שער הכוונות/דרוש שינוי התפילות
דרוש א - ענין שינוי התפלות[עריכה]
ענין הק"ש והתפילה שמתפללין בכל יום תמיד ג' פעמים ערב ובקר וצהרים בחול ובשבת ויו"ט. דע לך כי יש הפרש ושינוי גדול בין התפילות של חול אל תפלת השבת ור"ח ואל תפילת היו"ט ואל חול המועד. ולא עוד אלא אפילו בימים טובים עצמם אין תפילת חג הפסח דומה לתפלת החג השבועות, או לתפילת החג הסוכות וכיוצא בזה. ולא עוד אלא כי גם בכל יום ויום בעצמו אינו דומה תפילת השחר לתפילת המוסף או לתפלת מנחה או לתפלת ערבית. ולא עוד אלא שבימי החול עצמם יש שנוי גדול בין תפלת יום זה לתפלת יום שלאחריו, ולא ראי זה כראי זה, ואין לך שום תפלה מיום שנברא העולם עד סוף העולם שתדמה לחברתה כלל ועיקר.
והענין בקיצור הוא לפי שתכלית מצות התפלה היא לברר הבירורין של השבעת מלכי אדום שמתו. ובכל יום ויום ובכל תפלה ותפלה מתבררים ברורי נצוצות חדשות שלא נתבררו מעולם עד העת ההיא. ובכל תפלה ותפלה מתבררים ניצוצות שעדיין לא עלו בשום זמן. והנה כפי ערך הניצוצות המתבררות ועולות ממטה למעלה בכל תפלה ותפלה -- כן כפי ערך ההוא הוא ערך הזווג העליון ולקחתם(?) המוחין והמשכתם. וזהו סוד טעם החיוב הגדול המוטל עלינו להתפלל בכל יום ובכל שעה לפי שבכל תפלה ותפלה נעשין בחי' מחודשות מה שלא נעשית בשום תפלה אחרת זולתה. וגם כי על הדרך הזה הוא ענין מצות הק"ש שנצטוינו לקרותה בבקר ובערב בכל יום תמיד, לפי שבכל ק"ש נעשה דבר מחודש למעלה מה שלא נעשה כן בק"ש אחרת זולתה מעולם. האמנם כל זה הוא בבחינה הפרטית. אמנם בדרך הכלל יתבאר לפנים בע"ה. וגם נתבאר למעלה איך כל הק"ש וכל התפלה של שחרית בימי החול יש להם כונה אחד בדרך כלל, וכן כל התפלות דמנחה דחול כוונה אחד להם, וכן כל הק"ש והתפלה של ערבית דחול כוונה אחד להם. וכן על דרך זה בשבתות ובר"ח וי"ט. והבן זה מאד. ובדרוש התפילה למה אנו מניחין התפילין ביום ולא בלילה כו' -- נתבאר שם הדרוש הזה.
גם דע כי בכל תפלתינו אנו מעלים העולמות העליונות ומקשרים אותם זה בזה (כנזכר בפר' בראשית בענין ההיכלות וג"כ בפרשת פקודי) אבל צריך שתדע כי אין אנו יכולים להעלות עולמות בי"ע עד האצילות לכלול אותם שם אלא מבחי' הנפשות והרוחין והנשמות אשר בג' עולמות אלו, ואלו הם העולים עם השכינה למעלה שהיא המלכות העליונה (וכמו שבארנו בתפילת ר"ה כי הנשמות הם יותר פנימיים מן המלאכים ולכן המלאכים אינם עולים רק בשבת לבד וזהו סוד הן אראלם צעקו חוצה ר"ל צעקו לסיבת שהם חוצה ולא מהפנים לכן אינן יכולים לעלות עם המלכות), אבל בחי' העולמות בעצמם אינם יכולים לעלות עד ביאת המשיח בב"א כי אז יתעלו ויעלו העולמות עצמם. אבל עתה -- לא יש עלייה והתכללות העולמות למעלה אלא בבחי' הנשמות בלבד עם המלכות וכמו שיתבאר לקמן שאין שום חיצוניות עולה רק נשאר במקומו וחוזר להיות פנימיות.
השינויים שיש בג' תפלות שחרית מנחה ערבית. דע כי בחול עולה רחל הנקבה בהוד ויעקב יורד בנצח ושם מזדווגים ביחד. וזהו בתפלת לחש. ואח"ך בחזרת התפלה בקול רם -- אז מאירים חסד וגבורה בזו"ן העומדים בנצח והוד כנזכר (וכמו שכתבנו במקומו בחזרת התפלה בש"צ) ואז אנו מחברים(?) את שניהם ע"י היסוד. וזהו סוד ענית "אמן" שאנו עונין בברכות חזרת התפלה.
וענין זה הוא בכל ג' התפילות אבל יש חילוק ביניהם. והוא כי בתפלת שחרית עולין עד פנימיות נצח והוד דז"א ,ובמנחה עולים באמצעותם בלבד, ובערבית עולים בחיצונותם.
- [וכמו שהודעתיך בבאור שמות הספירות איך יש בכל ספירה וספירה שלשה כלים (פנימי ואמצעי וחיצון, ועיי"ש), וגם בב' כונות בברכת אבות, ומשם תבין הענין היטב; עם היות ששם מדבר בג' בחינות אבא ואמא (חיצון ואמצעי ופנימי) וכאן מדבר בז"א, אבל הדברים דומין זל"ז. ונמצא כי בתפלת ערבית הם עומדים חיצוניות בחיצוניות והוא סוד אחור באחור כמבואר שם. ולקמן בענין השינויים שיש בין תפלת החול והשבת נתבאר ענין זה היטב כי כאן צ"ע ואינו מבואר.
- ובענין החילוק שיש בין ג' פעמים שאנו קורין ק"ש בכל יום שם נתבאר גם כן השינויים אחרים שיש בין ג' תפלות, ועיי"ש. ]
עוד יש שינוי אחר בענין הזווגים כולם דשבת וחול ונתבארו בסדר תפלת ערבית ועי"ש היטב.
עוד יש שני שינויים אחרים בין שחרית ומנחה וערבית וחצות לילה, וכבר ביארנום למעלה.
עוד יש שינוי אחר בשלש התפלות הנזכר והוא זה: כי בתפלת שחרית בעת העמידה בלבד שאתה מתפלל תפלית י"ח בלחש אתה צריך לחבק שתי ידיך ולהניח יד ימינך על יד שמאלך, פני כף ימין ע"ג אחורי כף שמאלית. וטעם הדבר הוא לפי שבתפילת י"ח אז הוא כניסת המוחין בז"א כנודע, ואז הם יורדים ומתפשטים בכל גופו, ואז צריך לכלול ולחבק ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא ולהמתיק יד השמאל עם יד הימין. וכן בתפלת המנחה בעת העמידה בלבד -- תאסור ותחבק שתי ידיך זעג"ז כנזכר; כי כבר הודעתיך כי עיקר תפלת המנחה הוא העמידה בלבד, וכל אותם המזמורים שאומרים קודם תפלת המנחה אינו אלא מנהג בעלמא. אבל בתפלת ערבית -- תאסור ותחבק ידיך מתחילה ועד סוף, פירוש, משעה שתתחיל ברכת "אשר בדברו מעריב ערבים" עד שתשלים כל העמידה. והטעם הוא לפי שהרשימו של החסדים המתפשטים בגופא דז"א כבר נשאר שם מן היום ולכן צריך שבכל תפלת ערבית תחבק ידיך כנזכר.
גם צריך שתזהר בענין סגירת העינים בכל ג' התפלות ממש על דרך החילוק הנזכר בענין חיבוק ב' הידים. והענין הוא כי תעצום ותסגור עיניך בשחרית ובמנחה בעת העמידה בלבד, ובתפלת ערבית תסתום עיניך בכל התפלה; בין בברכות ק"ש ובין בתפלת העמידה.
וסוד עצימת העינים נרמז במ"ש בסבא דמשפטים דף צ"ה ע"ב (ח"ב צה, ב) וז"ל: ומהו עולימתא שפירתא דלית לה עיינין כו' . וביאור המאמר הזה הוא מדבר בענין רחל נוקבא דז"א כי היא נקראת 'עולימתא שפירתא' (כמו שאמר הפסוק "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה"), אבל לית לה עיינין לפי ששיעור קומתה הוא מן החזה ולמטה דז"א ואין כנגדה בחינת העינים דז"א כדי להמשיך מהם אליה בחי' עיניים גם כן. אבל לאה יש לה עינים (בסוד "ועיני לאה רכות") לפי שמקום לאה הוא למעלה במקום רישא דז"א אשר שם יש בחי' העינים דז"א ומשם הולכת הארתם ונמשכת בלאה אשר היא כנגדם ובורא ויוצר בה בחינת עינים, משא"כ ברחל התחתונה. ולכן הכתוב יחס העינים בלאה ולא ברחל כמ"ש ועיני לאה רכות. אמנם ברחל הזכיר היופי כמו שכתב "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה" ולא בלאה. והטעם הוא לפי שלאה היא למעלה במקום כיסוי האורות אבל רחל היא למטה מן החזה אשר שם הוא גילוי אורות החסדים בתוך ז"א (כנודע כי שם נסתיים יסוד דאימא המלביש ומכסה את החסדים ואז האורות ההם המגולים מאירים בה ומיפים אותה). והרי נתבאר טעם סגירת העינים.
אמנם טעם הצטרכות סגירתם בתפילת ערבית מתחילה ועד סוף הוא לפי שעתה הוא סוד זמן לילה שהוא זמן החשך, ואמנם ביום היו נמשכים לרחל עינים מלמעלה, אבל בערבית שהוא זמן לילה -- נחשכים עיני רחל. ובזה תבין כמה מאמרי הזוהר שאומרים ענין הלילה איך החשך יכסה ארץ בלילה, ותבין מה הוא ענין החשך הזה וגם למה הוא בלילה ולא ביום.
שינוי אחר שיש בין שחרית ובין מנחה וערבית וזווג דחצות לילה. הנה הזווג דתפלת שחרית הוא מן יעקב ורחל מן החזה דז"א ולמטה, והטעם הוא מובן כמו שמבואר אצלנו בענין אצילות יעקב ורחל שהם למטה מן החזה דז"א -- כי הטעם הוא לפי שהיסוד דאימא מתפשט עד החזה, ולכן האורות אשר למעלה מן החזה (בין אותם דאבא בין אותם דאימא) הם אורות מכוסים וסתומים, אבל למטה מן החזה -- שנשלם ונפסק היסוד דאימא -- נתגלו האורות דאבא. ולכן יעקב יכול להעשות שם כנגדן מבחוץ -- כי הוא נעשה מאורות דאבא, ורחל גם היא ניתנת שם כנגד האורות דאימא המגולים -- כי היא נעשית מהם.
והנה כאשר אימא עלאה נתפשטו כל הנה"י שבה תוך ז"א ונעשו לו מוחין גמורים שהוא בשחרית -- הנה יש בענין הזה ב' בחינות:
- הא' היא בתפלת לחש, כי אז אימא עלאה היא רובצת על הבנים זו"ן, והיסוד שלה הוא מושפל למטה עד כנגד החזה דת"ת דז"א כמבואר במקומו. ולכן אין אורות מגולים נמצאים ממנה אלא ג' אחרונות לבד -- הם נה"י, ולכן גם יעקב ורחל הם עומדים בחוץ כנגדם בנה"י דז"א בלבד.
- הבחינת הב' היא בתפילת החזרה דש"ץ בקול רם, כי אז אימא עלאה נזקפת למעלה ואינה רובצת, ואז היסוד שלה היא כדרכו -- בין אמצע תרין רישי פרקין עלאין דנו"ה שלה (אשר מתלבשים בחכמה ובינה דז"א), ואז היסוד שלה מתלבש בדעת שבו. ונמצא כי גם האורות שבחג"ת דז"א הם מגולים ולכן גם יעקב ורחל הם יכולים לעלות מבחוץ כנגד חג"ת דז"א כנ"ל במקומו.
אבל במנחה אין בז"א מוחין גמורים כמו בשחרית לפי שאין נכנסין ומתפשטים בו ג' ראשונות דמוחין רק ו"ק דמוחין דאימא דגדלות, וגם הו"ק דמוחין דאבא דגדלות אינם נכנסין כלל. ולכן אין במנחה בחינת יעקב נמצאת (כי איננו נעשה אלא מן המוחין דמצד אבא). אמנם בחינת לאה לבדה יוצאת משם מן החזה של ז"א ולמעלה (מן הארת המוחין דו"ק דמצד אימא), כי בתחילה בשחרית שנכנסו כל המוחין גמורים דאימא -- לכן יצתה ג"כ רחל למטה מן החזה מלבד לאה שיצתה למעלה מן החזה. ולכן היו שם ב' זווגים -- אחד בי"ג מידות של רחמים דויעבור, והוא דישראל ולאה; וב' הוא זווג דיעקב ורחל למטה מן החזה בנפילת אפים.
