ביאור:משלי ב טז
משלי ב טז: "- לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה, מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה,"
תרגום מצודות: החכמה תשמור עליך גם להצילך מאשה זרה (היא אשת איש, שהיא זרה לך); ומהאשה הנכריה ההיא, אשר מחלקת אמריה בפתוי והסתה -
תרגום ויקיטקסט: - התבונה תעזור גם להציל אותך מאישה זרה (הנשואה לאיש אחר), ומאשה נכריה (שעברה לעם אחר), האומרות דברים חלקים נעימים ומפתים -
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ב טז.
דקויות[עריכה]
פסוקים 16-19 מלמדים, שהתבונה מצילה את האדם מנשים רעות. מהו הפיתוי שמייצגות הנשים הללו?
1. יש שפירשו שהפיתוי הוא גופני - מין - אישה הבוגדת בבעלה ומנסה לפתות גברים לנאוף עמה (מצודות).
2. ויש שפירשו שהפיתוי הוא רוחני - מִינּות - כפירה בה' והצטרפות לכת של פריקת עול המצוות: "מאשה זרה - מכנסיה של אפיקורסות, והיא המינות. ולא יתכן לומר שלא דיבר אלא על המנאפת ממש, כי מה שבחה של תורה שאמר כאן להצילך מאשה זרה ולא מעבירה אחרת?! אלא זו מינות, שהוא פריקת עול של כל""המצות... כי תבא אל ביתה, ישח ומחליק, כמדרון היורד אל מוות; והתורה תשמור עליך מנפילה זו. הרי, דבר גדול הוא לך!" (רש"י).
3. ולענ"ד שני הפירושים נכונים. הפסוק הבא מתאר שני סוגים של נשים מפתות שספר משלי מזהיר מפניהן:
- "הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ" - אישה נואפת, הבוגדת בבעל-נעוריה (פרקים ו-ז) ומפתה גברים לבגוד באשת-נעוריהם (פרק ה).
- "וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה" - אישה מישראל שעזבה את הברית עם ה' ומנסה לפתות אנשים נוספים להיות כמוה (נרמזה בפרקים ו-ז), או אישה נכריה המנסה לפתות אנשים מישראל לעזוב את עמם (נרמזה בפרק ה). ""
(וראו גם מלבי"ם, שפירש את הפסוקים 16-17 בהקבלה: הזרה היא העוזבת אלוף נעוריה, והנכריה היא השוכחת את ברית אלהיה. אמנם, פירוש זה לא מתאים לפרקים ה-ו-ז, שם המילים זרה ונכריה מתחלפות).
הקבלות[עריכה]
שלמה המלך, למרות כל חכמתו ותבונתו, נפל בפח. נשים נכריות פיתו אותו והיטו את לבבו, (מלכים א יא א): "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה, מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת... וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו", (נחמיה יג כו): "הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת".'
יותר מזה: לפי חכמי המדרש, שלמה המלך נפל דווקא בגלל חכמתו ותבונתו! נאמר ב(דברים יז יז): "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ", אבל שלמה אמר "אני ארבה ולא אסור" (ר' יצחק, ילקוט שמעוני על מלכים א יא). שלמה סמך על מה שכתב בפסוק שלנו: הוא היה בטוח, שהחכמה והתבונה שלו יצילו אותו מלהתפתות אחרי הנשים הנכריות. אבל זה לא עבד!
לפי חז"ל, שלמה חזר לספר משלי בסוף ימיו, והוסיף לו נספח - פרק ל - שבו הביע חרטה על הבטחון המופרז שלו בחכמתו ובתבונתו (ראו פירוש מצודת דוד שם). נספח זה למעשה מתקן את המסר העולה מהפסוק שלנו, ואומר: התבונה האנושית אינה מספיקה כדי להציל מפיתויים. צריך לשמור את תורת ה' בתמימות ובלי להתחכם (להרחבה ראו משלי ל לפי פירוש מצודות).
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/02-16