות שתמשיכם מאריך אנפין דעשיה אל דעת דעשיה -- כיון שהכל הוא עשיה -- אתי שפיר; אבל כשתמשיך מא"א דיצירה -- אין צורך להמשיכם עד בינה דעשיה שהוא עולם אחר, ודי במה שתמשיכם אל הוד דיצירה בלבד, ואח"כ תעלה בינה דעשיה עד שם. וכן כשתמשיך ג' הויות מא"א דבריאה -- די להמשיכם עד הנצח דיצירה, ואז חכמה דעשיה תעלה שם.     אבל היותר נלע"ד הוא דרך הראשון.

גם תכוין כי ראשי תיבות "ה'בו ל'יהו"ה כ'בוד ועוז" הוא ראשי תיבות כל"ה וכן ראשי תיבות "ה'בו ל'יהו"ה כ'בוד שמו" הוא כל"ה.    והענין הוא כי שני 'הבו' אלו הם שם מ"ה ושם ס"ג כנזכר, אבל העשיה עצמה היא שם ב"ן שהיא הנקבה הנתקנת ונעשית כלה על ידי שם מ"ה שהוא ז"א בעלה החתן המקשט והמכונן את כלתו ועושה אותה כלה. וכן הב"ו השלישי הוא באימא שהיא הבריאה שם ס"ג המקשטת ומתקנת את בתה בסוד "ויבן ה' אלקים את הצלע כו'" ועושה אותה תיקון הכלה. ומה שתכוין בזה הכלה הוא שתכוין בעשיה שהיא הויה דההין בגי' ב"ן העולה לגבי נה"י דיצירה שהם ג' ספירות תחתונות דיצירה וחיבור ב"ן עם ג' הם בגי' כל"ה. כי כאשר הויה דב"ן עולה בנה"י נעשית כל"ה.

אח"כ תאמר "השתחוו לה' בהדרת קודש", והענין הוא כי נודע שהדעת כלול מהחסדים וגבורות, והחסדים הם הויה דמ"ה והגבורות הם הוי"ה דב"ן, אבל הבינה היא הויה דס"ג, והחכמה היא הויה דע"ב. והנה עד עתה -- אעפ"י שעלו ד' ראשונות דעשיה כסדרן האמיתי (שהוא חכמה בנצח, ובינה בהוד, וחסד וגבורה ביסוד) -- עם כל זה ההארות שהמשכנו להם היו שלא כסדר; לפי שג' הויות שהאירו בנצח היו משם ס"ג והיה ראוי שיהיה מהויה דע"ב, ובהוד ירדו ג' הויות דמ"ה והיה ראוי שיהיו מס"ג, וביסוד ירדו ג' הויות דב"ן והיה ראוי שיהיו ממ"ה. אמנם הדבר היה מוכרח להעשות כן כפי הסדר הנזכר. אבל עתה באמרו השתחוו לה' בהדרת קדש נתקן גם הדבר הזה.

והוא כי צריך שתכוין כי זו ההוי"ה הרביעית של השתחוו ליהו"ה היא הויה-דע"ב-דיודין-שבאצילות כנודע, ואנו ממשיכין אותה בנצח היצירה אשר שם חכמה דעשיה, ואז ההויה דס"ג אשר שם יורדת בהוד דיצירה אשר שם בינה דעשיה וההויה דמ"ה שהיתה שם -- הנה היא יורדת עתה ביסוד דיצירה ומאירה בחסדים אשר שם, וההויה דב"ן שהיתה שם גם עתה נשארת שם אלא שמאיר בגבורה אשר שם ביסוד דיצירה. והרי נתקן הכל על תיקונו.

ולפי שזה הפסוק של השתחוו כו' הוא באצילות כנזכר לכן יש לו מעלה על שאר העולמות. והוא, כי בשאר ג' עולמות היינו אומרים בלשון הבו, ר"ל הזדמנו ג' עולמות להמשיך ולהוריד הארותיהם למטה; אבל עתה שאנחנו באצילות -- אנו אומרים אל ג' העולמות השתחוו לה', שהוא עולם האצילות, והשתחויתם אליו מרחוק כעבד לפני רבו, וע"י ההשתחויה זו תמשך להם הארה משם.    גם לזו הסיבה נאמר 'בהדרת קודש', כי שם באצילות הוא ההדר האמיתי והקדש האמיתי. ועוד במה שנודע כי הויה זו היא הויה דע"ב דיודין הנקרא קדש בסוד ד' יודין שבה, כי כל אחד כלולה מעשר הם ק"ש, והד' יודין עצמן הרי קדש. והנה ע"י זו ההשתחויה גורמין שתמשך משם הארה אחד בלבד בסוד הבל היוצא משם ויורד עד חכמה דעשיה העומדת בנצח דיצירה כנזכר. ולכן ראשי תיבות ה'שתחוו ל'יהו"ה ב'הדרת קדש הוא הבל. והענין הוא כי מן פי היסוד דאצילות יוצא ההבל הזה הנמשך עד חכמה דעשיה כנזכר. ונלע"ד ששמעתי כי הבל הזה יוצא מפי היסוד דנוקבא דאצילות ולא מפי יסוד ז"א עצמו.

גם כונה אחרת שמעתי מפי מורי ז"ל בג' פעמים הבו הנזכר והוא שתכוין כי הבו בגי' אחד וג' פעמים הבו הם בגי' ט"ל כמנין יו"ד ה"א וא"ו שמשם מקבלת אותה ה' אחרונה. ותכוין כי הם בגי' באי כלה הם סוד באי כלה כמ"ש ועיי"ש. ותכוין שהם סוד נה"י דיצירה שמשם יבא תוספת קדושה אל העשיה ותכוין בזה הפסוק כי בו רמוזים קין והבל בני אדה"ר אשר רוב נשמות בני אדם באים מהם, ולכן כל מי שמכיר בעצמו מאיזו שורש נשמה מהם הוא, אם מקין או מהבל, יכוין לכלול עצמו בהם. וזהו ראשי תיבות ה'בו ל'יהו"ה ב'ני ראשי תיבות הבל, ובני אלים הוא קין בסוד "ויראו בני האלקים את בנות האדם" (דכלהו תולדות דקין כנודע). גם ה'שתחוו ל'יהו"ה ב'הדרת קודש ראשי תיבות הבל.

ותכוין כי אחר ג' פעמים הבו -- שהם עליית ג' ראשונות דעשיה אל היצירה כנזכר -- אז נעשו הנשמות 'הדרת קדש'. ולכן נרמז הבל בראשי תיבות השתחוו לה' בהדרת קדש כנזכר. ואחר אשר עלה היכל ק"ק הכלול מג' ראשונות דעשיה אל היצירה -- אז נאמר "ובהיכלו כולו אומר כבוד", ר"ל כי זה ההיכל הז' העליון שבעשיה עלה אל היצירה הנקרא כבוד. עד כאן הכונה הזאת.

ונחזור אל ענין הראשון.    כי הנה עתה אנו צריכין להעלות ז' תחתונות דעשיה למעלה ממקומם. כיצד? חג"ת-דעשיה עולות אל חב"ד-דעשיה, ונה"י-דעשיה במקום חג"ת, ומלכות במקום נה"י. ונמצא עתה נשאר מקום מלכות של העשיה היא לבדה מקום אויר ופנוי וריקן. וכונת עלייתם הוא על ידי ז' קולות שבזה המזמור. והענין הוא כי ההבל העליון היוצא מפי יסוד דז"א דאצילות (הלא הוא הויה דמ"ה דאלפין) -- הנה הוא מתחלק לז' הבלים, וכמו שכתבנו בהרבה מקומות כי ההבלים הם כנגד ז' תחתונות. אמנם יש ז' הבלים יותר עליונים היוצאים מן הפה עצמו העליון דז"א דאצילות ומקיפין בסוד אור מקיף אל הז' תחתונות שבו, ועוד ז' הבלים יותר תחתונים יוצאין מן האור הפנימי עצמו דז"א אשר בתוך ז' תחתונות שבו ונמשכין ויוצאין דרך פי היסוד דז"א דאצילות. ואלו הז' הבלים הם יורדים ונמשכים בעולמות התחתונים אשר תחת עולם האצילות.

והנה תכוין כי זה ההבל הנרמז בראשי תיבות ה'שתחוו ל'ה' ב'הדרת קדש כנזכר -- שהוא ההבל היוצא מפי היסוד -- תכוין עתה להמשיכו ולחלקו לז' בחינות הבלים. וכבר ביארנו במקום אחר כי אותיות המילוי דהויה דס"ג הם בגי' הבל, כי כמו שהבל האדם גנוז בתוכו ואח"כ יוצא לחוץ -- כן מילוי ההויה הוא גנוז תוך אותיות הפשוטות של הויה ואח"כ יוצא ומתגלה. ואם כן, נמצא כי כל מילוי הויה והויה נקרא 'הבל', וגם זה המילוי של מ"ה דאלפין (היוצא בסוד הבל מתוך פי היסוד דז"א דאצילות כנזכר) נקרא ג"כ הבל, והם סוד וא"ו אותיות מילויו שהם אותיות ודאאוא ועם הכולל -- הרי הם ז' הבלים, וכמ"ש בע"ה. וצריך שתמשיך ז' הבלים אלו אל ז' תחתונות דעשיה ועל ידי כן יוכלו לעלות למעלה ממדרגתם כנ"ל.

גם צריך שתדע כי אלו הז' ההבלים הם בחינות החסדים המתפשטים תוך ז' תחתונות דז"א. והנה ה' החסדים הם המתפשטים תחילה מחסד עד הוד דז"א, ואח"כ כללות כל אלו הה' נכלל ומתקבץ ביסוד, ואח"כ כללות כולם פעם שנית נכלל ומתקבץ במלכות שבו -- הרי הם ז' בחי' חסדים. והם סוד ז' ההבלים היוצאים מפי היסוד ששם הוא מקום עטרת יסוד שהוא בחינת המלכות שבו ששם הוא בחינת החסד השביעי בסוד כללות הנזכר. ומשם יוצאים ז' חסדים (שהם ז' הבלים) אלו לחוץ, והם הם עצמם בחינת ששה אותיות מילוי הויה דמ"ה דאלפין שהם ודאאוא וכללותם במ' שבו שהם שבעה בחינות, ואלו הם ההארות שיורדים מן האצילות למטה כנ"ל. אבל נודע כי אין שום דבר עולה למעלה ממדרגתו אם לא ע"י כח שם בן מ"ב אשר למעלה ממנו (כי הוא סוד ג' פעמים י"ד ג' פעמים י"ד שווה 42 בסוד הידים האוחזים בדבר ומעלים אותו למעלה). ונמצא כי צריך עתה ב' בחינות והם בחינה א' הארת אלו הז' הבלים דאצילות בז' תחתונות דעשיה כדי שיוכלו להעלות למעלה ממדרגתם, ואז נמשכת הבחינה השנית והוא ענין שם בן מ"ב שביצירה אשר למעלה מן העשיה וע"י עולות ז' תחתונות דעשיה למעלה ממקום מדריגתם כנ"ל. וזכור היטב ענין ב' בחינות אלו שיש בכל מקום שאיזה דבר עולה למעלה ואל תשכחהו.

ונודע כי שם בן מ"ב דיצירה הוא אבגית"ץ כו' היוצא מראשי תיבות אנא בכח כו'. גם נודע שמתחלק לז' שמות והם מתחלקים מחסד עד מלכות. גם נודע כי יש בחינת נשמה אל שם בן מ"ב הזה שביצירה והוא סוד שבעה הויות -- הא' מנוקדת כולה בסגול, והב' כולה בשבא, והשלישי כולה בחולם, כמ"ש.

ועתה נבאר כל אלו הכונות על הסדר.

• קול ה' על המים -- תכוין כי זה הוא ההבל הראשון הנמשך מן החסד הנקרא 'מים', והבל זה הוא אות הראשונה ממילוי אלפין שהוא אות ו' שבאותיות ודאאו"א כנ"ל. גם תכוין כי השם הזה ביצירה הוא אבגית"ץ.

גם תכוין בפנימיותו שהיא זו ההויה הנרמזת באומרו קול ה' על המים ולכן תכוין שהוא ההויה מנוקדת כולה בסגול.

גם תכוין כי ההבל הזה הוא בחינת חסד המתפשט בספירת החסד דז"א, ותכוין כי בכח ההארות האלו עולה ספירת החסד דעשיה בחכמה דעשיה.

• קול ה' בכח -- כח הוא הגבורה דעשיה העולה עתה בבינה דעשיה. ותכוין בהבל הב', והוא החסד המתפשט בגבורה שבז"א והיא אות ד' שהוא אות שניה דמילוי שם מ"ה שהוא ודאאו"א. ותכוין לשם קר"ע שט"ן. ותכוין בהויה זו הנזכר כאן שהיא מנוקדת כולה בשבא.
• קול ה' בהדר -- הדר היא הת"ת-דעשיה העולה עתה בדעת דעשיה. ותכוין להאיר מחסד המתפשט בת"ת דז"א דאצילות והוא הבל הג', והיא אות א' אות שלישי דמילוי ודאאו"א. ותכוין לשם נגדיכ"ש. והויה זו כולה מנוקדת בחולם.
• קול ה' שובר ארזים -- הוא הנצח-דעשיה העולה בחסד-דעשיה עתה. ותכוין להאיר בו הבל הרביעי והוא מן החסד המתפשט מן הנצח דז"א דאצילות, והיא אות א' אות רביעית דמלוי ודאאו"א. ותכוין לשם בטרצת"ג. והויה זו כולה מנוקדת בחירק.
• קול ה' חוצב להבות אש -- הוא ההוד דעשיה העולה בגבורה דעשיה. ותכוין להמשיך הארה מן הבל החמישית והוא מן החסד המתפשט בהוד דז"א דאצילות, והוא אות ו' אות חמישית ממילוי ודאאו"א. ותכוין לשם חק"ב טנ"ע. והויה זו כולה מנוקדת בקיבוץ.
• קול ה' יחיל מדבר -- הוא היסוד דעשיה העולה בת"ת דעשיה. ותכוין להמשיך הארה מן הבל הו' והוא מן החסד המתפשט מיסוד דז"א דאצילות, והיא אות א', אות ששית ממילוי ודאאו"א. ותכוין לשם יג"ל פז"ק. והויה זו כולה מנוקדת בשורק ואו.
• קול ה' יחולל אילות -- הוא המלכות-דעשיה העולה בנה"י דעשיה. ותכוין לכללות קיבוץ ה' חסדים אשר בעטרת היסוד דז"א דאצילות והוא הבל השביעי והוא כללות כל ו' אותיות דמילוי ודאאו"א, והוא שם שקוצי"ת. והויה זו מנוקדת בניקוד צְבָאוֹת כזה [יְדָוֹד].

ועיין למעלה בכונת ליל יום הששי כי שם נתבארו כל אלו הכוונות, ושם ביארנו כי צריך באלו השמות של מ"ב לחלקם כל אות ואות מהם לכמה חלקים כנזכר שם, וגם עתה צריך לכוין כך באותה הכוונה ,ועיי"ש. וכשתגיע לשם שקוצי"ת שהוא הז' תכוין לכלול בו כל ששה השמות הראשונות כי שם זה שליט בשבת לכן כולם נכללים בו. ושמעתי ממורי ז"ל פעם אחרת כי שם שקוצי"ת הוא בהיכל ק"ק דיצירה ולכן כל ו' שמות האחרי' נכללין בו:

עוד יש כוונות אחרות פרטיות ואלו הן:

• בראשי תיבות ק'ול י'הו"ה ע'ל ה'מים בגי' קפ"ה שהוא שם 'אל' במילואו -- אלף למ"ד. ונודע כי שם 'אל' בחסד, וגם קול זה הוא בחסד כנזכר. גם נרמז בשם אל פעם אחרת בביאור והוא אל הכבוד הרעים. הרי נרמזו ב' פעמים 'אל' בזה הפסוק, וגם הרעים בגי' שכ"ה שהם סוד שכ"ה דינין הנודעים אצלינו.
• גם ראשי תיבות ה'רעים י'הו"ה ע'ל מ'ים ר'בים הוא הרעים פעם שנית בר"ת. והטעם הוא כי השכ"ה דינין הם כפולים כנודע, ולכן תכוין כי על ידי ב' שמות אל אל הנזכר מתמתקין אלו הב' פעמים שכ"ה דינין הנזכר -- 'אל' הנזכר המפורש בכתוב -- "אל הרעים", 'אל' הנרמז בראשי תיבות כנזכר. וסוד ב' שכ"ה אלו הם -- או בבינה והמלכות אימא וברתא, או בלאה ורחל.
• ק'ול י'הו"ה ב'כח -- ראשי תיבות הוא יב"ק, והוא חיבור הויה ואלהים.

גם קול יהו"ה בהדר הוא ראשי תיבות יב"ק, והוא חיבור הויה ואלהים.

• גם ק'ול י'הו"ה י'חיל מ'דבר הוא ראשי תיבות קין בגימטריה.
• גם ראשי תיבות י'חיל י'הו"ה מ'דבר ק'דש הוא ראשי תיבות קין בגי'.

גם סופי תיבות יהו"'ה למבו'ל יש'ב הוא הבל. והכונה היא לרמוז אל מה שאמרנו לעיל כי כל הנצוצות של הנשמות של שרשי קין והבל בני אדה"ר (אשר משם רוב נשמות בנ"א) הנה הם עתה בסוד קדושת השבת עולין אל הקדושה מהקליפה (אשר ירדו שם על ידי חטא קין והבל כנודע). ואמנם ענין עלית נצוצות אלו הוא על ידי שם קדוש אשר נרמז בראשי תיבות י'הו"ה ל'מבול י'שב והוא ילי, והוא שם אחד מע"ב שמות ויסע ויבא ויט כנודע, ועל ידי שם זה עולים ניצוצות נשמות קין והבל הטבועים תוך הקליפה בימי החול. כי בתחילה העלינו את העולמות ועתה על ידי שם זה אנו מעלים גם את הפנימיות שלהם (שהוא בחינת הנשמות כנודע כנ"ל). ואמנם מי שיודע בעצמו כי שורש נשמתו הוא מבחינת קין -- יכוין בראשי תיבות יחיל ה' מדבר קדש, וגם בראשי תיבות קול ה' יחיל מדבר (שהוא בגי' קין), ויכוין להעלות כל הנצוצות נשמת קין עמו, אותם שהם עתה למטה בקליפה.

• גם תכוין להעלות נפשך מן העשיה אל היצירה. ופ"א שמעתי ממורי ז"ל באופן זה. דע כי בימי החול אין אנו מעלים על ידי תפלותנו רק בחינת הנשמות (שהם פנימיות העולמות בלבד) אבל חיצוניות העולמות נשאר במקומם. אבל עתה בשבת בקבלת שבת בשדה אנו מעלים את חיצוניות העולמות אבל פנימיות העולמות -- עם היות שמכ"ש הוא שהוא עולה -- אבל אינו נעשה על ידינו רק מעצמו ומאליו, אבל עם כל זה צריך לכוין בשם זה של יל"י הנרמז בראשי תיבות יהו"ה למבול ישב ולא להעלות את הנשמות כי הרי מעצמם ומאליהם הם עולות כנזכר אבל הכוונה היא שיקבלו אור הגדול הנמשך להם על ידי הכללות שנכללו ועלו למעלה ואחר שהם נכללו מעצמם -- אז אנו ממשיכין להם האור ההוא אשר מאותו המקום אשר עלו שם ואנו ממשיכים להם הארה זו על ידי כוונת שם יל"י הזה.

• גם תכוין להעלות ניצוצי הנשמות הטבועים בעמקי הקליפה כי אלו אינם יכולים לעלות מעצמם כמו הנשמות האחרות הנזכר, וצריכין אנו להעלותם על ידנו. וזה בכח שם יל"י הנזכר. ואמנם כוונת שם יל"י הנזכר דע כי שם זה הוא השם השני של שם בן ע"ב של 'ויסע ויבא ויט'. והנה שם בן ע"ב הוא מתחלק לו' חלקים כנגד ו' ככבי לכת אשר למעלה מן הלבנה, וכל חלק מהם יש בו י"ב שמות כנגד י"ב מזלות. והנה מזל השני הוא שור והוא כנגד שם יל"י שהוא שם השני משם בן ע"ב כנזכר. ולכן בכח זה השם עשו בו את העגל (כמבואר אצלינו בפסוק "ידע שור קונהו כו' י'שראל ל'א י'דע", כי שם זה נרמז שם יל"י בראשי תיבות, כי בשם זה כתיב "ויצא העגל הזה" ובכחו נעשו בסוד השם שהיה כתוב בטס של זהב כמשז"ל). גם שם זה הוא בגי' ן' כנגד חמשים שערי בינה שהיא בחינת גבורה, ולכן כח שם הוא להעלות את נצוצי הנשמות הטבועים בשרשי הקליפה, ואין בהם כח להעלות משם אל הקד' ע"י שם בן מ"ב הנזכר לעיל במנין ז' קולות שבזה המזמור, ועתה אנו מעלים על ידינו שם זה.

[ ודע כי שם זה של יל"י שבפסוק זה הוא בעשיה אבל שם בן מ"ב הוא ביצירה. וזכור זה ]

אח"כ תאמר באי כלה באי כלה באי כלה. אבל הכונה שתכוין עתה הוא כי הנה במזמור הבו לה' בני אלים כו' עלו כל הי' ספירות דעשיה למעלה ממקומם, ועתה תכוין להעלות הי' ספירות דיצירה גם כן למעלה ממקומם. אבל הדבר נעשה להיפך -- כי בעשיה עלו בתחילה ג' הראשונות ואח"כ עלו ז' תחתונות, ועתה ביצירה הוא להפך; כי תחילה ז' תחתונות דיצירה ואח"כ עולים ג' ראשונות.

והטעם הוא לפי שבעולם העשיה נאחזות הקליפות מאד בהם, ולכן אם הז' התחתונות היו עולות בתחילה היו הקליפה דעשיה נאחזות בהם עולות עמהם ונשארות דבוקות שם ח"ו ביום השבת, ולכן עולות ג' ראשונות וניתוסף בהם אור עצום וגדול ואז כאשר באות ז' תחתונות לעלות ולהתקרב עם הג' ראשונות -- הם מקבלות משם אור הגדול ההוא ועי"כ אין כח בקליפה לקבל האור הגדול ההוא ונפרדות משם. אבל ביצירה -- שאין שם פחד הזה -- אנו מעלים אותן כסדרן האמיתי שהוא שיעלו תחילה ז' תחתונות ואח"כ יעלו הג' ראשונות; כי סדר העליה והכללות הוא מתחילה ממטה למעלה כנודע.

ונמצא כי תחילה תכוין בכוונת הלב להעלות ז' תחתונות דיצירה למעלה ממקומם על דרך מה שבארנו בז' תחתונות דעשיה (וזה יהיה על ידי כוונת ז' שמות היוצאין מן ז' אותיות אהי"ה יה"ו שהוא סוד שם בן מ"ב דבריאה), ואח"כ בבאי כלה -- אז תכוין להעלות ג' ראשונות דיצירה במקום המלכות של הבריאה העומדת באחורי נה"י של הבריאה על דרך מ"ש בעליות ג' ראשונות דעשיה ועיי"ש. ועתה נבאר פרטן של דברים.

בתחילה תכוין כי ג' פעמים באי ג' פעמים באי שווה 39 כלה הם בגי' ט"ל, כמספר ג' אותיות יה"ו מילוי אלפין, ואז תכוין לכלול עמו שם אהי"ה העולה למספר יה"ו, ואעפ"י שמילוי אהי"ה אינו כמספר מילוי יה"ו -- עם כל זה כפשטן עולים שוים -- אהיה כ"א כמו יה"ו כ"א. וזהו סוד "אהיה כטל לישראל" -- כי שם אהי"ה הוא בגי' יה"ו אשר במלויו הוא בגי' ט"ל. והנה עי"כ אתה כולל שם אהי"ה עם יה"ו שהוא סוד שם מ"ב שבבריאה. גם ממנו יוצא שם בן מ"ב אחר גם כן שבבריאה והוא ב' שמות 'אהיה אשר אהיה' שגם הם בגי' אהי"ה יה"ו. ותכוין להעלות ג"כ רוחך מן היצירה אל הבריאה.

ועתה אבאר לך איך יוצאין הז' שמות משני שמות אלו. וכבר נתבאר ענינם בפר' יתרו בדף צ"ב בר"מ (ח"ב צב, א) וזו סדרן:

• הנה א' דאהי"ה (הוא בחסד), ויורדת עד ה' תתאה דאהי"ה (שהיא במלכות); ואז עולה ו' של יה"ו (שהוא היסוד) בה' זו של אהי"ה אחרונה; ואז יוצאין משם ב' שמות יהו"ה וא"ל.
• אח"כ יורדת ה' ראשונה דאהיה (שהיא הגבורה) בה' תתאה דאהיה (שהיא המלכות); ואז עולה ה' דיה"ו (שהיא ההוד) בה' זו תתאה דאהי"ה; ואז יוצאים ב' שמות יהו"ה בנקוד אלהים. ואלהים.
• אח"כ יורדת יוד של אהי"ה (שהוא הת"ת) בה' תתאה דאהי"ה (שהיא המלכות); ואז עולה יוד דיה"ו (שהוא הנצח) בה' אחרונה דאהי"ה; ואז יוצאים משם ב' שמות מצפ"ץ מצפ"ץ (שהם הת"ת עם הנצח כנודע אצלינו בביאור שמות כינוי הספי' כי הבחי' החיצונ' שבת"ת היא הויה והבחי' הפנימית של נצח היא ג"כ הויה. וכל זה הוא בז"א וב' הויות אלו הם תמורתם מצפץ מצפץ ומבחינת שם זה הם מתקרבים יחד).

ועיין בקדיש א' של קודם יוצר דערבית ובתפילת העמידה של כל השבת כי שם יש בזה קצת שינויים.

ואחר שנתכוונת לכל זה במחשבותך -- אז תאמר אח"כ באי כלה ג' פעמים שבת מלכתא. ועתה תכוין להעלות ג' ראשונות דיצירה בג' תחתונות נה"י דבריאה; ר"ל במקום המלכות בבריאה העומדת באחורי נה"י דבריאה. וצ"ל ב' פעמים "באי כלה" הראשונים בקול רם לפי שהם כנגד חכמה ובינה דיצירה העולים. אבל "באי כלה שבת מלכתא" צריך לאמרה בלחש ולא בקול רם לפי שהנה הוא כנגד הדעת דיצירה אשר איננו מכלל מספר הי' ספירות כנודע. ובזה תבין למה בס' התי' לא נזכר רק שאומרים ב' זמנין "באי כלה" ולא הזכיר הפעם הג'. והטעם הוא כי לא חשש להזכיר רק את הב' פעמים הנאמרים בקול רם ולא הזכיר את הג' הנאמר בלחש שהוא כנגד הדעת שאינו מכלל הי' ספירות.

והנה כמו שבמזמור "הבו לה' בני אלים" אמרנו שיכוין בהויה זו שהיא דההי"ן העולה ב"ן לפי שהיא בעשיה -- כן עתה תכוין שהנה עתה אתה בעולם היצירה ואתה רוצה להעלותו והוא הויה דמ"ה דאלפין. והויה זו תכוין בה במלת 'באי' שהוא בגימטריה י"ג כמנין אחד, והוא שם אחד קדוש יוצא מן המלוי דשם מ"ה דאלפין שיש בה ג' אלפין ויו"ד וזה סדרו יאא"א, והוא בגימ' 'באי', והוא בגי' אחד (כנזכר בספר הזהר פרשת פנחס ברעיא מהימנא).

ופעם אחד שמעתי ממורי ז"ל שצריך לכוין כי בא"י הוא בגי' אחד ו ג' פעמים בא"י ג' פעמים בא"י שווה 39 הוא בגי' ט"ל כמנין יה"ו דאלפין. ותכוין 'באי' אחד בנצח. 'באי' שני בהוד. 'באי' שלישי ביסוד. [וטעם אמרך בשלישית "באי שבת מלכתא" הוא לרמוז אל ש' ב"ת, כי אז ביסוד כולל שלשתם כנגד ג' קוי השין ואז נכללין שלשתן]. וג' פעמים באי אלו הם בבריאה כי משם באים ליצירה, וזהו 'באי', כי המלכות עולה מן היצירה לנה"י שבבריאה ע"כ.     ודע כי עתה באמרך ג' פעמים באי כלה כו' תכוין לקבל סוד תוספת קדושת הנפש.

מזמור שיר ליום השבת

אח"כ במזמור שיר ליום השבת כו' תכוין להעלות עולם הבריאה אל האצילות. וזהו סוד מזמור ליום השבת. והענין הוא כי האצילות נקרא 'יום שבת' - דכורא; כי ג' עולמות בי"ע הם עלמא דנוקבא ואינם מכלל 'יום השבת'.

• גם תכוין כי ראשי תיבות מ'זמור ש'יר ל'יום ה'שבת הם אותיות למשה כי נודע כי האצילות נקרא משה (כנזכר בזוהר פ' פקודי בסוד "ויביאו את המשכן אל משה"), וכוונתינו עתה כי אנו מעלים עתה לעולם הבריאה אל משה שהוא עולם האצילות.
• גם תכוין אל מה שביארנו בענין ישמח משה במתנת חלקו כי כשעלה משה רבינו ע"ה אל הר סיני לקבל התורה נתנו אליו אלף חלקי אורה הנרמזים באל"ף רבתי דאדם שת אנוש בדברי הימים (דה"א א, א). וכשחטאו ישראל בעגל נסתלקו ממנו בעון ישראל ולא נשתייר בו רק חלק אחד מן האלף והיא סוד האלף זעירא דויקרא אל משה (ויקרא א, א). ולפי שמשה לא אבדם על ידי חטא עצמו אלא בעון ישראל -- לכן הקב"ה משלים אליו אלו האלף חלקים מחלקם של ישראל שהם בחינת אותם האורות והעטרות והעדיים שקבלו ישראל בהר סיני ואח"כ נתנצלו ונתפרקו מהם (כמש"ה "ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב"), ומשה נטלם ונשלם בחלקם של ישראל.

והנה בכל ערב שבת בבוא ליל השבת -- חוזר משה רבינו ע"ה לקחת אותם הארות של אלף חלקים שלו עצמם שנאבדו ממנו ולוקחם בסוד תוספת קדושת שבת. וכיון שלוקחם משלו הוא מחזיר לישראל אותם ההארות שלקח מחלקם ואלו האורות נתנים לישראל בכל ערב שבת בסוד תוספת קדושת שבת. והבן זה.

[ וזהו סוד ישמח משה במתנת חלקו -- פי' כי משה הוא שמח עתה ביום השבת במתנת חלקו עצמו הראשון שנאבדו ממנו ועתה נתנו לו במתנה ביום השבת, והכוונה לומר ולהגיד מעלת משה רבינו ע"ה כי אעפ"י שניתנו לו בתחילה האורות והכתרים מחלקם של ישראל -- הנה הוא שמח בחלקו, ודי לו בזה, ותיכף מחזיכ הארותיהם של ישראל להם ואינו נוטלם לעצמו כי חפץ הוא לזכות את הרבים, ואינו אומר כיון שאני לא חטאתי והם חטאו בעגל ובעבורם אבדתי שלי א"כ גם עתה אעכב את שלהם בידי. אמנם הוא שמח במתנת חלקו ואז מחזיר להם חלקם. ונמצא כי בזה ניכר' מעלת משה רבינו ע"ה כי עבד נאמן קראת לו כי אעפ"י שהפקיד השי"ת בידו פקדון חלקם של ישראל -- הנה עתה ביום שבת הוא עבד נאמן להחזיר הפקדון לבעליו והם ישראל. וביאר מה ענין מתנת חלקו הנזכר ואמר כי היא כליל תפארת אשר בראשו נתת בעמדו לפניך על הר סיני ונאבדה ממנו, ועתה חוזר השי"ת ליתנה לו במתנה. ]

ונחזור לעניינינו, כי הנה בכל ערב שבת מקבלים ישראל תוספת נשמה וקדושת שבת מאותם האורות שלקח משה מישראל כנזכר, וזהו שאמר "מזמור שיר ליום השבת" -- כלומר, ראוי לשורר ולזמר על יום השבת לפי שאז מחזירין חלקו של משה ועי"כ אנו לוקחים חלקינו של תוספת שבת כנזכר; כי מה שיש לנו תוספת קדושה בשבת הוא מה שיש למשה בימי החול, והבן זה.

• גם תכוין באותיות למשה רמז אל תיקון הנשמות הבאות מן הבל המתגלגל במשה כנודע.
• גם תכוין באותיות למשה כי הנה משה רבינו ע"ה הוא משתדל בזהירות ובזריזות גדול בכל ערב שבת להעלות כל ניצוצות הנשמות הניתנות בעמקי הקליפות ואינם יכולות לעלות משם, וכן הנשמות של בני אדם התחתו' שאין בידם מעשים טובים הראוים לעלות בסוד תוספת שבת -- הנה משה רבינו ע"ה בכל ערב שבת יורד הוא וכמה רבבות נשמות צדיקים אחרים עמו אשר בעולם הבא כל אחד כפי בחינתו יורד ומעלה את הנשמות של התחתונים של המתים ושל החיים, כל אותם שאינם יכולות לעלות מעצמן כנזכר.

טוב להודות להשם -- הנה בפסוק זה תכוין בתחילה בראשי תיבות של ט'וב ל'הודות שהוא ט"ל, והם על דרך ג' פעמים באי כלה הנזכר וגם הם סדר ג' פעמים הבו הנ"ל, ועך ידי כן תעלה ג' ראשונות דבריאה למלכות דאצילות, והוא סוד שם יה"ו שבבריאה (אשר עולה במילואו ט"ל), והוא העולה לאצילות הנקרא ליהו"ה (שהוא הויה דע"ב דיודין דאצילות). וזהו "טוב להודות ליהו"ה" -- פי' כי הטל (הנרמז בראשי תיבות טוב להודות) עולה להוי"ה (שהוא האצילות כנזכר).

ואח"כ תכוין להעלות ז' תחתונות דבריאה למעלה ממדרגתם על דרך הנזכר ביצירה ובעשיה, וזה על ידי שם בן מ"ב דהויה דאלפין שהם מ"ב אותיות שיש בפשוטו ובמילוי ובמילוי מילויו. ולכן תכוין בזו ההויה של טוב להודות ליהו"ה אל הויה דמילוי אלפין בבחינת מ"ב אותיות שבה (כנודע כי שם בן מ"ב דאצילות הוא מ"ב אותיות שבהויה דמילוי אלפין). גם תכוין בהויה זו אל הויה דמילוי ס"ג שהוא בבריאה והוא סוד עולם הבריאה העולה עתה אל עולם האצילות.

ושתי הכוונות האלו -- אעפ"י שנראים סותרות זו לזו -- צדקו יחדיו. כי הס"ג דבריאה גרוע ממ"ה דאצילות ועולה זה הס"ג על ידי המ"ב של המ"ה הזה שבאצילות.

ופעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל בלשון זה כי ראשי תיבות מ'זמור ש'יר ל'יום ה'שבת הוא למשה לרמוז כי הוא סוד עולם האצילות ששם עולה המלכות ומאירה ומקבלת הארה מן נה"י דאצילות, עד כאן.

בפרוח רשעים כמו עשב כולי -- יובן במ"ש בספר הזהר בפר' תרומה דיום השבת איהו יומא דגלגולא דנשמתין כו'. והענין הוא כי בערב שבת אפילו אותם הנשמות הטבועות בעמקי הקליפות הם עולות אל הקדש לכלול שם למעלה אבל לא כל הנשמות יכולות לעלות, ואמנם אז בעת ההיא נדונים בב"ד העליון -- כל הראוי לעלות עולה, והראוי לירד יורד. וזהו סוד שנקרא 'יומא דגלגולא דנשמתין' כי אלו מתגלגלין לכאן ואלו לכאן. ונודע ענין צדיק ורע לו ורשע וטוב לו כו' ולכן נזכר כאן כל אלו הבחי' במזמור הזה כנודע, כי בפרוח רשעים הוא בסוד רשע וטוב לו -- וכיוצא בזה כל שאר דברי המזמור. ולכן הוזכר ענין הרשעים והצדיקים במזמור הזה כי הרשעים אין להם מנוחה אפילו ביום השבת וזהו מה שכתב "בפרוח רשעים כו' להשמדם עדי עד", אבל הצדיקים פורחים כתמר ביום זה לעלות ולקבל האור המוכן לו, וזמ"ש "צדיק כתמר יפרח כו'".

גם יש ענין גלגולא דנשמתין באופן אחר וגם זה נרמז בספר הזהר בפ' תרומה ד' קל"ו ע"א (ח"ב קלו, א) וגם בפ' משפטים בסבא בד' צ"א ע"א (ח"ב צא, א) וז"ל, כי בליל שבת יש נשמות העולות מן ג"ע הארץ אל ג"ע העליון ויש נשמות שיורדות מלמעלה למטה בעוה"ז להיות בסוד תוספת שבת אל נשמות התחתונים אשר בעוה"ז, אלין סלקין ואלין נחתין, וזהו הנקרא 'גלגולא דנשמתין'.

ה' מלך גאות לבש

ידוד מלך גאות לבש כולי -- הנה ענין זה הוא סוד אותו השיר שאומרים המלאכים להשי"ת כנזכר בספר פרקי היכלות המתחי' "האדרת ואמונה לחי העולמים". והענין הוא כי יש כמה נימין ושערין ברישיה דאריך אנפין וכולם מושכים ממימי ים החכמה עילאה, מוחא סתימאה דרישא דא"א, וכולם הם גבורות ודינין קדישין ולכן נקרא שערות. וזהו סוד 'האדרת שער' שיש למעלה.

והנה הנימין ההם הם ת"י נימין כמנין 'קדוש' (כנזכר באדרת נשא) גם הם בגי' גאות -- זהו מה שכתוב "גאות לבש". ושם ביארנו הטעם כי הם סוד הויה דע"ב דיודין, וכל הויה מהם יש בה ד' יודין כל אחד כלולה מעשר -- הם ת'; ועשר אותיות המילוי -- הרי ת"י כמנין גאות. ונודע כי בתוך אותם השערות מתלבשין אבא ואמא וגם ז"א כמו שבארנו וזהו מה שכתב "גאות לבש".

ונודע כי אבא ואמא הם סוד יום השבת כנ"ל בסוד "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם", כי כשעלה ז"א עד אבא ואמא אז נקרא 'קדש', והנה עלייתו היא ביום שבת, ונמצא כי ביום השבת שעולה ז"א במקום אבא ואמא -- אז הוא מתלבש באותם השערות דאריך אנפין כדוגמת מה שהיו מתלבשין בהם אבא ואמא בימי החול. ונמצא כי אלו השערות הם כדמות נהרות המושכין מים החכמה, מוחא סתימאה דאריך אנפין. וזמ"ש "נשאו נהרות ה' כו'" שהם סוד השערות העליונות הנקראים 'מבועין ונהרות' להמשיך המים הנזכר ממוחא סתימאה, כנזכר בריש תיקון ע' כי השערות הם בציור נימין חלולים מבפנים ובצורת ווי"ן והאורות של מוחא סתימאה דאריך אנפין נמשכין בתוך אלו השערות ויוצאין אח"כ דרך פיות השערות ולחוץ.

ונודע כי כל שער הוא דין וגבורות, כי הנה יניקת' הם מן הגבורות העליונות. והנה הם כדמיון הנימין של הכינור המרימים קול. וזמ"ש "מקולות מים רבים כו'" -- פירוש, כי אימא עילאה נקראת 'מים רבים' כנודע ואלו השערות ממשיכים ממי ים החכמה העליונה מוחא סתימאה דא"א אל אימא עילאה הנקרא מים רבים. וזהו מקולות מים רבים. ולהיותם המים האלו בחינת גבורות דמנצפ"ך שמהם נעשה אח"כ בחינת המ"ן -- לכן נרמז בראשי תיבות מ'קולות מ'ים ר'בים ראשי תיבות בגי' מנצפ"ך. ולהיות כי שערות אלו מלבישים לאבא ואמא -- לכן נרמזו שניהם בפסוק הזה, כי ראשי תיבות של א'דירים מ'שברי י'ם הוא אמ"י, וראשי תיבות של א'דיר ב'מרום י'הו"ה הוא אב"י. הרי כי נרמזו בו אבא ואימא.

ואומרו אדירים משברי ים הוא מלשון הנז"ל -- האדרת והאמונה לחי העולמים -- שהוא לשון התלבשות, ולהיות זה בליל שבת -- לכן אנו עולים ממטה למעלה, ובתחילה נזכרת מלת אמ"י בפסוק ואח"כ נזכר אב"י.

גם ענין אחר, כי הנה עתה במזמור הזה אנו עומדים בעולם האצילות, והנה ג"כ יש שם שם בן מ"ב ומעלה את עולם הבריאה. וזהו מקולות מים רבים -- הם סוד ז' קולות של ז' שמות שם בן מ"ב אשר הוא יוצא מן אבא ואמא (כנזכר בתיקונים דכל שם בן מ"ב הוא ברישא דמלכא שהם סוד אבא ואמא) הנקראים 'מים רבים'. ואלו הקולות הם נמשכין מן אבא ואמא הנקראים 'מים רבים', וזהו מקולות מים רבים, ולכן נרמזו בר"ת אמ"י ואב"י -- אדירים משברי ים שהוא אמ"י, אדיר במרום ה' הוא אב"י.

והנה הקולות האלו הם נמשכים מבחינת השערות של אבא ואמא כנודע, וזמ"ש "אדיר במרום ה'" שהוא מלשון האדרת והאמונה ומלשון אדרת שער; כי כבר ידעת כי אבא ואמא אתכלילן במזלא דדיקנא דא"א וזה המזלא נעשה בחינת מלבוש ואדרת אל אבא ואמא. ותכוין כי על ידי הקולות האלו תעלה את הבריאה באצילות.

גם תכוין ענין אחר, כי הנה סיום קוצא דשערי דרישא דא"א משתלשל ונמשך עד רישא דז"א, ושם בסיום אותם השערות הם בחינת הפיות של אלו הצינורות והנהרות המושכים מים ממוחא דא"א אשר להיותם בחינת גבורות נרמזו אותיות מנצפ"ך בראשי תיבות מקולות מים רבים כנ"ל, כי 'מים רבים' הם בחינת מ"ן דמנצפ"ך. ואמנם בימי החול אלו ההארות של השערות עליונות דאריך ניתנות לאבא ואמא, וביום שבת עולה ז"א עד מקום אבא ואמא ואז לוקח הוא ההארות ההם. ובתחילה עולה ולוקח הארות אימא ואח"כ עולה יותר ולוקח גם הארות אבא -- ולכן נזכרת אמי טרם אבי כנ"ל.

ואח"כ תכוין בראשי תיבות ק'ולם י'שאו נ'הרות שהם אותיות קין שלא כתיקונו, לרמוז כי עתה נתקנים ניצוצות נשמות שרש קין. ואח"כ חוזר להזכירו כתיקונו גמור בראשי תיבות נ'הרות ק'ולם י'שאו שהם אותיות נקי להורות כי ניתקן כבר; מן קין נעשה נקי.
גם תכוין אח"כ ראשי תיבות נ'אוה ק'דש י'דוד שהוא נק"י גם כן לרמוז אל הנזכר, כי כבר עתה נתקנו ניצוצות ונשאר נקי מן הפסולת ומן הקליפה.

גם תכוין כי ראשי תיבות י'הו"ה ל'אורך י'מים אל שם יל"י שהוא שם קדוש משם של ע"ב. וכבר נתבאר ענינו למעלה בפסוק ה' למבול ישב; אבל שם היה בעולם העשיה אבל עתה תכוין כי שם יל"י זה הוא בעולם האצילות הנקרא 'אורך ימים', וזהו מה שכתוב "ה' לאורך ימים". ותכוין להעלות על ידי השם הזה את ניצוצי נשמות הבריאה שבתוך הקליפות; אותם שאין יכולים לעלות על ידי שם בן מ"ב.

גם תכוין כי ראשי תיבות יהו"ה לאורך ימים הוא שם יל"י וסופי תיבות הוא שם הכם שהוא בגי' אדנ"י. והכונה הוא שתכוין כי בכח שם יל"י אתה מעלה את המלכות הנקראת אדנ"י. ותכוין כי 'אורך ימים' הוא אריך אשר יש בו ש"ע רבוא נהורין ונותן ק"ן ריבויא נהורין לז"א (כנזכר באדרא) ונשארים לעצמו כמנין אר"ך חסר חד ריבויא כנודע, ולכן נקרא "ארך ימים".

ואחר שהשלמת כל הסדר הנזכר -- אז תכוין לפניך בהויה א' דע"ב דמילוי יודין; כי עד עתה לא נתכונת אלא בהויות דב"ן ודמ"ה וס"ג כנ"ל ועתה תכוין בשם זה שהוא באצילות לומר כי כבר עלינו עד עולם האצילות וכל העולמות עלו עד שם ונכללו שם. והנה להיות כי הויה זו היא באצילות יש לה מעלה אחרת, והוא שתכוין בה כי כל אות ואות שבה היא מנוקדת בקמץ. והנה כל זה הוא תיקון השדה, והענין הוא בסוד חיצוניות של נה"י דז"א:

אח"כ תלך לביתך ותכנס ותתעטף בטלית מצויצת בציציות כהלכתה ותתעטף ראשך בו כנודע סביב גרונך וכנזכר במסכת שבת פ"ב ופ' י"ו ובהרמב"ם פרק ל' מהלכות שבת (פ"ל מהל' שבת), ותקיף השולחן המסודר עם הלחם לסעודת שבת. ותקיפהו כמה פעמים עד שתחזור לומר כל מה שאמרת בהיותך בשדה שהוא מזמור לדוד הבו לה' בני אלים כו' וג' פעמים באי כלה כו' ומזמור שיר ליום השבת כו'. והכונה שתכוין בזה הוא כי שם בשדה לא נתקן רק בחינת חיצוניות בבחינת אור פנימי שבו, ועתה נתקן לעלות גם בחינת אור מקיף של בחינת החיצוניות. ואח"כ תקרא ארבעה פרקים ראשונים של מסכת שבת ותכוין שהם כנגד ד' אותיות יהו"ה, כי הם סוד תכשיטי הכלה העליונה.

והרי נתבאר ענין כללות העולמות זה בזה בבחינת החיצוניות שלהם על ידי קבלת שבת בשדה הנעשה על ידינו. ואח"כ אנו מעלים גם את אור המקיף של חיצוניות העולמות על ידי הקפת השלחן כנזכר ועי"כ נשלם תיקון ועליית בחינת חיצוניות העולמות וענין זה הוא הנקרא אצלנו תמיד בשם 'תוספת שבת' הנקרא בשם נפש יתירה, לפי שכיון שהקדושה הזו נמשכת קודם זמנה הראוי לה -- לכן נקרא בחינת תוספת קדושה, שניתוסף מחדש אע"פ שאינו זמנה. אבל כשיתקדש השבת עצמו ויהיה ממש ליל שבת גמורה -- אז אינו נקרא 'תוספת שבת' רק 'קדושת שבת' עצמה.

גם צריך שתדע כי עד עתה כל המלכיות של כל העולמות עדיין הן עומדות בסוד אחור באחור עם נה"י דז"א של אותו עולם כפי מה שהוא.

מתוך: שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש ו (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי שבת · דרוש ו · >>

סדר קבלת שבת

סוד קבלת שבת יצא אל השדה ויאמר לכה דודי נצא השדה ויכוין במלכות הנקרא שדה שהוא חקל תפוחין קדישין ויכוין כי חק"ל בגי' הוא הוי"ה אהי"ה הויה אדנ"י. גם ד' מילויים של ד' הויות הם בגי' חק"ל^[2]. גם יכוין כי מלת הבו הוא בגי' י"ג והם ג' הויות שבג' עולמות שבהם י"ב אותיות, ועם הכולל הם כמנין הבו -- י"ג.

גם יכוין להעלות ג' ראשונות-דעשיה לנה"י-דיצירה, והמלכות דיצירה מתרחבת ומתפשטת כדי לקבל בתוכה כל הג' ראשונות דעשיה כי היא נקראת 'ארץ צבי' שאין עורו מחזיק את בשרו. וג' ראשונות דעשיה נעשים מלבוש וחיצוניות אל נה"י דיצירה עד הלילה. ובחינת עלייה זו נקרא 'תוספת שבת' מחול על הקדש.

ודע כי לא עלו רק רוחניותם אבל הכלים שלהם נשארו במקום, ולכן העושה מלאכה בזמן תוספת שבת אינו חייב מיתה לפי שעדיין הכלים דעשיה נשארו למטה ולא יש מקום חלל בין הקליפה אל העשיה. אבל העושה מלאכה ביום שבת עצמו חייב מיתה לפי שבשבת עולים גם הכלים דעשיה, ונמצא כי מקום ג' תחתונות דעשיה נשאר מקום פנוי וריקן ואין שם קליפה, ואמנם עכ"ז עדיין נשאר שם קצת רשימו של קדושה כנודע ולכן חייב מיתה כי העלה והכניס את הקליפה למקום חלל הקדוש וזהו סוד מחלליה מות יומת:

ונחזור לענין, כי בעלות ג' ראשונות דעשיה אל היצירה הרי יש ביצירה י"ג ספירות כמנין הב"ו, וכן בכל ג' עולמות אצילות בריאה יצירה, יש בכל אחד י"ג, וכנגדם הם ג' פעמים הבו ג' פעמים הבו שווה 39. משא"כ בעולם העשיה שאין בו רק ז' ספירות בלבד ולכן אין הבו ד' כנגדו.

ובאומרו הבו לה' בני אלים יכוין אל בחי' נשמות ניצוצי שרשי קין הנקראים "בני האלקים" כי עליהם נאמר ויראו בני האלקים כו'. ולפי שעתה הוא יום שבת שהוא רחמים לא נזכר שם 'אלהים' שהוא דין רק 'אלים' חסר ה', כי בה תלוי סוד הדין (כנודע שהוא סוד ה"י, ה' על י' שהוא דין):

אח"כ יכיון להעלות ג' ראשונות דיצירה בבריאה על דרך הנ"ל, ויאמר ג' פעמים באי כלה. וכיון שעולים שם ג' ראשונות -- נמצאו בבריאה י"ג ספי' כמנין בא"י כלה על דרך מה שנתבאר במלת הבו. גם יכוין אל ג' הויות דע"ב ס"ג מ"ה שהם י"ג אותיות עם הכולל על דרך הנזכר במלת "הבו".

ובקונטרס אדם אחד מצאתי כי מיצירה לבריאה עולים תחילה הז' תחתונות שביצירה ע"י ז' שמות היוצאים מן ז' אותיות אהי"ה יה"ו (הנקראים ז' מרגלאן דבריאה) והם ג' אותיות מצד ימין וג' מצד שמאל ואות ה' אחרונה דאהי"ה באמצען. והם כדמיון ז' קני מנורה שכולם מאירים כנגד האמצעי; והם חג"ת מצד זה, ונה"י מצד זה, ומאירים נגד המלכות שהיא ז' באמצען.

וכך יכוין:

• שאות א' ואות ו' שהם חסד ויסוד יביטו באמצעית ויצאו משם שתי שמות -- הויה פשוטה מאות א', ושם א"ל מאות ו'. ועל ידיהם יעלו חסד ויסוד דיצירה.
• ואח"ך הב' ההין שהם גבורה והוד יביטו באמצעית ויוציאו שתי שמות -- מן ה' ראשונה הויה בניקוד אלהים ומן ה' ב' שם אלהים. וע"י יעלו גבורה והוד דיצירה.
• ואחר כך הב' יודין שהם ת"ת ונצח יביטו באמצעית ויוציאו שתי שמות -- מן יו"ד ראשונה מצפ"ץ ומן יו"ד שני מצפ"ץ. וע"י יעלו ת"ת ונצח דיצירה.
• ואח"ך ה' האמצעית שהיא מלכות תוציא שם י"ה אדנ"י. וע"י עולה מלכות דיצירה.

אח"ך תכוין להעלות ג' ראשונות דיצירה ע"י שתאמר ג' פעמים "באי כלה". והנה ג' פעמים י"ג ג' פעמים י"ג שווה 39 עולה ט"ל שהוא סוד יה"ו דמילוי אלפין השולט בעולם היצירה.

אח"ך תכוין להעלות הבריאה לאצילות ע"י שתאמר "מזמור שיר ליום השבת". והנה להעלות הג' ראשונות תכוין בר"ת ט'וב ל'הודות שהוא ט"ל -- י"ג לכל אחד על דרך הנזכר בג' פעמים הבו, ולהעלות הז' תחתונות תכוין בתיבת ליהו"ה שהוא הויה דמ"ה דאלפין ויש בה מ"ב אותיות כנודע.

ואחר כל הכונות האלו יכוין לקבל שפע קדוש מן האלף עלמין דנפקין ונוצצין מן בינה, ואלו האלף הם סוד ז' מרגלאן הנזכר היוצאים מן ז' אותיות אהי"ה יה"ו שהם בבריאה הנקרא "יום השבת", והם עולים בגימט' תתמ"ט. ועם הכונה שנתכוין בטבילה אל שם אהי"ה דההין שהוא בגי' קנ"א -- הרי אלף. ועל ידי כל זה יזכה האדם לתוספת נר"ן בשבת.

האמנם שתי בחינות הם: האחד היא הנקראת 'תוספת שבת' ואינה שבת עצמה, והוא מה שמקדים להיות בערב שבת בעת קבלת שבת כנזכר, ואז המלכות דאצילות ננסרת מאחורי ז"א ובאה עמו פב"פ באותו המקום שהוא כנגד מה שהיתה עמו באחוריו. אבל אחר כך בהכנסת שבת ממש -- אז מתעלים נה"י דז"א דאצילות בחג"ת שלו ואז המלכות לוקחת מקומם.

אח"ך תבא לביתך ותתעטף בציצית ותקיף השלחן כמבואר אצלנו, עיי"ש. והנה תסדר השלחן בי"ב ככרות כנגד ב' ווין שבמלוי וא"ו, ותסבבנו שהוא דוגמת הבריאה, ותסבבנו באור המקיף לכל המידות ותאמר "מזמור שיר ליום השבת" ואח"ך תקרא ד' פרקים הראשונים ממסכת שבת שיש בה כ"ד פרקים כנגד כ"ד קישוטי כלה. ולמחרת וגם לערב במנחה ישלים הכ"ד פרקים קודם סעודה שלישית.

ותאמר "באי כלה" מימין, "באי כלה" משמאל, "באי כלה" מן האמצע, "שבת מלכתא" -- שהיא מקבלת מן ג' אבות. ו ג' פעמים באי ג' פעמים באי שווה 39 הם בגי' יה"ו במלוי אלפין, ומחברו עם השבת שהוא אות ה' אחרונה.

אח"כ תסתכל באור הנר אשר ברכו עליו להדליק נר של שבת וזו הכונה שתכוין בעת הסתכלותך בו. הנה נודע כי שם א"ל אדנ"י הוא במלכות הנקראת נוקבא, וזהו בהיותה בימי החול; אבל כאשר תעלה למעלה במקומה -- אז יהיה לה שמות אחרים יותר מעולים והכל יהיה כפי מעלת המדרגות אשר תעלה בה. וזכור הקדמה זו לכל הפרטים שנבאר בענין יום שבת כמה שינויים משתנית וכמה מדרגות עולה.

והנה עתה שכבר יש תוספות קדושה של שבת כנ"ל -- אם כן מוכרח הוא שהמלכות עלתה איזו מדרגה למעלה ממקומה, והנה השם שיש לה עתה הוא זה: כי שם א"ל הנ"ל שהיה פשוט -- עתה נתעלה במילואו ועתה נקרא בשם אל"ף למ"ד אדנ"י, וכל זה הוא בגי' נ"ר. וכבר ידעת כי נר שבת רומז במלכות, ולכן תכוין כי עתה המלכות נקרא בשם הנזכר העולה בגי' נ"ר.

ואח"כ תכוין כי ענין נר הוא חיבור ו' שמות יהו"ה אהי"ה יהו"ה אלהי"ם יהו"ה אדנ"י כי כל זה בגי' נ"ר.

נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי ב' כונות אלו הנזכר במלת נ"ר הם סוד ב' נרות של שבת הנזכר בספר הזהר שצריכין להדליק ב' נרות בליל שבת, וגם הם סוד זכור ושמור, ויכוין בזו המצוה. כנלע"ד.

ופעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל דרוש אחר בענין נר שבת וזהו: כי הנה אמרו רז"ל הדלקת נר בשבת חובה, והענין הוא כי ב' נרות הם -- אחד באימא ואחד במלכות. והנה נר שבת היא באימא הנקראת אהי"ה שהיא בגי' חובה, ולכן נר שבת הוא חובה ולא רשות.

ועתה נבאר ענין נר. כי הנה הפסוק אומר "כי נר מצוה ותורה אור", והנה נר הוא בחי' ג' יחודים -- הא' הוא יחוד הוי"ה אהי"ה והב' הוא יחוד יהו"ה אלהים והג' הוא יחוד יהו"ה אדנ"י וכל אלו השמות הם בגי' נר.

גם דע כי בחינת נר הם בחינת רמ"ח אברים של המלכות כד אתכלילת בב' דרועין דדכורא ואז נקרא 'נר' (כנזכר בספר הזהר בפ' תרומה בענין בריה דר' ספרא). והנה בנר יש ד' מיני שלהוביות כנגד ד' אותיות הויה (כנזכר בספר הזהר פ' בראשית בענין חכמתא דשלהוביא דנורא כו'). והנה ב' הגונין הסמוכים ודבוקים עם הפתילה הם מושגות אל חוש העין ונראות, אבל הב' העליונות נסתרות מחוש העין ואין מהותם וענינם מושג. וד' שלהוביות האלו הם נקראים 'מצוה', שהוא סוד ד' אותיות הויה. כנזכר בספר הזהר כי מ"צ הם באתב"ש י"ה. ונמצא כי שתי אותיות הראשונות -- שהם י"ה -- נתעלמו ונתחלפו בב' אותיות מ"צ כנזכר. אבל ב' אותיות אחרות -- שהם ו"ה -- נשארו בגילויים במקומם. וזהו ד' אותיות מצוה. וזהו סוד כי נר מצוה כו' -- כי ד' שלהוביות הנה הם בחי' ד' אותיות מצוה.

והנה ב' נרות הם כנ"ל והם בינה ומלכות. וב' פעמים נ"ר (שהם בינה ומלכות) עולה בגי' ת"ק כמנין האותיות הנעלמות ממילוי שם שדי שהם אותיות י"ן ל"ת ו"ד -- בגי' ת"ק כנודע, ואותיות שדי עצמם הפשוטות הם סוד ב' שמות אהי"ה; האחד במילוי יודין - קס"א, והב' במילוי ההין - קנ"א, ושניהם בגימטרי' שי"ב. ועם ב' השמות אהי"ה הנזכר -- הרי שדי. וסוד זה נרמז בפסוק "בין שדי ילין". והענין הוא לרמוז כי כל החיבורים והזיווגים האלו הם ע"י היסוד הנקרא 'שדי', בין למעלה בין למטה (שהוא בבינה או במלכות). אלא כי שד"י שבבינה ההוא רפה ושד"י שבמלכות הוא בדגש, ולכן פסוק "בין שדי ילין" שהוא ברפה רומז אל הבינה שאינה כ"כ גבורות קשות.

מתוך: שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש ז (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי שבת · דרוש ז · >>

תוספת שבת

בענין ההפרש שיש בין תוספות שבת לשבת עצמו.

ועתה נבאר ההפרש שיש בין קדושה הנמשכת הנקרא 'תוספת שבת', שהוא בעת קבלת שבת ועדיין לא קדש היום, כי אחר שקידש היום והוא ליל שבת גמור אז הוא 'קדושת שבת' ממש ואינה נקרא 'תוספת'.

והנה שמעתי ממורי ז"ל פעם אחת כי בקבלת שבת עולות ג' ראשונות דעשיה במקום ג' תחתונות דיצירה וכן על דרך זה בשאר העולמות וכפי זה נמצא כי המלכות דיצירה ושל כל עולם ועולם חזרה פנים בפנים עם ז"א.

ופעם אחת שמעתי ממנו ז"ל כי ג' ראשונות דעשיה עולות במלכות דיצירה והיא נשארת שם עמהם בסוד הצבי שעורו מתרחב בחיים ומחזיק את בשרו כנ"ל, ועל דרך זה בכל עולם ועולם. וכפי זה נמצא כי בקבלת שבת כל המלכיות הם אחור באחור. ואחר בין השמשות -- שכבר הוא ליל שבת גמורה -- אז המלכות שבכל עולם ועולם חוזרת פב"פ עם ז"א שבאותו עולם. אמנם עדיין היא בבחינת נקודה קטנה תחת היסוד, ועומדת עמו פנים בפנים. וזה נעשה מעצמו שלא על ידינו אלא מכח קדושת שבת עצמה שכבר הוא ליל שבת. ואח"ך ע"י תפילותינו בליל שבת נגדלת ונעשית פרצוף כמו שיתבאר בע"ה.

ונלע"ד לומר סברא אחרת אמצעית והוא: כי בג' עולמות בי"ע אפשר שיהיה כך, שג' ראשונות דעשיה יעלו בג' תחתונות דיצירה, והמלכות דעשיה תחזור פב"פ בסוד נקודה קטנה תחת היסוד כנזכר, וכ"ז בקבלת שבת, וכן הענין ביצירה ובבריאה. אבל בעולם האצילות -- אי אפשר להיות כך -- לפי שכל עליית ליל שבת אינו אלא בנוקבא בלבד ולא בדכורא (כנ"ל בדרושים שקדמו), ואף הנוקבא דאצילות אינה עולה עד היות ליל שבת ממש -- אם כן נמצא כי בעולם האצילות המלכות שבה היא העולה, אחר שהוא ליל שבת ממש גמורה ועומד בסוד נקודה תחת היסוד פנים בפנים.

מתוך: שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש ח (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי שבת · דרוש ח · >>

על הנזכר. והנה שמעתי עוד דרוש אחר ממורי ז"ל ובו יתבארו כל הספיקות הנ"ל באר היטב וזה ענינו.

הנה נתבאר לעיל בהתחלת דרוש ענין קבלת שבת בשדה וערב שבת כי יש דברים הפכיים היפך מכאן. ושם עוד נתבאר כי ליל שבת נקראת 'שמור' על שם הנקבה שהיא העולה בליל שבת, אבל ז"א אינו עולה בלילה אבל עכ"ז יש לו הארה יתירה בליל שבת. ואע"פ שגם היא בחי' עלייה לו איננה נקרא בשם עלייה כמו שיתבאר. וזה ענינו.

הנה נודע כי ב' אורות דמוחין מקיפין יש על ראש ז"א, האחד הוא בחינת אות ל' דצלם והשני הוא בחינת אות מ' דצל"ם. ויש צלם מצד אבא ויש צלם מצד אימא. והנה בליל שבת לוקח ז"א המקיף התחתונות שהוא אות ל' דצלם בלבד. וכבר נתבאר לעיל כי אות ל' דצלם שיעור ארכה הוא כשיעור קומת ג' תחתונות דז"א בלבד (שהם נה"י שבו) ואינם בכל אורך ז"א. וגם ל' זו נחלקת לג' פרקים גם כן. וענין זה הל' דצלם דאימא וכן דצלם דאבא. ואמנם אין כל ג' פרקי אות ל' נכנסים בפעם אחד, וכמו שיתבאר בע"ה.

והנה אם נאמר שז"א עולות ג' ראשונות שבו במקום אלו המקיפים (הנקראים ל' דצלם), והג' אמצעיות שלו עולות במקום חב"ד, ונה"י במקום חג"ת -- אם כן נמצא כי גם ז"א עולה, וכבר נתבאר לעיל כי בליל שבת אין עלייה לז"א אלא לנוקביה. ואם נאמר שהמקיפים של ל' דצלם יורדין ונכנסין תוך רישא דז"א -- נמצא כי נשאר מקום חלל ואויר פנוי למעללה מראשו, וענין זה אי אפשר כי הנה בחינת המקיפים הנקראים צל"ם הם ממש בגוף התבונה כנודע ואם כן איך אפשר שהל' (שהם חג"ת דתבונה) יכנסו תוך ז"א ויתרחקו מג' ראשונות חב"ד דתבונה עצמו ויתחלק גוף התבונה לשני חצאין וישאר מקום פנוי ביניהם?

אבל הענין הוא באופן זה: כי ז"א נשאר במקומו ואינו עולה, וגם המקיפים נשארים במקומם ואינם יורדים, אמנם ראשו של ז"א נגדלת ועולה עד מקום אשר שם המקיפים הנקראים ל' דצלם ומלבשת בתוכה את המקיפים. והרי איך איננו עולה וגם אינם יורדים.

ועתה ראוי לנו לפרש. כי הנה נתבאר לעיל כי כל העולמות נתעלו באופן זה -- כי נה"י דעשיה עלו במקום חג"ת, וחג"ת בחב"ד, וחב"ד דעשיה בנה"י דיצירה כו' עד שנמצא כי ג' ראשונות חב"ד דבריאה עלו במקום נה"י דאצילות. והנה עם הדרך הזה מוכרח הוא שיעלה הנה"י דאצילות במקום חג"ת, וחג"ת בחב"ד כו'. וכפי הנ"ל שאין בלילי שבת שום עליה כלל לז"א -- אם כן נה"י דאצילות במקומם עומדות! ואיך יכולות לעלות גם ג' ראשונות דבריאה כיון שאין שם מקום פנוי?!

אבל הענין הוא כי ג' ראשונות דז"א דאצילות וכן ג' אמצעיות שבו -- במקומם הם עומדות, כי אין עליה לז"א בליל שבת, אבל שלשה אחרונות (שהם נה"י) שבו הם העולות עם חג"ת שבו ונשארים יחד שם כולם -- נה"י וחג"ת ובבחינה זו יש תוספת שבת לכל בחינת ז"א.

ולבאר זה הענין צריך שנבאר ונעריך ההפרש שיש בין ג' ראשונות לאמצעיות ובין האמצעיות לאחרונות. ונבאר עתה היתרון שיש בין אלו לאלו.    דע כי ג' תחתונות יש להם פחיתות מעלה ממה שלמעלה מהם בשני סבות.

• האחד הוא כי הרגלים והירכין הן דקין וצרין ואינם רחבים, ולכן אין האור מתפשט בתוכם הרבה.
• והשני הוא כי הם במקום תחתון, ולכן אינן בערך מוחין.
  

אבל יש להם יתרון אחד על שלמעלה מהם והוא כי הם במקום האורות המגולים (כנודע כי מן החזה דז"א ולמטה מתגלים החסדים בגילוי).

והג' אמצעיות -- גדולה מעלתם על התחתונות בג' סבות:

• הא' הוא כי מקומם גבוה מהם
• והב' כיון שמקום גבוה מוכרח הוא שהאורות של ג' תחתונות בעברם דרך שם(?) מניחים שם רושם שלהם (כנודע כי כל דבר קדושה בכל מקום שעובר שם מניח קצת רושם).
• והג' הוא כי הנה הם בחי' רחבות, כנודע כי הגוף הוא רחב, והאורות שבו הם מתרחבים.
  

אבל יש להם גירעון אחד מן התחתונות והוא כי התחתונות אורותיהם מגולים והאמצעית אורותיהם סתומים כנודע.

והג' עליונות -- גדולות במעלה על האמצעיות ועל התחתונות בשתי סיבות: ( א ) האחד הוא כי מקומם גבוה, ( ב ) וגם כי כיון שממקומם גבוה מהם -- מוכרח הוא שהאורות של האמצעות והתחתונות העוברים דרך שם מניחים שם רושם הארתם. ולב' סבות האלו נקרא הג' ראשונות בחינת 'מוחין' ממש, משא"כ באמצעיות ובתחתונות.

אבל בבחינה אחד הם גרועות מן האמצעיות; לפי שהאמצעיות הם רחבות המקום והאברים כנזכר, אבל הג' ראשונות הם בתוך ראש אחד קטן וצר מאד המחזיק שלשתן, ואין אורותיהם יכולים להתרחב שם. וגם בבחינה זו גרועות מן התחתונות כי אבר הראש קטן מאד מן הירכין והרגלים כנודע. גם בבחינה אחרת גרועות מן התחתונות, כי הג' עליונות אורותיהם סתומים וג' תחתונים אורותיהם מגולים באופן כי יש כמה מיני חילוקים משונים מאד, ויש בחינות לאלו על אלו.

והנה עתה בליל שבת כל אלו המדרגות הרויחו והועילו תועלת גדול, וזה הרויח התועלת על חבירו. כיצד?

• הנה הג' תחתונות הרויחו כי עלו למקום האמצעיות ונעשו כמותם,
• והאמצעיות הרויחו בשתי בחינות -- האחד הוא כי עתה יש במקומם אורות רבים, אורות דנה"י ואורות דחג"ת; והשני הוא כי כיון שיש שם כל אלו האורות הרבים אין יכולת ביסוד דאימא לקבלם בתוכו ונבקע ומתגלים כל האורות כולם אפילו אותם של האמצעיות.
• והעליונות הרויחו כי מה שהיו תחילה בסוד ראש קטן וצר עתה הגדיל הראש עד מקום המקיפים דל' דצלם כנ"ל ונגדל מאד מאד

באופן כי כל בחינת ז"א דאצילות הרויחו ריוח גדול ותועליות גדולות והם הם סוד 'תוספת שבת' הניתוסף בו. ועם כל זה אין זו נקרא 'עלייה' אל הז"א לטעם הנ"ל כי הוא איננו עולה אבל ראשו הוא שנגדלה עד מקום המקיפים. עוד טעם שני כי אף אם היה ממש עולה אל מקום המקיפים איננו נקרא עליה כי מקום המקיפים מקומו נקרא כי הלא הם מוחין מקיפים שלו עצמו ואיננו כשאר עליות של זולתו. המשל בזה ג' ראשונות דעשיה שעולים במקום ג' תחתונות דיצירה כו', אבל כאן מקום המקיפים מקומו של עצמו הוא וזה פשוט. אבל הנקבה יש לה עלייה גמורה ממש עתה בליל שבת.

ובזה יתישבו כל הספיקות הנזכר בתחילת דרוש זה. כי הנה בעת קבלת שבת בשדה -- הנה היא עולה במקום נה"י דז"א דאצילות (אשר עלו אל חג"ת שבו כנ"ל) ונשאר מקומם פנוי וריקן, והנה עלייה זו עלייה גמורה היא כי הנה היא לוקחת מקום שאינו שלה שהוא במקום שהיו שם בתחילה עומדים נה"י דז"א, ולכן ליל שבת מכונה אל הנקבה כי היא העולה עתה עלייה גמורה.

והנה בדבר הזה צדקו יחדיו כל הסברות ההפוכות הנ"ל בדרוש הזה בראשיתו, והוא כי אמת הוא שאין הנקבה עולה אל מקום ג' תחתונות בעת קבלת שבת וגם אמת הוא כי היא עולה במקום ג' תחתונות. והענין הוא כי אמת הוא שעולה במקומו, אבל בערך שאין זה עתה מקומה האמיתי כי הנה מקומה האמיתי עתה בליל שבת הוא שעומדין עם ג' אמצעיות יחדיו עמהם ובבחינה זו אמרנו שאיננה עולה אל מקום נה"י, כי מקום נה"י עתה הוא למעלה בחג"ת דז"א. ואחר בין השמשות -- שכבר הוא ליל שבת ממש -- אז ממילא היא חוזרת פנים בפנים בהיותה בסוד נקודה אחת בלבד באותם הנה"י שעלו במקום ג' אמצעיות ממש, אבל היא עומדת שם תחת היסוד ההוא. ואח"ך בעת העמידה של תפילת ערבית אז נעשית פרצוף גמור כמו שיתבאר בעהי"ת.

ובזה יתבאר לך גם כן מ"ש בספר הזהר פרשת ויקהל דף ר"ה ע"א (ח"ב רה, א) כי אותיות שבת הם ש' בת -- ר"ל כי המלכות (הנקרא 'בת') עלתה עד מקום הש' (שהוא בחינת חג"ת, ג' קוי השי"ן). והנה אנחנו אמרנו כי אינה עולה רק בנה"י, אבל עם הנ"ל יובן היות הכל אמת; כי הנה נה"י דז"א עלו עד חג"ת ממש וחג"ת נשארו בסוד פנימיים תוך נה"י, והנה"י נשארו בסוד חיצוניות שלהם. ונמצא כי בעלות הנקבה שם -- אמת הוא שעלתה עד מקום חג"ת ממש, אבל בערך שהיא אינה עומדת פנים בפנים רק עם הנה"י שהם החיצוניות -- לכן אנו אומרים שלא עלתה רק עם נה"י בלבד, כי החג"ת מכוסות תוך הנה"י ואינם נגלות אל הנקבה.

והנה בענין תפילת ערבית דליל שבת ביארנו כי הזווג ההוא הוא זווג יעקב עם רחל. ונמצא כי כפ"ז כי בשלש האמצעיות חג"ת דז"א שם הם עומדות נה"י דז"א גם כן כנ"ל, ושם עלתה הנקבה, וגם יעקב עומד שם עמה (כנודע כי יעקב ורחל כחדא נפקין תרוייהו מן החזה דז"א ולמטה), ושם עומדים שניהם יעקב ורחל יחד בליל שבת.

ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי בתחילה עומדים יעקב ורחל במקום הפנוי והריקן שנשאר במקום שהיו בו בתחילה הנה"י דז"א ואח"כ עלו ונתארכו יותר ועמדו במקום חג"ת דז"א אשר שם עומדים גם כן נה"י דז"א יחדיו כנ"ל, ואז נמצא כי רגלי יעקב ורחל עודפים ומתפשטים עד ראש הבריאה באותו מקום של הנה"י דז"א הראשון. ונמצא עתה כי אע"פ שיעקב ורחל הם למטה מחזה דז"א -- עם כל זה ארכן שוה לאורך ז"א, והוא כי ארכו של ז"א הוא עתה ו' ספירות (שהם ג' ראשונות וג' אמצעיות, כי הג' תחתונות הם נכללות יחד עם האמצעיות כנזכר), וכן ארכן של יעקב ורחל הם כשיעור אורך ג' אמצעיות דז"א וג' התחתונות.

ואני מסופק כי נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל בזה באופן אחר, והוא כי יעקב ורחל בתחלה עומדים שניהם בנה"י דז"א הראשון באותו המקום הפנוי כנ"ל ואח"ך בתפילת ערבית עולים שניהם עד חג"ת דז"א אשר שם גם כן עומדים עמהם נה"י דז"א כנזכר. ונמצא כי מקום הנה"י הא' אין יעקב ורחל מגיעים עד שם אבל נשאר מקומם פנוי וריקן כדי לעלות שם ג' ראשונות של עולם הבריאה. ועל דרך זה הולכים כל המדרגות למטה עד שנמצא כי ג' תחתונות דעשיה הם מקום פנוי וריקן לגמרי והוא הנקרא מקום תחום שבת כנ"ל.

ונודע כי הקליפות כולם הם למטה תחת י' ספירות דעשיה ושם נדבקין ברגלי העשיה. ועתה -- אשר עלו רגלי העשיה למעלה -- אשר שם המקום הפנוי וריקן וזה המקום מפסיק בין הקדושה אל הקליפה ביום שבת, כי לא יכלו הקליפות לעלות למעלה ולהדבק ברגלי העשיה -- ולכן נק' מקום זה 'תחום שבת'. כי הנה העיר עצמו והישוב והבתים אשר בה בחינת הקדושה שסיומא הוא בג' אמצעיות דעשיה (אשר עתה עלו שם ג' תחתונות דעשיה) ומחוץ לעיר הזו יש תחום שבת והוא המקום הזה הנשאר ריקן ופנוי מן הנה"י דעשיה. ועד שם יכולים רגלי האדם לילך בשבת לפי שאין שם קליפה, אבל מחוץ לתחום הזה -- שם מושב הקליפות, והאדם היוצא שם גורם כי רגלי האדם דעשיה (שהם נה"י שבו) שיתפשטו למטה מחוץ לתחום ויכנסו תוך הקליפה ח"ו.

וזהו סוד פסוק "אם תשיב משבת רגליך" כי צריך האדם מפני קדושת שבת להשיב רגליו ולהחזירם למעלה; כי אין לשון השבה נופלת אלא חזרת הדבר למקום שהיה בתחילה. והנה נה"י דעשיה בתחילת האצילות נתפשטו מלמעלה למטה וירדו דרך ג' אמצעיות ועתה תשיבם ותחזירם אל מקום ג' האמצעיות אשר דרך שם נתפשטו וירדו למטה. ובזה יובן אמרו "אם תשיב משבת רגליך" ולא אמר "אם תמנע משבת רגליך".

גם טעם אחר, והוא כי נודע כי הנה"י הם לבר מגופא לפי שכל שיעורו של ז"א אינו רק בחינת ו' קצוות -- חג"ת נה"י. וכאשר נעשה בו בחינת פרצוף -- נתעלו החג"ת ונעשו חב"ד, ונתעלו הנה"י ונעשו חג"ת, ונשאר בלתי נה"י עד שהוצרכה אימא עילאה להתפשט סוד רגליה תוך ז"א ועל ידי כן נעשו בו נה"י חדשים ממש. ובזה יתישב היטב לשון ההשבה הנזכר, כי מקום הנה"י הראשוניים האמיתיים דז"א הם עתה במקום ג' אמצעיות.

מתוך: שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש ט (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי שבת · דרוש ט · >>

עוד בענין השָבַת רַגְלָים

אבל רצוני להגיד לך בביאור יותר ענין השבת הרגלים האלו מה ענינם. ובו יתבאר לך הקדמה אחת בענין התכללות והתעלות אלו באלו.    הנה אין ראוי לך לחשוב כי כאשר אנו אומרים באיזה מקום, שז"א עולה למקום אבא, או הנוקבא עולה למקום ז"א, או ג'-ראשונות-דבריאה בג'-אחרונות-דאצילות, וכן כיוצא בזה -- אל תטעה לומר כי העליון נשאר במקומו והתחתון עולה שם ועומד עמו; כי דבר זה אי אפשר. שהרי אמרו ז"ל שהקב"ה נקרא 'מקומו של עולם' ואין העולם מקומו. וענין זה הוא ממה שאנו צריכין להודיעך הקדמה אחת עיקרית בענין החכמה הזאת והוא כי הנה בחינת פרצוף אריך אנפין -- הנה רחבו הוא מתפשט עד תכלית המרחב שיש עד סוף מרחב העולם והוא ממלא כל המרחב ההוא, ואין מקום פנוי ממנו בכל המרחב ההוא. ועל דרך זה בשאר הפרצופים דאבא ואמא וזו"ן כו'. ואם כן נמצא כי בעלות ז"א למקום אבא וכיוצא בזה -- א"כ נמנע הוא שיעלה שם אם לא שכבר אבא נסתלק ועלה למעלה יותר מן המקום ההוא, ואז ז"א הנקרא 'בן יורש מקום אביו' וממלא אותו. אבל להיות שנים יחד במקום אחד הוא נמנע. ועל דרך זה בשאר העליות כנ"ל.

וגם להיות הדבר כן ממש הוא נמנע לפי שאם כן נמצא כי עלייה זו איננה שום מעלה כלל -- כי הרי כתיב "ושמרתם את השבת כי קדש היא", ר"ל כי בעלות ז"א ביום השבת למקום אבא חוזר להיות קדש כמוהו, ואם כבר נסתלק אבא מן המקום ההוא -- אם כן אין בזה יתרון כלל רק מעלת מקום בלבד ולא תוספת קדושת עצמית, ואיננו יכול להיות קדש ממש כמו אבא. אמנם נוכל לומר שירש מקום הקדש ולא הקדש עצמו.

אבל הענין הוא כך: הנה נתבאר אצלנו הקדמה אחת יקרת הערך בכמה מקומות והוא כי בכל העולמות העליונות יש בחינת עצמות ובחינת כלים. והנה בבחינת הכלים יש בה שתי בחינות והם בחינת חיצוניות ובחינת פנימיות. והנה המלאכים הם מבחינת חיצוניות הכלים, והנשמות הם מבחינת פנימיות הכלים. והנה לעיל בדרושים הקודמים ביארנו כי בעת קבלת שבת בשדה -- אז עולין חיצוניות העולמות (שהם בסוד שדה, חקל תפוחין) ואחר כך על ידי תפילת ערבית דליל שבת עולים גם פנימיות העולמות (שהם בחינת הנשמות כנודע). וצריך שתדע כי אין כל זה רק בבחינת הכלים בלבד; כי בתחילה עולה חיצוניותם ואח"כ עולה פנימיותם. אבל בחינת העצמות שבתוך הכלים -- איננו זז כלל ממקומו. ובזה יתבאר לך ענין קדושת השבת על מתכונתו.

אמר חיים נלע"ד כי גם העצמות יתחלק לב' בחינות ככלים הנזכר אלא שאין שום בחינת עצמות עולה למעלה ^[3]. ובמקום אחר נתבאר כי גם חיצוניות הכלים אינו עולה רק פנימיות הכלים, וצ"ע.

ולהבינך הדבר נתחיל מן אבא ואמא דאצילות.

• הנה ביום שבת כתיב "ושמרתם את השבת כי קדש היא" ואז מסתלק הגוף והכלים של אריך אנפין דאצילות למעלה ממקומו ושם הוא מלביש את עצמו' יותר מעולה ממה שהיה בתחלה, כאדם הקונה לעצמו נשמה יותר יקרת הערך מן הנשמה שהיתה לו בתחלה. ועלייה זו מעלת עלייה גמורה ואיננה בלבד מעלת מקום כמו שהיינו סוברים וחושבין בתחלה כנ"ל. ואמנם עצמותו הראשון של אריך אנפין נשאר במקומו הראשון.
• ואז עולים הכלים והגופים דאבא ואמא ומלבישים את עצמות אריך אנפין ממש. ואז נמצא כי אבא ואמא חזרו להיות בחינת אריך אנפין ממש בסוד עצמותו הנזכר, אבל הם עצמם בסוד הכלים אינם רק אבא ואמא, ועצמות אבא ואמא נשאר במקומו.
• ועולה הגוף והכלים דזו"ן ומלבישים את עצמות אבא ואמא ממש ואז זו"ן הם ממש אבא ואמא בבחינת העצמותו(?) אבל בבחינת הכלים אינם אלא של זו"ן, ואז נאמר "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם" כי הם זו"ן שחזרו להיות קדש ממש כי לקחו העצמות של אבא ואמא הנקרא קדש.
• ואח"כ עולים הכלים והגוף דעולם הבריאה למעלה ומלביש את עצמות זו"ן שנשארו במקומם, ואז חזרה הבריאה להיותה אצילות ממש, ועצמות הבריאה נשאר במקומה כו'.
• וכן על דרך זה ממדרגה למדרגה עד שנמצא כי הכלים דנה"י דעשיה הם העולים עתה בעת קבלת שבת בשדה למעלה ולוקחים עצמות ג' אמצעיות דעשיה, והעצמות של נה"י דעשיה נשאר במקומו בגילוי בלי התלבשות כלל בתוך שום כלים ובלי שום גוף כלל.

ואף לפי שעה האיר העצמות ההוא והאיר אור גדול ועצום בכל העוה"ז להיותו אור מגולה בלי שום כלי כלל. וזהו אמיתות סוד נפש יתירה ותוספת שבת הנזכר אצלינו תמיד, כי מן האורות המגולים ההם קונים נפש יתירה כל אנשי העוה"ז התחתון. וזהו אמיתות ענין תוספת שבת בעת קבלת שבת לבני העוה"ז.

וגם ענין תוספת שבת שיש בכל העולמות כולם הם באופן זה, כי הנה בחינת הגופים והכלים שלהם -- כולם קנו תוספת אורות מעולים ועצמות יותר קדוש ממה שהיה בהם בתחילה על דרך שהמשלנו משל לבני אדם שעל ידי מעשיהם זוכים בנפש ונשמה יותר מעולה וקדושה מן הראשונה, והנשמה שבו היא המשתנית לתוספות עילוי הקדושה אבל הגוף אינו משתנה כי הוא הגוף הראשון.

אמנם דבר זה הוא לפי שעה, ואחר שכבר המשיך משם נפש יתירה ותוספת קדושת שבת לאנשי העוה"ז -- תיכף העצמות ההוא והאורות המגולים ההם של נה"י דעשיה חוזרים לעלות למעלה ונכללים תוך הכלים שלהם של נה"י העולים למעלה. והטעם הוא כי בהיותם למטה הנה הם אורות מגולים לגמרי והקליפות דבוקים בסיום העשיה ויתאחזו וינקו משם שפע חזק ח"ו. ולכן חוזר העצמות ההוא לעלות ולהתלבש תוך הכלים עצמם שלהם שעלו למעלה. ואז נמצא כי הכלים דנה"י דעשיה יש להם ב' מיני אורות דעצמות -- אם העצמות של ג' אמצעיות דעשיה, ואם העצמות שלהם ממש. ואמנם בכל שאר המדרגות והבחינות לא היה כך אלא כאן בכלים דנה"י דעשיה. והטעם הוא כנ"ל כי היה הדבר מוכרח להיותם בסיום עולם העשיה אשר שם תוקף הקליפות ולזה הוכרחו לעלות. ונמצאו הכלים דנה"י דעשיה בב' מיני עצמות כנזכר.

ובזה תבין היטב ענין אם תשיב משבת רגליך שהוא ענין אורות העצמות שבתוך הרגלים (שהם נה"י) דעשיה שהיו למטה מגולים והושבו עתה להתלבש בתוך הכלים דנה"י כבראשונה. וזהו סוד השבת הרגלים על אמתתם. וכל הבחינה הזאת נעשית בעת קבלת שבת בשדה כנזכר, ואחר כך על ידי כל סדר תפלת ערבית (שכבר הוא שבת גמור) -- אז מתחדש הדבר באופן יותר מעולה כמ"ש עתה:

ליל שבת

ענין ליל שבת בעצמו. ועתה נבאר ענין ליל השבת עצמה שאינו בחינת תוספות בלבד רק עקריות השבת עצמה.

הנה אחר שעשית כל הסדר הנזכר תלך לבית הכנסת ובעוד שהעם אומרים "מזמור שיר ליום השבת" או קודם שיאמרו הקדיש שקודם ערבית -- אז תכוין בתוספת שבת יותר מעולה והוא מה שנזכר לעיל בכונה השניה שתכוין בליל ו', והוא שתכוין לד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, כל אחד ואחד בניקודו משונה מחבירו, כנזכר שם. וזהו סוד תוספת שבת בכל ד' עולמות שהם עסמ"ב.

ונלע"ד כי זה הדבר עתה הוא לפי שהוא זמן חזרת המלכות דאצילות בסוד נקודה קטנה תחת היסוד פנים בפנים כנ"ל ולכן עתה ניתוסף הארה יתירה ותוספת שבת יתירה ומעולה מן תוספת הראשון. וסוד הדבר הוא לפי שבתחילה בעת קבלת שבת לא עלו העולמות רק כדרך עלייתם בימי החול בתפילת שחרית; שהוא שעלו פנימיות ג' ראשונות דעשיה והלבישו את חיצוניות ג' תחתונות דיצירה, וכן כיוצא בזה כל שאר המדרגות. ואז איננו קדושת שבת עצמה רק תוספת שבת. אבל עתה -- שכבר הוא שבת ממש כנ"ל -- לכן עתה יכול לירד הארה דקדושת שבת מעולם לעולם, והוא ענין ירידת ד' הארות של ד' הויות עסמ"ב בניקודיהם הנ"ל בליל ו', ונמשכים הארתם מלמעלה למטה. אבל בתחילה שהיה בחינת תוספת בעלמא -- לכן לא היה אז רק בחינת עליית העולמות והכללותם ממטה למעלה.

קדיש לפני תפילת ערבית

ענין קדיש הראשון שקודם תפילת ערבית, יש בו כונה משונה מן כונת הקדיש אשר בימי החול. והוא כי בענין הקדישים של תפילת החול ביארנו שם במקומו שיש בכל קדיש שתי מיני העלאות בשתי בחינות של מ"ב ושתי בחינות כ"ח. והנה המ"ב הראשון הוא נרמז בז' הווין שיש בתיבות "וישתבח ויתפאר ויתרומם כו". גם יש שתי בחינות כ"ח כנגדו והם כ"ח אותיות שיש בתיבות יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא ושם בתפילת החול נתבאר כונת שם מ"ב וכ"ח האלו. אבל עתה תכוין כי הנה ז' תיבות יש בתיבות יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא, והם כנגד ז' אותיות אהי"ה יה"ו (שהוא סוד שם בן מ"ב דבריאה כנודע). והם כסדרן: אות א' דאהי"ה במלת יהא, ואות ה' דאהי"ה במלת שמיה, וכו'.

גם תכוין במילוי אותיותיהם וכולם בסוד מילוי ההין.

גם תכוין בז' השמות היוצאים מהם כנזכר בענין קבלת שבת; אבל אין סדרן עתה כסדרן בקבלת שבת,

• כי סדרן של אז היה באופן זה: יהו"ה, יהו"ה (בניקוד אלהים), מצפ"ץ, י"ה אדני, מצפ"ץ, אלקים, אל.
• אבל סדרם עתה הם באופן זה: יהו"ה, יהו"ה (בניקוד אלהים), מצפ"ץ, י"ה אדנ"י, אל, אלקים, מצפ"ץ.

והטעם הוא כי אז היו מסודרין כפי סדר הכאתם ופגיעתם זה בזה (כנזכר ברעיא מהימנא בפרשת יתרו בפ' זכור את יום השבת לקדשו) אבל עתה סדרן הוא הסדר האמיתי שלהם כסדר הז' ספירות תחתונות (וכמו שנתבאר לעיל בענין סדר ז' ברכות שיש בכל תפלה מתפלות השבת). ונמצא

• כי במלת יהא תכוין לאות א' דאהי"ה ולשם יהו"ה
• ובמלת שמיה תכוין לאות ה' ולשם הוי"ה בנקו' אלקים
• ובמלת רבא תכוין לאות י' ולשם מצפ"ץ
• ובמלת מברך תכוין לאות ה' במילוי ההין ולשם י"ה אדנ"י
• ובמלת לעלם תכוין לאות י' ולשם א"ל
• ובמלת לעלמי תכוין לאות ה' במילוי ההין ולשם אלקי"ם
• ובמלת עלמיא תכוין לאות ו' חסירה בלי יו"ד או אלף שבין ב' הווין ולשם מצפ"ץ.

ותכוין כי יש כ"ח אותיות בז' תיבות האלו של יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא כנ"ל. ובז' שמות הנזכר יש כ"ט אותיות -- כ"ח כנגד כ"ח אותיות הנזכר, ואות היתירה כנגד מלת "אמן".

גם תכוין כי הם ז' אותיות באהי"ה יה"ו, ובהם ז' שמות, והם כנגד ז' תיבות שיש מן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא.

גם תכוין כי אלו האותיות של אהי"ה יה"ו בהיותם במילוי ההין כנזכר, והם כך: אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה יו"ד ה"ה ו"ו הנה הם עולים בגי' כשם אחד קדוש הנקרא טפטפי"ה.

גם תכוין כי ב' שמות אהי"ה יה"ו בפשוטן הם בגי' מ"ב, והוא סוד שם בן מ"ב הנרמז בר"ת של וישתבח ויתפאר כולי שהם ז' ווין שמספרם מ"ב.

והרי נתבאר ענין מ"ב הראשון שבזה הקדיש. וסבת כונת שם בן מ"ב הזה הוא לפי כי כל כונת השבת ומציאותו הם בסוד הבריאה, וכענין שאומרים "וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו", וגם הוא סוד מ"ש בספר הזהר בהקדמה דמלכא לבש לבושין דבריאה ביומא דשבתא. והנה אלו השמות של אהי"ה יה"ו והז' שמות היוצאים מהם -- כולם הם בבריאה, ולכן כל כונת השבת הוא באלו השמות. וכן הז' ברכות שיש בכל תפלה מתפלות השבת כונתם היא בז' שמות האלו גם כן, וכמ"ש לקמן בע"ה.

ואמנם כונת שם בן מ"ב השנייה שיש בזה הקדיש כפי הכונה הצריכה לכוין ביום שבת -- לא קבלתיו ממורי ז"ל.

כוונת ברכו הראשון

כונת ברכו הראשון. ענין ברכו הראשון שקודם תפילת ערבית.

הנה נתבאר בתפילת שחרית דחול בענין ברכו כי כוונת ברכו היא עליית היכל ק"ק דיצירה (הכלול מג' ראשונות) העולה בג' תחתונות דבריאה ונעשה ממש בחינת בריאה. והיכל הזה מתברך עתה בריבוי ברכאן ונקרא 'ברוך' (כנזכר בפר' פקודי במלת ברוך של העמידה, ושם נתבאר).

והנה הסדר של ברכות ק"ש שהוא בהיכלות הבריאה כנודע, ולכן אנו אומרים קודם הברכות ההם ענין הברכו שהוא בהיכל ק"ק דיצירה כנזכר שנעשה ממש עתה בחינת בריאה. והענין הזה הוא עצמו 'תוספת קדושת שבת' בעולם היצירה. ועולם היצירה הוא סוד הרוח כנודע, ולכן צריך שתכוין עתה לקבל תוספת שבת בבחינת הרוח שלך שהוא מעולם היצירה.

[ ובזה יתיישבו לך כמה מאמרים מספר הזהר הנראים כסותרים זה את זה.

• כי הנה בפרשת בראשית מ"א ע"א (ח"א מא, א) אמר:  ת"ח בשעתא דישראל מברכים ומזמנים להאי סוכת שלום אושפיזא קדישא ואמרי הפורש סוכת שלום כו' וכיון דשריא ופריש' גדפהא על בנהא אריקת נשמתין חדתין לכל חד וחד כו'
• ובפרשת תרומה בדף קל"ה ובדף קל"ו ע"א (ח"ב קלה, א) אמר:  ברכו את ה' המבורך ברכא דא אצטריכו כל עמא לברכא במעלי שבתא ברעו דליבא וחדווה כו' ולא מברכי ישראל ברכא דא עד דמתעטרין בעטרין דנשמתין קדישין כו'
• ובפר' ויקהל בדף רי"ד ע"א (ח"ב ריד, א) משמע כי תוספת נשמה אתיא מאליה תיכף כשנכנס ליל שבת.

אבל הענין הוא זה, כי כמה מיני בחינות תוספת נשמה הם. כי בלילה יש לאדם ג' מיני תוספות שבת:  האחד -- תוספת נפש, וזה נעשה בעת קבלת שבת בשדה כנ"ל; והשני -- תוספת הרוח, וזה נעשה בעת שאומרים ברכו; והג' -- תוספת נשמה, וזה נעשה כשאומרים ופרוס סוכת שלום עלינו. ושלשה אלו הם כולם מצד הנקבה שזמן עלייתה הוא בליל שבת. ואחר כך ביום שבת יש ג' מיני תוספת נר"ן ושלשתם מצד הזכר, כי זמן עלייתו הוא ביום שבת. וכל בחינה מאלו תתבאר במקומו בע"ה.

ונחזור לענין, כי עיקר תוספת קדושת היצירה אינו אלא בהיכל ק"ק שלו שעולה לבריאה ונהפך לבחינת בריאה ממש, ודבר זה נעשה בעת שאומרים "ברכו". ולכן תוספת הרוח אשר באדם הוא בעת הזו ממש. והרי נתבאר תוספת קדושת הרוח מפאת בחינת עליית העולמות.

גם נוסף לך באור בענין זה והוא בבחינת הארות ז"א עצמו שניתוסף עתה בו. והוא, כי הנה בענין קבלת שבת בשדה ביארנו כי אז הוא זמן תוספת הנפש לפי שאז נכנסו ג'-פרקין-תתאין של אות ל' דצלם (צלם דאבא וצלם דאימא), ומבחינה זו נמשך תוספת הנפש; כי שלשה פרקין תתאין הם בחינת נפש כנודע. ואמנם עתה בברכו מתחילין להכנס ג'-פרקים-אמצעים-דאות-ל'-דצלם-דאימא, ולא דאבא, וכניסתם נגמרת ביוצר דתפילת ערבית. והנה פרקים האמצעיים הם בחינת רוח, ולכן עתה הוא זמן תוספת הרוח.

ומה שתכוין בברכו את ה' המבורך הוא שתכוין במלת המבורך שהיא ה' מ"ב ר"ך; פירוש: כי אות הה' תעשה בחינת מ"ב ובחינת ר"ך. והענין הוא כי הנה ג' מיני ציורים מצטיירת אות ה' והם ד"י ד"ו וו"ו, וג' ציורים אלו הם בגי' מ"ב. ואמנם בבחינת המילוי שבה תעשה ר"ך; כי כשתמלאנה ביודין (כזה: ה"י) ותרבענה באופן זה ה"י פעמים ה"י ה"י פעמים ה"י שווה 225 יהיה בגי' רכ"ה; ואם תסיר שרשה שהיא ה' פשוטה -- תשאר ר"ך. והרי כי הה' עצמה נעשית מ"ב ונעשית ר"ך. ותעיין בברכו דקדיש בתרא דתפלת שחרית דחול ושם ביארנו ב' כוונות לב' פעמים ברכו שבליל שבת, ועיי"ש כי שם נתבאר.

כוונת ברכות ק"ש של שבת

ענין יוצר דערבית והק"ש.    דע כי כוונת כל התפילות והק"ש דליל שבת ודיום שבת אינה כמו הכוונות של התפילות והק"ש דימי החול אמנם לא קבלתי כוונתם ממורי ז"ל.

כוונת ופרוש סוכת שלום עלינו

כוונת פסוק ופרוש סוכת שלום עלינו כו'.    דע כי בברכות אלו דיוצר דערבית דשבת -- כולם הם בהיכלות הבריאה בבחינת היכלי הנוקבא (כמבואר אצלינו בתפילת ערבית דימי החול). ואין הפרש בין יוצר זה דערבית דשבת לערבית דחול זולתי בענין מה שאנו מוסיפין לומר ופרוש סוכת שלום כו' כמו שיתבאר ענינו בע"ה. אבל עם כל זה, להורות כי יש תוספת קדושה עתה בליל שבת מבליל החול -- לכן נהגו לומר ברכות קריאת שמע בנועם ובחן טוב ובקול נעים לרמוז אל נועם הנמשך עתה מן הבינה הנקראת 'נועם השם' כנודע.

ואמנם אין שום תוספת קדושה בכל אלו ההיכלות של ערבית רק בהיכל ק"ק דבריאה (הכולל ג' ראשונות) אשר הוא רמוז בברכת השכיבנו (כמבואר בתפילת ערבית דחול ועיי"ש היטב, כי הוא נקרא 'מטתו שלשלמה' ובה סוד השכיבה). וזה ההיכל הוא העולה עתה בג' תחתונות דאצילות ומתהפך ונעשה אצילות ממש. ונמצא כי אין שום תוספת בעולם הבריאה זולתי בהיכל השביעי העליון שבו, והוא המקבל עתה תוספת קדושה במלת "ופרוש עלינו וכולי".

ונודע כי הנשמה היא מן הבריאה - אם כן תכוין עתה לקבל סוד תוספת נשמה שבך (כנ"ל בענין ברכו) באופן כי תוספת הקדושה בכל החלקים אינו רק בבחינת היכל ק"ק שבכל עולם העולה בעולם שלמעלה ממנו ושם הוא בחינת התוספת כנזכר, ונמצא כי ברכת השכיבנו היא בהיכל ק"ק דבריאה הנקרא 'מטתו שלשלמה' ובה יש תוספת קדושה -- כי עתה נקרא 'סוכת שלום' כמו שאומרים ופרוש עלינו סוכת שלום כו'. ואח"ך העמידה דתפילת ערבית היא בעולם האצילות. והרי נתבאר תוספת הנשמות מבחינת עליית העולמות.

גם יש בחינת תוספת נשמה מבחינת הארה הנתוספת בז"א עתה, והיא כי בברכו נכנסו בו ג'-פרקים-אמצעים-דאורות-מקיפים-דל'-דצלם-דאימא בלבד, ונגמרו לכנס ביוצר דערבית; אבל עתה מתחי' לכנס גם ג'-פרקים-אמצעיים-דאורות-מקיפים-דל'-דצלם-דאבא באומרינו "ופרוש סוכת שלום" ונגמרים ליכנס בויכולו של העמידה. והנה בערך ג' פרקים אמצעיים דל' דצלם דאימא נקרא רוח (כנ"ל בענין ברכו), ובערך זה הג' פרקים אמצעיים דל' דצלם דאבא נקראים נשמה (עם שאינו אלא אמצעיים), ולכן תכוין עתה לקבל תוספת נשמה כנזכר. והרי נשלם תוספת רוח נשמה. ושלשתם מן הנוקבא הנקראת 'מדת לילה' כנ"ל.

ונבאר פירוש מילות ופרוש סוכת שלום כולי מה עניינם.    והנה ביאורו תלוי במה שכתבנו כי עתה כבר נכנסו בראש ז"א ג' פרקין תתאין וג' פרקין אמצעיים דל' דצלם דאבא ודאימא, וכבר נגדלה ראש ז"א גדלות רב (כנ"ל כי אין ז"א עולה ואין אורות מקיפין יורדים אמנם ראשו דז"א היא שנגדלת ועולה עד מקום המקיפים ומלבשת אותם). ונודע כי זו הל' דצלם הם סוד נה"י דאבא או נה"י דאימא כמבואר אצלנו.

והנה בעוד אלו האורות המקיפים נכנסים תוך רישא דז"א -- הנה האורות הפנימים דמוחין דז"א (שהוא צ' דצלם) נדחה למטה, מדרגה אחר מדרגה כפי ירידת המוחין המקיפין, כדי לתת מקום אל האורות המקיפין שיכנסו, ואז גם הנה"י דאבא או דאימא (שהם בחינת צ' דצלם) המלבישים את המוחין הפנימיים -- גם הם נדחים ויורדים למטה מדרגה אחר מדריגה. ונודע כי בתחילה -- בהיות בז"א המוחין הפנימים בלבד -- הנה אז סיום היסוד של אימא היה אז מסתיימת בחזה דז"א, ומשם ולמטה שהיו האורות מגולים -- יוצאים יעקב ורחל מן החזה דז"א ולמטה; אבל עתה -- בכניסת האורות המקיפין -- צריך שירד היסוד דאימא למטה מן החזה, וכפי זה יתמעטו קומתם של יעקב ורחל מאד למטה מן החזה, ודבר זה גירעון גדול, ובפרט בליל שבת. וכדי לתקן דבר זה אנו אומרים ופרוש סוכת כו'. ובתחילה צריך שנבאר לך ענין היסוד דאימא.

