רמב"ם על תרומות ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על תרומות · ט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

מותר לו לאדם להפך הארץ ויפסד הזרע שזרע:

ואם הוא מזיד יקיים.ענינו שהוא חייב להניחה כדי שיצמחו ויהיה הדבר הצומח תרומה בלי ספק:

ואם יהיה הזרע הנזרע פשתן של תרומה יהפך בארץ כאשר יוכל ולא יניחנו לצמח גזרה שמא יהנה בעציו ויחשוב כי הזרע בלבד הוא האסור והיא החוזרת תרומה אבל העצים כמו התבן יחשבו:

משנה ב[עריכה]

מבואר הוא כי כמו שהיא אסורה התרומה לישראל כך היא אסורה לכהן טמא לפי שהיא קדש ואסור לטמא לאכול קדש והלכה כר"ע:

משנה ג[עריכה]

כמו שעניי ישראל מוכרים לכהנים המעשר שלהן כך הלוים מוכרין לכהנים המעשר שלהם בדמי תרומה לפי שאם תהיה החטה מדה בזוז בדרך הדמיון תהיה החטה של תרומה יותר ממדה בזוז לפי שאינה ראויה לאכילת כל אדם:

החובט משובח. הוא שיחבוט אותן במטה ואם רצה לדוש אותו זרע בבהמות יקח קופה מחטים של חולין אם הוא דש (מחטים) חטים או משעורים אם הוא דש שעורים יתלה בפי הבהמה כדי שתאכל מהם בעת הדישה וידוש לפי שאסור לו לקשור פי הבהמה בעת הדישה שהכתוב אומר לא תחסום שור בדישו (דברים כה) ואסור לו גם כן להכניסה בזרע התרומה לפי שהיא אוכלת ממנו אלא אם היתה בהמת כהן וזומם הוא מגזרת זממו אל תפק (תהלים קמ) וזמם שם המתג ענינו שלא ישים המתג בפיה בעת האכילה:

משנה ד[עריכה]

כשיזרע אדם תרומה מה שיצמח הוא גם כן תרומה ואם זרע אותו שצמח פעם שנית אותו הצמח הוא חולין והוא גדולי גדולין וזו הגזירה מכלל י"ח דבר שגזרו בו ביום כמו שאבאר בתחלת שבת:

וספיחי שביעית. הוא הדבר הצומח בשנה שביעית ונקרא ספיח לפי שהוא אינו נזרע אבל צומח הוא מן הזרע שנזרע בשנה של אשתקד וכבר פירשנו זו המלה פעמים (כלאים פ"ב מ"ה ובשביעית פ"ז ופ"ט מ"א) ולא אפרשנה יותר:

משנה ה[עריכה]

לגנה. שם למקום זרוע מן הארץ והוא אומר בכאן כי אם היתה כמו ערוגה אחת מן הארץ זרועה חולין ומאה ערוגות זרועות תרומה ולא ידע איזו ערוגה היא זרועה תרומה שכולן מותרות כשהוא דבר שזרעו כלה אבל אם הוא דבר שאין זרעו כלה כולן אסורות ולא נדון אותן בדין מדומע לפי שהתרומה מופרשת היא ולא נתערבה בחולין:

משנה ו[עריכה]

זו ההלכה תדע כי מה שאמר במה שקדם כי צמחי הטבל חולין שזהו בדבר שזרעו כלה וכבר בארתי זה פעמים הרבה כי לוף מין ממיני הבצלים (בפאה פרק ו מ"י):

ורבי יהודה סובר. שהשומים דבר שזרעו כלה ואמרם כשעורים כי השעורים קלים להפסיד בארץ מן החטים ושאר קטניות ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ז[עריכה]

חסיות הוא שם נופל על השומין ומיני הבצלים אמרו בתוספתא החסיות השום והבצלים והקפלוטות וקפלוטות הם כרתי של ארץ ישראל וכן נקרא בערבי כראתי ובעברי חציר את החציר (במדבר יא) והמנכש כמו המנקה וכבר קדם לנו העיקר אצל רבי מאיר אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות וכיון שזה כמו שזכרנו יהיו פירותיו טבלים וזכר זה הדין בכאן למה שקדם לו זכרו והוא הלוף השום והבצלים:

ושתילי תרומה שנטמאו. ענינו שנטמאו קודם הזריעה:

ואסור לאכלן. לפי שהן תרומה טמאה ודינה שתשרף ואם זרען הדבר הצומח מהם נגלה ונראה לעין ולא נאמר גדולי תרומה טמאה טמאין אבל נאמר שאותן הגדולים אסורים לאכילה ואפילו לכהנים וכבר הקשו בגמ' ואמרו וכי מאחר דטהרו אמאי אסורים באכילה ותרצו זו הקושיא בעקרים שיש אצלנו והם אין זריעה להקדש ואין זריעה לתרומה וענין זה המאמר כי ההקדש שאסור לבני אדם ליהנות ממנו אם זרעו אדם לא נאמר גדוליו מותרין וכמו כן התרומה שהיא אסורה באכילה כשנזרעה לא נאמר כי מה שצמח ממנה שמותר לאכילה אלא שהיא אסורה לאכילה לפי שהיא אינה מטמאה כמו שמטמאין אוכלין טמאים וזה שחתךהאוכל מאותן השתלים והחליפו בדבר שני מותר לאכלו ורבי יהודה אומר שצריך לחתוך מה שצמח גם בפעם השנית ואז יהיה מותר לאכלו ומה שאנו אומרים בכאן מותר לאכלו הדבר חוזר לדין הנקדם והוא שאם אלו השתלים הם מדבר שזרעו כלה שמותרין באכילה לכהנים או לזרים ואם הם דבר שאין זרעו כלה אסור לזרים ומותר לכהנים אחר חתיכת האוכל ואין הלכה כרבי עקיבא: