משנה תרומות ט ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת תרומות · פרק ט · משנה ז | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המנכש עם הנכרי בחסיות, אף על פי שפירותיו טבלי, אוכל מהם עראי.

שתילי תרומה שנטמאו, שתלן, טהרו מלטמא, ואסורין מלאכול עד שיגום את האוכל.

רבי יהודה אומר, עד שיגום וישנה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַמְּנַכֵּשׁ עִם הַנָּכְרִי בַּחֲסִיּוֹת,

אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרוֹתָיו טֶבֶל, אוֹכֵל מֵהֶם עֲרַאי.
שְׁתִילֵי תְּרוּמָה שֶׁנִטְמְאוּ,
שְׁתָלָן, טָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא, וַאֲסוּרִין מִלֶּאֱכוֹל, עַד שֶׁיָּגוֹם אֶת הָאֹכֶל.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָגוֹם וְיִשְׁנֶה:

נוסח הרמב"ם

המנכש עם הנוכרי בחסייות אף על פי שפירותיו טבל אוכל מהן עראי שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא ואסורין מלאכל עד שיגום את האוכל רבי יהודה אומר עד שיגום וישנה.

פירוש הרמב"ם

חסיות הוא שם נופל על השומין ומיני הבצלים אמרו בתוספתא החסיות השום והבצלים והקפלוטות וקפלוטות הם כרתי של ארץ ישראל וכן נקרא בערבי כראתי ובעברי חציר את החציר (במדבר יא) והמנכש כמו המנקה וכבר קדם לנו העיקר אצל רבי מאיר אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות וכיון שזה כמו שזכרנו יהיו פירותיו טבלים וזכר זה הדין בכאן למה שקדם לו זכרו והוא הלוף השום והבצלים:

ושתילי תרומה שנטמאו. ענינו שנטמאו קודם הזריעה:

ואסור לאכלן. לפי שהן תרומה טמאה ודינה שתשרף ואם זרען הדבר הצומח מהם נגלה ונראה לעין ולא נאמר גדולי תרומה טמאה טמאין אבל נאמר שאותן הגדולים אסורים לאכילה ואפילו לכהנים וכבר הקשו בגמ' ואמרו וכי מאחר דטהרו אמאי אסורים באכילה ותרצו זו הקושיא בעקרים שיש אצלנו והם אין זריעה להקדש ואין זריעה לתרומה וענין זה המאמר כי ההקדש שאסור לבני אדם ליהנות ממנו אם זרעו אדם לא נאמר גדוליו מותרין וכמו כן התרומה שהיא אסורה באכילה כשנזרעה לא נאמר כי מה שצמח ממנה שמותר לאכילה אלא שהיא אסורה לאכילה לפי שהיא אינה מטמאה כמו שמטמאין אוכלין טמאים וזה שחתךהאוכל מאותן השתלים והחליפו בדבר שני מותר לאכלו ורבי יהודה אומר שצריך לחתוך מה שצמח גם בפעם השנית ואז יהיה מותר לאכלו ומה שאנו אומרים בכאן מותר לאכלו הדבר חוזר לדין הנקדם והוא שאם אלו השתלים הם מדבר שזרעו כלה שמותרין באכילה לכהנים או לזרים ואם הם דבר שאין זרעו כלה אסור לזרים ומותר לכהנים אחר חתיכת האוכל ואין הלכה כרבי עקיבא:

פירוש רבינו שמשון

אע"פ שפירותיו טבל. שטבל היו כשזרען ואמרינן דגידולי טבל אסור בדבר שאין זרעו כלה כדתניא בסוף הנודר מן הירק (דף נח:) אלו הן חסיות הלוף השום והבצלים אפילו הכי אוכל מהן עראי וכמאן דאמר במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף סז.) מירוח הנכרי פוטר דלמאן דאמר אינו פוטר מדאורייתא אפי' אכילת עראי אסורה אבל למאן דאמר פוטר ולא מיחייב אלא משום בעלי כיסין באכילת עראי לא גזור ואפילו גזור כיון דשתלם פקע לה טבלא מינה כדאמר במנחות בפ' ר' ישמעאל (דף ע.) גבי שבולת שמרחה ושתלה ואפילו למאן דאמר כיון שמרחה טבלה לה וכי קרא עליה שם קדשה לה הני מילי במירוח ישראל דחייב מדאורייתא:

שתילי תרומה. כגון שתילי כרוב וכרשין שנטמאו ושתלן:

טהורין מלטמא. אחר שחיברו בקרקע ביטלן מתורת אוכל ואם תאמר הא דאמרינן בפ"ק דשבת (דף יז:) דגידולי תרומה תרומה משום תרומה טמאה ביד כהן דילמא משהה לה גביה ואתי בה לידי תקלה ואכתי כיון דטהרו משהי לה גביה לאו פירכא היא דחולין דמיהן יקרים מן התרומה דחולין חזו לזרים ולטמאים ותרומה לא חזיא אלא לכהן טהור ואפילו היו נותנין לו תרומה במתנה לא היה מפסיד שדהו לזרוע תרומה דאיכא פסידא טובא:

ואסורה לאכול. בפ' כל שעה (דף לד:) פריך וכי מאחר דטהורה אמאי אסורה מלאכול ומסיק דמעלה בעלמא הוא דאין זריעה לתרומה:

שיגום. מלשון גוממו מעם הארץ דפרק הספינה (דף פ:) שיחתוך ממנו כל הראוי לאכילה ובירושלמי (שם) א"ר אבהו א"ר יוחנן כיני מתני' עד שיגום וישנה וכל מה שגדל אח"כ מותר:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

המנכש - תולש עשבים רעים הגדלים בתוך התבואה והירקות:

בחסיות - כגון השום והלוף והבצלים והכרתי, כל אלו נקראים חסיות:

אע"פ שפירותיו - של עובד כוכבים טבל, דסבר האי תנא אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מן המעשר וגדולי טבל טבל בדבר שא' ן זרעו כלה אפילו הכי אוכל מהן עראי. שתילי תרומה. כגון שתילי כרוב ותרדין שנטמאו ושתלן, טהרו מלטמא. דכיון שנתחברו לקרקע תבטלו מתורת אוכל. וא"ת כיון דעיקר גזירה גדולי תרומה כתרומה אינה אלא משום תרומה טמאה ביד כהן דלמא משהי לה גביה ואתי לידי תקלה, אכתי כיון דטהרו משהי לה גביה. וי"ל דתרומה נמכרת בזול הרבה יא לפי שאינה ראויה אלא לכהנים טהורים ואם נטמאת טעונה שרפה, הלכך אפילו אם היו נותנים לכהן תרומה כדי לזרעה לא היה [צ"ל מפסיד] מבטל שדהו, אבל אם היו הגדולין חולין היה משהה תרומה טמאה כדי לזרעה:

ואסורים לאכול - מעלה בעלמא היא:

עד שיגום האוכל - יחתוך כל הראוי לאכילה, ומה שיגדל אח"כ יהא מותר:

עד שיגום וישנה - שיחתוך מה שגדל גם בפעם השניה, ומה שיגדל משני ואילך יהיה מותר. ואין הלכה כרבי יהודה:

פירוש תוספות יום טוב

אע"פ שפירותיו טבל אוכל וכו'. ל' הר"ש וכמ"ד במנחות בפ' רבי ישמעאל [ד' סז.] מרוח העובד כוכבים פוטר. וכוותי' פסק הרמב"ם בפ"ק מה"ת.[*ולא מחייב אלא משום בעלי כיסין. באכילת עראי לא גזור. ואפי' גזור. כיון דשתלה פקע לה טבלה מינה כדאמרי' במנחות פ' ר' ישמעאל [דף ע.] גבי שבולת שמרחה ושתלה. ואפילו למ"ד כיון שמרחה טבלה לה וכי קרא עליה שם קדשה לה הני מילי במרוח ישראל דחייב מדאורייתא ל' הר"ש. וכותיה פסק הרמב"ם בפ"ק מהלכות תרומה]:

טהרו מלטמא. כתב הר"ב וא"ת כיון דעיקר גזירה כו'. וי"ל דתרומה נמכרת בזול כו'. וכ"כ הר"ש והם דברי התוס' דפ' כל שעה דף לד ע"א. ומיהו איכא למימר שלא הוצרכו לתרץ כך אלא לרבה דמפרש ואסורים לאכול לזרים אבל למסקנא דמעלה בעלמא הוא ואף לכהנים אסורים לאכול וכן מפ' הר"ש והר"ב למתניתין אין כאן קושיא כלל. דכיון שאסור לאכול עד שיגום. ודאי דלא משהי ליה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(י) (על המשנה) שפירותיו טבל. וכמ"ד במנחות (ד' ס"ז) מרוח העו"ג פוטר (דלמ"ד אינו פוטר מדאורייתא אפי' עראי אסור) דלא מחייב אלא משום בעלי כיסין ובאכילת עראי לא גזור ואפי' גזור כיון דשתלה פקע לה טבלה מיניה כו' ואפי' למ"ד (שם ד"ע) כיון שמרחה טבלה לה וכי קרא עליה שם קדשה לה. ה"מ במרוח ישראל דחייב מדאורייתא. הר"ש:

(יא) (על הברטנורא) וככן כתבו הר"ש והתוספ' ומיהו איכא למימר שלא הוצרכו לתרץ כך אלא לרבה דמפרש ואסורים לאכול לזרים. אבל למסקנא דמעלה בעלמא הוא ואף לכהנים אסורים לאכול אין כאן קושיא כלל דכיון שאסור לאכול עד שיגום ודאי דלא משהי לה. תוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

המנכש כו':    בפ' הנודר מן הירק קתני מנכש עם הכותי שהוא ודאי לא הפריש מעשר כלל ופירותיו אינם כדין דמאי אלא ודאי טבל ונראה שאותה היא ברייתא אף הרישא כמו שאכתוב בסמוך. וכתב הרש"ש ז"ל ומוקי לה בירוש' כר"ש דפ' הלוקח מן הנחתום דס"ל יש קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מידי מעשר ולא הוי טבל דאורייתא ופריך אי כר"ש למה לי עראי אפילו קבע נמי ומשני מודה ר"ש שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה פי' מתקנתא דרבנן משום בעלי כיסין שהעשירים יתנו שדותיהם לעובדי כוכבים כיון דמירוח העובד כוכבים פוטר ומפקיעין אותן מן המעשרות ויפה מתפרשת כר"ש. וכתב ה"ר משה פיזנטי ז"ל ואית דגרסי עם הכותי ע"כ. ובברייתא תניא המנכש עם הכותי בחסיות אוכל מהם אכילת עראי ומעשרן ודאי ר"ש בן אלעזר אומר אם ישראל חשוד על השביעית למוצאי שביעית מותר ע"כ ואיתא התם בנדרים ופי' הרא"ש ז"ל המנכש עם הכותי בחסיות ברייתא היא בתרומות פ' הזורע פשתן עוקר ותולש מהן כדי להרחיב לנותרים כדי שיגדלו היטב: אוכל מהן עראי. כדין פועל שאוכל במלאכתו שהוא עושה ומותר לאכול עראי מדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולא חיישי' שמא כותי זרע טבל גמור וקיי"ל דגדולי טבל טבל ואסור אף באכילת עראי. ומעשרן ודאי אם בא לאכול מהם קבע. אם הי' ישראל חשוד על השביעית ויש לחוש שמא פירות אלו גדלו בשביעית. למוצאי שביעית מותרין כי נתבטלו ברוב גדולי היתר ולאו דוקא חשוד דהה"נ אם היו פירות שביעית ודאי אלא אורחא דמילתא נקט שביד חשוד נמצאים פירות שביעית ע"כ. ופי' הרמב"ם ז"ל וזכר זה הדין של חסיות בכאן למה שקדם לו זכרו והוא הלוף והשום והבצלים ע"כ:

ואסורין מלאכול:    משום טומאה ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ד) פריך וכי מאחר דטהורים מליטמא אמאי אסורין מלאכול ומסיק דמעלה בעלמא כדי שלא יזרעו תרומה דאין זריעה מועלת לתרומה לטהרה כי היכי דלא מהניא להקדש לטהרו וברמב"ם שם פסק כר' יהודה:


פירושים נוספים