דע כי היסוד דאימא איננו כל כך רחב עד שימלא כל רוחב החלל של גופו דז"א. כי הנה גופו דז"א הוא רחב מאד, אבל היסוד דאימא הוא כעין צינור דק עומד בתוך חלל גופו דז"א באמצעו, ונשאר אויר פנוי מדופני היסוד אל דופני גופא דז"א.

גם נודע כי בתוך זה היסוד דאימא (הנתון בחזה דז"א) -- בתוכו נתונין תרין עטרין דדעת (הנקראים 'חסדים וגבורות'), ואף על פי שנתבאר אצלנו כי הגבורות יורדות וניתנות בראש הנקבה -- עם כל זה שרשם העקרי נשאר שם תוך היסוד דאימא (שאי לאו כן גם הזכר היה דעתו קלה כדמיון הנקבה). והנה הגבורות הם בבחינת מדורה אחת של אש בוערת וחזקה עד מאד, ובפרט להיותם סתומים שם תוך היסוד דאימא לכן הם מתבערות ונדלקות שם יחד ומתחזק חומם. ונמצא כי אינם יכולות לצאת מפי היסוד דאימא לחוץ לפי ששם עומדים החסדים המתפשטים תוך ז"א. והחסד המתפשט תוך הת"ת דז"א הנה הוא עומד שם באותו פתח פי היסוד וסוגרו וחותמו. ולא די זה אלא כי גם החסדים היוצאים דרך פי היסוד דאימא כבר ביארנו כי הם מקדימים לצאת דרך שם טרם שיצאו הגבורות, לפי שחסדים הם בחינת מים וצריכים הם לצאת בתחלה, ומרחיבים פתח פי היסוד כסגולת המים הנובעים דרך נקבים צרים מרחיבים אותם על ידי יציאתם ומתרחב פי היסוד, ואז אחר כך יוצאות אחריהם הגבורות שהם אש.

וגם טעם אחר כי הנה -- אע"פ ששלהוביות הגבורות יוצאות דרך פי היסוד -- הנה הוא דבר מועט; כי אותו הפה הוא צר ודק מאד. אבל מקום יציאת שלהוביות הגבורות אינו אלא דרך מחיצות וכותלי היסוד דאימא מן הצדדין, ואותו החום בוקע ויוצא משם באותו חלל שיש בין דופני יסוד דאימא אל דופני גופא דז"א, כי שם הוא מקום אויר ופנוי בהתרחבות ושם מתקבצים כל אותם השלהוביות. מחמת כן עובר ויוצא החום החזק ההוא (דרך דופני גופא דז"א) לחוץ, ופוגעים ביעקב ורחל העומדים שם כנודע בבחינת פנים בפנים, וראשם מתחיל מכנגד החזה דז"א עד למטה. וכל אותם השלהוביות לוקחים אותם יעקב ורחל ואז הם בחינת דינים קשים וגבורות חזקות.

והנה עתה בתפילת ערבית דליל שבת הזווג הוא ביעקב ורחל כנודע, ואין ראוי שיהיו כולם בחינת גבורות ודינין ובפרט בלילי שבת ובפרט כי כל הזווג הוא בהם. גם יש בחינה אחרת הנ"ל כי עתה שנכנסו המקיפים ברישא דז"א נמצא כי היסוד דאימא שהיה נגמר במקום החזה ועתה צריך שירד עד למטה ועי"ז יצטרכו יעקב ורחל להתמעט מאד מאד כנ"ל, באופן שלתקן הבחינות האלו אנו אומרים ופרוס עלינו כו' כנזכר. וביאורו הוא כי הנה התיקון הצריך לתקן כל הנזכר הוא ששיפולי מחיצות יסוד הבינה לא נניחם שיתפשטו ביושר וירדו למטה ממקום החזה דז"א כדי שלא יתמעטו שיעור קומת יעקב ורחל. אמנם אלו שיפולי מחיצות יסוד הבינה יסתלקו ויתפשטו בהתרחבות דרך הצדדין דגופא דז"א כדמיון שיפולי מחיצות האהל שמתרחבות והולכין באופן שמה שהיו מתפשטים דרך אורך בגובה יתפשטו ברוחב ועל ידי כן גם אם ירד היסוד דאימא יותר למטה לא יתפשטו דפנותיו ביושר למטה אבל יתפשטו בהתרחבות לצדדי גופא דז"א ועל ידי כן ישארו יעקב ורחל בקומתם. והרי נתקן הבחינה הא' ועל ידי כן נתקנה הבחינה האחרת והיא כי בהתרחב מחיצות יסוד דאימא אל התרחבות צדדי גופא דז"א ונמצא כי אלו המחיצות נוגעות בכותלי גופא דז"א ממש ומתדבקים שם -- ועל ידי כן נעשה שם כמין סוכה אחד מונעת חום השלהוביות של הגבורה אשר באותו חלל שבין יסוד דאימא לגופא דז"א. אינו יכול לירד למטה מן מקום החזה בתוך חלל גופא דז"א כי אותו הדופן דשיפולי מחיצות יסוד אימא (שנתרחב אל הצדדין ונתקרב ונתדבק בדופני גופא דז"א) נעשה כעין מסך וסכך אחד מפסיק שלא ירד החום משם ולמטה בתוך גופא דז"א שמן החזה ולמטה, ועל ידי כן אין החום הזה חוזר לצאת דרך דופני גופא דז"א ולחוץ מן החזה ולמטה במקום אשר עומדים שם יעקב ורחל מבחוץ. ועל ידי כן אינם עתה יעקב ורחל גבורות חזקות כבראשונה. והרי נתקנה הבחינה האחרת.

ואם תשאל, והרי כמו שהיה כח בשלהוביות ההם לבקוע ולצאת דרך דופני יסוד אימא ולחוץ -- גם יהיה בהם כח לבקוע שנית אותו המסך הנעשה מהתפשטות והתרחבות שיפולי מחיצות יסוד דאימא וירדו למטה מן המסך?    והתשובה היא כי אין בהם כח לבקוע כמה פעמים ולבקוע המסך שתי פעמים. עוד טענה אחרת יוחר חזקה והוא כי בתחילה -- שהיו הגבורות מתקבצות בדוחק גדול תוך יסוד דאימא -- בקעו המחיצות ויצאו לחוץ; אבל אחר שכבר יצאו לחוץ ויש להם שם מקום רחב להתפשט בצדדי היסוד דאימא בכל אותו החלל שבתוך רוחב גופא דז"א -- אינם בוקעות המסך לרדת למטה.

ואם תשאל -- והרי בתחלה אמרנו שעם היותם שם באותו החלל הרחב תוך גופא דז"א עם כל זה היו בוקעים דופני גופא דז"א ויוצאים לחוץ אל יעקב ורחל?    והתשובה היא כי אז היו החסדים המגולים ממלאים כל מקום החלל ההוא ולכן היו הגבורות בוקעות דופני גופא דז"א ויוצאות לחוץ; אבל עתה -- שנפרס המסך הנזכר במקום ההוא, ואז החסדים המגולים עמדו למטה מן המסך ונשאר המקום החלל אשר למעלה מן המסך אל הגבורות, והנה הם שם בהתרחבות ואינם צריכים לבקוע המסך ולירד למטה כדי לצאת במקום יעקב ורחל.

והנה יש עוד עתה בחינת תיקון אחר והוא כי הנה נודע כי כשיורדים החסדים ומתפשטים מן היסוד דאימא עד היסוד דז"א, ואחר כך כשחוזרים לעלות הארתם ממטה למעלה כדי להגדיל את ז"א כנודע -- הנה הם בעלייתם ממטה למעלה מתחלקים לב' בחינות:

• הבחינה הא' היא מה שחוזר ליכנס תוך היסוד עצמו דאימא מבפנים, ועל ידי כן הם מגדילים לאותם החסדים הסתומים העומדים שם בפנים.

[ ואם תשאל -- וכיון שהארה זו העולה ממטה למעלה חוזרת ליכנס תוך יסוד דאימא כבראשונה -- אם כן גם היא חוזרת להסגר ולהסתם שם, ואיך היא מגדלת לחסדים האחרים אשר שם?    אבל הענין הוא כי כיון שבירידתם למטה נתגלו בגילוי גמור קבלו הארה גדולה מהם ובהם נתגלית הארתם ונתגדלו הם מעצמם ונתפשטו, ולכן גם אם אח"ך חוזרים ליכנם במקום סתום -- כבר קנו בעצמם כח וחוזק ההגדלה ויש יכולת בהם להגדיל את החסדים הסתומים אשר שם. ]

• הבחינה הב' היא החלק של הארה אשר מתפשט ועולה מחוץ לצדדי יסוד דאימא באותו החלל שיש בין היסוד דאימא לגופא דז"א ועל ידי כן גם הם מאירים הארה גדולה בחסדים הסתומים שבתוך יסוד דאימא באופן ששני בחינות הנזכר מתחברות ובחינה זו מאירה בחסדים הסתומים מצד פנים ובחינה זו מאירה בהם מצד חיצון ועל ידי שתיהן ביחד מגדילין, ומאירין את החסדים הנזכר ועל ידי כן נגדל ז"א.

והנה אחר שהקדמנו לך הקדמה זו נבא עתה אל כונתינו. כי הנה הארת הבחינה השנייה שעלתה למעלה מבחוץ להאיר את החסדים הסתומים שבתוך יסוד דאימא, והנה עתה שנפרס המסך הנזכר הנרמז במה שאומרים "ופרוס סוכת שלום כו'" -- נמצאו שהם נעצרים ומתעכבים שם למעלה בקביעות גמור ואינם יכולים לירד עד למטה מחמת המסך הזה הנפרס במקום החזה, ונמצא נותנים עיקר הארתם בקביעות שם למעלה במקום סיתום החסדים (שהוא מן החזה ולמעלה), ומאירים בהם הארה גדולה. משא"כ כשלא היה שם המסך ההוא שהיו עולים ויורדים למטה. וטעם חזרת ירידתם למטה הוא לפי שתמיד חשק כל דבר לחזור לשרשו, והנה שורש הארה זו העולה ממטה למעלה היא בחינת החסדים המגולים אשר למטה, ולכן אחר אשר עולים חוזרים לרדת להתחבר בשרשם. אבל עתה -- על ידי פריסת המסך הזה -- נתעכבו למעלה, ועל ידי כן ניתוסף הארה גדולה בחסדים הסתומים שביסוד דאימא. והרי זה תיקון יתירה נוספת מחמת פריסת המסך הזה:

עוד יש תיקון אחר על ידי פריסת המסך הזה והוא כי הנה אלו הניצוצות של החסדים שעלו למעלה (מחמת אור החוזר ממטה למעלה כנזכר) הנה הם מועטים אבל המקום למעלה הוא רחב מאד. אבל למטה הוא להפך -- כי החסדים המגולים -- שהם תחת המסך הזה -- הנה הם רבים וגדולים אבל המקום הוא קטן וצר ודחוק. ולכן מכח היותם שם דחוקים בדוחק הנה הארתם בוקעת ועולה דרך המסך בכח חזק ובוקעים אותו ועולים ניצוצות יתירות למעלה מן המסך. מה שאין כן בנצוצות העומדות למעלה מן המסך, שלהיותם שם מרווחים בהתרחבות אינם בוקעים ויורדים למטה.

ונמצא עתה כי כל אלו הנצוצות וההארות נשארות למעלה מן המסך בקביעות ועל ידי כן יש בהם שיעור לעלות למעלה עד המוחין דז"א ומאירים כל המקום ההוא (שהם כל החסדים הסתומים שביסוד דאימא ובכל המוחין דז"א) אור גדול, מה שלא היה כן בתחלה טרם פריסת המסך הזה. וגם ענין הארה זו היא מכלל תוספת שבת כי עתה על ידי פריסת המסך הזה ניתוסף אור נפלא וגדול בז"א מה שלא היה כן בזמנים אחרים.

ודע כי אותם הנקבים הנפתחים שם במסך הזה (על ידי עליית נצוצות החסדים המגולים למעלה בכח חזק כנזכר) -- הנה אינם חוזרים להסגר, ונשארים פתוחים, ועם כל זה להיותם נקבים צרים ודקים וקטנים אין הניצוצות חוזרות לירד למטה דרך שם. [ כי בעלייתם -- שהיה בכח, מסבת שהיו דחוקים למטה -- נכנסו בתוכם בכח אע"פ שהם צרים, אבל ברדתם אינם יורדים בכח, כי יש להם מקום רחב לעמוד למעלה, והנה הנקבים הם צרים, ולכן אינם יורדים.] אבל תועלת פתיחת הנקבים ההם הוא כי יורדת הארתם למטה ומתגלים למטה מן המסך. וזהו סוד מה שאמרו ז"ל בענין סכך הסוכה, כי לכתחלה צריך שלא יהיה מעובה כמין בית עד שאין הכוכבים נראין מתוכה אבל צריך שיתראו ההארות ההם דרך הנקבים של המסך ההוא כעין הכוכבים.

והנה נתבאר ענין ופרוש סוכת כו'. כי הנה היסוד דאימא נקרא 'שלום' (כי כל בחינת יסוד נקרא 'שלום' כנודע), ואנו מתפללים שהיסוד ההוא יתרחבו מחיצותיו ויעשו כעין פריסת סוכה ואהל המתרחב ומתפשט אל הצדדין עד שיגיע לדופני גופא דז"א כדי שעל ידי כן ירויחו כל התועליות והתקנות וההנאות הנ"ל מחמת פריסת המסך הזה.

פסוק ושמרו בני ישראל שנוהגים לומר קודם הקדיש -- הוא לפי שהלילה היא בחינת שמור.

קדיש של קודם העמידה של תפילת ערבית -- לא קבלתי ממוז"ל רק כונת המ"ב הראשון אבל לא השני. והנה כונת המ"ב הראשון הוא כדוגמת המ"ב הראשון שביארנו בקדיש הראשון של קודם יוצר דערבית, אבל יש ביניהם קצת שינוי. והוא שעתה בקדיש הזה תכוין כי אותם אותיות של אהי"ה יה"ו אינם במילוי ההי"ן רק במילוי א"לפין -- אל"ף ה"א יו"ד ה"א יו"ד ה"א וא"ו -- ותכוין בהם שהם בגי' יעקב.

1. אולי צ"ל שם -- ויקיעורך
2. מ"ו ל"ז י"ט כ"ו
3. [עיין שו"ת דף נ"ב ע"א]

מתוך: שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש י (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי שבת · דרוש י · >>

עמידה של ערבית ליל שבת

כוונה כללית לכל ד' תפילות שבת

ובתחלה אודיעך כלל אחד לכל התפלות דשבת.

הנה ד' תפלות יש בשבת והם: תפילת ערבית, ושחרית, ומוסף, ומנחה. ובכל תפלה יש ז' ברכות כנודע. ומה שתכוין דרך כללות דבר כולל בכל ארבע תפלות הוא זה. שתכוין כי שבעה ברכות הם סוד שבעה אותיות אהי"ה יה"ו, שהוא שם בן מ"ב דבריאה כנודע. גם תכוין בז' השמות היוצאים מהם שהם כסדר השבעה ברכות באופן זה, שבכל ברכה תכוין לאות אחד מן השבע האותיות ולשם אחד מן השבעה שמות. וזה סדרן:

• בבא"י מגן אברהם -- תכוין באות א' של אהי"ה יה"ו ובשם היוצא ממנה שהוא שם יהו"ה.
• ובבא"י מחיה המתים -- תכוין באות ה' ראשונה דאהי"ה יה"ו ובשם היוצא ממנה שהוא שם יֶהֹוִ"ה בניקוד אלהים.
• ובבא"י האל הקדוש -- תכוין באות י' דאהי"ה יה"ו ובשם היוצא ממנה שהוא מצפ"ץ.
• ובבא"י מקדש השבת -- תכוין באות ה' אחרונ' דאהי"ה יה"ו ובשם היוצא ממנה שהוא י"ה אדנ"י
• ובבא"י המחזיר שכינתו לציון -- תכוין לאות י' של יה"ו ובשם היוצא ממנה שהוא שם אל
• ובבא"י הטוב שמך כו' -- תכוין באות ה' של יה"ו ובשם היוצא ממנה שהוא שם אלהי"ם.
• ובבא"י המברך את עמו ישראל בשלום אמן -- תכוין באות ו' של יה"ו ובשם היוצא ממנה שהוא שם מצפ"ץ.

והענין הוא כמו שבארנו בענין קבלת שבת כי שם אנו מכוונים אותם שלא כסדרן רק כמו סדר הכאתם והתנוצצותם זה בזה, והם כסדר

• א' דאהי"ה ושם יהו"ה יורדין בה' אחרונה דאהי"ה, ואז עולה ו' דיה"ו ושם 'אל' שהוא באות ו' בנצח.
• ואח"כ ה' ראשונה דאהי"ה ושם יהו"ה בניקוד אלהים עם ה' דיה"ו ושם אלהים.
• ואח"כ יו"ד דאהי"ה ושם מצפ"ץ עם יו"ד דיה"ו ושם מצפ"ץ.

אבל עתה הם כסדרן ממש, כי לעולם בחינת ב' שמות מצפ"ץ מצפ"ץ הם בת"ת וביסוד, ונמצא כי סוד הז' ברכות הם ז' ספירות תחתונות והם חגת"ם נה"י; שהם ג' ברכות ראשונות -- חג"ת, וברכה ד' -- מלכות, וג' אחרות -- נה"י.

אבל צריך שתדע כי אעפ"י שביארנו שבכל ז' ברכות שבכל תפילה מן הד' תפלות צריך לכוין בשבעה אותיות ובשבעה שמות היוצאים מהם -- עם כל זה יש חילוק אחד בדבר זה. והוא, כי כפי ערך עליית זו"ן דרך המדריגות אשר אבאר לך בכל תפלה ותפלה -- כן ג"כ צריך לכוין באלו האותיות והשמות כפי המדריגות והמעלות אשר עלו עד שם בבחינות אלו עצמם שהם למטה.

מתוך: שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש יא (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי שבת · דרוש יא · >>

עוד כונה כללית על ז' ברכות של שבת

עוד אודיעך כלל אחד וסדר נאות בענין ז' ברכות שיש בכל תפילה מד' תפילות ומה ענינם דרך כלל.

• דע כי כל בחינות ג' ברכות הראשונות (שהם אבות וגבורה וקדושת השם) הם תמיד בג' ספירות אחרונות (שהם בנה"י דאימא) הנעשין ג' מוחין בז"א. ואחר שנעשו בו בחינת מוחין בבחינת ג' ראשונות -- אבות וגבורה וקדושת השם -- בסוד ג' אותיות אה"י דאהי"ה^[1] עם ג' שמות היוצאים מהם כנזכר.
• ואח"כ אנו ממשיכים אותם לבחינת כתר של הנקבה בסוד ה' אחרונה של אהי"ה שעליה אמרו בהקדמת ספר התיקונים שהיא אמצעית, ג' מכאן וג' מכאן ואיהי באמצעיתא, כי היא בחינת כתר דנוקבא והיא סוד ברכת "מקדש השבת" והוא שם י"ה אדנ"י (כמבואר אצלנו בק"ש דשחרית דחול במלת ועד דבשכמל"ו ועי"ש).
• ואח"כ נעשין לה ג' מוחין שבה (הנקראין חב"ד) מבחינת נה"י דז"א שהם ג' ברכות אחרונות, והם רצה ומודים ושים שלום, והם סוד ג' אותיות יה"ו בשלשה השמות היוצאים מהם כנ"ל.

ונמצא כי שלשה ראשונות הם נצח הוד יסוד דאימא הנעשים מוחין בז"א, וג' אחרונות הם נה"י דז"א הנעשים ג' מוחין בנוקביה. וזכור כלל זה בכל התפלות. ואפילו בתפילות ימי החול. ואמנם צריך שתדע כי כפי מציאות התפלה כך יהיה סדר הנזכר ולא כל התפילות שוות בסדר אחד.

כונות בעמידה של ערבית ליל שבת

והנני מבאר לך סדר תפילת ערבית דליל שבת ושאר התפילות יתבארו כל אחד ואחד במקומו.

הנה בתפילת ערבית דליל שבת -- ג' ברכותיה הראשונות הם נה"י דדכורא ששם יורד הז"א; וג' ברכותיה האחרונות -- רצה ומודים ושים שלום -- הם^[2] כי שם עולה הנוקבא ועושין ג' מוחין מנה"י עצמם הנז"ל שהם ג' ברכות ראשונות.

כוונת תיקון סדר "ישמחו במלכותך כו" הנאמר עוד בשלשה תפילות אבל לא בתפלת המנחה.    עוד אודיעך ענין תיקון סדר ישמחו במלכותך כו' הנאמר בג' תפילות שתיקנו לאומרו בג' תפילות דיום שבת בערבית ושחרית ומוסף, ובתפלת המנחה לא נתקן לאומרו. וטעם הדבר הוא כמש"ל כי כל עליות שיש בכל תפלה דשבת הם כדי לקשר זו"ן יחד, והוא כי בתפלת ערבית דליל שבת העליה ההיא היא כדי לקשר הנוקבא עם ז"א ולהעלותה בג' אחרונות שבו; ובתפלת שחרית דשבת בלחש ובחזרה וכן בתפלת מוסף ובחזרה -- כל אותם התפלות הם כדי להעלות את הנוקבא שתהיה שוה בשוה עם ז"א (כמו שמבואר במקומו כי בחזרת תפלת מוסף נמצאים זו"ן שוין בקומתם ועומדים במקום אבא ואמא). ולכן בכל תפילה מאלו התפילות הנזכר אנו אומרים "ישמחו במלכותך" לרמוז כי כוונתינו בתפילות האלו היא להעלות המלכות למעלה כדי שישמח בה ז"א בעלה, וגם אנחנו בניה עם בנ"י שומרי השבת. אבל בתפילת מנחה דשבת כוונתינו להרחיק הז"א מן נוקבא ולהעלות את ז"א בדיקנא דא"א (כמו שיתבאר במקומו), ונוקבא נשארת למטה מרוחקת ממנו, ולכן לא שייך התם לומר "ישמחו במלכותך" כי הרי אז המלכות מתרחקת מז"א ובטלה השמחה ההיא באותה התפלה דמנחה.

כוונת אתה קדשת כולי והיא ברכה אמצעית דתפילת ערבית דליל שבת.    ענינה הוא כי נודע שבליל שבת נעשית בחינת מוחין אל המלכות. ונודע כי כל בחינת מוחין הם מצד החכמה הנקרא 'קדש', וזהו אומרו אתה קדשת את יום השביעי כולי.

ענין העמידה של תפילת ערבית -- תכוין כי עד עתה היתה המלכות בבחינת נקודה קטנה תחת היסוד פנים בפנים, ועתה נגדלת היא ונעשית פרצוף בכל אורך נה"י דז"א (אשר נסתלקו ועמדו ועלו למעלה יחד עם ג' אמצעיות דז"א). ונמצא כי תכלית התפלה של העמידה הזו היא לצורך רחל שתזדווג עם יעקב.

ענין ויכולו ליל שבת

ונבאר עתה ויכולו שתיקנו לאומרו בתוך העמידה, ואחד אחר העמידה, ואחד על השלחן בסדר הקידוש.    הנה נודע כי ג' פעמים אומרים 'ויכולו' בליל שבת -- א' בתוך העמידה כו' כנ"ל. ונודע הוא כי בכל פעם שאומר 'ויכולו' יש בו ג' פעמים 'אלהים' וג' פעמים 'שביעי' (כנזכר בזוהר פר' בראשית). ונבאר עתה זה הויכולו שבתוך העמידה.

הנה ג' פעמים 'שביעי' הם בחינת נה"י דז"א אשר עתה עולה עד שם המלכות רחל ומזדווגת עם יעקב. ואמנם אף כי בקבלת שבת עלתה עד נה"י דז"א -- אבל הענין הוא זה (ובו יתבאר ענין קריאת המלכות בשם 'חקל תפוחין קדישין' מה ענינו), והוא, כי הנה בקבלת שבת בשדה אז נה"י דז"א עלו למעלה ונשאר המקום פנוי וחלל במקומה. ונמצא כי במקום אשר עומדים עתה האורות הנה"י עצמם נקרא עיר ובתים וישוב, ובאותו מקום החלל והפנוי נקרא 'שדה' שהוא בלשון תרגום 'חקל' -- כי נסתלק משם הישוב והאורות אבל איננו מדבר שמם ח"ו אבל הוא שדה ראוי לזריעה. ונק' מקום תחום שבת (כמבואר באורך לעיל בכל הדרושים שקדמו). ומה שהוא מתחת למקום זה האויר הפנוי (שהוא למטה מכל העולם ההוא) -- שם נקרא בחינת מדבר שמם מדור הקליפות שאין בו ישוב, וגם איננו ראוי לזריעה כדמיון השדה הראוי לזריעה, יען הוא מוכן וראוי לקבל בו הקדושה העליונה שנסתלקה משם.

ואע"פ שלעיל ביארנו כי ג' מלות "חקל תפוחין קדישין" הם ג' בחינות -- עם כל זה אף בהיותה המלכות במקום השדה שהיא במקום הפנוי שהיה בו בתחילה נה"י דז"א -- עם כל זה גם אז היתה המלכות נקראת 'חקל תפוחין קדישין' לפי שכל בחינת קדש הוא בסוד מוחין (כי כל 'קדש' הוא בחכמה). אבל החילוק הוא כי אז בקבלת שבת היתה בבחינת החיצוניות שלהם (שהיא בחינת העולמות כנודע) אבל עתה הוא בבחינת הפנימיות (שהיא בבחינת הנשמות כנודע). ונמצא כי עתה נעשין לה מוחין מן הנה"י דז"א מבחינת הפנימיות שבהם כנזכר, ובבחינה זו נקראת עתה 'חקל תפוחין קדישין' בסוד המוחין הנקראים 'קדש' הנעשים לה מבחינת הנה"י הנקרא בחינת חק"ל שהוא סוד השדה, וכל בחינת שדה הוא בנה"י (כנ"ל בדרושים שקדמו כי כשעולים הנה"י למעלה נשאר מקומם בחינת שדה של זריעה כנ"ל).

ולכן תכוין כי בזה הויכולו יש בו ל"ה תיבות כנגד ל"ב נתיבות וכנגד ג' 'שביעי' -- שהם סוד נה"י דז"א שנעשו לה עתה משם מוחין מבחינת פנימיות כנזכר. ודע כי ביום השבת כל הספירות נקראו 'שביעיות' מסטרא דיליה, אמנם ג' פעמים 'שביעי' שבזה הויכולו הם בנה"י. ואחר כך בויכולו השני יהיו בחג"ת, ואח"כ בויכולו השלישי יהיו בחב"ד, כמו שיתבאר במקומו בעזרת השם.

ויכולו שאחר העמידה שחוזר ואומר הש"ץ -- תכוין כי עתה נכנסין בז"א ג' פרקין קדמאים דל' דצלם דז"א מצד אימא; וזהו בענין ז"א. ובענין נוקבא -- תכוין כי עתה מאירים חג"ת דז"א במוחין דילה ומאורות האלו נעשין המוחין שלה עתה. וכבר ביארנו לעיל כי החג"ת מלובשים תוך הנה"י וכולם יחד עומדות במקום אחד שהוא במקום ג' אמצעיות -- וא"כ נמצא כי הנוקבא איננה עולה עתה ממש בחג"ת אבל עם כל זה היא מקבלת הארה מהם במוחין שלה. וא"כ ג' פעמים 'שביעי' שיש בזה הויכולו תכוין שהם בחג"ת דז"א. ונמצא כי ויכולו הראשון שקבלו מן נה"י היתה נקראת רחל 'חקל', ועתה שמקבלת מן חג"ת נקראת 'חקל תפוחין' (כי ג' אבות נקראו 'תפוחין' דאית בהון חוור סומק ירוק כנודע).

עוד מצאתי דרוש אחר קרוב אל הנזכר בענין ג' פעמים ויכולו בליל שבת.
הנה בויכולו הראשון של העמידה עולים חג"ת דז"א (שהם ג' פעמים שביעי הנזכר בויכולו) ונכללים בחב"ד, וחב"ד עולים בל' דצלם דז"א, וחב"ד דבריאה עולים בנה"י דז"א דאצילות, וכן כל המדרגות שתחתיהם עולים על הסדר הזה, עד שנמצא שעולים נה"י דעשיה במקום חג"ת של העשיה ומקום הנה"י נשאר חלל ופנוי (כנ"ל בסוד מחללי' מות יומת).

אח"ך בויכולו השני שאחר העמידה צריכה המלכות דאצילות לעלות בחג"ת דאצילות כדי לקבל הארה מהמוחין שלה אשר שם בחג"ת, ואינה יכולה לעלות רק עד נה"י הנקרא 'מדת לילה' (לפי שהם המדה של שיעור קומת המלכות הנקרא לילה), אבל חג"ת נקרא 'מדת יום', וזכור ענין זה.

והנה עתה בליל שבת -- אינה יכולה לעלות במדת יום, ולכן נשארת במקומה בנה"י שהם מדת לילה, והארה של המוחין שלה העומדים בחג"ת יורדת למטה עד המוחין שלה אבל היא אינה עולה. וזהו סוד ברכת מעין ז' של ליל שבת. והוא כי נודע כי כל חזרת העמידה דש"ץ היא בחג"ת, ולכן בשחרית דימי החול -- שהיא עולה ממש בחג"ת הנקרא 'מדת יום' -- לכן יש חזרת העמידה גמורה, אבל עתה שאינה עולה שם אמנם עם כל זה יורדת הארה משם אליה -- לכן היא חזרת מעין ז', ולא גמורה בז' ממש.

אח"ך בויכולו השלישי של הקידוש מקבלת הארה מג' ראשונות דז"א על דרך הנזכר בחג"ת. וזהו סוד מה שצריך לקבל הכוס בב' ידיו כמבואר אצלנו, ועיי"ש:

כוונת הקדיש שאחר העמידה והמשך הסדר

כוונת הקדיש שאחר העמידה -- תכוין ממש על דרך ב' הקדישים, הא' כי המ"ב הראשון שבו הוא בסוד אהי"ה יה"ו אלא שמילוי הוא בסוד ס"ג כזה אל"ף ה"י יו"ד ה"י יו"ד ה"י וא"ו. והנה הוא בגימטריה יצחק. ואמנם מ"ב השנית -- לא קבלתיו ממורי ז"ל.

ואחר כך תאמר "מזמור לדוד ה' רועי כו'".

כוונת הקדיש האחרון -- תכוין בו ע"ד כל ג' הקדישים הנ"ל אבל יהיה מילואו בסוד ע"ב כזה אלף הי יוד הי יוד הי ויו, והנה הוא בגי' רי"ח ותכוין כי עם ל' אותיות שיש ב"ברכו את יהו"ה המבורך" וב"ברוך יהו"ה המבורך" (והם י"ו י"ד) יהיה הכל רמ"ח כמנין אברהם. ואל תמנה אותיות "לעולם ועד" כי הם יתירים על החשבון הנזכר. גם "המבורך" מלא בוא"ו.

והנה אם שכחת לקבל תוספת חלק הרוח דקדושת שבת בברכו הראשון או אם לא שמעת אותו -- תכוין עתה בזה הברכו האחרון לקבל ביחד תוספת הרוח ותוספת הנשמה; לפי שאם לא קבלת תוספת הרוח בברכו הראשון -- אי אפשר שתקבל תוספת הנשמה ב"ופרוס סוכת שלום" כנ"ל. ולכן עתה תכוין לקבל שתיהן ביחד, תוספת הרוח והנשמה.

אח"כ תלך לביתך, ובכניסתך לבית תאמר בקול רם ובשמחה יתירה "שבת שלום", כי הוא כחתן המקבל את הכלה בשמחה גדולה ובסבר פנים יפות. ואם אמך קיימת בחיים חיותה תלך ותנשוק ידיה. והרמז בזה הוא כי כן ז"א נושק ידי אמו בכל ליל שבת. וסוד הענין הוא כי הנה בימי החול -- אין לז"א רק בחינת מוחין פנימים מבחינת נה"י דתבונה (והם סוד צ' דצלם דתבונה), אבל עתה בלילי שבת נכנסין בז"א בחינת המוחין המקיפין (שהם סוד ל' דצלם דתבונה) שהם בחינת ג' אמצעיות -- חג"ת -- דילה, אשר הם ב' הזרועות והידים שלה, והוא עולה עתה עד שם ונושק אותם.

והואיל ואתא לידן, נבאר ענין הנשיקה שנוהגים לנשק ע"ג הידים מה ענין זה.    דע כי הגבורות הם הנקראים מנצפ"ך והם עומדים ביסוד של הנקבה. ואמנם שורש מציאותם -- הראשון הוא בה' אצבען יד שמאלית (כי ה' אצבעות יד ימין הם חסדים). ושורש כל הגבורות האלו הוא למעלה בה' מוצאות הפה (והם חיך ולשון וגרון ושפה ושינים), שבהם כ"ב אותיות אחע"ה בומ"ף כו'. והנה ג' חלוקות שבהם הם ד' אותיות והם אחע"ה בומ"ף גיכ"ק, וב' חלוקות שבהם הם ה' אותיות והם דטלנ"ת זשסר"ץ -- והם סוד ה' חסדים וה' גבורות. וכאשר האדם נושק בפיו ע"ג אצבעות היד -- גורם להשפיע ולהאיר משרשם אשר שם בפה אל הה' אצבעות.

ואמנם סדר הנשיקה הוא שהקטן נושק יד הגדול. והכוונה היא כיון שהקטן בא להתברך מן הגדול -- לכן צריך שבתחילה יגרום הקטן ביסום ומיתוק גבורות הגדול הזה ע"י הנשיקה כנזכר ועל ידי כן מתעורר אחר כך הרחמים של הגדול המברך את הקטן.

ונבאר ענין נשיקה מה ענינה למעלה. כי הנה בזמן הגלות שאין הזווג שלם -- אז אין ז"א יכול להזדווג עם נוקביה בבחינת היסוד שבה (אשר שם מקום דמנצפך ה' גבורות שלה), אמנם הוא נחית מדרגה דיליה לתתא ונושק ידי המלכות להמתיק את הגבורות אשר בה' אצבעותיה, ובאמצעיות ידים אלו מזדווג עמה, ומשם היא מעלת לו מיין נוקבין (אשר הוא צריך אליהם בסוד אור החוזר). אבל בהיות המלכות למעלה בבינה (בסוד ד' על ו' כנודע) -- אז היא יורדת ונושקת את ידו על דרך הנזכר.

אח"כ תעמוד מעומד בשלחן המסודר לפניך ותעמוד במקומך אשר תשב בו ואמור בפיך "דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין". והענין הוא במה שנתבאר לעיל כי בקבלת שבת בשדה -- שקבלה הארת הנה"י דז"א במוחין דילה -- אז נקרא 'חקל', ואח"ך בויכולו השני שאחר העמידה קבלה הארת ג'-אמצעיות-חג"ת דז"א בג' מוחין שלה ואז נקרא 'חקל תפוחין' (בסוד ג' אבות הנקראים תפוחין כנ"ל). ועתה בענין הקידוש הזה בויכולו השלישי הנה היא מקבלת הארה בג' מוחין שלה גם מג'-ראשונות-חב"ד דז"א, ולכן עתה נקרא באמת 'חקל תפוחין קדישין' בסוד ג' מוחין דז"א הנקרא 'קדש' באמת, והם המאירים בג' מוחין דילה עתה.

ונמצא כי עתה -- בזו הסעודה של הלילה -- כיון שהיא מקבלת מג' מוחין דרישא דז"א אשר בסיומם הוא הפה דז"א, ונמצאת המלכות נזונת ואוכלת ממה שבתוך פיו דז"א, ועם היות שהיא עומדת עדיין למטה בנה"י דז"א -- עם כל זה משם מלמעלה יורדת אליה ההארה והמזון הזה, ולכן נקרא סעודתא דמטרוניתא, כי היא האוכלת הסעודה הזו והניזונת מתוך פיו דז"א.

מתוך: שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש יב (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי שבת · דרוש יב · >>

ענין הג' סעודות דשבת

ואמנם ענין הג' סעודות דשבת אבארם לך עתה דרך כלל.    דע כי ענין הסעודות והאכילות האלו הם סוד גדול. ויתבאר לך ממה שהודעתיך כי כל בחינת זיווג נזכרו בסוד 'אכילה' בסוד "אכלה ומחתה פיה וכולי" והוא בחינת זווג העליון אשר בתוך הפה (כמבואר אצלנו בהקדמת ביאור אדרת האזינו).

• והנה בליל שבת מזדווגת המלכות זיווג עליון בתוך פיה מינה ובה בסוד הלשון שבה (שהוא יסוד המכריע בין הגרון לחיך, שהם חו"ב שבה), ומאכילה זו אנו אוכלים וניזונים בסעודת ליל שבת.
• ובסעודת שחרית דשבת -- אז ז"א מזדווג זיווג עליון בתוך פיו מיניה וביה על דרך הנזכר, ומשם אנו אוכלים בסעודה ההיא.
• ובסעודת המנחה -- אז אריך אנפין עתיקא קדישא מזדווג זיווג עליון בתוך פיו מיניה וביה על דרך הנזכר, ומשם אנו אוכלים וניזונים בסעודה ההיא.

והנה ענין אכילת הסעודה וטחינתה על ידי ל"ב שיניים שבפה האדם נתבאר בסעודת החול ועיי"ש.

אחר כך תקיף השלחן פעם אחת דרך צד ימין בשתיקה, אבל מה שתכוין הוא זה: כי בתפילת העמידה עלתה המלכות בנה"י דז"א כנ"ל וזה היה בבחינת אור פנימי שלהם, ועתה תכוין להמשיך אליה בחינת אור המקיף דנה"י דז"א (אשר בויכולו הראשון קבלה מאור פנימי שלהם); כדוגמת קבלת שבת בשדה, שבתחילה בשדה עלתה בחיצוניות נה"י דז"א (אלא שהיה בבחינת אור פנימי של החיצוניות ההוא), ואח"כ באתה לבית הכנסת (ס"א לבית) והקפת השלחן להמשיך אור המקיף של החיצוניות הנה"י.

ואח"כ תקח בידך שתי אגודות הדס, וכמו שאמרו רז"ל במסכת שבת פרק במה מדליקין על ההוא גברא דרהיט ובידיה תרין מדאני אסא וראהו רשב"י ור"א בנו בצאתם מן המערה ואמרו חזי כמה ישראל זהירין במצות כו'. וקחם בין שתי ידיך ימנית ושמאלית ותחברם יחד ותברך עליהם "בורא עצי בשמים" ואח"כ תריח בהם.

ואח"כ תחזור להקיף בהם את השלחן פעם שנית בשתיקה. ותכוין עתה להמשיך אל המלכות הארת אור המקיף של בחינת חג"ת, ג' אמצעיות דז"א; אשר בויכולו השני האירו במוחין שלה אלא שהיה מבחינת אור הפנימי שבהם מבחינת פנימיות החג"ת ממש (שהם בחינת הנשמות כנודע), ועתה היא בחינת אור המקיף שלהם מבחינת פנימיות החג"ת ממש, שהם בחינת הנשמות, ומשם מאירין עתה במוחין שלה. ולכן הקפה הזאת השנית היא בהדס כי ההדס רומז בג' האבות כנודע, והם סוד חג"ת דז"א מבחינת אור המקיף כנזכר.

ואמנם הכוונה שתכוין בעת שתריח בב' אגודות ההדס תתבאר למטה אחר ענין בהמ"ז דסעודת הלילה ועיי"ש, כי שם נתבאר כוונתו.

ואמנם היותם ב' אגודות הוא לרמוז אל זו"ן, ולכן אחר שתריח בהם תאמר תיכף "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" לרמוז סוד זו"ן המתחברים יחד ונקראו זכור ושמור (כנזכר במסכת שבת שטעם ב' אגודות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור).

ודע כי פעם אחר שמעתי ממורי ז"ל כוונה אחרת וזו היא:

• כי בהקפה הראשון תכוין כנגד אור המקיף של חג"ת דז"א המאיר באור מקיף דנה"י
• ובהקפה שני תכוין כנגד אור מקיף דחב"ד, ג' הראשונות דז"א, המאיר באור המקיף דנה"י.
  

והראשון נראה יותר עיקר:

מתוך: שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש יג (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי שבת · דרוש יג · >>

קידוש ליל שבת

בענין הקידוש וז"ל: אח"כ תאמר הקידוש מעומד. וענין הקידוש הוא להמשיך אור פנימי מג' ראשונות דז"א אל נוקביה שהיא תאכל סעודתה משם, ולכן נקרא קידוש לפי שהארה זו היא מבחינת מוחין עצמן דז"א (הנקראים 'קדש', כנודע כי כל בחינת מוחין נקראין קדש בסוד החכמה ובפרט מוחין דז"א). ואמנם היה צריך עתה להקיף השלחן פעם אחרת כדי להמשיך בחינת אור המקיף דמוחין דז"א אל נוקביה (כי בסוד הקידוש לא האיר בה רק אור פנימי שלהם בלבד כנזכר), אבל להיותו אור מקיף עליו עליון מאד -- כי הוא מקיף אל המוחין עילאין דז"א -- לכן אינו נעשה על ידינו, אמנם מאליו נעשה המשכת האור ההוא.

והנה המשכת אור פנימי הזה דמוחין דז"א אל נוקביה נעשה בב' הכנות:

• הא' בסוד המעשה; שהוא לקיחת כוס היין בידיך בכונה הידועה שנבאר בעזרת השם יתברך, ובזה נמשך אליה אור פנימי במוחין שלה.
• והב' הוא בסוד הדיבור שהוא אמירת הקידוש "ויכולו" שהוא הבל ודיבור היוצא מפי עליון דז"א. ונודע כי כל הבל הפה הוא בחינת אור מקיף. וע"י הכנת הדיבור נעשה אור המקיף אל מוחין דנוקבא. אבל איננו נמשך מאור המקיף דמוחין דז"א -- כי זה אי אפשר לעשות על ידינו אלא מאליו וכנ"ל -- אבל הענין הוא כי מאור הפנימי דמוחין דז"א אנו ממשיכין אור פנימי ואור מקיף אל נוקבא במוחין שלה. וזכור הקדמה שנתבאר לעיל כי הנוקבא איננה עומדת רק בנה"י דז"א בלבד אבל בהיותה שם למטה היא מקבלת הארת ז"א אף מג' מוחין שלו על דרך הנזכר. וזכור ואל תשכח.

המשכת מוחין ע"י מעשה

והנני מבאר לך ב' הכנות הנזכר. ונתחיל בענין הכנת המעשה.
בתחילה תקבל הכוס מזולתו בשתי ידיך, משתי ידיו אל שתי ידיך, ותחזיקהו בתחילה בשתי ידיך גם שניהם, ותכוין אל מ"ש עתה והוא שתכוין להמשיך מאור-פנימי-דמוחין-דז"א אור פנימי אל מוחין דנוקבא כנ"ל. ותכוין כי אתה בחינת ז"א עצמו, והכוס אשר בידיך הוא המלכות, אשר התחלת ראש שלה היא כנגד החזה שלך ומתפשטת משם ולמטה כנזכר.

ובתחילה תכוין כי ג' ידים הם -- יד הגדולה היא בימינא, ויד החזקה בשמאלא, ויד רמה באמצעיתה -- שהם סוד חב"ד, נמשכין מז"א אל נוקביה. ותכוין כי ג' הידים אלו הם סוד ג' שמות י"ה י"ה י"ה פשוטים (כנודע כי כל מוחין דנוקבא הם משם י"ה), ותכוין כי ג' פעמים י"ה ג' פעמים י"ה שווה 45 הם בגי' מ"ה שהיא הויה דמילוי אלפין העולה מ"ה. והכוונה היא להמשיך שלשה שמות י"ה מז"א (הנקרא הויה דמ"ה דאלפין) מג' ראשונות שבו (שהם חב"ד) דרך שלשה קוים שבו, ומתפשטים ויורדים דרך ג' הידים (שהם חג"ת שבו) ומשם ניתנין אל הכוס שהיא המלכות העומדת שם במקום החזה שלו כנזכר.

ואח"כ תכוין למלאות שתי שמות י"ה, הימין והשמאל, במילוי יודין כזה: יוד הי יוד הי. ותכוין כי בידך הימנית הוא שם י"ה במילוי יודין, הנמשך מהויה דיודין דע"ב (אשר במוח החכמה דז"א) אל יד הימין שלו. ובידך השמאלית שם י"ה מלא ביודין, הנמשך מהויה דס"ג (אשר במוח הבינה שלו) אל יד השמאלי שלו. והנה ב' פעמים י"ה במילוי יודין הם בגימטריא ע' כמ"ש ענינם. [ ותכוין כי שם י"ה האמצעי שבת"ת הוא פשוט, בלי מילוי. ]

ואמנם צריך שתכוין איך שם י"ה הנזכר רמוז ביד. והענין הוא כי אות יוד פשוטה היא עגולה ככדור, כצורת כפו של אדם שהיא עגולה. גם יוד במילואה היא בגימטריה עשרים כמו אות כף. ונבאר אות הה"י. כי הנה ה' אצבעות יש בכף והם כנגד ה' פשוטה. גם היו"ד ה"י במילואה היא כנגד י"ד פרקים שיש בחמש אצבעות ועם הכולל -- הרי ה"י. וכל זה ביד ימין. וכנגדו יוד הי ביד שמאל. והרי נתבאר איך ביד ימין וביד שמאל נרמזים שם י"ה בפשוטו ובמלואו שהם ב' כוונות הנזכר:

גם שמעתי באופן אחר שתכוין כי י"ד פרקין שבאצבעות יד ימין ועם הכף עצמה -- הרי י"ה. וכן בכף שמאל. גם יכוין כי כף בגי' ק' ואות י' עם הכאה (

י' פעמים י' י' פעמים י' שווה 100) הם ק'. ועם הה' אצבעות -- הרי י"ה. וכן בכף שמאל:

ונחזור לענין. כי הנה עתה בכוונה הזאת הב' נתבאר שתכוין לשתי שמות י"ה-מלאים-ביודין, ביד ימין וביד שמאל, וי"ה פשוט באמצעיתא בת"ת. והנה ענינם הוא כי אתה ממשיך ג' מוחין אלו -- שהם ב' שמות י"ה מלאים (שהם חכמה ובינה), וי"ה פשוט (שהוא מוח הדעת, ולהיות הנוקבא דעתה קלה לכן הוא פשוט ואינו מלא). ותמשיך ג' מוחין אלו (שהם ג' שמות י"ה הנזכר, ב' מלאים ואחד פשוט. ושלשתם עולים בגי' אלהים לרמוז כי הם המוחין של הנקבה הנקרא 'אלהים'), ותמשיכם אל ראש הנקבה העומדת בחזה דז"א. ואז על ידי המשכת שלשה מוחין אלו בראשה נעשית בחינת כו"ס (שהוא בגי' אלהים) כמנין הג' מוחין הנזכר. וכנודע כי המלכות נקרא 'כוס של ברכה'. ולכן טוב הוא להשים הכוס כנגד החזה ותכוין שאתה מאיר בו; בב' ידיך האוחזות בו וגם מן החזה שלך (ששם בתוכו אורות החסדים מגולים). והוא סוד שלשה שמות י"ה הנזכר הנמשכים דרך שתי ידיך ודרך החזה שהם שלשה ידות הנזכר. ואתה ממשיכם בראש הנקבה ונעשה כוס מלא.

האמנם ודאי הוא כי כבר יש בה בנוקבא בחינת מוחין שנעשו לה מבחינת נה"י דז"א כנודע -- אבל התוספת שניתוסף לה עתה הוא כי גם מן המוחין דז"א נמשך הארה במוחין דילה. ותכוין כי עם היות שמקבלת הארת מכל הג' מוחין דז"א -- עם כל זה תכלית הארה העיקרית הניתוסף בה עתה היא בחינת שורש ה' גבורות מנצפ"ך אשר בדעת דז"א, כי גבורות אלו הם עיקר לצורך הנקבה כנודע. ולכן צריך שתכוין כי כוס הוא בגי' אלהים לרמוז כי היא מקבלת עתה שורש ה' גבורות מנצפ"ך (שהם סוד ה' אותיות עצמם שם אלהים). אבל גם תכוין אל כל השלשה מוחין (שהם ג' פעמים י"ה שעולים בגימטריא אלהים כנזכר).

ואחר שנתכוונת להמשיך בה הג' מוחין הנזכר וגם ה' גבורות מנצפ"ך כנזכר -- אז תחזיק הכוס בידיך ימנית לבדה, מבלי סיוע ידיך השמאלית. כי כיון שכבר קבלה הארת שלשה מוחין דרך שלשה קוים דז"א, אנו מניחין הכוס ביד הימין כדי לכלול אותה כולה בימין ולמתק ה' גבורות ע"י הימין שבו ה' אצבעות -- חמשה חסדים, ולהאיר בה מצד הימין בסוד "והוכן בחסד כסא".

ואחר כך תכוין אל בחינת היין שבתוך הכוס. והוא כי הכוס היא הנקבה עצמה והיין הם בחינת המוחין שהמשכנו לה כנזכר. והענין הוא כי הנה נתבאר לעיל כי הנקבה איננה עומדת רק למטה בנה"י דז"א ומשם היא מקבלת הארה אף מן המוחין דז"א, ולא די זה אלא אף מן הכתר עצמו דז"א היא מקבלת עתה הארה. כי בחינת הקידוש הם סוד המוחין הנקרא קדש כנזכר אבל בחינת היין רומזת אל הארת הכתר. והטעם הוא כי הנה מהכתר דז"א עד החזה מקום עמידתה יש ז' ספירות והם כחב"ד ח"ג ושליש העליון דת"ת -- הרי הם ז' ספירות; וכל אחד כלולה מעשר -- הם ע' כמנין יין. ונמצא כי בחינת היין היא הארה המגעת אליה מז"א מן הספירה שלא עלתה היא עד כתר, והוא מן הכתר עד החזה כנזכר. והרי כי סוד היין רומז אל הארת הכתר, מה שאין כן בקידוש שאין בו רמז רק אל המוחים הנקראים קדש כנ"ל. והנה נתבאר ענין בחינת המעשה שהיא להמשיך מאור פנימי של המוחין ושל הכתר דז"א בחינת אור פנימי אל המוחין ואל כתר דנוקבא.

המשכת מוחין ע"י דיבור

ואחר כך על ידי ויכולו והקידוש שהוא בחינת הדיבור נמשך מן אור פנימי עצמו דמוחין דז"א בחינת אור המקיף אל מוחין דנוקבא כנ"ל. וענינו הוא כי אנו ממשיכין אור פנימי דמוחין דז"א דרך ג' הקוים עד החזה דז"א, ומשם יוצא לחוץ וניתן אל הנקבה בסוד היין הנכנס תוך פנימיות הכוס, והוא ענין ג' שמות י"ה הנ"ל. ואמנם מן האור הפנימי עצמו דמוחין דז"א היוצא דרך פיו דז"א ולחוץ בסוד הבל אנו ממשיכים אותו למטה עד מקום הנוקבא הנקראת 'כוס', ושם נשאר עליה בבחינת אור מקיף אל מוחין שלה. והנה כמו שאור פנימי שלה (שהוא בחינת היין כנזכר) נרמזו בו ענין חשבון יין (שהוא הארת הז' ספירות כנזכר) וגם נרמז בו ענין ב' שמות י"ה במילוי יודין (שחשבונן גם כן ע' כנ"ל) -- הנה כמו כן בזה האור המקיף שלה צריך שירמוז בו ענין זה עצמו, והוא ענין ע' תיבות שיש בסדר הקידוש ובויכולו כנודע. ואלו הע' תיבות הם כנגד בחינת הארת הז' ספירות הנקראים 'יין', וכנגד חשבון ב' שמות י"ה במילוי יודין, והכל בבחינת אור המקיף.

וזה סדר הקידוש. תחילה תאמר "יום הששי ויכולו השמים וכולי", ואח"ך תאמר "סברי מרנן בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן". ואח"ך תאמר נוסח הקידוש הזה:

"בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו ברוך אתה יי' מקדש השבת".

ובספר הזהר בפר' בראשית נתבאר בפירוש כי יש ע' תיבות בסדר ויכולו ובסדר הקידוש -- ל"ה תיבין בויכולו, ול"ה תיבות בקידוש. ולכן אותם הנוהגין לומר אחר תיבות "זכר ליציאת מצרים" "כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ושבת קדשך כולי" -- הם טועים טעות גמור, כי מוסיפין בחשבון התיבות. ואין לומר סדר גירסא זו אלא בקידוש של יו"ט בלבד. והטועים העתיקוהו משם בסדר הקידוש של שבת.

וטעם מה שמקדימין לומר ב' תיבות "יום הששי" קודם ויכולו כבר נודע לכאורה כי נרמזו ד' אותיות הוי"ה בר"ת י'ום ה'ששי ו'יכולו ה'שמים. אבל עיקר הטעם הוא לכוין אל הנ"ל, כי הנה נתבאר שהמוחין הם ג' שמות י"ה -- שנים במילוי יודין, ואחד פשוט. וכמו שנרמזו בהכנת המעשה כנ"ל. גם כן צריך לכוין בהם בבחינת הדיבור שהוא הקידוש בויכולו שהוא בחינת אור המקיף. והנה ראשי תיבות י'ום ה'ששי הוא שם י"ה הפשוט שהוא כנגד מוח הדעת. וכנגד ב' שמות י"ה דמילוי יודין שכל אחד הוא בגי' ל"ה הם -- ויכולו שהם ל"ה תיבות והקידוש שהוא ל"ה תיבות אחרות -- והם סוד ב' מוחין חכמה ובינה.

גם תכוין כי ל"ה תיבות של ויכולו ול"ה של הקידוש הם ע', ועם חשבון י"ה שבררשי תיבות י'ום ה'ששי --הרי הם גי' פ"ה כמנין כוס; שהם ה' גבורות מנצפ"ך כנ"ל אלא שהם בסוד אור מקיף. והרי נתבאר ענין ע' תיבות שיש בויכולו ובקידוש.

ואמנם ענין ל"ה תיבות שיש בויכולו -- תכוין בהם שהם ענין קבלת המלכות הארת המוחין דז"א כנזכר ולכן הם ל"ה תיבין כנגד ל"ב נתיבות חכמה והג' הם נה"י.

והנה יש בו ג' פעמים 'אלהים' וג' פעמים 'שביעי'^[3]. ואמנם ג' פעמים 'אלהים' הם מלמעלה למטה וג' פעמים 'שביעי' הם מלמטה למעלה, וסימנם שומר הברית והחסד כנזכר בסספר הזהר פרשה בראשית. [ ועיין בשער המצות ששם כתב שג' 'אלהים' אחד בגבורה ואחד בהוד ואחד במלכות בסוד ג' אלהים שיש בפסוק ויכולו, וצ"ע כו'. ] וזה סדרן:

• ויכל אלקים ביום השביעי. 'אלהים' -- בינה, 'השביעי' -- מלכות הנקרא 'מלאכתו'.
• ויברך אלקים את יום השביעי. 'ויברך' הוא החסד, ו'אלהים' -- גבורה, "את יום השביעי" -- חסד. והרי חסד בתחילה ובסוף וגבורה באמצען להמתיקם.
• וישבות ביום השביעי -- יסוד. אשר ברא אלהים לעשות -- מלכות.

ופעם אחת שמעתי ממורי ז"ל כי ל"ה תיבין דויכולו הם כנגד ל"ב נתיבות חכמה וכנגד ג' מוחין עצמן דז"א. ופעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל כי ל"ה תיבין דויכולו הם בחינת יניקת המלכות ממוחין דז"א והם ל"ב נתיבות וג' אלקים והם בחינת השינים שהם ל"ב שינים שבתוך הפה וענין זה נרמז בזוהר פ' ויקהל.

גם צריך שיכוין כי ג' פעמים שביעי שנזכר בויכולו הם סוד ג' מוחין דז"א אשר שלשתם בבחינת שביעיות (כנזכר בדרושים שקדמו איך ביום השבת כל הספירות נקראים שביעיות, ועיי"ש).

גם צריך שתכוין כונה אחרת במה שנוגע אל ז"א, כי עד עתה ביארנו ענין הארת הנקבה, ואמנם הארה הניתוספת עתה בז"א הוא כי עתה נכנסין בז"א בעת שאומרים הקידוש ויכולו ג'-פרקין-קדמאין-דאות-ל'-דצלם-דמוחין-דז"א-מצד-אבא. ועתה הרי נשלם ליכנס המקיף הראשון התחתון דמוחין דז"א הנקרא ל' דצלם דאימא ודאבא ונשלם לגמרי.

עוד בענין ג' פעמים ויכולו שבליל שבת.

• הנה בויכולו הראשון של העמידה עולים חג"ת דז"א (שהם ג' פעמים שביעי הנזכר בויכולו) ונכללים בחב"ד, וחב"ד עולים בל' דצלם דז"א, וחב"ד דבריאה עולים בנה"י דז"א דאצילות, וכן כל המדרגות שתחתיהן עולין על הסדר הזה, עד שנמצא שעולין נה"י דעשיה במקום חג"ת דעשיה, ומקום הנה"י נשאר חלל ופנוי (כנ"ל בסוד מחלליה מות יומת).
• אח"כ בויכולו השני שאחר העמידה צריכה המלכות דאצילות לעלות בחג"ת דאצילות כדי לקבל הארה מן המוחין שלה אשר שם בחג"ת. ואינה יכולה לעלות רק עד נה"י הנקרא 'מדת לילה'; לפי שהם המידה והשיעור של קומת המלכות הנקראת לילה, אבל חג"ת נקרא 'מדת יום', וזכור ענין זה. והנה עתה בליל שבת אינה יכולה לעלות במדת יום ולכן נשארת במקומה בנה"י שהם מדת לילה והארה של המוחין שלה העומדים בחג"ת יורדת למטה עד מוחין שלה אבל היא אינה עולה. וזהו סוד ברכה מעין ז' של ליל שבת. והוא כי נודע כי כל חזרת העמידה דש"ץ היא בחג"ת. ולכך -- בשחרית דימי החול שהיא עולה ממש בחג"ת הנקרא מדת יום -- לכן יש חזרת עמידה גמורה. אבל עתה -- שאינה עולה שם אמנם עם כל זה יורדת הארה משם אליה -- לכן היא חזרת "מעין שבע" ולא גמורה בז' ממש.
• אח"כ בויכולו השלישי של הקידוש מקבלת הארה מג' ראשונות דז"א על דרך הנזכר בחג"ת. וזהו סוד מה שצריך לקבל הכוס בשתי ידיו כמבואר אצלנו עיי"ש:

ענין הקידוש

ענין הקידוש.   

• הנה ויכולו הראשון -- אז היתה המלכות נקראת חקל כי היא עומדת בנה"י
• ובויכולו הב' נקרא תפוחין, כי אז מקבלת מחג"ת אע"פ שאינה עולה שם.
• ובויכולו הג' נקרא קדישין, כי עתה מקבלת מחב"ד שהם מוחין ממש דז"א, ונודע כי כל 'קדש' הוא בחכמה. מה שאין כן בשני ויכולו הראשונים שאינה מקבלת רק מהתפשטות המוחין בחג"ת נה"י ומהארתם.

והנה בויכולו הראשון הנקרא 'חקל' -- צריך לכוין ביחוד יהו"ה אהי"ה יהו"ה אדנ"י, כי אלו הד' שמות מקבלת עתה המלכות. וסוד הענין הוא כי למעלה בראש ז"א שם הם המוחין הנקראים יהו"ה אהי"ה, ותמשיך הארה משם דרך הקוים מיהו"ה ואהי"ה (שהם מוחין מצד אבא ודאימא) עד הנה"י דז"א כדי שיהיה כח באותם הארות של המוחין שבתוכם לתת בחינת מוחין אל המלכות; אע"פ שאין בנה"י בחינת מוחין ממש. ולמטה בנה"י דז"א -- שם הוא יחוד יהו"ה אדנ"י; זה בז"א וזה בנוקבא. וגם כי נצח-הוד עצמם נקראים 'יהו"ה אדני'.

וכאשר תקח הכוס בשני ידיך תכוין כי כל יד היא סוד יו"ד ה"י שכן יש בב' פעמים -- יו"ד ה"י יו"ד ה"י -- עשר אותיות כנגד יו"ד אצבעות, ב' הידים. גם כף היד היא עגולה בציור י' וה' אצבעות -- הרי י"ה.

ואח"כ יכוין באלו האותיות שהם מלאות כזה יו"ד וי"ו דל"ת ה"י יו"ד שהם י"ד אותיות בשם הא' וי"ד אותיות בשם הב' -- הרי כ"ח פרקים שבידים הב'.

ובקידוש יכוין בג' פעמים הויה דע"ב דיודין בזה האופן:

• ראשי תיבות של י'ום ה'ששי ו'יכולו ה'שמים -- ר"ת יהו"ה. ותכוין שהיא מלאה ביודין -- הרי ע"ב אחד.
• ומלת ויכלו היא בגימטריא ע"ב.
• וע"ב שיש בקידוש -- הרי ג' פעמים ע"ב.

ובענין היין עצמו יכוין להמשיך אל המלכות ד' מוחין מהבינה, והם ד' הויות עסמ"ב וג' אהיה (דיודין וההין ואלפין), ויש בהם ז' יודין בהיותם פשוט כמנין 'יין', וגם יש בהם בהיותם מלאים ע' אותיות כמנין 'יין'. גם הם סוד ז' ספירות הנעשים אל המלכות, כל אחת כלולה מי' כמנין יין.

והנה ד' ההויות הם המוחין עצמן -- חב"ד כלול מחו"ג. וג' אהי"ה הם הלבושים שלהם -- שהם נה"י דאימא. ונמצא כי היין הם המוחין ויש להם ב' לבושים -- האחד הוא הכוס (והוא סוד הנה"י דאימא כנזכר), והב' הוא הידים של האדם שבהם אוחז הכוס של יין והם סוד הידים של ז"א (אשר בתוכם מתלבשים ומתפשטים הנה"י דאימא כנודע).

גם תכוין לב' הויות דע"ב וס"ג שבהם ז' יודין כמנין יין. ואלו ההויות הם אשר בהם אנו מכוונים ב' הידים -- י"ה י"ה בכל אחד מהם כנזכר. גם ב' פעמים יו"ד ה"י ב' פעמים יו"ד ה"י שווה 70 הם גי' 'יין'. גם ע' תיבות שיש בנוסח הקידוש כמנין 'יין', ועם ב' השמות -- הרי ע"ב.

גם יכוין להמשיך אליה גם את בחינת הכתר שלה ע"י היין באופן זה: כי הנה הכתר הוא ע"י הכאת יו"ד ה"י יו"ד ה"א יו"ד ה"ה, ובהיותם בסוד ריבועים עולים בגי' כתר בזה האופן:

יו"ד פעמים ה"י יו"ד פעמים ה"י שווה 300 בגי' ש'

יו"ד פעמים ה"א יו"ד פעמים ה"א שווה 120 בגי' ק"ך

יו"ד פעמים ה"ה יו"ד פעמים ה"ה שווה 200 בגי' ר'

• סך הכל 'כתר'.

והנה המילוי לבדו של שם י"ה בג' מיני מילויים אלו הוא עולה כ"ו בזה האופן:

• ו"ד שבמילוי יו"ד בגי' עשרה
• וי' וא' וה' שהם ג' מילוים ה' -- הם בגי' י"ו
• סך הכל 'הויה'.
  

וזהו סוד כי ביה ה' צור עולמים -- ר"ל ששם הויה נרמז בג' מילוים של י"ה כנזכר.

ובקונטרס אחר מצאתי שכ"ז יכוין ע"י ראית והסתכלות עיניו בכוס היין ועל ידי כן ימשיך אליה בחינת הכתר על דרך הנזכר. ובקונטרס אחר מצאתי שביום שבת כאשר אדם יתן עיניו בכוס היין כנודע יכוין כונה אחרת משונה מבימי החול והוא שיכוין בשם י"ה אדנ"י. כי הנה

ה' פעמים י"ה אדנ"י ה' פעמים י"ה אדנ"י שווה 400 הם בגי' 'בת עין' שעליה אמרו רז"ל "ונותן עיניו בכוס". וענין 'בת עין' זו נבאר אותו בשער רוה"ק בענין היחודים בענין יחוד המתחיל "חזית איש מהיר במלאכתו כו'".

וכשישתה הכוס יכוין כי הז' שמות הנ"ל (שהם ד' הויות וג' אהי"ה של המוחין) הם בגי' רל"ב ותנ"ה, וכ"ח אותיותיהם הפשוטות -- סך הכל שתי"ה:

קודם הכוס של קידוש צריך שיאמר כל המזמור הזה והוא "מזמור לדוד ה' רועי כו'"; בין בלילה, בין ביום בשחרית, ובין בסעודת מנחה. ובר"ת א'ך ט'וב ו'חסד י'רדפוני יכוין שהם כמנין כ"ו כמנין שם יהו"ה. וגם בסופי תיבות א'ך טו'ב וחס'ד יכוין שהם כ"ו, והם בגי' שם יהו"ה. אלא שבסעודת הלילה יכוין בהויה דיודין, ובשל שחרית בההין, ובשל מנחה באלפין.

וכשיאמר "סברי מרנן" יכוין כי 'סברי' הם ג' מנינים

• סר -- הם בגי' עשר הויות פשוטות; ה' דחסדים וה' דגבורות, והם ס"ר דסבר"י.
• והשני כוללים של החסדים וגבורות הם ב' דסברי
• ועשרה כוללים שלהם הם י' דסברי.

'מרנן' הוא בגי' 'שם' והוא מה שכתבנו ב'שם' מן 'שמע' ועיי"ש.

ובתיבת "הגפן" --

• אם הוא בסעודת הלילה -- יכוין שהוא בגי' חק"ל, שהוא חיבור יהו"ה אהי"ה יהו"ה אדנ"י
• ובסעודת שחרית -- לב' הויות ע"ב ס"ג, עם ב' כוללים שלהם, ועם הכולל לשניהם.
• ובסעודת המנחה יכוין להויה דע"ב דיודין ולשם אדנ"י והכולל לשניהם.

• גם בלילה יכוין להויה דמ"ה ודב"ן ולמ"א אותיות שיש בשם אהי"ה (פשוט, ומילוי, ומילוי דמילוי) -- והם קל"ח כמנין הגפ"ן.
• ובשחרית יכוין לשם אל אלהים אהיה
• ובמנחה יכוין ל

ב' פעמים שם אדני ב' פעמים שם אדני שווה 130 וח' אותיותיהם -- הם קל"ח.

ובענין סעודת ליל שבת כבר נתבאר אצלנו. ומצאתי כתוב בקונטרס בזה בסוד האכילה יכוין כי הלחם הוא מחסד, והיין מהגבורות מן בינה, מים מן החסד, בשר לה' ונלע"ד מן נ"ה, ר"ל נצח הוד, פרי עץ הוא יסוד הנקרא פרי העץ שהוא ת"ת:

ברכת בורא פרי הגפן ושתיית היין

כונת ברכת בורא פרי הגפן.

הנה ברכה זו יש בה ט' תיבין ואינם מכלל ע' תיבין שיש ב"ויכולו" והקידוש. ותכוין בהם שהם סוד ט' יודין שיש בד' הויות עסמ"ב, ותכוין להמשיכם כולם אל הנוקבא שהיא בחינת כוס היין כנ"ל.

