שער מאמרי רשב"י/חלק ה - פר' תצוה עד פקודי
<< | שער מאמרי רשב"י | >>
פרשת תצוה
[עריכה]דף קפד:
[עריכה]בפרשת תצוה מאמר בספר הזוהר בד' קפ"ד ע"ב (ח"ב קפד, ב) וז"ל: בתרין נקודין אתפרשת מלכו שמיא סטרא דקדושא כו' [אמר שמואל: כבר נתבאר ביאור המאמר הזה למעלה בביאור מאמר ספרא דצניעותא (בדף צ"ז ע"א). ומצאת שמה כי תדרשנו. ועוד יתבאר בשער הרביעי שהוא שער הפסוקים (בפרשת שמות) בענין דור המדבר ויהושע וכלב הענין הזה ועיי"ש כי תדרשנו. ופה נחזור להרחיב הביאור ]
הנה שלשה נקודות רוצה לומר פתחים נמצאו בז"א; שנים כנגד פניו (והם פי הטיבור ופי היסוד) ואחת נקודת האחור (שממנו יוצא מותר פסולת המאכל אל החיצונים). ואמר כי בתרין נקודין אתפרשת מלכו דשמיא -- הוא ז"א הנקרא 'שמים'. ותרין אילין הם כנגד הפנים אשר כולו סטרא דקדושא ואין שם אחיזת החיצונים כלל כנודע [וזהו מה שאמר "סיטרא דקדושא" -- רוצה לומר צד הפנים הקדושים]. ואלו תרין נקודין --
- חד הוא נקודה סתימא העליונה, מקום הטיבור, שהוא סתום בסוד "נסתם הפתוח" שהוא הטיבור. וגם הוא "עלאה" לפי שיש נקודת היסוד שהיא תתאה. וגם היא פתוחה. והנה נקודה העליונה הסתומה היא גן עדן, הארץ שהיא סתומה מעיני הבריות, בסוד "מה רב טובך אשר צפנת ליריאך". וגם היא עלאה בסוד "מי יעלה בהר השם".
- ונקודה תתאה היא ירושלים כי הרי היא למטה בעה"ז בארץ וגם אינה סתומה; כי נגלית היא לכל העולם. ונודע כי מציון מכלל יופי כו' כמפורש אצלנו בפסוק הזה כי מציון שהוא היסוד הז"א[1] הנקרא מכלל יופי (בסוד ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה); הנה אלהים שהיא מלכות, שהיא ירושלים -- הופיע וקבל הארתו משם מן היסוד של ז"א. ולכן ירושלים שהיא נוקבא דז"א רחל היא מכוונת כנגד פי נקודת היסוד דז"א הנקראת 'נקודה תתאה'. וכבר ביארנו במקומו כי החמשה גבורות יורדות אל היסוד דז"א ונכללות שם ומשם ניתנים אל הדעת של הנקבה. ואפילו השני חסדים הניתנים אליה אינה לוקחתם עד שירדו תחילה עד היסוד. וכאשר חוזרות ועולות -- אז ניתנים אל הנקבה באופן כי כל תיקונה הוא מן היסוד. וזהו מה שאמר "מציון מכלל יופי כולי".
והרי נתבארו שתי הנקודות שבהן אתפרשת מלכו דשמיא מצד פנים. אמנם סטרא אחרא דחורבה היא באחורים ואין לה רק נקודה אחת האמצעית החורבה והוא נקודת האחור. והרי נתבארו שלשה הנקודות האלה.
אבל צריכין אנו לבאר ענין אלו הנקודות כי נודע הוא שאין נזכר לשון "נקודה" בכל ספר הזוהר אלא לנקודת היסוד של זכר או של הנקבה; כי הוא נקרא נקודה דאמצעיתא להיותו באמצע הגוף. ולכן צריך שנבאר איך שלשה נקודות אלו הם כולם בחינות יסודות? וגם יתבאר למה אלו השלשה נקודות היו בשלשה המקומות המיוחדים האלו?
דע כי כל העולם כולו הוא בחינת ז"א שהוא כולל אורך העולם, מהלך ת"ק שנה כנודע. ואמנם צד הפנים שלו הוא קדושה וצד האחורים יש בו אחיזה אל הקליפות. והנה צד הפנים שלו נחלק לשתי בחינות קדושות שהם:
- חציו העליון מן החזה ולמעלה. מה שהיא מקום האורות הסתומים כנודע. כי מקום זה אינו של ישוב בני אדם ולכן שם היא בחינת גן עדן הסתומה מעין הבריות והיא מדור אל הנשמות הנעלמות
- אבל מחצי ז"א ולמטה ששם הוא מקום האורות המגולים ושם הוא שיעור קומת רחל -- שם הוא מקום ישוב הבריות. [וזהו טעם למה רחל נקראת 'ארץ' כי שם ישוב בני אדם]. וזה המחצית התחתון נקרא "סטרא דישובא" שהיא ארץ ישראל הקדושה אלא שהוא ישוב אל בני אדם החומרים היושבים בה ולכן נקראת 'ישוב'.
והנה כאשר נשער ונחלק אורך כל העולם כולו לארכו ולרחבו (שהוא הז"א כנזכר) נמצא שאמצעית כל הגוף הוא נקודת הטיבור. וזהו מה שאמר דאיהו קיימא באמצעיתא דכל עלמא לכל סטרין דחריבו וישובא כו' . וכאשר נשער מחצית התחתון הנקרא "סטרא דישובא" (שהוא ממקום החזה עד סיום הרגלים) יהיה נקודה האמצעית בפי יסוד דז"א ממש. וזו היא נקודת ירושלים כנ"ל.
ואמנם בצד האחורים של ז"א אין שם רק נקודה אחת לפי ששם מקום אחיזת הקליפות. ולכן למעלה -- באחורים שהם כנגד הנקודה העליונה דצד פנים -- אין כנגדה נקודה באחורים לפי שאין שם אחיזה לחיצונים כנגד נקודת גן עדן הארץ שהיא בינה (שאין בה אחיזה לחיצונים כנודע). אבל כנגד נקודה התחתונה דצד פנים (שהיא ירושלים) יש כנגדה נקודת החרבה באחור כי שם נאחזין הקליפות לפי שהוא כנגד מקום הישוב התחתון בעה"ז. ולכן בצד פנים יש שתי נקודות ובאחור נקודה אחת בלבד. והרי כי נקודת החרבה מכוונת ממש כנגד נקודת הישוב אבל נקודה עלאה דצד פנים היא אמצעית לכל אלו הנקודות לפי שאנו משערין אותה באמצע כל אורך העולם שהוא ז"א כולו.
ועתה נבאר איך שלשתן הם בחינת יסודות. והוא, כי הנה נודע שהיסוד דאימא נגמר במקום החזה של ז"א ושם נגלה הארתו ובוקע דרך נקודת הטיבור ויוצא לחוץ. ונמצא כי נקודת הטיבור היא ממש נקודת היסוד דאימא ולכן נקראת נקודה טמירא עלאה דעלמא דאתי ; וכבר הודעתיך כי עלמא דאתי היא התבונה הנכנסת תוך ז"א. ולכן כנגדה היא ג"ע הארץ שהוא סתום כמוהו [וגם שהיא נקודה אמצעיתא דכל עלמא כנזכר]. וזהו הטעם שאין התינוק יונק מן הטיבור אלא בהיותו סתום בסוד העיבור במעי אמו, עלמא דאתי, עלמא סתימא.
והנה נקודה תתאה היא יסוד דז"א (כנזכר) אלא שעדיין אנו צריכים להבין; כי בכל ספר הזוהר אינו קורא 'נקודה' אלא ליסוד הנקבה. אבל הענין הוא כי נודע שהיסוד של ז"א (שהוא דכורא) הוא ארוך; ואינו כשל הנקבה. ובמקום שמסתיים סיום פי היסוד של ז"א מצד הפנים -- כנגדו ממש מכוון היסוד דרחל נוקביה כנודע (כי סיום ת"ת דרחל הוא בסיום יסוד ז"א). ולכן הארה היוצאת מפי יסוד דז"א היא מכוונת כנגד היסוד דרחל ממש. והרי נתבאר כי גם זו הנקודה תתאה היא יסוד הנקבה רחל להיותה מכוונת כנגד פי היסוד דז"א.
ואמנם היסוד העליון דאימא הוא סתום לפי שהוא נעלם תוך החזה דז"א. ולכן כנגדו נקודת הטיבור סתום, וכנגדו ג"ע הארץ הסתום. אבל היסוד דרחל איננו מתלבש תוך זולתה והוא נגלה ולכן כנגדו ירושלים דאתגליא אמצעיתא דכל ישובא -- כי כל הישוב הוא בחינת רחל (כנ"ל) וירושלים נקודת אמצע הישוב.
והנה אעפ"י שרחל מקומה באחורי ז"א -- עם כל זה איננה ח"ו נקראת 'חורבה' אלא 'ישובא' לפי שהיא חוזרת פנים בפנים בעת הזווג. ועוד כי -- גם בהיותה באחור -- היסוד שלה מכוון כנגד פי היסוד שלו כנזכר. ועוד שבזמן שהיא עומדת באחור אין הסטרא אחרא הנקראת 'חרבה' יונקת מנקודת האחור לפי שרחל עומדת שם ומפסקת בין נקודת האחור אליהם. ואמנם אחר שרחל חוזרת פנים בפנים -- אז סטרא אחרא דחורבא יונקת מההיא נקודה דאחור. והרי נתבארו שתי נקודות דצד פנים שהם יסודות דנקבות. ואמנם גם בזו הנקודה דאחור נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי היסוד של הנקבה הטמאה הנקראת חורבה היא מכוונת כנגד נקודת אחור דז"א והרי איך שלשה הנקודות הם בחינות יסודות של הנקבות.
ועתה נבאר מה ענין נקודת האחור שבז"א. והנה שתי ההבלים היוצאים מפי נקודת הטיבור ומפי נקודת היסוד מצד פנים כבר נתבאר אצלנו בענין דור המדבר (בפרשת שמות); כי אלו הם יהושע וכלב, ועיי"ש. אבל עתה נבאר ענין נקודת האחור מה ענינה. ואמנם הוא סוד גדול וראוי להעלימו.
הנה ידעת כי הקליפות נקראים 'צואה בלי מקום'; כי מזונם והשפעתם מן המותר היוצא דרך נקודת האחור. ולכך הושם נקודה זו באחור לפי שאינם יכולים לקבל מצד הפנים כי אינם רואים פני שכינה ולא יתיצבו הוללים לנגד עיניך. והנה זה הנקב של האחור נקרא בתורה "בית פעור". [וזהו סוד עבודה זרה של פעור, שעבודתה בכך לפעור עצמו על פניה כנודע; כי זו היא קבלת השפע שלה. והבן זה. וזהו סוד "ויקבור אותו בגי מול בית פעור" כי משה הוא מן היסוד דאבא שבתוך ז"א כנודע, והוא נמשך עד סיום פי היסוד דז"א, וכנגדו ממש היא נקודת האחור שמשם אחיזת החיצונים הנקראים 'פעור'. והארת היסוד הזה דאבא מונע את החיצונים שלא יתאחזו שם ויקטרגו על ישראל ח"ו.
- [ ודע כי כמו שכאן למטה יש אחיזה אל החיצונים בסוד פעור כך יש אחיזה אל החיצונים מכוון כנגדו ממש בקו ישר במקום העורף של ז"א, וזהו סוד (ירמיהו ב, כז) "כי פנו אלי עורף ולא פנים". והנה עורף אותיות פעור. וכבר נתבאר אצלנו כי פרעה מלך מצרים היתה אחיזתו שם ולכן פרעה אותיות הערף. וגם הוא בגימטריא עורף עם הכולל. גם כל אנשי מצרים נאחזים שם ומשם יניקת ממשלתם. וכבר נתבאר במקומו כי שם בגרון הוא המוחין דקטנות דאלהים והיו יונקים מצד אחורי הגרון מאותם האלהים במקום הנקרא עורף. ועיין בביאור ברכת אשר יצר כו' ענין פעור הנזכר פה. ]
דף קפז.
[עריכה]שם בדף קפ"ז ע"א (ח"ב קפז, א) וז"ל: כתיב יהי שם ה' מבורך מאי מבורך כו' שירותא קשה וסופיה רך כו' ענין מאמר זה החולק עם פרשת תרומה בספרא דצניעותא (לעיל סוף פ' תרומה) ועיין שם היטב בשני הפירושים שנתבאר שם.
עוד אבאר עתה פירוש שלישי, כי הנה נודע ענין התדבקות ז"א ונוקביה אחור באחור, והוצרכה הנסירה להפרידם כדי שיחזרו אח"כ פנים בפנים (כמבואר באורך בתפילת ר"ה ועי"ש היטב). ובעת הנסירה ננסרים הדינים והגבורות אשר באחורי הזכר וניתנין אל הנקבה. והנה התחלת הנסירה הוא מעילא לתתא. ובתחילה ננסר הראש ואח"כ הגוף. ונודע כי שם של מ"ב הוא בראש (כנזכר בתקונין בתקון שבעים). ונמצא כי בהתחלת הנסירה ננסר ראש הזכר, וניתנין אותם הדינין בראש הנקבה, ולוקחת כל אותם הדינים שבראש הזכר. וזהו מה שאמר מאי מבורך שירותא מ"ב קשה וסופיה רך -- כי שירותא דנסירה היא בשם מ"ב שהוא בראש כנזכר והנה הוא קשה. אבל סופא דנסירה -- שהוא כאשר השלים ענין הנסירה ונשלמו בה כל הדינין שהיו בזכר -- אין עוד דינין בו לתת לה ולכן סופיה רך. כי אז היא דומה אל הנקבה דחלש חילהא כי אין בה מעצמה רק מה שלוקחת ממנו, והנה כבר נשלמו, ואין עוד מה לקבל, ולכן הם נייחין בסופה. אבל הזכר כיון שאינו צריך אל זולתו -- אדרבה רישיה רך, וכל מה דאזיל מתגבר והולך.
ואמנם מה שאמרו בספרא דצניעותא בפר' תרומה בדף קע"ח ע"א (ח"ב קעח, א) היה מדבר באיכות ובמהות הדינין בעצמן כי הדינין של הנקבה נייחין ברישא לפי ששם הנה"י דדכורא (שהם בחינת הדינין) נעשין בה בחינת מוחין, ובסופה הם תקיפין כי הנה"י שלה אינן נעשין מוחין בזולתה. אבל הזכר תקיפין ברישיה ונייחין בסופיה כי הם נעשין מוחין אל הנקבה כנזכר. אבל כאן בפר' תצוה איירי בבחינת מה שלוקחת ממנו -- אם הוא רב או מעט כנזכר שם (ח"ב קפז, א) וז"ל אבל דינא אחרא דלתתא שירותא קשה וכל מה דאזיל אתחלש כו' .
עוד נמצא כתוב מיד ידי הרב הגדול ז"ל וז"ל: תימא, דלעיל בדף קע"ח ע"א (ח"ג קעח, א) קתני איפכא -- דדינין דנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסופא. ויש לומר דהתם מיירי על ענין מציאות הדינין בעצמן, התוכא דדהבא היוצא ממנה. והכא מיירי כשהיא דנה את העולם.
פרשת כי תשא
[עריכה]דף קפז:
[עריכה]שם בדקפ"ז ע"ב (ח"ב קפז, ב) וז"ל: אבנא למשקל בה דא יוד כו' ענין זה נתבאר בפר' תרומה (בדף קס"ז ע"א) בענין דרוש אור מים רקיע, ועיי"ש:
פרשת ויקהל
[עריכה]דף קצה:
[עריכה]שם בדקצ"ה ע"ב (ח"ב קצה, ב) וז"ל: ת"ח בארבע סטרין דעלמא בד' תקופין קלא אתער כו' זה תבין ממה שביארתי בדרוש תיקון עון הגאוה והליצנות בסוד שם 'אלהים' המקיף, ועיי"ש. גם תעיין באדרת נשא (דף קכ"ח ע"ב) איך הקליפין נכללין זה בזה ומתעלין עד שהם מפסיקין בין היסוד דדכורא אל היסוד דנוקבא (הנקרא "נקודת ציון" שבה) ולוקחין השפע ההוא. אבל לא שנאמר כי ח"ו נכנסין בתוך היסוד שלה. והזהר אל תטעה בזה ח"ו.
דף ר.
[עריכה]שם בדף ר' ע"א (ח"ב ר, א) וז"ל: ספר דקאמרן ושם חד מלה הוא בכל סטרין כו'. פירוש כי בין בהבנת המלות ובין בחשבנם הוא אחד; כי שם עולה בחשבון ספר. ועיין במה שנתבאר אצלנו בכונת העולה לס"ת לקרות - מה יכוין במילת "ספר".[2]
דף רג.
[עריכה]שם בדף ר"ג ע"א (ח"ב רג, א) וז"ל: תא חזי בשעתא דיומא שתיתאה מטי זמנא דערב כדין ככבא חד מסטרא דצפון נהיר ועמיה שבעין ככבין אחרנין כו'.
דע כי השבעה ספירות -- שהם חסד גבורה ת"ת נצח הוד יסוד מלכות -- הם משפיעין בעולם ושולטין בשבעת ימי השבוע כסדרן; חסד ביום ראשון, גבורה ביום שני כו', מלכות ביום השבת. ולכן בהתקרב זמן השבת בין הערבים של יום ששי רואים הקליפות כי מתקרב זמן שליטת מלכות שהיא סיום וסוף הקדושה, והנה הם קרובים אליה, ואז הם רוצים לעלות כדי להתאחז במלכות כדי להתעלות עמה. ואז הוא יתברך זורקן ומשליכן למטה אל נוקבא דתהומא רבא המבואר אצלנו (בפר' ויחי בדף רי"ז)
דף רג:
[עריכה]שם בדר"ג ע"ב (ח"ב רג, ב) שו' י"ט וז"ל: בהאי נוגה מכתי לאחתא לנטלא נהורא ועל דא כתיב וחלק משמן חכה שוי ההוא נהורא לקבלא דברית כו' עיין בפר' נשא (בדף קכ"ח ע"ב) בביאור האדרא במה שכתב יתיב על כרסייא דשביבין לאכפייא לון כו' , ושם ביארנו ענין זה.
ודע כי בחינת קליפה זו הנקרא 'נוגה' רמזו אותה רז"ל בפ"ב דמסכת מציעא (דף כב.) וז"ל וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה כולי. והענין הוא כי הירדן הוא סוד קליפת הנוגה הסובב לארץ ישראל שהוא סוד הקדושה. ולפעמים קליפת הנוגה חוזרת ומתהוות קצתה בקדושה, ופעמים מתהפכת ויוצאת אל הקליפה. והיא כדמיון הירדן אשר בעת שמימיו מתרבין לוקח קצת חלק מקרקע ארץ ישראל וכאשר מימיו חסרים מתמעט ואדרבה ארץ ישראל ניתוספת ונוטלת חלק ממנו ונכנס קצתו בתחום קרקע ארץ ישראל. וזה עצמו הוא בחינת 'תוספת שבת' בסוד מיעוט וחסרון הירדן כי אז ניתוספה קדושת השבת.
גם דע כי בכל מקום דביקות עולם בעולם יש בו 'תוספת שבת' -- פירוש כי היכל קדש הקדשים העליון של העשיה חוזר להיות בחינת יצירה בערב שבת, והיכל קדש הקדשים דיצירה מתהפך להיות בריאה, וכיוצא בזה בכולם. ואותה הבחינה אשר מתהפכת אל עילוי בדמיון מה שלמעלה ממנו הוא סוד 'תוספת שבת' בעצמו.
דף רט.
[עריכה]שם בדר"ט ע"א (ח"ב רט, א) שו' ל"ה וז"ל: ואי תימא היך שריא למגנא רקיעא על ארעא דישראל כו' זה יובן במה שנתבאר בפר' קדושים (בדף פ"ג ע"א בסתרי תורה) וז"ל אדם קדמאה לא הווה ליה מהאי עלמא כלום כו' . ושם ביארנו כי קודם שחטא אדם הראשון היו העולמות מתעלין באופן אחר ואז ארץ ישראל היה כנגד היצירה. ונמצא כי רקיעין דעשיה קיימי למגנא בארעא דישראל.
דף ריו:
[עריכה]שם בדרי"ו ע"ב (ח"ב רטז, ב) שו' ב' וז"ל: ורזא דא יהיה כד"א יהיה ה' אחד ברזא דיהיה כו'.
נודע כי אבא ואימא -- כל אחד כלול מן עשר ספירות בפרצוף אחד שלם; אבל ז"א אין בו רק שש קצוות בלבד. אמנם בזמן הגדלת המוחין אז ניתוספה לו י' בראשית ו' זעירא שלו ואז נשלם לעשר ספירות גמורות. והנה זהו סוד שם ההויה. כי אבא (שיש לו פרצוף גמור בי' ספירות) רמוז ביו"ד של ההוי"ה אבל ז"א (שאין בו רק שש קצוות) נרמז באות ו' של ההויה; לפי שאין בשורשו רק ו' קצוות. ובזמן המוחין ניתוספה י' בראשית ו' זו (כנזכר שהם סוד המוחין) ואז נשלם לי' ספירות.
ולכן אותם ג' ראשונות אינם בו בקביעות כי על ידי תפלותינו הם באים. ואח"כ חוזרים ומסתלקין ולא נשאר בו בקביעות רק השש קצוות בלבד (כנודע אצלנו). וכיון שהשלשה ראשונות אינן קבועות תמיד בו אינו נקרא רק בשם וא"ו בלבד. ואמנם לעתיד לבא -- שאז אין היצר הרע ואין רמאות ועבירות בעולם -- יהיה הז"א קבוע תמיד אף בשלשה ראשונות ויהיה תמיד שלם בפרצוף של עשר ספירות גמורות ויהיה שקול בערך אבא ויהיה נקרא באות יוד כמו אבא.
ואז במקום מה שהוא עתה שם יהו"ה יהיה אז שם יהי"ה. באופן כי זווג עליון דאבא ואימא יקרא 'יה' וזווג תחתון דזעין אנפין ונוקביה גם הוא נקרא 'יה' (ולא 'וה'). ובהתחבר יחד שני הזיווגים יקראו בשם 'יהיה'. וזהו מ"ש גם תשלום הפסוק "יהו-ה אחד ושמו אחד" -- רוצה לומר כי עתה בהיות שהז"א לפעמים הוא ח"ו פגום וחסר ואין בו רק שש קצוות -- איננו יכול להזדווג עם נוקביה ולהתיחד תמיד עמה ביחוד. אבל לעתיד -- שיהיה ז"א גם הוא שוה אל ערך אבא שלם בי' ספירות -- לכן יהיה יהו-ה (שהוא הז"א) אחד וגם נוקביה תהיה אחד; ויתייחדו יחד שניהם ביחוד אחד תמידי על דרך אבא ואימא שתמיד הם ביחוד אחד, דלא פסיק זווגייהו לעלמין.
פרשת פקודי
[עריכה]דף רכג:
[עריכה]שם בדף רכ"ג ע"ב (ח"ב רכג, ב) שורה י"ג וז"ל: בן חור בן חורי ועל דא אשתלים ביה דינא דקב"ה בעובדא דעגלא פירוש, דדריש מילת "חורי" מלשון חרי אף, וכמו שכתב הפסוק "מה חרי האף הגדול הזה", והוא שמאלא.
- [אמר שמואל: הענין הוא אע"ג דחור הוא לבן וכענין חור כרפס ותכלת מסטרא דחסד -- עם כל זה מדקאמר "בן אורי" דא ימינא -- מוכרח הוא לומר בן חור דא שמאלא מלשון חרי אף כדקאמר הרב זלה"ה]
דף רכו.
[עריכה]שם בדף רכ"ו ע"א (ח"ב רכו, א) שו' כ"א וז"ל: בטש בנהירו דפרסא ונהרין כחדא ואתעבידו תשע היכלין והיכלין לאו אינון נהורין כו' נתבאר בביאור אדרת האזינו במאמר כד אתתקן אפיק ט' נהורין דלהטין מיניה מתקונוי כו', ועיי"ש היטב.
דף רכז.
[עריכה]שם בדף רכ"ז ע"א (ח"ב רכז, א) שו' כ"ב וז"ל: ת"ח א"ר אלעזר ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים כו' -- נתבאר באדרת נשא (בדף קכ"ח ע"ב), ועיי"ש.
דף רכז:
[עריכה]האמנם שם במאמר ההוא עצמו בדף רכ"ז ע"ב (ח"ב רכז, ב) שורה א' וז"ל: האלף לך שלמה דאינון אלף יומי החול ואינון יומי דגלותא כו' -- גם זה נתבאר באדרת נשא (בדף קל"ב ע"א) בענין ההוא עלמא קדמאה דאיהו אלף אלפין מארי תריסין כו'. ועיי"ש ענינם מה הם. ותראה איך אותם האלף אח"כ מתפשטין לחוץ ונעשין בחינת אלף יומין דחול בחוץ.
שם בדף רכ"ז ע"ב (ח"ב רכז, ב) שורה ל"ב וז"ל: ועל דא כתיב על עלמות שיר וכולהו נפקין מרזא דה' ה' אפיקת כמה חילין לזניהו ברזא דו' כו' ו' דא רזא דדכורא דקיימא למיהב מזונא לנוקבא כו'.
פירוש כי למעלה אמר כי יש נקבות מצד המלכות ונקרא 'עלמות שיר' -- שהם משוררות תמיד והם מעוררות תמיד את האהבה בין ת"ת למלכות בהתעוררות התחתונים; והם הם בנות ירושלים; והם י"ב שבטים; והם י"ב בקר אשר הים (שהיא מלכות) עליהם מלמעלה -- כי היא מעולם האצילות והם מעולם הבריאה ולפיכך אמר "מלמעלה"; והם הם שבע הנערות הראויות לתת לה.
ואל יקשה בעיניך אם הם שבעה איך הם שנים עשר? -- כי כבר בפר' ויחי בדף רמ"ב ע"א (ח"א רמב, א) אמר וז"ל ד"א בנות ירושלים אילין י"ב שבטין דתנינן ירושלים על י"ב טורין קיימא ומאן דאמר על שבעה לא קאמר לאשלמא שלימו ואע"ג דכולא חד דאית שבעה ואית שנים עשר ואית ארבעה וכולא חד כו'
בשורה י"ט. והכונה הוא כי כשהיא עומדת על י"ב יורה שלמות -- כי ששה קצוות פועלים דין, וששה קצוות פועלים רחמים, והיא עומדת עליהם ומכרעת וכוללת אותם -- הרי י"ג. וכשהם ששה יורה שאין כאן כי אם ששה קצוות דין ולא של רחמים; והיא עמהם -- הרי שבעה. וזה דעת מי שאמר על שבעה הרים עומדת. ואז אין שלימות; דין עם רחמים. או שאין קצוות הרחמים פועלים אלא נכללים בתוך שש קצוות הדין. או איפכא -- ששש קצוות הדין אין פועלים ונכללים ברחמים, ואין זה שלום והכרעה. וזהו מ"ש לא קאמר לאשלמא שלימו אבל כולא חד -- כי האמת אינן כי אם ששה קצוות; וכללות המדה עמהם -- הרי שבעה.
ומי שאמר ארבעה הוא כללות השש קצוות -- שלשה בשלשה -- חסד בנצח, וגבורה בהוד, ות"ת ביסוד; והיא המלכות הכוללת אותם -- הרי ארבעה. ולעולם הם הם הו' קצוות היוצאין ממנה והכל אחד. ולפיכך אמר וכולא חד .
- [ ואם תשאל מפני מה נזכרה המלכות בכלל המנין לדברי מי שאמר שבעה או ארבעה ולא לדברי מי שאמר שנים עשר? שהרי עם המלכות הם שלשה עשר ו"עומדת על שלשה עשר" מבעי ליה?
- תשובתך היא כי כבר ידעת כי יש ששה קצוות לת"ת-רחמים וששה למלכות-דין; ובהתחברם יחד יוצאין ממנה שנים עשר -- ששה שלו וששה שלה; והם ההי"ב הרים. וזהו מ"ש ה' אפיקת כמה חילין לזניהו ברזא דו' . ואמר "לזיניהו" להורות שאעפ"י שיוצאין מן ה"ה שהיא דין -- אינם דין, אלא כל אחד למינו, מצדה דין ומצידו רחמים. והכל ברזא דו' -- ורזא דו' היינו שפע היורד דרך יסוד, משך הוא"ו, ונקרא "חסד עלאה", והוא סוד הדעת המשפיע לז"א ומתגלה ביסוד אשר הכל על ידו. ולפי שכשהם י"ב מורה שהיא בחיק דודה ולא עבר זר בתוכם והכל בחשאי -- לפיכך אינה נזכרת ואינה במנין כי היא למעלה בעלמא עלאה עם דודה. וזהו סוד "והים עליהם מלמעלה" -- מלמעל ה' דייקא. וכאשר אינה עם דודה ובאה להשגיח בתחתונים לתת טרף לביתה וחק לנערותיה -- אין שש קצוות בעלה נזכרים אלא שש קצוותיה והיא עמהם לתת לה די מחסורה ולפיכך הם שבעה. וכאשר שש קצוותיה נכללין אחת אחת והיא בתוכם ולא בחיק בעלה הם ארבעה. וזה נכון. ]
ודא[3] רזא דדכורא -- שהוא השפע והאור הנקרא 'חסד עלאה' דאתגל' בפום אמה (כנודע שהוא בא ממזלא, ונמשך לדעת, ומשם לז"א הוא הוא"ו; ונמצא דרזא דואו הוא הדעת). והאור הזה הוא היורד דרך היסוד שהוא מקור היכר הזכר ומשם ניזונת הנקבה. וזהו רזא דדכורא דקימא למיהב מזונא לנוקבא .
ובג"כ כל אנון ווין דעבד בצלאל שהוא היסוד, כדפירש רשב"י בפ' זו הוא עשה ווין -- השש קצוות של הזכר היורדין דרך היסוד וכמו שכתוב "שוקיו עמודי שש"; למיהב לון להשראה על נוקבי -- הם השש קצוות שלה שהם נקבות. והיסוד הוא המחברם כד"א "כי כל בשמים ובארץ". ואעפ"י שהעמודים הם נצח והוד והווין הם מיסוד והם על העמודים -- אין תימא. כי יסוד בסוד הזווג הוא למעלה מנצח והוד שהם השוקים והוא הברית, וזהו "למיהב להון" דהיינו על העמודים שהם נצח והוד ואח"כ "לאשראה על נוקבי" -- במלכות ומדרגותיה.
והנה שש קצוות אלו שהם נגלים ויוצאין מהמלכות נצטיירו בארבעה מקומות
- אם בחכמה, והיא י' שבשם. ושם מתגלים בהם ג' ראשונות באופן שעולים לאלף. וזהו רזא דאלף והוא חושבן שלום -- שכל העשר מתגלים.
- ומשם מתגלים ויורדים בבינה שהיא ה' שבשם. ואז הם שבע מאות. כי אין מתגלה בהם ג' ראשונות. וכן הבינה היא "שבע שבתות שנים". ושם מאירים אור גדול ושלם; כל אחת כלולה ה"א מעשר וכל אחת ואחת מעשר עד שבע מאות. וזהו רזא שלים -- אינו חסר מתכלית הארתם.
- ומשם מתגלים ויורדין לת"ת והיא ו' שבשם והם חמשה. כי הוא עץ החיים מהלך ת"ק שנה. ואין המלכות עמו; כי בהיותם בבינה היו ת"ת ומלכות ד"ו פרצופין (בסוד ה' -- ד"ו), ולפיכך הם שבעה עם המלכות. ואח"כ נאצל ת"ת לבדו המבריח מן הקצה (בינה) אל הקצה (מלכות) והם חמשה ספירות (חסד גבורה נצח הוד יסוד); ות"ת המבריח; והוא חמשה. [ ומה שאין שם 'חמישים' או 'חמש מאות' -- כי הוא סוד החתן המתיחד עם הכלה אשר הוא פושט כל בגדיו ונשאר בגופא לחוד להתיחד עם כלתו. וזהו סוד ו' גוף לבר משוך להתיחד בקירוב בשר עם הכלה. ]
- ומשם יורדין ומתגלין במלכות והיא ה' אחרונה שבשם ושם הם שבעים עם המלכות הכוללם. וטעם היותם שבעים ולא שבע -- כי כולם כלולות מעשר ומקבלת מכולם -- הרי שבעים.
הכלל העולה -- כי הווי"ן (שהם סוד הששה קצוות) נתגלו בחכמה (בסוד אלף), ובבינה (בסוד שבע מאות) להיות כי הבינה שם בית המלכות, ובת"ת (בסוד חמשה), ובמלכות על ידי היסוד (בסוד שבעים), ומשם נתגלו למטה ממלכות אלא שבאה על נוקבי.
וכולא ברזא דוא"ו -- שהוא היסוד, כי הוא השושבין. ובדיוקנא דו' -- תפארת; [ד]אתעביד בדמות אדם העליון. [כי] יש כמה אדם. תחתון במדרגות המלכות להזדווג עם הנקבה כי כל הצורות הקדושות גם אשר למטה מהמלכות דמות אדם בשש קצוותיו להנה, זכרים ונקבות (כמבואר בזוהר פר' תרומה), להזדווג זה עם זה ולהשפיע שפע. וכולא מרזא עלאה -- מששה קצוות עליונות שמחכמה ומבינה
- [אמר שמואל: לא נעלם מעיני כל הקורא כי נפל קצת ט"ק בסוף המאמר הזה ולא רציתי לשלוח בו יד]
דף רלג.
[עריכה]שם בדף רל"ג ע"א (ח"ב רלג, א) וז"ל: דהא במשחתא אחר' דרפיא על דא סלקא בחושבנא כחושבן דל כו' -- כבר נתבאר זה בדרוש הנדרים והשבועות מה ענינם. ושם תבין איך קומת המלכות מדתה דל אמות.
דף רמו.
[עריכה]שם בדף רמ"ו ע"א (ח"ב רמו, א) וז"ל: ואקרי לבנת הספיר כמה דאוקימנא בסטרין אחרנין כו'.
[4] דע כי היכל 'לבנת הספיר' אשר בכל עולם מן שלשה עולמות דבריאה יצירה ועשיה הם בחינת ספירת היסוד; והיסוד כולל ימין ושמאל ולכן נקרא "לבנת הספיר" -- לבנת מצד ימין, וספיר מצד שמאל כנ"ל.
אבל המלכות שבהיכלות האלו -- אינה בעולם ההוא עצמו.
- אבל המלכות-של-האצילות היא למטה בהיכל השביעי העליון שבשבעה היכלות דבריאה הנקרא 'היכל קדש הקדשים'. ויושבת שם על גבי שלשה ראשונות דבריאה אשר בהיכל ההוא.
- ומלכות-דבריאה בהיכל קדש קדשים דיצירה, על גבי שלשה ראשונות דיצירה אשר שם,
- ומלכות-דיצירה בהיכל קדש קדשים דעשיה, על גבי שלשה ראשונות דעשיה אשר שם. וזהו סוד סמיכות גאולה לתפילה. והבן זה.
ואמנם שם של יאהדונה"י [הנזכר לקמן בזאת הדף וז"ל בהאי היכלא דאיהו יאהדונה"י כללא דתרין שמהן (שהוא בזה ההיכל של לבנת הספיר)] -- הוא בחי' המשך והתפשטות הדעת העליון שבעולם הבריאה ומתגלה למטה בהיכל היסוד הנקרא 'לבנת הספיר' והיא שם בבחי' נשמת ההיכל הזה בסוד הדעת. וכן על דרך בכל עולם ועולם.
דף רנב:
[עריכה]שם בס"ה דף רנ"ב ע"ב (ח"ב רנב, ב) וז"ל: מהכא אתעביד נהר דינור אלף אלפין כו' -- נתבאר באדרת נשא (דף קל"ב ע"א) בענין ההוא עלמא קדמאה דאיהו אלף אלפים מארי תריסין כו'. ועיי"ש היטב איך הוא מתפשט עד כאן בהיכל הזכות הזה.
דף רנג.
[עריכה]שם דף רנ"ג ע"א (ח"ב רנג, א) וז"ל: היכלא חמישאה כו' ענין היכל אהבה שלא נכנסו בו נשמתין חדתין מיומא דאתחרב בי מקדשא וכולי -- כבר ביארנו זה בסוד מצות שלוח הקן כי אדה"ר נברא אחור באחור וכל הנשמות היו אז כלולות בו, ואח"כ צריכים כל הנשמות ההם לחזור ולבא ע"י זווג פנים בפנים, ואז יקראו "נשמות חדשות" כיון שאז היא הפעם הראשונה שבאו ע"י זווג פנים בפנים. ואלו החדשות הם דלא עלו בהאי היכלא אחר החרבן:
דף רנד:
[עריכה]שם דרנ"ד ע"ב (ח"ב רנד, ב) וז"ל: ת"ח נשמתא דאילין לאשלמותא דרוחא קדישא דילהון עשרה רוחין מתתא כדקא יאות כו'
להבין המאמר הזה צריך ביאור רחב. ובתחילה נבאר ענין אלו הניצוצין דזריק לשכ"ה עיבר מה עניינם. ובתחילה צריך שתעיין במה שביארנו (בפ' בא דף ל"ח ע"ב) מס"ה בענין נער ונערה, ואחר שתעיין הנז' נבאר עניינם יותר באריכות ובפרטות.
דע כי טרם שנאצל עולם האצילות נאצלו בחינת העשר ספירות ההם בבחינה אחרת שאינה כן עתה. והוא כי הי' ספירות דאצילות נאצלו הם לבדם - זו ע"ג זו, וזו למטה מזו; וזו מקבלת שפע מזו וזו נותנת שפע לזו. וזה סוד פסוק "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום" שהם אלו הי' ספירות שנאצלו בסדר הנזכר ובאופן הנזכר. ואפילו הו"ק אשר הם מן החסד ועד היסוד לא היו מתקשרות ומתחברות בצורת פרצוף אדם אלא כל אחת עומדת תחת חבירתה ומקבלת ממנה; ולא היו בציור קוים (אשר נתבאר ענין הקוים ופירושם בדרוש אחד ארוך).
והנה כל אחד מאלו הי"ס ודאי הוא שכל אחד מהם היתה כלולה מכל י' ספירות -- אבל הדבר היה בערבוב, כאילו נמשיל לך משל אחד שהיו כדרך המים והיין והחלב והשמן והדבש וכיוצא בזה מעורבים יחד ונתונים בכלי אחד. והז' תחתונות היו בבחינת דינים. והטעם הוא לפי שאי אפשר לקיום העולם ולהנהגתו זולתי הדינים וקליפות (וכמ"ש במשנה להפרע מן הרשעים כו' ולתת שכר טוב לצדיקים). ואמנם היה הדין למטה בז' תחתונות אלא שהיה הכל מעורב יחד כנזכר.
ולהיות כן -- שלא היה בהם בי' ספירות שום תיקון כלל -- לכן כאשר היה אור האין סוף יורד ובוקע בתוכם מלמעלה למטה היה האור יורד מכתר לחכמה ומחכמה לבינה (שהיא הספירה השלישית). אבל בהתפשט האור ההוא העליון (אשר הוא סוד רחמים גמורים וחסד גמור) ובהגיעו אל הז' תחתונות (אשר הם דינים כנזכר, ומהם הדינין מתערין) - לא היו יכולים לקבלו כי הם הפכיים, זה חסד וזה דין, והיו מתבטלים ע"י האור העליון ומתו. וכמו שאמר הפסוק "וימת בלע...וימת חושם וגומר". ואז ירדו אותם הז' מלכים התחתונים למטה בעולם הבריאה, תחת מקום המלכות דאצילות לגמרי, ונשאר מקומם פנוי תחת ספירת הבינה. ובאותו החלל אשר בין ספירת הבינה ובין הז' מלכים האלו יצאו עוד ז' ספירות אחרות, כלולות יחד בציור אדם, כלול זכר ונקבה, והוא סוד זו"ן, והוא נקרא מלך השמיני אשר שמו "הדר ושם אשתו מהיטבאל". כי "הדר" הוא זעיר אנפין ו"מהטבאל" הוא נוקבא.
ונמצא הז' ספירות תחתונות הראשונות -- להיותם בפרוד זה מזה בלתי חבור -- נקראו ז' מלכים, ואלו הז' ספירות תחתונות[5] להיותם מחוברים נקראים כלם יחד מלך אחד, והוא הנקרא מלך השמיני הדר ושם אשתו מהיטבאל כו'.
ואלו הז' ספירות האחרות הונחו באותו מקום החלל שבין ספירת הבינה ובין הז' מלכים ראשונים. ואותם הז' מלכים ראשונים שמתו -- ירדו למטה מזה המלך השמיני הנזכר. אמנם לא היה זה אלא אחר אשר הג' ספירות הראשונות נתקנו בתיקון פרצוף אדם; כי אחר אשר מתו אלו הז' מלכים נתקנו אותם הג' ספירות ראשונות שנשארו למעלה, ומה שהיתה כל ספירה מהם בתחילה כלולה מי' ספירות בערבוביא בדרך הנזכר לעיל -- נעשו עתה בחינת י' ספירות גמורות בצורת פרצוף אחד בכל ספירה מן הג' ספירות ראשונות. ואחר אשר נתקנו ג' ראשונות באופן הנז"ל - יכול האור העליון לרדת בסדר מדריגות; והז' ספירות התחתונות האלו החדשות יכולות לקבל אור הא"ס היורד להם כנז"ל.
והנה עתה תראה כמה תיקונים נעשו באופן שהאור עתה יכול לירד למטה ויוכלו התחתונים לקבלו.
- האחד הוא שבתחילה היתה כל ספירת כלולה מי' ספירות בערבוביא כנזכר, ועתה כל אחד מהם נתקנה בציור פר' אדם ובצורת אדם ובצורת קוים ביושר; ומקבלים השפע בסדר נכון שלא בערבוביא.
- והב' הוא כי בתחילה היה האור היורד בהרחבה שלא במדה ולא היו התחתונים יכולות לקבלו ונתבטלו. אבל עתה כיון שהשלשה ספירות ראשונות נתקנו בציור פרצוף אדם -- יוצא האור במידה ובמשקל כפי הצורך והיכולת בז' תחתונות לקבלו. (והוא על ידי השערות אשר בראש הפרצוף, כי האור נמשך דרך השערות שצורתם כמו צנורות דקים, ומסופם יוצא האור לחוץ (כנז"ל בריש תיקון ע'). גם נמשך האור דרך חלונות ומעברים צרים וקטנים בנקבי האזן והחוטם והעין והפה וכיוצא) ויכולים התחתונים לקבל האור ההוא.
- והשלישי הוא כי בתחילה היו ג' ספירות ראשונות כל אחת כלולה מי' ספירות. אבל עתה שנעשת כל ספירה מהם בצורת פרצוף -- נמצא כי כל אחת מהם נעשת פרצוף מי' ספירות גמורות. ומה שהיו עתה תחלה ג' ספירות הם עתה שלשים ספירות באופן שנתארך ונגדל המקום שיעור רב וגדול מאד מבתחילה, ונתרחקו ז' תחתונות מן האין סוף שיעור גדול של שלשים ספירות, ויכולים לקבל האור. מה שאין כן בתחילה שהמרחק אשר בינם לבין האין סוף לא היה רק שיעור ג' ספירות לבד.
ועל ידי ג' התועליות האלו שנתחדשו עתה נמצא שהז' תחתונות (שהם המלך השמיני) יכולות לקבל אור עליון של אין סוף והם מתקיימות ואינם מתבטלות כמו הראשונות (שהם הז' מלכים הנזכר). ואז גם הו"ק נתקנו; כי גם נתחברו והיו מחוברים בסוד פרצוף אחד, ולא נבדלים זה מזה כבראשונה באותם הז' מלכים.
ואחר אשר היה עתה תקון הזה בכל עולם של האצילות -- נמצא כי גם באותם הז' מלכים שמתו ונפלו למטה מעולם האצילות - גם הם יכולים עתה להתקן כמו שנבאר בע"ה. והענין הוא כי עתה הם מרוחקים מן האין סוף בתכלית ההרחק. כי הנה עתה הם ה' פרצופים גמורים; כל אחד מי' ספירות גמורות. כי הכתר נעשה פרצוף א"א, והחכמה נעשה פרצוף אבא, ובינה נעשית פרצוף אימא, והו"ק נעשה פרצוף ז"א, ועשירית נעשית פרצוף נוקבא דז"א. אם כן יש עתה הרחק רב מאד ביניהם, ולכן עתה יש יכולת אל הז' מלכים דמתו להתקן ולהתברר ולהתבסם (וכנזכר באדרת נשא דקל"ה ע"ב דמנהון אתבסמו ומנהון לא אתבסמו).
- [ודע כי כל זה שביארנו לעיל הוא בדרך כללות בענין הי"ס הכוללות כל עולם האצילות. ואמנם גם כל פרצוף ופרצוף מן ד' הפרצופים הראשונים היה ענין זה של בטול המלכים. כי אחר כל ספירת השלישי שבכל פרצוף מהם אירע בהם בטול הז"ת שבאותו פרצוף. וכנגדם אנו אומרים ומזכירים ארבעה פעמים ענין תחית המתים בברכת אתה גבור כמבואר שם, ועי"ש.]
ונחזור לבאר ענין המלכים הנזכר. כי הנה להיות אלו הז' מלכים כולם דינים קשים, לכן לא יכלו לקבל האור ונפלו למטה כנזכר. וגם כל אלו הז' מלכים כל אחד מהם היה בסוד אדם אלא שהיו אז בלי תקון. ואם תמנה ז' פעמים אדם ז' פעמים אדם שווה 315 יהיה בגי' שט"ו. ואלו יצאו מן בוצינא דקרדינות' דגניז גו מעוי דאימא וכמו שביארנו כי בוצינא דקרדינות' היא שורש הדינים ועיקרו וממנו יצאו אלו הז' מלכים שכולם היו דינא קשיא. ולכן אם תחבר ה' דבינה (אשר משם יצאו אלו השט"ו) יהיה מספר כלם ש"ך. וזהו שאמר ות"ח רישא שירותא דמהימנותא כו' בטש נצוצא דקרדינותא שהיא שורש הדין הגנוז במעוי דאימא כנז' באדר"ז וזריק ניצוצין לש"ך עיבר כי אלו המלכים להיותם דינים וגבורות חזקות נקראים בשם "ניצוצי אש" שיצאו מבוצינא דקרדינותא והיה מספרם ש"ך ניצוצין; כל נצוץ חלוק מחברו, איש לעברו פנו.
וזריקתם היתה עד שירדו למטה מעולם האצילות. ובהיותם שם בריר פסולת מגו מחשבה ואתבריר. כי להיותם דינים קשים היה הפסולת של הקליפה מעורב בהם, וכאשר נזרקו למטה הובררו ונתקנו; והטוב והקדושה שבהם חזרו ליתקן ע"י המלך השמיני הנקרא 'הדר' ועלו למעלה, והפסולת שבהם נעשה ממנו בחינת הקליפה ונשארו הם למטה.
ואמנם כל אלו הז' מלכים ברדתם נשארו תחת מקום מה שהוא עתה מלכות דאצילות אשר נקרא שם 'אדני' ושם נתחברו ועמדו. והנה המלכות היא ה' אחרונה שבשם, ולכן אם תקח ה'[6] אותיות די"ן מ ה' די"ן מ ה' שווה 320 שמות אדנ"י יהיה מס' ש"ך. וכשתחבר עמהם ה' אלפין של ה' שמות אדנ"י -- אז יהיו שכ"ה ניצוצין, כמנין נערה (כמבואר אצלינו בפ' בא דל"ח ע"ב וע"ש היטב)[7]:
ונחזור לבאר עתה ענין תיקון אלו המלכים שמתו מה עניינם, וגם נבאר פי' מ"ן הנזכר בכל הזהר. גם נבאר דרוש אדה"ר איך נברא ע"י זווג אחור באחור. גם נבאר פירוש זווג אחור באחור מה עניינו. ואחר כך נבאר ענין אלו עשרה הרוגי מלוכה מה ענינם.
מיין נוקבין
[עריכה]ונתחיל מדרוש המ"ן. דע כי בחינת הכלי אשר נעשה באשה לקבל בתוכו את טפת הזכר נעשה ע"י הידים העליונים (כמבואר אצלינו (בפר' וילך דף רפ"ו ע"א) וז"ל כרוה נדיבי העם אילין אבהן דאקרון נדיבי עמים כרוה אתר לאזדווגא בה מלכא בברכאן כולי. ושם ביארנו כי זה עצמו הוא מ"ש חז"ל במקום אחר פלונית מעכה באצבע. וע"ש ענין הכלי הזה מה עניינו).
ונבאר עתה ענין המ"ן הצריכים להיות בתוך הכלי הזה ומה עניינם ומציאותם. דע כי כמו אשר האיש מזריע ונותן טיפת מים זכרים בנקבה והם נמשכים מן מוח שלו -- כן האשה; נמשכת טיפת מ"ן מן המוח שלה עד היסוד בה (שהוא בית הרחם שלה) והטיפה הזאת נקראת מ"ן מיין נוקבין. ומשתי בחי' טיפות אלו (של מים זכרים ומים נקבות הנמשכות ממוח הזכר וממוח הנקבה, וכלם ניתנים ביסוד שלה ומתחברים שם) -- אז מהם נוצר הולד, שהם בחינת הנשמה שנוצרת שם מזווג עליון להנתן אח"כ בתחתונים בסוד בנים אתם לה' אלהיכם. ושתי בחינות אלו נרמזים בשתי יודין המצוירים שם באות א'. כי יו"ד עילאה היא מוח הזכר, ואות יו"ד תתאה היא מוח הנקבה, והוא"ו אשר בינתים היא בחינת חד פריסו דאתפרס הנזכר בזוהר בכמה מקומות. ויו"ד עלאה היא מים זכרים, יורדים משם ע"י ההיא פרסא (שהיא הוא"ו), ויו"ד תתאה היא מ"ן ועולים משם עד ההיא פרסא. אלו יורדים ואלו עולים.
ונבאר עתה בחי' המ"ן אלו מה עניינם. דע כי כל בחינת מ"ן הם דינים וגבורות וסודם הוא אותם המלכים של ארץ אדום שמלכו ומתו אשר הם מבוארים אצלינו במקומות רבים [8]. ואמנם בחינת המלכים ההם רצה המאציל העליון לברא אותם בתחילה באופן ההוא שיהיו כוללים בחינת קדושה אלא שהיא דינים וגבורות ובהם מעורבים השמרים והקליפות. ובכונה גמורה בראם כך, כדי שיהיה בעולם שכר ועונש להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. ואין זה מקום להאריך בו. אמנם בכונה גמורה בראם כך כדי לבטלם ולהמיתם כדי שיתבררו מהם ניצוצות קדושות ויעלו למעלה, והקליפות המעורבת בהם ישארו למטה בסוד סגי הזהב ושמרי היין.
[ודע כי אלו הז' מלכים הם י' אלא שהם דוגמת הז' היכלות הנזכר בזוהר; כי הם עשרה ונקראים בשם ז' לפי שבהיכל העליון כולל ג' היכלות ראשונות וההיכל התחתון כולל ב' היכלות אחרונים. וכן הוא הענין ממש בז' מלכים האלו; כי הם עשרה ונקראים בשם שבעה בלבד. ]
ולהיות המלכים האלה בחינת דינים וגבורות נמצא שהם כולם בסוד הנקבה; כנודע כי הנקבה כלה דין. והנה באלו המלכים יש בהם חלק אל המלכות נוקבא דז"א, וחלק מהם אל המלכות שבז"א, וחלק מהם אל הבינה, וחלק מהם אל המלכות שבאריך אנפין. והנה כל המלכים הם בחי' מוחין של הנקבות כולם אשר מהם מתהוים המ"ן (כמו שיתבאר בע"ה), ולסבה זו שהם בחינת המוחין שהם בחינת החכמה הנקרא מחשבה -- לכן כל אלו המוחין הובררו במחשבה שהיא החכמה כמ"ש וסליק גו מחשבה ניצוצין זריק לש"ך עיבר ובריר פסולת מגו מחשבה ואתבריר כו' . והטעם הוא כי כל אלו המלכים הם מוחין של הנקבות אשר גם הם נקראים מחשבות.
ולכן כאשר המחשבה העליונה (שהיא מוחא חכמה סתימאה דברישא דעתיקא קדישא) רצתה לתקנם היה באופן זה כי אחר שנתקן א"א בתקונים שלו בסוד הפרצוף (כנודע וכנז"ל כי אז האור נמשך על ידי מעוט), ויש יכולת במלכים אלו לקבל האור העליון ולהחזיר לחיות -- ואז אותה המחשבה עליונה מוחא סתימאה דעתיקא האירה בהם וע"י כך נתבררו אלו המלכים. ואז אותו החלק הראוי להיותו בחינת מ"ן באריך אנפין במלכות שבו -- הובררו ועלו באותה שעה וכל שאר המלכים נשארו למטה; כי בחינתם גרועה ואינה ראויה לעלות עתה כי אין זה מקומם.
[ ואמנם ענין החלק הזה שעלה במלכות דא"א לעשות מ"ן כנזכר הנה הם סוד בחינת השערות של דיקנא דעתיקא קדישא, וזה שכתבנו באדה"ר דף קל"ב (ח"ב קלב, א) ענין אותם ג' עלמין דנפקין בתיקונא קדמאה דדיקנא דעתיקא. ושם ביארנו שאלו הג' עלמין הם מבחינת ג' מלכים הנקראים בלע וחשם ויובב. וכבר ידעת כי השערות ממותרי מוחא נפקי -- כי מציאותם הם מן החכמה עצמה אשר בא"א (שהיא מוחא סתימאה דביה). וכבר ידעת כי זאת החכמה נקראת נוקבא בערך הכתר של א"א בעצמו. ואלו השערות של הדיקנא דא"א הן מ"ן של החכמה הנזכר. וזהו הטעם שאלו השערות הם דינים גמורות. ]
ואחר אשר עלו אלו המ"ן ממה שנתברר מאותם המלכים ועלו עד מלכות דא"א -- אז התחילו לברר גם החלק של המ"ן הראוים אל הבינה (הנקרא 'אימא'). ובהיותם שם למטה נתעלו ממקומם ועלו עד המקום שהיה בו בתחילה המ"ן אשר עלו בא"א. והרי זו עליה אחד. ואחר כך נתקנו אבא ואמא גם הם אחר עלית המ"ן של או"א. ואחר שנתקנו גם אבא ואמא -- אז המ"ן הראוים אל אימא עלו למעלה מאותו מקום שנתעלו בו ועלו עוד עליה אחרת עד אימא עצמה, למעלה באצילות, ונתהוו שם בסוד מ"ן דיסוד דאימא. ואז נתקן ז"א ואותם המ"ן הצריכים אל חלק ז"א עצמו למלכות שבו עלו עליה אחת כנז"ל אחר עלית המ"ן של הבינה. ואחר תיקון ז"א עלו עוד עליה אחרת למעלה באצילות ונתהוו בסוד מ"ן של המלכות דז"א עצמו.
והנה כל אלו המ"ן שהובררו עד עתה היו נעשים ומתבררים מאיליהם ע"י המחשבה העליונה כנזכר, ולא הוצרך אל מעשה התחתונים, יען הקליפות אשר כנגדם בס"א אינם כל כך חזקים ושולטים בהם. אבל המ"ן של הנוקבא דז"א -- אשר היא בחי' העשיה כנודע אשר שם עיקר אחיזת הקליפות ותקפם וגבורתם -- ומפני זה לא יכלו המ"ן של חלק המלכות להתברר מאיליהם עד אשר יולד אדם הראשון. וע"י מעשיו ומצותיו ותפילותיו יעזור לסייע לברר המ"ן הנזכר ויושלמו להתברר כולם. ועל כן לא היתה הנוקבא דז"א יכולה לעלות מ"ן לקבל מ"ד של הז"א ונשארו בסוד אחור באחור; כי אם היו חוזרים פנים בפנים היו הקליפות נאחזות באחורים של הנוקבא לרוב גבורת תוקף הקליפות הנאחזות בה. ונמצא כי אי אפשר להיותם פנים בפנים.
והנה אם ישארו זו"ן אחור באחור אי אפשר להם להזדווג -- כי אין זווג אלא בהיותם פב"פ -- והדבר עתה תלוי ועומד, ועל כן הוצרך לעשות המצאה אחת והיא מה שאמר הפסוק "ויבן ה' אלהים את הצלע כולי". וביארו כל פרשה זו בזוהר בפר' בראשית דף מ"ו ע"א (ח"א מו, א) וכל הענין. והדרוש ההוא תבינהו ממה שנבאר כאן, אעפ"י שלא נזכיר כאן אלא ראשי פרקים. וז"ל המאמר עצמו בפר' בראשית דף מ"ט ע"א (ח"א מט, א) וז"ל: ויביאה אל האדם מהכא אוליפנא דבעאן או"א דכלה לאעלא ברשותיה דחתן כד"א את בתי נתתי לאיש הזה וגו' מכאן ואילך בעלה ייתי לגבה דהא ביתא דילה הוא דכתיב ויבא אליה ויבא גם אל רחל בקדמיתא ויביאה אל האדם דעד הכא אית לאבא ולאימא למעבד לבתר איהו ייתי לגבה וכל ביתא דילה הוא ויטול רשות מינה ועל דא אחערנא דכתיב ויפגע במקום וילן שם דנטיל רשו בקדמיתא כו'
והענין הוא כי אבא ואמא נסרו את המלכות מאחורי ז"א והעלוה למעלה בהיכל שלהם של אבא ואמא עצמם (אשר אין כח ורשות אל הקליפה לעלות ולהתאחז שם כנודע). ואותו היכל שלהם נעשה בחינת חופה אל זו"ן ושם נזדווגו יחד פנים בפנים והולידו נשמת אדם הראשון. מה שאין כן בכל שאר הזווגים של זו"ן כי כולם נעשים למטה בהיכל הנקבה. וז"ש בקדמיתא -- כלומר בעת בריאת אדה"ר -- "ויביאה אל האדם" כי העלוה לנקבה בהיכל העליון דאו"א וכבר שם היה ז"א והביאו את נוקביה אליו להזדווג עמו. אבל לבתר -- רוצה לומר בשאר הזווגים שמאז ועד עתה אחר בריאת אדם -- אז איהו ייתי לגבה , רוצה לומר למטה בהיכל הנקבה שם ירד הז"א להזדווג עמה ולא תעלה היא אצלו.
ואמנם צריך להודיעך כי בהיות שלזו"ן לא היה מ"ן של נוקבא מבוררים ואי אפשר להזדווג בלתי עליית מ"ן -- ולכן הוצרכה הנוקבא דז"א לקחת את המ"ן של אימא עילאה והעלתם אותם בסוד מ"ן לגבי ז"א. ועל ידי עלייתם נזדווגו והולידו את אדה"ר וחוה. כי כיון שעלו למעלה בהיכלם יכולים הם לקחת המ"ן דאימא בהלואה לצורכה. [ובזה תבין גדולת מעלת אדם וחוה כמה היתה, שנולדו על ידי עליית מ"ן של הבינה אלא שהיה בנוקבא דז"א שהעלתם אל הז"א. ולכן אדם וחוה נאחזים עד למעלה באבא ואמא. והבן זה.] והנה אח"כ ירדו זו"ן למטה במקומם וחזרו להיות בסוד אחור באחור (כי אי אפשר להם לעמוד כאן אלא אב"א מפני תוקף הקליפות שבאחורי הנוקבא כנזכר), ואז הוציאו והולידו נשמת אדם וחוה ובהם כלולים כל נשמות הנבראים אח"כ כנודע.
והרי עתה תבין בזה ענין מ"ש בספר הזהר במקומות הרבה כי אדה"ר וחוה נולדו ע"י זווג אחור באחור. וכן בכל המקומות שתמצא כתוב בספרנו ענין זווג אחור באחור -- אל תחשוב שהדבר כפשוטו, כי נמנע הוא שום זווג בהיותם אחור באחור, אלא מוכרח הוא שכל הזווגים יהיו פנים בפנים.
- [אמר שמואל: הדרוש הזה של זווג אב"א נתבאר גם כן בשער א' בשער ההקדמות בדף קכ"ו ע"ב וגם נתבאר שנית בדף רס"ז ע"א. וגם נתבאר פה ]
והענין הוא כנזכר, שאם היו ז"א ונוקביה למטה במקומם לא היה אפשר לעמוד אלא אחור באחור. וכדי להזדווג -- הוכרחו לעלות בחיק אבא ואימא בהיכלם, ושם נזדווגו פנים בפנים ע"י מיין נוקבין של הבינה, וירדו למטה במקומם ועמדו אחור באחור, ואז הוציאום לחוץ את אותם הנשמות שהיתה היא מעוברת בהם. ולכן הזווג הזה נקרא זווג "אחור באחור". ואין להאריך.
ולכן היה צריך שיזדווגו ז"א ונוקביה פנים בפנים במקומם למטה ואז יולידו את אדם וחוה ואת הנשמות הכלולות בהם. ואילו היה הענין כך היו אדם וחוה נתקנים בתכלית התקון וגם כל העולמות היו נתקנים ושלמים. ולא היה כך (כמו שביארנו), אלא שיצאו בבחינת אחור באחור, ואז נולדו אדם וחוה גם הם מחוברים אחור באחור, ונסרם הקב"ה כדי להחזירם פנים בפנים. והנה אם אדה"ר לא היה עובר על מצותו יתברך היה כח בידו להכניע את הקליפות אשר באחורי הנוקבא דז"א על ידי מצותיו ומעשיו הטובים כמו שאמר הפסוק "לעבדה ולשמרה", ואלו מצות עשה ומצות לא תעשה. והיה מחזיר את ז"א ונוקביה במקומם למטה בבחינת פנים בפנים ואז היו מתבררין גם חלק המיין נוקבין של נוקבא דז"א הנתונים בין הקליפות בתכלית הבירור עד שלא ישאר שום ניצוץ קדושה בהם.
ואז היו הקליפות מתבטלות מן העולם לגמרי. כי ניצוצות הקדושה הם המחיים אותם וכיון שיסתלק חיותם ימותו והרשעה כולה בעשן תכלה ובלע המות לנצח והיה העולם על דרך מה שאנו מקוים ומצפים שיהיה בימות המשיח לעתיד לבא במהרה בימינו כי הקליפות הנקראים 'מות' יתבלעו ויתבטלו מקיומם והויתם ולא נודע עוד מקומם איו. וזהו סוד אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף כי אלו המלכים היו מתבררים כולם ועולים בסוד מיין נוקבין, יתחברו עם המיין דכורין, ומהם נוצרים הנשמות. וכשיכלה בירורים -- יבא בן דוד כי תמות הקליפה ותתבטל לגמרי.
ואמנם יען אשר חטא אדם הראשון גרם שלא יתבררו כל המיין נוקבין של המלכות. ואעפ"י שגרם והחזיר את ז"א ונוקביה פנים בפנים במקומם למטה -- לא היה דבר של קיום תמידי; אבל החזירם פנים בפנים בעת הזווג בלבד ואחר כך חוזרים ז"א ונוקביה ועומדים אחור באחור. וזהו סוד תיקון התפילות שתיקנו לנו חז"ל כדי לעשות תיקון למעלה בכל עת מאלו שלשה תפילות ולהחזירם פנים בפנים במקומם לפי שעה בעת הזווג. ומבררים קצת ניצוצות מועטות מאותן המלכים ומעלין אותם בסוד מיין נוקבין עם חיבור מיין דכורין העליונים, ומחיבורם נוצרים נשמות בני אדם. ואח"כ חוזרין ועומדין אחור באחור כי אין במעשיהן כדאי ללקט ולברור לכל הניצוצות כולן של הקדושה אשר במלכים ההם אבל הדבר נעשה לאט לאט ובכל זווג וזווג מתבררין קצת ניצוצות כפי המצוות וכפי זכות הדור בעת ההיא. ועל דרך זה הולך ונעשה הבירור הנזכר. וכאשר יכלו להתברר כולם -- אז נתקיים מ"ש רז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. וזהו מ"ש לקמן בדף רנ"ח ע"א (ח"ב רנח, א) דכד אשתלים זווגא כו' עד דמטו רגלין ברגלין כדין אתי משיחא . ולקמן ב"ה נבאר המאמא הזה בביתו ובחומותיו.
והענין הוא כי כל אלו השבעה מלכים כבר ביארנו לעיל שהם עשרה אלא שנקראו בשם שבעה; וכולם יחד הם בחי' פרצוף אחד של אדם, מראשו ועד רגליו, אשר נטבע בתוך הקליפות. ובכל פעם ופעם שנעשה זווג עליון אנו מעלין ניצוצות חלקי האדם הנזכר מתוך הקדושה הזאת בסוד מיין נוקבין למעלה, ומתערבים עם מיין דכורין אשר שם; ומהם נוצרים הנשמות. והתחיל הבירור להתברר בראש האדם הזה והולך ומברר עד שיגיע הבירור לבחינת רגליו. וכאשר יובררו גם הניצוצות שהם חלקי רגליו ויעלו בסוד מיין נוקבין למעלה -- נמצא כי לא ישאר שום חיות בקליפות ויתבטלו ויאבדו מן העולם, וכדין אתי משיחא.
ובזה תבין כמה גרם חטאו של אדם הראשון ומה ענין עיכוב ביאת המשיח. גם נתבאר היטב ענין המיין נוקבין הנזכר בכל מקום מה ענינם. כי הוא בחינת בירור ניצוצות הקדושה אשר באלו המלכים ולהעלותם למעלה בסוד מיין נוקבין. ואז נותן הזכר מיין דכורין ומתחברין יחד ומזה נוצרים הנשמות.
והנה עוד יש בחינה אחרת שלישית. כי עד עתה לא ביארנו רק בחינת הכלי שביסוד של הנקבה מה ענינו (כנזכר בתחילת הדרוש) והבחינה השנית -- היא המיין נוקבין עצמן הנתונים בתוך הכלי ההוא. ועוד יש בחינה שלישית והיא הנקראת בכל ספר הזוהר ובפרט בסבא דפר' משפטים בדצ"ט ע"ב (ח"ב צט, ב) בענין ההוא רוחא דשבק בעלה באתתיה בביאה קדמאה. והענין הוא כי המיין נוקבין אין כח בהם לעלות מאיליהם. ולכן בעלה שהוא הזכר יהיב בביאה ראשונה באנתתיה חד רוחא מההוא רוחא דיליה והוא בחינת שם הויה אחת במילוי היהי"ן (העולה בגמטרי' ב"ן כמבואר אצלנו במקומות רבים), וזה השם הוא המעלה אותם המיין נוקבין מהנוקבא לגבי בעלה. והבן זה מאד.
ואל תשכח ג' בחינות האלו שיש בענין המיין נוקבין. ובפר' נשא (בדף קל"ה ע"ב) ביארתי ענין ההוא רוחא מה ענינו באר היטב, ועיי"ש.
גרעון בזמן סוף בית שני
[עריכה]ואחר שביארנו ענין חטאו של אדם הראשון ומה גרם על ידי מעשיו -- נבאר עתה ענין גרעון אחר יותר רע מזה והוא בזמן סוף בית שני כשנחרב, בזמן עשרה הרוגי מלכות. כי אז נתגברו העונות ונתרבו מאד וגברה יד הקליפות, ולא היה כח במעשה התחתונים לברור ניצוצות מן המלכים הנזכר, ולא היו יכולין להעלות מיין נוקבין מנוקבא דז"א לגבי בעלה. ולא עוד אלא שגם המיין נוקבין של אימא עלאה חזרו לרדת בעון הדור ונפלו בעמקי הקליפות ונתערבו שם כבראשונה [וזהו סוד "ובפשעיכם שולחה אמכם"]. ולהיות זה היה העולם הולך ליחרב.
ולכן הוכרח ענין עשרה הרוגי מלוכה אלו. וכאשר נהרגו על קידוש השי"ת היה יכולת בהם ובנשמתם להעלותם את המיין נוקבין כבתחילה, מעט מעט ניצוצות בכל זווג וזווג -- הן מבחינת מיין נוקבין של אימא עילאה שירדו כנזכר והן מבחינת מיין נוקבין של נוקבא דז"א.
והנה סיבת היות אלו העשרה ולא זולתם נתבאר אצלי באורך רב במקומו. אבל הענין בקיצור הוא כי הנה צריך שתדע כי בחינת מיין נוקבין הם מציאות הנשמות של בני אדם התחתונים עצמן; והבן זה היטב וזכרהו, כי הוא כלל גדול כדי שתדע מה ענין מיין נוקבין. וכמו שביארנו לעיל כי מתחברים אלו המיין נוקבין עם המיין דכורין ומהם נוצרים הנשמות. והנה שרש כל הנשמות הם הנשמות של השנים עשר שבטים בני יעקב והם אלו העשרה הרוגי מלוכה (כנזכר בתקונים). ואעפ"י שהשבטים הם שנים עשר ואלו הם עשרה -- אין בזה קפידא; וכבר ביארנו ענין זה במקומו באורך. ונמצא כי כיון שאלו העשרה הם השורש אל כל המיין הנוקבין שבעולם -- לכן בהיות עתה מוסרים עצמם על קדושת השי"ת יחזרו עתה להיותם בסוד מיין נוקבין, ויעמוד דבר זה קיים לדורי דורים עד ביאת המשיח, והם יעלו בחינת המיין נוקבין במלכות אף אם אין זכות בדורות האלו שאחר החורבן להעלות מיין נוקבין במלכות. והבן זה מאוד.
ביאור לשון המאמר
[עריכה]ועתה אבאר לך לשון הזוהר וז"ל: תא חזי נשמתא דאילין לאשלמותא דרוח' קדישא דליהוון עשרה רוחין מתתא כדקא יאות וגופא דילהון יתמסר למלכו אחרא כו' -- פירוש כי הנה ביארנו שעתה צריך שיתבררו מיין נוקבין של אימא (שכבר היו מבוררים ועתה נפלו בקליפות ונתערבו שם) וגם צריך לברר מיין נוקבין של נוקבא דז"א (אשר עדין לא נתבררו ותמיד היו נתונים בעמקי הקליפות). והנה הנשמות של אלו העשרה הם מעלים תמיד מאז ועד ביאת המשיח כנזכר בחינת מיין נוקבין של אימא אשר נפלו למטה בקליפות. וזהו מ"ש תא חזי נשמתא דאילין -- רוצה לומר בחינת הנשמות של אלו העשרה הרוגי מלוכה הוא לאשלמותא דרוחא קדישא - כלומר להשלים החסרון של רוחא קדישא עלאה סטרא דקדושה, שהרי אותם המיין נוקבין שלהם הנתונין[9] בעמקי הקליפות.
וכדי להעלותם משם בעי דלהוון עשרה רוחין מתתא כדקא יאות -- רוצה נומר שאלו העשרה רוחות ונשמות של אלו הצדיקים הרוגי מלוכה שיהיו "מתתא", רוצה לומר שיעלו את המיין נוקבין מתתא לעילא כדקא יאות.
וזה מדבר בבחינת מיין נוקבין של אימא. וכנגד העלת מיין נוקבין של המלכות אמר וגופא דלהון יתמסר למלכו' אחרא -- פירוש כי על ידי הצער שסבלו גופם ממש במה שנהרגו יש יכולת בגופם לעלות את המיין נוקבין של המלכות הנתונים ומוטבעים תוך הקליפות (הנקראים "מלכו אחרא" שכנגד המלכות דקדושה). וכיון שאותם הגופים שלהם נמסרו ביד מלכות הרשעה של הקליפות --היה יכולת בהם ללקט משם הנשמות הנקראים מיין נוקבין הנתונים שם ולהעלותם אל המלכות של הקדושה. [וכמו שביארנו בפסוק "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" וגם נתבאר בריש סבא דמשפטים. כי סטרא אחרא אדם בליעל שלט באדם דקדושה לחטוף ממנו הנשמות העשוקות; וכל זה הוא "לרע לו" של אדם הבליעל; כדוגמת ארון פלשתים. ועיי"ש.]
ונמצא כי גופותם -- שהם המקבלים צער ההריגה ונמסרו ברשות מלכות אחרא -- לכן הם יכולים להוציא המיין נוקבין של המלכות המוטבעים שם במלכות אחרא. אבל נשמתא -- שהם יותר רוחניות -- הם מעלין מיין נוקבין של הבינה העליונה.
ואל תתמה לומר "איך אפשר כי גופתם יש בהם כח להעלות מיין נוקבין"? כי על ידי מעשיהם הגדולים, ובפרט כאשר נהרגו אח"כ על קדוש השם -- אין ספק כי נזדככו גופם בתכלית הזיכוך ונעשה רוחני ממש. כנודע כי לסיבה זו לא נזכרה מיתה בצדיקים. ועוד ראיה גמורה ממשה ע"ה שעלה גופו למרום, ואליהו ז"ל שעלה גופו בסערה השמימה, וחנוך ז"ל. וכן אותם העשרה שנכנסו חיים בגוף ונפש בג"ע הארץ כר' יהושע בן לוי וחביריו. ומה גם אלו שנהרגו באותה ההריגה המשונה (נוסף על גודל חסידותם ושרש נפשם היותם סוד השבטים בעצמן) כי בלי ספק שנתעלו גופם יותר מנשמות שאר בני אדם. והבן זה.
אמר עוד ומהכא רזא דקרבנין -- זה תבין במה שביארנו בכונת התפילות בפרשת קרבן התמיד איך על ידי הקרבן ההוא היו מתקרבים העולמות ועולים ממטה למעלה; ועולם העשיה נקשר בעולם היצירה, ויצירה בבריאה כו' עד רזא דאין סוף [כנזכר בסוף פרשה זו דף רס"ח ע"ב]. וכן הדבר הזה. כי מעלים את המיין נוקבין מלמטה למעלה עד שגורמין התקשרות וזווג עליון כנזכר.
אמר עוד ות"ח רישא שירותא דמהימנותא כו' -- כבר נתבאר לעיל בראשית הדרוש הזה כי עתה בא לבאר בחינת המיין נוקבין שמעלין אלו הנשמות של עשרה הרוגי מלוכה מה עניינם. וביאר כי הם סוד המלכים דארץ אדום שהם דינין תקיפין אשר בטש בוצינא דקרדינותא גו מחשבה עלאה מוחא סתימאה דעתיקא קדישא. וזריק ניצוצין אלו של המלכים (שהם דינין וניצוצות של אש), ונזרקו לש"ך עיבר (אשר ביארנו ענין מספרם למעלה, ואלו הם עצמם סוד מיין נוקבין הנזכר). ואח"כ בירר הפסולת מתוך המחשבה. ובאדרת האזינו ביארנו כי גבורה דעתיק יומין הגנוזה במוחא סתימאה דא"א היא הנקרא "בוצינא דקרדינותא". וזהו מ"ש בטש בוצינא דקרדינותא גו מחשבה עלאה כו' , ועיי"ש היטב.
- ^ נ"ל דצ"ל: שהוא היסוד דז"א -- ויקיעורך
- ^ (שער הכוונות ענין קריאת ספר התורה דרוש ג')
- ^ צ"ל ו' רזא דדכורא -- ויקיעורך
- ^ (עץ חיים שער מ"ו שער כסא הכבוד פ"ג)
- ^ אולי צ"ל ספירות האחרות - ויקיעורך
- ^ לכאורה צ"ל ג' אותיות - ויקיעורך
- ^ כרגע לא הצלחתי למצוא בטקסט שמופיע בויקיטקסט של "שער הפסוקים" - ויקיעורך
- ^ (שער מ"ן ומ"ד פ"א באורך)
- ^ אולי צ"ל נתונין -- ויקיעורך
דף רנז.
[עריכה]שם בדף רנ"ז ע"א (ח"ב רנז, א) וז"ל: דכתיב בגזרת עירין פתגמא ואמאי איקרון עירין כו' הנה כפי הפשט כבר נתבאר בסוף אדרת האזינו (בדף רצ"ה ע"ב) וז"ל מאי עיר בספרא דאגדתא ויהי עריך , פירוש -- לשון אויב.
ועל דרך הסוד הוא כי כל הקטרוג של האדם הוא מחמת בעלי הדין שרוצים שהעולם יתנהג בקו הדין; ולא בחסד לפנים מן השורה. והנה כל הדינין נכללים בה' שרשים שהם חמשה גבורות הנקראים מנצפ"ך (כנזכר אצלנו). ומנצפ"ך הוא בגימט' פ"ר כמנין עיר. ועל כן היכל הזכות שהוא היכל הגבורה נקרא 'עיר'. וגם כל המלכים אשר בתוכו נקראים 'עירין'. וזהו מ"ש בגזרת עירין פתגמא .
דף רנח.
[עריכה]שם בדף רנ"ח ע"א (ח"ב רנח, א) וז"ל: כד יסתיים גלותא במשיכו דרגלין כדין ועמדו רגליו ביום ההוא כו' הנה עיקר ענין ביאור הדבר הזה ביארתיו לעיל במאמר ת"ח נשמתא כו' (בדף רנ"ד ע"ב) בענין ביאור מהות מיין נוקבין מה ענינם, ועיי"ש באורך. ונזכירהו כאן בתכלית הקיצור.
הנה ביארנו כי ענין המיין נוקבין הם הם בחינות נשמות בני אדם התחתונים אשר היו כלולות באותם השבעה מלכים דארץ אדום אשר התחברות כולם יחד הם פרצוף אדם אחד; מראשו ועד רגליו. ואדם הזה הקדוש נטבע בתוך הקליפות אשר גם הם בצורת פרצוף אדם מראשו ועד רגליו; ונתערב זה בתוך זה ומובלע בתוכו.
והנה באדם הראשון יצאו כל הנשמות כלולות בו מבחינת אחור באחור; ועדיין היה צריך להוציאם מבחינת פנים בפנים. ועל ידי חטאו של אדם הטיל בהם זוהמת הנחש וחזרו ונפלו והטבעו בתוך 'אדם-של-הקליפות'. וכאשר עמדו ישראל על הר סיני -- פסקה זוהמתם. וכולם עמדו על הר סיני, את אשר ישנו פה ואת אשר איננו, והיו כולן שם חירות ממלאך המות (שהוא בחינת הקליפה). ובעגל חזרו והטבעו תוך הקליפה [1].
ובבית ראשון שבנה שלמה אשר רומז אל רחל נוקבא דז"א הנקראת עקרת הבית היתה אז עמו פנים בפנים בכל אורך שיעור קומת דז"א. ועלתה עד ראשו. ואז היתה לקבל עלמא עלאה...וקיימא עלמא באשלמותא כו' (ח"ב רנז, ב) -- פירוש כי עיקר בית ראשון או בית שני -- שניהם הם ברחל נוקבא דז"א. אלא שבזמן בית ראשון כיון שהיתה שוה בקומתה אל הז"א, ואז גם האימא עלאה -- הנצח הוד יסוד שלה מתלבשין ומתפשטין בסוד מוחין תוך ז"א (עד החזה שלו כנודע), וכיון שגם רחל נוקביה דז"א היתה עולה עד כנגד ראשו דז"א שהוא כנגד בינה -- לכן נקראת גם רחל 'עלמא עלאה' ונקראת ה"א עלאה. אבל בבית שני אשר רחל לא עלתה רק עד החזה דז"א בלבד והיה קומתה פנים בפנים מחזה דז"א עד רגליו (אשר שם אין הבינה מתפשטת תוך ז"א) -- לכן נקרא הבית הזה השני ה"א תתאה; אלא שכיון שהיתה עמו פנים בפנים היה בית המקדש השני בנוי.
אבל אח"כ בעת חרבן בית שני חזרה להיות אחור באחור עמו; ומן החזה ולמטה בלבד. ואז הנשמות היו טבועות בתוך 'אדם דקליפות' באותו שיעור הנזכר עצמו שהוא מן החזה ולמטה שלו עד רגליו; אשר כל הקומה הזו היא בחינת נצח והוד הנקראים "ירכין". וזהו מ"ש כד אתדחו לירכין כדין קיימי לבר כו' ועוד בחרבן בית שני הזה ירדו עוד אל חמוקי ירכין כו' . ונמצא כי שיעור הגלות זה נמשך כל זמן שעדיין לא נתבררו הנשמות מתוך 'אדם דקליפה' מבחינת ירכין ורגלין דיליה. ולכן -- מאן דידע אורכא דמשיכו דירכין עד רגלין יכיל למינדע משיכה דגלותא דאתמשך .
ואנו בכל הזמן הזה אנו מבררין אותם הנשמות על ידי תפילותינו מעט מעט, וכשנגמרו להתברר עד סיום הרגלים כדין כתיב "ועמדו רגליו ביום ההוא", כי כבר היה קיום אל הרגלים של הקדושה שהובררו ונסתלקו מתוך הקליפה, וכדין אתי משיחא.
דף רסב:
[עריכה]שם בדף רס"ב ע"ב (ח"ב רסב, ב) וז"ל: רזא לחברייא דיהכון בארח מישר מחשבא ורעותא וקלא ומלה כו' הנה אלו הד' הם סוד ארבע עולמות אבי"ע [2]
- כי האצילות הוא כמו האדם החושב לעשות דבר אחד ובעודו חושב עושה המלאכה. כדמיון האדם שהוא אוכל ושותה -- ואינו חושב איך ינוע תחילה הלחיים והשינים ללעוס המאכל ואח"כ אוכל -- אלא הם מתנענעים מאליהם ברגע ההוא אשר אוכל. והכל נעשה ביחד. וכן הוא סוד האצילות. כי כאשר אותה המחשבה המתפשטת באצילות היא חושבת לעשות איזה דבר -- נעשה תכף ומיד בעת שהדבר עולה במחשבה ההיא
- ובבריאה [עיין לעיל דע"ה ע"ב ד"ה ודע דכתב דרצון הוא יותר דק ממחשבה וצ"ע] צריך שתחילה יעלה הדבר ההוא במחשבה ואחר כך ברעותא שהיא בינה ואח"ך נעשה הדבר
- וביצירה צריך מחשבה ורעותא ועוד בחינת הקול. כי כמו שאין דברי האדם נעשין עד אשר יאמר אותם האדם בפיו בדיבור -- כך ביצירה הוא סוד קול הדיבור
- ובעשיה צריך אף בחינת דיבור גמור, ואינו מספיק קול.
והטעם הוא כי באצילות מתפשטת החכמה עצמה כמו שאמר הפסוק "כולם בחכמה עשית". והיא הנקראת 'מחשבה'. אבל בריאה אינה מתגלית בה רק בחינת הבינה כנודע והיא הנקרא "רעותא", וכמו שנזכר בתיקונין דבינה מקננא בכרסייא. וביצירה מתפשט הת"ת לבדו הנקרא 'קול'. ובעשיה אף המלכות הנקראת 'דיבור'.
וזהו סוד מה שנזכר בתיקונין בהקדמה, דבאצילות איהו וחייו חד בהון . מה שאין כן בבריאה יצירה עשיה, והוא מ"ש לעיל, כי החכמה הנקראת 'מחשבה' מתפשטת באצילות והיא כדמיון החיות שבאדם מתפשט בתוכו ועושה כל מה שחושב.
ודע כי כמו שהדבר הזה הוא בארבע עולמות אבי"ע -- כך הדבר הזה הוא בפרטים בארבע חלקי אבי"ע שיש בפרטות בכל עולם ועולם מהם כנודע.
דף רסט.
[עריכה]שם בדף רס"ט ע"א (ח"ב רסט, א) וז"ל: ואתעבידו תשע' היכלין והיכלין לאו אינון נקודין ולאו אינון רוחין ולאו אינון נשמתין כו' -- להבין זה צריך ביאור רחב. ועיין באדרת האזינו, ושם נתבאר ענין זה בתכלית הביאור מה ענין אלו התשעה היכלין.
- ^ (עץ חיים שער ל"ו שער מעוט הירח פ"ב)
- ^ (עץ חיים, שער מ"ז סדר אבי"ע, פ"א)