שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


עוד בענין השָבַת רַגְלָים[עריכה]

אבל רצוני להגיד לך בביאור יותר ענין השבת הרגלים האלו מה ענינם. ובו יתבאר לך הקדמה אחת בענין התכללות והתעלות אלו באלו.    הנה אין ראוי לך לחשוב כי כאשר אנו אומרים באיזה מקום, שז"א עולה למקום אבא, או הנוקבא עולה למקום ז"א, או ג'-ראשונות-דבריאה בג'-אחרונות-דאצילות, וכן כיוצא בזה -- אל תטעה לומר כי העליון נשאר במקומו והתחתון עולה שם ועומד עמו; כי דבר זה אי אפשר. שהרי אמרו ז"ל שהקב"ה נקרא 'מקומו של עולם' ואין העולם מקומו. וענין זה הוא ממה שאנו צריכין להודיעך הקדמה אחת עיקרית בענין החכמה הזאת והוא כי הנה בחינת פרצוף אריך אנפין -- הנה רחבו הוא מתפשט עד תכלית המרחב שיש עד סוף מרחב העולם והוא ממלא כל המרחב ההוא, ואין מקום פנוי ממנו בכל המרחב ההוא. ועל דרך זה בשאר הפרצופים דאבא ואמא וזו"ן כו'. ואם כן נמצא כי בעלות ז"א למקום אבא וכיוצא בזה -- א"כ נמנע הוא שיעלה שם אם לא שכבר אבא נסתלק ועלה למעלה יותר מן המקום ההוא, ואז ז"א הנקרא 'בן יורש מקום אביו' וממלא אותו. אבל להיות שנים יחד במקום אחד הוא נמנע. ועל דרך זה בשאר העליות כנ"ל.

וגם להיות הדבר כן ממש הוא נמנע לפי שאם כן נמצא כי עלייה זו איננה שום מעלה כלל -- כי הרי כתיב "ושמרתם את השבת כי קדש היא", ר"ל כי בעלות ז"א ביום השבת למקום אבא חוזר להיות קדש כמוהו, ואם כבר נסתלק אבא מן המקום ההוא -- אם כן אין בזה יתרון כלל רק מעלת מקום בלבד ולא תוספת קדושת עצמית, ואיננו יכול להיות קדש ממש כמו אבא. אמנם נוכל לומר שירש מקום הקדש ולא הקדש עצמו.

אבל הענין הוא כך: הנה נתבאר אצלנו הקדמה אחת יקרת הערך בכמה מקומות והוא כי בכל העולמות העליונות יש בחינת עצמות ובחינת כלים. והנה בבחינת הכלים יש בה שתי בחינות והם בחינת חיצוניות ובחינת פנימיות. והנה המלאכים הם מבחינת חיצוניות הכלים, והנשמות הם מבחינת פנימיות הכלים. והנה לעיל בדרושים הקודמים ביארנו כי בעת קבלת שבת בשדה -- אז עולין חיצוניות העולמות (שהם בסוד שדה, חקל תפוחין) ואחר כך על ידי תפילת ערבית דליל שבת עולים גם פנימיות העולמות (שהם בחינת הנשמות כנודע). וצריך שתדע כי אין כל זה רק בבחינת הכלים בלבד; כי בתחילה עולה חיצוניותם ואח"כ עולה פנימיותם. אבל בחינת העצמות שבתוך הכלים -- איננו זז כלל ממקומו. ובזה יתבאר לך ענין קדושת השבת על מתכונתו.


אמר חיים נלע"ד כי גם העצמות יתחלק לב' בחינות ככלים הנזכר אלא שאין שום בחינת עצמות עולה למעלה [1]. ובמקום אחר נתבאר כי גם חיצוניות הכלים אינו עולה רק פנימיות הכלים, וצ"ע.

ולהבינך הדבר נתחיל מן אבא ואמא דאצילות.

  • הנה ביום שבת כתיב "ושמרתם את השבת כי קדש היא" ואז מסתלק הגוף והכלים של אריך אנפין דאצילות למעלה ממקומו ושם הוא מלביש את עצמו' יותר מעולה ממה שהיה בתחלה, כאדם הקונה לעצמו נשמה יותר יקרת הערך מן הנשמה שהיתה לו בתחלה. ועלייה זו מעלת עלייה גמורה ואיננה בלבד מעלת מקום כמו שהיינו סוברים וחושבין בתחלה כנ"ל. ואמנם עצמותו הראשון של אריך אנפין נשאר במקומו הראשון.
  • ואז עולים הכלים והגופים דאבא ואמא ומלבישים את עצמות אריך אנפין ממש. ואז נמצא כי אבא ואמא חזרו להיות בחינת אריך אנפין ממש בסוד עצמותו הנזכר, אבל הם עצמם בסוד הכלים אינם רק אבא ואמא, ועצמות אבא ואמא נשאר במקומו.
  • ועולה הגוף והכלים דזו"ן ומלבישים את עצמות אבא ואמא ממש ואז זו"ן הם ממש אבא ואמא בבחינת העצמותו(?) אבל בבחינת הכלים אינם אלא של זו"ן, ואז נאמר "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם" כי הם זו"ן שחזרו להיות קדש ממש כי לקחו העצמות של אבא ואמא הנקרא קדש.
  • ואח"כ עולים הכלים והגוף דעולם הבריאה למעלה ומלביש את עצמות זו"ן שנשארו במקומם, ואז חזרה הבריאה להיותה אצילות ממש, ועצמות הבריאה נשאר במקומה כו'.
  • וכן על דרך זה ממדרגה למדרגה עד שנמצא כי הכלים דנה"י דעשיה הם העולים עתה בעת קבלת שבת בשדה למעלה ולוקחים עצמות ג' אמצעיות דעשיה, והעצמות של נה"י דעשיה נשאר במקומו בגילוי בלי התלבשות כלל בתוך שום כלים ובלי שום גוף כלל.