והנה הנקבה היא הוי"ה דב"ן דההי"ן ובה ט' אותיות, ותכוין להמשיך ט' יודין הנזכר בט' אותיות הוי"ה דב"ן שבנוקבא. ובתיבת "הגפן" תכוין מה שנתבאר לעיל שהיא כגי' חק"ל, והוא בגי' ד' שמות יהו"ה אהי"ה יהו"ה אדנ"י. וביאורו הוא שתכוין להמשיך היין הזה הנקרא "פרי הגפן" אל הנקבה הנקראת גפן העומדת בנה"י דז"א, ובהיותה שם נקרא חק"ל כנ"ל, ולהיותה שם אתה מוריד לה עתה הארת המוחין של ז"א.

כונת שתית היין.    אח"כ תשתה כוס היין ותכוין בשתייתו אל הנ"ל, כי הנה האדם בעצמו הוא סוד ז"א, והכוס אשר בידו היא הנקבה העומדת בחזה שלו, והיין שבתוכו הוא בחינת הארת המוחין הנמשכין ממוחין דז"א. ועתה ז"א עצמו שותה היין הזה -- שהם אלו ההארות הנזכר -- ונכנסים דרך פנימיות ז"א כנ"ל, כי בחינת היין הזה הוא אור פנימי דמוחין דז"א ואינו אור מקיף, כי הנה הוא בחינת המעשה. ואח"כ בוקעים האורות האלו ויוצאים דרך דופני גופא דז"א ונכנסין תוך דופני גופא דנוקבא כדי שיהיה ממש בחינת אור פנימי גמור, והוא על דרך שאר המוחין הפנימים שיוצאים ממש מדופני גופא דז"א ונכנסין תוך דופני גופא דנוקבא. ולכן צריך שהאדם (שהוא ז"א) שותה הוא עצמו היין הזה כדי שירד עד המקום ששם עומדת כנגדו הנוקבא מבחוץ ומשם יוצאים ונכנסין בה.

תפלה לפני סעודות שבת

תפלה טובה קודם כל סעודה מצאתי כתוב בקונטרס אחד. ונלע"ד שאינו משם מורי ז"ל. וז"ל:

זאת התפלה טוב לאומרה קודם כל סעודה מג' סעודות של שבת וזה סדרה:

"יהא רעוא מן קדם עתיקא קדישא דכל קדישין טמירא דכל טמירין סתימא דכולא, דיתמשך טלא עילאה מיניה למליא רישיה דז"א ולהטיל לחקל תפוחין קדישין בנהירו דאנפין ברעו וחדוא דכולא. ויתמשך מן קדם עתיקא קדישא דכל קדישין טמירא דכל טמירין סתימא דכולא רעותא חנא וחסדא ורחמי בנהירו עילאה וברעותא וחידו עלי ועל כל בני ביתי ועל כל ישראל עמך ויפרקינא מכל עקתין בישין דייתון לעלמא ויזמין ויתיהב לנא ולכל נפשתנא חנא וחסדא ורחמי וחיי אריכי ומזוני רויחי מן קדמיה, אכי"ר":

• ובלילה יכוין במלת "טלא" לטל יצחק, ובאהי"ה -- פשוט ומלא ומלוי המלוי -- שהם ט"ל אותיות. והב' טללים האחרים כלולים בו.
• ובטל דשחרית יכוין באברהם, ובט"ל אותיות שיש בד' הויות עסמ"ב. וב' טללים האחרים כלולים בו.
• ובטל דמנחה יכוין ביעקב ובשם יה"ו במילוי אלפין שעולה ט"ל. וב' טללים האחרים כלולים בו.

ואלו ה ג' טל ג' טל שווה 117לים בגי' הם קי"ז וכוללם הוי"ה דההין שהוא ב"ן ושם אדנ"י בגי' קי"ז כמנין ט"ל ג' פעמים. וראשי תיבות של שלשה כוללים הללו עולים בגי' נ"א. וסופי תיבות הם בגי' א"ל:

וקודם הנטילה יאמר אתקינו סעודתא דמהימנותא שלימתא חדותא דמלכא קדישא אתקינו סעודתא דמלכא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין וז"א וע"ק אתיין לסעדא בהדה:

ובשחרית יאמר "דא היא סעודתא דעתיקא קדישא וז"א וחקל תפוחין קדישין אתין לסעדא בהדיה". ובמנחה יאמר "דא היא סעודתא דז"א ועתיקא קדישא כו'".

אח"כ תטול ידיך. וצריך שבעת שתנגב ידיך ובשעה שתברך ענ"י על נטילת ידים -- תגביה ב' ידיך זקופות למעלה כנגד ראשך מב' צדדי ראשך. גם יהיה כל זה מעומד.

ועתה נבאר הכונה. הנה ענין נטילה לאכילה נתבאר ענינה בענין נט"י לאכילה דימי החול. אמנם מה שנוסיף בזה עתה הוא כי הנה שם נתבאר ענין הנטילה שהיא העלאת הידים כנגד הראש להעלותם אל מדריגתם הראשון שהיו משתמשין במקום ראש. והנה עתה -- להורות כי הנוקבא מקבלת הארה על ידי הידים העליונים דז"א, מן תלת מוחין דיליה ברישיה -- לכן תגביה ידיך עד כנגד ראשך. וגם לסיבה זו צריך לברך ברכה זו מעומד לפי שהיא למעלה בסוד המוחין דז"א, ונודע כי עלמא דדכורא כל עובדוי מעומד. ולכן עתה -- אשר כונתך להעלות את הנקבה וליחדא עם בעלה -- צריך שיהיה מעומד. גם בכל נטילה מג' סעודות דשבת צריך לקיים ב' הדברים הנזכר; שיהיה מעומד ושיגביה ידיו עד כנגד ראשו.

מתוך: שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש יד (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי שבת · דרוש יד · >>

המשך הסעודה וליל שבת

ענין השולחן

ענין השלחן. ראיתי למוז"ל שהיה חושש ומקפיד מאד וזהיר לאכול בשלחן של ד' רגלים כדוגמת שלחן שבבית המקדש.

גם בענין הלחם המסודר עליו צריך ליזהר לשים בכל סעודה י"ב לחמים על השלחן כנגד י"ב חלות לחם הפנים ותסדרם כסדר זה -- ו' לחמים מצד ימין השלחן, וו' מצד שמאל השלחן. והו' הימניים יהיו ג' ע"ג ג', וכן בצד שמאל. והג' שבצד ימין יהיו מונחים כעין סגול וג' העליונות מונחים עליהם; וכן בצד שמאל. וזה סדרן. נמצא כי בצד ימין השלחן יש ד' לחמים ב' ע"ג ב' כזה [ציור], וכן בצד שמאל. ובאמצען יש ד' לחמים אחרים -- ב' על גבי ב' כזה [?], אלא שהשנים מופסקים מן השנים האחרים וריוח ואויר ביניהם; כי הב' האמצעיים (שהם זו ע"ג זו) הם קרובים לשני חלות הימנים, והב' האמצעים האחרים קרובים אל ב' חלות השמאלים. וענין זה נמצא מפורש בביאור בספר הזהר במאמרים דכ"י.

והיותם י"ב לחמים -- הטעם הוא כי הנה עתה בסעודה זו מקבלים הארה מן הי"ג נימין דשערי דברישא דאריך אנפין. וכבר נתבאר אצלנו כי אותם הי"ג נימין הם בחינת ג' הויות ובהם י"ב אותיות (והיתירה היא הנימא הכוללת לכל הי"ג נימין, אבל שרשם אינם אלא י"ב) ולכן כנגדם הם י"ב לחמים. ובבחינת היותם ג' הויות שמספרם ע"ח -- לכן הם נקראו בחי' לחם שגם הוא בגי' ע"ח. באופן שתכוין להוריד הארה מן ג' הויות (שהם בגימטריה 'לחם'), ומכל אות ואות שבהם נעשה לחם אחד והויה אחת כנודע. ומשם נמשכת סעודה זו דליל שבת אל המלכות, והיא האוכלת סעודה זו כנ"ל, אבל אינה מקבלת הארה זו אלא באמצעות ז"א כי הוא הוא המקבלם תחלה והוא נותנם אח"כ אליה.

ודע כי בכל מקום לא יש סעודה רק כשיש בחינת פה, ולכן עתה בלילה שהיא מקבלת מן הפה דז"א -- לכן יש סעודה ממש, ואינו על ידי תפלה כשאר ההמשכות והעליות. וכן הוא ג"כ בכל סעודות דשבת כמו שיתבאר בכל סעודה במקום הראוי לה.

ופעם אחרת שמעתי ממוז"ל בענין מספר י"ב לחמים כי הנה הם י"ב כנגד י"ב נימין או כנגד י"ב חוורתי דרישא דאריך או כנגד י"ב תיקוני דיקנא דא"א וכולם יורדים עד היסוד. ומה שהיו תחילה מספר י"ב -- שהם ג' הויות שבהם י"ב אותיות ונעשו שם כמנין לחם שהם ג' הויות -- הנה עתה ברדתם אל היסוד נעשים אותיות מל"ח כאותיות לח"ם. והענין הוא שהם בחינת ג' הגבורות הנמתקות אשר ביסוד (שהם גם כן בחי' ג' הויות כמנין מל"ח) ואז מתמתקים יחד ג' הגבורות ע"י ג' החסדים. וע"י המיתוק הזה הרויחו הגבורות כי בתחלה היו מרים בסוד הדינים הקשים ועתה נהפכו לטעם המלח אשר נתבטל מהם קצת מרירותם. ואמר לי מורי הרב משה אלשיך נר"ו כי שמע ממורי ז"ל כי ביום שבת כונה זו תהיה בעולם האצילות ובימי החול ג"כ תהיה כונה זו אלא שתהיה בעולם היצירה. ואני לא שמעתי זה. וממה שנבאר בי"ב לחמים דסעודת שחרית נראה כי ליל שבת הם י"ב נימין, ויום שבת הם י"ב חוורתי, ובמנחת שבת הם י"ב תיקוני דיקנא. כנלע"ד.

ונחזור לענין הראשון בענין סדר י"ב לחמים -- כי תכוין שד' לחמים שמצד ימין (שהם שנים על גבי שנים) הנה הם ארבעה אותיות הויה אחת; אבל ב' הלחמים התחתונים הם שני הההין שהם הנקבות, וב' לחמים העליונים הם ב' אותיות -- י"ו -- שהם הזכרים; כי הזכרים הם למעלה והנקבות תחתיהם. וכן על דרך זה ד' לחמים השמאלים הם הויה אחרת שני על דרך הנזכר ממש. ותכוין כי ב' לחמים האמצעים הסמוכים לצד ימין הם סוד ב' אותיות י"ה -- י' על ה', והב' אמצעיים הסמוכים לצד שמאל הם ב' אותיות ו"ה -- ו' על ה'.

וברצותך לומר ברכת המוציא אז תקח ב' לחמים העליונים שבד' אמצעים ותחבר שניהם בשתי ידיך. וב' שולי הלחמים יהיו דבוקים זה בזה, וב' פנים מב' צדדין שלהם יהיו פן זה מצד ימין ופן זה מצד שמאל, ואז יתראו כאלו הב' לחמים נעשו לחם אחד ובו ב' פנים מב' צדדיו, ויהיה כדמיון לחם הפנים שבמקדש.

ותכוין כי הלחם שביד ימינך הוא אות י' של הויה והלחם שביד שמאלך אות ו', ותברך אז ברכת המוציא. וב-ה' של המוציא תכוין אל אימא עילאה, וב-ה' של הארץ תכוין במלכות, ובמלת לחם תכוין בת"ת. גם במלת לחם תכוין אל הלחם הנזכר שהוא בחי' י"ג נימין הנ"ל.

ואח"כ תבצע מן הלחם הימני שהוא כנגד אות י' של הוי"ה כנזכר, והוא כנגד החכמה אשר משם נמשך המזון המעולה מכל השאר. ותבצע ממנו תחלה שיעור כזית ותאכלנו אתה, ותכוין שהכזית הזה הוא כנגד אות י' של הוי"ה שהוא הז"א. ואח"כ תבצע בציעה שנית כשיעור כביצה ותתן לאשתך ותכוין שהיא כנגד אות י' אחרונה של אדנ"י שהיא בנוקבא דז"א. ותכוין שיתחברו ויעשו שם יאהדונהי. ואח"כ תבצע ותתן לשאר בני הסעודה היושבים שם. ובסדר סעודת ימי החול יתבאר יותר באורך כל עניני ברכת המוציא וכונת האכילה ושאר פרטים האחרים אבל בענין אכילת סעודה זו כבר נתבאר לעיל קצת כונות שבה. ואמנם דרך קצרה: תכוין כי הנה עתה אתה אוכל מן הארה הנמשכת מן פה דז"א וממוחין(?) שבו, ומן ל"ב נתיבות חכמה שבו אשר עתה הם מאירים בל"ב שינים אשר בפיך, ועל ידם אתה טוחן ולועס המאכל. וכבר נתבאר ענין כונת טחינת השינים באכילה בסעודת החול ועיי"ש היטב פרטים רבים וכונות רבות.

ואחר האכילה היה נוהג מורי ז"ל לומר פזמון אחד בקול נעים והוא ז"ל תיתן ג' פזמונים מיוסדים ע"ד חכמת האמת בכל פרטי הכונות של שבת; פזמון אחד לסעודת הלילה, ופזמון אחד לסעודת שחרית, ופזמון אחד לסעודת מנחה. וזה נוסח פזמון סעודת הלילה. ובראשי פרקים של הפזמון הנזכר נרמז אני יצחק לוריא בן שלמה לחן מתי יבושר עם:

"אסדר בשבחין למיעל גו פתחין דבחקל תפוחין דאינון קדישין:

נזמין לה השתא בפתורא חדתא ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין:

ימינא ושמאלא ובינייהו כלה בקישוטין אזלא במאנין ולבושין:

יחבק לה בעלה וביסודא דילה דעביד נייחא לה יהא כתיש כתישין:

צוחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין:

חדו סגי ייתי ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי וברכאן דנפישין:

קריבו שושבינין עבידו תיקונין לאפשא זינין ונונין עם רחשין:

למעבד נשמתין ורוחין חדתין בתרתין ובתלתין ותלתא שבשין:

ועיטורין שבעין לה ומלכא דלעיל' דיתעטר כולה בקדיש קדישין:

רשימין וסתימין בגו כל עלמין ברם עתיק יומין הלא בטיש בטישין:

יהא רעוא קמיה דתשרי על עמי' דיתענג לשמי' במתיקין ודובשין:

אשוי לדרומא מנרתא דסתימא ושלחן עם נהמא בצפונא ארשין:

בחמרא גו כסא ובמדאני אסא לארוס וארוסה לאתקפא חלשין:

נעטר לון כתרין במילין יקירין בשבעין עטורין דעל גבי חמשין:

שביתין ושביקין מסאבין דרחיקין חבילין דמעיקין וכל זיני חרשין:

שכינתא תתעטר בשית נהמי לסטר בווין תתקטר וזינין דכנישין:

למבצע על רפתא כזיתא וכביעת' תרין יודין נקטא סתימין ופרישין:

משח זיתא דכיא דטחנין ריחיא דנגדין נחליא בגוה בלחישין:

הלא נימא רזין ומילין דגניזין דליתיהון מתחזין טמירין וכבישין:

אעטר ית כלה ברזין דלעילא בגו האי הלולא דעירין קדישין:"

אחר הפזמון יקרא כמה פרקי משנה ממסכת שבת. ואם תרצה תקרא ח' פרקים הראשונים בליל שבת, וח' אמצעיים בסעודת שחרית, וח' אחרונים בסעודת מנחה, ותכוין כי הם כ"ד פרקים כנגד כ"ד קישוטי כלה כנודע אצלינו. אבל רוב פעמים מה שהיה נוהג מורי ז"ל הוא לומר ד' פרקים הראשונים ממסכת שבת בלילה, וד' הב' בשחרית, וד' פעמים הג' במנחה, ויכוין אל ד' אותיות הויה או אל ד' אותיות אדנ"י. ואיני זוכר איך שמעתי בזה ממוז"ל -- או אם הם בהוי"ה או באדנ"י. ולפעמים כשהיה מורי ז"ל טרוד בעסק התורה על השולחן עם בני אדם לא היה קורא רק פעם אחת בכל סעודה:

ואח"כ תטול ידיך במים אחרונים ואח"כ תאמר הסדר הנהוג אצלך בימי החול אחר נטילת מים אחרונים קודם ברכת המזון והם כמה פסוקים נכתבו גבי סעודת החול ועיי"ש.

ואח"כ קודם ברכת המזון דשבת יכוין קודם שיאמר הברכה להויה דע"ב דיודין, ולמספר כ"ו שלה הפשוט, ושניהם בגי' צ"ח. וזהו סוד דודי צח ואדום.

ואח"כ תברך ברה"מ. וכבר נתבאר בכונתה בסעודת החול ועי"ש, אמנם החילוק שיש עתה בברכת המזון דשבת הוא שתכוין ממש על דרך הכוונה שביארנו בברכת המזון דחול אבל צריך שתכוין עתה כי כללות ד' ברכות של ברכת המזון הם הויה דע"ב דיודין.

• ברכה ראשונה בכללותה היא אות י' במילוי מילויה -- יוד ויו דלת -- והם ט' אותיות כנגד ט' אורות אלו. ובחתימת ברכה זו באמרך ברוך אתה יי' הזן את הכל תכוין כי זאת ההויה היא דע"ב דיודין.
• ברכה ב' בכללותה היא אות ה' במילוי מילויה -- ה"י יו"ד -- ה' אותיות. ובברוך אתה יי' יכוין אל ס"ג.
• ובברכה ג' אל אות ו' כזה ויו יוד ויו, והם ט' אורות. ובהויה דחתימת הברכה תכוין בהויה דמ"ה דמילוי אלפין.
• ובברכה ד' ובכללותה היא אות ה' אחרונה במילוי מילויה כזה ה"י יו"ד, והם האורות. ובהויה דחתימת הברכה תכוין בהויה דב"ן.
• ובתוספת ברכת רצה והחליצנו כו' תכוין ענין חליצת הנע"ל דנער מטטרון שהוא היצירה כדי לעלות למעלה אל הבריאה שהם בחינת לבושי מלכא ביומא דשבתא וביו"ט; כי ברכה זו היא השלישית והיא כנגד יצירה הנקרא מטטרון, ואנו מתפללים שביום שבת לא יתנהג העולם ע"י שליטת מטטרון כמו בחול אבל יהיה חלוץ הנעל (כנודע בסוד פסוק שלף איש כו' (רות ד, ז)), ולא ישלוט עתה בשבת אלא ז"א דאצילות הנקרא 'איש' על ידי הבריאה השולטת בשבת כנודע.

ואחר ברכת המזון תחזור לקחת ב' אגודות של הדס בשתי ידיך ותחברם יחד בכונה הנ"ל ותאמר "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", ואח"כ תברך ברכת עצי בשמים ותריח.

כונת ברכת הריח

ונבאר כוונת הריח אשר ייעדנו לעיל לכתוב ביאורו בכאן. וכוונה זו איננה פרטית לזמן הזה אבל בכל פעם שתריח איזה ריח טוב בכל זמן מהזמנים תכוין כונה זו, ואף אם הוא מיני בשמים אחרים שאינם מין הדס. וזה עניינה.

והנה היסוד של כוונה זו מיוסד על ד' תיבות אשה ריח ניחוח להשם, אבל סדרן כפי הכוונה זו הוא באופן זה ריח ניחח אשה להשם.

דע כי ענין הריח הוא בחי' הגבורות המתפשטות למטה שחוזרות להתמתק בשרשם בסוד הריח. כי הנה מקום ה' גבורות הוא בה' מקומות כנזכר באדרת נשא והם: חוטמא פומא דרועין ידין אצבען. וחוטמא הוא העליון שבכולם. וכשהגבורות מתקבצות ועולות ונכנסות בסוד הריח דרך נקבי החוטם -- הנה הם עולות עד המוח הנקרא 'דעת' אשר שם עטרא דגבורות שהיא שורש כל הה' גבורות כנודע, ואז הם מתמתקים שם (כנודע כי אין הדינין מתמתקים אלא בשרשם וכמבואר אצלינו בסוד פרה אדומה):

ועתה נבאר פרטי המדריגות שיש בענין הריח.

• כי הלא הריח עצמו קודם הכנסו תוך החוטם אז הוא בבחינה ראשונה ואז נקרא ריח בלבד, והוא ענין הדינין שהוא בחינת האחורים הפשוטים משם 'אלהים' כזה א אל אלה אלהי אלהים שהם בגימטריה ר', ועם ה' אותיות פשוטות של אלהים ועם י"ג אותיות במילואו -- הרי הכל בגי' ריח וזו מדריגה א'.

• ואחר כניסתם אל תוך החוטם נקראו ניחח מלשון נחת רוח, כי אז מתחילים להתמתק. כנודע ענין 'חרון אף' שענינו הוא יציאת הדינין מן החוטם ולחוץ בסוד "כי אז יעשן אף ה' כולי" ובסוד "ויחר אף ה' בם וילך" כנזכר באדרא, וההיפך בכניסתם אל תוך החוטם -- כי אז מתקמטים הגבורות ומתקבצים שם ואינם מתפשטות לחוץ לעשות דין בעולם.

והנה החוטם יש בו ב' נקבי האף. ובהכנם הריח זה אל תוך החוטם מתחלק לב' הבלים דרך ב' נקבים. והנה

פעמים הבל {{{3}}} פעמים הבל {{{3}}} שווה 0 הוא בגי' ניחח עם ב' הכוללים שלהם.

• ואח"כ עולה הריח מדריגה שלישית דרך האמצעיות המצח; כי החוטם הוא קו מישור כנגד אמצע המצח, והנה מוח הדעת הוא ממש עומד כנגד המצח. וכמבואר אצלינו בענין נתינת אפר מקלה במצח במקום הנחת תפילין כי שם עומדים הגבורות, אבל המצח עצמו הוא למטה ממקום זה. וזהו טעם היות המצח מקום גילוי הדינין (כנזכר בב' האידרות) כי יש שם כ"ד בתי דינין במצחא בסוד ומצח אשה זונה כו', ולכן ריח הגבורות עולה עד המצח כי שם גם כן הוא שרשם כנזכר. ובהיותו עולה שם נקרא בחינת אש"ה -- שהוא שם 'אלהים' במילוי יודין שהוא בגימטריה ש', ועם ה' אותיותיו הפשוטות ועם השם עצמו -- הרי הוא בגי' אש"ה.
• אח"כ עולה הריח מדריגה ד' והוא עד המוחין עצמם. ואותם ב' ההבלים הנכנסים דרך שני נקבי החוטם (שהם בגי' ניחח כנ"ל) -- הנה הם עולים עד המוחין שהם בחי' ד' הויות עסמ"ב הנכללים בד' אותיות הויה אחד והם סוד חכמה ובינה וב' עטרין דדעת (חסד וגבורה). והנה אותיות ניחח הם כמספר אות למד במילואה של ליהוה, והויה עצמה הם ד' מוחין הנזכר.

עוד מצאתי כתוב בשינוי ובאופן אחר וז"ל: ניחח הוא חילוף אלהים באותיות הקודמות והוא אכדט"ם והם בגי' ע"ד, ועם ב' נקבי האף -- הרי הם ע"ו כמנין ניחח.     ליהו"ה -- הנה הלמד מנין ניחח כאמור למעלה. וההויה -- תמורתה מצפ"ץ -- והוא בגימטריה ש', והה' אותיות עם כולל הם הא' והה' של 'אשֶה'.

וכונת הריח הוא לעלות הקדושה מן העשיה ליצירה; כל החלקים שנשארו בעשיה.

גם מנהג טוב הוא לקרות בכל ליל שבת אחר ברכת המזון כל מסכת עירובין, ויכוין אל סוד ע"ב רי"ו שהם אותיות עירוב. וענין אותם הפסוקים שנכתבו בספר הזהר בפרשת בלק בכ"י בכתבי יד(?) שיאמר אותם האדם בקומו בחצות ליל שבת קודם שישמש מיטתו והם: ה' אלקי אתה ארוממך אודה שמך כו' (ישעיהו כה, א), אודך על כי נוראות נפלאתי כו' (תהילים קלט, יד) -- לא הניחני מורי ז"ל לנהוג לאומרם. וכמעט שהוא מגמגם שאינם מדברי הזוהר עצמו.

גם מנהג מורי ז"ל להניח השולחן במקומו בליל שבת, והמפה פרוסה על השולחן וכוס של הקידוש ושל הבהמ"ז מונח עליו. והיה מניח כל שהוא טיפות יין בכוס ההוא כדי להשאיר שם ברכת ליל שבת בסוד 'אסוך שמן' הנזכר באלישע כנזכר בזוהר. גם היה משייר בשולחן תחת המפה הפרושה קצת פתיתין ופרורין של פת לסיבה הנזכר אבל לא לחם שלם משום "העורכים לגד שולחן" (ישעיהו סה, יא), ולא אקרי הכי אלא בלחם שלם.

עונה של שבת

ענין הזווג והעונה של שבת כבר נתבאר אצלנו בשער המצות בפרשת בראשית ד' ג' ע"ב בענין העונה שבלילי החול, ועיי"ש כמה מדרגות הם. אבל הענין בקיצור הוא:

• כי בתפלת ערבית -- אז הוא זווג יעקב ורחל מן החזה ולמטה דז"א,
• ואחר תפלת ערבית כל חצות לילה הראשונה -- הוא זווג יעקב ולאה בכל אורך שיעור קומת ז"א,
• ואחר חצות לילה -- אז הוא זווג יעקב ברחל מן החזה דז"א ולמטה.
  

הת"ח אסור לשמש מטתו בלילי החול אפילו אחר חצות. אבל בליל שבת -- אחר חצות מצוה, וקודם חצות אסור, אע"פ שהוא ליל שבת.

טבילה בשחרית

ענין הטבילה דשחרית דשבת.    הנה אם נטמא בקרי או בתשמיש המטה אין צורך להזכיר כי הטבילה אז מוכרחת, אבל אף אם לא הוצרך לטבול לסבה הנזכר צריך לטבול בבוקר ביום שבת, והוא כי כדמיון מה שביארנו לעיל שצריך לטבול בכל ערב שבת להפריש מן החול לשבת -- כן צריך עתה טבילה אחרת; כי הפרש גדול יש בין קדושת ליל שבת לקדושת יום שבת שהוא קדושה יתירה. אבל החילוק הוא: כי בערב שבת הוצרך לב' טבילות -- הראשון להפשיט בגדי החול מעל נפשו והשני להתדבק ולהמשיך בו קדושת שבת, אבל עתה בבוקר יום שבת -- די לו בטבילה אחת להמשיך עליו קדושה עליונה של יום השבת, ואיננו מפשיט מעליו ח"ו קדושת יום שבת.

והנה שם בערב שבת ביארנו כונת שתי טבילות, אבל עתה שאין שם רק טבילה אחת -- אל תכוין רק אל הכונה הנזכר שם שהוא שתכוין אל ד' הויות (עסמ"ב) ולג' שמות אהיה (הא' ביודין והב' באלפין והג' בההין) וז' שמות אלו הם בגי' תרפ"ז ותוסיף עליהם שם י"ה ויהיה הכל בגי' כמנין שבת. והטעם לתוספת שם 'יה' הוא זה כי סוד שבת הוא ענין עלית זו"ן במקום אבא ואמא ואז הם בבחינת שם 'יה'. ואע"פ שכונה זו צריך לכוין אותה בטבילת ערב שבת בעלייתך מן הטבילה אבל עתה בטבילה זו תכוין כונה זו קודם שתטבול ותכוף ראשך במים.

מתוך: שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש טו (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי שבת · דרוש טו · >>

ענין תפילת שחרית של שבת

ענין התפלה של שחרית דיום שבת.    הנה נתבאר לעיל כי בלילה יכוין האדם לקבל תוספת נר"ן ושלשתן הם בחי' נוקבין, וביום שבת יכוין גם כן לקבל בחינת נר"ן ושלשתם(?) דכורין מבחינת קדושת היום שהוא דכורא.

ואמנם ג' המקומות שבהם צריך לקבל תוספת הנזכר שמעתי בתחלה ממורי ז"ל שבברכו של קודם יוצר דשחרית יכוין לקבל תוספת הנפש דכורא, ובסמיכות גאולה לתפלה יכוין לקבל תוספת רוח, ובמוסף במלת "אי"ה מקום כבודו כו'" יכוין לקבל תוספת נשמה. אבל אח"כ שמעתי ממוז"ל באופן אחר וכמו שיתבאר בע"ה בכללי הדרוש כל אחד במקומו. וזה החלי בע"ה.

דע כי מן התחלת תפלת שחרית מן סדר הקרבנות עד נשמת כל חי כו' נכנסו בחינת אורות המקיפין של בחינת המוחין דז"א מבחינת המקיף העליון הנקרא אות מ' דצלם דאימא ובסדר נשמת כל חי אז נכנסין המקיפין דאות מ' דצלם דאבא וזהו סוד נ'שמת כ'ל ח'י, ר"ת נכ"ח, שהם כמנין ג' הויות שהם ג' מוחין חב"ד בבחינת אורות מקיפין מבחינת מ' דצלם דאבא. והרי נשלמו ליכנס ברישא דז"א כל המקיפים שלו מב' הצלמים דאימא ודאבא. ולכן תכוין כי עתה באמרך "נשמת כל חי" לקבל חלק תוספת נפש דכורא שבך מבחינת יום שבת דכורא כנ"ל.

והנה ענין סוד נשמת כל חי הוא בחינת תוספת קדושת שבת בעולם היצירה (כנודע כי תיקון נשמת כל חי הוא בסדר הזמירות שהם ביצירה, כי סדר יוצר אור כו' הוא בבריאה). ותכוין בנשמת כל חי כו' כי מלת "כל חי" הוא בגי' ס"ח -- אהי"ה הוי"ה אהי"ה, והם בגי' חיים, והם סוד התפילין הנקראים "חיי המלך". והכונה היא כי זה הוא תמורת התפילין שבימי החול.

הקדישים דיום שבת -- לא קבלתי כונתם ממורי ז"ל.

כונת יוצר דשבת

כונת יוצר דשבת.    הנה ביוצר דשבת הוא בחינת תוספת קדושת שבת בעולם הבריאה (כי כל סדר יוצר הוא בבריאה כנודע). אבל צריך שתדע כי ז' היכלות אלו אין בהם בכולם תוספת קדושה, רק בג' היכלין לבד שהם רמוזים בג' חלקים אלו:

• הא' הוא מן "יוצר אור" עד "אין ערוך לך כו'"
• והב' הוא מן "אין ערוך לך כו'" עד "אל אדון כו'"
• והג' הוא מן "אל אדון כו'" עד "תתברך לנצח צורנו כו'"

וצריך לבאר ענין אלו ההיכלות של יוצר דשחרית דשבת מה ענינם.    דע כי שבעה היכלות הנרמזים בסדר יוצר דימי החול דשחרית הם ז' היכלות ז"א דבריאה ובהם נכללין ז' היכלין דנוקבא הנקראים "ז' נערות אסתר". ואמנם ביום שבת ביוצר דשחרית נפתחין שבעה היכלין עילאין הנקראים "היכלין דשבת", והם ז' היכלי אבא ואמא דבריאה, ואז ז' היכלי ז"א דבריאה עולים ונכללים בז' היכלי אבא ואמא המקבלים משם תוספת קדושת שבת.

והנה ז' היכלי אבא ואמא הם נרמזים בז' פעמים שנזכרו כאן מלת "הכל", כי הכל מלשון היכל, ואלו הם:

• "ובורא את הכל" -- יסוד.
• "הכל יודוך" -- הוד.
• "והכל ישבחוך" -- נצח.
• "והכל יאמרו" -- ת"ת.
• "הכל ירוממוך" -- גבורה.
• "יוצר הכל" -- חסד.
  

והרי הם ו' על הסדר ממטה למעלה מיסוד עד חסד.

[ והנם מה שנרמזים במלת 'הכל' הוא כי כל אחד מהו' קצוות אלו הוא כלול מן נ' שערי בינה הנפתחים עתה ביום שבת, והנה הם נ' שערים כמנין כ"ל. ]

האמנם לא כל ז' היכלין דז"א דבריאה עולים ונכללים בז' היכלי אבא ואמא לקבל תוספת שבת, רק ג' היכלות היותר ממותקים (שהם בחינת החסדים), והם:

• היכל היסוד הנקרא 'היכל לבנת הספיר', וזה עולה בברכת יוצר מתחילת הברכה עד סדר "אין ערוך לך ה' אלקינו כו'". והיכל הזה הוא העולה עתה בשבת למעלה מכל שאר ז' היכלי ז"א, כנודע דיוסף חביבו דכולא וסליק על כולא (כנזכר בפרשת שלח לך^[4] ) והוא מתעלה ועולה עד היכל אהבה דאבא ואמא, כי הנה שם באבא ואמא הוא היכל הז' העליון דכללות עולם הבריאה כנודע ובאותו היכל יש בחי' פרטיו' היכל אהבה של אבא ואמא וזה ההיכל דיסוד דז"א עולה עד שם מתתא לעילא ומקבל משם תוספת קדושה בברכת יוצר אור שהיא כנגד היכל 'לבנת הספיר' (שהוא יסוד דז"א כנודע) ועולה בכל ז' היכלין דבריאה ממטה למעלה, והם סוד ז' פעמים הכ"ל שנזכר ביוצר דשבת (שהם: ובורא את הכל, הכל יודוך, והכל ישבחוך כו' כנזכר), והם כסדרן ממטה למעלה, מן היסוד עד החסד. והנה נקשר היכל היסוד בהיכל אהבה העליון שבהיכל הז' הנקרא 'היכל אבא ואמא', ומלת "הכל" הראשון שנזכר ביוצר דשבת -- שהוא "ובורא את הכל" כנזכר -- הנה הוא היסוד התחתון דז"א שנכלל בכל ז' היכלין דיליה ונקרא הכ"ל ואז עולה בו' הכ"ל העליונים.

• היכל השני העולה בסוד תוספת שבת הוא היכל הרצון התחתון, שהוא ת"ת, ונרמז בסדר "אין ערוך לך ואין דומה לך" עד "אל אדון כו'".

• היכל השלישי העולה בסוד תוספת שבת הוא היכל אהבה התחתון שהוא החסד, ונרמז בסדר "אל אדון על כל המעשים".

