עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

וכל העם רואים את הקולות וגו' עד סוף הסדר. ויש לשאול בפסוקים האלה שאלות:

השאלה הא' למה אמר וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן ולא זכר הקול האלהי הדובר אתם שהיה יותר מבהיל מהקולות והברקים. והנה ישראל מהקול האלהי פחדו לא מהקולות הבאים עם הברקים שהם הרעמים כמ"ש דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות וכתי' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו. וגם לא זכר הכתוב דבר ממה שאמרו לו מהאש הנראה אליהם מההר שהיה עשן. והנה הם אמרו ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת:

השאלה הב' בדברי משה אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים כי מה היה ענין הנסיון הזה. והנה במן נאמר אנסנו הילך בתורתי אם לא והוא בשמירת המצות התלויות במן אבל כאן לא היה ענין נסיון במה ששמעו באותו מעמד וא"א לומר שהיה הנסיון לראות אם ייראו מלפניו כי היראה היא זולת הנסיון וכמ"ש ובעבור תהיה יראתו. גם כי יש בפסוק הזה סתירה כי אם בעבור שתהיה יראתו על פניהם בא האלהים איך היה משה מצוה אותם אל תיראו והוא זולת הכוונה:

השאלה הג' באמרו ויעמוד העם מרחוק כי מה היה התקון ליראה בעומדם מרחוק האם לא שמעו שם קול אלהים בהיותו מדבר הנה קול ה' בכח יגיע אליהם שמה. או אם לא יראו משם את האש והלא ממרחק יותר גדול תראה האש הגדולה ההיא ולמה א"כ עמדו מרחוק. ואם בא אליהם דבור אלהים שיעשו כן אם לאו כ"ש כי כבר נאמר למעלה וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ולמה אם כן הוצרך הכתוב לספר ויעמוד העם מרחוק:

השאלה הד' באמרו לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו' כי למה צוה עתה על הע"א כיון שבדבור הב' מהדברות הזהיר עליה הרבה לא יהיה לך וגו' לא תעשה לך וגו' לא תשתחוה וגו' ורש"י מדברי חז"ל פירש שבא להזהיר על הכרובים שיהיו במשכן שלא יהיו של כסף במקדש ואפי' של זהב חוץ משם לא יעשה אותם ואין הכתוב סובל דבר מזה:

השאלה הה' באמרו מזבח אדמה תעשה לי כי איך אמר וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך והנה לא צוה אותם עד הנה על הקרבנות ולא שיהיו עולות ושלמים ולא שיהיו מן הבקר ומן הצאן ולמה אם כן הזהיר כאן עליהם ועל המזבח והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

וכל העם רואים את הקולות וגו' עד סוף הסדר. תמהתי מהרמב"ן שכתב שהיה כל זה שנזכר כאן בפרשה קודם עשרת הדברות ומבלי הכרח יעות הכתובים לשום המאוחר קודם אבל שאר המפרשים לא אמרו כן אלא שאחר ששמעו ישראל עשרת הדברות היה כל זה והוא האמת כי אחרי ששמעו עשרת הדברות כלם מפי הגבורה בהיותם רואים את הקולות ואת הלפידים הנוראים ואת קול השופר שיהיה יותר מבהיל ואת ההר עשן הנה לא התפעלו מכ"ז כלום. ולא בקשו ממשה דבר עליו. אבל הם מעצמם נעו ממקומם מבלי מצות גבוה ונסוגו אחור עד שנתרחקו מההר יותר ממה שהציבם משה וז"ש ויעמדו מרחוק והיה זה מפחד האש והעשן שתאכלם ובזה חשבו שינצלו מהאש הנראה אליהם ומהעשן העולה באפם וכבר כתב הראב"ע כי בעבור שההרגשות הה' מתחברות במקום א' והוא הנקרא החוש המשותף ישימו העבריים האחת תחת האחרת כמו שאמר ראה ריח בני. אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה וכן נאמר כאן וכל העם רואים את