שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש יא
עוד כונה כללית על ז' ברכות של שבת[עריכה]
עוד אודיעך כלל אחד וסדר נאות בענין ז' ברכות שיש בכל תפילה מד' תפילות ומה ענינם דרך כלל.
- דע כי כל בחינות ג' ברכות הראשונות (שהם אבות וגבורה וקדושת השם) הם תמיד בג' ספירות אחרונות (שהם בנה"י דאימא) הנעשין ג' מוחין בז"א. ואחר שנעשו בו בחינת מוחין בבחינת ג' ראשונות -- אבות וגבורה וקדושת השם -- בסוד ג' אותיות אה"י דאהי"ה[1] עם ג' שמות היוצאים מהם כנזכר.
- ואח"כ אנו ממשיכים אותם לבחינת כתר של הנקבה בסוד ה' אחרונה של אהי"ה שעליה אמרו בהקדמת ספר התיקונים שהיא אמצעית, ג' מכאן וג' מכאן ואיהי באמצעיתא, כי היא בחינת כתר דנוקבא והיא סוד ברכת "מקדש השבת" והוא שם י"ה אדנ"י (כמבואר אצלנו בק"ש דשחרית דחול במלת ועד דבשכמל"ו ועי"ש).
- ואח"כ נעשין לה ג' מוחין שבה (הנקראין חב"ד) מבחינת נה"י דז"א שהם ג' ברכות אחרונות, והם רצה ומודים ושים שלום, והם סוד ג' אותיות יה"ו בשלשה השמות היוצאים מהם כנ"ל.
ונמצא כי שלשה ראשונות הם נצח הוד יסוד דאימא הנעשים מוחין בז"א, וג' אחרונות הם נה"י דז"א הנעשים ג' מוחין בנוקביה. וזכור כלל זה בכל התפלות. ואפילו בתפילות ימי החול. ואמנם צריך שתדע כי כפי מציאות התפלה כך יהיה סדר הנזכר ולא כל התפילות שוות בסדר אחד.
כונות בעמידה של ערבית ליל שבת[עריכה]
והנני מבאר לך סדר תפילת ערבית דליל שבת ושאר התפילות יתבארו כל אחד ואחד במקומו.
הנה בתפילת ערבית דליל שבת -- ג' ברכותיה הראשונות הם נה"י דדכורא ששם יורד הז"א; וג' ברכותיה האחרונות -- רצה ומודים ושים שלום -- הם[2] כי שם עולה הנוקבא ועושין ג' מוחין מנה"י עצמם הנז"ל שהם ג' ברכות ראשונות.
כוונת תיקון סדר "ישמחו במלכותך כו" הנאמר עוד בשלשה תפילות אבל לא בתפלת המנחה. עוד אודיעך ענין תיקון סדר ישמחו במלכותך כו' הנאמר בג' תפילות שתיקנו לאומרו בג' תפילות דיום שבת בערבית ושחרית ומוסף, ובתפלת המנחה לא נתקן לאומרו. וטעם הדבר הוא כמש"ל כי כל עליות שיש בכל תפלה דשבת הם כדי לקשר זו"ן יחד, והוא כי בתפלת ערבית דליל שבת העליה ההיא היא כדי לקשר הנוקבא עם ז"א ולהעלותה בג' אחרונות שבו; ובתפלת שחרית דשבת בלחש ובחזרה וכן בתפלת מוסף ובחזרה -- כל אותם התפלות הם כדי להעלות את הנוקבא שתהיה שוה בשוה עם ז"א (כמו שמבואר במקומו כי בחזרת תפלת מוסף נמצאים זו"ן שוין בקומתם ועומדים במקום אבא ואמא). ולכן בכל תפילה מאלו התפילות הנזכר אנו אומרים "ישמחו במלכותך" לרמוז כי כוונתינו בתפילות האלו היא להעלות המלכות למעלה כדי שישמח בה ז"א בעלה, וגם אנחנו בניה עם בנ"י שומרי השבת. אבל בתפילת מנחה דשבת כוונתינו להרחיק הז"א מן נוקבא ולהעלות את ז"א בדיקנא דא"א (כמו שיתבאר במקומו), ונוקבא נשארת למטה מרוחקת ממנו, ולכן לא שייך התם לומר "ישמחו במלכותך" כי הרי אז המלכות מתרחקת מז"א ובטלה השמחה ההיא באותה התפלה דמנחה.
כוונת אתה קדשת כולי והיא ברכה אמצעית דתפילת ערבית דליל שבת. ענינה הוא כי נודע שבליל שבת נעשית בחינת מוחין אל המלכות. ונודע כי כל בחינת מוחין הם מצד החכמה הנקרא 'קדש', וזהו אומרו אתה קדשת את יום השביעי כולי.
ענין העמידה של תפילת ערבית -- תכוין כי עד עתה היתה המלכות בבחינת נקודה קטנה תחת היסוד פנים בפנים, ועתה נגדלת היא ונעשית פרצוף בכל אורך נה"י דז"א (אשר נסתלקו ועמדו ועלו למעלה יחד עם ג' אמצעיות דז"א). ונמצא כי תכלית התפלה של העמידה הזו היא לצורך רחל שתזדווג עם יעקב.
ענין ויכולו ליל שבת[עריכה]
ונבאר עתה ויכולו שתיקנו לאומרו בתוך העמידה, ואחד אחר העמידה, ואחד על השלחן בסדר הקידוש. הנה נודע כי ג' פעמים אומרים 'ויכולו' בליל שבת -- א' בתוך העמידה כו' כנ"ל. ונודע הוא כי בכל פעם שאומר 'ויכולו' יש בו ג' פעמים 'אלהים' וג' פעמים 'שביעי' (כנזכר בזוהר פר' בראשית). ונבאר עתה זה הויכולו שבתוך העמידה.
הנה ג' פעמים 'שביעי' הם בחינת נה"י דז"א אשר עתה עולה עד שם המלכות רחל ומזדווגת עם יעקב. ואמנם אף כי בקבלת שבת עלתה עד נה"י דז"א -- אבל הענין הוא זה (ובו יתבאר ענין קריאת המלכות בשם 'חקל תפוחין קדישין' מה ענינו), והוא, כי הנה בקבלת שבת בשדה אז נה"י דז"א עלו למעלה ונשאר המקום פנוי וחלל במקומה. ונמצא כי במקום אשר עומדים עתה האורות הנה"י עצמם נקרא עיר ובתים וישוב, ובאותו מקום החלל והפנוי נקרא 'שדה' שהוא בלשון תרגום 'חקל' -- כי נסתלק משם הישוב והאורות אבל איננו מדבר שמם ח"ו אבל הוא שדה ראוי לזריעה. ונק' מקום תחום שבת (כמבואר באורך לעיל בכל הדרושים שקדמו). ומה שהוא מתחת למקום זה האויר הפנוי (שהוא למטה מכל העולם ההוא) -- שם נקרא בחינת מדבר שמם מדור הקליפות שאין בו ישוב, וגם איננו ראוי לזריעה כדמיון השדה הראוי לזריעה, יען הוא מוכן וראוי לקבל בו הקדושה העליונה שנסתלקה משם.
ואע"פ שלעיל ביארנו כי ג' מלות "חקל תפוחין קדישין" הם ג' בחינות -- עם כל זה אף בהיותה המלכות במקום השדה שהיא במקום הפנוי שהיה בו בתחילה נה"י דז"א -- עם כל זה גם אז היתה המלכות נקראת 'חקל תפוחין קדישין' לפי שכל בחינת קדש הוא בסוד מוחין (כי כל 'קדש' הוא בחכמה). אבל החילוק הוא כי אז בקבלת שבת היתה בבחינת החיצוניות שלהם (שהיא בחינת העולמות כנודע) אבל עתה הוא בבחינת הפנימיות (שהיא בבחינת הנשמות כנודע). ונמצא כי עתה נעשין לה מוחין מן הנה"י דז"א מבחינת הפנימיות שבהם כנזכר, ובבחינה זו נקראת עתה 'חקל תפוחין קדישין' בסוד המוחין הנקראים 'קדש' הנעשים לה מבחינת הנה"י הנקרא בחינת חק"ל שהוא סוד השדה, וכל בחינת שדה הוא בנה"י (כנ"ל בדרושים שקדמו כי כשעולים הנה"י למעלה נשאר מקומם בחינת שדה של זריעה כנ"ל).
ולכן תכוין כי בזה הויכולו יש בו ל"ה תיבות כנגד ל"ב נתיבות וכנגד ג' 'שביעי' -- שהם סוד נה"י דז"א שנעשו לה עתה משם מוחין מבחינת פנימיות כנזכר. ודע כי ביום השבת כל הספירות נקראו 'שביעיות' מסטרא דיליה, אמנם ג' פעמים 'שביעי' שבזה הויכולו הם בנה"י. ואחר כך בויכולו השני יהיו בחג"ת, ואח"כ בויכולו השלישי יהיו בחב"ד, כמו שיתבאר במקומו בעזרת השם.
ויכולו שאחר העמידה שחוזר ואומר הש"ץ -- תכוין כי עתה נכנסין בז"א ג' פרקין קדמאים דל' דצלם דז"א מצד אימא; וזהו בענין ז"א. ובענין נוקבא -- תכוין כי עתה מאירים חג"ת דז"א במוחין דילה ומאורות האלו נעשין המוחין שלה עתה. וכבר ביארנו לעיל כי החג"ת מלובשים תוך הנה"י וכולם יחד עומדות במקום אחד שהוא במקום ג' אמצעיות -- וא"כ נמצא כי הנוקבא איננה עולה עתה ממש בחג"ת אבל עם כל זה היא מקבלת הארה מהם במוחין שלה. וא"כ ג' פעמים 'שביעי' שיש בזה הויכולו תכוין שהם בחג"ת דז"א. ונמצא כי ויכולו הראשון שקבלו מן נה"י היתה נקראת רחל 'חקל', ועתה שמקבלת מן חג"ת נקראת 'חקל תפוחין' (כי ג' אבות נקראו 'תפוחין' דאית בהון חוור סומק ירוק כנודע).
עוד מצאתי דרוש אחר קרוב אל הנזכר בענין ג' פעמים ויכולו בליל שבת.
הנה בויכולו הראשון של העמידה עולים חג"ת דז"א (שהם ג' פעמים שביעי הנזכר בויכולו) ונכללים בחב"ד, וחב"ד עולים בל' דצלם דז"א, וחב"ד דבריאה עולים בנה"י דז"א דאצילות, וכן כל המדרגות שתחתיהם עולים על הסדר הזה, עד שנמצא שעולים נה"י דעשיה במקום חג"ת של העשיה ומקום הנה"י נשאר חלל ופנוי (כנ"ל בסוד מחללי' מות יומת).
אח"ך בויכולו השני שאחר העמידה צריכה המלכות דאצילות לעלות בחג"ת דאצילות כדי לקבל הארה מהמוחין שלה אשר שם בחג"ת, ואינה יכולה לעלות רק עד נה"י הנקרא 'מדת לילה' (לפי שהם המדה של שיעור קומת המלכות הנקרא לילה), אבל חג"ת נקרא 'מדת יום', וזכור ענין זה.
והנה עתה בליל שבת -- אינה יכולה לעלות במדת יום, ולכן נשארת במקומה בנה"י שהם מדת לילה, והארה של המוחין שלה העומדים בחג"ת יורדת למטה עד המוחין שלה אבל היא אינה עולה. וזהו סוד ברכת מעין ז' של ליל שבת. והוא כי נודע כי כל חזרת העמידה דש"ץ היא בחג"ת, ולכן בשחרית דימי החול -- שהיא עולה ממש בחג"ת הנקרא 'מדת יום' -- לכן יש חזרת העמידה גמורה, אבל עתה שאינה עולה שם אמנם עם כל זה יורדת הארה משם אליה -- לכן היא חזרת מעין ז', ולא גמורה בז' ממש.
אח"ך בויכולו השלישי של הקידוש מקבלת הארה מג' ראשונות דז"א על דרך הנזכר בחג"ת. וזהו סוד מה שצריך לקבל הכוס בב' ידיו כמבואר אצלנו, ועיי"ש:
כוונת הקדיש שאחר העמידה והמשך הסדר[עריכה]
כוונת הקדיש שאחר העמידה -- תכוין ממש על דרך ב' הקדישים, הא' כי המ"ב הראשון שבו הוא בסוד אהי"ה יה"ו אלא שמילוי הוא בסוד ס"ג כזה אל"ף ה"י יו"ד ה"י יו"ד ה"י וא"ו. והנה הוא בגימטריה יצחק. ואמנם מ"ב השנית -- לא קבלתיו ממורי ז"ל.
ואחר כך תאמר "מזמור לדוד ה' רועי כו'".
כוונת הקדיש האחרון -- תכוין בו ע"ד כל ג' הקדישים הנ"ל אבל יהיה מילואו בסוד ע"ב כזה אלף הי יוד הי יוד הי ויו, והנה הוא בגי' רי"ח ותכוין כי עם ל' אותיות שיש ב"ברכו את יהו"ה המבורך" וב"ברוך יהו"ה המבורך" (והם י"ו י"ד) יהיה הכל רמ"ח כמנין אברהם. ואל תמנה אותיות "לעולם ועד" כי הם יתירים על החשבון הנזכר. גם "המבורך" מלא בוא"ו.
והנה אם שכחת לקבל תוספת חלק הרוח דקדושת שבת בברכו הראשון או אם לא שמעת אותו -- תכוין עתה בזה הברכו האחרון לקבל ביחד תוספת הרוח ותוספת הנשמה; לפי שאם לא קבלת תוספת הרוח בברכו הראשון -- אי אפשר שתקבל תוספת הנשמה ב"ופרוס סוכת שלום" כנ"ל. ולכן עתה תכוין לקבל שתיהן ביחד, תוספת הרוח והנשמה.
אח"כ תלך לביתך, ובכניסתך לבית תאמר בקול רם ובשמחה יתירה "שבת שלום", כי הוא כחתן המקבל את הכלה בשמחה גדולה ובסבר פנים יפות. ואם אמך קיימת בחיים חיותה תלך ותנשוק ידיה. והרמז בזה הוא כי כן ז"א נושק ידי אמו בכל ליל שבת. וסוד הענין הוא כי הנה בימי החול -- אין לז"א רק בחינת מוחין פנימים מבחינת נה"י דתבונה (והם סוד צ' דצלם דתבונה), אבל עתה בלילי שבת נכנסין בז"א בחינת המוחין המקיפין (שהם סוד ל' דצלם דתבונה) שהם בחינת ג' אמצעיות -- חג"ת -- דילה, אשר הם ב' הזרועות והידים שלה, והוא עולה עתה עד שם ונושק אותם.
- והואיל ואתא לידן, נבאר ענין הנשיקה שנוהגים לנשק ע"ג הידים מה ענין זה. דע כי הגבורות הם הנקראים מנצפ"ך והם עומדים ביסוד של הנקבה. ואמנם שורש מציאותם -- הראשון הוא בה' אצבען יד שמאלית (כי ה' אצבעות יד ימין הם חסדים). ושורש כל הגבורות האלו הוא למעלה בה' מוצאות הפה (והם חיך ולשון וגרון ושפה ושינים), שבהם כ"ב אותיות אחע"ה בומ"ף כו'. והנה ג' חלוקות שבהם הם ד' אותיות והם אחע"ה בומ"ף גיכ"ק, וב' חלוקות שבהם הם ה' אותיות והם דטלנ"ת זשסר"ץ -- והם סוד ה' חסדים וה' גבורות. וכאשר האדם נושק בפיו ע"ג אצבעות היד -- גורם להשפיע ולהאיר משרשם אשר שם בפה אל הה' אצבעות.
- ואמנם סדר הנשיקה הוא שהקטן נושק יד הגדול. והכוונה היא כיון שהקטן בא להתברך מן הגדול -- לכן צריך שבתחילה יגרום הקטן ביסום ומיתוק גבורות הגדול הזה ע"י הנשיקה כנזכר ועל ידי כן מתעורר אחר כך הרחמים של הגדול המברך את הקטן.
- ונבאר ענין נשיקה מה ענינה למעלה. כי הנה בזמן הגלות שאין הזווג שלם -- אז אין ז"א יכול להזדווג עם נוקביה בבחינת היסוד שבה (אשר שם מקום דמנצפך ה' גבורות שלה), אמנם הוא נחית מדרגה דיליה לתתא ונושק ידי המלכות להמתיק את הגבורות אשר בה' אצבעותיה, ובאמצעיות ידים אלו מזדווג עמה, ומשם היא מעלת לו מיין נוקבין (אשר הוא צריך אליהם בסוד אור החוזר). אבל בהיות המלכות למעלה בבינה (בסוד ד' על ו' כנודע) -- אז היא יורדת ונושקת את ידו על דרך הנזכר.
אח"כ תעמוד מעומד בשלחן המסודר לפניך ותעמוד במקומך אשר תשב בו ואמור בפיך "דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין". והענין הוא במה שנתבאר לעיל כי בקבלת שבת בשדה -- שקבלה הארת הנה"י דז"א במוחין דילה -- אז נקרא 'חקל', ואח"ך בויכולו השני שאחר העמידה קבלה הארת ג'-אמצעיות-חג"ת דז"א בג' מוחין שלה ואז נקרא 'חקל תפוחין' (בסוד ג' אבות הנקראים תפוחין כנ"ל). ועתה בענין הקידוש הזה בויכולו השלישי הנה היא מקבלת הארה בג' מוחין שלה גם מג'-ראשונות-חב"ד דז"א, ולכן עתה נקרא באמת 'חקל תפוחין קדישין' בסוד ג' מוחין דז"א הנקרא 'קדש' באמת, והם המאירים בג' מוחין דילה עתה.
ונמצא כי עתה -- בזו הסעודה של הלילה -- כיון שהיא מקבלת מג' מוחין דרישא דז"א אשר בסיומם הוא הפה דז"א, ונמצאת המלכות נזונת ואוכלת ממה שבתוך פיו דז"א, ועם היות שהיא עומדת עדיין למטה בנה"י דז"א -- עם כל זה משם מלמעלה יורדת אליה ההארה והמזון הזה, ולכן נקרא סעודתא דמטרוניתא, כי היא האוכלת הסעודה הזו והניזונת מתוך פיו דז"א.