אבל היכל דנצח -- אע"פ שהוא קו ימיני והוא חסד -- איננו עולה, לפי שהוא קשור עם היכל ההוד, כי תרווייהו הם תרי פלגי גופא כנות(?), ולכך הוא ג"כ דין ואינו עולה. ועוד טעם אחר כנודע כי ירכין אינון לבר מגופא ולכן אפילו הנצח נקרא 'דין'.

אל אדון

אל אדון כו' -- כבר ביארנו כי הוא היכל אהבה דז"א וכולי, אבל צריך שתכוין כונה אחרת, והוא כי המלכות -- הנקרא א"ל אדנ"י כמבואר אצלנו -- הנה עתה ניתוסף גם בה תוספת קדושה ונעשית 'אדני' במילוי (שהוא בגי' תרע"א) ונקרא עתה א"ל אלף דלת נון יוד והם בגי' שבת לרמוז כי עתה היא קדושה עיקרית של יום שבת ממש. וענין זה תכוין במלת "אל אדון", כי אדני הוא נוקבא ואדון הוא דכורא; שעתה אשר נתמלא שם אדנ"י במילואו -- אז הוא שבת כנזכר ונקרא 'אדון' - דכורא. גם נרמז בתיבת אל אדון על כל המעשים שהוא גם כן בגי' מספר ב' שמות הנזכר שהם בגי' שבת זולת אות ה' של "המעשים" שהיא יתירה על חשבון הנזכר.

ובאמרו "וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו כו'" -- ירצה כי הנה בימי החול אימא מקננת בבריאה וז"א ביצירה ומלכות בעשיה, וביום שבת הם מתעלים, וז"א מתעלה אל בריאה. וזהו מה שאומרים נתעלה וישב על כסא כבודו כולי -- שנתעלה מן היצירה וישב על כסא כבודו בבריאה.

תפילת עמידה דשבת

כונת תפילת עמידה דשבת דשחרית.    הנה אחר שתאמר פסוק אדני שפתי תפתח כו' קודם שתתחיל ברכת אבות תכוין לקבל תוספת הרוח דכורא ממדת יום שבת כנ"ל. ואמנם התוספת שניתוסף בז"א הוא שעד עתה עדיין לא עלה שום עליה כלל רק שנכנס בתוכו מבחינת גדלות-ראשון אורות מקיפין דצלם דאבא ואמא כנ"ל.

ונלע"ד חיים כי מן הדרוש ההוא דפסח יתבאר לך כי בתפלת לחש דשחרית נכנסין נה"י דחו"ב הנק' מוחין פנימים דגדלות ב', ובחזרה נכנסין חג"ת שלהם (שהם מקיפים ל' דצלם דגדלות ב'), ובמוסף דלחש חב"ד שלהם (שהם מקיפים מ' דצלם דגדלות ב'), ובחזרה עולה בכתר שלהם. כנלע"ד.

ועתה בתפלת עמידה זו מתחיל לעלות. ועתה הוא עולה באבא ואמא בג' תחתונות שלהם הנקראים נה"י, ומהם נעשים לו בחינת מוחין שבו. כי הנה בלילה יורד למטה בנה"י שלו עצמו כדי להתחבר לו ולהתיחד שם עם נוקבא, ועתה הוא עולה עד נה"י דאבא ואמא להיות לו ג"כ מוחין כמו לנוקבא.

ואמנם עליית רחל נוקבא דז"א היא באופן זה:  כי בלילה היתה היא בנה"י שלו ועתה היא עולה בג' אמצעיות שבו (אשר עתה שעלה ז"א ג' מדרגות אחרות נמצא שעם היות שעלתה היא שלש מדרגות אמצעיות שבו הנה אינם עתה רק ג' תחתונות שבו לעת הזאת), והם נעשים אליה בסוד ג' מוחין, ואח"כ בעת חזרת העמידה בקול רם עולה ז"א עוד עד שלש אמצעיות דאבא ואמא, ורחל עולה בג' ראשונות דז"א הראשונות אשר עתה אינם רק ג' תחתונות דז"א. כי אם היא היתה עולה והוא עומד במקומו -- כבר היתה היא שוה אליו כשיעור קומתו, אבל כיון שגם הוא עולה נמצא כי תמיד היא בג' תחתונות שבו אשר עתה, מה שהיה לו בתחלה לז"א בבחינת ג' ראשונות שבו. ונמצאת עתה רחל גדולה וגבוהה כשיעור שהיה ז"א בתחלה קודם תפלת שחרית.

והנה נתבאר כי לעולם בכל עליית בחינת דבר קדושה אין הרושם הראשון מסתלקת משם. ונמצא כי רושם הראשון של ז"א נשאר שם תמיד. ובפרט עם מה שנ"ל בדרושים הקודמים בענין קבלת שבת כי אין בחינת העצמות והאורות עולה כלל בשבת ונשאר במקומו; כי בחינת הכלים בלבד הם העולים. ונמצא עתה בחזרת העמידה דשחרית שהכלים של פר' יעקב עלה שם והלבישו עצמות אורות ז"א כשיעור קומתו, וגם רחל היא שוה בקומתו כנזכר, והם מזדווגים יחד עתה, אבל בערך שנשאר שם רשימו דז"א במקומו הראשון נחשב הזווג הזה כאילו הוא ממש זיווג דז"א עצמו עם רחל.

ישמח משה כולי.    כבר נתבאר ענין ביאור המלות האלו למעלה בקבלת שבת בשדה בפירוש "מזמור שיר ליום השבת", ועיי"ש היטב. גם תכוין כונה אחרת והיא זאת: כי משה הוא בחינת ז"א אשר עד עתה כל ההארות שקבל היה משלו (שהם בחינת המקיפים דצלם דאבא ואמא שנכנסו בו בבחינת פנימיות), ולכן אין לו בזה שמחה יתירה. אבל עתה אשר עלה במקום אבא ואמא עצמם כנזכר -- אין זו מחלקו רק מתנה גמורה חדשה שנתנו לו אביו ואמו ונעשית עתה המתנה ההיא חלקו ממש ויורש מקום אביו ואמו, ולכן עתה הוא שמח במתנה זו שנתנה לו לחלקו ממש. וזהו ישמח משה במתנת חלקו. וביאר כי שמחה זו הגיעה לו עתה ביום השבת אבל ימי החול -- אז אין לו שמחה זו, לפי שאז הזווג שלו הוא בבחינת עבד נאמן - מטטרון, כי על ידו נעשה הזווג בימי החול כנודע. וזהו "ישמח משה במתנת חלקו" שניתן לו עתה ביום השבת. וטעם שמחה זו היא לפי שבימי החול "עבד נאמן קראת לו" וע"י העבד נאמן היה זווגו נעשה אבל עתה אינו כן.

והנה מה שתקנו להזכיר בנוסח ברכה זו פסוק ושמרו בני ישראל את השבת כו' עם היות כי שמור הוא נוקבא -- אבל הטעם הוא כדי לכלול מדת לילה ביום.

ובמלת "כי לעמך ישראל נתתו באהבה כו'" -- תכוין כי בתחלה באל אדון על כל המעשים כו' בתפלת יוצר הרויחה המלכות כי מה שהיתה נקראת אל אדני פשוט נקרא אז אל אלף דלת נון יוד, ועתה בעמידה דשחרית הרויחה עוד מעלה אחרת והוא כי גם שם 'אל' הוא עתה במילוי -- אלף למד, ועתה היא נקראת אלף למד אלף דלת נון יוד, והם בגימטריה כמנין נתת"ו:

הוצאת ספר תורה

ענין הספר תורה.    מורי ז"ל היה נוהג ונזהר בכל יום שבת בשחרית בעת הוצאת ספר תורה מן ההיכל לומר אותו הנוסח הכתוב בספר הזהר בפר' ויקהל והוא "בריך שמיה דמארי עלמא כו'".

גם ראיתי למוז"ל כשהיינו מתפללים בבית מדרשו שעלה ביום שבועות וקרא עשרת הדברות בפיו בקול רם כדרך שנוהגים חכמי הקהילות כמנהג ספרד. וכן בפר' בחוקותי ראיתיו שעלה ביום השבת ההוא וקרא בפיו ובקו"ר הקללות של פרשת בחוקתי כחכמי הקהילות ספרד.

גם ראיתיו שבכל ימי השבת לא היה עולה לספר תורה אלא ששי כמו ישתבאר בע"ה בשם ספר הזהר על ר' כרוספדאי.

ואמנם ענין כוונת ספר תורה כבר ביארנו בארוכה בתפלת שחרית של החול, ועיי"ש היטב. והנה שם ביארנו כי ענין ספר תורה הוא בחינת יסוד-דאבא שבתוך ז"א אשר הוא מתגלה ויוצאת הארתו לחוץ אל יעקב ורחל העומדים כנגד פני ז"א.

גם נתבאר שם כי בימי החול אין מתגלים רק ג'-פרקין-תתאין-דנה"י-דאבא, ומתלבשים תוך נה"י דז"א. אבל עתה -- בהוצאת ספר תורה ביום השבת -- מתגלים כל ז"ת ^[5]. והטעם לפי שבימי החול לא עלו יעקב ורחל רק כנגד נה"י דז"א בלבד, ולכן לא יש רק ג' אנשים עולים לספר תורה והם כהן לוי ישראל. אבל עתה שעולה ז"א כל ז' תחתונות דאבא ואמא על ידי תפלת שחרית דלחש ודקול רם -- ולכן עתה אותם ז' תחתונות דאבא (שעולה ז"א בהם) הנה הם מתגלים עתה בעת הוצאת הספר תורה. ולכן מספר העולים בספר תורה ביום שבת הם ז' כנגד ז' ספירות והם:  כהן בחסד, לוי בגבורה, ישראל בת"ת, ד' בנצח, ה' בהוד, ו' ביסוד, ז' במלכות.

ועתה אבאר לך טעם מה שנזכר בספר הזהר בפר' שלח לך (ח"ג קסד, ב) כי ר' כרוספדאי חמיד ליבא מימוי לא סליק בשבת לספר תורה אלא שתיתאה דאיהו צדיק ועליה אתמר מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב כו'.

הנה נודע כי ה' חסדים מתפשטים בגופא דז"א, והיותר מעולים ומובחרים שבהם הם החסדים התחתונות שהם אורות מגולים, והם מגדילים לכל שאר האורות העליונים הסתומים. והנה בימי החול החסדים המגולים הם בנה"י דז"א בלבד, אבל עתה ביום שבת שעולה ז"א עד ג' אמצעיות דאבא -- נמצא כי כל הז' תחתונות שלו הם אורות מגולים. האמנם נודע הוא כי כל מה שמתגלים מבחינת אבא אינו אלא ביסוד שבו בלבד, כי הנצח וההוד שבו אינם מתגלים לעולם כי תמיד הם מלובשים בנצח-הוד דאימא, אבל היסוד שבו -- להיותו ארוך מיסוד דאימא -- לכן יכול להתגלות אחר סיום יסוד דאימא.

ומש"ל כי כל הז' תחתונות מתגלים עתה בשבת -- הענין הוא שהחסדים המתפשטים בז"א הם מגולים, לכן האורות ההם מכים ומאירים בכל הצדדים ובנצח-הוד דאבא, ומוציאין הארתם הפנימים לחוץ. אבל פשוט הוא שאינו בגילוי גמור כמו היסוד שבו לטעם הנ"ל.

והנה אין בחינת גילוי גמורה אלא בב' שלישים תחתונות דת"ת וכל היסוד. ונמצא כי המעולה שבכולם הוא היסוד -- כי כולו מגולה. ולכן ר' כרוספדאי לא הוה סליק לספר תורה אלא שתיתאה (שהוא כנגד היסוד המגולה), ומקבל האור כולו בגילוי גמור. ואחריו במדרגה הוא השלישי -- שהוא כנגד הת"ת -- שאורו מגולה ברובו (בב' שלישיו התחתונות). ושאר העולים כולם הם אורות סתומים, ולכן אינם במדרגת אלו השנים הנזכר אלא פחותים מהם. אבל בהם עצמם יהיו מדריגות -- כי החסד גדול מהגבורה, ואחריו הגבורה, ואחריו הנצח, ואחריו ההוד. אבל הגרוע מכולם הוא השביעי כי הוא כנגד העטרה שביסוד ואין שם אלא הארה מועטת בתכלית. וזהו טעם מ"ש בגמרא הכל עולים למנין שביעי אפילו אשה ועבד וקטן, וכמו שנזכר בדברי הפוסקים. וטעמו של דבר מפורש עם האמור, כי השביעי גרוע מכולם כי הוא סוד העטרה ובו יצדק שם אשה ועבד וקטן.

עוד מצאתי טעם אחר לספר תורה שמוציאין ביום השבת כי הנה בבקר ביום שבת אנו קורין בספר תורה כנגד מדת החסד המתעורר בתחילת היום, ובמנחה כנגד הגבורה ששולטת אז. והכוונה הוא לכלול זה בזה -- פחד עם חסד, מפני שהתורה מב' מידות אלו נתנה כמו שאמר הפסוק "מימינו אש דת למו".

מתוך: שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש טז (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי שבת · דרוש טז · >>

ענין תפילת מוסף של שבת

ענין תפילת מוסף בלחש. דע כי צריך לומר כמנהג אשכנז שהוא סדר תכנת שבת כו' הנתקן על סדר אלפא ביתא דתשר"ק, ובאחרונה מוסיפין ה' אותיות מנצפ"ך והם "מ'סיני נ'צטוו צ'ווי פ'עליה כ'ראוי. יהי רצון מלפניך יי' אלקינו ואלקי אבותינו שתעלינו כו'" והם סוד הארות כ"ב אתוון במוחא עילאה ממטה למעלה בסוד מ"ש באדרת נשא (ח"ג קכח, ב) וז"ל: תיו רשים רשימו לעתיק יומין דלית דכוות' (כמבואר אצלנו שם במקומו).

והנה עתה ז"א עולה בג' ראשונות חב"ד דאבא ואמא ועתה נשלם פסוק "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם", כי ז"א (שהוא יום השבת) עלה במדרגת אבא (הנקרא 'קדש') וירש את מקומו. אבל רחל נוקבא דז"א עולה עתה בג' תחתונות דז"א (שהם עצמם בחי' נה"י דאבא ואמא), ונמצא כי עתה רחל נקרא "אשת חיל עטרת בעלה", והיא ג"כ בסוד מה שאמרו ז"ל שבעוה"ב צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם לפי שכבר ביארנו לעיל בחזרת עמידה דשחרית שהרשימו הראשון דז"א אינו זז ממקומו (ובפרט בדרוש שנתבאר לעיל שהכלים הם העולים ואורות העצמות נשארים במקומם). ונמצא כי בחזרת תפילת שחרית (אז היא סוד העוה"ז) היתה שוה בכל אורך ז"א שבמקומו בימי החול, ועדיין לא עלתה אל העוה"ב (שהוא סוד אבא ואמא), אבל עתה עלתה בג' תחתונות דאבא ואמא ואז נקראת 'בן העולם הבא' ממש, ונמצאת היא עתה בסוד עטרה למעלה מראשו של צדיק (שהוא ז"א) בבחינת מקומו בימי החול, כי גם עתה נשאר שם הרושם שלו והעצמות של אורות שלו כנזכר.

ולכן היא עתה קונה שם חדש יותר מעולה, והוא כי תחילה היתה נקראת אל אדני כנ"ל, ועתה נקראת א"ל הויה. ועוד כי שם א"ל הנזכר הוא ג"כ במילוי כזה אלף למד יהוה והם בגי' רי"א כמנין ראשי תיבות "בראשית אלקינו ואלקי אבותינו רצה כו'", וזה תכוין במקום הזה^[6]. [ וטעם היות שם 'אל' במילויו ולא שם הויה הוא כי כבר בתפילת שחרית בחזרה נתמלא שם א"ל במילויו וגם שם 'אדני' היו במילוי אלא שעלתה במעלת שם ההויה פשוטה שהיא מעולה יותר משם אדני במילואו. ]

ובחזרת תפילת מוסף בקול רם -- אז ז"א עולה בכתר דאבא ואמא, כי בתפילה לחש לא עלה אלא בג' מוחין חב"ד שלהם כנ"ל. ופעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל כי בחזרת מוסף אין עליה לז"א כי כבר הוא שוה במקום אבא ואמא אבל אנו חוזרין לעורר את ג' ראשונות דאבא ואמא כדי להוריד הארה מהם אל הנקבה שתוכל לעלות עתה ב' מדרגות בפ"א -- עד חג"ת ועד חב"ד דאבא ואמא כמו שיתבאר, ועי"כ תזדווג עם ז"א. ואמנם הנקבה עולה ב' עליות עליה אחד בחג"ת דז"א (שהם עצמות חג"ת דאבא ואמא) ועליה ב' עולה עד חב"ד דז"א (שהם עצמם חב"ד דאבא ואמא). ופעם אחרת שמעתי כי כל עליות ז"א עתה הם באבא בלבד, ועליית רחל נוקבא הם באימא בלבד, ונמצא כי בחזרת תפילת מוסף ירש ז"א מקום אביו ונוקבא מקום אימא, וזהו הנכון.

והנה עליית ז"א בכתר דאבא נרמז בקדושת חזרת מוסף שהיא "כתר יתנו לך ה' אלקינו כו'" וכמ"ש בספר הזהר. ופירושו לך ה' אלקינו שהוא ז"א, אלקי התחתו', יתנו לך אבא ואמא הנקראים מלאכים המוני מעלה, בחי' כתר שלהם. וסרסהו ודורשיהו -- לך ה' אלקינו יתנו מלאכי' המוני מעלה כתר. וכבר נתבאר בס' התיקונים כי אבא ואמא נקראים 'מלאכים' של אריך אנפין, כתר דאצילות. ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל שבמלת "כתר" יכוין אל הויה דמילוי ס"ג.

ואמנם עליות הנוקבא רחל -- עלייה ראשונה היא בקדוש קדוש קדוש ה' צבאות כולי. ולכן תכוין כי בקדוש ראשון עולה בחסד, ובב' עולה בגבורה, ובג' עולה בת"ת. ועליה השניה היא עולה כשאומרים אי"ה מקום כבודו, ר"ל כי ג' ראשונות שהם אי"ה -- א' דעת באמצע, י"ה הם חכמה ובינה -- ושם במקום אי"ה הוא מקום המלכות הנקראת כבודו של ז"א. וזהו כבודו -- כבוד ו’ (כי ז"א הוא סוד אות ו'). ולהיות כי עתה עלתה הנקבה שתי עליות בפעם אחד, משא"כ בשום זמן מהזמנים -- לכן שואלים המלאכים וכולם תמהים ואומרים "איה מקום כבודו" כלומר איך אפשר שהמלכות דילגה למקום ג' אמצעיות ואיך עתה פתע פתאום חזרה לעלות בג' ראשונות, ותמהים ואומרים איה כו' כי הם חושבים שאינה יכולה לעלות רק עלייה ראשונה שהיא בג' אמצעיות וכיון שנסתלקה משם אינם יודעים מה נעשה בה כי אינו עולה בדעתם שעלתה עליה שניה. והנה צריך האדם לדלג על רגליו כלפי מעלה בעת שאומר "קדוש קדוש קדוש כו'" ובעת שאומר "איה כו'" לרמוז אל שני דילוגים אלו שדילגה רחל נוקבא דז"א.

ודע כי סוד איה -- אות א' היא מזל הי"ג דדיקנא דאריך אנפין, שהוא סוד הדעת של אבא ואמא הנקראים י"ה. וזהו אי"ה. וכבר הודעתיך כי עתה במלת אי"ה כו' תכוין לקבל בעצמך תוספת נשמה דכורא ממדת יום השבת כנ"ל. ותכוין כי עתה על ידי עליית הנקבה כנזכר קנתה לה שם חדש יותר מעולה והוא שעתה נקרא א"ל יהו"ה במילויים באלפין כזה:  אלף למד יוד הא ואו הא, והם בגי' ר"ל במנין ב' תיבות שהם מקום כבודו עם ו' של להעריצו. ולכן תכוין במלת אלו כוונה הנזכר.

ובאומרך ימלוך ה' לעולם כולי -- תכוין כי ר"ת של א'להיך צ'יון ל'דור ו'דור הם אותיות אצלו, ר"ל כי עתה רחל נוקבא דז"א היא אצלו ממש, שוה בקומתו, משא"כ בשום תפלה אחרת.

ענין פסוק שמע ישראל כולי הנתקן במקום הזה -- עניינו הוא כי הנה בכל יום שבת לא היה זווג כלל לז"א עם נוקבא רחל אלא עתה בחזרת מוסף בקול רם שעלתה עמו שוה בשוה כנזכר, והיסוד שלו שוה בשוה עם היסוד שלה, משא"כ בתחילה. ובזה תבין ענין תפילת מוסף שאמרו בספר הזהר ובספר התקונים שהיא ביסוד הנקרא יוסף. והטעם הוא כי עתה יכול יסוד דז"א להזדווג בשוה עם היסוד שבה, והנה זווגם עתה הוא ממש כעין זווג אבא ואמא כי הרי ירשו את מקומם. וכבר נודע כי אין זווג לאבא ואמא אלא על ידי מיין נוקבין של נשמות התחתונות המוסרים עצמם להריגה על קידוש השם על דרך יחוד אבא ואמא בפסוק שמע ישראל (כמו שבארנו בק"ש דשחרית דימי החול) ולכן עתה אנו אומרים פסוק שמע ישראל. וצריך לכוין להעלות מ"ן אל זו"ן על ידי מסירת נפשינו על קידוש השם במלת "אחד" בפסוק שמע ישראל כמו שבארנו בק"ש של שחרית דחול.

1. הגהנו על פי נוסחת פרי עץ חיים. ובדפוסים כתוב בטעות אותיות אה"י דאה"י -- ויקיטקסט
2. אמר שמואל: כך מצאתי, ולא עוד
3. עיין בפרי עץ חיים דרושי שבת פרק טו. קטע יותר מוגהה ומבואר -- ויקיעורך
4. ראה (זהר חלק ג קסב ב). כנלע"ד -- ויקיעורך
5. [עיין לקמן דף ע"ה ע"א ד"ה ונבאר]
6. אמר שמואל: נלע"ד שהרב סובר כי גם בתפלת מוסף צריך לומר כמו בלילה בלשון הזה "חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית או"א רצה וכולי", ואף גם זה עדיין חסר לתשלום רי"א אחד, ואלו הם ר"י. ועם הכולל יעלו רי"א. כנלע"ד

מתוך: שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש יז (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי שבת · דרוש יז · >>

ענין סעודת שחרית דשבת

ענין סעודת שחרית דשבת.

הנה בענין התפלה נתבאר כי כבר עלו ז"א ורחל נוקבא עד כתר דאבא ואמא ממש ונמצאים שניהם עומדים תחת אריך אנפין והם עתה אוכלים סעודה זו מן אריך אנפין, ולכן סעודה זו נקרא "סעודתא דעתיקא קדישא".

גם תכוין כי הנה בענין ספר תורה דשחרית דשבת ביארנו כי אז נתגלו כל ז' תחתונות דאבא כנגד מה שעלה ז"א בעמידת שחרית ובחזרה וקבלנו האורות בספר תורה בז' העולים לו (שהוא סוד יסוד דאבא הנקרא 'תורה' כנודע). ועתה כנגד מה שחזר ז"א לעלות בתפלת מוסף בלחש ובחזרה (שעלה בג' ראשונות דאבא) -- לכן אנו עתה עושים סעודה זו דשחרית אחר תפלת מוסף כדי שיתגלו גם ג' ראשונות דאבא ויבקעו ויתגלו הארתם ותאיר אלינו. ולפי ששם בג' ראשונות דאבא שם הוא בחי' פה העליון דאבא -- לכן כנגדו אנו עושים סעודה בסוד אותו הפה ובדרך שנתבאר לעיל בסעודת הלילה כי אין סעודה אלא במקום שיש פה והוא בג' ראשונות:

גם יש טעם אחר בענין סעודה זו הנקרא "סעודתא דעתיקא קדישא" ובזה תבין למה נקראת "קידושא רבא" הקידוש הזה של שחרית עם היותו קצר מסדר קידוש הלילה.    והענין הוא כי בלילה היו בבחי' מוחין דז"א הנקרא קדש, אמנם הם קידושא זוטא. אבל עתה היא סעודת המוחין דאבא עצמן -- שהם קדש עליון -- ולכן נקרא "קדושא רבא".

ודע כי כל אלו העליות שאנו אומרים למעלה שהם עולים זו"ן -- מוכרח הוא כי בעלותם למעלה גם שאר העולמות דבי"ע אשר תחתיהם עולים אחריהם כפי סדר עליית זו"ן. וכן על דרך זה כל העולמות אשר למעלה מן זו"ן דאצילות -- מוכרח הוא לעלות גם הם ממקומם כפי סדר עליית זו"ן לתת להם מקום לעלות במקומם. ואין כח בקולמוס לפרט הכל אבל נדבר דרך קצרה. כי הנה כל הפרצופים וכל העולמות יחד -- כולם עולים זה אחר זה עד שנמצא כי עתיקא קדישא דאצילות עולה עד מקום אדם קדמון לכל קדומים, כמבואר אצלנו באורך בדרוש אדם הראשון איך היה קודם שחטא ומה פגם גרם בכל העולמות וע"ש היטב. גם תעיין בדרוש אחד שביארנו בענין ז' מלכים שיצאו מבחי' אוזן עליונה דאדם קדמון ואירע בהם פגם קרוב לענין המיתה והביטול. ואין הכונה ח"ו לומר כי הם הם המלכים דארץ אדום דפרשת וישלח -- כי אותם המלכים יצאו מן העין דאדם קדמון, אבל הם בחינות אחרות שלמעלה מהם שיצאו מן האוזן. ושם בדרוש ההוא הנקרא "מטי ולא מטי" ביארנו בענין הכתר והחכמה והבינה ההם שהם בחינת שם י"ה במילוי ההין, ושם נתבאר איך נעשים בחי' ד"ו ו"ד וכיוצא בזה, ועיי"ש. והנה עתה בסעודת שחרית דשבת עולה עתיקא קדישא דעולם האצילות עד אותם ההין אשר שם, ולכן סעודה זו נקרא סעודתא דעתיקא קדישא.

סדר הסעודה

ונבאר הסדר שתעשה.    הנה תבוא ותעמוד לפני השולחן במקום שאתה עתיד לישב בו. ותקיף השולחן דרך ימין פעם אחד. ותכוין להמשיך עתה בחינת אורות מקיפים של ג' תחתונות דאבא אשר שם עלה ז"א בתפילת העמידה דלחש דשחרית (אלא שאז היה בבחינת אורות פנימים שלהם ועתה הוא באור המקיף אשר להם). ואח"ך קח בידך ב' אגודות ההדס ותחזור להקיף השולחן פעם שנית. ותכוין להמשיך עתה בחינת אור המקיף של ג' אמצעיות דאבא אשר שם עלה ז"א בחזרת קול רם דתפילת העמידה דשחרית (אלא שאז היה בבחינת א"פ שלהם ועתה הוא באור המקיף). ולפי שעתה הוא בבחינת ג' אמצעיות חג"ת -- לכן צריך להקיף בהדס, כנודע כי ההדס רומז לג' האבות.    אע"פ שגם הנקבה עלתה עליות רבות -- אין כונתנו עתה רק להעלות ז"א לפי שעתה הוא יום שבת דכורא שהוא כנגד ז"א, וכנגד ב' עליותיו באור פנימי כנודע אנו מקיפים עתה ב' הקפות להמשיך אור מקיף שלהם. אבל הקפות ליל שבת היו כנגד עליות הנקבה שהיא מושלת בלילה.

והנה כמו שבסעודת הלילה לא עשינו הקפה ג' כנגד מה שקבלה מג' מוחין דז"א בבחינת אור פנימי, ושם ביארנו טעם הדבר כי הדבר הזה נעשה מאליו ואין בנו כח להמשיכו כי הוא מקום עליון -- לכן גם עתה בסעודת שחרית אין אנו עושים הקפה שלישית כנגד עליית ז"א באור פנימי דג' ראשונות דאבא בתפלת מוסף (דלחש ודחזרה) לפי שהוא בחינת מוחין והוא מקום עליון, ובפרט שהם מוחין מקיפין דאבא ואין בנו יכולת להמשיכם בסוד אור מקיף שלהם והדבר נעשה מאליו.

ואחר הקפה השנית תשב מיושב במקומך ותקבל הכוס בשתי ידיך על דרך מה ששנזכר לעיל בקידוש דליל שבת ממש. אבל יש בזה שינוי אחד, והוא כי בלילה נתכונת אל ג' שמות י"ה -- שתים במילוי יודין ואחד פשוט, ועתה תכוין בג' שמות י"ה במילוי ההין. ואע"פ שמילוי יודין מעולין ממילוי ההין וא"כ איך בסעודת הלילה התחתומה תכוין במילוי יודין ובסעודת שחרית המעולה דעתיקא קדישא תכוין אל מילוי ההין?   אבל זה יובן במה שנתבאר לעיל כי אלו השמות דמילוי ההין הם גבוהים במעלה במאד מאד כי הם למעלה באורות דאוזן דאדם קדמון כנ"ל, כי עד שם עולה עתיקא קדישא. ותכוין כי ג' פעמים י"ה במילוי ההין הם בגי' צ', והם סוד ט' יודין שיש בד' הויות עסמ"ב. ותכוין להמשיכם בט' אותיות דמילוי ההויה. ותכוין כי ט' תיבות שיש ב"בורא פרי הגפן כו'" הם סוד תשעה אותיות דמילוי הויה דב"ן דההין אשר מקבלים בתוכם את הט' יודין הנזכר העולים בגימטריה ג' פעמים י"ה דמילוי ההין כנזכר.

ואח"כ תכוין כי ג' פעמים י"ה הנזכר הם צ', ועם היין שבתוך הכוס (שהוא בגי' ע') -- הרי הכל בגי' קס"א כמנין אהי"ה דמילוי יודין. ואז תחברו עם ההויה דס"ג ויהיה בגימטריה באר. וזהו סוד "קידושא רבא" כי רבא הוא אותיות בא"ר:

ואח"כ תאמר "מזמור לדוד ה' רועי כו'" ותכוין בר"ת "י'הו"ה ל'אורך י'מים" אל שם יל"י (שנתבאר כונתו למעלה בקבלת שבת בפסוק "ה' למבול ישב") ותכוין גם כן סופי תיבות "יהו"'ה לאור'ך ימי'ם" הם בגי' ס"ה כמנין אדני.

ואח"כ תאמר "ושמרו בני ישראל את השבת" עד "וביום השביעי שבת וינפש" ותכוין לכלול מדת לילה שהוא 'שמור' עם מדת יום שהוא 'זכור'.

ואח"כ תאמר פסוקי "אז תתענג על ה' כו'" כנודע כי בזה הפרשה נרמזו בו ג' סעודות דשבת כנזכר בספר הזוהר בפרשת בשלח ופרשת אמור. ותכוין כי תיבות אז תתענג על השם הם רמז לזו הסעודה דשחרית הנקרא סעודתא דעתיקא קדישא. ואח"כ תאמר בקול רם "דא היא סעודתא דעתיקא קדישא". ואח"כ תאמר ברכת בפה"ג ותכוין אל ט' תיבות שבברכה זו לכונה הנ"ל. ואח"כ תטול ידיך מעומד כנ"ל בסעודות הלילה, ועיי"ש:

ענין הלחם שבסעודה זו הוא ממש על דרך הלחם שבסעודת הלילה. ויהיו י"ב לחמים מסודרים כסדר הנ"ל בסעודת הלילה ממש אבל עתה תכוין כי היותם י"ב לחמים הם סוד י"ב חוורתי דברישא דעתיקא קדישא אריך אנפין דאצילות; כי אלו הם יותר עליונים מן הי"ב דסעודת הלילה שהיו רמוזים בי"ג נימין דשערי דאריך אנפין (שהם למטה במדרגה מן הי"ב חוורתי כידוע). וכל שאר פרטי סעודה זו יהיו ע"ד מה שנתבאר בסעודת הלילה.

בקידושא רבא דשחרית בענין הידים והיין -- נתבאר אצלינו שיכוין בענין הידים הנוטלים הכוס ג' פעמים י"ה במילוי ההין והם בגימטריה צ' וכו'. והנה ביין תכוין בע' אותיות שיש בד' הויות וג' אהי"ה המלאים כנ"ל, ותחבר צ' של ג' פעמים י"ה, וע' (כמנין יין) של ד' הויות וג' אהי"ה, ויהיה הכל קס"א עם הכולל. ותכוין לאהיה דיודין.

ובקונטרס אדם אחד מצאתי וזה לשונו:
בברכת בפה"ג תכוין שיש בה ט' תיבות כנגד ט' יודין שיש בד' הויות עסמ"ב, ואם תוסיף ה' יודין שיש בג' שמות אהי"ה (דיודין ודאלפין ודההין) יהיו כולם י"ד יודין. ויכוין באלו הי"ד יודין בשעה שיקח הכוס בידו כי יד שלו הוא סוד הי"ד יודין הנזכר. ואלו הי"ד הם בגי' ק"מ כמנין המילוי של אהי"ה דיודין. וכשימזוג הכוס עם מים תכוין כי המים הם סוד ט' יודין שבד' הויות הנזכר והיין הוא סוד ע' אותיות שיש בז' שמות הנזכר (שהם ד' הויות וג' אהיה). ותכוין עוד לחבר ב' הכונות (שהם מים יין כנזכר) ויעלו גי' קס"א כמנין אהי"ה דיודין.

עוד תכוין ליקח המילוי של זה השם של אהי"ה דיודין העולה ק"ם, ותחברנו להויה דס"ג ויעלו בגי' בא"ר, והיא אותיות רב"א. ויכוין אל הבאר העליון שהוא למעלה בחזה של ז"א, וימשיך ממנו אל הבאר התחתון שהוא הוי"ה דב"ן דההין עם אהי"ה דההין (העולה קנ"א) -- והרי הם ב' בחינות בא"ר, והם אותיות רב"א, והוא סוד קידושא רבא דשחרית.

והנה בסעודת שחרית עולה ז"א עד אריך אנפין הנקרא 'כתר' ולכן אומרים בתפלת מוסף "כתר יתנו לך". ולפיכך הסעודה הזו נקראת "סעודתא דעתיקא קדישא", ר"ל שעולה עד עתיקא קדישא ואינו סעודת עתיקא קדישא עצמו:

וענין ברהמ"ז שאומרים בה "רצה והחליצנו כו'" -- הכונה היא כי ימי החול הם במטטרו"ן הנקרא 'חלוץ הנעל' (כנזכר בספר הזהר שהוא נקרא 'נעל') ולכן אנו אומרים בשבת שיחליצנו מן הנעל הזה (שהוא מט"ט) השולט בימי החול, ויתעלה למעלה בבריאה (כנ"ל על "וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו כו'"), ולכן מבחינתך לבדך משגיח עלינו ביום השבת ולא מבחינת מטטרו"ן.

פזמון סעודת שחרית והוא ג"כ לחן מתי יבושר עם כמו פזמון סעודת הלילה:

"אסדר לסעודתא בצפרא דשבתא ואזמין בה השתא עתיקא קדישא:

נהוריה ישרי בה בקידושא רבא ובחמרא טבא דביה תחדי נפשא:

ישדר לן שופריה ונחזי ביקריה ויחזי לן סתריה דאתאמר בלחישא:

יגלי לן טעמיה דבתריסר נהמי דאינון את בשמיה קפילא וקליש':

צרורא דלעילא דביה חיי כולא ויתרבא חילא ותיסק עד רישא:

חדו מחצדי חקלא בדיבור ובקלא ומלילו מילה דחפיא בלבושא:

קדם רבון עלמין במילין סתימין תגלון פתגמין ותימרון חידושא:

לעטר פתורא ברזא יקירא עמיקא וטמירא ולאו מילתא אוושא:

ואילין מילייא יהון ברקיעייא ותמן מאן שריא הלא ההוא שמשא:

רבו יתיר יסגי לעילא מן דרגיה ויסב בת זוגיה דהות פרישא:"

קודם שיטול מים אחרונים יאמר זה:  ידי אסחי אנא לגבי חד מאנא לסטרא אחרינא דלית בה ממשא. אזמן בתלתא בכסא דברכתא לעילת עילתא עתיקא קדישא:

מנהגין של יום שבת

ענין המנהגים של יום השבת.

ענין הדיבור.
היה מורי ז"ל נזהר מאד שלא לדבר בלשון לעז ביום שבת, ולא בלילה ולא ביום, זולתי כשהיה אומר לנו איזה דרוש והיה צריך לאומרו בלשון לעז כדי שיבינוהו העם השומעים. גם היה נזהר שלא לדבר שיחה בטלה או דיבור של חול אפילו בלשון הקודש. וכן היה נוהג בכל היום טוב כמו בשבת.

ענין השינה ביום שבת.
כבר נתבאר לעיל בסדר שכיבת הלילה (וגם יתבאר לקמן בסדר אמצע היום דימי החול) כי השינה בלילה היא טובה ומוכרחת, והשינה בימי החול טובה אל הרשעים ורעה אל הצדיקים זולתי אם יהיה איזה צדיק גמור גדול שבדורו כו'. אבל השינה ביום השבת היא טובה אל הצדיקים, כי אין דבר רע שולט ביום שבת, ואין חשש שיפסיד איזה עיבור נשמת איזה צדיק על ידי השינה. ואדרבא -- אפשר שירויח וימשיך עמו איזה עיבור נשמת צדיק. ולכן נכון הדבר לישן ביום שבת אחר האכילה. וכך היה נוהג מורי ז"ל לישן ביום שבת אחר האכילה שיעור ב' וג' שעות כי אדרבא זהו מכלל עונג השבת.

העיד לי הרב גדליה נר"ו כי הוא שמע מפי שאני אמרתי לו שמורי ז"ל לא היה משים על ראשו ביום שבת אותו הכובע של לבדים הנקרא קאפילייו שרגילים ליתנו על הראש מפני הגשמים. והטעם הוא כי יש בחללו בין החלל לראש עצמו אוהל שיעור טפח. ובפרט חוץ למדינה לא היה יוצא בו משום שהוא משא. ואני לא זכרתי אם אמרתי לו הדבר.

הגיד לי מורי ז"ל כי פ"א הראו לי בהקיץ חכם אחד גדול בדורו והיה מן הדורות הקודמים אלינו ובעת הזאת הגיע זמנו להעלותו מדרגה עוד אחרת למעלה מן המדרגה שהיתה לו אז. ונודע כי בפעם הראשון אינו נענש על דקדוקי מצות כאלו ועתה שרצו להעלותו במדרגה עליונה היו דנין אותו בדקדוקי מצות קלים, ואחד מן הדברים שהיו דנין אותו עתה היה על שפעם אחד היה האיש ההוא הולך בדרך ביום שבת ונכנס מאליו מעט עפר תוך מנעלו ברשות הרבים בלתי כונה ולא נזהר בו להסירו, והלך בו ד' אמות ברשות הרבים, ועל הדבר הזה היו מענישין אותו עתה.

מתוך: שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש יח (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי שבת · דרוש יח

ענין מנחת שבת

ענין מנחת שבת.

ענין קדושת "ובא לציון" שנהגו לאומרה אחר אשרי קודם הוצאת ספר תורה -- הענין הוא זה כי הנה נת"ל כי בחזרת המוסף בקול רם עלו זו"ן בב' הכתרים דאבא ואמא, ונמצא כי עתה עולה עולם הבריאה במקום שהיה בו בתחלה ז"א עצמו בימי החול. וכונתינו היא להמשיך הארת ספר-תורה-דמנחת-שבת שהיא בחינת ג' ראשונות דז"א (אשר עד שם עלתה עתה עולם הבריאה), וא"כ הארת ספר תורה היא לתועלת עולם הבריאה כי שם עומדת והיא המקבלת הארה זו. ולכן אנו מקדימין קודם הוצאת ספר תורה לומר קדושת "ובא לציון" אשר ענינה הוא המשכת אור אל עולם הבריאה בתחלה, טרם שתקבל אור הספר תורה כנזכר, כדי שע"י המשכת האור הזה תוכל אחר כך לקבל הארה העליונה של הספר תורה. וכבר נתבאר בתפלת שחרית דחול כי כל קדושת "ובא לציון" היא בעולם הבריאה שמקבלת הארה מעולם האצילות. ואחר שקבלה קדושת ובא לציון -- תוכל לקבל אור הספר תורה כמו שיתבאר.

זמן עטיפת הציצית בתפלת המנחה הוא אחר קדיש דקדושת ובא לציון קודם שיאמר הש"צ פסוק "ואני תפלתי" כדי שתתעטף בציצית בעת רצון.

ענין "ואני תפלתי" שנהגו לאומרו קודם הוצאת ספר תורה -- הענין הוא יובן במה שנתבאר לעיל בענין ובא לציון, ובזה תבין מה שנזכר באדרא של נשא כי הדינין והגבורות תליין במצחא בסוד "ומצח אשה זונה כו'", וזה במצחא דז"א.

הנה אורות אבא הם סתומים תוך ז"א כנודע, לפי שהם מתלבשים תוך נה"י דאימא, ועיקר סתומם וכסויים הוא בג' ראשונות של ז"א. ולכן שם במצחא דז"א מתגלים כל הדינים. והנה בימי החול בעת המנחה הוא עת צרה -- שכל הדינין מתגלין אז, אבל במנחת שבת נקרא "עת רצון" (כנזכר שם באדרת האזינו), ולכן אנו אומרים פסוק "ואני תפלתי" להורות כי אף על פי שזמן המנחה בימי החול הם דינים קשים -- אמנם עתה בשבת הוא עת רצון רחמים גמורים.

וביאור עת רצון יובן במ"ש באדרת האזינו כי במצחא דעתיקא קדישא (שהוא אריך אנפין) אתפשט ביה חד נהורא עילאה דאקרי 'רצון' ובגין דא אקרי 'מצח הרצון'. והנה עתה במנחת שבת מתגלה עתיקא קדישא מצח הרצון שלו ועל ידי כן נכפפים ונכנעים הדינים והגבורות דמצחא דרוגזא דז"א וחוזר להיות גם הוא מצח הרצון כמוהו. וסוד גילוי מצח זה הוא כי הנה עד עתה עלו זו"ן בכתר דאבא ואמא כנ"ל, ועתה בתפלת מנחה -- עולה ז"א עד דיקנא עילאה דאריך אנפין (כמו שיתבאר בעזרת השם) ועולה באותו התיקון הנקרא 'מזלא תמינאה - נוצר חסד', והוא סוד הרצון העליון (כמבואר אצלנו כי בחי' החסד העליון המתפשט במצחא דעתיקא הנקרא עת רצון -- הוא עצמו יורד עוד ומתגלה במזל השמיני דדיקנא דיליה. ומה שהיה נקרא למעלה "רצון" נקרא עתה "נוצר חסד", כי אותיות רצון מתהפכים לאותיות נוצר).

והנה עתה אשר הז"א עתיד לעלות עד שם בתפלת המנחה -- לכן מתחיל זה הרצון העליון דבמצחא דעתיקא להאיר במצחא דז"א (אשר עתה עולה שם עולם הבריאה כנ"ל), ואז נקרא 'עת רצון'. כי עת הוא סוד ב' אותיות אחרונות של תיבת דעת (כמבואר אצלנו כי אותיות ע"ת הם בחינת המוחין והנה הם ד' מוחין כמנין ד' של דעת). וזהו ענין 'עת רצון' -- כי המוחין הם גנוזים תוך המצח כנודע ונעשה עתה עת רצון. ואז ע"י הארה זו (הנמשכת לו ממצח עליון דעתיקא) נבקעין ג' ראשונות דז"א ואורות דאבא המכוסים שם מתגלים עתה; אשר ענין זה הוא ענין הספר תורה דמנחה דשבת כמ"ש. ולכן מקדימין פסוק זה של "ואני תפלתי" קודם הוצאת ספר תורה.

ואמנם ביאור הפסוק עצמו הוא זה. כי הנה נתבאר אצלנו כי ג' בחינות כלים יש בכל ספירה וספירה. והנה ג' בחינות אשר בדעת דנוקבא הם עולים בגימטריא כמנין ^[1] ע"ת. ואם תחבר גם כן עמהם בחינת הנשמה שבתוכה -- שהיא הויה אחת פשוטה בלי ניקוד שהיא נשמת המלכות -- ויש בה ד' אותיות -- הרי הכל בגי' דעת.

והנה עתה אנו צריכין לעלות את הנוקבא דז"א עד תחת הרצון העליון. לפי שז"א עולה עתה בתפלת המנחה עד הרצון העליון דעתיק (כמו שנתבאר) אבל נוקבא דז"א אינה עולה עמו, והרי היא נשארת למטה במקום אבא ואימא. ולכן אנו מתפללין ואומרים שגם היא -- אע"פ שאיננה עולה עד הרצון העליון -- עם כל זה תקבל גם היא שפע והארה מן הארת הרצון העליון המתגלה עתה במנחת שבת כנזכר. וזהו ואני תפלתי לך יהו"ה עת רצון -- שתתחבר המלכות (הנקראת 'תפלה') עם יהו"ה (שהוא ז"א), ותקרא גם היא 'עת רצון' כו'.

ספר תורה

ונבאר ענין הספר תורה.     הנה אחר שהמשכנו אור קדושת האצילות בעולם הבריאה שעלה עתה עד מקום ג' ראשונות דז"א (וזה היה ע"י קדושת ובא לציון), גם המשכנו מצח הרצון דעתיקא במצחא דז"א על ידי "ואני תפלתי" -- לכן עתה אנו מוציאין ספר תורה וקורין בו. והענין שלו הוא כי בימי החול אינם מוציאין ספר תורה עד אחר תפלת שחרית לפי שבתחלה עולים אותם העליות על ידי תפלת העמידה בלחש ובקול רם ואחר שעלו -- אז מתגלים אותם האורות שהיו עד עתה סתומים. אבל עתה הספר תורה אנו מוציאין קודם תפלת מנחה והוא כי אותם האורות שכבר עלו בהם זו"ן בתפלת מוסף דשבת -- הם הם המתגלים עתה במנחה על ידי הוצאת ספר תורה.

ובזה יתבאר ג"כ טעם היות מספר העולים בספר תורה במנחה ג' בלבד. והוא כי הנה הז' תחתונות דאבא נתגלו בשחרית בספר תורה דשחרית, אבל ג' ראשונות דאבא -- אשר שם עלה ז"א בתפלת מוסף -- עדיין הם סתומים ולא נתגלו, והם המתגלים עתה בספר תורה במנחה. והענין הוא יותר מבואר כי אותם ג' ראשונות דז"א כשהיה שם מקומו בימי החול, אשר עתה בתפילת מוסף בשבת עלה שם עולם הבריאה במקום ההוא כנ"ל, ואותם ג' ראשונות מתגלים עתה בבחינת האורות דאבא המכוסים וסתומים בתוכם ויוצאים לחוץ, כי הז' תחתונות נתגלו בשחרית -- ונמצא כי ענין הספר תורה דמנחת שבת הוא ג' ראשונות דז"א אשר הוא עתה שם עולם הבריאה במקום ההוא, ואותם האורות של אבא הסתומים שם מתגלים ויוצאים לחוץ. ולכן הם ג' העולים עתה בספר תורה -- אחד כנגד החכמה, ואחד כנגד הבינה, ואחד כנגד הדעת.

תפלת מנחה בלחש

ענין תפלת המנחה בלחש.    דע כי בתפלת מוסף בחזרה עלה ז"א עד הכתר דאבא, ונוקבא עלתה בפעם אחד -- ג'-אמצעיות-חג"ת וג'-ראשונות-חב"ד, וגם הכתר של אימא. ואז נמצאו שוין -- ז"א בכל קומת אבא, ונוקבא בכל קומת אימא. ועתה בתפלת מנחה דלחש עולה ז"א לבדו עד תיקון י"ג דדיקנא דאריך שהוא המזל התחתון.

וביאור הענין הוא זה:  דע כי בדיקנא דאריך אנפין יש שם ב' מזלות, והמזל העליון הוא תיקון השמיני והמזל התחתון הוא תיקון הי"ג. והנה מן המזל העליון עד התחתון יש שית תיקונין (והם הח' והט' והי' והי"א והי"ב והי"ג) והם סוד ו' ספירות תחתונות דבהאי דיקנא (שהם חג"ת נה"י). אבל כבר ידעת בענין סדר ההיכלות דפרשת פקודי כי היכל הרצון (שהוא ת"ת) הוא למעלה מהיכל אהבה והיכל הזכות (שהם חסד וגבורה) -- וכן הוא הענין כאן, כי המזל העליון (שהוא תיקון הח') -- הוא הת"ת, והט' הוא חסד, והי' הוא גבורה, והי"א הוא נצח, והי"ב הוא הוד, והי"ג הוא היסוד. ונמצא כי ב' המזלות הם ת"ת ויסוד. וזכור נא הקדמה זו.

ונמצא כי ג' התיקונים תתאין דבדיקנא (שהם הי"א והי"ב והי"ג) הם בחינת נה"י דדיקנא. ובאלו הג' תתאין עולה ז"א עתה בתפלת מנחה דלחש. ועולה שם כלול באבא ואמא כמו שכתבנו בביאור "אתה אחד ושמך אחד כו'". ואלו הנה"י דדיקנא נעשין לו בחינת ג' מוחין. והג' אחרות (שהם נה"י דז"א) נעשין ג' מוחין לנוקבא.

ואח"כ בחזרת המנחה בקול רם עולה ז"א כלול באבא ואמא עד המזל העליון שהם תלת תיקונים אחרים -- הח' והט' והי' -- שהם סוד חג"ת דדיקנא דאריך, ונוקבא עולה בג' אחרונות דז"א ונעשים לה ג' מוחין. ונמצא כי חג"ת וחב"ד דז"א עלו בחג"ת ונה"י דדיקנא דאריך אנפין, ונשארות נה"י שלו ונה"י דאבא ונה"י דאימא למטה בג' ראשונות דאבא הראשונות, ואלו נעשות ג' מוחין לנוקבא.

ונמצא כי אין שום עלייה כלל לנוקבא בדיקנא דאריך אנפין. והטעם הוא כי הנשים אין להם זקן כנודע, אבל ז"א יש לו עתה דיקנא דיליה כלולה בי"ג תיקונים שלמים. כמ"ש בפרשת נשא ברעיא מהימנא בפסוקי ברכת כהנים יברכך יאר ישא. והנה הם בסוד ג' שמות אהי"ה כנזכר שם. ונמצא עתה כי אותם ו' ספירות תחתונות דאבא אשר עתה נשארו פנויים (כי כבר ז"א עלה כנגדן ז' ספירות תחתונות דדיקנא, והנה"י שלו הם בג' ראשונות דאבא) -- ואז נוקבא דז"א עולה בב' תפלות דמנחה, דלחש ודקול רם, בו' ספירות האלו תחתונות דאבא.

וזהו סוד "ושמרתם את השבת כי קדש היא" -- בלשון נקבה, ולא 'הוא' בלשון זכר -- להורות כי עתה הנוקבא אשר היא עצמה עלתה באבא הנקרא קדש, וזהו "כי קדש היא". וזהו סוד מה שאמרו ז"ל (שמו"ר נב, ה) לא זז מחבבה עד שקראה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי כמד"א בעטרה שעטרה לו אמו. והענין הוא כי בהיותה אצלו שוים בקומתם נקרא 'אחותו', וכשמזדווגת עמו נקראת 'אשתו', וכשעלה בג' תחתונות דאימא (שהוא בתפלת מוסף בלחש) אז נקראת 'עטרת בעלה' כנזכר שם ואז נקרא 'אמו'. ועל דרך זה היא עולה כל קומת אימא עילאה בתפלת מוסף דחזרה. ואח"כ בתפלת מנחה דלחש ובקול רם כי היא עולה בחיק אביה ואז נקראת היא 'קדש'. וזהו סוד "ה' בחכמה יסד ארץ". והבן זה.

והנה כבר נתבאר לעיל תכלית העליות שעולים זו"ן ביום השבת שהוא בתפלת מנחה בקול רם. וצריך שנודיעך עלית העולמות כנ"ל, כי מוכרח הוא שבעלות זו"ן ממקומם יעלו כל העולמות אשר תחתיהם מדרגה אחר מדרגה כפי סדר המדרגות שנתעלו זו"ן, ואין כח בקולמוס לפרט הדברים (כנ"ל בענין סדר סעודת שחרית דשבת). אמנם נבאר בקצרה תכלית עלייתם עתה בתפלת המנחה שהוא תכלית כל העליות.

והנה עתה במנחת שבת

• עולה ז"א במקום אריך אנפין,
• ונוקבא במקום אבא,
• ועולם הבריאה במקום אימא (כי שם מקומה האמיתי כנודע),
• ועולם היצירה במקום ז"א,
• ועולם העשיה במקום נוקבא דז"א.

והנה זו העלייה האמיתית הצריכה להם באמת (וכמבואר אצלנו בדרוש אדה"ר בהיותו בגן עדן קודם החטא, ואיך היו העולמות בעת ההיא, ועי"ש).

ודע כי פעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל כי בחזרת מוסף בקול רם עולה ז"א עד מזל העליון שהוא תיקון הח' דדיקנא דאריך אנפין ולא עד בכלל.

ביאור התפלה עצמה

ביאור התפלה עצמה.

"אתה אחד וכולי" -- הנה ז"א עולה עתה עד מזל הח' דדיקנא דאריך אנפין, גם הוא מקבל עתה מי"ג תיקוני דיקנא שהם בגי' אחד. וזהו אתה אחד. ובעלותו שם -- אז מצחא דרעוא של עתיקא מתגלה וכל הדינין אתכפיין. ונוקבא דז"א אינה עולה שם כמוהו אבל בהיותה למטה מקבלת הארה מי"ג תיקוני דיקנא. וזהו ושמך אחד.

ולכן גם הסעודה הג' היא שם למעלה בדיקנא דאריך אנפין. ולכן יכוין בענין היין בשם י"ה במילוי אלפין והוא בגי' כ"ו כמנין הויה -- לרמוז אל עליית ז"א למעלה בדיקנא. גם זהו טעם שאין קידוש ממש בסעודה השלישית כבשאר הסעודות, לפי שהיין הוא למטה בבינה והמקום שעולה בו ז"א עתה הוא גבוה מאוד.

עוד ירצה כי הנה נתבאר כי עתה ז"א עולה בתפלת המנחה בלחש עד ג' אחרונות דדיקנא דאריך אנפין, ובחזרה עולה עד תיקון הח' (שהוא מזל העליון), ומוכרח הוא שאינו יכול לעלות הוא לבדו למעלה מאבא ואמא אלא בהכרח הוא שהוא עולה יחד עמהם, כיון שכבר הושוה להם בתפלת מוסף והיה שוה להם -- לכן יכול לעלות עתה למעלה עמהם ממש. ולזה אנו אומרים "אתה אחד" כנגד אבא, "ושמך אחד" כנגד אימא, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" -- הוא ז"א העולה יחד עמהם בסוד הדעת. ויען כי הם עולים עד אריך אנפין שהוא הכתר -- נקרא כל אחד מהם עתה בשם 'אחד'; כנודע כי החכמה משותפת עם הבינה וז"א עם נוקביה אבל הכתר הוא אחד ואין שני. גם נקרא 'אחד' לסבת היותם עולים אל י"ג תיקוני דיקנא שלו שהם כמנין 'אחד'. וגם ג' פעמים אחד ג' פעמים אחד שווה 39 הם בגי' ט"ל כנגד שם יה"ו במלוי אלפין הרומז לאבא ואמא וברא בוכרא.

אבל המלכות נוקבא דז"א אינו עולה עמהם לפי שאין לנשים בחינת זקן, אבל נשארת למטה במקום אבא כנ"ל ושם נעשה בחינת כסא אל ז"א שעלה למעלה ממנה עד דיקנא דאריך אנפין כנזכר. וזהו מה שאומרים "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" - שהיא המלכות הנקרא 'ארץ' אשר היא עומדת תחתיו דז"א והיא במקום אבא.

ולהיות כי עליית ז"א אינו רק בבחינת ג' מוחין דיליה ושאר קצוות נשארים למטה -- ולכן אנו אומרים כנגדם "אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו" כי על ידי עליית ז"א נמשך אל ו' קצותיו גילה ורנה ומנוחה. והנה אברהם יצחק ויעקב הם חג"ת דיליה אבל נה"י דיליה נרמזו במילת "ובניו" כי בני יעקב הם נה"י כנודע.

וכנגד הארת אבא ואמא אמר "מנוחת אהבה ונדבה" -- כי אבא נקרא 'אהבה' ואימא נקראת 'נדבה', ולשניהם נמשכת עתה הארה הזאת ומנוחה היתירה הזאת כי עלו עד אריך אנפין כנזכר. וכנגד הארת זו"ן אמר "מנוחת אמת ואמונה".

"יכירו בניך וידעו כולי" -- והנה ישראל בצאתם ממצרים אמרו "היש ה' בקרבנו אם אין", וביארו באדרת נשא כי רצו לידע ולהכיר את השפעתם מהיכן היתה נמשכת להם; אם מז"א הנקרא 'יהו"ה' או מן אריך אנפין הנקרא 'אין'. ואמר כי עתה בודאי יכירו בניך שהם ישראל וידעו כי מאתך היא מנוחתם, ומלת מאתך היא מאת ך', והוא הכתר -- משם נמשך להם מנוחתם עתה בשעה זו.

והנה עתה בעלות אבא ואמא עד אריך אנפין -- הנה הם מזדווגים שם בזווג עליון. ונודע כי אין זווג באבא ואמא נעשה אלא על ידי מ"נ דת"ת ומלכות בנין דילהון. ועתה עולה ז"א עמהם. ולכן אנו צריכין להתחבר עם נוקביה שנשארה למטה ולהעלות אנחנו יחד עמה בחינת מ"ן למעלה אל אבא ואמא לזווגם. גם נודע כי אי אפשר להעלותם בסוד מ"נ עד אבא ואמא אם לא ע"י מסירת נפשנו על קידוש השם, (והטעם הוא כי אבא נקרא 'קדש', והבן זה) אבל למטה במלכות הוא מקום המיתה ודי לנו במסירת נפשנו למיתה, ולזה אנו אומרים "ועל מנוחתם" -- ר"ל ולצורך מנוחתם דאבא ואמא -- "יקדישו את שמך" להעלות שם מ"ן על ידי קידוש השם. ולכן צריך שתכוין במלות אלו אל הכונה הזאת למסור נפשך על קידוש השם ולהעלות שם מ"ן.

גם צריך שתכוין כי הנה עתה המלכות עלתה עד מקום אבא כנ"ל בתפלה זו של המנחה וקנתה לה שם חדש. האמנם בתפלה דלחש נקרא היא אל הויה בהיותה פשוטים, והז"א לקח לעצמו בחינת אל שד"י בפשוטו ונותן לה א"ל הוי"ה. ושניהם נרמזים בתיבות אלו. כי ר"ת "א'ברהם י'גל י'צחק י'רנן י'עקב ו'בניו י'נוחו" ר"ת שלהם בגימטריה ז"ן ובגימטריה א"ל הוי"ה. ור"ת "מ'נוחת ש'לום ה'שקט" הוא בגי' אל שדי. ובחזרת העמידה -- אז הוא לוקח א"ל שד"י במילויים (שהם עולים בגי' אל"ף), ונותנם אליה פשוטים, ונרמזו בר"ת "ו'בטח מ'נוחה ש'לימה":

עוד יש כונה אחרת באתה אחד ושמך אחד כו', וביארנו למעלה בדרושים הנזכר איך השבת הוא בחינת ז' ובחינת י"ג. ושם ביארנו כי כיון שהתחתונה -- עולה ג' ראשונות שבו אל ז'-תחתונות-העליון -- נמצא כי התחתון נשאר בבחינת ז' לבד והעליון ניתוסף אל בחינת י"ג. והנה עתה הקדושה הזאת נמשכת מן דיקנא דאריך אנפין, ואע"פ שז"א לא עלה רק עד הת"ת דדיקנא (שהוא המזל הח'), אבל בחכמה כשג' ראשונות דאימא עולים באבא נעשה אחד. וזהו "אתה אחד". וכשג' ראשונות דז"א עולים באימא נעשית אחד וזהו "ושמך אחד". וכשג' ראשונות הנוקבא עולים בז"א נעשית אחד וזהו נמי "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ":

קדושה

ענין הקדושה של חזרת תפלת מנחה יש בה סוד גדול, כי הנה עתה הקדושה הזאת נמשכת מן דיקנא דאריך אנפין. ואע"פ שז"א לא עלה רק עד הת"ת דדיקנא (שהוא המזל השמיני) אבל בחכמה דדיקנא לא עלה -- עם כל זה תכוין להוריד ההארה מן החכמה דדיקנא אל ז"א. וזהו "קדוש" הראשון. וב"קדוש" השני תכוין להוריד אליו הארה מן הת"ת דדיקנא (שהוא מזל השמיני). וב"קדוש" השלישי תכוין להוריד אליו הארה מן היסוד דדיקנא (שהוא המזל הי"ג). ושאר כונת הקדושה הזו היא על דרך כל שאר הקדושות.

צדקתך צדק

ענין ג' פעמים צדקתך כו'.    דע כי סדרן הם כמנהג ספרד -- "צדקתך כהררי אל... וצדקתך אלקים עד מרום כו'.. צדקתך צדק כו'". שלא כמנהג בני איטלייא שמהפכים אותם למפרע ממטה למעלה. אמנם הכוונה היא כמו שנתבאר לעיל כי כונתינו היא להעלות מ"ן עם המלכות לצורך זווג אבא ואמא (שעלו במקום דיקנא דאריך אנפין עם ז"א). ולכן אנו לוקחים את ג' נשמות ג' הצדיקים הנזכר -- יוסף ומשה ודוד ע"ה -- במקום תמורת ז"א, ולהעלות עם הנוקבא בסוד מ"ן תתאין למעלה ביסוד דאבא ואמא. ובזה נמצא כי אע"פ שהמלכות עולה ביסוד דאבא ואמא, איננה עולה בדיקנא דאריך אנפין (לטעם הנ"ל דאין זקן לנשים). ונודע כי אבא ואמא נשארים נה"י שלהם למטה במקומם ואינם עולים בדיקנא דאריך אנפין; כי חב"ד וחג"ת שלהם בלבד הם הם שעלו בשית תיקונין תתאין דדיקנא דאריך אנפין. ונמצא כי עתה בחזרת תפלת מנחה היא דוגמת נפילת אפים דשחרית דחול:

ובזה יתבאר טעם למה אין אומרים צדקתך בר"ח שחל להיות בשבת. לפי שביום השבת היא טפלה אליו, כי הוא עלה בדיקנא והיא לא עלתה. והנה היא צריכה להעלות מ"ן לזווג אבא ואמא וז"א אינו עתה עמה לשיעלה מ"ן עמה. ולכן במקום ז"א אנו לוקחים ג' הצדיקים הנזכר -- יוסף ומשה ודוד -- להעלות גם הם עמה מ"ן.

והנה יש כאן ג' בחינת הארות:

• הא' הוא אנחנו בנ"י, והוא על ידי קידוש ה' יתברך שאנו מוסרים נפשנו על קידוש השם בסוד "ועל מנוחתם יקדישו את שמך" כנ"ל.
• הב' הוא בחינת הג' צדיקים הנזכר שהם במקום ז"א.
• הג' הוא נוקבא דז"א עצמה.

אבל עתה בר"ח שחל להיות בשבת יש לה יתרון והוא כי עתה היא שוה ממש אל ז"א, ויש בה בחינת ז"א ממש. ונמצא כי היא ממש יש בה בחינת זו"ן יחד; כי היא יורשת מקומו אחר שעלה למעלה במזלא קדישא דדיקנא והיא עולה באותו הרשימו שהניח ז"א למטה בהיותו במקום אבא כנ"ל, ושם נכללת המלכות יחד עמו. והטעם הוא כי בר"ח היא עולה להשתמש עמו בכתר אחד ואינה צריכה אל עליית הג' הצדיקים אלו בג' פסוקי צו"צ, כי כבר יש עמה בחינת ז"א כנזכר, להעלות עמה מ"ן.

סעודת המנחה

ענין סעודת המנחה כבר הודעתיך לעיל כי עתה מזדווג עתיקא קדישא בבחינת הפה שבו מיניה וביה. ומהשפע הנשפע מזווג זה אנו אוכלים סעודה זו. והוא, כי ז"א עולה עתה עד דיקנא דעתיקא קדישא במזל העליון בחזרת תפלת המנחה ושם הוא מקום הפה דעתיקא ומשם אוכל ז"א בסעודה זו מפומא דעתיקא קדישא. ולכן צריך לומר תחילה בקול רם "דא היא סעודתא דזעיר אנפין", כי המלכות איננה עולה עמו רק הוא לבדו כנ"ל.

ולכן אין בחינת קידוש על היין בסעודה זו כמו בסעודה הלילה ובשחרית, שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שפסק לקדש על היין בכל השלש סעודות. וטעם הדבר הוא לפי שעתה הוא למעלה בפה דעתיקא ואין שם בחינת יין שהוא דין וגבורה, דבעתיקא לא אתחזי דין כלל אלא רחמים פשוטים, ואין ראוי לעורר שם בחינת דין. אבל בב' סעודות הראשונות היה היין ההוא נמשך מאימא עילאה בסוד "יין המשומר בענביו", יין המשמח ואינו משכר ח"ו.

אמנם עם כל זה באמצע אכילה הסעודה הזו צריך לשתות יין ולברך עליו "בורא פרי הגפן" אבל לא לקדש עליו בקידוש היום בתחילת הסעודה כבשאר הסעודות. וכשתקח הכוס בידך תכוין על דרך מה שנתבאר בסעודת הלילה והשחר בג' שמות של י"ה. אך השינוי הוא כי עתה תכוין כי ג' שמות י"ה האלו שלשתם הם במילוי אלפין והם בגי' 'מזלא' -- לרמוז למה שנתבאר לעיל כי בסעודה זו היא מעתיקא קדישא; שעלה עתה ז"א במזלא עילאה דדיקנא דיליה, ואוכל משם כנזכר. והסימן של ג' סעודות שבת בענין השינוי שיש בג' שמות י"ה הנזכר הוא יהא -- ר"ל מילוי יודין בלילה, ומילוי ההין בשחר, ומילוי אלפין במנחה.

וכל הפרטים אחרים שביארנו בב' סעודות הראשונות תעשה אותם גם כן בסעודה זו. וגם יהיה לפניך ב' אגודות ההדס ותברך ותריח בהם בתוך הסעודה.

פזמון סעודת המנחה לחן אלה"י עז תהלתי כולי.

" בני היכלא דכסיפי' למחזי זיו ז"א. י'הון הכא בהאי תכא דביה מלכא בגילופין.

צבו לחדא. בהאי ועדא. בגו עירין וכל גדפין. חמו השתא בהאי שעתא. דבה רעוא. ולית זעפין.

קריבו לי. חזו חילי. דלית דינין דתקיפין. לבר נטלין ולא עאלין. הני כלבי דחציפין.

והא אזמין עתיק יומין למצחיה עדי יהון חלפין.

רעו דיליה. דגלי ליה. לבטולי לכל קליפין.

ישוי לין. בנוקביהון. ויטמרון בגו כיפין. ארי השתא. במנחתא. בחדוותא דז"א "

עוד שונות

ענין איסור תחום ואיסור ט"ל מלאכות דשבת נתבארו בענין מצות שביעית ויובל ועיי"ש היטב. וגם שם יתבאר ענין קדושת השבת מה ענינו בדרוש ארוך.

ענין השינוים שיש בין תפלות החול והשבת נתבארו לעיל בשער הכוונות וע"ש היטב:

גם צריך שנכתוב השינוים שיש בין תפלות החול והשבת לתפלות ר"ח ולתפלות היו"ט. ונתחיל תחילה בענין ר"ח ואח"כ נכתוב שינוי הימים טובים. בתפלת ר"ה נבאר דרוש כולל לימי החול ולשבתות ויו"ט ור"ח ועי"ש:

1. [עיין ש' הקדמות דף פ"ו ריש ע"ב דרוש קטן]