אבל עתה שאין שם רק מוחין דו"ק -- נמצאו שהם עומדים למעלה בחצי העליון של קומת ז"א -- אם כן אין שם מקום אצילות של יעקב ורחל למטה מן החזה. ולכן אין במנחה רק זווג אחד של ז"א עצמו עם לאה מן החזה ולמעלה; אמנם בחי' רחל נשארת בסוד אחור באחור מן החזה ולמטה. וכיון שלאה חזרה פנים בפנים עם ז"א בזווג דמנחה -- אז רחל רואה המקום פנוי ונגדלת ועולה בכל שיעור קומת לאה גם כן, ונמצאת שוה בקומתה עם ז"א כולו בסוד אחור באחור [1].
נמצא כי בתפלת המנחה לא נכנסו בז"א רק ו' קצוות דמוחין דגדלות דמצד אימא בלבד. כי בשחרית נכנסו כל המוחין ואח"כ נסתלקו כולם כנודע, ובהגיע שעת המנחה חזרו הו"ק דמוחין בלבד. ונמצא כי מה שנעשה ביחוד ק"ש דשחרית ומה שנעשה בתפלת המנחה -- הכל שוין, ולכן אין עתה יחוד קריאת שמע מעכב כי כבר נעשה ע"י עמידת דמנחה. אבל בערבית -- כיון שבתחילה עשינו יחוד ק"ש דערבית והנה אז על ידי הקריאת שמע נכנסו הו"ק דמוחין דאימא, וכאשר אנו מתפללין תפלת ערבית נתוספה בחינה האחרת והוא שנכנסין בו ו"ק דמוחין דאבא -- ונמצא עתה כי בחינת רחל אינה יוצאת, לפי שרחל יוצאת מסיום דמוחין דאימא אשר תחת החזה והנה לא נכנסו רק ו"ק שלהם ונשארו למעלה ולא נתפשטו למטה. ולכן אינם יוצאות רק לאה למעלה מן החזה. אבל בחי' יעקב יכולה לעשות ולצאת למעלה מן החזה לפי שהמקום הוא פנוי (כנודע כי מצד פנים דז"א מן החזה ולמעלה אין עומד שם שום דבר) אבל בחי' רחל אינה יכולה לצאת למעלה מן החזה דרך אחור דז"א לפי ששם עומדת לאה. ונמצא זווג זה דערבית שהם יעקב ולאה ושניהם למעלה מן החזה.
ובחצות הלילה -- אז הוא הזווג ד' באופן אחר, והוא זווג יעקב ולאה בפני הז"א והם שוים בקומתם בכל אורך קומת ז"א. וטעם הדבר הוא לפי שבתחילת הלילה בקריאת שמע דערבית לקחה לאה אותם הארות של מוחין דו"ק דמצד אימא כנזכר ואחר תפלת ערבית נסתלקו המוחין דז"א וחזרה לאה למקומה אחור באחור, ומאז עד עתה בחצות הלילה היו אבא ואמא מתקנים ובונים אותה בהיותה אחור באחור (כמבואר אצלנו בסוד שכיבת הלילה ועיי"ש), ואז בחצות ראשונה של הלילה היו נכנסים ומתפשטים בתוכה הנה"י דאבא ואמא. ולכן בבוא עת חצות לילה שחוזרת פב"פ עם יעקב להזדווג עמו כנזכר -- יש בה כח להתפשט ולהגדיל בכל קומת ז"א כולו.
גם ענין יעקב הוא באופן זה. כי הנה בחצות הא' של הלילה, כשנכנסו נה"י דאבא ואמא תוך לאה להגדילה כנזכר -- הנה אז היא יוצאת בחי' יעקב מתוך לאה (על דרך מ"ש בענין פורים, ועיי"ש), ולכן אותם ההארות שקבל יעקב אז קודם חצות הלילה נצטרפו עם אלו ההארות היוצאים עתה מתוך ז"א עצמו אחר שנכנסו בו נה"י דאימא (כמו שיתבאר במקומו בענין סוד שכיבת הלילה). וע"י הצטרפות כל אלו ההארות -- נגדל יעקב בכל אורך קומת ז"א כולו ומזדווג עם לאה אחר חצות לילה פנים בפנים מצד פנים דז"א; שוים כשיעור קומתו כנזכר.
- ^ [נה"ש דף י"ז ע"ד ד"ה גם מ"ש הרב]