ברטנורא על תרומות י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

בצל שנתנו לתור עדשים - [של חולין] וה"ה בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים. [טעות המעתיק יש כאן וכצ"ל בצל שנתנו לתוך עדשים. בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים [של חולין] (והה לבצל של חולין שנתנו לתוך עדשים של תרומה). ומיירי כגון שנתנו בעדשים אחר בשולו ויצאו ממנו מימיו, שאז אין הבצל כשהוא שלם פולט בעדשים ולא בולע מהם. אבל אם נתבשל הבצל בעדשים פשיטא, דיהיב ובלע טעמא, אף כשהוא שלם:

בנותן טעם - דטעים להו כהן, שמותר בחולין ובתרומה. אי אית בהו טעמא דתרומה הכל אסור לזרים, ואי לא הכל חולין כשהיה:

ושאר כל תבשיל - כגון שום וקפלוט, וכיוצא בהן:

מתיר בצחנה - אם נתן בצל של תרומה בצחנה, שהם דגים קטנים הכבושות בציר, נוטל את הבצל והצחנה מותר, ובלבד שיהיה הבצל שלם שלא נימוח ולא נתערב עם הצחנה. שאין הבצל ניתן לתוכו אלא להעביר זוהמת הדגים ולא כדי ליתן בו טעם. ואין הלכה כרבי יהודה:

(ב)

תפוח - של תרומה שרסקו ונתנו כשהוא מרוסק וכתוש לתוך העיסה וחמצה הואיל וחולין מחמת התרומה נתחמצה העיסה אסורה לזרים:

אע"פ שהבאישו - מחמת השעורים של תרומה, מימיו מותרים:

(ג)

הרודה - הוצאת הפת מן התנור נקראת רדייה:

ונתנה ע"פ חבית של יין של תרומה - דהשתא הפת קולטת ושואבת מריח היין:

ר"מ אוסר - דסבר ריחא מילתא היא:

ורבי יהודה מתיר - דסבר ריחא לאו מילתא היא:

מפני שהשעורים שואבות - מושכות מלחלוחית יין של תרומה . והלכה כרבי יוסי:

(ד)

אלא ריח כמון - דדוקא ריח של (פטום) [כמון] נכנס לתוך הפת, וריחא לאו מלתא היא בין בתרומה בין בכל איסורין שבתורה. ואי משום דהוסק התנור בתרומה, אין איסורה אסור הנאה:

(ה)

תלתן - בערבי חולב"א, ובלע"ז פינגריג"ו:

אבל לא בעץ - אע"פ שטעם עצו ופריו שוה אין העץ מצטרף עם הפרי לאסור יין של חולין, לפי שאין העץ קדוש בתרומה. אבל שביעית וכלאים והקדש אף העץ אסור . והעץ של תלתן ביין נותן טעם לשבח הוא:

(ו)

ידלקו - שאף העץ נאסר, וכלאי הכרם טעונים שרפה דכתיב (דברים כב) פן תקדש המלאה, פן תוקד אש:

ומחשב כמה זרע יש בהן - דתרומה נטלת במחשבה ובאומד הדעת:

וא"צ להפריש את העץ - ואע"פ שטעם עצו ופריו שוין:

ואם הפריש - קודם כתישה, אינו יכול לכתוש ולהפריש מן הזרע וישאר העץ לעצמו, דכיון שקרא עליו שם תרומה צריך ליתנו לכהן :

(ז)

שכבשן עם זיתי תרומה - דרך זיתים לכבשן במים ובמלח, וכשזיתי חולין פצועין דהיינו כתושים או מרוסקים בולעים מזיתי תרומה אף אם זיתי תרומה הם שלימים. ואף אם כבשן במים שנכבשו בהן זיתי תרומה אסור:

אבל שלימי חולין - כשזיתי חולין שלימין, אף אם כבשן עם זיתי [תרומה] פצועין אין בולעין מהן:

(ח)

גרב - חבית:

