רמב"ם על תרומות י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על תרומות · י · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

הדין שוה בין שהיו עדשים של תרומה ובצל של חולין או בצל של תרומה ועדשים של חולין ובתנאי שיתן הבצל השלם בעדשים אחר בשולו או שיצאו ממנו מימיו כי אח"כ כובש ולא תניח הבצל להטיל מכחו דבר בעדשים ולא יקבל ג"כ מכח העדשים אבל אם נתבשל הבצל בעדשים אפילו היה שלם בודקין אותו בנותן טעם וזו הבדיקה כאשר נגיד לך כשנותנין בצל של תרומה לתוך עדשים של חולין טועמין העדשים אם יש בהם טעם הבצל אסור לאכלם אלא לכהן וכן אם נתן בצל של חולין לתוך עדשים של תרומה טועמים הבצל אם נמצא שם טעם העדשים אסור לאכילה אלא לכהן:

וצחנה הוא הסרחות והביאוש אה"כ ועלה באשו ותעל צחנתו (יואל ב) ודרך הבצל כשמבשלים אותו עם דבר סרוח שמסיר זוהמתו ומתקן ריחו קצת תקון וא"ר יהודה כי כשנתבשל בצל של תרומה בתבשיל מוסרח שמותר לאכול אותו התבשיל לפי שהוא לא נתן הבצל לתוך התבשיל לתת בו הבצל טעם אלא נתנו שם להסיר זוהמתו ולפיכך לא נבדוק אותו בנותן טעם ואין הלכה כר' יהודה:

משנה ב[עריכה]

זה התפוח הנזכר הוא של תרומה בלא ספק ופי' שריסקו הוא משכתשו מקצת כתישה וכבר קדם לנו כי כשהחמיצה התרומה לחולין שאותן חולין תרומה ושאר המאמר מבואר:

משנה ג[עריכה]

הסרת הפת מן התנור נקרא רודה ואומר בכאן כי כשרודה ככר אחת חמה ונתנה ע"פ חבית שיהא מזיעה ושואבת ומתלחלחת מן היין שיש באותה חבית ושואבת כמו מושכת והלכה כר' יוסי:

משנה ד[עריכה]

כמון הוא הכמון והעיקר אצלנו ריחא לאו מלתא היא וזה נוהג בכל אסורים שבתורה:

משנה ה[עריכה]

תלתן ידוע ובערבי חלבה וידוע כי תרומה ומעשר שני אין חייב בהן אלא הזרעים הנאכלים בלבד ודין ההקדש והשביעית והכלאים נוהג בזרעים ובעץ והתלתן טעם עצו כטעם זרעו קרובים זה לזה:

משנה ו[עריכה]

ידלקו. ישרפו. וכבר בארנו בכלאים כי כלאי הכרם דינם שישרפו כולם ואמרם בכאן חבילי תלתן של טבל זה הטבל טבל של תרומת מעשר והוא שנתן ישראל ללוי י' חבילות של תלתן ויתחייב הלוי לכתשן ולתת עשירית הזרע לכהן ואין ללוי רשות לומר לכהן טול חבילה אחת בלא כתישה כי כמו שקבלתים אתן לך חלקך וזה הוא קנס ללוי לפי שלקח מעשר קודם הכתישה לפי שהוא הפסיד לכהן תרומה גדולה שיש באותו מעשר כמו שבארנו במס' ברכות בפ' שלשה שאכלו וכן אמרו בגמ' (ביצה יג.) ולימא ליה כדיהבו לי יהיבנא לך אמר רבה קנס הוא ואמרם בכאן מחשב שמורה כי תרומת מעשר מוציאין אותו באומד הוא דעת ר"א בן גומל כי הוא אמר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר כשם שתרומה גדולה אינה נטלת אלא באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר אינה נטלת אלא באומד ובמחשבה וזו הסברא דחויה והאמת מה שקדם לך המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן וזה הודיענו זה הדין בחבילי תלתן אע"פ שהדין כללי לכל דבר שהוא חייב בתרומה לפי שהתלתן טעם עצו ופריו קרובים ושמא יעלה על דעתנו שנתחייב להוציא מעשר אפי' מעצו הודיענו בכאן שאין אנו חייבים וכתישה בכאן היא כמו הדישה וההדק:

משנה ז[עריכה]

