קיצור שולחן ערוך קנ

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן קנ | במהדורה המנוקדת | >>

הלכות צניעות
ובו י"ז סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז

(א)

• ראוי לאדם להרגיל את עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה בשעת תשמיש: לא יקל ראשו עם אשתו, ולא ינבל פיו בדברי הבאי אפילו בינו לבינה. הרי הכתוב אומר: "ומגיד לאדם מה שיחו", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, מגידין לו בשעת הדין.

לא יספר עמה בשעת תשמיש ולא קודם לכן, אלא מה שהוא צריך בענין תשמיש. ואם היה בכעס, שאסור לשמש אז עמה, יכול לדבר עמה לרצותה שתתפייס.

וישמש בהצנע האפשרי. הוא למטה והיא למעלה, זהו דרך עזות. שמשו שניהם כאחד, זהו דרך עקש. אמרו עליו על רבי אליעזר, שכל כך היה משמש באימה וביראה, עד שהיה דומה כאילו כפאו שד.

(ב)

בשעת הזיווג, יש לו להזהר בדברי תורה ובשאר דבר שבקדושה. ואף על פי שאסור לקרות בפיו, הרהור מותר ומצוה, כי הרהור אינו כדיבור לעניין זה. אף על פי דבמבואות המטונפות אסור אפילו להרהר דבר שבקדושה, זה משום דבעינן "והיה מחניך קדוש", אבל היכא דהאיסור הוא משום ערוה, מדכתיב "ערות דבר", ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: דיבור אסור, הרהור מותר.

(ג)

אסור לשמש לאור הנר, אף על פי שמאפיל בטליתו. אבל אם עושה מחיצה גבוה עשרה טפחים לפני הנר, מותר. וכן אסור לשמש ביום, אלא בבית אפל. ובלילה, אם הלבנה מאירה עליהם להדיא, אסור. אבל אם אינה מאירה עליהם, אף על פי שמאירה לתוך הבית, מאפיל בטליתו ומותר. וכן אם יש נר בחדר אחד ומאיר לחדר זה, צריך האפלת טלית.

(ד)

אסור לאדם לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור, ואפילו על ידי הפסק מחיצת עשרה. ובפני תינוק שאינו יודע לדבר, מותר.

(ה)

אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם, אין לו בושת פנים, ועובר על "הצנע לכת", ומעביר הבושה מעל פניו. שכל המתבייש אינו חוטא, דכתיב: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם", זו הבושה, "לבלתי תחטאו". ועוד, דקא מגרה יצר הרע בנפשיה. וכל שכן הנושק שם, שעובר על כל אלה, ועובר גם על "בל תשקצו את נפשותיכם".

(ו)

• בית שיש בו ספר תורה, אסור לשמש שם, אלא צריך שיוציאו לחדר אחר. ואם אין לו חדר אחר, יעשה לפניו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, ותהא מחיצה סתומה, שלא יראה הספר תורה. ויריעה שסביב המיטה לא חשובה מחיצה, כיון שהיא נָדה, אלא אם כן קשר אותה מלמטה.

ובתפילין וחומשים ושאר כתבי קודש, כגון גמרא ומדרשים ומפרשיהם, בין שהם בכתב בין שהם בדפוס, יכול להניחן בכלי תוך כלי. ודוקא כשכלי השני אינו מיוחד להם, אבל כלים המיוחדים להם, אפילו הם עשרה, כולם כחד חשיבי. ואם פירש איזה מכסה על הארגז שהספרים בו, חשוב ככלי בתוך כלי. וכן המזוזה, אם היא קבוע בפנים החדר, צריכין לכסותה בשני כיסויין, שתהא ככלי תוך כלי, והשם יהא גם כן מכוסה. וכסוי זכוכית לא מהני, דצריך שלא יהא נראה.

(ז)

• לא יהא רגיל ביותר עם אשתו, אלא בעונה שהוא חייב לפרוע לה עונתה, דכתיב: "ועונתה לא יגרע".

האנשים הבריאים והמעונגים, שפרנסתן במקומם בריוח ואין פורעין מס, עונתן בכל לילה. הפועלים שעושים מלאכתם בעירם, עונתן שתי פעמים בכל שבוע. ואם עושין מלאכה בעיר אחרת, עונתן פעם אחת בשבוע. וכן הסוחרים שיוצאין לכפרים עם חמורים להביא תבואה למכור, וכן כיוצא בהן, עונתן פעם אחת בשבוע. והמביאין חבילות על הגמלים ממקום רחוק, עונתן פעם אחת בשלושים יום. ועונת תלמידי חכמים, מליל שבת לליל שבת.

וצריך לקיים העונה גם כשהיא מעוברת או מניקה. ולא יבטל עונתה אלא מדעתה, כשהיא מוחלת לו, וכבר קיים מצות פריה ורביה. ואם מונע עונתה כדי לצערה, עובר בלא תעשה, שנאמר: "ועונתה לא יגרע".

(ח)

כל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה, ובלילה שלפני יציאתו לדרך, אם אינו הולך לדבר מצוה. וכל שרואה שאשתו משדלתו ומרצה אותו ומתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה, חייב לפקדה אפילו שלא בשעת עונתה, והויין ליה בנים הגונים. אבל אם תבעתו בפה ממש, היא חצופה, והרי היא כזונה ואסור לקיימה.

(ט)

• ואף כשהוא אצלה, לא יכוין להנאתו, אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה, ולקיים מצות בוראו, שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימים מצוות בישראל. וכן אם הוא מכוין לתיקון הוולד, דאמרו רבותינו זכרונם לברכה: שלושה חדשים הראשונים (להריון), תשמיש קשה לאשה וקשה לוולד; אמצעיים, קשה לאשה ויפה לוולד; אחרונים, יפה לאשה ויפה לוולד, שמתוך כך יצא מלובן ומזורז, שפיר דמי.

אם הוא מכוין לגדור עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה, כי ראה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא, גם בזה יש קיבול שכר, אך יותר טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבוש אותו, כי אבר קטן יש באדם, מרעיבו שבע, משביעו רעב.

אבל מי שאינו צריך לדבר, אלא שמעורר תאוותו כדי למלאות תאוותו, זו היא עצת יצר הרע.

(י)

• מי שנוח לו, יש לו ליזהר שלא לשמש לא בתחילת הלילה ולא בסופה, אלא באמצעיתה.

לא יגע באמה אפילו לצורך זיווג, עד שיטול ידיו כראוי, דהיינו שלוש פעמים בסירוגין, כמבואר בסימן ב'.

(יא)

אסור לשמש בשווקים וברחובות ובגנים ובפרדסים, אלא בבית דירה, שלא יהיה כדרך זנות.

(יב)

כשיש חס ושלום רעב במדינה, שהוקרה התבואה בכפל, אף על פי שהוא יש לו תבואה בתוך ביתו, או שיש חס ושלום שאר צרה, אסור לשמש מטתו כי אם בליל טבילתה. ולחשוכי בנים מותר בכל עונה.

(יג)

לא ישמש עם אשתו אלא מרצונה, אבל כשאינה מרוצה, לא ישמש עמה, ומכל שכן דאסור לאנסה. וכן לא ישמש כשהיא שנואה לו, או שהוא שנוא לה, דאמרה ליה: לא בעינא לך, ואף על פי שרצויה בתשמיש. וכן אם גמר בלבו לגרשה, והיא אינה יודעת, אף על פי שאינה שנואה לו, אסור לשמש עמה. גם לא ישמש עמה כשהיא ישנה ממש, גם לא ישמש כשהוא שיכור, או היא שיכורה.

(יד)

אכסנאי אסור לשמש. ואם יחדו לו ולאשתו בית מיוחד, מותר, ובלבד שלא יישן על סדין בעל הבית.

(טו)

מדרכי הרפואה, שלא לבעול לא כשהוא שבע ולא כשהוא רעב, אלא כשיתעכל המזון שבמעיו. ולא יבעול מעומד ולא מיושב, ולא ביום שנכנס למרחץ, ולא ביום הקזה, ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך כשהולך ברגליו, ולא לפניהם ולא לאחריהם.

(טז)

לא ישמש על מיטה שיש שם תינוק לרגליהם, כשאין התינוק בן שנה. וכשיוצא מבית הכסא קבוע, לא ישמש עד לאחר שעה. אשה מניקה לא תשמש אלא בשעה שהתינוק ישן, ואחר כך לא תניקהו עד לאחר שני שלישי שעה, אם לא כשהתינוק בוכה.

(יז)

שכבת זרע היא כוח הגוף ומאור עינים, וכשתצא ביותר, הגוף כלה וחייו אובדים. וכל השטוף בבעילה, זקנה קופצת עליו, וכוחו תשש ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרים, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, ושיניו נושרות, והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת משאר חלאים, והאלף מרוב תשמיש. לפיכך צריך האדם ליזהר.