כל גרב שהוא מחזיק סאתים - אם נכבש דג טמא עם הרבה דגים טהורים בתוך חבית והחבית מחזיק סאתים, ויש מציר דג טמא משקל עשר זוזים של יהודה, שהם חמש סלעים של גליל, וכל השאר ציר דג טהור, שנמצא ציר של דג טמא אחד מתשע מאות וששים של דג טהור, אסור. ואם היה הציר של דג טמא פחות מכן, מותר:

רבי יהודה אומר רביעית לסאתים - כשיהיה רביעית לוג של ציר טמא בתוך סאתים של טהור אסור הכל, פחות מכן מותר. ושיעור זה הוא קרוב למאתים. ואף על גב דר"י סבר מין במינו לא בטיל, שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ואין איסורו אלא מדרבנן, לכך א"ר יהודה דבטל בקרוב למאתים :

ורבי יוסי אומר - דבטל בט"ז. והלכתא דציר בטל ביותר מאלף, אם יש יותר מאלף מדג טהור ואחד מדג טמא הכל מותר, ואם לאו הכל אסור:

(ט)

לא פסלו את צירן - דהקלו בציר של חגבים טמאים שאינו אוסר, מפני שאין להם דם ואינו אלא לחלוחית בעלמא:

שהוא טהור - לא מבעיא דאינו אוסר את תערובתו אלא הוא עצמו טהור. והלכה כעדותו של רבי צדוק:

(י)

כל הנכבשים זה עם זה - ירקות חולין שנכבשו עם ירקות של תרומה, אין התרומה אוסרת את החולין:

חוץ מן החסית - שום ולוף ובצל וכרתי קרויים חסית, דאגב חורפייהו יהבי טעמא בכל מידי דנכבשין עמהן. וכשהן של תרומה אוסרים בין ירק בין חסית של חולין. ושאר ירקות של תרומה אינן אוסרים כשהן נכבשים, אבל מבושלים או נשלקים אוסרים:

(יא)

רבי יוסי אומר כל הנשלקים עם התרדים אסורים - רבי יוסי פליג אתנא קמא, וסבר דכל שאר ירקות אינן אוסרים אפילו נשלקים, חוץ מן התרדים של איסור כגון של תרומה ושל כלאי הכרם שהן נותנים טעם בשליקתן:

כרוב של שקי - הגדל בארץ יבשה שצריך להשקותה, אם [שלקו] עם כרוב של תרומה הגדל בארץ לחה, שאין צריך להשקותה אסור, דשל שקי מחמת יבשותו הוא בולע:

רבי עקיבא אומר - כל איסור והיתר המתבשלים זה עם זה, והם מין אחד, מותרים, שאין נותנים טעם זה בזה, חוץ מבשר איסור והיתר שנתבשלו יחד דאסור. ולית הלכתא כחד מהנך תנאי, אלא כתנא קמא בלבד דאמר כל הנכבשים מותרים חוץ מן החסית אבל מבושלים או שלוקים כולן אוסרים:

הכבד אוסרת - כבד של טרפה שבשלה עם היתר, אוסרת כל המתבשל עמה:

ואינה נאסרת - אם נתבשלה עם דבר אסור, דמתוך שהיא טרודה לפלוט תדיר רבוי דם שבה, לא בלעה. והלכתא כבד שנתבשלה אפילו היא של היתר אסור לאכלה, ואוסרת כל מה שנתבשל עמה לפי שהיא מלאה דם. ופולטת וחוזרת ובולעת מהדם שפלטה. ואין לה תקנה בבשול, אלא אם כן הבהבה באור תחלה יפה, וכן נהגו העם:

(יב)

בתבלים אסורים - כגון תבלין של תרומה או של ערלה וכלאי הכרם:

אפילו חלמון - האודם של ביצה שהוא מבפנים, וכל שכן הדזלבון שהוא מבחוץ:

מי כבשים ומי שלקות - שנכבשו או נשלקו כהן תרומה, אסורים לזרים: