שער מאמרי רשב"י/חלק ד - ספרא דצניעותא (פרשת תרומה)

<< | שער מאמרי רשב"י | >>

פירוש ספרא דצניעותא פרק א

תנא ספרא דצניעותא ספרא דשקיל במתקלא

שם ספרא דצניעותא גם זה הועתק מכתיבת ידי הרב הגדול זלה"ה בדקע"ו ע"ב וז"ל:

פרקא קדמאה: (ח"ב קעו, ב) תאנא ספרא דצניעותא ספרא דשקיל במתקלא דעד לא הוה מתקלא כו' :

ספרא דצניעותא -- משום דכתיב "כבוד אלהים הסתר דבר" וכתיב "ואת צנועים חכמה".

ספרא דשקיל במתקלא -- 'מתקלא' קרי דכר ונוקבא, וכדאמרינן בפר' פקודי בדף רנ"ה ע"א (ח"ב רנה, א) וז"ל: דאינון דאתנסיבו דשקלי במתקלא דכורין ונוקבין דא עם דא ואלין אקרון מאזנים וכולי.

ותאנא באדרת האזינו בדף ר"ץ ע"א (ח"ג רצ, א) וז"ל: ת"ח בשעתא דעתיקא קדישא סתימא דכל סתימין בעא לאתתקנא אתקין כולא כעין דכר ונוקבא באתר דאתכלילו דכר ונוקבא לא אתקיימו אלא בקיומא אחרא דדכר ונוקבא והאי חכמה כללא דכולא כו'.

ופירושא דמלתא הכי הוא דעתיקא קדישא תלת רישין ביה. ( א ) רישא חדא 'חכמתא סתימאה דלא מתפתחא' (ומשום דאיכא אחריתי דהיא מתפתחא לל"ב שבילין^[1] האי אקריא "סתימאה"); ( ב ) רישא תנינא לעילא מן דא 'עתיקא קדישא' הוא כתרא עלאה; ( ג ) רישא תליתאה - רישא דלאו רישא, ולא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא, דלא אתדבק בחכמתא ולא בסוכלתנו, והוא 'אין סוף' אתקרי

אבל 'כתרא עלאה' (דאיהו עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין) אתתקן בחכמה סתימאה דביה כעין דכר ונוקבא. דהאי חכמתא סתימאה ביה מתפרשא תלת זמנין לארבע ארבע דאינון י"ב ואינון יהו"ה יהו"ה יהו"ה; והוא עתיקא כליל לון -- הרי י"ג מכילן דרחמי, והם כעין זכר ונקבה; ששה זכרים, ששה נקבות (כדאיתא בס' הבהיר). ואינון שרש ת"ת ומלכות. והיינו דקאמר ר' נחוניא בן הקנה ע"ה ומתהפכין לת"ת ומלכות -- דמתמן אשתרשו שית סטרין דדוכרא ושית סטרין דנוקבא.

והיינו דקאמר (ח"ג רצ, א) אתקין כולא כעין דכר ונוקבא - דאפילו חכמה סתימאה די ביה כעין דכר ונוקבא אתתקנו. באתר דאתכלילו דכר ונוקבא (דהיינו חסד עלאה דאתרשים במצחא ואתפשט לתתא בדיקנא והוא כליל לאבא ואימא) לא אתקיימו. אלא בקיומא אחרא כד נפקי ומתנהרי מיניה בדכר ונוקבא -- דהיינו אב - חכמה, אם - בינה.

כדקאמר בתר הכי:

(ח"ג רצ, א) והאי חכמה (דהיינו חכמה דמתפשטא לל"ב שבילין) כד נפקא ואתנהרא מעתיקא קדישא לא אתנהיר אלא בדכר ונוקבא - דביה הות בינה בגויה סתימא, וכד אתפשט אשתכח ואתגלי מה דהוה סתים. ואשתכח דדכר ונוקבא הוא. והיינו יוד דאתפשט להאי גיסא ולהאי גיסא ונעשה דלי"ת.

חכמה ובינה בחד מתקלא אתקלו דכר ונוקבא -- כי שניהם שקולים ואינן כמו נוקבא דז"א שלא יצאה ממנו ביחד וגם אינה גדולה כמוהו (כי ראשה מתחיל מאחריו דז"א). [והיינו דקאמר לקמן באדרא זוטא בדף ר"ץ ע"ב (ח"ג רצ, ב) וז"ל: אבל האי אימא לא אפסיק רעותא דתרוייהו לעלמין. בחד נפקין בחד שריין לא פסיק דא מן דא כו' -- דכד נפקת חכמתא נפקת בינה כלולה בגוה (והיינו "כחד נפקין"), ובתר הכי תרוייהו שקילי כחדא ("והיינו כחד שריין")]    ובגיניהו כולא אתקיים בדכר ונוקבא -- דהיינו תפארת ומלכות בדכר ונוקבא    דאלמלא האי - דאית להו שרשא וגזעא לעילא, לא מתקיימי - לתתא.

והיינו דקאמר ספרא דשקיל במתקלא - דהיינו דכר ונוקבא כדפרישית; כי הוצרך המאציל העליון להתתקן בדכר ונוקבא כדי שישתלשל כדרך זה כל האצילות ויתבסמו הדינין ברחמים; דהיינו דכר - רחמים, נוקבא - דין כנודע. ולפיכך כל המלכים שמלכו באדום (אתר דכל דינין מתקיימים תמן) -- נתבטלו, עד שבא המלך האחרון עם אשתו -- דכר ונוקבא, דין ורחמים -- ונתבסמו יחד. וכדבעינן למימר קמן בס"ד.

דעד לא הוה מתקלא וכו'

דעד לא הוה מתקלא -- דע דבזווג העליון (דהיינו אבא ואימא), קודם דאתתקן עתיקא קדישא, הוה מהדר אנפוי אבא מאימא כי היכי דאהדר אנפין ז"א מן נוקביה.

[וזהו מה שאמרו בפר' בראשית בדף ב ע"ב (ח"א ב, ב) וז"ל אמר לה צדי צדי אנת וצדיק אנת אבל אנת צריך למהוי טמירא כו' ובגין כך אנפוי דיוד מהדר לאחורא כגוונא דא כו' עד כאן, והיינו שה-צ' היא נ', וה-י' רוכב עליה ונעשית צ. ויו"ד זו הפוכה וחוזרת פניה מן הנ' דלא הוו משגיחין אפין באפין. ויו"ד היינו אבא והנו"ן היינו אימא, חמשים שערי בינה. (והיינו דקאמר הכא^[2] אנת צריך למהוי טמירא לית אנת צריך לאתגלייא - כי אינה מעולם הנגלה כי אם מהעולם הנעלם, עלמא דאתכסייא. ואדם הראשון היינו אדם קדמאה חכמה).]

והיינו דקאמר דעד לא הוה מתקלא לא הוו משגיחין אפין באפין. דכי היכי דז"א -- נוקביה נפקא מאחוריו ולא משגיחין אפין באפין (אע"ג דנפקא מתדבקא בסטרוי כחדא) -- הכי נמי לעילא מקמי דאתתקן עתיקא קדישא כעין דכר ונוקבא, ו"לא הוה מתקלא" -- לא הוו אבא ואימא משגיחין אפין באפין. כי אבא רחמים גמורים ואימא דינין גמורים, ונמצא זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן. [ומכל מקום עיקר השגחת אפין באפין היינו עתיקא בז"א, כדבעינן למימר קמן. ]

וכל השבעה בנים העליונים היוצאים ממנה (והם המלכים שמלכו בארץ אדום; שהיא הבינה, אם הבנים) -- אמללה יולדת השבעה -- כי כולם היו דינים גמורים ולא היה להם אחיזה ושרש בעתיקא קדישא ומתו. והם הם הניצוצות שאין בהם ממש. וניצוצות אלו נזרקו על ידי בוצינא דקדרינותא (שהוא שרש הדינין) שהיה גנוז במעי האם שהיא הבינה, דמינה דינין מתערין כדאיתא באדרא זוטא בדף רצ"ב ע"ב (ח"ג רצב, ב) וגם בפר' פקודי בדף רנ"ד ע"ב (ח"ב רנד, ב) וז"ל ות"ח רישא שירותא דמהמנותא גו מחשבה בטש בוצינא דקרדינותא וסליק גו מחשבה ניצוצין נציצין זריק לתלת מאה ועשרין עיבר כו' .

והענין הוא -- שהוכרח עתיקא קדישא לעכב תיקונו עד שיצאו ניצוצות אלו -- לפי שהיו דינין תקיפין, ובהם מעורבין קליפות. וניברר הפסולת מהם, ומה שהיה יכול להתבסם - נתבסם, והקליפה נשארה למטה להבדיל בין הקדש ובין החול. והנה גם אח"כ בעא עתיקא למנדע אי אתבסמו דינין ונפק קין והבל כדבעינן למימר קמן בס"ד. וזמ"ש (ח"ב רנד, ב) ובריר פסולת מגו מחשבה ואתבריר .

[וטעם מנין ניצוצות אלו ש"ך -- אפשר לומר שהם כנגד י"ש עולמות הנמשכין מחכמה, ועשרה מבינה -- היינו ש"ך. וכנגדם יצאו דינין; כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים. ובפר' תזריע דף מ"ח ע"ב (ח"ג מח, ב) וז"ל תאנא מן בוצינא דקרדינותא נפקין תלת מאה ועשרין וחמש ניצוצי מתגלפין ומתאחדן כחדא מסטרא דגבורא דאקרון גבורות כו'     והנה ניצוצות אלו הם הראשונות שנתבטלו וחזרו ונתקיימו כד אתתקן עתיקא קדישא וז"א, והם מתחברין בז"א ואז נקרא 'איש מלחמה' כדקאמר התם. וחמשה ניצוצות היתרים הם ה' גבורות שהם שרש להם ומהם יצאו. וזהו סוד מנצפ"ך כנגד ה' גבורות אלו.    ודע כי

ה' פעמים דין ה' פעמים דין שווה 320 עולה ש"ך, ו ה' פעמים אדנ"י ה' פעמים אדנ"י שווה 325 (שהיא דינא רפייא) עולה שכ"ה. והבן זה.]

והנה מלכים אלו עד לא הוה מתקלא (ולא הוה מתתקן עתיקא קדישא כעין דכר ונוקבא) - לא היה להם אחיזה למעלה, ומתו. וסיבת מיתתם היה כי לא היה להם שרש בעתיקא. וגם החכמה שיצאה מעתיקא לא היה להם שרש ואחיזה בה -- כי כולה רחמים פשוטים והם דינים. ולא הוו משגיחין אפין באפין; לא אבא באימא (שממנה יצאו הדינין), ולא א"א בהם (שהם ז"א). כי השגחת אפין הוא להאיר בהם ולהשפיע בהם וכאשר לא היה שרשם נמצא בו -- לא השגיח בהם אפין באפין. וזהו מ"ש וזיוניהון לא אשתכחו כי זיוניהם ועדייהם (והוא שרשיהם וגזעיהם העליונים) -- לא נמצאו עדיין בעתיקא קדישא.    [ואפשר עוד לומר ד"מלכין" היינו הז' מלכים ו"זיונין" הם הנצוצות; אי נמי "זיוניהון" היינו העטרות ועדי שיש לכל אחד משבעה ספירות -- שם בן ע"ב לחסד, ושם בן מ"ב לגבורה ושם בן כ"ב לת"ת, וכאלה רבות. ואלו לא אשתכחו כלל מרוב הדינים שהיו אז כנ"ל. ]

וארעא אתבטלת -- היא מלכות שהיתה תוהו; כי אם אין נחלים - אין ים, דהא לית לה מדילה כלום. ולפיכך אמר "אתבטלת" כי לא היה לה מציאות להכלל מהם, וכמאן דליתא דמיא. גם כי הנה פעולתה היא לקבל מהזכר רחמים, והיא דין, ולבסם זה בזה, ולהוציא פריה וחיילותיה -- העליונים ותחתונים -- כי לשבת יצרה. וכאשר גברו הדינין ישבה בטילה, לא יכלה לפעול פעולתה.

עד דרישא דכסופא דכל כסופין לבושין דיקר אתקין ואחסין

עד דרישא דכסופא דכל כסופין -- הוא רישא דלא אתידע ולא אתדבק, והוא אין סוף דכתבינן לעיל, והוא חמדת כל החמודות אשר הכל נכספין להשיגו. ואף עתיקא -- שהכל נכספין להשיגו -- היה כוסף ומשוקק האי רישא דלאו רישא.

לבושין דיקר אתקין ואחסין -- הנה לבושים אלו התקינן להתלבש בהם. וההעלם הוא סיבת הגילוי. כי לא ישיגוהו ולא יהנו מאורו כי אם על ידי לבושים אלו. משל לאור השמש אשר לא יוכל איש להביט בו מרוב בהיקותו אם לא יתרחק ממנו וישים מסך מבדיל בינו לבינו ואז יוכל ליהנות מאורו. ואם יהיה האור גדול ומבהיק מאד -- יצטרך כמה וכמה מסכים לשיוכל ליהנות מאור ההוא. וזהו ענין לבושין דיקר אתקין, וכמו שנזכר בזוהר שבכמה מקומות "אתלבש דא בדא".

ומלבושים אלו הם ^(א)גלגלתא ^(ב)וטלא דבדולחא בתוך הגלגלת ^(ג)וקרומא דאוירא דאזדכך וסתים ^(ד)ושער רישיה כעמר נקי דתליין בשיקולא, ^(ה)ורעוא דרעוין (שהוא המצח), ^(ו)ואשגחא פקיחא (שהוא העין), ותרין^(ז) נוקבין דפרדשקא שהוא החוטם.

הרי שבעה דגלגלתא. והם כנגד שבעה תיבות שבבראשית, וכדקתני בתר הכי. ואלו השבעה הם למטה ותליין בשבעה דא"א. וזהו שאמר "ואחסין" -- כי מאלו תלוין שבעה דז"א ונוקביה והוריש להם שבעה תיקונין אלו. ועוד נבאר ענין זה לקמן ב"ה.

האי מתקלא תלי באתר דלא הוה, אתקלו ביה אינון דלא אשתכחו

האי מתקלא תלי באתר דלא היה -- חכמה סתימאה שבעתיקא (שנעשית כעין דכר ונוקבא כדכתבינן לעיל) תלויה בעתיקא שהוא 'אין', "דלא הוה" . דהא עתיקא כליל לון, וביה תליין. לאו דהוא אינון -- אלא דביה תליין. וכמה דאמר רשב"י (באדרא זוטא דף רפ"ט ע"א שורה י"ג) וז"ל בצניעותא דספרא אוליפנא דהא י' עלאה י' תתאה ה' עלאה ה' תתאה ו' עלאה ו' תתאה כל אינון עלאין בעתיקא תליין כו' . והענין הוא כי שם הם בהעלם גדול ובתליה כל דהו.

אתקלו ביה אינון דלא אשתכחו -- זיווגי המלכים הראשונים דאמרן לעיל דלא אשתכחו -- אתקלו בהאי מתקלא דחכמתא סתימאה כד אתתקן בדכר ונוקבא, דין ורחמים, ונתקיימו ונעשה להם שרש למעלה.

וכמו שנזכר באדרא זוטא (בדף רצ"ב ע"ב) וז"ל:   לבתר נפיק אומנא באומנותיה ואתתקן בדכר ונוקבא ^[3] [ והני זיקין דאתדעכו ומיתו, השתא אתקיים כלא. מבוצינא דקרדינותא, נפק ניצוצא, פטישא תקיפא, דבטש, ואפיק זיקין עלמין קדמאי, ומתערבי (ד"א ומתדכי) באוירא דכיא, ואתבסמו דא בדא. כד אתחבר אבא ואימא, וההוא אב הוא מרוחא דגניז בעתיק יומין ], ביה אתגניז האי אוירא, ואכליל לניצוצא, דנפק מבוצינא דקרדינותא דגניז במעוי דאימא. [ וכד אתחברו תרווייהו ואתכלילו דא בדא -- נפיק גולגלתא חד תקיפא, ואתפשט בסטרוי, דא בסטרא דא, ודא בסטרא דא. כמה דעתיקא קדישא תלת רישין אשתכחו בחד ] -- כך כלא אזדמן בתלת רישין, כמה דאמינא

אפשר לפרש כי זה שמתו העולמות הראשונים משום דאתעבידו בלא תיקונא כדקתני התם לעיל נפיק אומנא (הוא כתר עליון, עתיקא קדישא אמון מופלא) לאומנותיה (דהיינו מוחא סתימאה שהיתה אצלו אמון), ואתתקן בדכר ונוקבא - והשתא אתקיימו כל אותם הניצוצות שמתו כי נשרשו למעלה. ולא נהירא.

והענין, דהאי "לבתר" -- אחרי שנתתקן עתיקא קדישא כעין דכר ונקבא קאמר. "דנפיק אומנא לאומנותיה" -- דהיינו בוצינא דקרדינותא להוציא דיניו. והיינו דקאמר "נפיק". "ואתתקן בדכר ונוקבא" -- דהיינו אבא ואמא; ואלו הן הזיקין שנדעכו ומתו שיצאו מבוצינא דקרדינותא קודם התיקון. והשתא אתקיים כולא כיון שנתתקן.

והשתא אתי לפרושי היכי אתעביד גלגלתא שניה דז"א. ואמר דנפק מבוצינא דקרדינותא (שהיא שרש הדינין כדפרישית), ניצוצא תקיפא כפטיש חזק, ובטש והוציא ניצוצות לעולמות הראשונים ונתערבו באוירא דכיא ונתבסמו הניצוצות אלו עם אלו. וזה הביסום היה כשנתחברו אבא ואמא להוציא ז"א. ואב זה הוא "רוח דגניז בעתיק יומין", והיה גנוז בו זה אוירא דכיא. וכלל זה הניצוץ היוצא מבוצינא דקרדינותא הגנוז במעי האם ונכנס בתוך אוירא דכיא. וכאשר נתחברו אבא ואמא ונכללו הניצוץ ואוירא דכיא זה בזה -- יצאה גלגלתא תקיפא דז"א.

ואמנם הענין רוחא דגניז ואוירא דכיא וניצוצא, הוא כי חכמה שבכתר נעלמה מעיני כל חי ואינה מתפשטת כלל; האמנם דרך קרומא ואוירא דאזדכך ונעשה זך יוצא אור, וממנו נאצלה חכמה זו. ושם -- בין גולגלתא לקרום -- גנוז אותו הרוח, ובתוך אותו הרוח אוירא דכיא. ולפיכך נקרא 'קרומא דאוירא' שהאצילות חכמה זו משרשה הגנוז בעתיק יומין הוא על ידי המזל והוא נקרא 'חסד עלאה', וכמ"ש שם כד אתנהיר נהיר ממזלא יקירא , ולפיכך נהיר לבד כי דרך זה הקרומא דאזדכך יוצא אור על ידי המזל כדקאמר התם באדרא זוטא בדף רפ"ט ע"ב (ח"ג רפט, ב) וז"ל דכד אתתקן חיורא דא בנהירו דא בטש מאן דבטש בהאי מוחא ואתנהיר ותליא ממזלא יקירא מוחא אחרא דאתפשט לתרין ותלתין שבילין כד אתנהיר נהיר ממזלא יקירא .

והענין הוא כשנתקן חיורא דא - דעתיקא, בנהירו דא - דחסד עלאה; בטש מאן דבטש במוחא דא דלא ידיע ואתנהיר ומאור זה תלוי ממזלא קדישא. ולפנינו נאריך בזה בכל הצורך עוד בפירוש האדרא זוטא; נאריך בביאור זה בחזקת היד בעז"ה.

עוד אמר שם באדרא זוטא (דף רפ"ט ע"ב) וז"ל נפקא מההוא מוחא סתימאה, מנהירו דביה כו'     הנה שְמֵהָאור שבתוכו יצא המוח השני הזה ונקרא אבא.

והיינו דקתני בפרקא תניינא (ח"ב קעז, א) וז"ל י' עלאה דאתעטר בקוטרא דעתיקא, היא קרומא עלאה דאזדכך וסתים -- פירוש יוד עלאה היינו אבא [ואיכא יוד תתאה דז"א כדאיתא באדרא זוטא (בדף רפ"ט ע"א) וז"ל בצניעותא דספרא אוליפנא דהא יוד עלאה יוד תתאה ], וקאמר יוד עלאה דאתעטר ונשפע בקוטרא דעתיקא דהיינו הקטור היוצא מהעתיקא דרך הקרום שנזדכך ומרוב הזיכוך יוצא קוטרא דרך שם לעטר היוד עלאה ומשם תלייתה כדפרישית. ואמרינן באדרא זוטא דף רפ"ט פ"ב (ח"ג רפט, ב) וז"ל בהאי מזלא פשיט פשיטותא דקוטרא עלאה ההוא רישא דכל רישין דלא אתידע ולא אשתמודע ולא ידעין עלאין ותתאין בגין כך כולא בהאי מזלא תליא , עד כאן.

ויוד עלאה תליא ממזלא קדישא [וכדאיתא התם באדרא זוטא (דף ר"ץ ע"ב) וז"ל ת"ח שירותא דא דאתקרי אב אתכליל ביוד דתליא ממזלא קדישא עכ"ל].

והנה אבא הוא רחמים והוא מזריע לובן שבו, וזה נקרא 'אוירא דכיא'. [ולהכי קרי באדרא רבא ליסוד אמא "דכיא" -- מפני טיפת חסד עלאה היוצא דרך שם. וחסד עלאה היוצא דרך 'נתיב לא ידעו עיט' נקרא "אוירא דכיא". ואפשר שלפי כך נקרא 'קרומא דאוירא' מפני שעל ידי חסד עלאה הנקרא 'אויר' - מזדכך קרום זה ונהיר להאי מוחא אחרא, וכדאמרן לעיל דבטש מאן דבטש במוחא סתימא ואתנהיר כנ"ל]. ואימא היא דינין. ולפיכך גניז בא בוצינא דקרדינותא שרש הדינין. ומזרעת אודם שבה והיא ניצוצא תקיפא. וכאשר מתחברים אבא ואמא יחד - נכלל חסד עלאה שבאבא (שרש הרחמים) עם ניצוצא (שרש הדינין) - ונכללים זה בזה ויוצאה הגלגלתא של ז"א.

[ וסיבת היות זרע טיפת האב נקראת 'אויר' ולא נקראת 'אור' -- כנודע כי ביסוד כבר יצאה יוד של ז"א וכן בחסד שבז"א, ומה שנשאר הוא 'אור'. אבל כאן עדיין נשארה יוד דרישא דז"א ולפיכך נקראת 'אויר'. ודי בזה. ]

והנה בוצינא דקרדינותא אפיק ניצוצא ובטש ואפיק זיקין לעלמין קדמאין לבסמם ולהחזיקם ולתת להם חיות מהשרש עליון אחרי שכבר נתקנו עתיקא קדישא ואבא ואמא ונשרשו בהם הדינין. והנה התיקונים הם הם שגרמו יחס ודבקות לעתיקא עם הדינין -- כי עתיקא רחוק מהם מהדינין בתכלית הריחוק, וכאשר נתקן כל תיקון ותיקון - ירד מאת פניו מדרגה אחר מדרגה, עד שנתקרבו אל הדינין באופן שהיה אפשר להם להתבסם. הנה אם כן 'המתקלא' הוצרך לשיהיה שרשם למעלה באופן שיוכלו הם להתקיים ולהתבסם, ולבושין דיקר הוצרכו לשיהיה להם דביקות עמו ויחיו ולא ימותו. והנה בשיעור המדרגות שירדו התיקונין מאת פניו שהם שבעה -- כן מתו שבעה מלכים טרם בא התיקונין. וזה יורה על מה שכתבנו.

מתקלא קאים בגופיה, לא אתאחד ולא אתחזי וכו'

מתקלא קאים בגופיה. לא אתאחד ולא אתחזי -- היינו מוחא סתימאה דשקול כמתקלא בדכר ונוקבא. וקאים בגופיה דעתיקא קדישא בגו גלגלתא.

לא אתאחד -- דליכא מאן דהוה אחיד ביה. דאע"ג דאמרינן באדרא זוטא דאב ואם בהאי מוחא אחידן וביה תליין -- היינו על ידי מזלא יקירא דמיניה אתנהרו כדאמרן לעיל.     ולא אתחזי -- דהא קרומא קשישא חפייא על מוחא ולא אתפתח.

ביה סליקו וביה סלקין דלא הוו והוו ויהויין -- ירצה כי כל הדברים סליקו בהאי מתקלא ונעשה להם שרש שם וביה סלקין כל עת לקבל השפע וחיות ממקורם וכדכתיב " מחיה את כולם".

דלא הוו -- שעדין לא באו אל מציאות שרשם שם לעת מצא. וזה אותם שכבר היו ולא יהיו עוד לא נפסק שרשם משם, וגם אותם שהיו ויהיו -- יש להם לשעבר ולעתיד כי שם שרש כל הנבראים.    או יאמר דלא הוו -- שלא תאמר שאותם העולמות שנתבטלו ולא הוו -- נתהוו לפי שעה זולתו, מבלי היות להם תליה בו. ח"ו! כי אין להם מציאות אפילו ברגע זולתו. והיינו דקאמר בפר' פקודי (בדף רנ"ד ע"ב) וז"ל: ות"ח רישא שירותא דמהמנותא. גו מחשבה בטש בוצינא דקרדינותא וסליק גו מחשבה ניצוצין כו' -- הרי דאותם ניצוצות לא יצאו אפילו לפי שעה אלא משום דסליק גו מחשבה אלא שלא היתה אותה תלייה מספקת לקיימה אלא לפי שעה.

ודהוו -- גם אותם שהוו מעיקרא קודם המתקלא דהיינו אבא ואמא -- הוצרכו להיות נשרשים בו עתה באופן שיצא הכל כמתקלא דכר ונוקבא.

[ודע כי שרש הדינין בעתיקא קדישא אלא ששם הם בדקות והעלם גדול, ויתיב על כרסייא דשביבין לאכפייא לון. ועוד נבאר זה לפנינו בע"ה. ]

ואל תדמה בלבבך שאחרי שמוחא סתימאה נתקן כעין דכר ונוקבא וגם עתיקא קדישא נמי דכוותיה [דהא מוחא סתימאה מתפרש ביה ג' זמנין לארבע ארבע ואילן אינון יהו"ה יהו"ה יהו"ה כדאיתא בתפילת ר' נחוניא בן הקנה שהם כעין זכר ונקבה ודא הוא חוורא דאנהיר לי"ג עיבר דאמרינן באדרא רבא דהא עתיקא כליל לון ודא הוא חד לעילא בגלגלת'] -- שמא תאמר אף בההוא רישא דלא אתידע כן. ח"ו! שבו לא יצדק לא זכר ולא נקבה, ולא שם ולא אות ולא כינוי. ואף בעתיקא "כעין זכר ונקבה" קאמרינן, ואף אותיות יה"ו ביה תליין לחוד ובז"א אינון כדקאמר באדרא זוטא. ואפשר דהיינו דקאמר "מתקלא קאים בגופיה" - שהוא עומד בעצמו, "לא אתאחד לעילא" - שאין שם מתקלא ח"ו. ודי בזה.

סתרא גו סתרא אתתקן ואזדמן

סתרא גו סתרא -- היינו רישא דלא אתידע; דהוי סתרא גו סתרא עתיקא קדישא.    אי נמי "סתרא" - מוחא סתימאה, "גו סתרא" - גלגלתא.

אם כן על ידי הסתר תוך הסתר שנעשו לעתיקא -- על ידי כך אתתקן

ואזדמן -- לז"א להחיותו; כי לא היה אפשר להיות לו יחס ודביקות עם התחתונים כי אם על ידי הסתרות אלו; כי ההעלם הוא הגלוי, וכדכתבינן לעיל.    אי נמי "אזדמן" לתקוני ז"א; כי מתקוניו יצאו. ובאדרא רבא (בדף קכ"ח ע"א) וז"ל: תאנא בצניעותא דספרא עתיקא דעתיקין סתרא דסתרין אתתקן ואזדמן, כלומר אשתכח ולא אשתכח. לא אשתכח ממש אבל אתתקן ולית דידע ליה משום דהוא עתיק דעתיקין; אבל בתיקונוי ידיע -- כי הוא אינו נמצא מרוב העלמו ועל ידי תיקוניו אזדמן להשפיע לתחתונים. והנה התיקונים הם הנזכר - בחד גלגלתא כולי

סתרא גו סתרא - נוסחא ב'

[ אמר שמואל לבלי יהיה החיבור הזה חסר מכל המטעמים, אכתוב כאן מה שמצאתי בנוסחא אחרינא גם להרב הגדול זלה"ה בביאור התיקונים האלו ואח"כ אחזור אל מקומי הראשון בחד גלגלתא כולי ]

וז"ל: סתרא גו סתרא אתתקן ואזדמן :    "סתרא גו סתרא" -- כתר הנקרא 'סתרא גו סתרא'; "אתתקן ואזדמן" -- ירצה לתקן להמציא בתוכו בפנים כלל כל המציאיות בדקות רב ונזדמן ע"י כך להתפשט לחוץ בתיקוניו

בחד גלגלא מלייא טלא דבדולחא -- ירצה "טלא דבדולחא" -- חכמה קדומה; ו"גלגלא" -- בינה שבכתר.

קרומא דאוירא אזדכך וסתים -- ירצה בחינה אחרונה שבבינה, והיא בינה שבבינה שבכתר; אזדכך -- להוציא קצת אור מתוך זכותו לחוץ לתקונים החיצונים שהם בשיער; וסתים -- להעלים האור הרב כדי שיתגלה קצת ממנו, כי ההעלם הוא הגילוי והגילוי הוא ההעלם.

אינון עמר נקי -- ירצה כי תקוניו הפנימיים הם השיער שבראש שהם כעמר נקי כמו שאמר הפסוק "ושער רישיה כעמר נקי", והם בפנים בתכלית הדקות וההסתר. וזמ"ש סתרא גו סתרא אתתקן -- רמז על תקונין הפנימיים הנסתרים ונגלו לחוץ על ידי השיער.

ואפשר עוד כי תקוניו הוא הסתר תוך הסתר. הראשון היות טלא דבדולחא בתוך הגלגלת שהוא מסתירו, וההסתר השני קרומא דאוירא. ואח"ך יצאו לחוץ ונגלו על ידי השיער. וזהו "סתרא גו סתרא".

ואפשר עוד לומר שמה שכתב "אינון עמר נקי" חוזר על תקוניו הפנימיים שהם עמר נקי ממש. ותיקוניו הנגלים לחוץ על ידי השיער הם כעמר נקי כמו אותו העמר נקי שבפנים. וזמ"ש ושער רישיה כעמר נקי תליין בשיקולא -- ירצה כי שלשה עשר תיקוני דיקנא אינן דומים זה לזה (כמבואר באדרא) אבל תיקונין אלו שבראש הם שוים ושקולים זה בזה באופן ...    [ עד כאן מצאתי ולא יותר בס"א ]

תוספות פירושים מספרים אחרים

אמר שמואל: עוד בפר' הזה בשורה כ"א וז"ל: (ח"ב קעו, ב) רישא אחורי כתפין אעבר וזעים נטיר וגניז חד לאלף יומין כו'     זה תבין ממה שיתבאר לקמן בפרשת נשא (דף קל"ב ע"א) עלמא קדמאה דנפיק מתקונא קדמאה שליט ונחית וסליק לאלף אלפים ורבא רבבן מארי תריסין ומיניה מתאחדין בקסטא בעזקא רבה . ותקונא קדמאה הוא דיקנא דעתיקא שהיא אלף אלפין מארי תריסין כו'. ושם ביארנו מה ענין חשבון האלף ההם ואיך הם נמשכין עד רישי כתפין.   ובזה תבין מה שאמר כאן אחורי כתפין כו' וגניז חד לאלף יומין כו'

אמר שמואל: עוד בס"א בפ' הזה בסופו בדף קע"ז ע"א שורה א' (ח"ב קעז, א) וז"ל: אתא מפתחא דכליל בשית ומכסייא פתחהא ואחיד לתת להאי ולהאי ווי למאן דגלי פתחהא     תעיין במה שנתבאר אצלנו בברכת המפיל חבלי שינה על עיני כו', כי שם ביארנו הקדמה חשובה בענין ז"א איך הגדיל ואיך נעשה מכח נה"י דאימא המתלבשין בתוך הז"א כו'. ומשם תבין כל מה שנבאר כאן. וזה ענינו.

אמר אתא מפתחא דכליל בשית כו' -- פירוש כי הנה ז"א שרשו אינו רק שש קצוות והוא הנקרא "מפתחא דכליל בשית". והנה הנה"י דאימא מתלבשין גו גלגלתיה. ונודע כי היסוד שלה היא בית הרחם שלה, והיא פתח שלה. ובהיותו גו גלגלתא דז"א -- מכסייא פתחאה דאימא; ופתח היסוד שלה סתום וסגור.

אמר עוד ואחיד להאי ולהאי -- פירוש כי כמו שנה"י דאימא מתלבשין תוך רישיה דז"א -- כך הנה"י דז"א נמשכין ונכנסין בנקודת ציון של היסוד דמלכות נוקבא דיליה ומתחברין בסוד הזווג; חמשה חסדים שלו וחמשה גבורות שלה. ואז גם פתח רחמה של נוקבא דז"א שהיא לתתא היא גם כן סתומה ומכוסית. ונמצא כי ראשית האי מפתחא אחיד וסגור לאימא וסיומו סגיר ואחיד לתתא לנוקביה. וזמ"ש ואחיד להאי ולהאי , ונמצאו סתימין תרתי עריין; דאימא ודברתא. ואז אין הדינין גמורין.

וכאשר ח"ו ישראל חוטאין -- גורמין לסלקא אימא מעל בנין ואז אימא מסלקת נה"י דילה מגולגלתא דז"א ונמצא יסוד שלה מגולה. גם אז נמשך שגם הז"א אסתליק לעילא ואינו עם נוקביה ואז גם יסוד דנוקביה מגולה. והרי זה ענין גלוי עריות. ואז גורמין שהדינין של אימא וברתא יוצאין משם ונמשכין למטה. וזמש"ה ווי למאן דגלי פתחהא . וזה גם כן הוא סוד מ"ש בזוהר בכמה מקומות ובפר' אחרי מות ווי למאן דגלי ערין . גם זהו סוד הסתלקות אימא מעל בנין. גם זהו סוד הסתלקות אות ו' מן ה' תתאה.

אבל צריך שתדע כי כאשר פתיחת רחמיהם הוא בסוד פטר רחם בשעת הלידה אז אדרבא הוא בחינת רחמים ולא בחינת דין. וזכור החילוק הזה.

ועיין באדרת נשא דף קל"ה ע"ב (ח"ג קלה, ב) בענין אוירא דכייא ואשא דכייא.

בחד גלגלתא מלייא טלא דבדולחא

עד כאן נמצא בס"א. נחזור למקומינו הראשון בתיקונין

בחד גלגלתא -- א', מלייא טלא דבדולחא -- ב’ .    הנה זהו התיקון הראשון והשני -- גלגלתא וטלא דבדולחא. וענין טלא דבדולחא נתבאר באדרא רבא בדף קכ"ח ע"ב (ח"ב קכח, ב) וז"ל וחיזו דההוא טלא חוזר כהיא גוונא דאבנא דבדולחא דאתחזיא כל גוונין בגווה הה"ד ועינו כעין הבדולח . והענין הוא כי כל הגוונים נשרשו למעלה בדקות גדול. והכל חוור. כי הרחמים גוברים וכופין הדין ואינו ניכר (והיינו דקאמר באדרא יתיב על כרסייא דשביבין לאכפייא לון ).

וכאשר יורד משם לז"א -- על זה מתגלה אדמימותו. וכמו שאמר שם והא טלא אתכליל בתרי גווני מסטרא דרישא חיורא חיוור בגויה דכליל כולהו חיוורי וכלהו חיוורי אבל כד אתשיבן ברישא דז"א אתחזי ביה סומקא. כהאי בדולחא דאיהו חיוור ואחזי גוונא סומקא כגוונא חיוורא כו' כי טל אורות טלך אורות תרי , עכ"ל.     הנה אמר דמסטרא דרישא חיוורא -- חיוור בגויה, דכליל כולהו חיוורי; וגם הדינין כולהו חיוורי (וזהו שחזר ואמר וכולהו חיוורי). וכאשר ירד הטל מאת פניו לז"א דרך אבא ואמא ונתישב הטל בראשו-- אתחזי ביה סומקא כבדולח -- זה שהוא לבן ונראה בו גוון אדום. כן טל זה. במקומו לבן, וכאשר מגיע למקום הראיה (שהיא בז"א ששם גילויו) -- נראה בו גוון אודם. וכלא כליל בההוא טלא. ולא נתגלה אדמימותו עד שנתישב בז"א.

קרומא דאוירא אזדכך וסתים

(ח"ב קעו, ב) קרומא דאוירא אזדכך וסתים -- ג’ . זהו התיקון השלישי. וכבר פרישנא ליה לעיל. ותנינן באדרא רבא דף קכ"ח ע"ב (ח"ג קכח, ב) וז"ל בחלל' דגלגלתא קרומא דאוירא דחכמתא עלאה סתימאה דלא פסק והאי לא שכיח ולא אתפתח ^[4] [ והאי קרומא אתחפייא על מוחא דאיהו חכמתא סתימאה. ובגיני כך אתכסיא (ס"א ובגין דאתכסייא) האי חכמתא בההוא קרומא דלא אתפתחא (ס"א בג"ד אקרי חכמתא סתימאה) והאימוחא דאיהו האי חכמתא סתימאה. שקיט ואשתכיך באתריה כחמר טב על דורדייה והיינו דאמרי סבא דעתוי סתים ומוחיה סתים ושכיך. והאי קרומא אתפסק מזעיר אפין ובגיני כך מוחיה אתפשט ונפיק לתלתין ותרין שבילין הה"ד ונהר יוצא מעדן. מ"ט משום דקרומא אתפסק דלא מחפיא עלמוחא (ועכ"פ קרומא פסיק לתתא) והיינו דתנינן ברישומי אתוון תי"ו רשים רישומא לעתיק יומין דלית דכוותיה ] דביה תליא תמים דעות שלים מכל סטרוי וסתים ושכיך ושקיט כחמר טב על דורדייה . עכ"ל.

הכונה היא כי מוח ז"א מתחלק לשלש חלקים, והם: חכמה בינה ודעת. וחכמה מתפשטת לל"ב שבילין, ובינה לחמשים שערים, ודעת -- מיניה נפקי אלף אלפין אדרין כו'. ואחר כך כל השלשה מתפשטים בגופא כדאיתא באדרא רבא (ועוד נבאר ענין דעת זה לפנינו בע"ה). האמנם במוח ארך אנפין כולם כאחד, ולפיכך נחלק מוח זה לג' פעמים ד'; כנגד ג' אלו. ומ"מ כולם הם בחלל אחד.

ואחר שלשה אלו (שהם כנגד חב"ד שבכתר) הוא חסד שבכתר, והוא הנקרא "חסד עלאה". וקרום זה מפסיק בין ג' אלו לחסד שבכתר; הוא הנקרא 'אוירא דכיא'; כדכתיבנא כי לא יוכלו התחתונים לקבל מג' עליונים אלו, אבל אזדכך לבא האור דרך שם לחסד עלאה ומחסד עלאה לאמא. וזהו ענין התיקון שנתקן ע"ק לסתום ג' עליונות אלו על ידי קרום זה דאזדכך וסתים ושיבא השפע על ידי חסד עלאה. ונתגלה חסד זה במצח ונתפשט בתיקון השער דדיקנא השמיני והשלשה עשר (כדלקמן).

והיינו דאמרינן באדרא זוטא (בדף רפ"ט ע"ב) וז"ל:

האי ע"ק סתימא דכל סתימין לא אדכר ולא אשתכח. ובגין דאיהו רישא עלאה לכל עלאין לא אדכר בר רישא חדא בלא גופא לקיימא כולא^[5] [ טמיר וסתים וגניז מכלא, תקונוי אתתקנן, בההוא מוחא סתימאה דכלא, דאתפשט ואתתקן כלא ונפיק חסד עלאה, וחסד עלאה אתפשט ואתקן ואתכליל כלא במוחא סתימאה דא. כד אתתקן חוורא דא בנהירו דא, בטש מאן דבטש, בהאי מוחא ואתנהיר, ותלייא ממזלא יקירא מוחא אחרא, דאתפשט ונהיר לתלתין ותרין שבילין. כד אתנהיר נהיר ממזלא יקירא. אתנהירו ג' רישין עלאין, תרין רישין, וחד דכליל לון. ובמזלא תליין, ואתכלילן ביה. מכאן שארי לאתגלייא יקירו דדיקנא, דאיהו מזלא סתימאה. ואינון מתתקנן (ביה), כמה דעתיקא קדישא תלת רישין מתעטרין ביה, הכי כלא בתלת רישין. וכד אתנהרן, תליין כלהו דא בדא בתלת רישין, תרין מתרין סטרין, וחד דכליל לון.] ואי תימא, מאן עתיקא קדישא [תא חזי, לעילא לעילא, אית דלא אתידע, ולא אשתמודע, ולא אתרשים, והוא כליל כלא, ותרין רישין ביה כלילן (ס"א תליין). וכדין כלא (חדא) הכי אתתקן. וההוא לאו במניינא, ולא בכללא ולא בחושבן אלא ברעותא דלבא,] על דא אתמר, (תהלים לט) אמרתי אשמרה דרכי מחטא בלשוני , עכ"ל.

ביאור הדברים, דעתיקא קדישא סתימא דכל סתימין (דהיינו ההוא כתרא עלאה דלעיל כדלקמן) לא אדכר באורייתא כלל; כדאמר באדרא רבא דלא מתפרש באורייתא בר מן אתר חד כו'. ולא אשתכח -- דאפילו אבא ואמא לא מתנהרי מיניה אלא על ידי מוחא ומזלא כדלעיל. ובגין דאיהו רישא עלאה על כל שאר רישין עלאין (דהיינו כתרא עלאה לעילא לעילא) לא אדכר בר רישא חדא בלא גופא לקיימא כולא -- כי אי אפשר להנהיג עולם זה על ידו, כי הוא רחוק ממנו תכלית הריחוק ואין לנאצלים ולא לנבראים יחס ודביקות עמו שיתהנו על ידיו אחר שהוא רישא עלאה על כל עלאין. ולפיכך לא נזכר כי אם הראש בלבד להחיותם; כי זולתו אין להם חיות. ואתתקן לקיימא כולא להיותם נשרשים בו.

אבל הנהגת העולם ובריאתו על ידי אבא ואמא וז"א בהתלבשו בהם. כי כאשר נשתלשלו המדרגות מדרגה אחר מדרגה -- נתעבו יותר ונתרחק האור העליון, באופן שנברא ונוצר ונעשה העולם מה שלא היה אפשר להעשות כן על ידי העתיקא.

ודע דגופא דעתיקא נעשה נשמה לאבא ואמא וז"א; והיינו דקאמר "לא אדכר" ולא קאמר "לא היה". והראש העליון לא היה אפשר להתלבש בהם כי גבה מהם מאד. וזהו מ"ש והאי טמיר וסתים וגניז מכולא . והשתא ניחא האי דאמרי באדרא דהאי מזלא תלי בשיקולא עד טיבורא -- והא ליכא גופא -- אלא ודאי כדאמרן.

ואפשר דהיינו דקאמר לעיל מתקלא קאים בגופיה -- ד'מתקלא' היינו דכר ונוקבא דאתקלו, "קאים בגופיה" דהאי עתיקא, דהא אבא ואמא (דאינון דכר ונוקבא) בגופא דעתיקא קיימי, והוא נשמה להם. "ולא אתאחד ולא אתחזי" דהא נתלבש בהאי מתקלא וכדאמרן. תיקונוי (דעתיקא) אתתקן , היינו בההוא מוחא סתימאה דכולא דאתפשט בההוא מוחא, בחכמה ובתבונה ובדעת (דכולהו כלילן ביה), ואתקין על ידי מוחא וקרומא דאוירא (דאזדכך כדקאמרן). ונפיק חסד עלאה בתר הני תלת. וקרי ליה "אתפשט" אע"ג דשכיך וסתים משום דמתפרש לתלת זמני בארבע ארבע כדלעיל. אי נמי דאתפשט בדיקנא וכדאמר' התם בדיקנא דא תלת רישין דקאמינא מתפשטן ואתקין על ידי תיקוני דיקנא ונפיק חסד עלאה היינו מזלא דכולהו רישין מתחברן בהאי מזלא ומשתכחין. וראשון עיקר.

וחסד עלאה אתפשט במצחא ובמזלא, ובאבא ואימא אתקין ואתכליל כלא במוחא סתימאה ; כי גם אבא ואימא נכללין במוחא. ולפי שנראה זה זר דהא מוחא סתימאה סתים ושכיך -- להכי יתיב טעמא דכד אתתקן חוורא דא דמוחא בנהירו דא דחסד עלאה בטש מאן דבטש בהאי מוחא ואתנהיר מוחא אחרא, והאי לחודיה תלי ממזלא יקירא דמיניה אתנהיר מוחא אחרא דאתפשט לל"ב שבילין כד אתנהיר נהיר ממזלא -- ונמצאו כולם כלולים במוחא. כי כאשר נתקן המוח בגלגלתא וקרומא דאוירא -- נפיק חסד עלאה כדאמרן. וכד נפיק חסד עלאה -- בטש מאן דבטש במוחא ואתנהיר מוחא אחרא על ידי חסד עלאה (דהיינו מזלא). הרי הכל אחד. שתיקון המוח כדי שיצא חסד עלאה, ומחסד עלאה נהיר מוחא אחרא כד בטש מאן דבטש במוחא.

ונראה שלשון זה נמשך עד למטה; לומר תדע איך הכליל כולא במוחא סתימאה דא שהרי כשנתקן חוורא דא דעתיקא בנהירו דא דחסד עלאה בטש מאן דבטש בהאי מוחא ואתנהיר ההוא חסד עלאה דבמוחא ותלייא נהורא דא ממזלא יקירא לענין דמוחא אחרא דאתפשט לל"ב שבילין כד אתנהיר נהיר ממזלא יקירא מההוא נהורא דתלי ביה דנחית ליה מההוא מוחא סתימאה על ידי חסד עלאה ונמצא דכולא כליל במוחא סתימא' אחר שממנו יוצא האור אלא שנמשך לחסד עלאה, ומחסד עילאה למזלא, וממזלא למוחא אחרא. ומקורו הוא מוחא סתימאה. והראשון יותר נכון.

(ח"ג רפט, ב) אתנהירו תלת רישין עלאין דהיינו או"א וחד דכליל לון דהיינו דעת. והנכון דהיינו מזלא וכדאמר בתר הכי ובמזלא תליין שממנו אתנהרו ונכללו בו.

ומכאן תחילת עלוי יקירו דדיקנא שהוא מזלא סתימאה שנמשך מהעתיק' בשערי דתליין עד טיבורא ומתגלה באו"א. 'ואינון או"א מתתקנן כמו שהוא ע"ק, שהוא תלת רישין, הכי כולא בג' רישין.

וכד אתנהרן תליין כולהו דא בדא אבא בכתרא עי' אימא במוחא מזלא בההוא דלא אתידע. וזמ"ש בג' רישין; תרין מתרין סטרין, (כנגד או"א) וחד דכליל לון (כנגד מזלא).

ומשום דמאן דאתכליל מתרויהו בכל דוכתא הוי למטה מהם וכלול משניהם שהוא מקבל מהם והכא לאו הכי משו"ה קאמר כמא דע"ק דהתם למעלה מהם ומשפיע להם והיינו דקאמר מאן עתיקא קדישא דהוה משמע לן דמזלא קדישא עתיקא אקרי והוו תלת רישין כתרא עלאה ומוחא סתימאה ומזלא דמקבל מתרויהו וכליל לון והוי כשאר מכריע דעלמא אבל השתא דמנית למזלא בכלל הני תלת רישין. אם כן מאן עתיקא קדישא דקאמרת דאית ביה תלת רישין. ומשום הכי משני דלעילא אית דלא אתידע כו' והוא כליל כולא ותרין רישין ביה אתכלילו וכדין כולא אחרא הכי מתתקן שהכולל את שניהם הוא גבוה מהם והם מקבלים ממנו ולא הוא משניהן כשאר מכריעין וההוא דהיינו רישא דלא אתידע לאו במנינא שימנה ספיר' בפני עצמה ולאו בכללא אעפ"י שלא ימנה ביחוד. אפשר שימנה בכללא כי נכניסהו בכלל כתר עלאה להימנות בכלל הנאצלי' ולפיכך אמר ולאו בכללא ולאו בחושבן היינו מחשבה אלא ברעותא דלבא דהיינו רצון (עי' לק' דקי"ב ע"א פ' פקודי לד' רס"ב ע"ב (ע"ג) מהזוה"ק) והוא יותר דק מהמחשבה.

ודע דבהאי כתרא ליכא תיקונין וכולהו במוחא סתימאה נינהו וזה עיקר הפירוש למ"ש לעיל והאי טמיר וגניז וסתים מכולא שאין בו שום תיקון כי תיקונוי דאתתקן כולם. הוא בההוא מוחא סתימאה דכולא דאתפשט ההוא כתרא עלאה לעילא ואתקין ההוא מוחא סתימאה ונפיק חסד עלאה שהוא התפשטות ההוא רישא כדכתבינן לעיל וחסד עלאה אתפשט במצחא ובדיקנא. ואתקין לאבא ואימא ואתכליל כולא במוחא סתימאה דא.

והיכי אתכליל כולא במוחא סתימאה דא משום דכד אתתקן חוורא דא בנהירו דא. דע כי מוח זה היה כלול מדין ורחמים ולא נתקן להיות כולו חיוור אלא על ידי חסד עלאה. וזהו מ"ש דכד אתתקן חוורא דא בנהירו דא. וזהו מ"ש למעלה דאתפשט ואתקין ונפיק חסד עלאה ויצא חסד זה מן המוח לחוץ דרך קוטרא דקרומא דאוירא דאזדכך וסתים ומשם נגלה במצחא ובדיקנא כמו שכתבנו

והנה כאשר נתקן המוח והיה לבן על ידי חסד עלאה בטש מאן דבטש בהאי מוחא והנה ענין בטישה זו יובן במאמר הראשון שהבאתי מאדרא רבא דף קכ"ח ע"ב וז"ל והאי מוחא דאיהו האי חכמתא סתימא' שקיט ואשתכיך בתריה כחמר טב על דורדייה כו' והכונה היא כי השמרים והדינין בחכמה אלא שהם שקטים וכפופים במקומם וכאשר ינענעו היין אז יעלו השמרים למעלה ויראו הדינין. והנה החבית השקטה על שמריה אם יוציאו היין דרך פיה ישארו השמרים כולם למטה ואם ינקבוה דרך שוליה יצאו שמרים לבד וצריך לנענע חבית זו כדי שיתערב יין ושמרים ויצאו שניהם יחד רחמים ודין. וזהו ענין בטישה זו להנציא דין ורחמים ודמיון היין הוא דמיון הזקן אשר לא יגבר כעסו עליו אם לא יעזרוהו על כך. ונמצא שיש לו כעס אלא שאינו מתגבר עליו ויש עוד דמיון שני אל היין כי כשם שהיין יגיע לו תועלת מן השמרים כי הם סיבת קיומו כי בלתם יפסד מהרה כן יש יתרון לחכמה מן הסכלות כדאיתא בפ' תזריע והנה סיבת היות קרום זה סתום הוא לשתי סיבות אם להעלימה כי נעלמה מעיני כל חי ואם לסיבת השמרים.

והנה לסיבת השמרים היה די כשיסתום למטה כי למעלה מכוסה בגלגלת. והנה התחיל לשאול על היותה בלי מופסקת למטה. וז"ש דלא פסק ואח"כ הודיענו שגם מן הצד לא שכיח ולא אתפתח והנה נתן טעם על היותה בלתי פתוחה מן הצד לומר שגם למעלה היא חופה על המוח להורות על רוב העלמה. ואח"כ נתן טעם מפני מה אינה פתוחה למטה אחר שממנה נאצלים או"א כי מפני השמרים נעשה כן וכדכתיבנא. ולשנים אלו הביא מהזקן דעתו סתים הוא כנגד ההעלם ומוחיה סתים כנגד השמרים והאי קרומא אתפסק מז"א לגמרי ובג"כ מוחיה אתפשט לבינה ונחית לל"ב שבילין שהם נמשכין למטה הה"ד ונהר יוצא מעדן בינה להשקות את הגן הרי שהוא נמשך גם למטה להשקות מ"ט משום דקרומא אתפסק למעלה דלא מחפיא על מוחא וכיון דלא מחפייא הרי היא מתפשטת ונמשכת חכמה בבינה והיינו יוצא מעדן מעדן תתאה (ד"ש דף כ"ד ע"א) ומשם להשקות את הגן לתתא. ועכ"פ אף אם תכחיש שאינו נפסק וחפייא לעילא על מוחא ומאי יוצא מעדן מנהירו דביה. מכל מקום (ע"ד) לתתא פסיק דהא קאמר להשקות אלמא שהמוח יורד למטה להשקות א"נ הכי קאמר הה"ד ונהר יוצא מעדן ומדקאמר יוצא ולא קאמר יצא משמע שתמיד יוצא ואינו פוסק ומ"ט יוצא תמיד מפני שאין שם קרום כלל המעכב ותמיד יוצא ואף אם תאמר דיוצא לאו דוקא אי נמי דיוצא תמיד מנהירו דביה עכ"פ פסיק לתתא מדכתיב להשקות וכדאמרן והיינו דתנינן ברישומי אתוון תי"ו כי האותיות הנרשמות אחת מהן תי"ו והיא פי' רושם וכדאמרינן והתוית תי"ו. והיא סוף האותיות ובעלמא דאתי יהיו כסדרן. וכאשר התחילו לרדת למט' התחילה תי"ו לרדת בס' תשר"ק. ועשתה רושם בקרוב ונפסק ולפיכך נקראת תי"ו לשון רושם לפי שעשתה רושם בקרוב ביציאתה. זה הנר' לע"ד בזה עד יערה עלי רוח ממרום בע"ה.

ולפי מאן דגריס כלומר רשים רשומא לעתיק יומין אע"ג שאין הל' סובלו דמשמע דאז"א איירי דקאי ביה ולא אאריך אפין מכל מקום אפשר ליישבו דהכי קאמר דהיינו דתנינן ברשומי אתוון תי"ו דמשום הכי רשומא תי"ו דסוף אריך אפין דלית דכוותיה דבסוף אריך אפין לא אתפסק קרומא וסתים משא"כ בתי"ו דסו' דז"א דאתפסק ומשום הכי רשים בתי"ו דהיינו רושם לומר דלית דכוותיה כנ"ל והא דקרי ליה תמים דעות משום דממוחא דאבא נפיק מוחא דז"א וז"א אתקרי אל דעות כדאיתא באדרא זוטא הנה שממוחא דאבא יוצא ממנו דעת והאי מוחא הוי תמים דעות שאין מתפשטין ממנו הדעות אלא הוא סתום והדעות בתוכו שלם מכל סטרין דלא אתפסק ההוא קרומא לא למעלה ולא למטה כדכתיבנא:

אחר שכתבתי כל זה האיר ה' עיני במאמר שהבאתי למעל' בדף רפ"ט ע"ב וז"ל. תיקונוי אתתקנן בההוא מוחא סתימאה דכלא. וראיתי דמעיקרא קאמר מוחא סתימאה ובתר הכי קאמר חיורא דא ובתר הכי קאמר מוחא בלחוד ובתר הכי קאמר מוחא אחרא דאתפשט כו' וכך הוא עיקרן של דברים דשלשה מוחי איכא מוחא סתימאה והאי אקרי מוחא דעתיקא שני מוחא דאבא ואימא והאי אקרי מוחא לחוד ואתכליל במזלא וביה תלי ולא אתפשט לל"ב שבילין עד דמטי לז"א. שלישי מוחא דז"א והאי אקרי מוחא אחרא דאתפשט לל"ב שבילין וזהו שלא נזכר באדרא רבא לל"ב שבילין אלא בז"א ולא נזכר שם אבא ואימא כלל דבכלל עתיקא הם דהא אתכלילן במזלא ואין שם התפשטות כלל

והשתא הכי פירושא תיקונוי דאתתקן ההוא כתרא עלא' לא הוו אלא במוחא סתימאה כדכתיבנא לעיל דאתפשט במוחא ובדיקנא ונפיק חסד עלאה במזלא וחסד עלאה אתפשט במוחא דאבא ואימא ואתכליל כולא דהיינו אבא ואימא במוחא סתימאה דכד אתתקן חיורא דא דאבא ואימא בנהירו דא דחסד עלאה דתלי במזלא בטש מאן דבטש בהאי מוחא דאבא ואימא דבתר דאתתקן חיורא דא בנהירו דא אתעביד מוחא וקרי ליה מוחא וכד בטש ביה אתנהיר ותליא ממזלא יקירא דמיניה בטש מאן דלא בטש דאילו מוחא אחרא דז"א דאתפשט לל"ב שבילין כד אתנהיר נהי' ממזלא יקירא אבג לא בטש ביה מאן דלא בטש במוחא דאבא ואימא. אלא דנהיר ממזלא יקירא לחוד אבל מוחא דאבא ואימא לא נהיר אלא על ידי ההוא דבטש (דפוס ישן ד"י ע"א) טמיר מכולא ומכל מקום ביה תלי דמיניה בטש מאן דלא בטש כדאמרן. אי נמי דלא בטש מאן דלא בטש עד דאתתקן בנהירו דא דחסד עלאה ובתר כן בטש. נמצא דבמזלא תלי דאי לא אתתקן בנהירו דידיה לא הוה בטש ביה מאן דלא בטש. והשתא מוחא דאו"א אית בהו תרתי נהירו דמזלא ובטש ביה מאן דלא בטש ואילו מוחא אחרא דאתפשט לל"ב שבילין לית ביה אלא נהירו דמזלא.

והענין הוא דמוחא דאבא ואימא כד אתתקן על ידי מזלא יורד העצמות המחיה את הספירות במוחא דא בלי לבוש וזהו בטש מאן דלא בטש אבל במוחי דז"א יורד בו העצמות העליון ובטש כולא אתכלל במוחא סתימאה על ידי העצמות העליון המיחדם וזה ברור. ודע דחסד עלאה דהיינו מזלא הוי גופא דההוא דלא אתידע דהא חסד בגופא הוא בתר רישא. ואיהו אתעביד רישא לאבא ואימא וזמ"ש כד אתתקן חיורא דא בנהירו דא ואתעביד נשמה לז"א והיינו דקאמר כד אתנהיר נהיר ממזלא יקירא ודי בדברים אלו שהם (ד"ש ע"ב) כבשונו של עולם:

אינון עמר נקי תליין בשקולא

אינון עמר נקי תליין בשקולא -- ד'     זהו התיקון הרביעי והוא שיער הראש שהם כעמר נקי; דלא מסתבכאן דא בדא ותליין בשקולא; דלא נפיק נימא מן נימא ושערא מן שערא. ומן נימין אלו נגיד למוחא דז"א ממה שנמשכת נימא זו ממוחא סתימאה; כי לכל נימא יש מבוע יוצא מהמוח דרך הגלגלת ועל ידי מה שמושכין נימין אלו לז"א מתפשט מוחיה לל"ב שבילין. ולפיכך ארוכים ושעיעים להמשיך למוחא דז"א מההוא משיכו דמוחא למוחא דיליה דלית קיומא למוחא תתאה אלא בקיומא דמוחא עלאה.

ותנינא באדרא רבא בדף קכ"ט ע"א (ח"ג קכט, א) וז"ל קוצין דשערי תליין בתיקונוי נקיים כעמר נקי עד כתפוי עד כתפוי ס"ד אלא עד רישי דכתפוי דלא אתחזי קדלא ^[6] [ משום דכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים. ושערא סליק אבתרוי דאודנין דלא לחפייא עלוי דכתיב להיות אזניך פקוחות. שערא דנפיק מבתר אודנוי כוליה בשקולא. לא נפיק דא מן דא תקונא שלים. תקונא יאה. תקונא שפירא. תאיב למחמי. תיאובתא וחדוותא דצדיקייא דאינון בזעיר אפין למחמי ולאתדבקא בתקונוי. דעתיקא סתימאה דכלא י"ג נימין דשערין קיימי מהאי סטרא ומהאי סטרא דגולגלתא לקביל אנפוי ובאינון שריין שערי לאתפלגא. לית שמאלא בהאי עתיקא סתימאה כלא ימינא. אתחזי ולא אתחזי. סתים ולא סתים. והאי בתקוניה כ"ש ביה. ועל האי תאיבו בני ישראל לצרפא בלבהון דכתיב היש יי' בקרבנו אם אין. בין זעיר אנפין דאקרי יי' ובין אריך אנפין דאקרי אי"ן. ] אמאי אתענשו משום דלא עבדו בחביבותא אלא בנסיונא דכתיב ועל נסותם את ה' היש ה' בקרבנו אם אין , עכ"ל.

ביאור הדברים: כי שיער הראש -- קוצותיו תלוין בתקונוי (שהן גלגלתא ומוחא), נקיים כעמר נקי עד כתפוי. עד כתפוי סלקא דעתך -- דמשמע כל עובי כתפוי מכוסים וזה אי אפשר אלא אם כן יהיה האזן העליונה מכוסה וזה אינו כדלקמן. אלא עד רישי כתפוי בלחוד; דלא אתחזי קדלא -- שאין הכונה לכסות את הכתפיים אלא לכסות את העורף משום דכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים - כי בעורף מקור הדינין והקליפות. וישראל בחטאם נמשכו אחר העורף. והעורף העליון מכוסה בשער לכסות הדינין ולבסמם במשיכו דמבועי דנפקי ממוחא. ושערא סליק אבתרוי דאודנין שהיו האזנים מגולות כדכתיב להיות אזנך פקוחות .

אי נמי הכי פירושו: ד"עד כתפוי" - כל אורך הכתפיים מן הצואר אל הזרוע משמע, וא"כ מסתלקים השערות מעל העורף ויוצאות חוץ לכסות כל אורך הכתפיים. ונמצא העורף מגולה. וזה אי אפשר אלא עד רישי כתפוי דהיינו תחילת הכתפיים שבשני צדדי הצואר הסמוכים לצואר בלבד באופן דלא אתחזי קדלא -- שהשערות הם על העורף ומגיעים עד רישי הכתפיים שבשני צדדיו מכאן ומכאן באופן שאינו נראה כלל העורף.

ודע כי שערות הראש הם מבועי הדינין התחתונים; ובהם תלויים. ואעפ"י שהם במקומם רחמים גמורים -- מכל מקום למטה תלויים מהם הדינין. ושמם יוכיח עליהם -- שיער מלשון סערה. ובמקומם כופין הדינין והקליפות, ומהם נמשכין הדינין והקליפות. ולפיכך תמצא שבמקום שבאריך אפין נכפין הדינין הוא מקום תוקף הדינין בז"א -- המצח והחוטם.

וכן שערות הזקן -- מהם תלויין הדינין התחתונים, ובמקומם רחמים גמורים. והם כופין הדינין. דומה ליין שקט על שמריו שאין השמרים מתעוררים שם, אעפ"י ששם מקום השמרים ושרשם. ומפני שיש לדינין אחיזה יותר בשערות הזקן יותר משערות הראש -- ולפיכך הם קשים ולא שעיעי, לכסות הדינין אשר שם מקורם. מה שאין כן בשערות הראש שהם שעיעי; ומכל מקום יש מקום תליה לדינין בהם, ובפרט בהיותם מושכין השפע ממוחא להם שממטה למעלה בסוד אור החוזר -- הוה"י -- שהוא דין. ובצד זה יש להם יתרון לשערות הזקן עליהם כי הם מושכים השפע בסדר מלמעלה למטה. ולפיכך האי שערא סליק בתר אודנין שהוא מקום תליית הדינין, ואין ראוי שיכסו על האזנים לעכב התפילה העולה עד שם.

ודע כי האוזן של אריך אפין לא נזכרה כלל -- לא באדרא רבא ולא באדרא זוטא -- ולא נתברר אופן תיקונה איך הוא. ונראה כי אוזן העליונה נעלמת מאוד; לא שלחו בה יד. ולפיכך לא ניתן מקום לשערות הראש להיותם מכסים עליה. ובגמרא אמרו חרשו נותן דמי כולו כי האוזן עיקר האדם. ומזעיר אפין נלמוד דאמרינן באדרא זוטא בדף רצ"ד ע"ב (ח"ג רצד, ב) וז"ל בהאי נוקב' דאודנין תליין נוקבין אוחרנין נוקבא דעיינין נוקבא דפומא נוקב' דחטמא כו' הה"ד הטה ה' אזנך ושמע פקח עיניך וראה הא כלא ביה תליא כו' , עכ"ל.     הנה מבואר כמה גדולה וגבוהה ונעלמת האזן התחתונה שהכל תלוי בה.

והענין הוא שהכל תלוי בהתעוררות התחתונים. וכאשר יעלה קול מהתחתונים ממצוקותיהם כי גברו עליה הדינין והקליפות ומקולם כי צעקו אל ה' בכל לב -- ושועתם לפניו תבא באזניו, ועולה הקול ההוא שם. ועולה משם. אם לטוב -- לנקב העינים, ויורדים משם שתי דמעות משני גווני העין סומקא ואוכמא (שמשם נמשכין הדינין והקליפות), ומתבסמים בים החכמה העליונה, ומרחם על ישראל. ואי אצטריך לנקום מאויביהם -- יורדין תננא ואשא דרך נקב החוטם. וכן להפך ח"ו.

וענין שתי דמעות אלו הוא כי הדינין נחלקים לשתי חלוקות: אם מצד הקדושה -- וזאת סומקא, ואם מצד הקליפה -- וזאת אוכמא; וכדאמרינן האי שחור אדום הוא אלא שלקה. ואמרינן בפר' תרומה בדף' קמ"ט ע"ב (ח"ב קמט, ב) וז"ל תכלת דא ביומא תנינא אצטבע בשני גוונין סומק ואוכם ותכלת סומק איהו דיליה מיומא תנינא כו' הה"ד וחשך על פני תהום אמאי אקרי חשך דגוון דיליה חשוך ואחשיך אנפי בריין ודא איהו סומק ואוכם ובגין דא לא כתיב בשני כי טוב כו' , עכ"ל.

אל יפתוך רמי הקומה קרואי שאול האומרים כי שם מראות וגוונים במקום הנאצלים העליונים עבר עליהם המים הזדונים ויחפו דברים אשר לא כן על אדוני האדונים כי אין שם גוון ולא מראה רואה ואינו נראה (ע"ג) המתגאה על גאה. הן אמת כי שרשם למעלה. ותוצאותם הימה כי שם נגלו את אשר כבר עשוהו השרשים העליונים כי כח הגוונים לבן ואדום וירוק ושחור וזלתו שם דרכי הכוחות כולם ויגלו מהארץ העליונה מאותם ארזי' אשר נטעו בה לעשות ענף ולשאת פרי והוציא ההוא אפריון כגוונא דידהו כדאי' בפ' תרומה ואלו הנטיעות הם הנקראים עובדא דבראשית והם הם ששת ימים של בראשית ויום שני שהוא גוון סומק כדמסיק הוא שורש כל השלשה גווני' סומק ותכלת ואוכם והם דינא קשיא גבורה דינא רפייא מלכות דינא מסאבא מהקליפות ואלו השלש גוונים היו בכח באצילות ולא נתגלו עד הנה בבריאה ביום שני וזמ"ש תכלת דא אצטבע ביומא תנינא כלו' תכלת שהיא המלכות לא נתגלה צבעו שהיה בו בכח עד יום שני כי שם נתגלה גוון הגבורה שהוא אדום וגוון המלכות שהוא תכלת וגוון הקליפות שהוא שחור

ויום שני מכח המלכות הוא שהוא חד מעצי הלבנון דההוא אפריון וביום זה שהוא מכח התכלת שהוא המלכות אצטבע בשאר גוונין תכלת זו כי שם הראתה גווניה השלשה על ידי יום שני וקא מפרש כיצד אצטבעו וקאמר דסומק איהו דיליה מיומא תנינא ממש כעין גוון אשא כי יום שני זה הוציא בו האפריון בגוונא דאשא עלאה והיא הגבורה כי על ידה נעשה כדאיתא בפ' תרומה ונמצא שתכלת זה לא נתגל' גוונו עד שהוציא ממנו יום שני על ידי הגבור' וביום שני זה נתגלה גוון הגבורה שהיה נעלם במלכו' והוא גוון סומק וירית גוון דהבא מאימא עלאה אשר שם הזהב והיא הנקראת גם כן אלהים אלהים חיים. דכולא גוונא חדא שזו גבורה עלאה וזו גבורה תתאה אלא שזה זהב בסוד היין המשמח וזה בסוד היין המשכר ויונקת היא התחתונה מהעליונה דהא מסטרא דאימא נפיק גבורה כנודע

תכלתא נפיק מגו ההוא גוון סומק כי מלכו' מגבורה יצתה ולא ניכר גוונהא וכד נחית לתת' אתרחק גוון סומק גו ההו' אתר דאיהו ימא הנה אין ספק שעם היות שיש שמות רבות לספי' כל שם ושם יורה על ענין מיוחד וים יורה על קבוץ המים שבה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים והיא סוף כד"א בים סוף. והנה כמו שבאצילות היא סוף כל האצילות כן בבריאה לא נתגלה גוונהא עד סוף מדרגות הבריאה אחר ששת ימי אפריון זה והוא המקום הנקרא ים כד"א כל הנחלים הולכי' אל הים והם דרגין קדישין דילה אחר ששת ימים אלו. והם ההיכלות שבפרשת בראשית ובפרשת פקודי. ומיד אחריהם מצולות ים והם היכלות הטומאה. והנחלים שהם ששת ימים הולכים אל הים כי יש שבעה רואי פני המלך והם ששה ימים נמשכין משש קצוות היום העליון שהוא הזכר ואלו נקראים ים נמשכין ממנה והם דרגין דילה כדאיתא בפרשת שלח לך וז"ל כל אינון דרגין קדישין דילה אקרון ים עכ"ל. והם שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך בתולות אחריה רעותיה כנז' בתקונין ונמשכו ביום ששי של האפריון כדאיתא ריש פרשת תרומה והזכרים הולכים אל הנקבות וכולם הולכים אל הים ואז נקראים נחלים כי למעלה הולכים באצילות והם נהרות כד"א נשאו נהרות ה' וזמ"ש כד נחית לתתא בבריאה (ע"ד) אתרחק גוון סומק כמו שגבורה באצילות נמשכת עד מלכות דאצילות כי ממנה יצא' כן בבריא' אתרחק גוון סומק דבריא' גו ההוא אתר דאיהו ימא שהיא מלכות דבריאה ויצאה מלכות דיצירה בצבע תכלת וזמ"ש ואצטבע גוון תכלא ונתן הסיבה כי הסומק עייל גו ימא ואתחלש גוון דיליה ואתהדר תכלת.

ואם תשאל אם אפילו הרחמים כל עוד שהם יורדין מתמעטין והולכין והם נעשים דינין למטה כל שכן שהדינין ברדתם מאת פניו יתחזקו ויעשו דינין תקיפין והיכי קאמר דאתחלש גוון דליה. תשובתך היא כי למעלה הם דינין תקיפין כדי שלא ידבקו בהם הקלי' (ד"ש ע"ד) הבאים מצדם וימצא מין את מינו ולפיכך הם תקיפין לכפות את הקליפות וכל אשר ירדו הדינין יתחלשו לתת מקום ואחיזה לקליפו' כי צריכין קצת לימין לסעדם וזהו סוד עשיית העגל על ידי אהרן הבא מן הימין. ועל דרך זה הרחמים גמורים אין להם בהם אחיזה. וכאשר יחלשו יהיה להם אחיזה בהם מצד הדין שבהם עם הרחמים ולעולם הם צריכים קצת רחמים. ולכל מקום אינו דומה השמאל לימין כי הימין אין ממנה הקליפות אעפ"י שיש להם אחיזה בה אבל שמאל הוא עצמו מתהפך ונעשה למטה סיגים וקליפות במקום הטומאה וזמ"ש בפ' פקודי דכסף אתהפך לטב וזהב אתהפך לביש וע"ש. ומפני שסמוך לים הם מצולות ים שהם הקליפות אתחלש' גוון דיליה לשים להם שארית בארץ העליונה כדכתיבנ' ואל יקשה עליך מ"ש בפ' שלח לך בד' קס"ג ע"ב (ח"ג קסג, ב) וז"ל השתא פריש מאן דפריש במתיבתא דסיהרא קדישא שפירא איהי בחוורו וכל גוונין מנצצן בה ומרקמן ואיהו בההוא שפירו וחוורו דשמשא ממש כו' וכדין איהו תם ים עם ה' אלהיו ממש בתקונא חדא איהי לעילא ואיהו לתתא לבתר אסתלקת איהי גו דרגין עלאין כו' , עכ"ל.

הנה בפירוש שהתכלת דוחה הקליפות ולא מקרבן. דע לך כי אדרבה ממקום שבאת משם ראיה ברורה למה שכתבנו כי הנה סיהרא קדישא מתפשטת בשבעה שנים עליונים קדושי'. והקליפות דכר ונוקבא מסתכלות לאחת במקום הקדש ואיהי מתכסות בכסו' תכלת אשר הוא קרוב להם וזנים עיניהם מתכלת זו ונאחזין בה ואינן נכנסין פנימה למקום הקדש העליון גו שבעין שנין עלאין:

ואמנם ביאור מאמר זה הואיל ואתא לידן הוא כי הנה יש שלשה חלוקות בה סיהרא וימא ותכלת והקליפות הנקראים מצולות ים והם אצילות בריא' יצירה עשיה. והנה מסטרא דאצי' היא נקראת סיהרא קדישא והיא שוה לשמש. ואין לה חסרון ולא עניות ולא פגימה והיא נקראת תאומתו שזה לו לא הוא גדול ממנה ולא היא גדולה ממנו. ומסטרא דבריאה נקראת ימא. ובהשפיע בה השבעין שנין עלאין והם השבעה נחלים ההולכים אל הים והם הרזים אשר ניטעו בה והם שבעה ימי' זכרי' וכנגדם יוצאין ממנה שבעה ימים והם דרגין דילה והיכלותיה והזכרים ימי רפויים רחמים והנקבות ימים דגושין נקבות דין ואלו הם שבעה בשבעה מוצקות וארבעה עשר יום אלו הם י"ב בקר אשר תחת הים. (דף י"א ע"א) והים עומד עליהם מלמעלה כי השביעי כלול מכולם בימים ובנחלים והוא גופא דימא תפארת ומלכות הנכללים בבריאה זה בזה והיו לאחדים ונשארו י"ב בקר אשר הים עומד עליהם כי כמו שבאצילות העליון בצאת הנקבה מאחוריו גוף שניהם היה אחד. ומתפרשין בדרו' בידין וברגלין כמו כן בבריאה הים דהיינו גופא עומד על י"ב בקר והם ששה קשרי' שבשני זרועות ימין ושמאל שבשני הירכיים כדאמרינן בפ' ויחי. והנה העליונים זכרים והתחתוני' נקבות ובבריאה הוא דקאמרינן דלית לה מדילה כלו' כי אם מהשבעי' שנים עליונים הבאים מת"ת והם מים זכרים ועל ידי כך יוצאין ממנה מיין נוקבין וזמ"ש דדוד לית ליה כלום אלא שבעין שנין דיהב ליה אדם קדמאה והם הם הנמשכין ובאין לה מעלמא עלאה דיובלא הנק' שבע שנים והם הנחלים ההולכים אל הים ונעש' מהם ים על ידי מים נקבות דילה ודרגין דילה וכדפרישית ובההוא ימא דילה גו שבעין שנין דהיינו השבעה העליונים נמשך מהם עוד נונא חדא הוא החילזון. והוא התפשטות האבר הקדוש יסוד בבריאה בנקודה אמצעית שבה כי כמו שבאצילות יש אות ברית ונקודת ציון הנכנס בה כן בבריאה וזמ"ש גו שבעין שנין שהוא היסוד שהוא לגו נשאר וטמיר וכמו שהשבעה שנים עליונים הולידו בה דוגמתה על ידי יסודא דעבד שמושא כדאית' בפ' תרומה כן בבריאה על ידי נונא זה דהיינו היסוד עשתה הבריא' דוגמתה כד עבד שימושא ההוא נונא בנקודה שכנגדו מדרגין דילה והיא ציון שבבריאה והוציא ממנו גוון תכלת וזה התכלת כסא דין ים המלח מלח הוא ברית קדש וים אינון דרגין היוצאין על ידו והוא המולחן כדי שלא יסריחו והם ממולח טהור קדש והוא המקום הנקרא יראה ואין להשבית מלח זה מפני הקליפות הסמוכים שם ויראה בישא הקרובה להם וזה התכלת הנקרא יצירה והם הם השבעה מדורין אשר סביב להיכלות כי ההיכלו' בבריאה והמדורין ביצירה:

ודע כי השנים העליונים הם בבינה ובצאתם בת"ת הם חדשים (ד"ש דכ"ה ע"א) ובתוך המלכות הם שבועות ובצאתם ימים ששת ימי בראשית ואיהי נטלא גוון דא ותקינת ליה כמו שבצאת ששת ימי הבריאה הזכרים הוציאה כנגדן נקבות כן ביצירה וזהו ותקינת ליה ואתחפיא לבר כי זהו לבושא מפני המצולות ים כדמסיק לאו דהאי גוון לבושא דילה כי אין מלבושה כי אם שש וארגמן והם הששה ימים העליונים וזהו שש וארגמן הוא כלול מכולם והוא גופא דכתבינן לעיל וקאמר שש אע"ג דשנים עשר אינון כי נכללין זה בזה והאי גופא הוא הנקרא כס"א בסוד ארבע רגלים שהם ארגמן אוריא"ל רפא"ל גבריא"ל מיכא"ל נוריא"ל ונוריאל ואוריאל חד הוא בסוד דין ורחמים כדאיתא בפ' בראשית והאי שש הוא שש דרגין לכרסיא וכולא כרסיא וכמ"ש בפ' בא בר"מ לבתר עבד משמשין לאילין מאנין כרסיא בארבע סמכין ושית דרגין לכרסיא וכולא כרסיא עכ"ל. ואלו הם י"ס דבריאה ותכלת הוא כסא דין ובו עשר כתות המלאכים והם י"ס דיצירה וזמ"ש בפ' בראשית דף נ"א ע"ב (ח"א נא, ב) ת"ח כל אינון דלעילא בההוא נהורא תכלא (ע"ב) אתכלילן , עכ"ל. ודע דהאי נונא מטטרו"ן דיוקנא דצדיק חי עלמין דאיהו הוא דאפיק האי גוון תכלא ונמצא שהוא בבריאה בשית דרגין לכרסיא וממנו היצי' שהוא עץ הדעת טוב ורע כי סמוך לו הקליפות והיא מתכסה בתכלת זה הבא לה על ידי מטטרו"ן דיוקנא דיוסף הצדיק כדכתיב והוא נער וזמ"ש דיוסף חפי על אימיה שלא יסתכל בה עשו סטרא אחרא בישא ונתכוונו למה שכתבנו ותכלת זה נמצא בדג שבים כנרת והוא בחלק זבולון שהוא ירכא שמאלא הוד ובה היה אוחז דוד והיה הכנור מנגן מאליו. ולפיכך היה דוד אדמוני בסוד ההוד שהוא דין וממנו התעוררו' לזווג בחצי הלילה שהיה קם דוד בסוד שמאלו תחת לראשי (אמר שמו' אפשר שלכן דוד עולה י"ד כמש"ה ודוד מנגן ביד ועם הכולל עולה ט"ו כמספר הוד ולכן רוב שירותיו היו בהוד הודו לה' כי טוב כנלע"ד) ועל ידו הקב"ה שט בי"ח אלף עלמין כי על ידו מתעורר צדיק חי העולמים. ולפיכך הי' דוד חי וקיים כי על ידי ההוד מתעורר היסוד שהוא חי העולמים ובדיוקנא דיליה מטטרו"ן בבריא' והוא ההוא נונא דנפיק על ידי ים כנרת והוא התעוררות ההוד שבבריא' ויש כנור וכנרת והם הוד דילי' והוד דילה שבבריא' כדכתיבנא והוציא גוון תכלא לבל יזונו עיניהם הקליפות מן מקום גבוה כי אם מהתכלת הקרוב להם וז"ש מ"ט בגין דתחות ים דא אית מצולות ים כולל דכר ונוקבא והוא הנקרא צלמות צל מות צל דכר מות נוקבא דיליה כדאיתא בפ' פקודי. וזהו ענין מצולו' אותיו' צלמות ובמצולו' ים נכללי' ונעלמי' שניהם ונקראים מצולות ואח"כ נגלים ונקראי' צלמות וכ"ז בעשיה והם רוצים להסתכל בקדש ולהאחז שם וכד מסתכלן זמין לעיניהו גוון תיכל' הקרוב להם ויש אחיזה בו ושם נאחזין ואינן שולטין במקו' הקדש והיא מתתקנת לגו בכל גוונין מרקמן שהם השש קצוו' שלו ושלה מתתחמן לד' סטרי עלמא בסוד כרסיא דד' סמכין דהיינו ארגמן וכל סמכא בג' ג' בסוד הרגלים שהם י"ב ונמצא שהיא עומדת על י"ב בקר והי"ב הם הם שש מעלות לכסא כי בכסא עצמו הם נכללים זה בזה והם ששה ועאלין ברגלים ד' לד' רוחות העולם ובכל רגל שלשה הרי שנים עשר. שמא יקשה בעיניך מ"ש בזוהר בפ' בהעלותך דק"ן ע"ב (ח"ג קנ, ב) וז"ל כד אתנהרא מנהרא עלאה דאבא כדין אקרי ים כו' כי כשהיא מקבלת מהחכמה נקראת ים .

דע כי שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך הם הם תיקונוי דסיהר' קדישא גם שבעה רואי פני המלך בהם עולה למעלה ובזה הנערה באה אל המלך זה בגימ' י"ב שש קצוות הנמשכים ממנו ושש ממנה כדכתיב והם סוד שמע ישראל ובשכמל"ו ותקונין אלו שבבריאה ע"י חכמה העליונה נעשו כדכתיב ה' בחכמה יסד ארץ ואע"ג דמסטרי דאימ' נפקת בת מ"מ תיקוניה ויסודה על ידי החכמה נוסדו וזה שמי עם יה שס"ה מצות לא תעשה והם כנגד שמור ונתקנו עם יה שהוא חכמה זכרי עם ו"ה רמ"ח מצות עשה והם כנגד זכור ונתקנו עם ו"ה כדכתיב כונן שמים בתבונ' ותבונה היינו בן ובת ו"ה כדאיתא באדרא זוטא אם כן אינה נקראת ים אלא עם דרגין דילה. ודרגין דילה על ידי חכמה נתקנו. כדכתיבנא. (ע"ג) וזמש"ה ורחל בא' עם הצאן אשר לאביה. דאינון דרגין דילה אשר לאביה ודאי כדאית' בפ' בלק דמאביה דהיינו חכמה אינון כדכתיבנא. ונמצא שהכל הולך אל מקום אחד ונמצא שמצד אצילות לית בה פגימו כלל והיא שוה לשמש אבל מצד בריא' אין לה כח התפשטות כלל. וזהו לכי ומעטי את עצמך כי בלכתה מאצילות לבריאה מתמעטת ולית לה מדילה כלום אלא שבעים שנה דיהב לה אדם קדמא' והם הנחלים ההולכים אל הים. וזמ"ש ובההוא ימא דיליה גו שבעין שנין וכדפרישית. ובמלכות דיצירה הוא גוון תיכלא ומהם זנין עיניהם הקליפות שהם בעשיה ולכך אתחלש גוון זה לתת להם בו אחיז' ועייל גוון סומק גו ההוא ימא שהם דרגין קדישין דילה ואתחלף לגוון תיכלא. ואפשר היה לומר דכשהיא נקראת ים היינו שהיא נשפעת מהנחלים העליונים וכולם הולכים אליה להריק לה ברכה עד בלי די ואז גוון סומק מתחלש ונעשה תיכלא. וכתיב ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן דינא קשיא וזמ"ש בפ' בהעלותך שכשהיא מקבלת מחכמה נקראת ים. כי על ידי חכמה נאספים שמה כולם כאחד. ולפיכך כשרואים הקליפות שנחלש כחם שהוא סומק ואתהדר תיכלא לא יכלין לשלטאה. ועם זה יתיישב מ"ש בפ' שלח. וגם זה נכון ומסכים למ"ש בפ' ויצא ונאספו שמה כל העדרים היינו דכתיב כל הנחלים הולכים אל הים כו' ועולה על הדרך שכתבנו באבי"ע כי אצילותה והיא הנקודה אמצעית שבה היא שוה לשמש ולבושיה ותכשטיה הם באים לה מן הנחלים העליונים והם הנקראים ימא דילה ולבושיה אלו הם דרגין קדישין דילה ובאים על ידי אותם שבעין שנין עלאין. והם נקראים בריאה לבוש מלכות. וזמ"ש שש וארגמן לבושה כדפרישית לעיל. וגוון תיכלא הוא היצירה. ונעשה מהסומק העובר גו ימה ונחלש ברבוי הרחמים שבמימי הים הבאים ממקום גבוה ומבטלים אותו וכשרואין הקליפות כי מת גבורם וינוסו כי אחד מהנחלים הוא סומק ובטל ברוב. ומכל מקום אין לשון וכד נחית לתתא אתרחיק גוון סומק כו' עולה יפה לפי זה שהרי אין ריחוקו גורם לו. ולפירוש ראשון אתי שפיר דריחוקו ממקום הקדש וקירובו לקליפות גרמה לו להחלש ולהיות גוון תיכלא. והנה נתבאר סיבת צבע הסומק והתכלת. ומפרש השתא צבע אוכם דאתעביד מהיתוכא דסומקא כד אתהתך ואתחלש לתתא בהתוכא דזוהמא ונחית לתתא כי שמרים אלו היו בסומק. ולפי שהיה תקיף היה כופה אותם בגבורה ולא נודעו כיין השוקט על שמריו אשר הוא למעלה צלול ואדום. וכאשר ירד למטה קרב לשמרים יתחלש כח אדמימותו מפני השמרים הקרובים אליו וזהו ימא קרוב לשמרים ואז הוא גוון תיכלא. כי יש קצת עכרורית המחלשת כח הסומק. ולמטה בשמרים ומקום הקליפות והוא ההיתוך והשמרים היוצא מהיין נעשה אוכם. ולפי שיש קליפות שהם רחמים אמר שזו דינא מסאבא ולפיכך אמר שהיה מתחילה אדום הרומז לדין ומגו זוהמא תקיפ' אתהדר לאוכם דהוא דינא מסאבא.

והענין הוא כי יניקתם מהאדום שבתוכם הנמשך מהסומק הראשון אלא שהמקו' גורם שזוהמא תקיפא רבא עליו ומבטלו ואתהדר אוכם. וז"ש ונפיק מההוא זוהמא גוון (ע"ד) סומק מזוהמא תקיפא ומגו זוהמא תקיפא. אתהדר לאוכם ונקראת זוהמא תקיפא לפי שכופה את הקדוש' שבתוכה כמו שאנו קוראים שערין תקיפין לפי שכופין את הקליפות שבתוכם וכן דינא תקיפא וכדפרישית ומכל מקום דינא קדישא אינו נכפה לגמרי אלא שנרא' קצת וחוזר ומתבטל ואתהדר אוכם וזהו הנקר' אלהים אחרים כי הסומק היוצא תחילה הוא אלהים אלא שנעשה אחר דאתהדר לאוכם וזהו אחרים:

ודע דליכא מסאבא דלית בה נהירו דקיק מסטרא דקדושה אלא שהוא נעלם ברוב הטומאה והוא המוציא גוון סומק ואתהדר לאוכם. והאי דקאמר וכולא מההוא קדמאה אתהתך לומר שאעפ"י שיש סיגים לבנים מכסף סוספיתא דכספא כדאמר בפ' וארא הכל היה בכלל סומקא קדמאה כי נכללו בו לקבל ממנו כי משם עיקר יניקתם. וכאשר נתהתך הסומקא לתתא ויצאו סיגיו יצאו עמו סיגי הכסף ולא ניכר כי אם הסומק ומיד אתהדר אוכם אבל הלובן שבסיגי הכסף מגו זוהמא תקיפ' לא ניכר כלל אעפ"י שיתהתך עמו. ולפי שהוא אוכם שהוא קדוש כדכתיב שחורה אני ונאוה. ואימא עלאה אוכמא כדאיתא בתקונין דקאמר דהאי אוכמא איהו חשוך יתיר דלא אתחזי גוון דיליה מגו חשוכא כי האור העליון רחק ממנו. ואע"ג דנהורא נפק מגו חשוכא הכא איהו חשוך יתיר ומשום דקשיא ליה גוון אוכם זה מהיכן יצא אחר שעיקרו סומק ובאן אתר אצטבע ומשני משמיה דבוצינא קדישא דכד ההוא סומקא אתהתך בגו תיכלא ואתערבו גוונין אתהתך היתוכא דזוהמא לגו תהומי כו' הכונה היא כי הוא אמר מעיקרא דההוא סומקא (ד"ש ע"ג) אתהתך בגו ימא ואתעביד תיכלא. ובתר הכי נחית ההוא סומקא לתתא מתכלא בתר דאתחלש בהיתוכא דזוהמא. ונפקפ גוון סומק. ומגו זוהמא תקיפא אתהדר אוכם שהכל נעשה על ידי ההוא סומק לבדו. וזהו עיקר הפירוש במ"ש וכולא מההוא סומקא קדמאה אתהתך לומר שהוא לבדו נעשו ממנו כל גוונין שלו ומשום הכי קשיא ליה מהיכן בא השחור. וקאמר בוצינא קדישא דכד עייל ההוא סימקא גו ימא הכלול משבעה נחלים ואתהדר תיכלא נכללו בו כל הגוונ' שבים וכאש' נתהתך הסומ' עוד גו תיכל' באותן הגוונים שנתערבו בו מהים ואתערבו בו גוונים אתהתך התוכא דזוהמא ממימי הים שבתיכלא ומסומק ואתעביד מתמן רפש וטיט שהוא שחור כי בהצטרף סומק והם השמרים שבו עם שמרי תיכלא שקיבל ממימי הים יצא רפש וטיש שחור כי אדום ותכלת בהצטרפם ישחירו. והשתא פליג אדלעיל דקאמר דכולא מההוא סומקא קדמאה בלחוד אתהתך והשתא קאמר דמסומקא ומתכלא ממה שקבל ממימי הים אתהתך. כי מכולם יצאו קליפות ויצא רפש וטיט. וכדכתיב ויגרשו מימיו רפש וטיט ומגו טינא דתהומי נפק ההוא חשוך דאיהו אוכם ולא אוכם אלא חשוך יתיר כי אין הטיט חשוך כל כך כי הסומק אינו מניחו להשחיר לגמרי ומחושך זה החשיך על המצריים כדאיתא בפ' פקודי והנה ענין התפשטות הקליפות הוא כי הם לגו תהומי בההוא טינא. וכאשר הים בזעף מוציאם לחוץ. וזמ"ש ומגו (דף י"ב ע"א) טינא דתהומי נפק ההוא חשוך דאיהו אוכם כו'. וכאשר הוא בנחת נשארים במקומם הה"ד וחשך על פני תהום כי היא למטה בתהום וביום שני יצא לחו' אמאי אקרי חשך כיון דאיהו אוכם ולא אוכם משום דגוון דיליה חשוך שהחשיך הגוון דיליה העיקרי שהיה אדום והחשיך שאינו עומד באדמימותו. ועוד דאחשיך אנפי בריין ודא איהו מלאך המות שנברא בשני והוא סומק ואוכם כי מה שאינו שחור לגמרי הוא מפני הסומק שיש בו ונמצא שהוא סומק ואוכם ובג"כ לא כתיב כי טוב בשני כיון שהיה גו תהומי ויצא לחוץ:

הנה למדנו שסומקא ואוכמא אחד דינין ואחד קליפות והם הם שתי דמעות אלו דמתרי גווני עינא סומקא ואוכמא. ובה תננא ואשא שבשני נקבי החוטם כנגד שנים אלו כי תננא מהקליפות כדאמרינן בפ' פקודי דכד תננא נפקא כו' ואשא מהדינין. ומסתברא לי דשני מיני שערות אלו שבראש ושבזקן לכפות שני מינים אלו באו ולפיכך כל אחד בפני עצמו ואינם מתערבים זה בזה. והנה שערות הראש לכפות הקליפות כי הם ממוחא דשקיט ושכיך כחמר טב דיתיב על דורדייה ומורידין חכמה למוחא דז"א לבטל הקליפות. ושערי דדיקנא לכפות הדינין ולפיכך הם קשישי ולא שעיעי לכפות הדינין כדאיתא באדרא רבא. ולפיכך תמצא ברישא דז"א דכיא ומסאבא נהורא וחשוכא כי שם תלייתם ובא"א נכפין ועל הדרך שכתבנו למעלה. ולפכך שערי דדיקנא אתכלילו במזלא דהיינו חסד עלאה לכפות הדינין. והשתא אתי שפיר דבז"א איכא תרתי שערות הראש והזקן ובנוקביה ליכא אלא שערות הראש ומאי שנא אלא ה"ט דז"א אצטריך לתרתי והיא לא צריכא אלא לשערות הראש לתת מקום ואחיזה לקלי' שהם למטה ממנה אבל לדינין אין צריכה לדיקנא כי היא עצמה דינין ובגופא שרשם ואחיזתם ולא בשערותיה ואתי שפיר נמי דשערות הראש על העורף באחורים לכסות ולכפות הקליפות שבעורף ושבאחורים של א"א וההפך בז"א ועדין אנו צריכים למודעי מפני מה שערות דרישא דז"א שחורות. ודנוק' אדומות ולפנינו נאריך בזה בס"ד כי כבר יצאתי מהדרוש:

והנני מפרש שאר המאמר (ח"ג רצד, ב) דאי אצטריך עייל ההוא קלא לנוקבא דפומא -- הנה ברוחא דפומא דז"א מתלבשי נביאי מהימני כדאיתא באדרא רבא והנה כאשר יגיע קולם באזניו יכנס לנקב הפה ומגלה סודו אל עבדיו הנביאים להרע או להטיב. מההוא קלא כולא כי הכל תלוי בקול המגיע לאזנים שהרי נמשך לעינים ולחוטם ולפה. מההוא קלא עייל בכל גופא ואתרגיש מני' כבר ידעת כי גופא הוא המכריע בין דין לרחמים. וכפי הקול כן תהיה הכרעתו אם לטוב אם לרע. נמצא שהכל תלוי בקול התחתון כשמגיע לאוזן ז"א אם טוב ואם רע לכן ראוי שישמור לשונו מנבלות הפה ומלשון הרע כי הקול עולה באזני ז"א:

(המשך במסמך הבא):

פירוש ספרא דצניעותא פרק א (המשך)

עוד אמר כי באוזן זו כלולים כל שלשה מוחין דבז"א דהאי אוזן קרי ביה שמיעה ובשמיעה כלולים כולם. אם בינה דכתיב דבר כי שומע עבדך והיינו מבין וכן כי שומעים (ד"ש ע"ד) אנחנו והיינו מבינים והיינו בינה ואם חכמה דכתיב ונתת לעבדך לב שומע והיינו (ע"ב) חכמה בל"ב נתיבות וכדכתיב וה' נתן חכמה לשלמה ואם דעת כדכתיב שמע בני וקח אמרי דהאי שמע על כרחין לא הוי לשון שמיעה דאם כן שמע בני אמרי וקחם מבעי ליה וכן אי אפשר לפרשו לשון הבנה דאיפכא הל"ל דקיחה קודמת ולא הוי צשון קבלת דברים מטעמא קמא אלא דע בני את אלהיך וקח אמרי לעשותם. אי נמי דע בני התורה וקחה אליך ודע וקח הכל אחד כי היודע הדבר הרי הוא כלוקח אצלו והנכון הוא דשמע בני היינו דעת שהוא ב"ן י"ה כנודע אלא דקשה דאמאי לא מייתי מן שמע בני מוסר אביך ושמא דמצותי תצפון אתך היינו דע' דמלא לאדרין ואכסדראין והרי חכמה ובינה ודעת באוזן והם ג' מוחי' דבז"א. בהאי אודנא תליין צלותין ובעותין ופקיחו דעיינין והם העפעפי' הסוגרים עיני ז"א ובהגיע הקול שם נפתחין הנה שהכל תלוי באוזן. וזה בז"א וממנו נלמוד לא"א כי נעלמת אזנו מאוד וכדכתיבנא והנכון בעיני דהאזן העליונ' אין הקולות והתפילות המגיעות שם פועלת בה כי היא רחמים פשוטים ואינו משתנה והנה ע"י האזן של ז"א נפקחין עיניו וא"א לעיל' עינא פקיח' גם ע"י האזן נחתין תרין דמעין ואין בא"א דמעות ח"ו גם ע"י האזן נפקין מתרין נוקבין דחוטמא תננא ואשא אלא מחד רוחא דחיי לז"א ומחד למלכא משיחא. גם על ידי האזן גזר הפה ומליל מילין והפה העליון אין אומר ואין דברים ולא זכה ליה שום נביא ולית מאן דידע רוחיה בר איהו כדאיתא באדרא רבא נמצא שאין לה פעולה לאוזן בדברים אלו כלל. אבל הענין הוא כי ז"א בו דינין ורחמים וכאשר יחטאו בעולם התחתון יעלה קולם לאזנו ויתמלא דינין והופך פניו מעתיק יומין וכאשר יגיע הקול באזנו כי שבו בתשובה יתקן עצמו ז"א לקבל א"א והרחמים גוברים. נמצא כי התיקון והקלקול תלוי בז"א כי כאשר יתקן עצמו ז"א וזה על ידי קול צעקת התחתונים כי שבו מדרכם הרעה יאיר אליו א"א ויסתכל בו בעין טובה ויתבטלו הדינין וההפך ח"ו בהפך ונמצא שהתפלות והצעקות עדיו יבאו והוא מתתקן על ידם לקבל שפע מא"א אבל א"א לא משתני ולא אשתני כלל ונמצא שאזן א"א לצורך ז"א היא לשמוע קולו ולהאיר אליו ולפיכך אין ראוי להיות עליהם שיער כלל ונשמע קולו. וזהו סוד שהקב"ה מתפלל וזה נעלם מאוד עמוק עמוק מי ימצאנו ולפיכך לא נזכרה האזן כלל והאל יתברך יראנו נפלאות מתורתו דנפיק שערא בתר אודנוי תליא בשיקולא לא נפיק דא מן דא כי הנה מוחא דז"א להיותם ג' מוחין כל אחד מוציא שערותיו למינהו זה ארוך וזה קצר וזה בינוני ומסתבכן דא בדא לפי שיש ג' מוחין וכולם מתפשטין זה לל"ב וזה לחמשי' שערי בינ' זה לאלף אלפים אבל עתי' דליכא אלא במוחא חדא ולא מתפשטי. אינון עמר נקי דלא מסתבכי ותליין בשיקולא דלא נפיק דא מן דא. תיקונא שלים תיקונא יאה תיקונא שפירא תאיב למחמי תיאובתא בחדוותא דצדיקייא דאינון בז"א למחמי ולאתדבקא בתיקונוי הכונה כי אין הצדיקים מגיעים כי אם עד ז"א ולא משם ולמעלה כי עד שם מגיע פרי מעלליהם כי הנה בפלגותא דשערי דידיה אתפרשאן תרי"ג ארחין כנגד תרי"ג מצות ולפי ששערות האלו מורידין השפע ממוחא סתימאה (ע"ג) למוחא דז"א מתאוים הצדיקים לראות שרש ועיקר הדבר אשר ממנו יגיע השפע להם ולהדבק בשרשו וזמ"ש לממחי ולאדבקא בתיקונוי וכבר כתבתי למעלה כי עד ז"א לבד מגיע תפילתם של צדיקים תחתונים ובהם הוא מתתקן על כן ירים ראש ופנה למעלה ושכר מצוה מצוה והבן זה. ואמנם מ"ש שלים ויאה ושפיר כי תיקוני הזקן אינם כל כך שלמים כי יש בהם שערות קצרות ושערות ארוכות אבל שערות אלו כולם בשיעור א' לא נפיק דא מן דא. גם שערות הזקן קשישי ואלו שעיעי וזהו יאה גם שערות הראש ארוכים וזהו יופים משא"כ בשערות הזקן וזהו תקונא שפירא הנה בשלשה אלו נפלאו מהם שערות אנו. ולפיכך אמר שלשה פעמים תיקונא ולפנים ניתן טעם לשלשה אלו בע"ה עתיקא סתימא דכולא י"ג נימי דשערי קיימי מהאי סטרא כו' כבר כתבנו למעלה כי מוחא סתימאה מתפרש תלת זמנין ארבע ארבע והוא עתיקא כליל לון הרי שנשה עשר גם גלגלתא חיורא דיליה אנהיר לי"ג עיבר כדחיתא באדרא רבא וזוטא ואמרינן נמי התם דבגולגלתא יתבין בכל יומא י"ג אלפי ריבוא עלמין דנטל עלוי וסמכי עלוי ומהם נמשכין י"ג נימי דשערי אלו (ד"ש דכ"ו ע"א) ומשם מתפשטין לדיקנא י"ג תיקונין ואפשר דמי"ג דבחוור גלגלתא מתפשטין נימין אלו. ומי"ג דבמוחא מתפשטין לדיקנא ובאינון שריין שערי לאתפלגא כי כל שאר השערות הונכים אל מקום אחד ואלו מקצתם לצד אחד ומקצתם נצד שני. יאפשר כי מפני שיש י"ג מדות עליונות שאמר מיכה וי"ג מדות שאמר משה והם לתתא באתר דדינא כדאיתח באדרא רבא לפיכך הוצרכו שני מיני י"ג מדות י"ג נימי דשערי.

וי"ג תיקוני דיקנא להיות להם שרש למעלה ומשום הכי שריין שערי בהאי לאתפלגא לתת מקום לי"ג מדות תחתונות אשר בהם ימיז ושמאל ודי כעת עד כי ה' יתן חכמה:

ודע ששערות אלו שבראש מלבד הי"ג נימין נמנו באדרא רבא ואמרו שם כי מנין קוצי דשערי אלף אלפין ריבוא ושבעה אלפים וחמש מאות וכל קוצא וקוצא אית ביה ת"י נימין כחושבן קדוש כו'. וטעם לחשבונות אלו אף כי עמקו מאד. דע כי המוח הסתום עם היותו אחד. כח השלשה מוחות תחתונות בו כדפרישית לעיל וממנו מתפשטין והנה כנגד חכמה שהיא כוללת הכל יצאו אלף אלפין ריבוא שהוא החשבון היותר שלם וכולל וכנגד בינה שבה יצאו שבעה אנפים כי היא אם הבנים שבעה שנים וכנגד הדעת יצאו ת"ק כי הוא עץ החיים מהלך ת"ק שנה. וכנגד ג' בחינות אלו נראה לי שאמר למעלה ג' תיקונין תיקונא שלים. תיקונא יאה תיקונא שפירא תיקונא שלים כנגד חכמה שבה חשבון שלם וכולל כללא דכולא תיקונא יאה כנגד בינה כי אין אשה אלא לנוי כלה נאה וחסודה בית נאה וכנגד דעת אמר תיקונא שפירא כד"א ישראל אשר בך אתפאר ישראל סבא והוה תאיב למחמי כד"א צאנה וראנה בנות ציון כו'. והנה שלשתם אלו ברדתם מטה בז"א נתמעט חשבונם והוא מש"ה ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווין כו' כי אלף כנגד חכמה שבז"א ושבע המאות כנגד בינה שבז"א שבעה שנים וחמשה כנגד דעת נשמה לה' ספירות חסד גבורה ת"ת נצח הוד דגוף וברית חשבינן (ע"ד) חד וזמ"ש ויהי שירו חמשה ואלף ושבעים שבע' ספי' הבנין הנשארים ובא"א לא נזכרו אלו דלא אתגליא אלא רישא לחוד כדכתבינן לעיל ומאלו התחתונים עשה ווין לעמודים כי הם מעולם הזכר וזמ"ש בפ' פקודי ו' דא רזא דדכורא דקיימא למיהב מזוני לנקבה ובג"כ כל אינון ווין דעבד בצלאל למיהב לון לאשרא' על נוקבי ונפיק מרזא דאלף דאיהו חושבן שלים. ושבעה מאות דאיהו חושבן שלים וחמשה הכי נמי ושבעים כלא רזא חדא כו' וכולא ברזא עלאה עכ"ל. וזה מבואר במה שכתבנו. ואמנם היות בכל קוץ ת"י נימין ובכל נימא ת"י עלמין וכל עלמא ת"ך עיבר הנה מצינו שני חשבונות אלו לשני בתי ישראל בית ראשון ת"י ובית שני ת"ך ואין ספק כי היות מנין הנימין ת"י כמנין קדוש ובנזיר נאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו יורה כי הנזיר עולה למקום גבוה ידמ' לעליון. ומצינו בנזיר שני פעמים קדוש כנגד הנימין וכנגד העולמות היוצאין מנימין אלו. ואמנם טעם למנין זה הוא כי כמו ששלשה מוחין תחתונים כלולין במוח זה. כן ל"ב נתיבות דבמוחא תתאה כלולין בו ונמשכין על ידי נימין אלו לנימין דז"א ועל ידי כך מתפשט מוחיה לל"ב שבילין כדאיתא באדרא רבא. והנה כל קוץ מאלו כלול מל"ב נתיבות וכל נתיב אחד כלול מי"ס הרי ש"ך. והם הם ש"ך ניצוצות דבטש בוצינא דקרדינותא כדאיתא בריש פרקין והם י"ש עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק כי נתיב מהם לא ידעו עיט:

והא דאמרינן באדרא רבא וזוטא דמנהירו דחוורא דגלגלתא ירתי צדיקיא לעלמא דאתי ת' עלמין דכסופין דכתיב ארץ ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר ההוא עולם התחיה קאמר וכדאמר בתר הכי נמי דמטלא דנטיף מיניה יתערון בה מיתיא לעלמ' דאתי וקרא נמי דייקא דקאמר וישקול אברהם לעפרון דהיינו לאותם שוכני עפר כדאיתא במדרש הנעלם וקאמר התם דמאתים על התורה ומאתים על שמוסרין עצמן על קידוש ה' בכל יום.

והענין הוא כי בתורה זוכים למאתים והם חכמה ובינה כל אחת כלולה מעשר ועשר מעשר הרי מאתים והם ב' אותיות ראשונות שבשם י"ה כי עסקו בעץ החיים דהיינו חכמה ובינה בן י"ה וכאשר מוסרין עצמן על קידוש ה' בפסוק שמע ישראל ומיחדים חתן וכלה. והיינו קידוש אחד (ד"ש ע"ב) שהחתן מקדש הכלה שנקראת שם כד"א ויעש דוד שם וכשהוא מוסר עצמו נחשב כמת ובנשמתו נעשה הזווג מים נקבות ובגופו מתרצה סטרא אחרא ואינו נכנס להפריד בין חתן וכלה. וזהו סוד ענין י' הרוגי מלוכה ונמצא שהוא מזווג שתי אותיות אחרונות של שם וזוכה למאתים עולמות ובתו' מזווג שתי אותיות ראשונות כי התורה בן י"ה והוא המזווג חכמה ובינה כדאיתא בתיקונין. והנה שם בן ארבע. ארבע אותיותיו ארבע מאות ומילויו עשר הרי ת"י. ולפיכך אנו אומרים ג"פ קדוש קדוש קדוש ה' צבאות לפי שיש בעתיק' ג"פ הויה וכמו שכתבנו לעיל. וכל אחד עולה קדוש וזה קרוב למה שיבא בפרק רביעי על פסוק והיו ימיו מאה ועשרים שנה ולפי ששלשה שמות אלו במילואם עולים שלשים אותיות לפיכך סתם נזירות שלשים יום וגם הוי"ה בחשבונו כ"ו ועם ארבע אותיותיו הוא שלשים זמ"ש כל ימי נזרו קדוש יהיה להוי"ה (די"ג ע"א) ל' יהו"ה ודע כי ל"ב נתיבות כל אחת כלולה מי"ב אותיות מהם שלשה שמות אלו עולה שפ"ד. וחשבון השם כ"ו הרי ת"י. וכאשר תכלול הל"ב נתיבות כל חחת מי"ג תיקונין עולה תי"ו וארבע אותיות השם הרי ת"ך גם שם שד"י ואלהי"ם עולה ת"ך. (אמר שמואל צריך עיון שאינם עולים כי אם ת' בלבד. ואם תמנה שדי ואלהים באותיותיהם יעלו תכ"ב. כי שדי יש בו ט' אותיות ואלהים יש בו י"ג אותיות ואפשר שימנה גם כן לשני השמות עצמם של שדי ואלהים ואז יעלו תכ"ב כנלע"ד) ושם אל ושדי ואדני עולה עולה ת"י ושם שדי ואלהים ואהי"ה עולין תכ"א ואין קפידא באחד יתר בגמטריא והנכון בעיני כי יוד עלאה תליא בעתיקא כדאיתא באדרא זוטא. ויוד במילואה עולה עשרים וכל אחד כלול מעשרים הרי ארבע מאות והיו"ד עצמה שהיא עשרה כי היא השורש הרי ת"י ואם נחזור ונמנה היו"ד במילואה שהיא עשרים הרי ת"ך:

ודע כי היוד יש בה ג' קוצין קוץ לעילא וקוץ לתתא וקוץ באמצעיתא קוץ לעילא כתר עליון קוץ באמצעיתא חכמה קוץ לתתא בינה כדאיתא בפ' ויקרא גם השם כולו במילוי יודין כזה יוד הי ויו הי תלי בעתיקא כדאיתא בתקונין ויש ביוד הי ויו ג' יודין ועולין ל' ולפכך סתם נזירות שלשים יום. והנה היוד ראשו' עולה ת"י כדפרישית והם הת"י נימין והיוד שניה עולה גם כן ת"י והם ת"י עולמות כי היוד שניה רומז לבינה הנקראת עולם מן העולם ועד העולם ולפיכך הם ת"י עולמות והיוד השלישית עולה גם כן ת"ך כי הויו רומז לדעת המקבל משתי אותיות יוד הי והיא עולה ת' ועם ב' יודין המשפיעים הרי ת"ך האמנם היוד הרביעי' שהיא נוקב' לא נתגלה עדין אעפ"י דתליא ביה עוד נראה לי שארבע יודין שבשם זה יו"ד ראשונה עשרים פעמים עשרים הם ארבע מאות והם ת' אלף עלמין דחוורא דגלגלת' דמנהירו דהאי חוורא ירתי צדיקיא לעלמא דאתי ת' עלמין כדלעיל ויוד שניה שבשם הם ת"י נימין כי עולה ת' והיוד עצמה שהיא שרשה הרי ת"י ויו"ד שלישי' שבויו שבשם היא גם כן ת' ועם היוד עצמה היא ת"י עולמות כי מבינה ולמטה בנין העולם ואף י"ש עולמות הם תחות עלמא דאתי ולא בעלמא דאתי כדאית' בפ' תרומה ויוד רביעית שבאות הי אחרונה שבשם עולה גם כן ת' ועם היוד שבהי אחרונה ושבויו שהוא החתן המשפיע לה דלית לה מדילה כלום הרי ת"ך ולפיכך בית ראשון היה ת"י שנין כמנין ה"י ראשונה ובית שני ת"ך כמנין ה' אחרונ' ועל דרך זה כשתמנה יוד פעמים הי הרי ש' ועם היוד הם י"ש עולמות דתחות עלמא דאתי ואם תמנה יוד במילוא' הם ש"ך והם ש"ך נצוצות דבטש בוצינא דקרדינותא ואם תמנה עוד ההי הרי שכ"ה והם שכ"ה ניצוצות שנתקיימו כדלעיל וכן אם תכה יוד ראשונה על יוד שבהי ראשונה הם ת' ועם היוד הרי ת"י וכשתכה יוד שבויו על יוד שבהי אחרונה עם יוד במילואה יהיה ת"ך כי כ"א פעמים כ' עולה ת"ך והיא לית לה מדילה כלום לחזור ולמנותה ויוד עולה כפי מה שכתבתי בבית ראשון ה"י ראשונה ובבית שני הי שניה כדאיתא בפ' פקודי ואין עוד נביא ואין אתנו יודע עד ישקני מנשיקות פיהו ולספרים דגרסי וכל עלמא להיט לתש"ך עיבר אפשר דהיינו טעמא (ע"ב) דמילת בראשית צירופה תש"ך וכל עולם נתפשט למנין בראשית. עוד אפשר נומר דשם בן ארבע במילואו עם עשרה אותיות וד' תיבות הרי י"ד ומילוי המילוי הרי כ"ח הרי מ"ב וכשתכה יו"ד (ד"ש ע"ג) על מ"ב הרי ת"ך ודי בזה. ודע דאמרינן באדרא רבא דבפלוגתא דשערי אזיל חד ארחא דנהיר לר"ע עלמין ומני' נהיר ארחא כו' דכתיב כל ארחות ה' חסד ואמת כו' עכ"ל ובאדר' זוטא אמרינן דעל ארחא דא כתיב אז תתענג על ה' ומהאי ארחא אתנהרין שאר ארחין דפליג בז"א עכ"ל. והענין הוא כי עפ"י שאמרנו למעלה כי באותם י"ג נימין בלחוד הוא דשריין שערי לאתפלגא ולא באינך שערי היינו לומר שאין לשאר השערות מקום מיוחד זה לכאן וזה לכאן כי כולן שוין אבל אלו הנימין יש להם מקום מיוחד אלו לכאן ואלו לכאן לקבל אנפוי אבל יש מקום מיוחד שאין בו שער כלל בפלגותא דשערי והיינו האי ארחא דנהרין ביה צדיקייא לעלמא דאתי וטעם הדבר הוא כי השערות להעלים האור העליון נעשו כדי שיתלבש בשערות ויאיר למטה כי לא היה באפשר לקבל אורו אם לא דרך שערות אלו והנה הצדיקים הם בז"א והם זוכים להשיג אותו האורח בלי אמצעי. ונמצא שיש לה יתרון על ז"א כי אינו מקבל אלא על ידי שערות והם נהנין מהאור העליון מבלי אמצעי. ונמצא שיש להם יתרון על ז"א וז"ש באדרא זוטא דע"ד כתיב אז תתענג על ה' על ה' דייקא למעלה ממנו ויותר ממנו ומכל מקום אין נהני' ממנו ממש אלא שממנו מאיר אורח שהם הצדיקים מאירין ממנו לעלמא דאתי וזמ"ש ואורח צדיקים כאור נוגה העליון שבפלגות' דשער. והנה האור הטבעי עד חצי היום הוא הולך ומאיר ומשם ואילך לא יגיה אורו וזהו הולך ואור עד פלגותא דשערי שהוא נכון היום חצי היום בפלגותא דשערי ולמדנו דמפלגותא דשערי נהיר ההוא ארחא וטעם היות אורח זה בפלגו' דשערי הוא כי הצדיקים זוכין על ידי התורה. ותורה שבכתב היא עמודא דאמצעיתא והיא בן י"ה דעת בן לחכמה ובינה. וכבר כתבנו דשערות אלו ג' מוחין כלילן בהו חכמ"ה ובינ"ה ודע"ת ודעת הוא פלגותא דשערי ובי' נהיר ארחא לצדיקייא. ועם הקדמה הזו דשערות להעלים האור נעשו אתי שפיר הא דאמרינן לעיל דחפיין שערי על קדלא דלא אתחזי קדלא כי למטה כנגד אחורוי ממול העורף העליון שם הקליפ' והדינין ראוי שיסתכלו הקליפות במקום הקדש ויאחזו בו ולפיכך מתכסה בשערות מה שאין כן ממול פניו שאין שם קליפות ועוד כי הפנים נתקנו בפה בחוטם ועינים והפנים עצמם הם לבושים כי עודפים על עובי העורף וזהו תיקונם מה שאין כן בעורף דלא אתתקן אלא על ידי שערות אלו שהם מכסין אותו ומטעם זה לא נתכסו האזנים העליונים בשיער כי גדולה תפילה שעולה עד מקום גבוה בלי אמצעי ובלי הפסק שום דבר ואין שום דין מעכב דבאתר דטרחותא

דינא אשתכח וכדאמר בפומא באדרא רבא וזה על ידי ז"א המתקן עצמו על ידי התפלה והוא מעלה התפלה לפניו וכבר כתבנו זה למעלה ובמצחא אמרינן באדרא דכד סליקו צלותיהון דישראל לקמי עתיק יומין ובעי לרחמ' על בנוי גלי מצחא דרעוא דרעוין כו' והיינו ע"י ז"א המעל' התפילה שם והיינו דלא קאמר כד שמע עתיק יומין (ע"ג) צלותיהון דישראל או כד קביל צלותיהון והנה מאורח זה נמשך אורח המתפרש לתרי"ג ארחין דפליג בז"א כי באורח זה כלולים בדקות גדול כי מן דעת זה שהוא בפלג' דשערי כדכתיבנא נמשך לז"א ששם הדעת תורה שבכתב כלולה מרמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה שהם תרי"ג ארחין כי דעת תחתון מכח דעת עליון יצא הכלול במוחא סתימאה כדכתיבנא ותרי"ג ארחין אלו הם הטובות לנוצרי בריתו ועדותיו לתת להם שכר על כל מצוה מהאי ארחא על כל מצוה בלי אמצעי וכדכתיבנא והם חסד ואמת מאריהון דמתקלא מטה כלפי חסד לשלם שכר טוב וכדאמרינן באדרא זוטא:

ואמנם טעם מנין ר"ע עלמין אפשר שהם כנגד כ"ז אותיות התורה עם מנצפ"ך וכל אחת כלולה מעשר הרי רע. ולפיכך נהיר מניה ארחא לצדיקיא לעלמא דאתי כי כל העוסק באור תורה. אור תורה מחייהו ואפשר דארבע מאות עלמין דירתי צדיקיא לעלמא דאתי מנהירו דחוורא דגולגלתא קאי ולומר שר"ע מהם מאירים מאורח זה וק"ל הם מאירים דרך חוורתא דריש' שבין שער לשער והיינו כי הארבע מאות נחלק לשלש מוחות חב"ד כל אחד קל"ג ושליש וכאשר יתחבר הדעת עם החכמה ויכריע ביניהם. ויטה לצידה של חכמה כלפי חסד יקח שלשה יתירים שהם הכלולי' מכל (ד"ש ע"ד) העולמו' כי בודאי לכל העולמו' שבכל מוח ומוח יש עולם א' הכולל את כולם וכמ"ש בפ' נשא על אמו"ר להם שעולה רמ"ח חסר אחד והנה אחד לכל מוח הרי שלשה והם השרשים ויעלה מאתים ושבעים וכיוצא בזה אמרו בפ' תרומה על י"ש עולמות שלוקח ת"ת ר"ז עולמות כמנין אור כנגד חסד ות"ת ונשאר לגבורה ק"ג ואף כאן נוטל דעת שהוא פלגותא דשערי ר"ע ונשאר לבינה ק"ל ואלו אינן מאירין כל כך כמו האחרים שהם יותר רחמים מאלו ומאירים דרך אורח זה והק"ל מאירין דרך חיוור שבין שיער לשיער ואל תדמה שיש כאן רחמים ודינין ח"ו שהרי אמרו לית שמאלא בהאי עתיקא סתימאה דכולא שאעפ"י שאמרו בהאי שריין שערי לאתפלגא היינו ברדתם למטה לז"א אבל כאן אין ניכר דבר אעפ"י שישנו בכח אלא סתום מכל וכל וזמ"ש לית שמאלא בהאי עתיקא סתימאה דכולא ימינא אתחזי ולא אתחזי כי אף הרחמי' אינם ניכרים כי אין האור ניכר אלא מתוך החושך ואין כאן לא חושך ולא דין ואמר אתחזי לפי שעל ידי ז"א ניכר שיש כאן ימין כי כאשר ישגיח בעינא פקיחא או ברעוא דרעוין וזולתו ניכר שיש שם ימין קצת ולא אתחזי בו ממש אבל שמאלא לית ביה כלל כי אין רע יורד מלמעלה והנה בני ישראל התאוו תאוה לדעת מה הפרש יש בין ז"א כשהוא מתנהג ברחמים גמורים לאריך אפין ומה בין רחמים אלו לרחמים אלו והיו רוצים לצרף זה בלבבם ובשכלם שישתנה שכלם להבין בגדולות ובנפלאות על ידי א"א וע"י ז"א ובזה ידעו כי אין בקרבם וזמ"ש לצרפא בלבהון וכיוצא בזה אמרו בפ' שלח בדף קנ"ח ע"ב שורה כ"ה (ח"ב קנח, ב) וז"ל דבמעיכון בעיתו למנדע דא דכתיב היש ה' בקרבנו בקרבנו דייקא או אם אין , עכ"ל ואפשר שבמעיהון ממש היו רוצים השיניי שיהיה להם עונג נפלא באכילתם דומה לעדן עליון ואז ידעו כי אין שהוא א"א בקרבם. (ע"ד) ומשה אמר להם שבפרי הארץ יראו השינוי ויכירו כדאיתא התם:

ודע כי גלגלתא זו המקפת את המוח היא בינה שהיא היכל לחכמה וגנוזה בתוכה ולפיכך תמצא כל שכר הצדי' נמשך מגלגלתא זו כי ארבע מאות עלמין מנהירו דחוורא דגולגלתא כדכתיב ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר שהיא הגלגלת שהיא מקפת וסוחרת את המוח והני ירתי צדיקייא לעלמא דאתי גם טל אורות נמשך ממנה לעלמא דאתי לחיו' המתים וכן חד ארחא בפלגותא דשערי דנהירין מיניה צדיקיא לעלמ' דאתי ומיני' נהיר ארח' דאתפרש לתרי"ג ארחין בז"א לתת שכר המצות נמצא שכל עניני העה"ב ממנה נמשכין כי עולם שבז"א מקבל מעולם הבא העליון לתת שכר טוב לצדיקים שבו. ולפיכך היו הקוצים אלף אלפים רבוא ושבעת אלפים וחמש מאות כי אלף בינה בסוד אלף בינה כנז' בפ' בלק ושבעה אלפים בסוד שבעה שנים שבה ות"ק כנגד חמישים וכנגד חמישים שעריה באו דגלגלתא שלשה פעמים י"ג תקונין שהם מ"ט אם בנהירו דחוורא דאנהיר לי"ג עיבר ואם בי"ג נימי דשערי ואם בי"ג תיקוני דיקנא הרי מ"ט והגלגלת עצמה הרי חמיש' שערי בינה צריך עיון כי שלשה פעמים הם ט"ל ולא מ"ט (אמר שמואל אולי מונה גם העשר ספירות של הגלגלתא עצמה ובהם נשלמים לחמשים) וי"ג תקונין דחוורא רחמים גמורים וי"ג נימין בינוניים וי"ג תיקוני דיקנא מקור הדינין ובמקומם נכפין כדכתיב' לעיל. ולפי זה הני מאתן ושבעין עלמין הם הם מאתן ושבעה עלמין דאור קדמאה ולעילא הם מאתן ושבעין ונהירין מההוא ארחא דבפלגותא דשערי ולמטה תחות עלמא דאתי הולכין ומתמעטין והם ר"ז או"ר קדמאה ואור זה גנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבא ויאיר להם לצדיקים כאור נוגה שהיה ביום ראשון וישוב לאיתנו:

ותאנא באדרא רבא בדף קכ"ח ע"ב (ח"ג קכח, ב) וז"ל {צז|האי גלגלתא חוורא דיליה אנהיר לתליסר עיבר גליפין לארבע עיבר בסיטרא חד ולארבע עיבר בסיטרא דאנפוי ולארבע עיבר בסטרא בסחרני ארחא וחד לעילא בגולגלתא כלומר לסטרא דלעילא כו' ולקבל דא בקע לגלגלת לתתא כד עאלין בחושבנא}}, עכ"ל. ביאור הדברים כי האי חוורא דאנהיר לי"ג עיבר היינו על ידי מוחא סתימאה דמתפרש ביה שלשה פעמים ארבעה ארבעה ארבעה והכי אמרינן באדרא זוטא בדף רפ"ח ע"ב (ח"ג רפח, ב) וז"ל ובגין כך עתיקא קדישא אקרי אין דביה תליא אין כל אינון שערי וכל אינון נימין ממוחא (ד"ש דכ"ז ע"א) סתימאה תליין כו' בגין דהאי חכמתא סתימאה דביה מתפרשא תלת זמנין לארבע ארבע והוא עתיקא כציל לון ושליט לון על כלא , עכ"ל. הכונה דע"ק דהכא בההוא רישא עלאה לעיל' רישא דלאו רישא ולא ידיע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא כדקתני התם ולא הוי ע"ק סתימא דכל סתימין דהיינו ההוא כתרא עלאה רישא עלאה ולאו היינו חכמה סתימאה דאתקרי עדן עלאה סתימא דכל סתימין ועתיקא סתימא דכולא אבל ע"ק סתימא דכל סתימין אי נמי ע"ק סבא דסבין היינו כתרא עלאה והכי אמרינן בתר הכי האי ע"ק סבא דסבין כתרא עלאה לעיל' דמתעטרן ביה כל עטרין וכתרין מתנהרין (דף י"ד ע"א) כו' וכל שאר בוצינין מיניה מתלהטין ומתנהרין עכ"ל:

והנה הזקנים הם חכמה ובינה וזקן הזקנים הוא כתרא עלאה לעילא והנה אמ' עטרין וכתרין ובוצינין ועטרין הם ז' תיקוני רישא וי"ג תקוני דיקנא שהם משפיעים לתחתונים הנאצלים וכתרין הם אבא ואימא חכמה ובינה ודעת ובוצינין הם שבעה הנרות שאחריהם והנה בעטרות אמר דמתעטרין ביה כי הם קרובי' אליו וממנו נעשו ובכתרין אמר מתנהרין שנמשך להם אור ממנו על ידי תקוניו ובבוצינין אמר מתלהטן ומתנהרן כי יש בהם דין ורחמים. וזהו מתלהטין דין ומתנהרין רחמים ולפי שזה זר מאד כי איך מתלהטן מיניה אחר שהוא רחמים לפיכך אמר שהוא בוצינא עלאה טמירא דלא אתידע כי גם הוא בוצינ' אתקרי כי כח הדינים בו אלא שאינן ניכרין וזהו טמיר' דלא אתידע ובהגיעם למטה בבוצינין נתגלו וזמ"ש וכל שאר בוצינין מיניה מתלהטן ומתנהרן. ולפי שכל התיקונין כולם הם בראש השלישי שהוא מוחא סתימאה והם נמשכין מהראש השני שהוא עתיקא סבא דסבין לפיכך אמר דמתעטרן ביה כל עטרין וענין ראשים אלו נתבארו באדרא זוטא בדף רפ"ח ע"א (ח"ג רפח, א) וז"ל: האי ע"ק טמיר וגניז וחכמתא עלאה סתימ' בההוא גלגלתא משתכח כו' תלת רישין אתגלפן דא לגו מן דא ודא לעילא מן דא כו' ועל האי אקרי ברח לך אל מקומך והחיות רצוא ושוב כו' , עכ"ל:

דע דע"ק הוא שם כולל לכל השלשה ראשים וכדאמ' באדרא זוטא ואי תימא מאן ע"ק כו'. וכבר נתפרש למעלה. ועוד שנינו שם באדרא זוטא בדף רפ"ח ע"ב (ח"ג רפח, ב) וז"ל: האי ע"ק אשתכח בתלת רישין וכלילן בחד רישא וההוא רישא עלאה לעילא לעילא ובגין דע"ק אתרשים בתלת כל שאר בוצינין דנהרין כלילן בתלת עוד ע"ק אתרשים בתרין כו' עוד ע"ק אתרשי' ואסתי' בחד כו' , עכ"ל:

הנה מבואר דע"ק שם כולל לשלשה ראשים העליונים וכאשר ירצ' לפרטם בפרט הנה יקרא לחכמא עלא' עתיק' סתימאה על שם מוחא סתימאה ולכתרא עלאה ע"ק סתימא דכל סתימין. אי נמי ע"ק סבא דסבין ולראש העליון יקרא רישא דלא אתידע וקאמר דכי היכי דעתיקא אשתכח בתלת רישין ריש' דלא אתידע וכתרא עלאה ומוחא סתימא' הכי כולהו בוצינין אשתכחו בתלת חב"ד חג"ת נה"י. ולפי שדעת כלול מחכמה ובינה ות"ת מחסד וגבורה ויסוד מכולם ונמצאו שנים שנים לבד לזה אמר שגם עתיקא אתרשים בתרין דאע"ג דאשתכח בשלש' מ"מ כללא דעתיקא בתרין הוא דההוא רישא דלא אתידע כליל לון תרוייהו ובכתר אתכליל מוחא סתימאה כי רישא תליתאה דהוא האי מוחא סתימאה אינו אלא תיקוני עתיקא אבל כללא דעתיקא בתרין הוא בלחוד והכי תנינן באדרא זוטא בדף רפ"ח ע"ב (ח"ג רפח, ב) וז"ל תקונא דע"ק אתתקן בתקונא חד כללא דכל תקונין. והיא חכמה עלאה סתימאה כללא דכל שאר והאי אקרי עדן עלאה סתימא דכל סתימין והוא מוחא דע"ק כו' והאי רצון אתפשט לתתא בדיקנא עד ההוא אתר דמתישב' בדיקנא ואקר' חסד עלאה ובהאי רצון כד אתגליא מסתכלין מארי דדינא ומתכפיין , עכ"ל.

(ע"ב) ביאור הדברים דבתרין רישין ליכא תיקונא כלל אבל ברישא תליתאה הוא דאיכא תקונין והוא כללא דכולהו תקונין בין תקוני גלגלתא בין תקונ' דיקנא והוא כלל כל הנאצלי' ממנו ולמטה והאי אקרי עדן עלאה סתימא דכל סתימין לפי שיש שנים אחרים אבא ואימא דאקרי עדן כדקתני התם לקמן האי עדן אתמשך מעדן כו' ועדן שבז"א חכמה ובינה וזהו היותר סתום שביניהם ולפיכך קרי ליה סתימא דכל סתימין והוא מוחא דע"ק והנה תקונוי על ידי מוח זה והוא (ד"ש ע"ב) התחלת תקונו כי בו לא יצדק שם מוח ולא גלגלת ומוח זה אתפשט בכל עיבר על ידי שערותיו כי שערי רישא מנייהו נגיד חכמתא למוחיה דז"א ושערי דיקנא לאבא ואימא על ידי מזלא נמצא שמכל צדדיו לפניו ולאחוריו נתפשט ומיניה אתפשט על ידי מזלא לעדן אחרא דהיינו אבא ואימא כדלעיל ומהאי עדן אתגליף ההוא עדן אחרא דהיינו חכמתא דאתקרי שירותא לאפקא נהורין לרישיה דז"א והכי אמרינן באדרא זוטא בד' רפ"ט ע"ב (ח"ג רפט, ב) וז"ל אתר דשירותא אשתכח מע"ק דאתנהיר ממזלא הוא נהירו דחכמתא דמתפשט לתלתין ותרין עיבר כו' אתגליף האי חכמת' ואתמשך ועייל ברישא דז"א ואתעביד מוחא אחרא כו' אילין תלת נהורין נהרין לתלת אחרנין דאקרון אבהן ואילין אבהן נהרין לבנין וכלא נהיר מאתר חד , עכ"ל.

ביאור הדברים דמוחא סתימאה איקרי שירותא בעתיקא כי משם תחילת גילויו ותקונו כדפרישי' אבל לא אקרי לגמרי משום דלא אשתכח ולא הוי שירותא וסיומא שאין שם תחי' גילוי לנאצלים ולא סוף הגילוי דהיינו חכמה ומל' לפי שאותה חכמה נעלמ' מעיני כל חי ואימא שהיא בינה לא נתגלית כלל עדיין בה כ"ש מלכו' אימא תנינא ולפי' אין עדן זה נק' אתה לפי שהוא מכוסה ולא נתגל' דהא קרומ' דאוירא סתים ליה ואקרי הוא אבל זה העדן השני יש בו קצת גילוי ומתחיל להגלות לנאצלים ונקרא אתה והוא אב כי אתה אבינו ובו שירותא וסיומא בסוד יוד במילואה יוד ואו דלית כי דלת הוא מלכות כנודע וזמ"ש שם מהאי עדן אקרי שירותא בעתיק' ולא אקרי ולא הוי שירותא וסיומא ובגין דלא הוי ביה שירותא וסיומא לא אקרי אתה כו' ומאתר דשירותא אשתכח אקרי אתה ואקרי אב דכתיב כי אתה אבינו כו' עכ"ל וכבר ביארנוהו וזמ"ש למעלה גלגלתא חוורא דרישא לאו ביה שירותא וסיומא עכ"ל דאף גלגלתא חיוורא שהיא בינה שבכתר המקפת את החכמה מוחא סתימא' כדפרישית לעיל עדין אין שירותא וסיומא מתגלים בה כלל עד בא חסד עלאה בדיקנא ומשם נתגלו אבא ואימא על ידי מזלא כנודע:

ותנן התם באדרא זוטא בדף ר"ץ ע"ב (ח"ג רצ, ב) וז"ל באגדת דבי רב ייבא סבא כללא דכולא ז"א אקרי אתה עתיקא קדישא דאתכסיא אקרי הוא ושפיר והשתא קרינן באתר דשירותא אשתכ' ואע"ג דאתכסייא מניה הוי שירותא ואקרי אתה והוא אב לאבהן והאי אב נפיק מעתיקא קדישא דכתיב והחכמה מאין תמצא ובג"כ לא אשתמודע ת"ח כתיב אלהים הבין דרכה דרכה ממש אבל והוא ידע את מקומה מקו' ממש וכ"ש דרכה כו' כד אתפשט חכמה אקרי אב לאבהן כלא לא אתכליל אלא בהאי דכתיב כלם בחכמ' (ע"ג) עשית כו' , עכ"ל. והכי פירושא דרב ייבא סבא סבירא ליה דלא אקרי אתה אלא ז"א משום דאתגלי' אבל ע"ק דאתכסייא אקרי הוא ושפיר קאמר מיהו לאו דוק' ז"א דאתגלייא אלא אף אבא ואימא דאתכסייא הואיל ושירותא אשתכח ביה קרינן ליה אתה בערך שאין בו כ"כ העלם כמו עתיקא ויצא מכלל עתיקא והוא אב לאבהן דמיניה נפקי תלת נהורין חכמה ובינה ודעת ונהרין לתלת אבהן כדלעיל ואב זה יוצא מע"ק ע"י מזלא ובג"כ לא אשתמודע דהא אתכליל במזל' ונחשב כעתיקא וכדקא אמרינן לעיל וכולא הוא עתיקא כו' ונמצא שהוא נקרא שירותא לפי שיצא מכלל המוח הסתום ויש בו קצת גילוי ומשום דאתכליל במזלא וזה על ידי העצמות העליון היורד ונוקב והוא רוחא דגניז בעתיק יומין כדכתיבנא לעיל משום הכי לא אתידע והוי עתיקא:

ודע שאעפ"י ששם עתיקא קדישא כולל תלת רישין הכונה על העצמות הנמצא בתוך שלשה אלו והיינו דאמרינן לעיל האי עתיקא אשתכח בתלת רישין וכן אתרשים בתלת ועל מציאותו בראש הראשון יקרא רישא דלא אתידע מה דהוי ברישא דא והיינו דקאמר מה דהוי ברישא דא ובשני יקרא ע"ק סתימאה דכל סתימין כו' וכדכתיב' ולפי שהעצמות העליון נוקב ויורד עד אבא קאמר דנפיק מע"ק דהיינו ההוא רוחא דגניז בעתיק יומין והיינו דכתיב והחכמה מאין תמצא דאין היינו עתיק' ואע"ג דאין הוא כתרא עצאה לעיצא מ"מ קרינן לעתיקא קדישא נמי אין משום דביה תליא אין וזמ"ש באדרא זוטא במאמר שהבאתי למעלה וז"ל ובג"כ ע"ק אקרי אין דביה תליא אין וקאי אמאי דקאמר לעיל מניה דתלת רישין אתגלפן דא לגו מן דא ודא לעיל מן דא והראש השני שהוא הנקרא אין תלוי בראש השלישי שלמעלה ממנו ששם חביון עוזו של העצמות ולפיכך (ד"ש ע"ג) יקרא אין כיון שבו תלוי האין וענין גילוף זה הוא כי נתחקקו להיות התחתחון בית קיבול לעליון כעין זכר ונקבה לקבל שפע זה מזה. והנה האחד בתוך חבירו והוא למעלה ממנו והכונה היא שאין אחד נעשה היכל לחבירו להגנז בו כחכמה הנגנזת בתוך הבינה כי אלו גבוהים מאד זה מזה דדא לעילא מן דא והם דא לגו מן דא לפני לפנים מחבירו כי הראשון לא אתידע כלל והשני גבוה מאד מן השלישי כי השלישי הוא מוחא סתימאה ואינו אלא תיקוני עתיקא דכללא דעתיקא בתרין לחוד כדכתיבנא לעיל:

ונחזור למאמרינו הנה הביא ראיה על מה שחכמה זו נפיק מע"ק מהכתוב שאמר אלהים הבין דרכה ממש דהיינו ז"א שהוא אלהים. הבין דרכה של חכמה זו שבו דהיינו התפשטות' בו לל"ב שבילין לבד אבל והוא דהיינו עתיקא ידע ממש מקומה דהיינו אבא ואימא ששם הוא מקומה ותחילת גילויה וכל שכן דרכה דהיינו מזלא שהיא באה דרך שם וכל שכן ההיא חכמה דסתימא ביה בע"ק דהיינו מוחא סתימא' הקרוב אליו. ואפשר לפרש עוד דרכה היינו התפשטותה להכנס בראש ז"א ומקומה היינו אבא ואימא כו' כדפרישי' ודרכה גם ז"א ידע לה אי נמי מקומה היינו מוחא סתימאה ודרכה הראש השני שמשם יוצאה למקום מוחא סתימאה. וכל שכן (ע"ד) ההיא חכמה דסתימא ביה בע"ק דהיינו הראש הראשון כי כחה שם בדקות והעלם גדול. ואפשר דהיינו דקאמר לעיל ראשיתה דההיא חכמתא עלאה ביה סתים דראשיתה היינו שרשה ועיקרה סתומה באותו הראש אשר שם העצמות העליון והיא שם בהעלם גדול והיינו דקאמר נמי מעיקרא האי עתיקא טמיר וגניז דהיינו ההוא רישא דלא אתיד' וחכמתא עלאה סתימאה בההוא גלגלתא דהיינו בראש הראשון אשתכח ולא אשתכח כי החכמה שם בדקות גדול נמצאת ולא נמצאת וקאמר דבהאי עתיקא אין שם אלא רישא בלחודוי בלא שערות ודיקנא לפי שהוא הראש לכל הראשים וממנו נמשך לראש השני והוא כתרא עלאה מבלי שערות וזמ"ש למעלה דביה תליא אין דכל אינון שערי וכל אינון נימין ממוחא סתימאה תליין לומר דביה ממש תלייא אין ולא על ידי שערות כי כל השערות וכל הנימין לא תליין אלא ממוחא סתימאה בלחוד ואין למעלה לא נימין ולא שערות ומ"מ הנימין והשערות כולהו בשיקולא אין א' ארוך מחבירו וגם אין העורף העליון נראה לבלתי תת מקום לקליפות להאחז שם כי הכל רחמים ואחדות שלמה ואין שם שינוי ח"ו כי כל השינוין בזעיר אפין וכדפרישנא לעיל אבל עתיקא לא שנייא מרחמי לעלמין נמצינו למדין דמוחא סתימאה ראשית' דיליה סתים סתים בעתיקא כי שרשה שם והיינו דקאמר ואקרי מוחא עלאה כו' לפי ששרשה במקום עליון והיינו דקארי לה חכמתא עלאה סתימאה ולא חכמתא סתימא' בלחוד כדרכו. ודע דההוא רישא דלאו רישא אשר שם חביון עוז העצמות הוא עצמו אינו משיג מה שיש בו וזהו פירוש ולא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא שהוא עצמו לא ידע כאדם שאינו משיג מהות הנשמה שבו. ואל תשיבני דאם כן מאי ולא אתידע פשיט' אם לא ידע כ"ש דלא אתידע שהכונ' היא שגם למט' בהתמע' האור ויורד דרך נקב מחט סדקית דרך השערות אין משיגו וזמ"ש דלא אתדבק לא בחכמתא ולא בסכלתנו דהיינו חכמה ותבונ' שהאור בא דרך שערות הראש והדיקנא להם כדלעיל וכ"ש למעלה שהאור רב. ודע שעיקר הפירוש דלא אתדבק היינו שאין האור והעצמות היורד למטה מג' ראשים מתדבק בהם בלי לבוש אלא מתלבש בראשים האלו ומאיר להם על ידם ועל ידי השערות מש"כ בג' ראשים דעתיקא אשתכח בהו וזהו פירוש עתיק' אשתכח בתלת רישין ומ"מ אין כל הראשים שוים כי הראש הראשון שם מקום העצמות והשרש. והראש השני ירד מאת פניו ואינו עומד נגד האור ממש. והרי זה דומה לאור השמש אשר העומד נגדו אורו מבהיק ולא יוכל להסתכל בו. וכאשר יתרחק משם יתמעט אורו וישיגהו. כן הדבר הזה כי הריחוק ממעט אורו אעפ"י שאין מסך מבדיל והראש השלישי הוא תיקוני דעתיקא והוא המסך המבדיל. ולפיכך נקראת חכמ' סתימאה דלא מתפתחא ובה קרומה דאוירא דאזדכך וסתים והאור מתמעט בה להיותו בא דרך הראש השני ונתרחק עוד. וזו נקרא פרסא ופרוכת ומפני היותה סתומה הכה אור העליון כבה ונתפרש לי"ב ניצוצות. כי כאשר יכה השמש במראה מלוטשה אחרי שאין לו מקום לעבור יצאו ממנו (דף ט"ו ע"א) נצוצו' לכאן ולכאן אעפ"י שהאור אחד. ואלו הי"ב בניצוצות והאור (ד"ש ע"ד) הכולל להם י"ג וזמ"ש בגין דהאי חכמתא סתימאה ביה מתפרש לתלת זמנין לארבע ארבע והוא עתיקא כליל לון ומהם נמשכו י"ג תקוני דיקנא ונתפשטו למטה לאו"א והוא העצמות היורד דרך מזלא מהשערות שבו. וזהו מ"ש ושליט לון על כולא ולפי שניצוצות אלו הם בסוד אור החוזר שהוא דין והאור כוללן שהוא רחמים פשוטים הם כעין זכר ונקבה דין ורחמים כדכתיב' לעיל:

(המשך במסמך הבא):

פירוש ספרא דצניעותא פרק א (המשך)

ואמנם היותו מתפרש תלת זמנין ארבע ארבע להיות בו שלשה מיני אורות אם התפשטו' האור בראש הראשון והוא רב וזך מאד. ואם התפשטותו לראש השני ואינו זך כראשון ואם התפשטותו נשלישי כי האור מועט יותר ואינו מבהיק כשני. ושלשה מיני אורות אלו נכללו בה עם השרש הכוללם והיות כל פעם ארבעה כנגד ד' אותיות השם כדפרישית לעיל והנה הראש הראשון שרש העצמות. והראש השני שרש הכלים כי כל האצילות יש בו עצמות וכלים וגוף ונשמה והראש השלישי נכללו בו העצמות וכלים וזהו תיקונא דעתיקא בראש זה השלישי. וגם לטעם זה הוכרח להתפרש תלת זמני. ודע כי ארבע מאלו התיקונין אינן בז"א וזה כי אותם העליונים שהם נגד הראש הראשון נעלמו ממנו ונפיכך אין לו כי אם תשעה תיקוני דיקנא. ושני ראשי' אלו הראשון הוא עילת כל העילות והשני הוא עלת העילות הנז' בפ' בראשית. והשלישי הם בדמיון נר"ן לספירות ונשמה מתלבש ברוח ורוח בנפש ובלבושים אלו מאיר לספירות ודע כי השרש הראשון שרש הכלים בו כי מה דהוי בההוא רישא הוא העצמו' והאלהות המתפשט להחיותם ורישא גופיה הוא שנתלבש בו העצמות והוא שרש הכלים אלא ששם הוא דבק במאציל תכלית הדיבוק ובשני נתגלה יותר בסוד שרש ושרש השרש ולפיכך גם בראש הראשון יצדק עלת העלות ועלת על כל העלות. והנה כשנדקדק בענין נמצא בכל ראש ארבעה עצמו' וכלים ועצמות כלול בכלים וכלים כלול בעצמות הרי הם שתים שהם ארבע כי כל אחד כלול מחבירו. כהדין קמצא דלבושיה מיניה ולפיכך מתפרש לארבע ארבע וזה ע"ד מ"ש בפ' תרומה בענין הנשיקין של אהבה והוא הוא שם בן ארבע יהו"ה. גם כשנדקדק נמצא בכל ראש ארבעה בהכרח אם הארבע יסודות עליונות כי בהכרח נשרשו למעלה בדקות גדול. והם אש מים רוח עפר ואם כי ההנהג' נחלקת לארבעה אם לחסד אם לדין אם לרחמים אם לכללותם. והם הם הארבעה יסודות והם הם הארבעה אותיות שם בן ארבעה ושרשם בהכרח למעלה ולפיכך מתפרש לארבע ארבע. והנה אחר הראש השלישי נסתם העצמו' העניון בקרומא דאוירא ויורד האור דרך השערות כאור השמש העובר דרך נקבים קטנים. וזה לאבא דאב' לבד מתפשט בו העצמו' העליון מבלי לבוש ומשו' דאתכליל במזלא ונחשב כעתיקא וכדכתיבנ' אבל הז"א על ידי אבא נעשה כי נתפשט העצמות ונתלבש בו ועל ידו נעשו בו שלשה מוחות כדבעינן למימר וזמ"ש האי חכמתא שירותא דכולא כי על ידו נעשה ונאצל כל אשר למטה הימנה בהתלבש העצמו' בה כדפרישית וזהו פי' שירותא וממנה מתפשט מוחא דז"א לל"ב שבילין כי בה אין התפשטות כלל עד רדתה לז"א (ע"ב) וכדכתבינן לעיל. ואף בז"א הם שבילין צרים ולא ארחין רחבין כי עדין נעלמים להיותם קרובים לאב דנפיק מע"ק ואורייתא בחכמה זו נכללה בכ"ב אותיות ועשר מאמרות ואח"כ למטה בז"א נתגלית יותר אבל נכללה כאן בהעלם והענין הוא כי בכלל חכמה זו היא הבינה דהיינו אימא והאותיות מבינה נמצאו כ"ב אותיות כלולים בבינה שבחכמה זו ועשרה מאמרות שנתעברה בהם אימא והולידתם בסוד ויאמר אלהים שהיא בינה והם עשרה תשעה דז"א ומלכות הרי עשרה ונמצא שגם מלכות שהיא סיומא כלולה בחכמה זו וזמ"ש ובהאי חכמה שירותא וסיומא אשתכח ובג"כ חכמה עלאה חכמה תתאה שהיא חכמ' שלמה. כד אתפשט חכמה ונתגלית בינה שהיא אימא שהיתה כלולה בו ואז הולידו חב"ד שהם האבהן דבז"א אז נקראת החכמ' אב לאבהן ודע כי אעפ"י שהם מוחא דז"א ונקראים חב"ד אליו בערך אבא ואימא הם חג"ת והם אבהן ממש כדבעינין למימר קמן והבן זה וזמ"ש בפ' משפטים רישא דמלכא אתתקן בחסד וגבורה ודי בזה כולא בהאי חכמה אשתכלל כדפרישית שהעצמות העליון נתלבש בה וירדה עד סוף המדרגות. וזמ"ש כולם בחכמה עשית ונמצא כי כמו שהחכמה העליונה מוחא סתימא' (ד"ש דכ"ח ע"א) סתמה האור והעצמות שלא ירד כי אם דרך השערות והוא התחלת תיקון העתיקא להעלימו כדי שיתגלה כי העלמו הוא הגילוי כן זאת החכמה סתמה האור שלא יתגלה כי אם מלובש בה והיא סיבת הגילוי ותחי' ולפיכך נקרא שירותא וזמ"ש אתר דשירותא אשתכח מעתיקא מקום תחילת הגילוי הנמצא ויורד מעתיקא שהעצמות מתפשט בו כדפרישית וזה על ידי שערות דיקנא הנקרא מזלא כי דרך המזל יורד העצמות העליון ומאיר לו וזה דאתנהיר ממזלא הוא נהירו דחכמתא דמתפשט אח"כ בז"א לל"ב עיבר אי נמי ביה גופיה מתפשט לל"ב עיבר דהא חוורא דגלגלתא נמי מתפשט לי"ג עיבר כדלעיל ובז"א נעשין שבילין:

ונפקא ממוחא סתימאה מנהירו דביה דהיינו מהאור והעצמות שבו והוא חסד עלאה כי אור ועצמות שבכתר וחכמה ובינה נתפשט בשלשה ראשים העליונים ובמצחא ודיקנא נפק אור ועצמות חסד והוא חסד עלא' והוא הנקרא בצאתו משם אוירא דכיא ונגנז בתוך רוחא דגניז בעתיק יומין והוא כדמות גוף וכלי להאי אוירא דכיא והיינו דאמרינן באדרא זוטא דף רצ"ב ע"ב (ח"ג רצב, ב) וז"ל וההוא אב הוא רוחא דגניז בעתיק יומין וביה אתגניז האי אוירא ואכליל לניצוצא דנפיק מבוצינא כו' , עכ"ל. ועוד שנינו באדרא רבא בדף קל"א ע"ב (ח"ג קלא, ב) וז"ל והאי אוירא הוא טמיר דטמירין דעתיק יומין ברוחא דגניז בהאי גלגלתא כו' , עכ"ל ומה דעתיקא נהיר בקדמיתא דא הוא כי בשלשה ראשים אשתכח ועצמותו נראה בהם בלי שום מחיצה אבל בהאי נהיר דרך השערות לבד וזהו הקודם לאור זה ושירותא ממה דאתגלייא הוי כי אעפ"י שהוא מכוסה הואיל והיא תחילה ממה שהוא מתגלה למטה כי בז"א מתגלה חכמה זו והיא מתפשטת לל"ב שבילין יצדק בה שם שירותא כי היא תחילת החכמה שבז"א המתגלה והיינו דקאמר שירותא ממה דאתגלייא ולא קאמר שירותא דאתגלייא משא"כ בחכמה סתימאה דלא אתגלייא כלל כדלעיל ואתעביד לתלת רישין ורישא חדא כניל לון. (ע"ג) והם חכמה ובינה ומזל' כליל לון ודע דהאי מזלא אתעביד מיניה רישא חדא ממש דכלילא לחכמ' ובינה והיינו דקאמר באדר' זוטא בדף ר"ץ ע"ב שורה א' (ח"ג רצ, א) וז"ל

ת"ח שירותא דא דאקרי אב אתכליל ביו"ד דתלייא ממזלא קדישא כו' עכ"ל אלמא יוד תלייא במזלא וביה אתכליל האי אב והאי יו"ד והיינו רישא דכליל לון ומשמע דאתעביד האי רישא מהאור היוצא מקרומ' דאויר' דאזדכך וסתי' והיינו דתנן בסיפרא דצניעותא פרק שני בדף קע"ז ע"א (ח"ב קעז, א) וז"ל: י' עלאה דאתעטר בקטרא דעתיקא היא קרומא עלאה דאזדכך וסתים כו' , עכ"ל ואפשר לפר' דקרומא דאוירא לעטר היו"ד בלבד הוא ולהשפיע לה ריבוי שפע אחר אצילותה כפי רצון המאציל להגדיל השפע והיינו דקאמר דאתעטר ולעולם עיקר אצילות ההוא רישא משערות המזל הוא יורד העצמות והאי דאתעביד לתלת רישין כגוונא דעתיקא ומשום דבהאי מזלא אתחברן תלת רישין כדאיתא התם וכל זה שלא כדרך מה שפרשתי למעלה ואילין תלת מתפשט' לז"א. דמפרש ואזיל דהאי חכמתא אתגליף ואפיק כו'. כבר כתבתי למעלה דגליפא היינו שעשה לו בית קבול כעין זכר ונקבה והוציא הבינה שהיא אימא והוא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן ודע דז"א הוא ת"ת ישראל והוא בן י"ה ונאצל מזווג חכמה ובינה ואחר אצילותו נעשים לו מוחות אלו והנה לבינ' שתי מציאיות אם בדמות סמך עגולה והיינו בהתעלמה למעל' עם החכמה ואם בדמות מ"ם סתומה בשעתא דהדרא ויתבא רביעא על בנין דלתתא לינקא לון כדאמר בריש פרשת תרומה והנה חכמה זו דהיינו אבא נחקקה והוציאה לחוץ הבינה שלא תהיה סמך אלא מ"ם להשקות את הגן ולינקא ליה והיינו לישנא דאפיק דנקט הכא ולא נקט כה"ג בכולהו ובערך זה המציאות תקרא בינה נהר היוצא מעדן ולפיכך הקדים מוח זה לשאר כי אי אפשר להתהוות שום מוח עד שתצא הבינה לחוץ בסוד מ"ם סתומ' ותניק את הבן ויתגדל מוחו והנה כאשר יצתה לחוץ עייל ברישא דז"א והוא הבן הנעים על ידי מה שיונק מחלב אמו ונעשה מוח זה וכמו שהחלב היונק הנולד מגדיל כל גופו כן זה נגיד בכל גופא ומשקה כל השש קצוות. ודע כי ז"א בבטן האם העניונה לא היו ביה כי אם ששת ימים חג"ת נה"י והיינו ואו שבתוך ההא קטנה וכשיצא לחוץ הניקתו האם והגדיל וזהו סוד הנטיעות היו כקרני חגבים וכן אדם וחוה כקרני חגבים היו ונעקרו ונשתלו והגדילו כדאיתא בפ' בראשית וחג"ת נעשו לחב"ד שהם שלשה מוחות שבו ונה"י נעשו והגדילו לחג"ת ולפיכך (ד"ש ע"ב) יצתה נוקבא מאחורוי כנגד היסוד כי שם ביתה ונתפשט עוד לנה"י מן השלשה עצמן ולפי שאין להם אחיזה נה"י לבר מן גופא כי אין להם על מה שיסמוכו למעלה ולפיכך נאחז בהם סמא"ל שרו של עשו כשנלחם עם יעקב ונמצא לפי זה דחב"ד שבז"א הם בערך או"א חג"ת שני זרועותיהם וגוף. וחג"ת שבז"א הם נה"י שבאו"א תרין בשוקין וברית והם חכמה ובינה ודעת שבנוקביה כי שם נעשה לה ראשה כנז' באדרא ונה"י שבז"א הם חג"ת של נוקבה והם סוד נביאים וכתובים כי מצד ז"א הם נביאים נצח והוד (ע"ד) ומצד נוקביה הם כתובים חסד וגבורה ומשני צידיהם אינן בכלל התורה העליונה כי אין להם ע"מ שיסמכו כדכתיבנא והנה התפשטות נצח והוד שבז"א על ידי בינה נעשה דאתפשטת עד הוד כנזכר בתיקונין והיינו דקאמר אתפשטת כי נתפשטה יותר מדאי והיינו דאמרינן בתיקונין תיקון כ"א דמ"ט ע"א וז"ל ומבינה נביאים ואינון נצח והוד וממלכות כתובים ואינון חסד וגבורה ת"ת כניל כולהו כו' עכ"ל. (אמר שמואל ביאור המאמר הזה נתבאר גם כן במקומו בשער הזה ועוד כתבנו שם שנתבאר גם כן במקונוות אחרים מסוימים ותמצאם שם כי תדרשם ועוד נכתב שם משם הרב הגדול זלה"ה וז"ל זכורני שגיליתי זה בפירו' ספרא דצניעותא כו'):

והענין הוא כי מבינה נעשו שוקין לז"א וזהו בינה ר"ת ב'ינה י'סוד נ'צח ה'וד וממלכות מצד אחורי ז"א הם כתובים חסד וגבורה כדפרישית והשתא אתי שפיר דבתיקונין אמרי דתנאים הם איתנים נה"י ואמוראים הם חג"ת ואיך אפשר שיהיו אמוראים למעלה מתנאים ובמה שכתבנו אתי שפיר כי תנאים בז"א הם נה"י ואמוראים כנגדם בנוקביה והם חג"ת הללו נביאים והללו כתובים ולפי שראש השנה רומז למלכות העולה בסוד החיבוק שמאלו תחת לראשי ונמצאו כתובים על גבי נביאים לפיכך קודמין בתפל' מוסף של ר"ה כתובים קודם לנביאים משא"כ בשום מקום ואמנם ענין התפשטות הבינה עד ה'וד הוא כי ברדתם מאת פני החכמה ויתבא רביעא על בנין בסוד מ"ם סתומ' מגיעין שוקיה עד שוקי ז"א ויונקין מהם ואז תקרא תבונה בן ובת ו"ה כנז' באדרא זוטא והבן כל זה והיינו דקרי להו נטיען וקאמר ואשקי כל אינון נטיען ומכל מקום אין שפע שבאם עצמה עושה כי אם מוח אחד ואח"כ נמשך עוד מוח שני מן החכמה לבינה ומשם לז"א ולפיכך אמר אתמשך וגס זה על ידי חקיקה שנחקקה החכמה כעין זכר ונקבה וקבלה הבינה מוח זה ומשם לז"א ולפיכך חזר ואמר ההוא אחרא ההוא נהירו דאתמשכא מיניה לו' שאעפ"י ששני מוחות אלו באים לו מן הבינה אינם רומים זל"ז כי הראשון מהבינה עצמה בסוד החלב שבה והשני מצד החכמה עצמה דאתמשכא מינה לבינה ומשם לו ושני מוחו' אלו כאשר ימשכו ליכנס ברישא דז"א נחקקין גם הם כעין זכר ונקבה ומתחברין על ידי דעת העליון דוגמת האבר הקדוש למטה שהוא יסוד ונכנס בעומק הבאר והיא נקודת ציון למטה כבית רחם לאשה וכנגדו למעלה יקרא רישא דעמיקא דבירא לפי שנכנס בעומק הבאר העליון והוא פטר כל רחם כדאית' בפ' בראשית וזהו ענין הבקיעה שבוקע הדעת לפתוח פתח בית רחם וזהו בדעתו תהומות נבקעו וכאשר מתחברים ונכללים זה בזה נעשה מוח שלישי הכולל שתיהם והוא דעת והנה מוח זה השלישי נעשה בסוד הזווג להמציא נשמה לשש קצוות כדרך הזווג העליון שהוא להמציא נשמות ולפיכך עייל לגו בגו גופא ומלייא לאדרין ואכסדראין בסוד הנשמ' הממלאה את כל הגוף והיא בחדרי חדרים:

וכאשר תדקדק בדברים אלו תמצא שדעת הוא ת"ת ות"ת הוא יסוד וחכמה הוא חסד וחסד הוא נצח ובינ' היא גבורה וגבורה היא הוד. וכאשר נעלה עוד למעלה בשכלינו (דף ט"ז ע"א) נמצא לפנינו ששלשה ראשים הם כתר וחכמה ובינה ואבא ואימא ומזלא הם חג"ת ושלשה מוחי דבז"א הם נה"י ומשם ואילך מלכות בסוד קשר של תפילין דלת ואם נגביה שכלינו עוד במקום גבוה נמצא שבראש הראשון נעלמים בו כח"ב והשני חג"ת והשלישי נה"י ואו"א מלכות וכאשר נבחין עוד נמצא בראש הראשון כל האצילות נעלם שם עד היסוד ובראש השני מלכות בסוד כתר מלכות והראש השלישי תקוניהם לגלותם על ידי העלם שנתעלם האצילות בו ונתתקן ובחינ' אחרת יש במקיפין אותם כי הראש העליון מוקף מכתר וכתר מוקף מחכמה וחכמה מבינה ויהיה לפי זה או"א בינה מוקפין מז"א וז"א מנוקביה שהיא נרתקו ועוד בחינות רבות לאין קץ אין כאן מקום להזכיר' (ד"ש ע"ג) ואם עיני שכל לך תראה כי כל אחת כלולה מעשר. כי כח"ב שבשלשה ראשים הם חג"ת שבאו"א ומזלא והם נה"י שבז"א ונמצא כתר כלול מת"ת ויסוד וחכמה מחסד ונצח ובינה מגבורה והוד וכאשר נעריך בראש הראשון כל התשעה נמצא כתר כלול מכולם ובראש השני מלכות נמצאת מלכו' כלולה מכתר וכתר ממלכו'. וכאשר כתר כלול מחכמה ובינה וכל אחד כלולה מחמש חכמה גבורה ת"ת חסד נצח ובינה מגבורה הוד נצח יסוד ומלכו' הרי כתר כלול עשר וכאשר נעריך כי בראש הראשון כח"ב נמצא כתר כלול מחכמה ובינה ובראש השני חג"ת נמצא חכמה כלול מגבורה ות"ת והראש השלישי נה"י נמצא בינה כלולה מנצח ויסוד וכאשר נעריך או"א חכמה ובינה ושלשה מוחות שבז"א לחג"ת ובנוקביה נה"י נמצא ת"ת כלול מחסד וגבורה ומלכות כלולה מנה"י ועוד בדרך אחרת כי כתר כולל חכמה ובינה וכולל ת"ת אשר נכללין בו חסד וגבורה וכולל יסוד אשר נכללין בו נצח והוד וכולל מלכות בסוד כתר מלכות הרי כל העשרה וכן חכמה כלולה מגבורה ות"ת וגבורה כלולה מהוד וכן כלולה מחסד ונצח. ות"ת כולל יסוד וחכמה כלולה מבינה שממנו נתפשט' וכלולה מכתר אחר שכלולה מת"ת שהוא כתר וכן עד"ז כולם וכאשר נקצר הענין ונקחהו דרך קצרה לא נצטרך לכל אריכות הזה כי אחר שהשלשה ראשים כח"ב עליונים ושלשה למטה מהם בהם והם חג"ת ושלשה למטה מהם בהם והם נה"י נמצא שהוא כח"ב הוא חג"ת הוא נה"י כולם כלולין זה בזה ודי בזה כי כבר יצאנו מהענין:

כללות הדברים כי תחילת אצילות ז"א מאבא נפק ונתעברה גו אימא בסוד ה' ד"ו והואו זעירא כי לא היו לו כי אם ששה קצוות שאחר חכמה ובינה כדרך שאר הספירות ובבחינה זו יקרא אבא אב לאבהן כי ממנו יצאו האבות חג"ת ואז לא היה לו ראש כמו הוא"ו שבתוך הה"א שאין לה ראש וכאשר נולד הבן הנעים נעשו לו שלשה מוחות על ידי הנחל העליון מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש ולכן ו' שבשם כנגדו שיש לה ראש ותקח האשה את הילד ותניקהו בסוד כונן שמים בתבונה כי היא המכרעת אותו כי כל השלשה מוחות על ידה באו לו האמנם מוח שבו המתפשט לחמשי' שערי' ממנה ומעצמה נכנס לראש ז"א בסוד חלב אמו וזה ע"י אבא שהוציא הבינה לחוץ בסוד מ"ם סתומ' להניק את בנה והנטיעות שהיו כקרני חגבים הגדילו ולפיכך נקרא יוצא מעדן שהוא דבוק בחכמה ויצא להניק את הבן כי בתחילה (ע"ב) עד עת לידה היו דבוקים זה עם זה פנים בפנים כמער איש ולויות ולא יתפרדו כדרך שיצא אדם הראשון. אלא שהיו תואמים פנים בפנים בתר דאתתקן עתיקא ולהניק את הבן הוכרחה החכמ' להתחקק בתבנית זכר ונקבה זה בולט וזה שוקע והוציאה לחוץ על אודות בנה וזהו ענין אתגליף האי חכמתא ודע כי תקוני הבינה תקוני אימא עלאה כולם נכנסו בגופא דז"א ונעשו כנשמה לו וזמ"ש ומתמן אתמשך ונגיד בכל גופא ולפיכך הם נעלמים וגם זה פירוש כונן שמים בתבונה ולפיכך נקראת בינה בן י"ה שמה כשם בנה ושש קצוותיה נשמה לשש קצוותיו ויעקב מרכבה לשש חיצוניות ומשם לפנימיות דא מלגאו ודא מלבר כדאיתא בפ' בלק ובתיקונין והיינו דאמרינן משה זכה לבינה כדאיתא ברעיא מהימנא שזכה לקצוות הפנימיות שהם מבינה כדפרישית והתפשטותה עד הוד בסוד חמשים שערי בינה וזהו מהלך עץ החיים ת"ק שנה ויסוד הוא זכר ואינו מצד הבינה כי היא נקבה ולכן התפשטותה אינו בתוכו אלא עד הוד והוד ניתן למשה כדאיתא בתקונין וברעיא מהימנא ומ"מ נקודת ציון עליונה שבבינה בתוכו אעפ"י שאינה ניכרת ונמצא בו כח נקבות נעלם וכח זכרות נגלה ובבחיה זו יקרא היסוד ציון בהרבה מקומות ושתי בחינות אלו הם יוסף ובנימין אחד מיין נוקבין והוא מקורא דבירא דלא אתפרש מן בירא לעלמין ואחד מיין דכורין בסוד יוסף הצדיק איהו לעיל' ואיהו לתתא עייל ונפיק עייל להכניס מיין דכורין ונפיק להוצי' מיין נוקבין לקבל מיין דכורין וזהו כל פעם שיש נייג וזמ"ש בפ' ויצא בדף קנ"ה ע"א (ח"א קנה, א) וז"ל אבל ת"ח רזא דמלה בכל זמנא צדיק מעלמא תתאה נפיק ועייל ביה עייג ומיניה נפיק כו' עכ"ל:

והענין הוא שאי איפשר למיין נוקבין אם לא על ידי נשמות הצדיקים והם באים מבינה והבן כל זה ונמצא שהוצא' בינה לחוץ הוא על ידי תקוניה האמורים בשיר השירים והם הנכנסים בתוך ז"א ונעשה לו מוח ומשם מתפשט בכל הגוף (ד"ש ע"ד) והחכמה עצמה מתתקנת מצד עצמה ומוציאה לו מוח שני על ידי הבינה ומוח זה אין לו התפשטות בכל הגוף מרוב העלמו ולפיכך נקרא בן רבקה ולא בן יצחק כדאיתא באדרא נוטא כי עיקרו מהבינה והיא חיי המלך ולפיכך קדם המוח שלה למוח המתפש' מהחכמה ודע כי מפני שכבר היו לו לז"א חג"ת ונעשו חב"ד לכך גם במוח הראשון קתני אתעביד מוחא אחרא לומר שהוא גבורה ונעשה בינה מעשה מוח אחד ממה שהיה ומוח שני זה של חכמה לא נתלבש בבינה אלא שנמשך מן החכמה ועבר דרך הבינה מעבר בעלמא ונכנס בראש ז"א וזמ"ש ההוא אחרא ההוא נהירו דאתמשכא מיניה מנה לבד כדפרישית וממוח זה נמשכו ל"ב נתיבות על ידי האור הבא דרך שערות הראש העליון למוח זה כדלעיל ונמצא שהתפשטות מוח הבינה הוא על ידה ומוח החכמה אינו מתפשט לל"ב שבילין אנא על ידי השערות העליונו' ושני מוחות אלו בהמשכם ליכנס לז"א טרם יכנסו מתחברין בסוד זווג כי המשך שני מוחות אלו הוא תיקון חכמה ובינה והתיקון הוא היות להם דמות אדם רישא וגופא ודרועין ושוקי' וברית קדש וזה ענין אתגליף באמתות (ע"ג) להחקק בדמות בית קיבול גוף ונשמה גוף בית קיבול לנשמה וכל אחד נחקקה בתיקוניה ובינה נכנסו כל תיקוניה בז"א ואין כן חכמה כי נהירו דידה בה עד המוח לבד כי נעלמת היא להשיגה ודע כי ממוח היוצא מבינה לז"א נחלק לנוקביה גם כן. ולפיכך נקראת תבונה בן בת ו"ה כדאיתא באדרא זוטא ואמרינן בתקונין נפש מלכות תבונה ע"ש וזמ"ש חד נהרא דנגיד ונפיק לאשקאה גנתא דהיינו נוקבא דז"א שהיא גנתא ולפיכך אמרו דמסטרא דאימא נפקת בת ומ"מ אין הלשון מוכרח כאן דאפשר דקרי גינתא לואו וכדאמרי' באדר' להשקות את הגן דא ו' וכדאי' התם ואמנם המוח היוצא מהחכמה אין לו התפשטות רק עד מוחא והתפשטותו על ידי שערות הראש העליון כי על ידו נתפשט לל"ב נתיבות וזה הוא כי האור עובר מהשערות העליונים דרך השערות התחתונים. למוח ז"א וכדאמרינן באדרא רבא ונהיר ונגיד בהנהו נימין לנימין דז"א ומהאי מתתקן מוחיה וכדין נגיד ההוא מוחא לל"ב שבילין עכ"ל וזה יורה על מיעוט אור מאד לרוב העלמה והנה שני המשכו' אלו הם סוד תיקון החכמה והבינה כל אחד בסוד אדם כדפרישי' ואז נזדווגו בסוד הדעת העליון הנק' רישא דעמיקא דבירא כי עמיק' דבירא היא בינה וכדאמר בפ' וילך בדף רכ"ה ע"א (ח"ג רכה, א) וז"ל: בגין כך בעי בר נש לסדרא שבחא דמאריה כהאי גוונא מתתא לעיל' לסלקא יקרא דמאריה לאתר דשקיו דעמיק' דבירא נגיד ונפיק. ולבתר נגיד לאמשכא מעילא לתתא מההוא שקיו דנחלא לכל דרגא ודרגא עד דרגא בתראה לאמשכא ברכאן לכלא מלעי' לתתא לבתר בעי לקשרא קשרא בכולא קשרא דמהמנותא ודא הוא בר נש דאוקיר לשמא דמאריה קדישא כו' , עכ"ל.

הכונה היא כי האדם בתפלתו צריך שיעלה מחשבתו עד מקו' השקאת עמיקא דבירא שהוא נגיד ונפיק לז"א וזה ע"י השביל העליון הנכנס בעומק הבינה והוא נקודת ציון העליונ' שבבינה ושביל זה הוא קוץ התחתון של יוד כי יש לה שלשה קוצות האחד נקרא רישא והשני גזעא. והשלישי הדק והתחתון שבילא והם רישא וגזעא ושביל' האמורים בפר' בלק בד' ר"ג ע"ב (ח"ג רג, ב) וז"ל דהא רזא דיליה מראש צורים איהו ואתייחד ברישא ובגזעא ושבילא יי דא רישא עלאה אוירא דסלקא אלהינו דא גזעא דאתמר גזע ישי יי דא שבילא דלתתא ועל רזא דא אתייחד ביה כדקא יאות כו' , עכ"ל ושביל זה הוא סוד ושבילך במים רבים שהוא סוד זווג חכמה ובינה כדאיתא בפ' בראשית והוא דעת עליון הנכנס בנקודת ציון שבה ונקודת ציון תקרא נתיב לא ידעו עיט. והשביל או הנתיב הנכנס שם יקרא דעת והוא פטר כל רחם וכדכתיבנא וזמ"ש בהקדמת בראשית דף י"ג ע"ב (ח"א יג, ב) שורה כ"ד וז"ל פרשתא קדמאה קדש לי כל בכור דא י' דאיהו קדש בוכרא דכל קודשין עלאין. פטר כל רחם בההוא שביל דקיק דנחת מן יוד דאיהו אפתח רחמא למעבד פירין ואיבין כדקא יאות ואיהו קדש עלאה , עכ"ל וזה ברור וקרי ליה קדש עלאה לפי שכנגדו למטה היסוד והוא הנקרא קדש בסוד שבת קדש אלא שזה הוא קדש עלאה ודע כי כמו שיש לברית קדש תחתון שתי בחינות זכרו' ונקבות בסוד יוסף ובנימין כן יש לשביל העליון בחינה עליונה (ע"ד) והיא הנקראת שביל בסוד מיין דכורין או נתיב בבחי' תחתונה בסוד מיין נוקבין והוא הנקרא נתיב לא ידעו עיט או שביל והוא הנקרא עמיקא דבירא כמו שהיסוד נקרא מקורא (ד"ש דכ"ט ע"א) דבירא והאי לא מתפרש מן בירא לעלמין כדרך שמקורא דביר' לא מתפרש מן בירא לעלמין כדאמר בפ' תולדות והיינו דאמרי' בפ' אחרי מות ובפ' בראשית בההוא נתיב דלא אתידע לעיל' ותתא כד"א נתיב לא ידעו עיט עכ"ל לומר דלא אתידע לעילא בבחינת מיין דכורין ולא לתתא בבחינתו השני'

בתוך הבינה בסוד מיין נוקבין כי נעלם הוא ועמוק עמוק מי ימצאנו. ולפיכך נקרא עמיקא והיינו דכתיב ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו ששתי הבחינות לא נודעו לא למעלה ולא למטה ועוד כי מיין נוקבין שבבאר התחתון בכח נתיב זה שבתוך הבינה באים על ידי מקורא דבירא כדבעינן למימר קמן. וכמו שמלכות תקרא ברוך בסוד מבועא דבירא שבה כן בינה תקרא ברוך בסוד הנתיב שבה וזהו ההפרש שבין ברוך דתפילה לברוך שבברכות כי זה בבינה בסוד הנתיב שבה ובתפלה למלכות בסוד היסוד שבה וכמ"ש בר"מ בפ' עקב אבל לעולם עלמא דאתי לחודיה לא אקרי ברוך אלא ברכה וכמ"ש בפ' תרומה ובפ' ואתחנן והבן זה ודע כי בינה תקרא עמיקא דנהרא בסוף פ' ויקרא ועומקא עלאה בפ' ויחי ובפ' בשלח ועמיקתא דכולא בפ' ויחי ובפ' אמור ובפ' ואתחנן ועמיקא דכולא בפ' ויחי ובפ' בשלח ובפ' צו ובפ' אמור ובפ' בהעלותך ובפ' חקת ובפ' ואתח' והכל בסוד השביל שבה אם כח הזכרות ואם כח הנקבות כי כח הזכרות שבה יקרא עמיקא עלאה וזמ"ש בפר' בשלח בדף פ"ג ע"ב (ח"ב פג, ב) וז"ל אמר ר' חזקיה כד עתיקא סתימאה דכל סתימין בעי לזמנא ברכאן לעלמין אשרי כולא ואכליל כולא בהאי עמיק' עלאה ומהכא שאיב ואתנגיד בירא דנחלין ומבועין אתנגידו מני' ומשתקיין מניה כו' , עכ"ל:

הנה דבירא דנחלין ומבועין אתנגידו מניה דהיינו בינה שאיב ואתנגיד מעומקא עלאה דהיינו ההוא שביל דקיק דנחית בגווה. וכן אמרו בפ' ויחי בדף רכ"ט ע"א (ח"א רכט, א) וז"ל ר' יהודה פתח ואמר אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים האי קרא אוקמוה אבל תא חזי צלותא דבר נש דאתכוון בה איהי לעילא לעומק' עלאה דמתמן נגדי כל ברכאן וכל חידו ומתמן נפקי לקיימא כלא ועל דא יתיר יוד בגין דלא פסיק יוד מאתר דא לעלמין ובגין דא כתיב היושבי בשמים אחיד לעילא ברזא דחכמתא עלאה. ואחיד לתתא דיתיב על כרסיא דאבהן יתיב על כרסיא דאקרי שמים ובג"כ היושבי בשמים כתיב כו' , עכ"ל:

הכונה כי תפלת האדם המתכוון בה כראוי היא למעלה בעומק העליון בסוד נקודת ציון ושם חביון ברית קדש עלאה ומשם נמשכין שני מיני שפע על ידי הזווג העליון אם שפע ברכה וחירות וזמ"ש דמתמן נגדי כל ברכאן ואם שפע חיות וקיום והעמדה לספירות ולכל הנמצאים בסוד ואתה מחיה את כולם כי הנה המלאכים אם יפסק מהם השפע העליון כרגע לא יוכלו לעמוד כדאיתא בפ' ויקרא ולשפע שני זה אמר ומתמן נפקא לקיימ' כולא (דף טו"ב ע"א) ושני שפעים אלו נעשי' על ידי זווג העליון וכאשר יחסר מהם דהיינו שפע הברכה לא יקרא זווג שלם. וזמ"ש בפר' אחרי מות בדף ס"א ע"ב (ח"ג סא, ב) וז"ל ת"ח כתיב ונהר יוצא מעדן להשקויג את הגן האי נהרא אתפשט בסטרוי בשעתא דמזדווג עמיה בזווגא שלים האי עדן כו' כדין כתיב עד שהמלך במסיבו כו'. ומתברכאן עלאין ותתאין כו' , עכ"ל. ביאור הדברים כי הבינה מתפשטת בשש קצוותיה לעטר הבן הנעים וזה כשהזווג העליון שלם בשני מיני השפע שכתבנו וזמ"ש בשעתא דמזדווג עמיה בזווגא שלים האי עדן שיהיה הזווג שלם לברכה וקיום והזווג השלם הוא כשהוא בההו' נתיב דלא אתידע לא לעילא ולא לתתא. והענין הוא כי צריך התעוררות תחתונים כדרך הזווג התחתון להעלות מיין נוקבין ולכן צריך לכוון בתפלתו עד שם ואז הנתיב ההוא יעלה מים נקבות לקבל מים זכרים ונתיב זה לא אתידע לעילא ולתתא לא בסוד מיין נוקבין ולא בסוד מיין דכירין כדפרישית לעיל ואין הזווג שלם אלא על ידי נתיב זה וכאשר אין התעוררות תחתון אין הזווג ע"י נתיב זה כי אין מיין נוקבין ונתיב זה למטה הוא סוד מיין נוקבין כדכתיבנא לעיל ואין הזווג לצורך ברכה וחירות אלא לשפע השני שהוא קיום והעמדה לבד וזה היה משנחרב בית המקדש דאתתרכת ה' עלאה כנז' בתקונין לענין מין שפע זה בלבד כי אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו אבל לעולם יש זווג עליון ולפיכך לא פסיק יוד מאתר דא לעלמין כי השפע השני אי אפשר זולתו אלא שאין הזווג שלם לברכה (ד"ש ע"ב) ולחירות לעטר הבן הנעים לשיזדווג בכלתו על ידי היסוד כי הצדיק אבד משחרב ב"ה ונשבע השי"ת שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה ונמצא שיש זווג אלא שאינו שלם וזמ"ש בפ' לך לך לא תימא כד מתחבראן אלא מתחברן ודאי לומר שלעולם לא מתפרשאן כי נקראים רעים כדאיתא בפ' ויקרא ולא שייך לומר כד מתחבראן שנראה שיש זמן שאינן מתחברים דודאי מחוברים הם תמיד ולא נקט כד מתחבראן אלא לומר כשמתחברין חיבור שלם שיש זמן שאינו שלם. וכאשר הזווג שלם אשתכחו ברעותא דהיינו הרצון המתגל' במצח ומתפשט עד המזל אשר על ידו הוא זווג חכמה ובינה דבמזלא תלייא זווגא דילהון כנז' בפ' אחרי מות ואפשר דברכה וחירות ולקיימא כולא שלשה אלו הם בני חיי ומזוני. בני חיי היינו ברכה לאפקא ברכאן למטרוניתא על ידי היסוד כדקתני הכא מזוני היינו חירו חיי היינו לקיימא כולא ושלשה אלו לאו בזכותא דהיינו חסד כדאיתא בתיקונין תלייא מינתא (א"ש צ"ע כי היכל הזכות הוא בגבורה ואפשר כי זה כנול בזה וזה בזה) אלא במזל' תלייא מילת' חיבורא דילהון לאפק' בני חיי ומזוני לעלמ' דאתי ומשם נמשכין למלכ' קדיש' וכדין כתיב בעטרה שעטרה לו אמו בסוד ששה קצוותיה המתפשטין ומאירין בו בכל שש קצוותיו וזהו ענין אתפשט בסטרוי ונפקי מבועין ונחלין שבתו' הבינ' וירית ההוא בן אחסנתא דאבוי ואימיה הם תרין עטרין דהוו גניזין באבא ואימא והשתא ירית לון כדאיתא באדרא זוטא והענין הוא כי סדר אצילות ת"ת למטה מחסד וגבורה ועל ידי זווג זה יורש את (ע"ב) אביו ואת אמו לעלות למעלה על חסד וגבורה בסוד שרשם הגנוז בהם עיטרא דאקרי חסד ועיטרא דאקרי גבורה ונמצא למעלה מהם ויונקים משרשיהם הגנוזים בתוך הת"ת אשר ירשם עתה מאביו וירש מקומם ואז יקרא בן חורין כי אינו משועבד לחסד וגבורה אלא לאבא ואימא בעלותו למעל' עליהם ואינן מגיעין שם הקליפות אלא חירות בסוד היובנ. ואפשר שתרין עטרין אלו הם הנהר המתפשט בצדדיו שהיא הד' שבה' שנתפשטה למטה ולמעלה בשני צדדיה דהיינו נהר היוצא מעדן דהיוד שהוא העדן נתפשטה לכאן ולכאן למעלה ולמטה ונעשה ד' כדאיתא בפ' ויקרא והצד השלישי שבה"א הוא הת"ת שנתעברה והיה בתוך מעיה ואח"ך יצא לחוץ בסוד ו' שבשם והשני צדדין הם חסד וגבורה הגנוזים ואתפשט בסטרוי והוריש' לבן הנחמד ונמצאו לבן שני ענינים אם הארת שש קצוותיו על ידי המבועין והנחלים היוצאין מהנהר והם שש קצוות הבינה המאירים בשש קצוותיו וזה יקרא ברכה לריבוי בריכות המים הנמשכות מהנהר ויקרא גם כן תפנוקא ותפנוקי מלכים שהם השש קצוות. ואם אחסנתא דאבוי ואמיה לרשת מקום חסד וגבורה. בקחתו את שרשם הגנוז למעלה וזה יקרא חירו בן חורין כדפרישית ויקרא ענוגא כד"א אז תתענג על ה' והיינו דאמר התם בפ' ויחי כל ברכאן וכל חירו. והכא נמי אמרינן כדין הוא אשתעשע בההוא ענוגא ותפנוקא ושעשוע זה לצורך הזווג להוציא מ

יין דכורין מלמעלה למטה כשם שיש שעשוע בנשמות הצדיקים התחתונים למיין נוקבין כן צריך שעשוע להתענג ולהוציא מיין דכורין בסוד היין המשמח ומבשרינו נחזה כי השמחה והתענוג ירבו תאוה ואז באותה שעה שהוא עומד בתפנוקי מלכים בהארת שש קצוותיו ויתיב בעטרוי דהיינו אחסנתא דאבוי ואמיה אז ברית קדש פועל פעולתו ומפיק ברכאן למטרוניתא. וכל הנחלים הולכים אל הים ומשמע לי מדקא' לאזדווג' מלכא קדישא במטרוניתא דהיינו מיין נוקבין היוצאי' על ידי היסוד מבועי דבירא ויסודא והם מעוררים הזווג לאזדווגא מלכא במטרוניתא והיינו דקאמר נרדי שהוא היסוד שבה והיינו נתן ריחו מלמטה למעלה כענין הריח:

הנה עלה בידינו שהזווג השלם הוא לברכה וחירו. ולאפקא מבועין ונחלין וזה חסר בזמן החרבן. אמנם יש זווג תמידי להעמידם על עמדם וכמ"ש ומתמן נפקא לקיימא כולא ולפי שזווג זה תמידי לא פסיק יוד מהאי אתר לעלמין. וזמ"ש וע"ד לא פסיק יוד מהאי אתר לעלמין ולפי' היושבי יוד יתירה על חכמה שבבינ' בסוד פטר רחם כדפרישית ולפיכך אחיד לעילא ברזא דחכמתא עלאה בסוד השביל של יוד הנכנס בה וזה בסוד סמך ואחיד לתתא רביעא על בנין בסו' מ"ם סתומה כדאיתא בפ' תרומה ויתיב על כרסיא דאבהן שהם שמים. אש ומים. אברהם ויצחק וכללות שניהם דהיינו שמים וקאמר תרי זמני יתיב לומר (ד"ש ע"ג) כי פעמים יתיב על כרסייא דאבהן ויעקב שוה לאבותיו ולפעמי' יורש אחסנתא דאבוי ואמיה ונעשה כסא בפני עצמו. גבוה מהם כדפרישית ואז יתיב על כרסיא דאקרי שמים:

(ע"ג) נמצינו למדין דעומקא עלאה היינו בינה. בסוד היוד שבה וכן עמיקא דכולא יקרא בסוד מצד יוד שבה וזמ"ש בסוף פ' צו והכא מעמיקא דכולא דכתיב כי עשית פלא פלא כמה דכתיב ויקרא שמו פלא והא אתמר ופל' היינו נתיב לא ידעו עיט כדאיתא בפ' בלק הנה שעמיקא דכול' תיקרא בבחינת הנתיב שבה ובפ' בהעלותך בדף ק"ג ע"א (ח"ג קג, א) וז"ל ר' אחא אמר בשעתא דעמיקא דכולא נהיר נהירן בנחלא ונחל' נגיד באורח מישר לאשקאה כלא כדין כתיב בהעלות בגין. דהא מעמקא דכלא נפקי. בהעלות דאתי מסטרא עלאה דעמיקא דכלא דאקרי מחשבה וכלא חד מלה וכדין כנ"י אתברכא וברכאן משתכחי בכולהו עלמין , עכ"ל.

ביאור הדברים דסתימא דכול' היינו מוחא סתימאה והיא חכמה קדומה וכאשר תאיר בבינה אורותיה והם השש קצוות הנעלמים בה והם הנקראים נהירין ויורדין ממנה לבינה ומן בינה נגיד בארח מישר להשקות השש קצוות התחתונות בסדר נכון וישר בסוד יהו"ה ישר ולא הוה"י מהופך שהוא תגבורת הדין אז יקרא בהעלו' כי ממקום עליון נמשכין ויוצאין שש קצוות עליונות להאיר בתחתונות מחכמה לבינה ומבינה להם. ואין הבינה משמשת אלא מעבר לבד וזמ"ש בגין דהא מעומקא דכלא נפקי שהוא החכמה בסוד הנתיב שבה ולא מהנתיב התחתון שבתוך הבינה אלא מהנתיב העליון הנובע מיין דכורין ולכן חזר ואמר מסטרא עלאה דעמיקא דכלא דאקרי מחשבה. עוד אפשר דמסטרא עלאה היינו מוחא סתימאה המשפיע' לחכמה שניה שהוא אבא ומשם לאימא שהיא נחלא דנהיר נהירין בה כדלעי' ואמר דאקרי מחשבה בסוד המוח היורד משם לנתי' והנה מקום המחשבה הוא המוח ולפיכך אקרי מחשבה:

ושנינו בפ' ויחי בדף רכ"א ע"א (ח"א רכא, א) וז"ל ר' שמעון פתח ואמר אני חבצלת השרון כו' ד"א אני חבצלת השרון דבעיא לאשקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד"א והי' לשרב לאגם שושנת העמקי' דקיימא בעמיקתא דכולא מאן אינון עמקי' כד"א ממעמקים קראתיך ה' חבצלת השרון כו' שושנת העמקים דהיא משניא גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא , עכ"ל. הכונה כי אני דהיינו מלכות בסוד ציון שבה אשר היא נכרת על ידו לומר אני הוא ולא הזכר העליון כי אין להם הכר כי אם בו מקום שהוא ניכר מזכרות לנקבות והוא הנקודה האמצעית שבה כדאיתא בהקדמת בראשית:

במדרש רבה בפ' י"א וז"ל תני ר' שמעון בן יוחאי אמרה שבת לפני הקב"ה רבש"ע לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג אמר לה הקב"ה כנ"י היא בן זוגך כו'. הכונה היא כי כל אברי הנקבה העליונה כנגדם יש באברי הזכר העליון זולתי נקודת ציון שאין לה בן זוג בזכר כנגדה ולפיכך אמרה שבת שהיא נקודת ציון שבנקבה לפני הקב"ה שהוא בינה לכל נתת בן זוג כי כל שאר אברי כנגדם הם בזכר מש"כ בנקודת ציון שאין לה בזכר בן זוג וזהו מ"ש ולי לא נתת בן זוג והשיבה כנסת ישראל היא בן זוגך והכונה היא כי הנה בבריאת העולם עדין לא היה זווג שלם כי אם אחור באחור כנודע (ע"ד) כי עד יום ששי דאהדרו אפין באפין למטה לא נתקנו למעלה והעולם לא נברא אלא בסוד החיבוק לבד בסוד שמאלו תחת לראשי ולפיכך נברא בדין בראש השנה. והזווג לא נעשה עד יום שבת שאז נועדו יחד המלך והכלה על ידי ברית קדש. והכלה כאשר לא ראתה אלא סוד חיבוק לבד אבר עם אבר זה כנגד זה שאלה על נקודה אמצעית כי לא ידעה לה בן זוג כענין שאר האברים והשיב לה כי אין בן זוג זה כשאר בן זוג שאינו אלא להדבק זה עם זה לבד. אלא זה נכנס לתוך זה כמער איש ולויות ומכניס הטיפה הזרעית מהמחשבה העליונה בסוד המוח ובסוד ישראל עלה במחשבה בסוד הדעת ומוריד הטיפה לנקודת ציון וזמ"ש כנסת ישראל היא בן זוגך לומר שהכנסת האבר הקדוש הוא הבן זוג ולא דיבוק לבד כשאר האברים אי נמי עוד יש לומר דהשיבה כנסת ישראל דהיינו נקודת ציון העליונה שבבינה שהיא מכנסת שפע מישראל העליון שעלה במחשבה בסוד הדעת שנכנס בנקודת בינה היא בן זוגך כי גם היא יש לה נקודה זו נמוך וממנה תקבלי שפע להוציא מיין נוקבין על ידי צדיק דנפיק ברזא דבנימין הצדיק לאפקא מיין נוקבין וז"ש ע"ד כדלעיל וזה על ידי נשמות הצדיקים דאינון מיין נוקבין דילה וכדכתיבנא ולפי שהזווג העליון בג"ע העליון בשבת. ואי אפשר אלא על ידי מיין נוקבין דאושידת לקבל מיין דכורין כנודע לפיכך נאמר לה כנסת ישראל היא בן זוגך לקבל ממנו מיין נוקבין לצורך הזווג ולא תתמה איך קורא כנסת ישראל בינה כי כן שנינו בפ' יתרו בד' פ"ה ע"א (ח"ב פה, א) וז"ל אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך כו' ר' אלעזר פתח שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך שמע בני מוסר אביך דא קב"ה ואל תטוש תורת אמך דא כנסת ישראל מאן כנסת ישראל דא בינה כמה דכתיב להבין אמרי בינה ר' יהודה אומר מוסר אביך דא היא חכמה כו' ר"י אמר הא והא חד מלה אתפרשו ר' יוסי אמר כו' א"ר יהודה כו' ר' אבא אמר כו' ר' יוסי אמר כו' ר' יצחק אמר כו'

הכונה היא כי ר' אלעזר פירש דמוסר אביך הוא קב"ה דהיינו ת"ת ישראל ותורת אמך היינו כנסת ישראל דהיינו בינה שישראל היה כנוס בתוכה והוציאתו לחוץ ולפיכך נקראת כנסת ישראל וישראל זה הוא תורה שבכתב דתורה היתה בכתב דהיינו בינה דנקראת כתב וממנה יצא לחוץ ומשום הכי קאמר תורת אמך דתורה מאם העליונה דהיינו בינה יצתה ומייתי ראיה דכתיב להבין אמרי בינה. אלמא אמרות התורה הם מבינה ומשום הכי לא פריש דאביך היינו חכמה משום דסבירא ליה דאורייתא מבינה לחוד נפקא ולא מחכמה כדאמר ר' יוסי לקמן הילכך אביך היינו ת"ת ישראל ולא חכמה. ור' יהודה סבר דמתרוייהו אתכליל ודאי כדקאמר איהו גופי' לקמן הילכך מוסר אביך דא היא חכמה מה שנכללה התורה מחכמה ותורת אמך מה שנכללה התורה מבינה כי משניהם נכללה ומשום דלא סביר' ליה דנפקת אוריית' דהיינו ישראל מבינה משום הכי לא קרי לבינה כנסת ישראל אלא בינה לחוד:

וזה שבא לפרש לנו ר' יצחק שלא תאמר דכיון דר' אלעזר נקט כנסת ישראל ור' יהודה (דף י"ח ע"א) נקט בינה משמע דתרי מילי נינהו וכן אל תטעה לומר דמדקאמר ר' אלעזר מוסר אביך דא קב"ה ור' יהודה אמר דא חכמה שהכונה על חכמה ממש ונמצאו חולקים זה על זה ליתא אלא הא והא חד מלה אתפרשו ואין מחלקותם תלוי אלא אם התורה יצאה מחכמה עליונה גם כן או מבינה לחוד ולפי שר' אלעזר סבירא ליה דמבינה נפקת משום הכי מפרש דאביך היינו קב"ה ולא חכמה ותורת אמך היינו חכמה היינו תורה היוצאת מאמך דהיינו בינה ולפיכך קראה כנסת ישראל כי ישראל היה כנוס בתוכה ור' יהודה דסבירא ליה דתרוייהו אתכלילת מפרש דמוסר אביך היינו מוסר הנמשך מאביך דהיינו חכמה ולעולם התורה קאי בחלק שנכללת מחכמה והיינו דקאמר דא היא חכמה ולא קאמר דא חכמה לומר שמוסר זה היא החכמה שנכללה ממנה התורה ותורת אמך היינו מה שנכללה התורה מבינה וכדפרישית:

(המשך במסמך הבא):

פירוש ספרא דצניעותא פרק א (המשך)

עוד שנינו שם ר"י או' אנכי דא שכינת' כדכתיב אנכי ארד עמך כו' ה' אלהיך דא כנסת ישראל דכתיב ואל תטוש תורת אמך ור' יוסי לטעמיה דסבירא ליה דתורה מבינה נפקת ומשום הכי קרי לבינ' כנסת ישראל וכדפרישית הנה נתבאר לך דכנסת ישראל היינו בינה וכדכתיבנא. ושנינו בפ' ויקרא בדף ד' ע"ב (ח"ג ד, ב) וז"ל ת"ח כד נחתת שכינתא למשכנא כתיב כלת משה חסר וא"ו כלת משה ודאי ואוקמוה אבל רזא דמלה כלת משה כד"א כנסת ישראל וכלא חד מלה ולמלכא עלאה אתמר כו' , עכ"ל. ירצה כאשר ירדה שכינה למשכן נזדווגה עם משה ולפיכך כתיב כלת משה לומר שהיתה כלתו אבל רזא דמלה סוד אחד גדול לומר שעלה משה בסוד הדעת ונזדווג עם הכלה העליונה שהיא נקראת כנסת ישראל וזכה לבינה כנודע ולפיכך אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו דהיינו בינה כנז' בתיקונין וזמ"ש ולמלכא עלאה דהיינו דעת אתמר הנה גם כן כאן נתבאר כל מה שכתבנו דכנסת ישראל היא בינה:

ודע שאין הכונה בינה ממש אלא כך עיקרן של דברים שיש לת"ת שתי בחינות גופ' ונשמת' גופא דא יעקב ונשמתא דא משה ומסטרא דנשמתא אתקרו עמודא דאמצעיתא ישראל וכן יש למלכות שתי בחינות גופא ונשמתא גופא דא שכינתא ונשמתא היינו כנסת ישראל דנשמתא דעמודא דאמצעיתא היינו ישראל וזה סוד יעקב וישראל דא מגופא ודא דנשמתא כמו יעקב ומשה ונשמתא דמלכות היינו כנסת ישראל (ד"ש דף ל' ע"א) אחד באחד יגשו נשמה עם נשמה ונקראת אספקלריא המאיר' והיא כלת משה ביחוד לבד ולא זכה לה כן שום נביא כי לא זכו לה כי אם מלבר מגופא והיא אספקלריא שאינה מאירה וכלת משה היא הצלע כדאי' בתקונין אשר לקח מן האדם אשר ממנה נברא הגוף היא השכינה וצלע זה היא יוד נשמה להא וכשם דנשמתא דת"ת מבינה כדכתיבנ' לעיל כן נשמת' דמלכו' היא בינה אלא שנשמתא דת"ת הוא דעת הגנוז בבינה במעוי דאימא כנודע ונעשה נשמה לשש קצוות הת"ת דאתי בשית סטרין ומה דאשתאר נעשה נשמה למלכות ודעתה קלה כי אינו כי אם שארית השש קצוות והוא קל ולפיכך נשים דעתם קלה כדאיתא בפ' שלח לך ומכל מקום כנסת ישראל היא בינה ועולה ע"ד שכתבנו ודע כי זה שאמרנו דנשמת ת"ת הוא דע' הגנוז בבינה (ע"ב) וזכה לו משה היינו נשמתא לגופא לשש קצוותיו לבד בסוד רוח אבל נטמתא דמוחא דיליה הוא מחכמה ונעלמה מעיני כל חי ונשמתא דמוחא דמלכות דעת הגנוז בתוך בינה ושש קצוותיה דעתה קלה כדכתיבנא ודי בזה ודע דבינה אע"ג דאיהי נוקבא הואיל וסיומא דגופא דכורא קרינן לה דכור' כדאיתא בפ' ויחי ולפיכך אמר כנסת ישראל הוא בן זוגך ולא אמר בת זוגך הנה נתבאר מאמר אמרה שבת כל הצודק וממנו נלמוד לנקודת ציון אשר אין דומה לה כי אם בבינה ולפיכך נקראת אני כי בה ניכרת לנקבה כדכתיבנא. ולפיכך היא חבצל' השרון כי נקודה זו צריכה לנקודה עליונה שבבינה לשתות ממנה ולקבל שפע מיין נוקבין לאושדא לקבל מיין דכורין כדכתיבנא וזמ"ש דבעיא לאשקאה משקיו דנחלין עמיקא מבועא דנחלין היינו נקודת ציון שבבינה ועומק שבה והוא מבועא דנחלין בסוד מבועא דבירא הנובע ממטה למעלה והאי קרא דמייתי והיה השרב לאגם טעות סופר הוא וצריך לומר והיה השרון בערבה וכן כתוב בפ' אמור ויליף מיניה דשרון היינו מקום שמן ודשן לא יחסר בו מים מדקאמר שיהיה בערבה שהוא מקום יבש אשר אין בו מים מכלל דשרון היינו מקום שמן ודשן והיינו בינה בסוד נקודה ועומק שבה אשר היא תמיד דשנה ורעננה לא יחסר כל בה כי בנקודה ההיא ימצאו בה שני מיני שפע אם מי החכמה העליונה הנכנסים לתוכה והם הנקראים מיין דכורין והוא הנקרא שקיו דנחלין ואם מבוע שבה הנובע מלמטה צמעלה מיין נוקבין וזה יקרא עמיקא מבועא דנחלין וכדכתיבנא שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכולא מאן אינון עמקי' כדכתיב ממעמקים קראתיך ה' הכונה שהיא מקבלת מחכמה והוא הנתיב שבבינה בסוד יוד שבה כח נקבו' הנקרא עמיקתא דכולא כדכתי' לעיל והשתא מפ' תו דלאו למימרא כשהמלכות שותה ומקבלת שפע ממימי הנקודה העליונה אחרי רדת המים למטה דרך המדרגות אלא מההוא אתר דשקיו דנחלין נפקי ולא פסקו כשהיא עולה למעלה ומקבלת מאותו המקום ממש בתחילת יציאת המים העליונים וכן גם כן מאי דקרי לה שושנה כשמקבלת מחכמה שבבינה לאו כשמקבלת למטה במקומה דרך המדרגות אלא כשעולה יותר למעלה ומקבלת מההוא אתר ממש דאקרי עמיק' דכול' שהיא היוד והיא סתימא מכל סטרין כי היא נקודא סתימא ואין לה שום חלל ולא שום פתיחא כשאר האותיות ולפיכך נקראת סתימא מכל הצדדין. ואפשר דהאי עמיקא דכולא סתים מכל סטרין היינו חכמה שבכתר מוחא סתימא דלא אתפתח כלל והיינו דקרי לה עמיקא דכולא ולא עמיקתא דכולא כדקאמר ברישא דברישא קאמר דקיימא בעמיקתא דכולא לו' שעולה ועומדת אצל היו"ד שבתוך הבינה שהיא כח נקבות שבה וזהו דקיימא ושם מקבלת מהנתיב העליון הנקרא עמיקא דכולא כח זכרות או מהמוח הסתום וכדפרישית. והש' מפרש אמאי קארי לה זמנין חבצלת וזמנין שושנה וקאמר דבקדמיתא כחבצלת דענפין ירוקין והכונה היא כי קודם הזווג יש חיבוק ונישוק והחיבוק הוא כשהזכר אוחז בה ממקומה שהוא נמטה מן היסוד ומעלה אותה בין זרועותיו עד בינה שהוא סמוכה לזרועותיה ומשים שמאלו תחת לראשה (ע"ג) בסוד היין המשמח הבא מבינה לעורר הזווג וזמ"ש לקמן בעדנא דבעיא לאזדווגא במלכא כי אין התעוררו' לזווג כי אם מצד השמאל הבא מבינה בסוד היין המשמח ולא המשכר והוא המעורר את אהבה ואז הם קצוותיה ירוקין שמקבלת מבינה שהיא קו ירוק כנודע וזמ"ש אסתר ירקרוקית היתה כו' ואז היא בעייא לאשקאה משקיו דנחלין בסוד עלייתה עד הבינה כדפרישית:

(ד"ש ע"ב) ודע כי בחיבוק אין מקום לשלשה קצוות התחתונות שהם נה"י כי החיבוק בסוד הזרועות והגוף בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני ולפיכך לא הזכיר בחבצלת שית טרפין אבל בנשיקין שנושקין זה לזה לאתדבקא רוחא ברוחא על ידי נצח והוד העליון והם השפתים כנודע מתעוררים נצח והוד התחתונים לפעול פעולתם ואות ברית קדש נכנס במקומו ואז היא בשית טרפין שש קצוות ותקרא שושנה על שם שש קצוותיה וז"ש שפתותיו שושנים בסוד הנשיקין והנה כאשר נצח והוד העליונים פועלים לאתדבקא רוחא ברוחח ע"י הנשיקין כנז' בפ' תרומה כן התחתונים פועלים לאתדבקא רוחא ברוחא כמער איש ולויות וזמ"ש לקמן בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין והנה החיבוק על ידי הבינה כדפרישית והנישוק על ידי חכמה כי אין זווג אלא מצד החכמה וכמ"ש בפ' אמור וגם אמנה אחותי בת אבי היא כו' כמבואר שם וכאשר יזדווגו ויתמזג האודם שהוא המלכות עם הלובן שהוא הת"ת אז היא כשושנה סומקא בגוונין חיוורין:

ודע כי השפתים הנושקין העליון והוא נצח הוא מהחכמה והתחתון הוא הוד והוא מבינה אלא שהוא מצד החכמה שבבינה בסוד נתיב נקבות שבה כדפרישית כי התפשטות בינה בחמשים שעריה עד הוד וחמשים שערים הם ה"י מאלהים ה' פעמים י' הרי חמשים ונמצא שהתפשטו' שעריה עד הוד הם בסוד יוד שהוא חכמה שבבינה והיא כח נקבות שבה בסוד ה' על יוד נוקבא כמבואר בתקונין וזו נקראת עמיקתא דכולא ומלכות נאחזת בהוד זה שמצד חכמה שבתוך בינה וזמ"ש דקיימא בעמיקתא דכולא ות"ת נאחז בנצח זה שמצד החכמה עצמה. ונקרא עמיקא דכולא כח זכרות שבחכמה ומלכות מקבלת מת"ת השפע המגיע לו מחכמה ונמצא שיש לו שני עמקים עמיקא דכולא ועמיקתא דכולא ולפיכך נקר' שושנת העמקים והנה על ידי הנשיקין נכלל הרוח החיוני שבה בו ורוח החיוני שבו נכלל בה ונמצא שיש לכל אחד שני רוחין שהם ארבעה כמבואר בפ' תרומה ונמצא שגם הוא כלול מאודם ולפיכך כתיב שפתותיו שושנים וזמ"ש שושנה דאשתניאת לגוונהא שהיא עצמה נשתנית להיות אודם כלול מלובן ושניאת גם כן לת"ת להיותו גם כן לובן כלול מאודם וזה ברור:

ודע כי קומת מלכות קצרה כי ראשה מתחיל לעומת החזה מאחורוי כמבואר באדרא רבא וזוטא וכאשר יהיו הנשיקין לא תוכל לנשק עד עלותה למעלה מנצח והוד. ואז יהיו פנים בפנים ותוכל להשיגו ולנשקו ונמצא נקודה אמצעית שבה קרוב לגרונו שהוא בינה ומקבלת ממנו וזהו אני חבצלת (ע"ד) השרון אני דהיינו נקודה אמצעית חבצלת מההוא אתר דשקיו דנחלין כו' דהיינו בינה ואז שושנת העמקים דהיינו נשיקין ואי אפשר בלאו הכי אלא א"כ ירכין ראשו החתן לנשקה וזהו סוד הרכנת הראש בברכות ודי בזה כעת עד יערה עלינו רוח ממרום ואין להאריך בזה. וקאמר השתא מלתא אחריתי בשושנת העמקים לומר שמשתנית פעמים לטוב פעמים לרע ולכן נקראת לפעמים להט החרב המתלפכת והיינו דכתיב שושנת העמחים שמשתנה פעמים לעומק טוב פעמים לעומק רע:

ודע כי יש לה שתי נקודות אמצעיות בגוף. אם נקודת ציון שבה והיא אמצעית לגוף לבד מכף רגל ועד ראש לבד ואם נקודה אמצעית מכל הגוף מכף רגל ועד ראש והוא הטיבור ושתי נקודות אלו הם כנגד א"י וג"ע כי ארץ ישראל אמצעית לישוב לבד וגן עדן אמצע כל העולם בכללו ונקודת ארץ ישראל כנגד מלכות ונקודת ג"ע כנגד בינה כמבואר בפר' תצוה דף קפ"ד ע"ב (ח"ב קפד, ב) וז"ל {צז|ת"ח עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר כו'}}. עוד שם וז"ל בתרין נקודין אתפרשת מלכות שמייא סטרא דקדושא חד דילה וחד דעלמא דאתי כו' ויש נקודה לסטרא אחרא אמצעות המקום החרב והוא עזאזל המדברה. והנה גם לכלה הכלולה נקודת ציון שבה כנגדה בבחינתה כי תחילת אצילותה מאחרי הכתפים ואמצעיתה ציון שבה וטיבורה כנגד בינה אמצעית כל הגוף ונקודה שבאחוריה כנגד נקודה של סטרא אחרא ולפיכך הוא באחורים ואין שם ישוב מזריע זרע כי תהו המה ומשם יוצאין המותרות. ואמנם כנגד הטיבור אין נקודה לסטרא אחרא כי לא חלק להם בבינה ולהיות כי הבינה נעלמת אין התינוק ניזון ממנה רק בהיותו נעלם במעי אמו כי שם ניזון ממנה דרך טיבורו ושתי נקודות אלו כל אחת נקראת אני וזהו (ד"ש ע"ג) סוד ראו עתה כי אני אני הוא כו' והבן כל זה ואמר ואין אלהים עמדי לומר כי לעתיד לבא לא יהיה חלק לאלהים אחרים בשתי נקודות אלו לא בנקודת בינה ולא בנקו' מלכות והיינו דקאמר עמדי כד"א האשה אשר נתת עמדי והנה נתבאר ענין עמיקא דכולא ועמיקתא דכולא. ועוד נתבאר תשלום המאמר הזה בש' הזה במקומו בפ' תצוה באו' ומצאתו שם כי תדרשנו לקמן:

ושנינו בפ' בשלח בדף ס"ג ע"ב (ח"ב סג, ב) וז"ל אלא הכי תאנא כל בר נש דבעי בעותיה קמיה מלכא בעי לכוונא דעתא ורעותא מעיקרא דכל עיקרין לאמשכא ברכאן מעמקא דבירא בגין דינגיד ברכאן ממבועא דכולא ומאי הוא ההוא אתר דנפיק מיניה ואשתכח מיניה ההוא נהר דכתיב ונהר יוצא מעדן וכתיב נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים ודא אקרי ממעמקי' עומקא דכולא עומקא דבירא דמבועי' נפקין ונגדין לברכא כולא ודא הוא שרותא לאמשכא ברכאן מעילא לתתא , עכ"ל. עוד שנינו בפרשת אחרי מות בדף ע' ע"א שורה א' (ח"ג ע, א) וז"ל ר' אבא אמר ממעמקים קראתיך ה' אתר הוא גניז לעילא והוא עמיקא דבירא ומהאי נפקין נחלין ומבועין לכל עיבר וההוא עמיקא דעמיקתא אקרי תשובה ומאן דבעי לאתבא ולאתדכהא מחובוי בהאי עלמא אצטריך למקרי לקב"ה הה"ד (דף י"ט ע"א) ממעמקים קראתיך ה' , עכ"ל. עוד שנינו בפר' וילך בדף רפ"ה ע"ב (ח"ג רפה, ב) וז"ל ר"ש אמר אלף עמיקא דבירא דכל ברכאן מתמן נבעין ונפקין ומשתכחין מ"ם פתוחה נהרא דנגיד ונפיק ואקרי מ"ם כו' ובספרא דרב המנונא סבא מ"ם דהכא היא נוטריקון מלך והיינו אמן. אמן נוטריקון אל מלך נאמן כללא דכולא ושפיר הוא והא אתמר , עכ"ל:

ביאור הדברים כי האדם בתפלתו יכוון דעתו ורצונו בשרש השרשים כי יכוון להמשיך שפע וברכה מעומק הבאר והוא הנתיב שבנקודת בינה הנקרא עמיקא דבירא כדפרישית לעיל כדי שעל ידי כן ימשיך ברכות ממבועא דכולא שהוא סוד דעת עליון נתיב זכרות כי בהתעורר הנתיב שבתוך הבינה על ידי תפלת הצדיק בסוד מיין נוקבין יתעורר הנתיב העליון שהוא מבועא דכולא לאושדא מיין דכורין ולנגדא ברכאן לקבל מיין נוקבין שעלו מנתיב תחתון שבבינה וזה בדרך יסוד עם מלכות כנודע. ומשום דקרי ליה זמנין עמיקא דבירא וזמנין מבועא דכולא קא בעי מאי הוא וקאמר שהוא המקום שיוצא ממנו ונמצא ממנו אותו הנהר שהוא בינה כנודע. והמקום הזה הוא חכמה הנקרא עדן ועדן זה יש לו שתי בחינות אם בחינת זכרות אשר בעדן זה נפיק מיניה ההוא נהר כי עדן זה הוא זכר ובינה נקבה יוצאת ממנו ונאצלה ממנו כדרך עילה ועלול משפיע ונשפע ואם בחינת נקבות שבינהו נמצאת ממנו ותמיד הוא מצוי אצלה ואין לה מציאות זולתו והוא נשמה לבינה כדרך שיסוד בסוד בנימין הצדיק הוא נפש מלכות כדכתי' ויהי בצאת נפשה כי מתה. ולפיכך אמר ואשתכח מיניה וכנגד שתי בחינות אלו הביא שני פסוקים כנגד בחינת זכרות כתיב ונהר יוצא מעדן כדפרישית. וכנגד בחינת נקבות כתיב נהר פלגיו שהם מיין נוקבין דילה דההוא נהר וקרי להו פלגיו משום דאתפלגו ממים העליונים. כד"א ויהי מבדיל בין מים למים וממים נוקבין אלו נמשכין מיין נוקבין למלכות וזהו ישמחו עיר אלהים. ולפיכך נקראת עמיקא דבירא גם כן שממנה נמשכין מיין נוקבין לבאר התחתון וממקום זה יקרא ממעמקים שהוא שני עמקים עמיקא דבירא ועמיקא דכולא כדפרישית עמיקא דבירא נקבה ועמיקא דכולא זכר וזמ"ש ודא אקרי ממעמקים עמיקא דכולא עמיקא דבירא ודע כי דעת עליון אשר הוא כנגד יסוד התחתון הוא סוף החכמה העליונה סיום הגו' העליון וממנו נאצלה הבינה וזמ"ש אתר דנפיק מיניה ואחר שנאצלה אין לה מציאות וחיות זולת נתיב זה. וזמ"ש ואשתכח מיניה ההוא נהר אמר שמואל לא נמצא עוד בתשלום המאמרים הנז':

אמר שמואל עוד נמצא כתוב בס' הזוהר של הרב הגדול זלה"ה שבירר לו מס' מראות הצובאות ומספר לבנת הספיר וז"ל בריש ספרא דצניע' תאנא ספרא דצניעותא כו' נראה בעיני כי מתקלא חכמה עלאה תלי באתר דלא הוה קוצו של יוד לשון המשקל בינה ועל כן ביה סלקין וביה סליקו דכתיב תשובו איש אל אחוזתו וסוד בונה עולמות ומחריבן הוא סוד מלכין קדמאין עד דאתא הדר ומהיטבאל חזרה פנים בפני' (ד"ש ע"ד) והיא בת מ"י ורזא דחסד עליון (ע"ב) הוכן בחסד כסא בת היתה לו לאברהם ובכל שמה וע"ש מים חיים אל חסד אברהם נקראת מי זהב עיקר קבלתה משם דינא רפייא מדינא קשיא בסוד מצפון זהב יאתה והנה כד פועלת בחסד ואתנהירת בחסד עליון אתחבר חסד לאברהם עם דוד ואיקרון חסדי דוד הנאמנים מכח האמונה דשלט בלילא וסוד ענינים אלו תבין במ"ש האדרא ולשון המשקל נטתה לצד ימין בסוד רב חסד מטה כו' והמשיכה לו כף שמאל להסכים עמו ולהיות מקבלת ממנו. וסוד המלבושין דייקר הנקראים כינויין בסוד ולא יכנף עוד מוריך בשעה כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון דייקא ובשבת חזרו אפין באפין לקיום העולמות ולהמשיך נשמות מאימא עלאה בדרך האמת והאמונה עד כאן לשונו מס' לבנת הספיר:

אמר שמואל הואיל ואתא לידן אכתוב גם כן מה שנמצא כתוב בס' הזוהר של הרב הגדול זלה"ה מס' מראות הצובאות ומס' לבנת הספיר בפ' לך לך בדף ע"ז ע"א (ח"א עז, א) וז"ל חד סליק לסטר חד כו' פירוש חד סליק כו' כתר עליון עולה לעילת העילו' עי' העי' יורד לכתר עליון כתר עליון נכנס בין חכמה ובינה. כתר עליון וחכמה מתעטרין בבינה גדולה גבורה בינה גדולה גבורה נכנסים בת"ת כתר עליון מוציא שש גוונים ושש קצוות מהם לצד אחד ושש קצוות מהם יורדין לאותו צד. שש נכנסין בי"ב הויו"ת וי"ב הויו"ת מתעטרין בכ"ב אותיות. ששה כלולין בי"ח (נר' לי בי"ס) (י"ח נ"ל י"ס) עומדים בעילת העילות אוי לישינים בבתיהם עכ"ל מס' מראות הצובאות:

עוד שם בדף פ"ב ע"א וז"ל אוף הצדיק כיון דאתאביד מעלמא לא סליק אחר תחתוי עד זמן סגי כו' ולא קשיא עם מ"ש חז"ל עד שלא כבתה שמשו של עלי כו' כי באמת הצדיק נולד עד שלא מת הצדיק האחר אבל אינו במעלותיו למלאות מקומו עד זמן רב עכ"ל מס' לבנת הספיר עוד שם בד' פ"ג ע"ב וז"ל לבתר הלוך ונסוע הנגבה דקביל רוח לבתר סליק לאתדבקא גו נשמה כו' מכאן סייעתא להרמב"ן ז"ל דחשיב דרום דרגא דיעקב מדתני ת"ח בשע' דעאל כו' עכ"ל:

פרקא תנינא

פרק תנינא דספרא דצניעותא.   וז"ל שם דף קע"ז (ח"ב קעז, א):

דיקנא מהימנותא לא אדכר בגין דהיא יקירות' מכלא -- פירוש: אפילו בז"א לא אדכר בשיר השירים, כדאיתא באדרא רבא (בדף קל"ב ע"ב ובדף קל"ט ע"ב).

מאודנין נפקת -- פירוש מתחלת מקמי אודנין

בסחרנהא דבוסיטא סליק ונחית חוטא חוורא -- פירוש זהו חד חוטא דשערי סחרני דיקנא. אי נמי, חוט בשר סביב חוץ לזקן בלי שיער. וזה צריך עיון.

בתליסר מתפרש ביקרא דיקירותא כו’ -- פירוש יש בדיקנא דאריך אפין י"ג תיקונין

אדם לבר הוא וכו’ -- פירוש אדם הוא בז"א ולא באריך אפין. ואף בז"א אינו נקרא אדם אלא מהחוטם ואילך.

(דף קע"ז א') תשעה אשקיין לגופא ס"א לגנתא כו’ -- פירוש כי י"ג תיקוני דיקנא אינם מתפשטים כולם כי אם תשעה מהם לז"א. ומשם הם מתפשטין בגוף כדאמר באדרא זוטא בדף רצ"ה ע"א (ח"ג רצה, א)

מקמי פתחא דאודנין שארי יקירו להתתקן כו’ -- עתה מפרש דיקנא דא"א תיקוניו אחד לאחד. ואלו הם מספרם:

1. אחד -- מקמי פתחא דאודנין כו’
2. שנים -- נחית בשפירו ברישא דשפוון
3. שלשה -- מהאי רישא להאי רישא קאים כו’ . ופירוש נקבי דפרדשקא הם נקבי החוטם.
4. ארבעה -- תחות שפוון אסחר
5. חמשה -- ארחא אחרא נפק
6. ששה -- חפי תקרובתא דבוסמא כו’
7. שבעה -- תרין תפוחין אתחזן כו’
8. שמנה -- מזלא דכולא
9. תשעה -- אינון דתליין לא נפקין דא עם דא
10. עשרה -- חפיין זעירין על גרונא כו’
11. אחד עשר -- מתשערין בשיעורא שלים כו’
12. שנים עשר -- שפוון אתפנון כו’
13. שלשה עשר -- בההוא מזלא דכולא נגדין תליסר משיחין כו’ , עד כאן.

בההוא מזלא דכולא נגדין תליסר משיחין דאפרסמונ' דכיא -- האפרסמונא דכייא היא הבינה.

האדרא מני תקונא שלשה עשר אעפ"י דאף הוא נקרא 'מזלא' והא תאנא ליה. והיינו דאמר לקמן תרתי -- בההוא מזלא כו' ובהאי מזלא .^[7]

דע שיש שני תקונין ונקראים 'מזל'. האחד -- חוטא דשערי סחרני דיקנא, ומגיע עד הטיבור, והוא התיקון השמיני. והשני -- שיער שתחת הזקן, המגיע עד הטיבור, והוא התיקון השלשה עשר. והנה התיקון הח' אינו מגיע לטיבור כי אם לפעמים. וז"ש באדרא זוטא וכד האי מזלא תליא בשיקולא עד טיבורא כו' -- אבל עיקרו עד ליבא לבד כדאמר הכא לעיל. מיהו באדרא רבא קתני דתרוייהו עד טיבורא וקאמר נמי "עד טיבורא דלבא ", ולא ידעתי מהו, וצ"ע.

דרשו ה' בהמצאו כתיב -- פירוש בחדש תשרי שהוא שביעי בעשרה ימים שבין ר"ה ליום הכפורים.

ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא כולי -- פירוש מדלא כתיב "תוצא הארץ" כדאמר בתר הכי נראה דתדשא בתוכה הבינה ד"ו פרצופין. וכן מדקתני ברישא "עץ פרי" - נוקבא, ובתר "עושה פרי" - דכר. וכן מדלא כתיב "יהי עשב מזריע כולי". והיינו דקאמר והכא ברחישותא דא דארעא לא שלים, יהי לא כתיב . וזה יורה כי לא היה מתהווה עשב זה על ידי זווג; כי עדיין לא היה זווג כי היתה הארץ למעלה בבינה שאסור בתשמיש המיטה כיום הכפורים.    וזהו מה שאמר בהאי זמנא אדנ"י יהו"ה אתה החילות -- כי ה' תתאה אדנ"י, ה' עלאה יהו"ה בניקוד אלהים; כי מתחילה היתה ה' תתאה בתוך ה' עלאה (שאין שם זווג), וזהו "אתה החילות"; כי מתחילה היו שניהם יחד -- אדנ"י אלהים. ואע"פ שגם הת"ת היה שם -- מכל מקום היתה מלכות ד' על ו'. וזהו סוד ה' שהוא ד"ו, ואין זווג. ולפיכך אמר "עץ פרי" ברישא שהיא הנקבה ובתר הכי "עושה פרי" שהוא הזכר.

וזהו שאמר יהו"ה שלים בסטרוי כי בכל מקום שנזכר שם ה' הוא שלם בבת זוגו; שיצא קו"ל ובת זוגו עמו בצידו חוץ לבינה.

והכא ברחישותא דא לא שלים -- כי היו הנטיעות עדיין דקים בתוך הבינה והיתה ד' על ו' כדפרישית. ולפיכך לא נזכר "יהי" שזה מורה על חכמה ובינה -- י"ה -- שהולידו י' אחרת (שהוא ז"א, שהוא חכמה שניה), שממנה מתפרשין ל"ב נתיבות. והיא קול ובת זוגו -- נוקבא דז"א. ועיין בפרשת בראשית (בדף י"ו ע"ב) ובאדרא רבא.

וזמ"ש יהי לא כתיב קרינן יו"ד עלאה יו"ד תתאה -- כי קורא יו"ד עלאה לחכמה קדומה שבכתר ולא למוח עצמו יקרא יוד אלא לקרום הזך הסותם אותו וכדקתני בתר הכי יוד עלאה דאתעטר בקטרא דעתיקא היא קרומה עלאה דאזדכך וסתים ויו"ד תתאה ז"א.

ואפשר לומר דלעולם יו"ד (ע"ד) המוח והכי פירושו יו"ד עלאה שהוא המוח שנתעטר והוקף בקיטרא דעתיקא וקיטרא דעתיקא היא קרומא כו' ולפי פירוש הראשון זהו ענין ויצר יוד עלאה יוד תתאה עתיקא קדישא וז"א וכמ"ש באדרא רבא בדף קמ"ה ע"ב (ח"ג קמה, ב) וה' שבין י' לי' רומז לרוח חיים היוצא מהחוטם א"א לז"א וזהו נשבא דפרדשקא דקתני לקמן ויוצא מבינה שבכתר כי היא רוח חיים חיי המלך ונקרא תהילה ותהלתי אחטם לך וכמבואר באדרא בדף קל"ב ונמצא שיהי הוא כללא דשלימו חכמה קדומה ובינה שבכתר וז"א ולפי שאינו מזכיר נוקבא דז"א אינו שלם לגמרי וזמ"ש שלים ולא לכל סטר וכשנאמר תדשא עדין לא נתגלה ז"א כלל ולפיכך לא נאמר יהי ואח"ך נעקר ויצא לחוץ ז"א עם נקבתו שהיו בתוך הבינה נעלמים וזמ"ש תתעקרו מהאי אתר כו' ועיין בס' בראשית בד' ל"ה ע"ב (ח"א לה, ב) וכאשר נתגלו נקראו ה' אלהי"ם

וזמ"ש כתיב ויטע ה' אלהים. ועל ידי מי נטעו על ידי אות ה' שבין יוד ליוד שהיא נשבא דפרדשקא כי בלתי הרוח העליון הרומז לה' אין להם קיום ובה' נתקיימו וגם בהם אשתכלל ויצאה אשתו עמו מכח ה' עלאה יצאה ה' תתאה. וזהו אה"ה שהם שני היהי"ן והם אדנ"י יהו"ה בינה ומלכות וזמ"ש ותוצא הארץ דשא אימתי כד שמא אתנעע כו' כי אז יצאו זכר ונקבה והוציאה הארץ דשא כנ"ל נמצא דבאמירה זו נתגלו ד"ו פרצופים בתוך הבינה בסוד ה' ד"ו והם עץ פרי נקבה בתחילה ואח"כ עץ עושה פרי דכר ולא היו שלמים כי היו כקרני חגבים ואח"כ נעקרו ויצאו חוץ ויצא הזכר תחי ולפיכך לא נזכר ביציאה אלא נקרא עושה פרי וממנו יצאה הנקבה.

אדנ"י אלהים אתה החילות כו' את גדלך יהו"ה שלים בסטרוי כו’ -- אפשר לפרש דשם ההוי"ה בנקודת אלהים יורה שלם בנקבה עמו כי שם בן ארבע יורה לזכר וניקוד אלהים לנקבה שהיא בצידו שנקראת אלהים וכדין אוירא נפיק וניצוצא אזדמן פירוש ניצוצא בוצינא דקרדינותא טלא מלי עלה דתרי גווני פירוש חיוור וסומק עוד ירצה פי' שני כי הטל אשר בגו גלגלתא דעתיקא קדישא הוא חוור מצד תכלית לובן הרחמים שבו אבל הטל שבגלל' דז"א הוא כלול מתרי גווני חיוור וסומק רחמים ודין כנז' באדרת נשא בדף קל"ה ע"ב (ח"ג קלה, ב) תלת חללין דאתוון כו' פירוש היינו יה"ו חכמה ובינה ודעת אוכמין בערכאה כו' פירוש שחורות כעורב תלוין על הנקבים העקומים שבאוזן ומעכבים מלשמוע

עוד פירוש שני וזהו סוד קווצותיו תלתלים שחורות כעורב כי שערות רישא דז"א הם שחורות ונמשכות ותלוין על נוקבין דאודנין דיליה ועל זה הוצרך לומר הפסוק הטה אזנך ושמע לבערא שערא מעל אודנין

ימינא ושמאלא הכא -- פירוש בז"א יש ימינא ושמאלא ולא בעתיקא

חד ארחא לעילא דקיק -- פירוש פלגותא דשערי

מצחא דלא נהיר -- פירוש מצח שבז"א משם הדינין יוצאין והקטטות לבד כשמצח א"א הנקרא רצון משגיח בו

עיינין דתלת גווני למרתת קמייהו -- פירוש עינים שיש בהם שלשה גוונים אוכם ירוק וסומק וראוי לאדם להיות נרתת מהם והם רוחצות בחלב של חיוור א"א כתיב עיניך תראנה ירושלים כו’ -- פירוש דמשמע דירושלים נוה שאנן בלא דין וכתיב צדק ילין בה שהוא דין נוה שאנן עתיקא דסתים עינך כתיב פירוש א"א ואין שם אלא עין אחד רחמים

חוטמא פרצופא דזעירא לאשתמודעא -- פירוש פרצוף ז"א ניכר בחוטם;    תלת שלהובין מתוקדין בנוקבוי -- פירוש הם תננא ואשא וגחלי דנורא

דרגא עקימא למשמע טב וביש -- פירוש האוזן שיש בה נקב עקום:

פרקא תליתאה

פרקא תליתאה דספרא דצניעותא

שם דף קע"ח (ח"ב קעח, א) -- דינין דדכורא תקיפין ברישא בסופא נייחין דנוקבא באיפכא כו' . וכן באדרת נשא (בדף קמ"ב ע"ב) וז"ל ותאנא בצניעותא דספרא דכל דינין דמשתכחין מדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופא וכל דינין דמשתכחין מנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסופא כו' . ובפרשת תצוה בדף קפ"ז ע"א (ח"ב קפז, א) וז"ל כתיב יהי שם ה' מבורך מאי מבורך כו' שירותא קשה וסופה רך מ"ב קשה ודינא איהו ודאי ולבתר רך כו' -- נראה בהפך; דדינין דנוקבא תקיפין ובלתר חלישין.

אבל הענין הוא כי כאן בפ' תרומה בספרא דצניעותא איירי בענין תיקוני האצילות עצמו ומהותם ולכן כל יותר שהדינין מתפשטי' הם יותר חזקים ובסוד סיגי הזהב ושמרי היין כי שם הם דינין יותר חזקים. אבל בפ' תצוה בפעולת הדינין בעצמן כי הנקבה להיותה משועבדת תחת בעלה. לכן כאשר תבא לפעול פעולות דינין יתגברו רחמי הזכר עליה ותחליש דינין שלה. אבל כאשר הזכר ירצה לפעול פעולות הדין בעולם אין מי שימחה בידו להחליש דיניו. ואמנם ביאור הדברים הנז' הוא כי בערך הדינין בעצמותם ומהותם דינין דדכורא תקיפין ברישא כו' כנז' כאן בפ' תרומה והטעם הוא כי הנה הדינין נתפשטו תחילה בז"א בחמשה מקומות והם בחוטמא בפומא ובדרועין ואצבעין וגידין אבל אח"כ ירדו מן הז"א והלכו להם אל הנקבה כנז' באדרת נשא ואותם הדינין והגבורות שהם חמשה גבורות נשארו בסיומא דיליה שהוא היסוד שבו כדי לתתם משם אל נוקביה לתתא לתתם בחג"ת שלה כנודע ולהיות כי שם ביסוד שלו הוא מקום קבוץ החמשה חסדים לכן הגבורות נייחין תמן בסופא שהוא ביסוד שלו אבל דיני הנקבה הם להפך כי בהיותם עדין למעלה ברישא דילה הם נייחין לפי שהראש שלה מכוון כנגד היסוד שבזכר אשר שם החמש חסדים וממתקות הגבורות שלה. אמר שמואל לאו דוקא כנגד היסוד כי אם בשליש ת"ת כנודע ואפשר שרמז לוא"ו גדולה וא"ו קטנה בסוד אלה תולדות יעקב יוסף וצריך עיון כנלע"ד אבל כשיורדין הגבורות עד היסוד בה אשר אין כנגדם מקום חסדים בזכר ואין הגבורות ההם מתמתקות ונשארו תקיפין ולכן הם תקיפין בסופא וגם בפ' בא בס' הזוהר בד' ל"ח ע"ב במאמר אלא הכי תנינן כתיב כי יהיה נערה בתולה כו' ביארנו קרוב לענין זה ע"ש:

עוד נבאר פירוש שני והוא כי הנה הגבורות והדינין דז"א הם נמשכים מראשו כנז' בפ' תזריע בדף מ"ח ע"ב שו' כ"ב וז"ל ות"ח ברישא דהאי איש בוצינא דקרדינותא ובגין כך גולגלתא דרישא דהאי סומקא בלא בורדא כו'. אמנם סיום התפשטות גופו שהם בחינת נה"י שבו אשר שם הוא מקום סיום (ע"ב) קבוץ הגבורו' והדינין אשר בו כי לכן נקראים ערבו' כנזכר בפ' צו בדף ל"ב ע"א שורה ג' (ח"ג לב, א) וז"ל וערבי נחל מסטרא דנחל נפקי גבוראן כו' , עכ"ל. ואלו הנצח הוד יסוד שבו נעשין מוחין אל הנקבה והרי איך מקום סיום הדינין של הזכר הם נייחין. לפי שהם בחי' מוחין פנימים ממש נעשים מהם אל הנקבה. אבל בערך הנקבה הם להפך כי הנה הדינין שהם הנצח הוד יסוד של ז"א הם נייחין ברישא דיליה. כי נעשו אצלה בבחינת מוחין כנז' אבל בסופה מתפשטין ואינן נייחין לפי שהנצח הוד יסוד שלה. אינן נעשין מוחין בזולתה כדוגמת נה"י דדכורא שנעשין מוחין בנוקבא:

עוד עיין בפ' תצוה פירוש שלישי במאמר הזה של יהי שם (ד"ש ע"ג) ה' מבורך כו'. אמר שמואל עיין גם כן בשער הששי הנקרא שער הכונות בדרוש ראש השנה ומצאת שם גם כן ביאור למ"ש בספרא דצניעותא ובפ' תצוה כי הדינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופא ודינין דנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסופא כו':

פרקא רביעאה

היינו דכתיב שנים אנשים מרגלים חרש לאמר כו' זה נתבאר לעיל בפרשת ויחי במאמר הנהו תרין צפרין כו' בס' הזוהר בדף רי"ז ע"ב ונתבאר בשער הזה בדף מ"ט ע"א גם יתבאר בפ' אחרי מות בדף ס' ע"ב בענין הנהו תרי בנין דתחות דגלהא:

פרקא חמישאה

ובגין כך כתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה כו' אלו הם סוד מאה ועשרים צרופים שיש בשם אלהים אשר מקומם הם מן ז"א של הבריאה עד סיום כל פרצופי היצירה והעשיה עשרה עשרה בכל פרצוף ככתוב אצלנו בדרוש שמות הספירות:

אמר שמואל לא נמצא עוד אצלי ביאור בפני עצמו בספרא דצניעותא:

1. הלשון מגומגם, וכוונתו כדבריו לעיל בדף קסו: שנקראת 'סתימאה' לעומת חכמת ז"א שמתפשטת לל"ב שבילין. כנ"ל. - ויקיעורך
2. אולי צ"ל "התם" או "הכי" -- ויקיעורך
3. ציטוט יתר דברי הזהר המובאים בסוגריים מרובעות הינם משלי להקלת הבנת המשך דברי המחבר. ובמקור נכללים תוך מלת "וכולי" -- ויקיעורך
4. ציטוט יתר דברי הזהר המובאים בסוגריים מרובעות הינם משלי להקלת הבנת המשך דברי המחבר. ובמקור נכללים תוך מלת "וכולי" -- ויקיעורך
5. ציטוט דברי הזהר המובאים בסוגריים מרובעות הינם משלי להקלת הבנת המשך דברי המחבר בפירוש רציפות המילים. ובמקור נכללים תוך מלת "וכולי" -- ויקיעורך
6. ציטוט דברי הזהר המובאים בסוגריים מרובעות הינם משלי להקלת הבנת המשך דברי המחבר בפירוש רציפות המילים. ובמקור נכללים תוך מלת "וכולי" -- ויקיעורך
7. פיסוק הציטוט והמשך דברי המחבר כאן הוא משלי. ועיין בפיסוק שנמצא בשאר ספרי הדפוס שגורסים ובהאי מזלא דע שיש שני תקונין ונקראים מזל. ואין לו מובן לענ"ד. והמעיין יבחר -- ויקיעורך