פצועי הם הזיתים הכתושים או המעוכים ואלו הזיתים הן מושכין ומי תרומה הוא השראת התרומה או דבר שנתערב בו דבר מן המשקין היוצאי' מן התרומה:

משנה ח[עריכה]

גרב. שם הכלי שמכבשין בו הדג כדי שיתקיים בין שמכבשים אותו במלח או בחומץ או בזולתם וציר שם לאותו המשקה שכובשין בו הדג עם אותו הלחלוחית המחובר לדג וכן אמרו (חולין צט:) ציר זיעה בעלמא הוא ות"ק אומר שאם מחזיק הכלי שכובשין בו סאתים וכל הדג שיש בו טהור ויש בו מדג טמא משקל עשרה זוזי מזוזי ארץ יהודה שהם חמשה סלעים בגליל שהציר אסור ואם הוא פחות הוא מותר ובארו בגמרא שהוא חלק מתשע מאות וס' וזה יתבאר אחר שזכרנו כי הלוג שני ליטרא והליטרא מאה זוז שהם נ' סלעים ורי"א עד שיהיה שיעור רביעית מדג טמא בשיעור סאתים מדג טהור ואז יאסר צירו:

ורבי יוסי אומר כי כשיהיה דג טמא חלק מי"ו מן הדג הטהור והוא שש רביעיות לסאה שצירו אסור וכבר בארנו בסוף פאה שיעור הסאה והרביעית ומשקל הסלע וההלכה חלק באלף אסור ואם הוא חלק מדג טמא ביותר מאלף מדג טהור אז יהיה צירו מותר:

משנה ט[עריכה]

חגבים הם ממיני החגבים אינם מבעלי חיים שיש להם דם ולפיכך אינו פוסל צירן כי מה ששותת מהם אינו דם אלא לחלוחית מעט מזער ועדות רבי צדוק מקובל:

משנה י[עריכה]

כל הנכבשין זה עם זה מותרים. כיצד שכבשו ירק של חולין עם ירק של תרומה אין אוסרין ירק של חולין וחסית היא לשון יחיד מחסיות וכבר בארנו כי חסיות השומים והבצלים ומיניהם וזה לחריפותם וחדודם ומפני כך שולט טעמם בכל מה שמכבשין עמהם:

משנה יא[עריכה]

אלו התנאים כולם חולקים על סתם משנה שקדם והוא כי המאמר הנקדם התיר הכבישה בלבד וא"ר יוסי כי אפילו השלקים כששלקו ירק של חולין עם ירק של תרומה שאינו נאסר הירק של חולין אלא אם היה הירק של תרומה תרדין ונקרא בערבי אלסלק:

ור"ש נוטה לדעתו ואמר שאם שלק כרובים של שקיא וכרובים של בעל והיו הכרובים של בעל תרומה שאסור לאכול הכרובים של שקיא שהם חולין לפי שקלחי הכרוב רפין ובולעין לחלוחית הכרובים האחרים שהם תרומה:

והוסיף ר"ע ואמר אפי' המבושלים כמו הזרעים וזולתם כשמבשלים תרומה עם חולין לא יאסרו החולין אלא אם נתבשלו בשר עם ירק של תרומה אז יאסר הבשר לזרים לפי שהוא מושך את הירק ומתקן טעמו וזה ברור הוא:

והוסיף רבי יוחנן בן נורי על זה ואמר לא כל הבשר אלא הכבד כשיתבשל בירק של תרומה אינו נאסר לפי שהוא פולט ואינו מושך כלל ודבריהם כולם כשעבר אדם בדיעבד אבל לכתחלה אסור כולם ודבריהם דחוין ואינו מותר אלא המכובשין בלבד אבל זולתם בודקים אותם בנ"ט אבל הכבד כשנתבשל אסור לאכלו הוא וכל מה שנתבשל עמו לפי שהוא מלא דם אלא באחד משלשה דרכים אחד שיחלוט אותו בחומץ קודם בשולו עד שיתלבן או במים רותחין או להבהבו ואחר כך יבשל אותו ונהגו כל העם להבהבו בלבד קודם בשולו:

משנה יב[עריכה]

תבלין אסורין. ענינו שיהיו אותם התבלין תרומה הקדש או ערלה או כלאי הכרם וחלמון הוא אודם הביצה: