שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש ג
דרוש א - ענין קבלת שבת[עריכה]
ענין קבלת שבת בתפלת המנחה דערב שבת. דע כי ענין זה הוא דבר גדול להמשיך קדושת שבת מעת תפלת המנחה דערב שבת. ודע כי מעת תפלת המנחה דערב שבת מתחילים העולמות לעלות ולהכלל זה בזה, רק שיש כמה מיני בחינות של כללות העולמות, ובהם מדריגות רבות. אבל עתה הענין הוא כי מעתה מתחילים העולמות לעלות ולהכלל זב"ז.
והנלע"ד בזה הוא כי הנה אמר לי מורי ז"ל כי בקבלת שבת בשדה -- אז נכוין שכבר נכנסו תלת פרקין תתאין דאות ל' דצלם דאבא ואמא. ונלע"ד כי עתה נכנסים של אימא ואז בקבלת שבת בשדה נכנסים של אבא. כנלע"ד.
וזה סדר הכונה. הנה קודם שתאמר פסוק "אדני שפתי תפתח" דתפלת מנחה דערב שבת --
- תכוין ותחשוב להעלות במחשבתך כל חלק הנפשות שהם בעולם העשיה ע"י שם יוד הה וו הה (הנקרא הוי"ה-דב"ן-דמלוי-ההין), ולהעלותם עד היצירה. וזהו סוד תוספת שבת דנפש; כי העשיה נכללת ביצירה ונתוסף בה קדושה.
- ואחר כך להעלות היצירה עם כל חלקי הרוחין שבה אל עולם הבריאה, וזה על ידי הויה דמ"ה דאלפין. וזהו תוספת רוח.
- ואחר כך להעלות הבריאה וכל חלקי הנשמות שבה אל עולם האצילות, וזה על ידי הויה דס"ג. וזהו תוספת נשמה.
- ואחר כך תכוין לחבר כולם עם בחי' נשמה-לנשמה (שהוא נפש דמלכות דאצילות) ע"י שם הויה דע"ב דיודין אשר שם. [ והאמת הוא כי גם באצילות עצמו יש רוח דאצילות ונשמה דאצילות ונשמה לנשמה כו' אבל הלואי שבדורינו זה יהיה מי שיוכל לזכות לנפש דאצילות.] והרי בכח הכונה והמחשבה הזו קבלו כל החלקים תוס' קדושה.
ואחר כך תתחיל העמידה.
- ותכוין בכריעה הא' (אשר בתיבת 'ברוך' כנודע) להוריד עליך כח הנשמות ההם אשר הם נפש דאצילות, וזה ע"י הויה דע"ב דיודין. ובתיבת יהו"ה שהיא הזקיפה הראשונה -- תזקוף ותכוין כי ע"י אלו הנשמות אתה מעלה את המלכות למעלה בסוד מ"ן, ותכוין ותזקוף את המלכות על ידי הויה דע"ב דיודין כנזכר.
- ואחר כך בכריעה ב' דמגן אברהם תכוין להוריד עליך בחי' הנשמה מן הבריאה על ידי הויה דס"ג כנ"ל, ואחר כך תזקוף על דרך הנ"ל.
- ובכריעה ג' דמודים תכוין להוריד ולהמשיך עליך הרוח מן היצירה על ידי הויה דמ"ה כנ"ל, ותכוין בשם ההויה הנ"ל ב-"מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלקינו כו'". ובזקיפה תכוין אל הנ"ל.
- ובכריעה רביעית בהטוב שמך כו' -- תכוין להמשיך עליך הנפש מן העשיה על ידי הויה דב"ן דההין כנ"ל, ואחר כך תזקוף כנ"ל.
- ובאומרך "המברך את עמו ישראל בשלום אמן" -- תכוין לחבר יחד כולם בחבור אחד.
עוד קבלתי כונה זו ממורי ז"ל פעם אחרת ויש בה איזה תוספת. הנה קודם שתתחיל אדני שפתי תפתח כו' תכוין במחשבתך לעלות ולכלול הויה-דב"ן-דההי"ן-שבעשיה עם היצירה (עם הויה-דמ"ה-דאלפין אשר שם). וכן היצירה בבריאה ע"י הויית מילוי ס"ג. וכן הבריאה באצילות ע"י הויה דע"ב דיודין. ותכוין ד' הויות אלו בד' אותיות ההויה, ובכל עולם מארבע עולמות אלו תכוין להעלות חלקי האלהות שבהם ע"י מ"ן של הנשמות. כיצד? הרי בעשיה תכוין ששם חלקי הנפשות, תכוין לכלול נפשך בהם. וביצירה הרוחין ותכוין שתכלול רוחך בהם. ובבריאה הנשמות ותכלול נשמתך בהם. ובאצילות נשמתא לנשמתא -- והיא נפש דאצילות, ותכלול חלקך אשר לך שם עמהם.
ואחר כך תתחיל להתפלל תפלת י"ח. ובכריעה א' ובזקיפה ההיא תכוין אל מה שנתבאר בברכת אבות דתפילת שחרית דחול בענין ד' כריעות וארבע זקיפות, ואין רצוני להאריך בהם כאן אלא אבארם בקיצור.
- הנה ארבע כריעות הם: הראשון אהיה דמילוי יודין, והשני היא במילוי יודין, והג' אהיה במילוי אלפין, והרביעי אהיה במילוי ההין.
- והד' זקיפות הם: הראשון הויה דע"ב, והשני הויה דס"ג, והג' הויה דמ"ה, והרביעי הויה דב"ן.
- ובכריעה ראשון תכוין לקבל מן המאציל שפע עליון אל עולם האצילות כדי שיהיה בו כח להעלות ולכלול עמו את עולם הבריאה. אז בזקיפה ההיא תכוין לזקוף ולהעלות את עולם האצילות למעלה ע"י הויה דע"ב.
- והכריעה הב' תכוין להוריד ב' מיני שפע אל עולם הבריאה -- הא' הוא כדי שיוכל לעלות ולכלול עמו את עולם היצירה, והשני הוא כדי שיוכל הוא עצמו לעלות ולהכלל בעולם האצילות. ואז בזקיפה ההיא תכוין לזקוף ולהעלות את עולם הבריאה ע"י הויה דס"ג כנ"ל.
- וכעד"ז תכוין בכריעה וזקיפה הג' בעולם היצירה,
- וכעד"ז תכוין בכריעה וזקיפה הרביעי בעולם העשיה, אלא שבעשיה אין צורך רק להוריד שפע אחד בלבד והוא לשתוכל העשיה להעלות ולהכלל באצילות, כי הרי אין עולם אחר למטה ממנו.
- ובחתימת ברכת שים שלום ב"ברוך אתה השם המברך את עמו ישראל בשלום אמן" -- תכוין בזו ההויה זו הכונה, כי היו"ד היא באצילות והה"א בבריאה והוא"ו ביצירה והה"א בעשיה, ואז תכוין לכלול אותם כולם זה בזה ממטה למעלה פעם אחת; מן אות ה' אחרונה עד אות יוד. ותכוין כי אז יורד ג"כ תוספת נשמה לנשמה ותוספת הנשמה ותוספת הרוח ותוספת הנפש.
ונמצא כי תחילה אנו מעלים אותם לקבל תוספת (כי סוד העליה והכללות הוא עצמו תוספת הקדושה), ואח"ך תכוין להורידם עליך, ואחר כך תכוין להעלותם. והזהר שלא תכוין במחשבתך בד' הכריעות וד' הזקיפות להוריד בחי' הנשמות או להעלותם אלא בענין בהעולמות עצמן כנ"ל. ואחר כך בברכת ברוך א"י המברך את עמו ישראל בשלום אמן -- אז בהויה הזה הוא שתכוין בד' אותיותיה בבחי' הנשמות כנזכר, וזכור זה.
תפלת מנחה של ערב שבת[עריכה]
ענין התפלת מנחה של ערב שבת. הנה בתפלה הזו המלכות עולה למקומה כמו שהיתה קודם הקטרוג של הירח ולכן יכוין כוונות אלו שנבאר.
הנה נודע כי ההויה דע"ב היא החיות של עולם האצילות (בסוד כולם בחכמה עשית), והויה דס"ג היא החיות של עולם הבריאה כי אימא מקננא בכורסיא לפי שהיא נקרא 'קו ירוק המקיף כל העולם'. וביאורו הוא כמו שאימא נכנסים הנה"י שלה תוך ז"א בסוד המוחין בבחינת אור פנימי בתוך ז"א -- כך היא נעשית ג"כ בחינת מקיף, כי יוצא קו אחד ממנה ומקיף לכל עולם האצילות ונעשית מסך מבדיל בין אצילות לבריאה. וכן על דרך זה נעשית הת"ת ביצירה. ולכן הויה דמ"ה חיות אל היצירה. וכן מלכות מקננא באופן, ולכן ההויה דב"ן היא חיות אל העשיה.
ולכן בד' זקיפות שבתפלת המנחה של ערב שבת יכוין אל הד' הויות הנזכר כמבואר אצלינו עיי"ש. ובזקיפה הא' -- שהוא בהויה דע"ב שבאבא -- תכוין להאיר משם אל כל עולם האצילות כדי שיכינו שם מקום לקבל שם את עולם הבריאה כאשר יעלה שם אחר כך למעלה באצילות כנודע. ועל דרך זה תכוין בשאר הזקיפות כל אחד כפי מקומו.
ומצאתי בקונטרם אדם אחד כי בזקיפה הראשונה (שהיא הויה דע"ב) יכוין להביא הארה מן אצילות אל הבריאה, ובזקיפה ב' (שהיא של ס"ג) ימשיך מן בריאה ליצירה, ובזקיפה ג' (שהיא של מ"ה) ימשיך הארה מן יצירה אל עשיה ובזקיפה ד' (שהיא של ב"ן) -- לא מצאתי יותר. ובברכת שים שלום בד' אותיות של שם יכוין לקשר העולמות ממטה למעלה והכונה להעלות נפשו ורוחו ונשמתו למעלה.
אחר תפלת המנחה היה מקיים מורי ז"ל מצות העירוב כמו שיתבאר בע"ה.
הכנות ערב שבת[עריכה]
ענין העירוב היה נזהר מורי ז"ל לקיים מצוה זו בכל ערב שבת שלא כאותם הנוהגים לעשותה משנה לשנה וכיוצא בזה. והיה מערב בכל ערב שבת שני מיני ערובין -- עירובי חצרות על לחם אחד, ושיתופי מבואות על לחם שני. ובסעודת ליל שבת היה אומר "המוציא" בפת של שיתופי מבואות, ובסעודת שחרית של שבת היה אומר "המוציא" בפת של עירובי חצירות.
ואמנם בענין סדר העירוב, בתחילה היה מברך על הפת ברכת העירוב ואומר בדין ערובא יהא שרי לן כולי, ואחר כך היה מזכה הלחם ההוא לבני החצר על ידי אדם אחד גדול, כי תחילה צריך שיערב לעצמו ואחר כך יזכה לאחרים. והנה ראיתי למורי ז"ל שבשחרית יום שבת היה מוליך עמו הטלית והחומש מביתו לבהכ"נ וגם היה מוליכו לבית הטבילה אשר מחוץ לעיר צפת ת"ו, אותה הנודעת, ולא היה מקפיד וחושש לחקור בענין העירוב שנעשה בשיתוף כל מבואות צפת ת"ו או אשר נעשה לבית הטבילה אם היו נעשין כהלכתן או לאו.
אחר כך היה חותך וקוצץ צפורניו לכבוד שבת מידיו ומרגליו. והיה קוצצן כסדרן, ולא היה חושש ולא מקפיד אל אותו הסדר הנזכר בספר אבודרהם בענין קציצת הצפרנים.
אחר כך היו מביאים לפניו עריבת מים חמין. ורוחץ בהם תחילה פניו ואחר כך ידיו. והיה מנגב אותם במטפחת. ואחר כך רוחץ רגליו במים חמין הנזכר ומנגב אותם. וטעם רחיצה זו היא מה שרמזו בספר הזהר בפר' ויקהל דף ר"ג ע"א (ח"ב רג, א) בענין מה שנעשה בכל יום ששי, כי מתקבצים אותם שבעים כוכבים כו', ואחר כך נעשים כעין מדורה אחד של אש, ורוצים להתקרב ולהתאחז לקבל שפע מעולם האצילות. וכדין אתער חד שלהובא דאשא כו' . והענין הוא כי אותה המדורה של אש היא סוד אותה קליפת הדקה הנקראת 'קליפת נוגה' שהיא הקליפה היותר קרובה אל הקדושה. והקליפה בראותה כי השפע של יום השבת שעבר לקחוהו ו' ימי החול בששת ימי המעשה, ועתה שהוא ערב שבת היא יודעת שתחזור הקדושה להתעלות כדי להזדווג שם למעלה ולקבל שפע כדי לחזור ולהשפיע פעם אחרת שפע בעולמות התחתונות -- ואז גם הקליפה היא עולה כדי לשאול גם כן פרנסתה, כי כיון שכבר גמרו כל ששת ימי החול לקחת חלקם הנה הגיע זמנה גם כן לקחת אחריהם גם היא חלקה כהם. וזו היא הסיבה שבכל יומא שתיתאה סלקא הקליפה לעילא.
ואמנם כדי שלא תערבב שמחה העליונה ויבטל הככלות(?) של העולמות ותוספת קדושתם העליונה -- לכך נמשך מן הגבורות העליונות כח אחד הנקרא 'שלהובא דאשא' ומוריד את הקליפה ההיא (אשר היא בחי' ההוא כוכבא דאתעביד כעין חד מדורא דאשא) למטה עד התהום. והנה ששת ימי החול הנה הם סוד ו' קצוות הנקרא חג"ת נה"י. ואמנם המלכות היא דבוקה עם היסוד. ונמצא כי הרגלים -- שהם נצח והוד -- הנה הם מתפשטים למטה ממדת המלכות, והקליפה מקומה הוא למטה מן נה"י, ובראותה שנשלמו ששת ימי החול וכבר נשלמו בחי' הירכים לינק -- אז רוצה היא לעלות כי בא זמנה לקחת גם היא חלקה. וזהו סוד ענין קציצת הצפרנים בערב שבת ולרחוץ אחר כך הרגלים במים חמין -- להורות על ההוא שלהובא דאשא הנמשלת במים החמין, כי היא המגרשת והדוחה את הקליפה ואת הזוהמא מן הרגלים העליונים ומורידין אותם בתהום.
ואמנם צריך לכוין כי כל זה הוא בעולם העשיה באדם דעשיה, כי שם התדבקות ואחיזת הקליפות. ולכן צריך לרחוץ גם את הפנים והידים כי כל מקומוות אלו הם מקום אחיזת הקליפה בקדושה דאדם דעשיה. ולכן בתחילה צריך לרחוץ הפנים העליונים ונדחין משם, ואחר כך רוחצין הידים ונדחין משם ג"כ, ואחר כך רוחצים הרגלים שהם למטה ואז נגמרו להפריד ולהסתלק לגמרי משם.
והנה נתבאר כי המים חמין הם בסוד שלהובא דאשא הנזכר בזוהר המגרשת את הקליפה, ולכן צריך שבשעת רחיצתך במים החמין תכוין בסוד כוונת שלהבת י"ה; ר"ל כי זו השלהבת יוצאת משם י"ה כדי לגרש ולהפיל הקליפה למטה. ונבאר איך זו השלהבת נמשכת משם י"ה.
- הנה שם י"ה יש בו ג' מיני מלויים -- ביודין ובאלפין ובההין -- כזה: יוד הי, יוד הא, יוד הה. ושלשתם יחד הם בגי' אמן כמנין יאהדונה"י.
- אחר כך תכה ב' אותיותיו זו בזו בכל שלשה המלויים כזה:
יוד פעמים ה"י יוד פעמים ה"י שווה 300 הם בגי' שלש מאות; יוד פעמים ה"ה יוד פעמים ה"ה שווה 200 הם בגי' מאתים; יוד פעמים ה"א יוד פעמים ה"א שווה 120 הם בגי' ק"ך. ושלשתם יחד הם בגי' כת"ר.
והענין הוא כי שלשה י"ה הם שלשה מוחין, והם למעלה בבחינת הכתר של הנקבה (כי כל בחינת מוחין שלה הם משם י"ה כנודע אצלנו). ואם נצרף כתר עם אמן -- הרי הכל בגי' אשת"י, כי אז נקרא 'אשתו'.
- אחר כך תקח שלשה מילויים בלבד כזה יה"א, גם תקח שני אותיות מילוי אות יו"ד, והם ו"ד -- והרי הכל ודיה"א והם בגי' כ"ו. [ ולפי שהשלשה יודין אין במלוייהם שינוי -- לכן די לנו אם נקח מילוי אחד לבדו. אבל באות הה"א יש ג' שינויים במילואה ולכן אנו לוקחין שלשה שהם יה"א. ]
והנה אם תחבר תשי"א (שהוא אשת"י) עם כ"ו יהיה הכל בגי' שלהבת. והרי נתבאר איך משם י"ה יוצאת זו השלהבת, והוא בסוד ב' מוחין של אבא ואמא המתפשטים תוך נצח והוד כנודע. ותכוין להמשיך משם השלהבת הזו כדי לגרש הקליפות.
גם דע כי אותיות שלהבת הם אותיות שבת לה' שהוא סוד עלית שבת -- ש' בת -- שהיא המלכות העולה בנה"י (שהם סוד ש' בג' קוים שבה) או כשעולה אל חג"ת (שגם הם סוד ש'). וזהו 'שלהבת י"ה', כי ענין השבת קדושתו נמשכת מן שם י"ה (שהוא אבא ואמא כנודע), כי השבת נאמר בו "כי קדש היא" לפי שעולין זו"ן עד אבא ואמא ממש הנקראים י"ה וזו העליה היא הגורמת לאותה השלהבת שתרד ותגרש את הקליפה. כי אם הנחש היה כרוך על עקבו לא היתה הקדושה יכולה לעלות.
עוד צריך לכוין בענין רחיצת פי"ו במים חמין בערב שבת, והטעם הוא כי השכינה בימי החול רגליה יורדות מות ועתה רוחצת רגליה מאותו הטינופת שנדבק שם ועולים רגליה שהם הנה"י שבה במקום החג"ת, ועל דרך זה נעשה בכל העולמות בסוד "רחצתי את רגלי איככה אטנפם" -- אם אחזור להורידה במקום הקליפות.
אחר כך צריך ללבוש בגדי שבת. ודע כי מורי ז"ל הזהרני בענין זה שנאמר ונלע"ד שגם לכל בנ"א הוא צריך לעשות כן, והוא שיזהר ששום מין מלבוש וכיוצא בו מכל מה שלבש האדם בימי החול אין ראוי ללובשו ביום שבת, ואפילו החלוק של שבת אין ראוי ללבשו בימי החול כלל.
גם הזהירני שבעת שאלביש החלוק של שבת בערב שבת שאכוין בשם קדוש זהריא"ל, וזהו השם של החלוק של השי"ת (כנזכר בספר פירקי היכלות דר' ישמעאל). וכונה זו מועילה מאד אל האדם כדי שימשיך את הקדושה אליו.
גם צריך האדם ללבוש בגדי לבן ולא של צבעים אחרים. וקבלתי ממורי ז"ל שכפי הצבע וגוון המלבושים שלובש האדם ביום שבת בעולם הזה -- כן ממש יתלבש האדם בעולם הבא אחר פטירתו תמיד ביום השבת, ואמר לי כי בקבלת שבת פעם אחת נתגלה אליו נשמת חכם אחד שנפטר בימיו וראהו לובש שחורים ואמר לו לפי שבעולם הזה היה לובש שחורים ביום השבת, שלכך היו מענישים אותו שם להלבישו אחר פטירתו בגדים שחורים אף ביום השבת.
ודע כי אין לפחות מן ד' בגדי לבן, והם: המלבוש העליון והתחתון והאזור אשר על לבושו התחתון והחלוק אשר על בשרו. וראיתי למורי ז"ל בימי החורף היה לובש ביום השבת מפני הצינה מלבוש אחד של בגדי ארגמן תחת המלבוש הלבן העליון ולא היה חושש רק לשיהיו לו ד' בגדי לבן שהם לבוש העליון והתחתון ואזור והחלוק כנ"ל. וכן כיוצא בזה. ומספר ד' בגדים אלו הם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה כנזכר בספר הזהר בסוד ח' בגדי כהונה -- ד' של זהב אדנ"י וד' של לבן יהו"ה.
ואלו ד' בגדי לבן הם סוד בגדי עולם הבריאה הנזכר בתיקון בהקדמה דמלכא לבש לבושין דבריאה ביומא דשבתא. ודע כי אלו הבגדים הם בחי' אור המקיף מבחוץ והוא סוד המלבושים (כמבואר אצלנו בתפי' שחרית בברכת מלביש ערומים יעוין שם). וטרם שנבאר ענין קבלת שבת נבאר כמה מיני דרושים בענין השבת ותוספת שבת ואחר כך נחזור לבאר ענין קבלת שבת בשדה.
עוד ענין תוספת שבת[עריכה]
הנה ענין תוספת נשמה שנתוספת בשבת הוא כי צריך שתכוין כי אותה הקליפה הנקרא "ונוגה לו סביב", והיא סוד קליפת נוגה אשר ביום שבת מתקדשת מקצתה ,וזהו ענין סוד תוספת קדושה. ועיין במה שכתבנו בספר הזהר בפר' ויקהל בדף ר"ג ע"א (ח"ב רג, א) בזה (שער מאמרי רשב"י שם).
עוד ענין תוספת שבת. דע כי כל מה שאנו מתקנים למעלה על ידי תפילתנו בימי החול נעשה הדבר ההוא עצמו מאליו ביום השבת. וזהו סוד מה שאנו קורין אותו 'תוספת השבת'. והוא כי הנה בימי החול אנחנו מעלים העולמות אל מקום הפנוי שבין כל עולם ועולם ובשבת נעשה הדבר הזה מאליו ואנו מעלים לעולם הג' התחתונות במקום שהיה הג' העליונות. ולמטה בענין חקל תפוחין יתבאר ענין המקום הפנוי מה ענינו:
"אם תשיב משבת רגליך כו'" -- כבר הודעתיך איך מה שנעשה בימי החול ע"י תפלה נעשה ביום השבת מאליו. והענין הוא כי הנה בליל שבת טרם שיתפללו בני ישראל תפלותיהם נכללין כל העולמות ג' בג'; כיצד?
- נה"י-דעשיה נכללין ועולין בחג"ת-דעשיה,
- וחג"ת בחב"ד-דעשיה,
- וחב"ד דעשיה בנה"י דיצירה
- ונה"י דיצירה בחג"ת דיצירה כו'
- וכן על דרך זה עד רום המעלות.
ונמצא כי בהעשות הדבר הזה נשאר מקום דנה"י דעשיה ריקם ומקום אויר פנוי, והמקום הזה הוא המקום שאנו קורין אותו שיעור 'תחום שבת'. ונמצא כי ע"י הכללות אלו העולמות -- כל התכלית הוא לצורך נה"י דעשיה שיסתלקו למעלה, וישאר ביניהם ובין המקום של הקליפה מקום אויר פנוי ביניהם שלא יתאחזו הקליפות.
והטעם הוא כי הנה"י הנה הם ירכין לבר מגופא אשר שם הוא עיקר אחיזת החיצונים. והרי זה דומה למי שמרים ונושא רגליו למעלה שלא יטנפו רגליו בטיט. וזהו מה שכתוב "אם תשיב משבת רגליך" -- ר"ל אם תשיב רגליך למעלה מסבת השבת, (וכנודע כי הרגלים הם נה"י, כי אלו נתוספו מחדש, כי כל עיקרו של ז"א אינו רק ו"ק חג"ת נה"י, ונתעלו ונעשו בבחי' חב"ד חג"ת והוצרך להתחדש מחדש בסוד 'תוספת' את הנה"י), ועתה ביום שבת חוזרין אלו הנה"י לעלות ולשוב למעלה אל מקומם ולהכלל שם. ואמנם היוצא מחוץ לתחום הוא גורם אדרבא היפך מכל זה.
היוצא מחוץ לתחום כבר נת"ל מה ענינו ומה הוא פוגם. והנה אפי' למ"ד תחומין דאורייתא -- עם כל זה פטור הוא ממיתה. והטעם הוא לפי שהוא מוציא את עצמו מחוץ לתחום הקדושה (שהוא שיעור ב' אלפים אמה, ב' מילין כמ"ש אצלנו) ואינו פוגם רק את עצמו; שהוציא את עצמו מחוץ לתחום הקדושה אל מקום הקליפה. אבל העושה מלאכה ביום השבת חייב מיתה לפי שגורם אל הקליפה הנקרא 'מלאכת חול' להכנם אל תוך קדושת שבת וגורם רע לו ולזולתו, ולכן עונשו גדול מאד.
וזהו סוד מחלליה מות יומת -- והוא מלשון חלל כנזכר בהקדמת דפר' בראשית -- כי מכניס את הקליפה לתוך החלל והמקום של הקדושה הנקראת שבת, וזהו לשון "חילול שבת".
שבת בסוד שביעי[עריכה]
טעם למה כל השבת הוא בסוד שביעית והיא נקרא שביעי. דע כי הנה בכל עולם מד' עולמות אבי"ע יש י' ספירות, והם י' ספירות דעשיה וי' ספירות דיצירה כו'. והנה סדרן הוא זה: כי הג' ספירות עליונות שבבריאה יש להם היכל אחד כולל לשלשתן ונקרא 'היכל קדש קדשים' דבריאה; ועוד יש ו' היכלות אחרות לו' ספירות האחרים מחסד עד היסוד; אבל ספירת המלכות דבריאה אין לה היכל בפני עצמה, אמנם היא יורדת למטה בהיכל ק"ק דיצירה אשר עומד תחת הבריאה. וכן על דרך זה בכל עולם ועולם. כיצד? מלכות דאצילות בהיכל ק"ק דבריאה, ומלכות דבריאה בהיכל ק"ק דיצירה כו', וכן על דרך זה בכולם.
והנה ביום שבת מתהפך הסדר ונעשה הפך מן הנזכר, כי אדרבא היכל ק"ק דבריאה מתעלה באצילות ומתהפך להיות אצילות ממש, ואז נשארים בבריאה ז' ספירות תחתונות בלבד. וכן היכל ק"ק דיצירה מתעלה ומתהפך אל הבריאה ממש, ואז נשארין ז' ספירות בלבד ביצירה בז' היכלין, לפי שהמלכות דיצירה היא בהיכל אחד עם ג' ראשונות של עשיה, ונמצא שאינם רק ז' היכלין לבד. וכן על דרך זה בכל ד' עולמות אבי"ע. וכן בכל בחינה פרטיות שבד' העולמות כנזכר. וכולם הם ביום שבת בסוד ז' לבד, כי הג' ראשונות שבכל עולם ועולם ובכל בחינה ובחינה הם מתעלים כנזכר. וזהו הטעם שכל שבת הוא בסוד שבעיות.
שבת בבחינה ז' ובבחינת יג'[עריכה]
ענין השבת יש בו ב' בחינות -- בחינת ז' ובחינת י"ג. הבחינה הראשונה שהיא בחינת הז' הוא באופן זה, כי הנה נתבאר במקומות רבים כי ראשית העשיה הוא ממש סוף היצירה, ועל דרך זה בכל עולם ועולם. והנה ביום שבת עולים ג' ראשונות דעשיה ונכללין במלכות דיצירה ונשארין בעשיה תחתונות בלבד; כי הג' ראשונות נתעלמו ונכללו תוך המלכות דיצירה ולא נשארו בגלוי רק הז' תחתונות בלבד.
והנה כאשר עלו ג' ראשונות דעשיה ביצירה -- אין התחתונות דעשיה נשארים במקומם הראשון ממש כי גם הם עולות אחר מדרגת ג' ראשונות ועולות כמותם ממש. המשל בזה: חב"ד נתעלו במלכות דיצירה, וחג"ת-דעשיה בחב"ד, ונה"י בחג"ת. ונמצאו מקום נה"י-דעשיה פנויים וריקנים לגמרי.
וכן על דרך זה בכל עולם ועולם, כי ג' ראשונות דיצירה עלו במלכות דבריאה, וג' ראשונות דבריאה במלכות דאצילות. וענין זה יתבאר לך במה שהודעתיך כי ראש הבריאה הוא עצמו סוף האצילות. וכן בכל עולם ועולם.
וכמו שהענין הזה נוהג בכל עולם מד' עולמות אלו דאבי"ע -- גם בעולם אצילות עצמו מיניה וביה, הנה הוא כלול מכמה אלף אלפי אלפים ורבי רבבות עולמות וכולם הם נעשים בשבת בבחינת ז' ז' עד רישא עלאה דלא אתידע הנקרא 'עתיק יומין'. וזהו סוד שאנו קורין את השבת 'שביעי'.
ויען כי בחינת כל השביעיות הם ביסוד כנודע -- לכן אומרים המלאכים אותו השיר הנזכר בספר פרקי היכלות המתחיל האדרת והאמונה לחי העולמים כו' עולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, והטעם כי בחי' השביעיות דשבת כולם הם בסוד היסוד הנקרא 'חי העולמים'.
והנה כבר נתבאר כי בהתעלות ג'-ראשונות-דעשיה במלכות-דיצירה ויעלו אחריהם התחתונות כנ"ל בעשיה עצמה -- מוכרח הוא שנשאר בסוף העשיה מקום אויר פנוי וריקן שיעור ג' ספירות תחתונות. והנה בימי החול שהג' תחתונות דעשיה היו בסוף העשיה -- נמצא כי הקליפה אשר בעשיה היתה דבוקה ממש בקדושה דעשיה. אבל ביום השבת נשאר ביניהם מקום פנוי ומפורד ביניהם כשיעור הרחק ג' ספירות. והנה מקום הקליפה עצמה נקרא 'מדבר שמם' כי איננו ראוי כלל לישוב ולא לזריעה, ואותו המקום הפנוי שביניהם נקרא 'שדה ראוי לזריעה' אך אינו בית ממש; לפי שבעוד שהיתה שם הקדושה היה נקרא 'בית של ישוב' ועתה שנתעלית משם הקדושה נקרא 'שדה ראוי לזריעה'; לפי שכל דבר שבקדושה בהסתלקו מן המקום אשר עמד שם בראשונה נשאר שם איזה רושם קדושה בהכרח ע"ד מה שנתבאר בענין שינת האדם בלילה שאף גם שהנשמה הקדושה מסתלקת ממנו נשאר באדם קצת חיות להחיותו ביני ביני עד שתחזור הנשמה למקומה.
והנה שיעור המקום הפנוי הזה הנה הוא ג' פרסאות, כי כל ספירה נקראת 'פרסה'. והטעם הוא כי כל העשיה בכללותה היא מלכות נוקבא הנקראת אדני והשפחה דילה (שהיא העשיה כנודע) נקרא סנדלפון. והנה חיבור אדני וסנדלפון הם בגי' פרסה, וזהו סוד שיעור מחנה ישראל שהיה אורכו י"ב מילין שהם ג' פרסאות. ושיעור הזה הוא תחום שבת מן התורה. ולכן ישראל בדור המדבר היו יכולין לצאת בשבת עד שיעור ג' פרסאות שהם י"ב מילין שהוא שיעור המקום הפנוי בין סוף הקדושה דעשיה אל מקום התחלת הקליפה ביום שבת.
וזהו סוד מעלת שבת כי הקדושה מתרחקת מן הקליפה כ"ז השיעור כולו, ריחוק גמור לגמרי בלתי שום התקרבות. ואחר שחטאו ישראל גרמו שהקליפה תשלוט ותתאחז בימי החול גם במקום נ"ה וחצי היסוד של העשיה, כי בתחילה לא היו אלא בסוף כל קדושת העשיה ושם היו דבוקים ממש בסופה, ואחר שחטאו ישראל נכנסו הקליפות לפנים כנגד נ"ה וחצי היסוד דעשיה.
והטעם הוא לפי שהנצח והוד הם ירכין לבר מגופא ולכן יכולין להתאחז בהם. והיסוד הנה יש בו ב' בחינות והם ב' נקבים -- נקב הימין להוציא טפת הזרע הקדוש, ונקב השמאל להוציא ולדחות מי רגלים לחוץ שהוא מזון הקליפה. ונמצא כי באותו החצי של מים העכורים יוכלו להתאחז. ועוד טעם אחר כי חצי העליון דיסוד נאחז בגוף ממש ואין להם אחיזה בו, וחציו תחתון התלוי בין ב' ירכין יכולין לשלוט בו. ונמצא כי אחר שחטאו ישראל נכנסו הקליפות בימי החול לפנים בתוך הקדושה כשיעור ב' ספירות וחצי שהם יו"ד מילין. ונמצא כי ביום השבת שמתעלין ג' תחתונות דעשיה במקום ג' אמצעיות -- עם כל זה לא נשאר מקום פנוי בין הקדושה והקליפה רק שיעור חצי ספירה שהוא שיעור חצי פרסה ששיעורה ב' מילין, והוא סוד תחום שבת דרבנן שגזרו אחר שחטאו ישראל. אבל בתחילה שיעור תחומין דאורייתא היה ג' פרסאות כמנין מחנה ישראל והוא סברת ר"ע בתלמוד במס' שבת.
ונבאר עתה ענין מלת שדה מה ענינה.
הנה מלה זו רומזת הוראה אל המלכות שהיא עולה ונגדלת מדריגה אחר מדריגה.
- כי הנה בתחילה היא בסוד ש' של שדה -- שהוא סוד נה"י דז"א הנרמזים בג' קוי אות ש' אשר אלו נעשים בה בחי' מוחין בשבת.
- ואחר כך נגדלת והיא בבחי' ד' של שדה עמה[1] כי היא הרביעית אל נה"י כנודע; כי בתחילה היתה שיעור נה"י בלבד היא אות ש' ועתה היא בסוד ד' שהוא גם עם שיעור המלכות. גם ענין היותה ד' רומז כי בתחילה עלתה כשיעור ש' שהוא נה"י, ועלתה גם באחורי הת"ת דז"א, וגם שיעור עלייתה הם ד' מידות -- ת"ת נה"י. והנה הד' היא ציור ב' ווין, ולפי שיש בחינת ראש לזאת הו' (שהם סוד המוחין) -- לכן הכח שיש בזו הו' שיש בה ראש גורם לאותו הקוץ שבאחורי אות הד' (כנודע אשר נעשה מאותו הראש של הו').
- ואחר כך נעשית ה' של שדה לפי שהיא מתעברת ממנו ונותן בה בחי' אותו העובר שבתוך אות ד' ונעשה ה'. ואותו העובר הוא סוד ו' שבתוך הה'.
והרי איך עלה מן ג' בחי' אל ד', ומן ד' אל ה', והם ג' אותיות שדה.
אבל הקליפות הם להפך -- כי אותיותיהם הם אותיות שקר, וכל מה שהולכים מתמעטין מספרם כמ"ש. והנה אותיות שדה ואותיות שקר הם שוות אלא שהם שלא כסדרן. והטעם הוא כמו שנבאר כי הקדושה נקראת שדה כי הולכת ומתגדלת, והקליפה נקראת שקר כי הולכת ומתמעטת.
ועתה נבאר איך האותיות הם שוות. כי הנה אות ה' של שדה ואות ק' של שקר -- שניהם בציור אחד, רק שרגל שמאל של הה"א נתארך מעט ונעשה ק'. גם אות ד' ואות ר' הם בציור אחד, ואין הפרש ביניהם רק תג אחד ועוקץ אחד שבאחור אות ד'.
ועתה נבאר ענין השינויים האלו. והנה נתבאר כי כל אחיזת החיצונים היא בנה"י לפי שהם לבר מגופא. וכבר ביארנו כי הקליפות שולטים בנה"י ובפרט אחר שחטאו ישראל בעוה"ר. וזהו סוד ש' דשקר. ואחר כך רוצים הקליפות להתאחז יותר ולוקח לעצמן אותו העיבור שנתעברה המלכות ממנו כנזכר. והנה הקליפה בתחילה היא סוד ר' (כנודע בסוד אח"ר ואח"ד, כי אות ד' היא בקדושה ואות ר' בקליפה), ואז הקליפה הנקרא אות ר' לוקחת אותו העיבור שהוא סוד ו' שבתוך הה"א של 'שדה' (שהיא במלכות) ומחברו תוך אות ר' שלה ונעשית אות ק'. ולא די שנעשית בה סוד אות ה' אלא שהיא פושטת אותה הו' (שהיא העיבור שלקחה מן הקדושה) ומחברת עמו בחינת הקליפה בסוד נחש כרוך על עקיבו ואז נעשית ק' בסוד הקליפה הנקרא קוף בפני אדם כנודע. והרי נתבאר ב' אותיות ש"ק מן שקר.
ואחר כך הקב"ה ברחמיו הגדולים חוזר וחוטף העיבור הקדוש ההוא ממנה ואז נשארת היא בחינת ר' כבתחילה, וזהו סוד ר' מן שקר, כי חוזרת להתמעט בסוד ר' כבתחילה.
ונמצא כי הקליפה הנקרא שקר לוקחת את אות ו' של הקדושה שבתוך אות ה' של שדה שהיה בחינת הקדושה שנמשכה בסוד עיבור תוך אות ה' תתאה, וכאשר האשה מנאפת ולוקחתו הנה היא מתעברת ממנו. והנה היא היתכ תחילה אות ר', ומכנסת אותה הקדושה שהיא ו' הנזכר תוך אות ר' שלה להתעבר בו, ולא עוד אלא שג"כ מערבת רע בטוב (שהוא קליפה המתחברת עם אות ו' זו) ועי"כ מתארכת ונעשית ו' ארוכה כעין ן' פשוטה. ואז מן ר' נעשית ק'. אבל כאשר המלכות אשת חיל העליונה היתה מעוברת בתחילה בסוד אות ו' היתה היא צורת ה' שהיא טוב בלא רע.
והנה אות ה' זו מורה על ה' של הבל בן אדה"ר, וק' זו מורה על ק' של קין בן אדה"ר, שהוא מעורב טוב ורע. והנשמות של הבל הם מכניעים את הקליפה. והרי נתבאר ענין שדה ושקר מה ענינם.
ובזה יובן מה שאמרו ז"ל השקר אין לו רגלים, כי אע"פ שהקליפה נאחזת בתרין ירכין ורגלים (שהם נצח והוד) -- עיקר אחיזתה היא ברגל ההוד לבדו רגל אחד, ולא בשתי רגלים. וזהו סוד "נתנני שוממה כל היום דוה", תמורת הוד; כי ביום ה' שהוא הוד נחרב ב"ה באלף ה'. וגם זהו סוד "והודי נהפך עלי למשחית". אבל נצח נאמר בו "וגם נצח ישראל לא ישקר", כי אין השקר נאחז ברגל הנקרא נצח. ולכן אות ק' של שקר לא נתארך ממנו רק רגל שמאל לבד שהוא סוד ההוד, ושם נחש כרוך על עקיבו בסוד התפשטות רגל הק' כנודע.
ונחזור לענינינו. כי בענין חילול שבת יש שני אופנים. האחד הוא יציאת חוץ לתחום, והשני הוא עשית איזה מלאכה מן המלאכות. והנה היוצא מחוץ לתחום הנה הוא מעקר את נשמתו ומוציאה מן הקדושה אל הקליפה העומדת בסוף מקום תחום שבת כנ"ל. ולכן אינו חייב מיתה כי לא פגם רק בנשמתו בלבד ועונו ישא בגיהנם ויתלבן ויחזור לשורשו בקדושה. אבל העושה מלאכה בשבת -- גורם להכניס הקליפה בפנים בתוך הקדושה באותו המקום אשר משם הוא שורש נשמתו, וכיון שפגם בקדושה עצמה -- לכן חייב מיתה ממש, כי גורם ח"ו לטמא מקדש ה', כי ראתה זרים באו מקדשה ח"ו.
והרי נתבאר ענין היום השבת ענין ז'. ואמנם היותו בחי' י"ג -- הטעם הוא כי הנה בעלות ג' ראשונות דעשיה ביצירה הנה אז היצירה היא בת י"ג ספירות. וכן הענין בכל עולם ועולם זולת העשיה; כי נשאר בסוד ז' בלבד לפי שאין תחתיו עולם אחר שיתעלו בו ג' ראשונות של העולם ההוא. וזה הטעם שהשבת נקרא "יום אחד" כי אחד בגי' י"ג לרמוז כי כל העולמות נעשין ביום זה בסוד י"ג י"ג. וזהו סוד "אתה אחד ושמך אחד כו'" כמו שכתבנו בתפילת מנחה דשבת, ועיי"ש.
- ^ נ"ל דצריך לומר "עמו" -- ויקיעורך