ואף לפי שעה האיר העצמות ההוא והאיר אור גדול ועצום בכל העוה"ז להיותו אור מגולה בלי שום כלי כלל. וזהו אמיתות סוד נפש יתירה ותוספת שבת הנזכר אצלינו תמיד, כי מן האורות המגולים ההם קונים נפש יתירה כל אנשי העוה"ז התחתון. וזהו אמיתות ענין תוספת שבת בעת קבלת שבת לבני העוה"ז.

וגם ענין תוספת שבת שיש בכל העולמות כולם הם באופן זה, כי הנה בחינת הגופים והכלים שלהם -- כולם קנו תוספת אורות מעולים ועצמות יותר קדוש ממה שהיה בהם בתחילה על דרך שהמשלנו משל לבני אדם שעל ידי מעשיהם זוכים בנפש ונשמה יותר מעולה וקדושה מן הראשונה, והנשמה שבו היא המשתנית לתוספות עילוי הקדושה אבל הגוף אינו משתנה כי הוא הגוף הראשון.

אמנם דבר זה הוא לפי שעה, ואחר שכבר המשיך משם נפש יתירה ותוספת קדושת שבת לאנשי העוה"ז -- תיכף העצמות ההוא והאורות המגולים ההם של נה"י דעשיה חוזרים לעלות למעלה ונכללים תוך הכלים שלהם של נה"י העולים למעלה. והטעם הוא כי בהיותם למטה הנה הם אורות מגולים לגמרי והקליפות דבוקים בסיום העשיה ויתאחזו וינקו משם שפע חזק ח"ו. ולכן חוזר העצמות ההוא לעלות ולהתלבש תוך הכלים עצמם שלהם שעלו למעלה. ואז נמצא כי הכלים דנה"י דעשיה יש להם ב' מיני אורות דעצמות -- אם העצמות של ג' אמצעיות דעשיה, ואם העצמות שלהם ממש. ואמנם בכל שאר המדרגות והבחינות לא היה כך אלא כאן בכלים דנה"י דעשיה. והטעם הוא כנ"ל כי היה הדבר מוכרח להיותם בסיום עולם העשיה אשר שם תוקף הקליפות ולזה הוכרחו לעלות. ונמצאו הכלים דנה"י דעשיה בב' מיני עצמות כנזכר.

ובזה תבין היטב ענין אם תשיב משבת רגליך שהוא ענין אורות העצמות שבתוך הרגלים (שהם נה"י) דעשיה שהיו למטה מגולים והושבו עתה להתלבש בתוך הכלים דנה"י כבראשונה. וזהו סוד השבת הרגלים על אמתתם. וכל הבחינה הזאת נעשית בעת קבלת שבת בשדה כנזכר, ואחר כך על ידי כל סדר תפלת ערבית (שכבר הוא שבת גמור) -- אז מתחדש הדבר באופן יותר מעולה כמ"ש עתה:

ליל שבת[עריכה]

ענין ליל שבת בעצמו. ועתה נבאר ענין ליל השבת עצמה שאינו בחינת תוספות בלבד רק עקריות השבת עצמה.

הנה אחר שעשית כל הסדר הנזכר תלך לבית הכנסת ובעוד שהעם אומרים "מזמור שיר ליום השבת" או קודם שיאמרו הקדיש שקודם ערבית -- אז תכוין בתוספת שבת יותר מעולה והוא מה שנזכר לעיל בכונה השניה שתכוין בליל ו', והוא שתכוין לד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, כל אחד ואחד בניקודו משונה מחבירו, כנזכר שם. וזהו סוד תוספת שבת בכל ד' עולמות שהם עסמ"ב.

ונלע"ד כי זה הדבר עתה הוא לפי שהוא זמן חזרת המלכות דאצילות בסוד נקודה קטנה תחת היסוד פנים בפנים כנ"ל ולכן עתה ניתוסף הארה יתירה ותוספת שבת יתירה ומעולה מן תוספת הראשון. וסוד הדבר הוא לפי שבתחילה בעת קבלת שבת לא עלו העולמות רק כדרך עלייתם בימי החול בתפילת שחרית; שהוא שעלו פנימיות ג' ראשונות דעשיה והלבישו את חיצוניות ג' תחתונות דיצירה, וכן כיוצא בזה כל שאר המדרגות. ואז איננו קדושת שבת עצמה רק תוספת שבת. אבל עתה -- שכבר הוא שבת ממש כנ"ל -- לכן עתה יכול לירד הארה דקדושת שבת מעולם לעולם, והוא ענין ירידת ד' הארות של ד' הויות עסמ"ב בניקודיהם הנ"ל בליל ו', ונמשכים הארתם מלמעלה למטה. אבל בתחילה שהיה בחינת תוספת בעלמא -- לכן לא היה אז רק בחינת עליית העולמות והכללותם ממטה למעלה.

קדיש לפני תפילת ערבית[עריכה]

ענין קדיש הראשון שקודם תפילת ערבית, יש בו כונה משונה מן כונת הקדיש אשר בימי החול. והוא כי בענין הקדישים של תפילת החול ביארנו שם במקומו שיש בכל קדיש שתי מיני העלאות בשתי בחינות של מ"ב ושתי בחינות כ"ח. והנה המ"ב הראשון הוא נרמז בז' הווין שיש בתיבות "וישתבח ויתפאר ויתרומם כו". גם יש שתי בחינות כ"ח כנגדו והם כ"ח אותיות שיש בתיבות יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא ושם בתפילת החול נתבאר כונת שם מ"ב וכ"ח האלו. אבל עתה תכוין כי הנה ז' תיבות יש בתיבות יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא, והם כנגד ז' אותיות אהי"ה יה"ו (שהוא סוד שם בן מ"ב דבריאה כנודע). והם כסדרן: אות א' דאהי"ה במלת יהא, ואות ה' דאהי"ה במלת שמיה, וכו'.

גם תכוין במילוי אותיותיהם וכולם בסוד מילוי ההין.

גם תכוין בז' השמות היוצאים מהם כנזכר בענין קבלת שבת; אבל אין סדרן עתה כסדרן בקבלת שבת,

  • כי סדרן של אז היה באופן זה: יהו"ה, יהו"ה (בניקוד אלהים), מצפ"ץ, י"ה אדני, מצפ"ץ, אלקים, אל.
  • אבל סדרם עתה הם באופן זה: יהו"ה, יהו"ה (בניקוד אלהים), מצפ"ץ, י"ה אדנ"י, אל, אלקים, מצפ"ץ.

והטעם הוא כי אז היו מסודרין כפי סדר הכאתם ופגיעתם זה בזה (כנזכר ברעיא מהימנא בפרשת יתרו בפ' זכור את יום השבת לקדשו) אבל עתה סדרן הוא הסדר האמיתי שלהם כסדר הז' ספירות תחתונות (וכמו שנתבאר לעיל בענין סדר ז' ברכות שיש בכל תפלה מתפלות השבת). ונמצא

  • כי במלת יהא תכוין לאות א' דאהי"ה ולשם יהו"ה
  • ובמלת שמיה תכוין לאות ה' ולשם הוי"ה בנקו' אלקים
  • ובמלת רבא תכוין לאות י' ולשם מצפ"ץ
  • ובמלת מברך תכוין לאות ה' במילוי ההין ולשם י"ה אדנ"י
  • ובמלת לעלם תכוין לאות י' ולשם א"ל
  • ובמלת לעלמי תכוין לאות ה' במילוי ההין ולשם אלקי"ם
  • ובמלת עלמיא תכוין לאות ו' חסירה בלי יו"ד או אלף שבין ב' הווין ולשם מצפ"ץ.

ותכוין כי יש כ"ח אותיות בז' תיבות האלו של יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא כנ"ל. ובז' שמות הנזכר יש כ"ט אותיות -- כ"ח כנגד כ"ח אותיות הנזכר, ואות היתירה כנגד מלת "אמן".

גם תכוין כי הם ז' אותיות באהי"ה יה"ו, ובהם ז' שמות, והם כנגד ז' תיבות שיש מן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא.

גם תכוין כי אלו האותיות של אהי"ה יה"ו בהיותם במילוי ההין כנזכר, והם כך: אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה יו"ד ה"ה ו"ו הנה הם עולים בגי' כשם אחד קדוש הנקרא טפטפי"ה.

גם תכוין כי ב' שמות אהי"ה יה"ו בפשוטן הם בגי' מ"ב, והוא סוד שם בן מ"ב הנרמז בר"ת של וישתבח ויתפאר כולי שהם ז' ווין שמספרם מ"ב.

והרי נתבאר ענין מ"ב הראשון שבזה הקדיש. וסבת כונת שם בן מ"ב הזה הוא לפי כי כל כונת השבת ומציאותו הם בסוד הבריאה, וכענין שאומרים "וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו", וגם הוא סוד מ"ש בספר הזהר בהקדמה דמלכא לבש לבושין דבריאה ביומא דשבתא. והנה אלו השמות של אהי"ה יה"ו והז' שמות היוצאים מהם -- כולם הם בבריאה, ולכן כל כונת השבת הוא באלו השמות. וכן הז' ברכות שיש בכל תפלה מתפלות השבת כונתם היא בז' שמות האלו גם כן, וכמ"ש לקמן בע"ה.

ואמנם כונת שם בן מ"ב השנייה שיש בזה הקדיש כפי הכונה הצריכה לכוין ביום שבת -- לא קבלתיו ממורי ז"ל.

כוונת ברכו הראשון[עריכה]

כונת ברכו הראשון. ענין ברכו הראשון שקודם תפילת ערבית.

הנה נתבאר בתפילת שחרית דחול בענין ברכו כי כוונת ברכו היא עליית היכל ק"ק דיצירה (הכלול מג' ראשונות) העולה בג' תחתונות דבריאה ונעשה ממש בחינת בריאה. והיכל הזה מתברך עתה בריבוי ברכאן ונקרא 'ברוך' (כנזכר בפר' פקודי במלת ברוך של העמידה, ושם נתבאר).

והנה הסדר של ברכות ק"ש שהוא בהיכלות הבריאה כנודע, ולכן אנו אומרים קודם הברכות ההם ענין הברכו שהוא בהיכל ק"ק דיצירה כנזכר שנעשה ממש עתה בחינת בריאה. והענין הזה הוא עצמו 'תוספת קדושת שבת' בעולם היצירה. ועולם היצירה הוא סוד הרוח כנודע, ולכן צריך שתכוין עתה לקבל תוספת שבת בבחינת הרוח שלך שהוא מעולם היצירה.


[ ובזה יתיישבו לך כמה מאמרים מספר הזהר הנראים כסותרים זה את זה.
  • כי הנה בפרשת בראשית מ"א ע"א (ח"א מא, א) אמר:  ת"ח בשעתא דישראל מברכים ומזמנים להאי סוכת שלום אושפיזא קדישא ואמרי הפורש סוכת שלום כו' וכיון דשריא ופריש' גדפהא על בנהא אריקת נשמתין חדתין לכל חד וחד כו'
  • ובפרשת תרומה בדף קל"ה ובדף קל"ו ע"א (ח"ב קלה, א) אמר:  ברכו את ה' המבורך ברכא דא אצטריכו כל עמא לברכא במעלי שבתא ברעו דליבא וחדווה כו' ולא מברכי ישראל ברכא דא עד דמתעטרין בעטרין דנשמתין קדישין כו'
  • ובפר' ויקהל בדף רי"ד ע"א (ח"ב ריד, א) משמע כי תוספת נשמה אתיא מאליה תיכף כשנכנס ליל שבת.
אבל הענין הוא זה, כי כמה מיני בחינות תוספת נשמה הם. כי בלילה יש לאדם ג' מיני תוספות שבת:  האחד -- תוספת נפש, וזה נעשה בעת קבלת שבת בשדה כנ"ל; והשני -- תוספת הרוח, וזה נעשה בעת שאומרים ברכו; והג' -- תוספת נשמה, וזה נעשה כשאומרים ופרוס סוכת שלום עלינו. ושלשה אלו הם כולם מצד הנקבה שזמן עלייתה הוא בליל שבת. ואחר כך ביום שבת יש ג' מיני תוספת נר"ן ושלשתם מצד הזכר, כי זמן עלייתו הוא ביום שבת. וכל בחינה מאלו תתבאר במקומו בע"ה.


ונחזור לענין, כי עיקר תוספת קדושת היצירה אינו אלא בהיכל ק"ק שלו שעולה לבריאה ונהפך לבחינת בריאה ממש, ודבר זה נעשה בעת שאומרים "ברכו". ולכן תוספת הרוח אשר באדם הוא בעת הזו ממש. והרי נתבאר תוספת קדושת הרוח מפאת בחינת עליית העולמות.

גם נוסף לך באור בענין זה והוא בבחינת הארות ז"א עצמו שניתוסף עתה בו. והוא, כי הנה בענין קבלת שבת בשדה ביארנו כי אז הוא זמן תוספת הנפש לפי שאז נכנסו ג'-פרקין-תתאין של אות ל' דצלם (צלם דאבא וצלם דאימא), ומבחינה זו נמשך תוספת הנפש; כי שלשה פרקין תתאין הם בחינת נפש כנודע. ואמנם עתה בברכו מתחילין להכנס ג'-פרקים-אמצעים-דאות-ל'-דצלם-דאימא, ולא דאבא, וכניסתם נגמרת ביוצר דתפילת ערבית. והנה פרקים האמצעיים הם בחינת רוח, ולכן עתה הוא זמן תוספת הרוח.

ומה שתכוין בברכו את ה' המבורך הוא שתכוין במלת המבורך שהיא ה' מ"ב ר"ך; פירוש: כי אות הה' תעשה בחינת מ"ב ובחינת ר"ך. והענין הוא כי הנה ג' מיני ציורים מצטיירת אות ה' והם ד"י ד"ו וו"ו, וג' ציורים אלו הם בגי' מ"ב. ואמנם בבחינת המילוי שבה תעשה ר"ך; כי כשתמלאנה ביודין (כזה: ה"י) ותרבענה באופן זה ה"י פעמים ה"י יהיה בגי' רכ"ה; ואם תסיר שרשה שהיא ה' פשוטה -- תשאר ר"ך. והרי כי הה' עצמה נעשית מ"ב ונעשית ר"ך. ותעיין בברכו דקדיש בתרא דתפלת שחרית דחול ושם ביארנו ב' כוונות לב' פעמים ברכו שבליל שבת, ועיי"ש כי שם נתבאר.

כוונת ברכות ק"ש של שבת[עריכה]

ענין יוצר דערבית והק"ש.    דע כי כוונת כל התפילות והק"ש דליל שבת ודיום שבת אינה כמו הכוונות של התפילות והק"ש דימי החול אמנם לא קבלתי כוונתם ממורי ז"ל.

כוונת ופרוש סוכת שלום עלינו[עריכה]

כוונת פסוק ופרוש סוכת שלום עלינו כו'.    דע כי בברכות אלו דיוצר דערבית דשבת -- כולם הם בהיכלות הבריאה בבחינת היכלי הנוקבא (כמבואר אצלינו בתפילת ערבית דימי החול). ואין הפרש בין יוצר זה דערבית דשבת לערבית דחול זולתי בענין מה שאנו מוסיפין לומר ופרוש סוכת שלום כו' כמו שיתבאר ענינו בע"ה. אבל עם כל זה, להורות כי יש תוספת קדושה עתה בליל שבת מבליל החול -- לכן נהגו לומר ברכות קריאת שמע בנועם ובחן טוב ובקול נעים לרמוז אל נועם הנמשך עתה מן הבינה הנקראת 'נועם השם' כנודע.

ואמנם אין שום תוספת קדושה בכל אלו ההיכלות של ערבית רק בהיכל ק"ק דבריאה (הכולל ג' ראשונות) אשר הוא רמוז בברכת השכיבנו (כמבואר בתפילת ערבית דחול ועיי"ש היטב, כי הוא נקרא 'מטתו שלשלמה' ובה סוד השכיבה). וזה ההיכל הוא העולה עתה בג' תחתונות דאצילות ומתהפך ונעשה אצילות ממש. ונמצא כי אין שום תוספת בעולם הבריאה זולתי בהיכל השביעי העליון שבו, והוא המקבל עתה תוספת קדושה במלת "ופרוש עלינו וכולי".

ונודע כי הנשמה היא מן הבריאה - אם כן תכוין עתה לקבל סוד תוספת נשמה שבך (כנ"ל בענין ברכו) באופן כי תוספת הקדושה בכל החלקים אינו רק בבחינת היכל ק"ק שבכל עולם העולה בעולם שלמעלה ממנו ושם הוא בחינת התוספת כנזכר, ונמצא כי ברכת השכיבנו היא בהיכל ק"ק דבריאה הנקרא 'מטתו שלשלמה' ובה יש תוספת קדושה -- כי עתה נקרא 'סוכת שלום' כמו שאומרים ופרוש עלינו סוכת שלום כו'. ואח"ך העמידה דתפילת ערבית היא בעולם האצילות. והרי נתבאר תוספת הנשמות מבחינת עליית העולמות.

גם יש בחינת תוספת נשמה מבחינת הארה הנתוספת בז"א עתה, והיא כי בברכו נכנסו בו ג'-פרקים-אמצעים-דאורות-מקיפים-דל'-דצלם-דאימא בלבד, ונגמרו לכנס ביוצר דערבית; אבל עתה מתחי' לכנס גם ג'-פרקים-אמצעיים-דאורות-מקיפים-דל'-דצלם-דאבא באומרינו "ופרוש סוכת שלום" ונגמרים ליכנס בויכולו של העמידה. והנה בערך ג' פרקים אמצעיים דל' דצלם דאימא נקרא רוח (כנ"ל בענין ברכו), ובערך זה הג' פרקים אמצעיים דל' דצלם דאבא נקראים נשמה (עם שאינו אלא אמצעיים), ולכן תכוין עתה לקבל תוספת נשמה כנזכר. והרי נשלם תוספת רוח נשמה. ושלשתם מן הנוקבא הנקראת 'מדת לילה' כנ"ל.

ונבאר פירוש מילות ופרוש סוכת שלום כולי מה עניינם.    והנה ביאורו תלוי במה שכתבנו כי עתה כבר נכנסו בראש ז"א ג' פרקין תתאין וג' פרקין אמצעיים דל' דצלם דאבא ודאימא, וכבר נגדלה ראש ז"א גדלות רב (כנ"ל כי אין ז"א עולה ואין אורות מקיפין יורדים אמנם ראשו דז"א היא שנגדלת ועולה עד מקום המקיפים ומלבשת אותם). ונודע כי זו הל' דצלם הם סוד נה"י דאבא או נה"י דאימא כמבואר אצלנו.

והנה בעוד אלו האורות המקיפים נכנסים תוך רישא דז"א -- הנה האורות הפנימים דמוחין דז"א (שהוא צ' דצלם) נדחה למטה, מדרגה אחר מדרגה כפי ירידת המוחין המקיפין, כדי לתת מקום אל האורות המקיפין שיכנסו, ואז גם הנה"י דאבא או דאימא (שהם בחינת צ' דצלם) המלבישים את המוחין הפנימיים -- גם הם נדחים ויורדים למטה מדרגה אחר מדריגה. ונודע כי בתחילה -- בהיות בז"א המוחין הפנימים בלבד -- הנה אז סיום היסוד של אימא היה אז מסתיימת בחזה דז"א, ומשם ולמטה שהיו האורות מגולים -- יוצאים יעקב ורחל מן החזה דז"א ולמטה; אבל עתה -- בכניסת האורות המקיפין -- צריך שירד היסוד דאימא למטה מן החזה, וכפי זה יתמעטו קומתם של יעקב ורחל מאד למטה מן החזה, ודבר זה גירעון גדול, ובפרט בליל שבת. וכדי לתקן דבר זה אנו אומרים ופרוש סוכת כו'. ובתחילה צריך שנבאר לך ענין היסוד דאימא.

דע כי היסוד דאימא איננו כל כך רחב עד שימלא כל רוחב החלל של גופו דז"א. כי הנה גופו דז"א הוא רחב מאד, אבל היסוד דאימא הוא כעין צינור דק עומד בתוך חלל גופו דז"א באמצעו, ונשאר אויר פנוי מדופני היסוד אל דופני גופא דז"א.

גם נודע כי בתוך זה היסוד דאימא (הנתון בחזה דז"א) -- בתוכו נתונין תרין עטרין דדעת (הנקראים 'חסדים וגבורות'), ואף על פי שנתבאר אצלנו כי הגבורות יורדות וניתנות בראש הנקבה -- עם כל זה שרשם העקרי נשאר שם תוך היסוד דאימא (שאי לאו כן גם הזכר היה דעתו קלה כדמיון הנקבה). והנה הגבורות הם בבחינת מדורה אחת של אש בוערת וחזקה עד מאד, ובפרט להיותם סתומים שם תוך היסוד דאימא לכן הם מתבערות ונדלקות שם יחד ומתחזק חומם. ונמצא כי אינם יכולות לצאת מפי היסוד דאימא לחוץ לפי ששם עומדים החסדים המתפשטים תוך ז"א. והחסד המתפשט תוך הת"ת דז"א הנה הוא עומד שם באותו פתח פי היסוד וסוגרו וחותמו. ולא די זה אלא כי גם החסדים היוצאים דרך פי היסוד דאימא כבר ביארנו כי הם מקדימים לצאת דרך שם טרם שיצאו הגבורות, לפי שחסדים הם בחינת מים וצריכים הם לצאת בתחלה, ומרחיבים פתח פי היסוד כסגולת המים הנובעים דרך נקבים צרים מרחיבים אותם על ידי יציאתם ומתרחב פי היסוד, ואז אחר כך יוצאות אחריהם הגבורות שהם אש.

וגם טעם אחר כי הנה -- אע"פ ששלהוביות הגבורות יוצאות דרך פי היסוד -- הנה הוא דבר מועט; כי אותו הפה הוא צר ודק מאד. אבל מקום יציאת שלהוביות הגבורות אינו אלא דרך מחיצות וכותלי היסוד דאימא מן הצדדין, ואותו החום בוקע ויוצא משם באותו חלל שיש בין דופני יסוד דאימא אל דופני גופא דז"א, כי שם הוא מקום אויר ופנוי בהתרחבות ושם מתקבצים כל אותם השלהוביות. מחמת כן עובר ויוצא החום החזק ההוא (דרך דופני גופא דז"א) לחוץ, ופוגעים ביעקב ורחל העומדים שם כנודע בבחינת פנים בפנים, וראשם מתחיל מכנגד החזה דז"א עד למטה. וכל אותם השלהוביות לוקחים אותם יעקב ורחל ואז הם בחינת דינים קשים וגבורות חזקות.

והנה עתה בתפילת ערבית דליל שבת הזווג הוא ביעקב ורחל כנודע, ואין ראוי שיהיו כולם בחינת גבורות ודינין ובפרט בלילי שבת ובפרט כי כל הזווג הוא בהם. גם יש בחינה אחרת הנ"ל כי עתה שנכנסו המקיפים ברישא דז"א נמצא כי היסוד דאימא שהיה נגמר במקום החזה ועתה צריך שירד עד למטה ועי"ז יצטרכו יעקב ורחל להתמעט מאד מאד כנ"ל, באופן שלתקן הבחינות האלו אנו אומרים ופרוס עלינו כו' כנזכר. וביאורו הוא כי הנה התיקון הצריך לתקן כל הנזכר הוא ששיפולי מחיצות יסוד הבינה לא נניחם שיתפשטו ביושר וירדו למטה ממקום החזה דז"א כדי שלא יתמעטו שיעור קומת יעקב ורחל. אמנם אלו שיפולי מחיצות יסוד הבינה יסתלקו ויתפשטו בהתרחבות דרך הצדדין דגופא דז"א כדמיון שיפולי מחיצות האהל שמתרחבות והולכין באופן שמה שהיו מתפשטים דרך אורך בגובה יתפשטו ברוחב ועל ידי כן גם אם ירד היסוד דאימא יותר למטה לא יתפשטו דפנותיו ביושר למטה אבל יתפשטו בהתרחבות לצדדי גופא דז"א ועל ידי כן ישארו יעקב ורחל בקומתם. והרי נתקן הבחינה הא' ועל ידי כן נתקנה הבחינה האחרת והיא כי בהתרחב מחיצות יסוד דאימא אל התרחבות צדדי גופא דז"א ונמצא כי אלו המחיצות נוגעות בכותלי גופא דז"א ממש ומתדבקים שם -- ועל ידי כן נעשה שם כמין סוכה אחד מונעת חום השלהוביות של הגבורה אשר באותו חלל שבין יסוד דאימא לגופא דז"א. אינו יכול לירד למטה מן מקום החזה בתוך חלל גופא דז"א כי אותו הדופן דשיפולי מחיצות יסוד אימא (שנתרחב אל הצדדין ונתקרב ונתדבק בדופני גופא דז"א) נעשה כעין מסך וסכך אחד מפסיק שלא ירד החום משם ולמטה בתוך גופא דז"א שמן החזה ולמטה, ועל ידי כן אין החום הזה חוזר לצאת דרך דופני גופא דז"א ולחוץ מן החזה ולמטה במקום אשר עומדים שם יעקב ורחל מבחוץ. ועל ידי כן אינם עתה יעקב ורחל גבורות חזקות כבראשונה. והרי נתקנה הבחינה האחרת.

ואם תשאל, והרי כמו שהיה כח בשלהוביות ההם לבקוע ולצאת דרך דופני יסוד אימא ולחוץ -- גם יהיה בהם כח לבקוע שנית אותו המסך הנעשה מהתפשטות והתרחבות שיפולי מחיצות יסוד דאימא וירדו למטה מן המסך?    והתשובה היא כי אין בהם כח לבקוע כמה פעמים ולבקוע המסך שתי פעמים. עוד טענה אחרת יוחר חזקה והוא כי בתחילה -- שהיו הגבורות מתקבצות בדוחק גדול תוך יסוד דאימא -- בקעו המחיצות ויצאו לחוץ; אבל אחר שכבר יצאו לחוץ ויש להם שם מקום רחב להתפשט בצדדי היסוד דאימא בכל אותו החלל שבתוך רוחב גופא דז"א -- אינם בוקעות המסך לרדת למטה.

ואם תשאל -- והרי בתחלה אמרנו שעם היותם שם באותו החלל הרחב תוך גופא דז"א עם כל זה היו בוקעים דופני גופא דז"א ויוצאים לחוץ אל יעקב ורחל?    והתשובה היא כי אז היו החסדים המגולים ממלאים כל מקום החלל ההוא ולכן היו הגבורות בוקעות דופני גופא דז"א ויוצאות לחוץ; אבל עתה -- שנפרס המסך הנזכר במקום ההוא, ואז החסדים המגולים עמדו למטה מן המסך ונשאר המקום החלל אשר למעלה מן המסך אל הגבורות, והנה הם שם בהתרחבות ואינם צריכים לבקוע המסך ולירד למטה כדי לצאת במקום יעקב ורחל.

והנה יש עוד עתה בחינת תיקון אחר והוא כי הנה נודע כי כשיורדים החסדים ומתפשטים מן היסוד דאימא עד היסוד דז"א, ואחר כך כשחוזרים לעלות הארתם ממטה למעלה כדי להגדיל את ז"א כנודע -- הנה הם בעלייתם ממטה למעלה מתחלקים לב' בחינות:

  • הבחינה הא' היא מה שחוזר ליכנס תוך היסוד עצמו דאימא מבפנים, ועל ידי כן הם מגדילים לאותם החסדים הסתומים העומדים שם בפנים.
[ ואם תשאל -- וכיון שהארה זו העולה ממטה למעלה חוזרת ליכנס תוך יסוד דאימא כבראשונה -- אם כן גם היא חוזרת להסגר ולהסתם שם, ואיך היא מגדלת לחסדים האחרים אשר שם?    אבל הענין הוא כי כיון שבירידתם למטה נתגלו בגילוי גמור קבלו הארה גדולה מהם ובהם נתגלית הארתם ונתגדלו הם מעצמם ונתפשטו, ולכן גם אם אח"ך חוזרים ליכנם במקום סתום -- כבר קנו בעצמם כח וחוזק ההגדלה ויש יכולת בהם להגדיל את החסדים הסתומים אשר שם. ]
  • הבחינה הב' היא החלק של הארה אשר מתפשט ועולה מחוץ לצדדי יסוד דאימא באותו החלל שיש בין היסוד דאימא לגופא דז"א ועל ידי כן גם הם מאירים הארה גדולה בחסדים הסתומים שבתוך יסוד דאימא באופן ששני בחינות הנזכר מתחברות ובחינה זו מאירה בחסדים הסתומים מצד פנים ובחינה זו מאירה בהם מצד חיצון ועל ידי שתיהן ביחד מגדילין, ומאירין את החסדים הנזכר ועל ידי כן נגדל ז"א.

והנה אחר שהקדמנו לך הקדמה זו נבא עתה אל כונתינו. כי הנה הארת הבחינה השנייה שעלתה למעלה מבחוץ להאיר את החסדים הסתומים שבתוך יסוד דאימא, והנה עתה שנפרס המסך הנזכר הנרמז במה שאומרים "ופרוס סוכת שלום כו'" -- נמצאו שהם נעצרים ומתעכבים שם למעלה בקביעות גמור ואינם יכולים לירד עד למטה מחמת המסך הזה הנפרס במקום החזה, ונמצא נותנים עיקר הארתם בקביעות שם למעלה במקום סיתום החסדים (שהוא מן החזה ולמעלה), ומאירים בהם הארה גדולה. משא"כ כשלא היה שם המסך ההוא שהיו עולים ויורדים למטה. וטעם חזרת ירידתם למטה הוא לפי שתמיד חשק כל דבר לחזור לשרשו, והנה שורש הארה זו העולה ממטה למעלה היא בחינת החסדים המגולים אשר למטה, ולכן אחר אשר עולים חוזרים לרדת להתחבר בשרשם. אבל עתה -- על ידי פריסת המסך הזה -- נתעכבו למעלה, ועל ידי כן ניתוסף הארה גדולה בחסדים הסתומים שביסוד דאימא. והרי זה תיקון יתירה נוספת מחמת פריסת המסך הזה:

עוד יש תיקון אחר על ידי פריסת המסך הזה והוא כי הנה אלו הניצוצות של החסדים שעלו למעלה (מחמת אור החוזר ממטה למעלה כנזכר) הנה הם מועטים אבל המקום למעלה הוא רחב מאד. אבל למטה הוא להפך -- כי החסדים המגולים -- שהם תחת המסך הזה -- הנה הם רבים וגדולים אבל המקום הוא קטן וצר ודחוק. ולכן מכח היותם שם דחוקים בדוחק הנה הארתם בוקעת ועולה דרך המסך בכח חזק ובוקעים אותו ועולים ניצוצות יתירות למעלה מן המסך. מה שאין כן בנצוצות העומדות למעלה מן המסך, שלהיותם שם מרווחים בהתרחבות אינם בוקעים ויורדים למטה.

ונמצא עתה כי כל אלו הנצוצות וההארות נשארות למעלה מן המסך בקביעות ועל ידי כן יש בהם שיעור לעלות למעלה עד המוחין דז"א ומאירים כל המקום ההוא (שהם כל החסדים הסתומים שביסוד דאימא ובכל המוחין דז"א) אור גדול, מה שלא היה כן בתחלה טרם פריסת המסך הזה. וגם ענין הארה זו היא מכלל תוספת שבת כי עתה על ידי פריסת המסך הזה ניתוסף אור נפלא וגדול בז"א מה שלא היה כן בזמנים אחרים.

ודע כי אותם הנקבים הנפתחים שם במסך הזה (על ידי עליית נצוצות החסדים המגולים למעלה בכח חזק כנזכר) -- הנה אינם חוזרים להסגר, ונשארים פתוחים, ועם כל זה להיותם נקבים צרים ודקים וקטנים אין הניצוצות חוזרות לירד למטה דרך שם. [ כי בעלייתם -- שהיה בכח, מסבת שהיו דחוקים למטה -- נכנסו בתוכם בכח אע"פ שהם צרים, אבל ברדתם אינם יורדים בכח, כי יש להם מקום רחב לעמוד למעלה, והנה הנקבים הם צרים, ולכן אינם יורדים.] אבל תועלת פתיחת הנקבים ההם הוא כי יורדת הארתם למטה ומתגלים למטה מן המסך. וזהו סוד מה שאמרו ז"ל בענין סכך הסוכה, כי לכתחלה צריך שלא יהיה מעובה כמין בית עד שאין הכוכבים נראין מתוכה אבל צריך שיתראו ההארות ההם דרך הנקבים של המסך ההוא כעין הכוכבים.

והנה נתבאר ענין ופרוש סוכת כו'. כי הנה היסוד דאימא נקרא 'שלום' (כי כל בחינת יסוד נקרא 'שלום' כנודע), ואנו מתפללים שהיסוד ההוא יתרחבו מחיצותיו ויעשו כעין פריסת סוכה ואהל המתרחב ומתפשט אל הצדדין עד שיגיע לדופני גופא דז"א כדי שעל ידי כן ירויחו כל התועליות והתקנות וההנאות הנ"ל מחמת פריסת המסך הזה.


פסוק ושמרו בני ישראל שנוהגים לומר קודם הקדיש -- הוא לפי שהלילה היא בחינת שמור.

קדיש של קודם העמידה של תפילת ערבית -- לא קבלתי ממוז"ל רק כונת המ"ב הראשון אבל לא השני. והנה כונת המ"ב הראשון הוא כדוגמת המ"ב הראשון שביארנו בקדיש הראשון של קודם יוצר דערבית, אבל יש ביניהם קצת שינוי. והוא שעתה בקדיש הזה תכוין כי אותם אותיות של אהי"ה יה"ו אינם במילוי ההי"ן רק במילוי א"לפין -- אל"ף ה"א יו"ד ה"א יו"ד ה"א וא"ו -- ותכוין בהם שהם בגי' יעקב.


  1. ^ [עיין שו"ת דף נ"ב ע"א]