הקולות עם היות הקול מיוחד אל השמיעה לא אל הראות. גם נוכל לפרש שאמר כאן וכל העם רואים על הלפידים כי הם היו הנראין ויהיה אומרו את הקולות כמו את יעקב איש וביתו באו יאמר וכל העם רואים עם הקולות את הלפידים כי בבחינת הלפידים אמר רואים. וכדי לבאר הפחד והרעדה שקבלו מהקול האלהי אמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות כלומר כבר אנחנו מתחרטים למה שבקשנו לשמוע את קול ה' מפני הסכנה הנמשכת ממנו. וכאלו אמרו לו אין אנו מבקשים דבר על הקולות ועל הלפידים ועל קול השופר ועל ההר עשן עם היותם דברים מבהילים יהיו מה שיהיו. אבל מה שנבקש הוא מענין הקול האלהי מפני שידעו שהוא רצון ה' להשמיעם כל מצותיו ותורתו באותו קול. הוצרכו אחרי ששמעו הדברות לבקש ממשה שלא ישמיעם הקדוש ברוך הוא עוד את קולו הנה אם כן בזה המאמר בקשו על הקול האלהי. והותרה בזה השאלה הא'. ומשה רבינו השיבם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים רוצה לומר אל תיראו מהמות כמו שאמרתם פן נמות כי הנה לא הגיע אליכם הקול האלהי העצום הזה אלא לשתי תכליות יקרים. הא' לבעבור נסות אתכם. והנסיון הזה אפשר לפרשו מענין בחינה כלומר מפני שאתם בקשתם לשמוע את קול ה' וחשבתם שהיתה מדרגתכם לקבלו כמדרגתי לקבל הנבואה לכן בא אליכם הקול הזה כדי שתבחנו עצמיכם ותראו אם יש בכם כח לסבול אותו ולשומעו לא שהיה הדבר בספק לפניו יתברך ויצטרך לנסיון אלא בערככם שתשארו בחונים ומנוסים ותדעון עד היכן מגיע כחכם בזה. וכפי מה שפירשתי למעלה אפשר גם כן לפרשו מענין הרגל כמו לא נסיתי ללכת באלה רוצה לומר לבעבור נסות ולהרגיל אתכם בקבלת הנבואה בא האלהים וחז"ל פירשוהו מלשון גדולה כדי לגדל ולרומם אתכם בין האומות ששמעת' קול נבואיי בא האלהים וכבר הודעתיך מה שפירש עוד בזה הרב המורה שאמר ע"ה אליהם אל תיראו כי זה אשר ראיתם היה כדי שכאשר ינסה ה' אתכם ויביא נביא שקר שירצה לסתור דבר ממה ששמעתם לא תמעד אשוריכם מדרך האמת לעולם כי כבר ראיתם האמת בעיניכם. ויהיה אם כן ענין הפסוק הזה בעבור שיוכל לנסות אתכם לעתיד בא האלהים עתה כדי שתהיו עומדים בנסיון. וכפי כל א' מהפרושים האלה הותרה השאלה הב'. והתכלית השני הוא בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו כלומר שתראו מלפניו ואין היראה הזאת יראת העונש אלא יראת המעלה והשלמות והגדולה והגבורה והתפארת וההוד שראיתם ממנו יתברך במעמד הזה שאותה יראה תשאר קבועה בנפשותיכם באופן שלא תחטאו באמונותיכם. ואפשר לפרש אל תיראו שידבר עוד השם עמכם בקול העצום הזה. כי גם בפעם הזאת לא היה כן אלא לבעבור תהיו בעלי נסיון לדעת כי ידבר אלהים את האדם וחי. ועוד שנית לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו לעבור על מה שיצוה לכם על ידי נביאו כי תיראון פן יבקש מכם בכחו הגדול ובידו החזקה כברקים והקולות והאש אשר שמעתם וראית' פה. ואמנם מה שאמר' התורה עוד ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים לא בא להודיע מצד תחנותם כי כבר נזכר אלא להגיד שבזה שבקשו ממשה לבלתי שמוע את קול ה' נתרחקו מהמעלה שהיו בה ונשארו בהשגתם מרחוק בהיות שקודם לכן היה אלהים קרובים אליהם ומשה שהיה מרוחק ממקום הכבוד כי היה בקרב העם בתחתית ההר כמו שהוכחתי למעלה נתקרב אל מקום הכבוד והם נתרחקו ממנו. והוא אומרו ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים. וכבר ביארו חכמינו זכרונם לברכה שסביב הכבוד היו שלש מחיצות. הא' הוא החושך שהוא היותר חיצוני והענן הוא אחר החושך. והערפל שהוא העב הוא היותר פנימי הקרוב לכבוד הנברא הנראה שמה ולפי זה משה רבינו נגש ועבר החשך והענן ונתקרב אל הערפל אשר שם כבוד האלהים כי מפני שנתרחקו ישראל ממעלתם ועמדו והתמידו באותו ריחוק באמרם ואל ידבר עמנו אלהים ובקשו ממשה דבר אתה עמנו ונשמעה רוצה לומר נשמע ונעשה ככל אשר יצוה ה' אותך הוצרך מרע"ה לעלות אל ההר ולגשת למקום הכבוד לקבל התורה והמצות. הנה אם כן לכוון על מה שנתרחקו ממעלתם נאמר כאן ויעמוד העם מרחוק ולהבדיל ביניהם ובין משה אמר ומשה נגש אל הערפל וגו' והותרה בזה השאלה הג'. ואמנם מאמר ה' למשה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וגו' ענינו שבעבור שמשה נתן ולמד אליהם שתי תכליות במה שהשמיע השם את קולו אליהם מהנסיון והיראה ראה יתברך שהיה שם עוד תכלית שלישי גדול מהם והוא שכיון שראו כי מן השמים דבר עמהם לא יעשו אתו אלהי כסף ואלהי זהב ואין הכוונה בזה להזהירם שלא יעבדו את הפסילים כמו שפירשו הרמב"ן אלא לצוותם שעם האמנה באלהותו לא ישימו בתפלותיהם אמצעיים בינם לבין אלהיהם ולא יעשו צורות להוריד שפע הככבים להצליח קנינם יען וביען אינם צריכין אליהם לפי שאלהים קרובים אליהם בכל קראם אותו והוא ישמיעם ויענם לא על ידי מלאך ולא על ידי ככב ואמצעי אחר שיבקש עליהם ולזה נסמכה הפרשה הזאת אחרי דבר משה אל העם בתשובת בקשתם ואמר כה תאמר לבני ישראל שיגיד להם התכלית הג' הזה שלא זכרו משה והביא ראיה מהמעמד הנבחר ששמעו מהשם ית' עשרת הדברות מבלי שום אמצעי בינו לבינם ולכן לא יעשו אתו כלומר להיות אמצעיים בינו לבינם אלהי כסף ואלהי זהב והם הטלמסאות שהיו עושים הקדמונים להוריד רוחניות הכוכבים להצלחת הדברים המדומים. ואמר לא תעשון אתי וחזר לומר לא תעשו לכם להגיד שהוא בלתי ראוי מצדו ומצדם. אם מצדו כי הוא מן השמים דבר עמהם בלי אמצעי ואם מצדם שהם מהשגחתו והנהגתו יתברך אינם מהנהגת המערכות השמימיות. ובזה הותרה השאלה הד'. והודיעם עוד שבדבר קל מאד ישיגו השפעתו והצלחתו והוא אמרו מזבח אדמה תעשה לי ואין זו מצוה אלא הגדת העתיד כלומר עתיד אני לצוותך שתבנה מזבח לשמי. ויהיה מעפר האדמה כי רם ה' ושפל יראה לא בזהב וכסף כי אם מאדמה פשוטה כמו שבארתיה. ואמר זה על מזבח העולה לא על מזבח הקטורת ולכך אמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך כי הודיעם בזה שהיה עתיד לצוותם במזבחות והקרבנות לשמו ותכלית המאמר הוא שזו היא העבודה שיצטרכו לעשות כדי שיגיע השפע אלהי וברכתו על צאצאיהם והצלחת קניניהם לא טלמסאות זהב וכסף כדרכי העו"ג האמנם המזבח והקרבנות יהיו בכל המקום אשר אזכיר את שמי אם בנוב או בגבעון ושילה או בבית עולמים לא בכל מקום אשר תראה אלא בכל מקום אשר אזכיר את שמי ששם אבוא אליך וברכתיך רוצה לומר אשכין שכינתי בתוככם ויתברכו מעשיכם. והותרה בזה השאלה הה'. ובמכילתא אמרו לא תעשו אתי ר' ישמעאל אומר לא תעשון דמות שמשי שמשמשים לפני במרום לא דמות מלאכים ולא דמות כרובים ולא דמות אופנים ר' עקיבא אומר לא תעשון אתי כדרך שאחרים עושים ביראותיהם כשטובה באה עליהם מכבדים אות' שנא' (חבקוק א׳:ט״ז) על כן יזבח לחרמו וכשפורענות באה עליהם הם מקללים אותם שנא' והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו אבל אתם אם הבאתי עליכם טובה תנו הודאה הבאתי עליכם יסורין תנו הודאה וכן דוד הוא אומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא הוי לא תעשון אתי אלהי כסף עד כאן ויפרש אם כן ר' עקיבא הפסוק הזה לא תעשון אתי אלהי כסף אלהים משפיעי זהב כי פעמים ישפיעו יסורין. ואמנם אמרו ואם מזבח אבנים תעשה לי אמרו במכילת' משמיה דר' ישמעאל כל אם שבמקר' רשות חוץ משלשה כגון ואם תקריב מנחת בכורים והוא חובה. ואם כסף תלוה את עמי והוא חובה שנא' העבט תעביטנו. ואם מזבח אבנים תעשה לי או אינו אלא רשות ת"ל אבנים שלמות תבנה עד כאן. וכבר נוכל להשיב לר' ישמעאל ברשות קדושת תורתו שגם אותם השלשה שזכר הם רשות ולא חובה כי הנה ואם תקריב מנחת בכורים אינה חובה לפי שהחיוב הוא להבי' ראשית בכורים. אבל הרוצה להבי' מנחה מבכורים יביא נדבה וכמו שכתב הראב"ע על אותו פסוק וכן אם כסף תלוה את עמי אין החיוב שילוה לו אלא שיתן לו די מחסורו ויעביטהו. אבל אם לא ירצה לתת לו אלא בדרך הלואה ילוהו ולא יהיה לו כנושה ולא ישים עליו נשך וככה אם מזבח אבנים תעשה לי הוא רשות רוצה לומר אם לא תרצה לעשות מזבח אדמה אלא מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית כי לא חייבה תורה שיבנו מזבח אבנים אלא שיבנו מזבח הרשות והרשות ביד' לבנותו מאדמה אבל אם לכבוד ולתפארת ירצו לבנותו מאבנים לא יהיו אבני גזית והם החקוקות כמ"ש ואבן משכית. ואמר חרבך הנפת עליה ותחלליה להגיד שבמקום שרצה לכבד המזבח יחלל אותו באותן המלאכות שיעשה באבנים. וחרבך רומז למקבות והגרזן כי לפי שהם מחריבים את האבן מתמונתו הטבעית יקראו בשם חרב. והנה היו הצורות ההן המפותחות באבני המזבח חלול לפי שיסירו המזבח מכוונתו הקדושה ובעבור זה צוה אבנים שלימות תבנה את מזבח ה' אלהיך לא תניף עליהן ברזל. וכבר כתב הרמב"ן שבכתובים יקרא המקבות והגרזן בשם חרב כמ"ש (שופטים ו') ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות ונאמר בכשיל וכלפות אשר יסתרו בו הבנין ומגדלותיך יתץ בחרבותיו ואחרים פירשו חרבך כפשוטו כי היה מנהג עובדי עו"ג בבנותם המזבח להחגודד עליו כמשפטם ברמחים ובחרבות. ועל זה אמר כי חרבך הנפת עליה ותחלליה שהחלול הוא בשפוך דם אנשים עליה וטעם המצוה הזאת לדעת הרב המורה הוא כדי שלא יבואו לעשות באבנים צורות ע"א מפותחות וחקוקות בהן כמו שהיו עושים עובדי ע"א במזבחותיהם ונקרא זה בתורה אבן משכית והוא דעת אמתי והראב"ע כתב כדי שלא ישאר הנפסל מן האבן באשפתות וקצתו בנוי במזבח השם והוא חלל כבודו. והרמב"ן כתב שהיה טעם המצוה בעבור היות הברזל לחרב והוא מחריב את העולם ולכן נקרא כן. ועשו אשר שנא השם ירש החרב שנא' על חרבך תחיה והחרב הוא כמו בשמים ובארץ כי במאדים ובמזלות הדם יצליחו בניו ולפיכך לא יובא בית ה' ואבן כספי בהתפלספותו זכר בזה טעם אחר. והוא שרצה הקדוש ברוך הוא שיהיה המזבח מאבנים שלמות שהם בתמונתם הטבעית ולא יתנו בהן צורה המלאכותיי' כי הטבע נכבד מהמלאכה ולכן הונח על זה לשון פסול כי כשנבדל מהנוצר הטבעי דבר משלמותו נקרא פסול ולכן אמר בלוחות האחרונות ויפסול שני לוחות אבנים לפי שפסל אותם משה במלאכה והיו בזה הפך הראשונות שהיו בתמונתם הטבעית. ולכן צוה שאם נעשה מזבח אבנים שנניחם בתמונות שנתן בהם הטבע החכם כי כל הדברים הטבעיים הם לחכמה ידועה בהכרח אצל השם. והטעמים האלה כלם הם טובים ונכוחים. ואמנם אמרו עוד ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו. פרש"י כפי פשוטו שכאשר יבנו המזבח יבנו לו כבש משופע בו יעלה הכהן להקריב במזבח אבל לא יעשה אותו מעלות אלא שיהיה חלק ומשופע כדי שהכהן בעלותו בו לא יצטרך להרחיב הפסיעה ותגלה ערותו כי הנה אע"פ שהיה אחד מבגדיו מכנסי בד לכסות בשר ערוה מ"מ הרחב' הפסיעה במעלות היה קרוב לגלוי הערוה וכ"ז צוה ליראת המקדש כי הוא כבודו יתברך והנה צוה במקום הזה על דיני המזבח ובנינו ושלא יעלה במעלת קודם שיצוה במשכן וכליו. לפי שבא ענין המזבח אגב גררה להודיע שבאמצעותו תבוא עליהם ברכת ה' והשפעתו ואינם צריכים לטלמסאות זהב וכסף כמו שפרשתי ונראה לי לפרש שלא נאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי להזהיר על הכבש שבו יעלה הכהן להקריב. כי למה זה יצוה עתה בדין הזה מכל שאר דיני המזבח והכהנים ובגדיהם אף כי צואת ולא תעלה במעלת היא לכל ישראל לא לכהנים בלבד אבל ענינו שמפני שאמר מזבח אדמה תעשה לי ואמר שאם ירצה להעלות בנינו לעשותו מאבנים יהיו כמות שהן מבלי חקיקה ולא יפוי אחר מלאכותיי. הזהיר בכלל לישראל ולא תעלה במעלות על מזבחי שלא יעשו במזבח העולה דבר מעולה מזה לא זהב ולא כסף ולא אבן גזית שהם כלם מעלות ויפויים יותר מהאבנים התמימות כי מזבח העולה כמו שיתבאר במקומו היה רומז אל החומ' הטבעית ולכן היה נבוב לוחות והיה מעפר הארץ או מאבנים אשר בעפר יסודם. ואין שלטון ביום המות ועל זה נאמר באמת ולא תעלה במעלות על מזבחי כלומר לא תרחיב המזבח בהבנותו יותר מזה ולא תשים כסף וזהב אבנים טובות ומרגליו' שהם מעלות בעיני בני אדם על מזבחי. וכמו שאמרתי לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב כי אם תעשה מאותן המעלות במזבחי תגלה ערותך עליו כלומר שאתה נוטה לדרכי עובדי עו"ג ואין ערוה גדולה מזו. כי על כן אסר אבן משכית. וזה הוא פירוש נכון ומתישב בפסוקים. תם:

ראיתי חכמינו הקדושים מפרשי התורה בדעות חלוקות אם יש סדור למשפטים ולדינים התוריים שנזכרו בתורה אם לא ורובם חשבו שאין להם סדר כל עיקר. עד שמהקדמונים אמרו שלא דרשינן סמוכים וקצתם אמרו שאין סדר למשנה. ולכן לא הקפידו לתת טעם בקדימת המשפטים האלה זה לזה ואותם שהשתדלו לתת בזה טעם וסברה מה היו כמתנבאים איש כל הישר בעיניו ידבר בדמות דרש וטענו' דמיוניות יוכל המעיין להאמין בם או להכחישם כרצונו. האמנם למה שראוי שתשפוט בזה הסברא הישרה הוא שיש סדר למשנה ומוקדם בלמוד התוריי כי אין ראוי ליחס לו יתברך השופט כל הארץ בתורותיו דופי וגנאי מהבלתי סדור שאין ראוי ליחסו לקטן שבחכמים. המחברים ספרים וגם אותם הקדמונים שאמרו אין מוקדם ומאוח' בתורה ושאין סדר במשנה לא אמרו כן בענין אחד בעצמו שלא יקדם בלמוד הקודם בסדר אלא בקדימות הזמניותי אמנם בקדימ' הדברים לפי גדריהם ועצמם. הנה זה ממה שראוי שנשגיח בו מאד. והואיל ונתנה רשות לכל אדם לדרוש סמוכים אענה גם אני חלקי. וכיון שנתבא' הפלגת הסדור בספורי התורה אשר פרשתי עד פה בשלם שבאופנים כן ראוי שנשער בדינים ובמשפטים האלהיים האלה שלא נפלו במקר' ולא נזכרו כפי ההזדמן ולכן אבחר דרכי בסדורם וקשורם:

ואומר כי הנה בסוג המצות התורייות נמצאו מיני' מתחלפי' כי יש מהן שנקראים עדות והם המצו' המעידות על האמונות האמתיות ונפלאות השם כשבת ומצות הפסח והמצה וחג הסוכות והדומים להן שטעמן ידוע שהם לזכרון מעשי השם הנוראים. ויש מהמצות מין אחר נקרא חוקים שטעמם וסבתם נעלמים ממנו ולא ידענום ולכן אמרנו שהם חוקי המלך וגזרותיו ושני המינים האלה מבואר בהם החלוף וההבדל שיש במצות האלהיות מדתות בני כנען ותורותיהם כי הם שמו אותותם אותות ושקר המה מעשה תעתועים אמנם האלהיות עדות ה' נאמנה. אבל המין הג' מהמצות והוא במשפטים ובדינים שבין אדם לחבירו כבר יחשוב חושב שאין יתרון למשפטים האלהיים על המשפטים האנושיים ההסכמיים שמניחים בני אדם בקבוציהם ויקשה אם כן מאמר המשורר מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום שאין קבוץ בבני אדם שלא יהיה ביניהם משפטים. ובאלה שמות רבה אמרו מאי דכתיב ועוז מלך משפט אהב אמר משה לישראל הרי נתן לכם הקדוש ברוך הוא את תורתו אם אין אתם מקבלים את הדינים הרי הוא נוטלה מכם. למה שלא נתן לכם את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינים שנאמר ועוז מלך משפט אהב ואין יתכן זה בענין המשפטים משור עד חמור עד שה עד שלמה ועסקי בני אדם שעליהם נאמר אך הבל יהמיון יצבור ולא ידע מי אוספם. ומה המעלה הזאת למשפטי ה' אמת על מה שהיה במצות בני נח ומשפטי שאר האומות שעליהם נאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כאלו היתה ידיעה העליונה נתנה האלהים להם לבדם. ואמרו חז"ל לפניהם ולא לפני הדיוטות ומה שראוי שיאמר בתשובת זה הוא שהמשפטים האלהיים יובדלו משאר המשפטים של בני נח ושל שאר האומות בשני הבדלים עצומים. האחד מצד טבע המשפטים עצמם שהאלהיים כוללים דברים אחדים מה שלא ימצאו במשפטי האומות. והשני מצד הגמול והשכר הנתן לשומר המשפטים האלהיים מאדון הכל יתברך שמו מה שאין כן במשפטים ההסכמיים מבני אדם כי אין בהם זולת תקון המדינה והקבוץ ואין בהם שכר ולא גמול ניתן מהאלוה יתברך על שמירתם זולת תועלת עצמם. והנה הקדוש ברוך הוא השמיע לעמו עשרת הדברות מאמרים קצרים וכאשר ישראל לא רצו לשמוע עוד מפי הגבורה התולדות ותולדות התולדות מהדבורים ההם ולא השכר שיגיעם בשמירתם הוצרך יתברך לצוות את משה שישים לפניהם אלה המשפטים ולא יחשוב אדם שהם מצות מחודשות שלא נאמרו עד הנה כי הם באמת צוויים נכללים בעשרת הדברות ולזה אמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם בוא"ו העטוף כלומר שים לפניהם הדברים שנכללו בדברות אשר שמעו ולזה אמרו ולא לפני הדיוטות שחושבים שאין בדבור לא תרצח אלא שלא יהרג את חבירו כי הנה החכם ידע כי כל המשפטים האלה נכללו בדברות ההם ויותר מהמה גם כן אבל הספיק בזכרון אלה שיבאו בפרשה לביאור כוונתו והוא הבין למצות אחרות שיזכור אחר זה שהם גם כן נכללות בהם ובסוף המשפטים זכר השכר שיזכו בו בעבורם בפרשת הנה אנכי שולח מלאך לפניך כמו שיתבאר. והנה התחיל ממאי דסמיך ליה והם החמשה דברות אחרונים שבין אדם לחבירו כי בהם יתבאר הדבר יותר. וזכר עשרה משפטים נכללים באותו דבור לא תרצח. והם מן כי תקנה עבד עברי עד וכי יפתח איש בור. האחד משפט העבד העברי. השני משפט האמה העבריה ששניהם נכללים בלא תרצח מפני שהם כוללים לכל הגוף לחיי העבד וכאלו בא להגיד שאם ככה לא יעשה להם הרי הוא כרוצח אותם בעודם בחיים. והשלישי מכה איש ומת שהיא הריגת הנפש. וביאר בזה חלוקה אם היה בשוגג או במזיד. והד' ומכה אביו ואמו שגם שלא יהרגם אם יכה אותם ויעשה בהם פצע וחבורה ומכה טריה יהיה המכה חייב מיתה ונכלל בלא תרצח גם שלא יקללם בדבור לבד שגם הוא לו רציחה. והה' שלא יגנוב אחד מאחיו וימכרהו בבטחו על אביו ועל אמו שיעלימו עליו כי גם זה רציחה לאב הזקן. והו' אם יכה אדם את חבירו שגם הוא נקרא רוצח אפי' שלא יהרגהו. והז' כי יכה איש את עבדו ומת תחת ידו שגם הוא בכלל לא תרצח. והח' כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה כי גם זה בכלל לא תרצח. והט' וכי יכה איש את עין עבדו וגומר כי גם זה נכלל בלא תרצח. הי' וכי יגח שור את איש או אשה והוא שבא על ידו הרציחה כי הנה כל אלה המשפטים ביאר שנכללו בלא תרצח ולא היה דבר מזה אצל בני נח אלא שלא יהרגו איש את אחיו. ולכן אמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי לפניהם ששמעו הדברות יוכללו לא לפני בני נח ולא לשאר האומות. ואחרי שביאר הנכלל בלא תרצח ביאר מיד הנכלל בלא תגנוב והוא מתחיל מן כי יפתח איש בור וגו' עד וכי יפתה איש בתולה. וזכר בזה שמנה משפטים כלם נכללים בהפסד ממון חבירו ובדבור לא תגנוב. הא' וכי יפתח איש בור ונפל שמה שור או חמור וביאר מה ישלם. הב' וכי יגוף שור איש את שור רעהו וגו' וביאר תשלומיו. הג' כי יגנוב איש שור או שה. הד' כי יבער איש שדה וגומר. הה' כי תצא אש ומצאה קוצים. הו' כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. הז' כי יתן איש אל רעהו חמור או שה. הח' כי ישאל איש מעם רעהו וגו'. כי החלוקות האלה כלם נכללו בלא תגנוב ולא היה דבר מזה אצל בני נח אלא שהיו מוזהרים עלהגזל. ואחר זה ביאר הנכלל בלא תנאף כי הנה עם היות שבשמיעת הדברות שמעו לא תנאף סמוך ללא תרצח היה זה מהסבה שזכרתי שם. אבל עתה זכרם כפי חומריהם ומפני השתוף שיש ללא תגנוב עם לא תרצח כמו שיתבאר. וזכר חמשה משפטים שנכללו בלא תנאף הא' וכי יפתה איש בתולה. הב' אם מאן ימאן אביה. הג' מכשפה לא תחיה כי היא המפתה את הבתולה לשכב עם איש. הד' כל שוכב עם בהמה. הה' זובח לאלהים יחרם כי הע"א גם כן תקרא נאוף. ואח"ז זכר מה שנכלל בלא תענה והם שתי מצות. הא' וגר לא תונה. ואחז"ל שזו הונאת דברים כלומר שאע"פ שהוא גר לא יענה בו עד שקר בדבור שלא כהוגן. והב' כל אלמנה ויתום לא תענון שאע"פ שאין להם גואל לא יענה שקר בהם כי גואלם חזק. והנני מוכיח בביאור פסוקי המצות האלה שעל זה נאמרו. ואח"ז זכר המצות הנכללות בלא תחמוד והם ד'. הא' אם כסף תלוה את עמי לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך כי זה נכלל בלא תחמוד שלא יחמוד מעותיו ללקחם ברבית. הב' אם חבול תחבול שלמת רעך שלא יחמוד את כליו. הג' אלהים לא תקלל לפי שצוה במשפטים האלה ונשיא מעמך לא תאור את ב"ד השופט כן. הד' מלאתך ודמעך לא תאחר כי גם בזה לא ירע עינו ולא יחמוד במתנות הכהנים וכן אמר המשורר הגדול הבן גבירול באזהרותיו ולא תאחר בבצעך מלאתך ודמעך מורה שנכלל בלא תחמוד וכאשר השלים לבאר כמה מהאזהרות נכללות בחמשת הדברות האלה האחרונים חתם דבריו באומרו ואנשי קדש תהיון לי רוצה לומר ובזה הדרך יהיו המשפטים האלה האלהיים מביאים אתכם להיות קדושים לי עד שמפני זה כדי שלא תבואו למדות רעות הנמשכות מאכילת השקצים אצוה אתכם באסורי המאכלות ועליו אמר כאן בדרך כלל ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. ואחרי שהשלים לפרש כללי חמשת הדברות האחרונים הסמוכים חזר לדבר מהחמשה הראשונים ולא הוזקק לדבר דבר מדבור אנכי ה' אלהיך כי הוא היה הודעת מי היה המדבר כמו שביארתי וגם שאין כדומה לו בהבלי כנען ואמונותיהם וגם לא יהיה לך לפי שבני נח נצטוו בו כבר וכבר נכללה צואתם במצות זובח לאלהים יחרם. אבל זכר מדבור לא תשא שלא יחשוב אדם שגם שאר האומות נזהרים בזה ע"כ הביא עשרה מצות הנכללות בדבור ההוא. הא' לא תשא שמע שוא. הב' אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. הג' לא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה וגו'. הד' ודל לא תהדר בריבו כי כל זה בכלל שקר וכזב. והה' כי תפגע שור אויבך השב תשיבנו לו. כי אם לא תעשה כן הרי אתה רודף אחרי השקר. הו' כי תראה חמור שונאך. כי להיות יסוד הדבור ההוא לא תשא שצדק צדק ירדוף כל הסותר אליו הוא נכלל בלאו הזה. הז' לא תטה משפט אביונך בריבו. והח' מדבר שקר תרחק. הט' ושוחד לא תקח. הי' וגר לא תלחץ כי זה יביאך לישא שם ה' אשר בטח בו לשוא. וכן הביא המצות שהיו נכללות בדבור זכור את יום השבת וזכר מהם השמיטה כי גם היא העבודה בשש שנים והשביתה בשביעי בששת הימים וזה הוא שש שנים תזרע את ארצך. וזכר גם כן מצות השבת ששת ימים תעשה מעשיך וגו'. ואמנם בדבור כבד לא זכר דבר לפי שכבר יורה במה שאמר למעלה ומכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו. ולפי שמלבד כל המשפטים האלה שזכר שהיו נכללים בדברות עוד היה בהם הפשט הנראה מהם בתחלת הדעת לכן אמר עליהם כלם ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שהוא פשט הדבורים ומשמעותם וכנגד דבור לא יהיה לך אמר שנכלל בו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך. והנה אמר שלש רגלים תחוג לי בשנה אם לבאר שגם המועדים האלה נכללו בדבור זכור את יום השבת. ואם לחייבם שכדי שידעו אמתת המשפטים האלה כלם יעלו לירושלם שלש פעמים בשנה ונתן משפט אחד בכל אחד מהחגים. אם בפסח לא תזבח על חמץ דם זבחי. ואם בסכות ראשית בכורי אדמתך וגו' ואם בחג השבועות לא תבשל גדי כמו שיתבאר אחר זה. הנה ביארתי קשור המצות והמשפטים האלה על פי הדברות ששמעו. ובזה נתגלה שהם משפטים אלהיים ולא כמשפטי העמים ונימוסיהם ואמנם ההבדל הב' שהוא מפאת הגמול הנתן בעד שמירתם יש ממנו כללי לעם ישראל. ויש ממנו פרטי לשומר מצוה. והכללי ביארו בפרשת הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי. ואולי שרמז בזה על השכר הנפשיי שישלח מלאכו וידריכם ויביאם אליו וכך אמר על דור המדבר כי ילך מלאכי לפניך. וכן במשנה תורה הוא אומר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו. ולפי שהיה זה בזכות שמירת המשפטים אמר דוד ע"ה (תהלים י"ח ) י') משפטי ה' אמת צדקו יחדיו הנחמדים מזהב ומפז רב וגו' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב שהוא השכר הנפשיי. ועל השכר הגופני נאמר כאן וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא. ונתתי את כל אויביך אליך עורף ושלחתי את הצרעה וגו' ושתי את גבולך וגו' שהם כלם מיני שכר וגמול גופניים יתן השם על שמירת המשפטים האלה ואחרי אשר נתתי קשור נאה והגון בכל פסוקי הסדר הזה ומשפטיו אשוב לבאר אותם אחד לאחד ולא אטה ימין ושמאל ממה שבא בקבלה האמתית בביאור המצות האלה כי הוא האמת והכל מורה ומוכיח על היותם משפטים אלהיים שלכן צוה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני כותיים כי לא עשה כן לכל גוי ולא לפני הדיוטות: