קטגוריה:משלי ב ז

<< | ספר משלי • פרק ב' • פסוק ז' | >>

מהדורת הכתיב:

וצפן יצפן לישרים תושיה מגן להלכי תם.

המהדורה המנוקדת:

וצפן יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם.

המהדורה המוטעמת:

וצפן יִצְפֹּ֣ן לַ֭יְשָׁרִים תּוּשִׁיָּ֑ה
מָ֝גֵ֗ן לְהֹ֣לְכֵי תֹֽם׃

הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה. לפרטים ראו ויקיטקסט:מקרא.

מהדורות נוספות

המהדורה הדקדוקית:

וצפן ו - ו' החיבור
צפן - פועל, קל, עבר ברצף (ו' ההיפוך), גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: c/6845
מורפ': HC/Vqq3ms יִצְפֹּ֣ן יִצְפֹּ֣ן - פועל, קל, עתיד, גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: 6845
מורפ': HVqi3ms לַ֭יְשָׁרִים לַ֭ - מילת יחס, ה' הידיעה
יְשָׁרִים - תואר, זכר, רבים, נפרד

צורת יסוד: l/3477
מורפ': HRd/Aampa תּוּשִׁיָּ֑ה תּוּשִׁיָּ֑ה - שם עצם, נקבה, יחיד, נפרד

צורת יסוד: 8454
מורפ': HNcfsa מָ֝גֵ֗ן מָ֝גֵ֗ן - שם עצם, זכר ונקבה, יחיד, נפרד

צורת יסוד: 4043
מורפ': HNcbsa לְהֹ֣לְכֵי לְ - מילת יחס
הֹ֣לְכֵי - פועל, קל, בינוני פעיל (הווה), זכר, רבים, נסמך

צורת יסוד: l/1980
מורפ': HR/Vqrmpc תֹֽם תֹֽם - שם עצם, זכר, יחיד, נפרד

צורת יסוד: 8537
מורפ': HNcmsa׃

תרשים הפסוק ע"פ טעמי המקרא (מקור):

(וצפן) יִצְפֹּ֣ן מונח (משרת, דרגא 5) לַ֭יְשָׁרִים דחי (משנה, דרגא 3)

תּוּשִׁיָּ֑ה אתנחתא (מלך, דרגא 2)

מָ֝גֵ֗ן גרש מוקדם, רביע גדול (משנה, דרגא 3)

לְהֹ֣לְכֵי מונח (משרת, דרגא 5) תֹֽם סוף פסוק\סילוק (קיסר, דרגא 1)

עריכה

פיסוק ופירוש מודרני:

וצפן (יִצְפֹּן שומר

להרחבה) לַיְשָׁרִים אנשי שלום

להרחבה תּוּשִׁיָּה תוכניות ורעיונות מועילים

להרחבה, מָגֵן כשרון להתגונן

להרחבה לְהֹלְכֵי תֹם למתנהגים בדרך שלמה, ללא פגמים מוסריים

להרחבה.

פרשנות מסורתית:

מקראות גדולות

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"יצפון לישרים תושיה" - גנזה הקב"ה אצלו כ"ו דורות עד שנתנה לדור המדבר "מגן להולכי תום" - (יצפון מגן להולכי תום) כלומר והיא תהיה לך למגן

רלב"ג

עריכה

• לפירוש "רלב"ג" על כל הפרק •

"יצפון לישרים תושיה"

הרצון ב"תושיה" - הנימוס המושכל אשר בדברים, וזה הנימוס יותר אמיתי בזולת היש והנמצא מהדברים המורכבים מחומר וצורה, כי המציאות לדברים הוא מזה הצד, כמו שהתבאר במקומותיו, וזה העניין קרא "יש" במקום אחר, אמר (משלי ח כא): "להנחיל אוהביי יש".

"יצפון לישרים" - הנה, הוא מסתיר התושיה, והוא הנימוס המושכל אשר לנמצאות, ושומר אותה לתתה לישרים, כי הם לבד ייתכן שיגיעו להשגות העיוניות, מפני היותם ישרים במידות ואוהבים היושר והאמת בדעות;

מידת האמת

והוא "מגן להולכים בתמימות" ובשלימות באלו החקירות העמוקות האלהיות לשמרם מהטעות, כי הטעות המעט באלו העניינים הגדולים ירחיק האדם משלימותו; וזה יעשה השם יתברך מצד השגחה הפרטית.

מצודות

עריכה

• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •

מצודת ציון

"תושיה" - התורה נקראת תושיה, מלשון יש, כי ישנה לעולם, ולא תחשוב לאין כשאר הדברים שבעולם. ורז"ל אמרו: ע"ש שמתשת גוף האדם הלומדה.

מצודת דוד

"יצפון" - ה' הסתיר רזי התורה, ושומרם לתתם לישרים בלבותם; ומגן הוא להולכי תום דרך, להצילם ממכשול.

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

(ז-ח) "יצפן לישרים תושיה", חוץ מהמעשים הכוללים שברא ה' בששת ימי הבריאה, הכין מעשים שיעשו בכל דור ודור כפי חקי החכמה לצורך ההנהגה ההשגחיית שתתחדש בכל דור לפי מעשה הדור ההוא, ומעשים האלה נקראו בשם תושיה, כי הם מוגבלים כפי חכמתו לצורך ההשגחה והשכר והעונש, ומעשים האלה יעשו לפועל ע"י הישרים שימצאו בדור ההוא [שגדר הישרים שהולכים בבינתם ובמעשיהם בדרך ישר והם גדולים מצדיקים] כמ"ש במדרש, יוסף היה מזומן לפרנס, משה היה מזומן לגאולה, ועז"א שה' יצפון תושיה לישרים שעתידים לעמוד בעולם, הכין לפניהם מעשים שיפעלו בימיהם כפי חקי חכמתו. והמאמרים מקבילים, "יצפין לישרים תושיה, לנצור ארחות משפט", שהישרים ינצרו ארחות הנהגת ה' בעולמו שהוא כפי המשפט, כמו המעשים שנעשו במצרים להכות את המצרים, להוציא את ישראל, שהיו כפי משפטי ה' ושכרו וענשו, וזימן מעשים אלה אל הישרים שעמדו בדור ההוא שהם משה ואהרן שהם היו שלוחי השגחתו לנצור ארחות משפטו, "ומגן להולכי תום, ודרך חסידיו ישמר", ההולך תום הוא מי שמעשה צדקתו קבועים תמיד על דרך אחד בלי פניה ובלי השתנות, והגם שמצד עצמם לא יתמוטטו מצדקתם בשום פעם שזה גדר התם, בכ"ז יצויר שימצאו מכשול מצד הדרך, אם שלא ידעו הדרך, או שנמצא בו אבני מכשול, כי התם אינו ישר ויוכל להיות שיכשלו ע"י מסיתים או רעות הזמן, או ע"י טעות ושגיאה, וה' מגן להם מכל סבה חיצונית וישמור דרכם ממכשול:

ביאור המילות

"ישרים, הלכי תם". גדר ישרים שהם ישרים בטבעם בין בשכלם ובינתם, בין במדותיהם, וגדר תמימים שמעשיהם קבועים על מצב אחד שעושים הכל לש"ש ולא ימוטו מעשיהם, ויצויר ישרים בלתי תמימים וכן בהפך, ויתבאר עוד לקמן (פסוק כ"א, י"א ג' י"א).

" תושיה", הם המעשים הנעשים לפי חקי החכמה, ושרשו יש, כי החכמה היא היש האמתי (לקמן ג' כ"א):

נחמיאש

עריכה

• לפירוש "נחמיאש" על כל הפרק •

יצפן לישרים תושיה מגן להולכי תום — כנגד "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה". ובזכות שמחפש אותה כמטמונים, תהיה צפונה בלבו.

בתנחומא פרשה לך לך: עד שלא נברא העולם, צפן הקדוש ברוך הוא את התורה, עד שבא אברהם וקיימה, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקולי". והתורה נקראת תושיה, מגזרת "יש", שבה מציאות העולם וקיומו, וקיום הנפש בעולם הבא.

ורבינו יונה ז"ל [פירש] תושיה מגזרת "נפלו אשיותיה" (ירמיהו ג טו), שהתורה יסוד העולם.

ורז"ל [אמרו], למה נקרא שמה תושיה? לפי שמתשת כוחו של אדם (סנהדרין כו א).

במדרש: משעה שאדם נוצר ממעי אמו, אותה תורה שעתיד ללמוד צפונה לו, לכך נאמר: יצפן לישרים תושיה מגן להולכי תום: מה מגן זה מגן על האדם, כך התורה מגינה על האדם שעוסק בה.